המזרח התיכון

הודו בשיחות לייצוא חיטה למצרים (כפי שחזינו), בנט מדבר על רשת הגנה אווירית במזרח התיכון (כפי שהצענו), ואזרבייג׳ן ממשיכה להפעיל לחץ צבאי נגד ארמניה (כפי שהזהרנו). שבוע מלא החלטות וידיעות.

קבלת הפנים החמה שקיבל הנשיא הרצוג בטורקיה אינה מעידה על שום שינוי מהותי בהתנהגות של טורקיה.
טורקיה היא שחקן אופורטוניסטי, המשנה את גישתו למדינות בהתאם לנסיבות. יחסיה של טורקיה עם ארמניה מלמדים אותנו הרבה איך טורקיה יכולה לנוע במהירות מאויב לאוהב, ומדוע יש להיזהר במגעים איתה.

ארה״ב מזהירה את סין מתמיכה ברוסיה, טאיוואן עורכת תרגילי אש חיה באיי מאצו וגרמניה רוכשת מטוסי קרב חדשים (עם יכולת נשיאה של נשק גרעיני).

הרוסים עומדים במקום מסביב לקייב (כהכנה לפריצה משמעותית?), מצרים מפסיקה ייצוא חיטה, וקולות בבייג׳ין תוהים עד כמה אסטרטגי עבור סין שיש לה ״יחסים אסטרטגים״ עם רוסיה.

רוסיה מתקדמת לתוך אוקראינה לאחר שבוע דיפלומטי מתוח: קרבות בקייב, חדירה מדרום וממזרח. נשיא איראן בביקור בקטאר והמערב משחרר שורת סנקציות נגד רוסיה.

ישראל אינה צריכה לחפש ברית אזורית נגד איראן. היא צריכה לבנות מערכת קואליציות נגד בעיות אזוריות אותן איראן מנצלת. במקום לבנות באופן אקטיבי גוש חוסם נגד טהרן, ישראל פשוט צריכה לנצל את הפעילות החתרנית של איראן עצמה. איראן מרחיקה את האזור ממנה – ישראל יכולה להפוך זאת למלכודת שתכלא את טהרן.

ארדואן ביקר באיחוד האמירויות, ראש הממשלה בנט בבחריין, אוקראינה והבדלנים הרוסים מאשימים זה את זה בהסלמה בדונבאס וטאיוואן מאיימת ב-12 שנות כלא למי שינסה למכור סודות מסחרים לסין.

האיחוד האירופי בתוכנית חדשה לתמוך בייצור שבבים, ארה״ב מגדילה את הנוכחות הצבאית שלה באירופה, רוסיה פותחת בתרגילים צבאיים וצרפת מתכוונת להגדיל את מספר הכורים הגרעיניים שלה.

עליית המתיחות במפרץ הפרסי מציגה לישראל הזדמנות לשנות את מערך הכוחות במזרח התיכון ולבודד את איראן אזורית – אך רק אם נבין מה ההבדל בין קואליציה וברית, ומה מעצב את היחסים בין מדינות.

רוסיה כמעט השלימה את הצבת הכוחות על גבול אוקראינה, ישראל ובחריין חותמות על הסכם שיתוף פעולה ביטחוני, וארה״ב חיסלה את מנהיג דאע״ש. שוב.

איחוד האמירויות מראה לנו איך מדינה קטנה מתנהלת בעידן של אנרכיה – מגדילה את מספר הקשרים שלה, ומחפשת לתמרן בין שחקנים אזוריים ומעצמות עולמיות. האמירויות אינה חלק משום מחנה – ובו בזמן קשר חשוב לכל אחד.
בניתוח היום נראה את אסטרטגית הקישוריות של האמירויות, וההשלכות שלה לחשיבה האסטרטגית כאן בארץ.

שנת 2021 הייתה שנה עמוסה באירועים – הקריסה המוניטרית בלבנון, מתיחות מסביב לטאיוואן והאיום במלחמה באוקראינה. במהלך השנה עקבנו אחר החיכוך הגובר בין סין, ארה״ב ורוסיה, לאומנות כלכלית ושיבוש בשרשרות האספקה העולמיות.
אז איך אני מסכם את שנת 2021? כשנה הראשונה של האנרכיה הגלובאלית החדשה.

ארדואן עורך ניסוי כלכלי מסוכן בטורקיה – הוא מעוניין להשתמש בהורדת ריבית כדרך להבטיח צמיחה ארוכת טווח לטורקיה. האם יצליח לשפר את מצבה של טורקיה? או שמא יביא לקריסתה?

וריאנט חדש בא לעולם – האם עלינו להיות מודאגים ממנו? בניתוח החדש נראה למה מודאגים מאומיקרון, ומדוע בטווח הארוך וריאנטים חדשים לא כל-כך משנים את התמונה הגדולה.

סיימנו את הרבעון השלישי של 2021 ונכון להסתכל אחורה על האירועים הגדולים (והקטנים) שהיו. בניתוח היום נעסוק בקורונה שעדיין איתנו, ההשלכות ארוכות הטווח של היציאה האמריקנית מאפגניסטן וגם – איך להבחין בין אירועים בעלי משמעות, וכאלה שלא.

קישור לפרק באתר – קישור.

אנחנו מדברים הרבה בשבועות האחרונים על מלחמות אזרחים, מדינות לא יציבות, טרור, מהגרים וסמים. האם אנחנו יכולים להציע איזושהי מסגרת גיאו-פוליטית שתחבר את הנקודות השונות של חוסר היציבות יחד?
בניתוח היום נכיר את ההיררכיה המרחבית של העולם, ונכיר את אזורי האי-יציבות שלו: חגורות השבר של המזרח התיכון ושל אפריקה שמתחת לסהרה.

גיאופוליטיקה באופן מסורתי התמקדה במדינות גדולות ומעצמות באסטרטגיה שלהן להשיג כוח. אולם בימינו, עם כל-כך הרבה מעצמות מתחרות ומדינות קטנות שגם הן הפכו מעצמות אזוריות, הגיאופוליטיקה המסורתית חייבת עדכון. מה ההבדלים בין מעצמות קטנות וגדולות? ומה האסטרטגיה הנכונה למדינות קטנות כמו בישראל בעולם התחרותי שלנו?

העולם נמצא בשינוי. יש לחץ על משאבי המים ויש לחץ על משאבי מזון. הלחץ הזה מונע היום בעיקר ע״י שינוי אקלים, עם בצורות ושיטפונות. אבל גם אם האקלים בשנים הבאות יהיה פתאום אידיאלי, הגידול באוכלוסיית העולם ימשיך ללחוץ על אספקת המזון והמים הגלובאלית. הלחצים האלו גורמים חוסר יציבות במדינות מפותחות ומתפתחות, שמחפשות דרכים איך להקל אותם, ואיך להתמודד עם הפוטנציאל של זעם ציבורי. וכל הדברים האלה – מים, חקלאות, ביטחון פנים, ביטחון גבולות – הן הזדמנויות עסקיות, והזדמנויות טכנולוגיות.

ממשל ביידן עומד לסגת מאפגניסטן ואלו חדשות רעות מאוד – ליריבות של ארה״ב. בניתוח היום נראה איך דווקא היציאה מאפגניסטן משפרת את העמדה האמריקנית מול רוסיה, סין ואיראן, ואיך היא יכולה לעזור לנו מול טהרן בסוריה.

מדוע לבנון מתמוטטת? משום שהאליטות שלה חטפו אותה. המשבר ההומניטרי בלבנון נובע מהיפר-אינפלציה, שנובעת מקריסה של המטבע. ולמה המטבע קורס? משום שתרמית הפונזי של הבנק המרכזי של לבנון קרסה.

העולם שלנו עובר שינויים משמעותיים, שמעצבים מחדש את הזירה הבינלאומית. צד אחד של השינויים האלו כולל משברים גיאופוליטים, בעיות כלכליות ולוגיסטיות, והאיום הגדל במלחמה אזורית במזרח אסיה.
הצד שני של השינויים האלו הוא יציבות חדשה לזירה הבינלאומית, התחזקות של המערב, ועידן חדש של חדשנות.
ניתוח אופטימי לעולם משתנה.

הסיום של המחצית הראשונה של 2021 היא הזדמנות טובה לחזור לתחזית שלנו לשנה ולראות מה התממש: עוד תרגילים ותקריות בין רוסיה וסין לשכנות שלהן, מאמצי חיסון שמשתפרים אך וריאנט שמאיים על החזרה לשגרה וגל מהגרים בגבול ארה״ב-מקסיקו שעושה הרבה כאב ראש לממשל ביידן ולמפלגה הדמוקרטית.

אמת המידה השימושית ביותר לבחינת התנהגות הממשלה החדשה היא לא של רשימת המלצות מה היא צריכה לעשות, אלא רשימת המלצות מה היא לא צריכה לעשות. ישנם 4 ״מוקשים״ שעומדים בדרכה של הממשלה: החייאת תהליך השלום, מיקוד בממד הצבאי של הסכסוך עם איראן, לחשוב על ישראל מקומית במקום גלובאלית, ולהחליט להפוך את ישראל ירוקה מדי, מוקדם מדי.

דיברנו בשבוע שעבר על הסכנה בתפוצת נשק גרעיני, ואיך בכלל מדינות משיגות אותו. הכרנו את הפיזיקה מאחורי תגובה גרעינית, הבנו מה הקשר בין כורי גרעין ופצצות גרעין, וראינו שהדרך לנשק גרעיני היא מורכבת וארוכה – לא משהו שעושים ביום.
בפרק היום נבין את הרעיונות שעומדים מאחורי אסטרטגיה גרעינית, ואיך מעצמות העל ארה״ב ובריה״מ תכננו לנהל את סוף העולם. כולנו ודאי שמענו על ״הרתעה גרעינית״, ״יכולת מכה שנייה״, ואולי אפילו על ״נשק גרעיני טקטי״. בפרק היום נכיר את כל המושגים האלו ונסביר אותם. עם הבנה טובה של אסטרטגיה גרעינית, נוכל גם להבין את העתיד של מלחמה גרעינית, מה המגמות שמעצבות ויעצבו אותה ומה הטכנולוגיות שעלולות, חלילה, לגרום לה להתממש.

זו אינה הפעם הראשונה שישראל עורכת מבצע צבאי גדול ברצועת עזה. למען האמת עזה מככבת כבר כל-כך הרבה בפעילות הצבאית של צה״ל שהגענו למין תחושה של ייאוש והשלמה – אנחנו לא מצפים לפתור את הבעיה בעזה, אנחנו לא חושבים שאפשר לפתור את הבעיה בעזה, ואנחנו תוהים בעיקר כמה זמן של שקט נקנה בסיבוב הלחימה הנוכחי.
אולם מה אם אפשר לפתור את בעית עזה? שמא הטעות שלנו היא לא בפעולות שלנו, אלא בחשיבה שלנו על הבעיה?

הדחיפות בה ממשל ביידן פועל בשביל לחזור להסכם הגרעין האיראני מעלה את השאלה מה הוא בדיוק מבקש להשיג עם ההסכם, ולמה הוא מתעלם מהפעילות האזורית של איראן בעודו פועל להסכם עמה.
בניתוח היום נכיר את החישוב האסטרטגי שעומד מאחורי הפעילות האמריקנית מול איראן ונראה כיצד ישראל יכולה לנצל אותו.

הסקירה העולמית היום נוגעת ב-4 במדינות לאורך ״חוג הנזר״ של אירו-אסיה: יפן, שהופכת לכוח חשוב במזרח אסיה; טאיוואן, שנמצאת במוקד משבר השבבים שנראה שרק יחמיר השנה; איראן, שמהווה ציר גיאוגרפי חשוב ולכן גם יעד תמידי לתחרות בין המעצמות; וטורקיה, שהיא שחקן מפתח במאבק של ארה״ב עם סין ורוסיה, אך שממשל ביידן מתעקש להרחיק אותה.

האם ישראל צריכה לספוג כל פעולה ירדנית הפוגעת בנו? האם ירדן באמת כל-כך לא יציבה שיש לנהוג בה בכפפות משי?
הניתוח היום מבקש לבחון את השאלות האלו ולעזור לנו להבין טוב יותר – מה החשיבות של ירדן, איך אנחנו משפיעים עליה ואיך עלינו להתנהל מולה. אני חושב שהגישה שרואה חשיבות עליונה לייצוב ירדן מתעלמת מהעובדה שירדן יציבה יותר ממה שאנו חושבים, ומה שעלול להפיל אותה נמצא במערכת שלה עצמה, לא בנו. ירושלים כנראה לא תהיה מה שיבעיר את עמאן.

עם סיום הרבעון הראשון, הגיע הזמן לחזור אחורה לתחזית השנתית ולראות האם המגמות הגדולות שצפינו מתגשמות, ומה קרה או לא קרה ברבעון הראשון.

הפיגוע במפרץ עומאן, והגילוי על המערכה הימית הסודית של ישראל נגד טהרן, הן הזדמנות לעסוק בבעיה אסטרטגית לישראל שעדיין לא זכתה למלוא ההתייחסות כאן בארץ, למרות ההשלכות שלה על הביטחון והשגשוג שלנו כאן בציון: אבטחת נתיבי השיט שלנו. מה על ישראל לעשות כדי להבטיח את שלום צי הסוחר שלה, ולמה הגישה המסורתית שלנו לבעיות ביטחון, של לסמוך רק על עצמנו, לא תצליח מול הבעיה החדשה.

חידוש המנוי לפל״ג: לחיצה על הקישור ובחירת renew – קישור.

אנחנו חיים בבועה בה אנחנו לא מרגישים ופחות מודעים למאבק הגלובאלי שיש היום לחיסונים. בפרק היום נסקור את התחרות לחיסונים, את הגיאופוליטיקה של חלוקת החיסונים, ומה המשמעות של מלחמות החיסונים לעתיד הגלובליזציה.

ממשל ביידן רודף אחר חיזיון תעתועים – יציבות במזרח התיכון, עם מינימום מאמץ. החיזיון כבר הוביל את ממשל אובמה לחזק את איראן, ולראות כיצד ערב הסעודית שוקעת בבוץ התימני. האם הממשל החדש בדרך למשבר אזורי?

קישור לפרק באתר – קישור.

התחזית השנתית של ״המשחק הגדול״ לשנת 2021, בחלוקה לפי מגמות גדולות (מבצע חיסונים, אי-שקט אזרחי ומתיחות גיאופוליטית) ורבעונים.

קישור לניתוח באתר – קישור.

העוינות בינינו לבין העולם הערבי אינה מחוייבת המציאות.
היום כשמדינות האזור מתמודדות עם שלל אתגרים בכוחות עצמן, הן מתחילות להבין את הערך ביחסים עימנו ואת חוסר הטעם בחרם עלינו. אנחנו יכולים לעזור לקדם את האזור, לקדם את השגשוג בו, לקדם את הביטחון בו. ישראל יכולה להיות כוח משפיע במזרח התיכון, אם נשכיל להמשיך את המומנטום של הנורמליזציה ובאמת לעזור למדינות סביבנו.

שנת 2020 הייתה שנה סוערת. משבר הקורונה האיץ את המעבר לעולם הרב-קוטבי, ואנו נראה ב-2021 את המשך המגמות שעיצבו את התגובה הבינלאומית לווירוס השנה: תחרות לכוח בין מדינות, לאומנות כלכלית והדעיכה של ארגונים רב-לאומיים.

כולם צריכים חברים – גם מדינות. בפרק היום נכיר 4 מערכות חברויות, שמלמדות אותנו על הדינמיקה החדשה בעולם הרב-קוטבי שלנו: עיראק-ירדן-מצרים, טורקיה-אוקראינה, מרוקו-איחוד האמירויות ומשולש ההתנגדות של איראן-צפון קוריאה-וונצואלה.

לפני 300 שנה מוסקבה הסתערה אל תוך משחקי הכוח של אירופה עם התבוסה של שבדיה במלחמה הצפונית הגדולה. לפני עשור, מוסקבה שבה אל משחקי הכוח העולמיים עם בלימת ההתפשטות של נאט״ו לפריפריה. לפני חמש שנים, בעוד אובמה מחפש לצמצם את המחויבויות של ארה״ב בעולם, רוסיה החדירה את עצמה לסוריה והוכיחה את היכולת שלה לעזור לבעלי בריתה. רוסיה אינה כוח דועך, והיא אינה מונעת רק ע״י תאוות כבוד וכוח – ע״י משחק עדין בכמה חזיתות, היא בונה לעצמה השפעה אסטרטגית שמקיפה כחצי מאירו-אסיה. טוב שנלמד מהרוסים, ונחפש דרכים למנוע מהם לצמצם את מרחב הפעולה שלנו באזורנו שלנו.

המאבק נגד איראן לא חייב להיות רק צבאי, יותר מזה – החשיבה על הסוגיה רק כצבאית מגבילה אותנו. בניתוח היום נראה כיצד לבחון מחדש את הסוגיה האיראנית ולהעלות פתרונות חדשים ויצירתיים להתמודד עמה.

הבחירות של 2020 הסתיימו, אך המאבק לשליטה בין הרפובליקנים לדמוקרטים רק התחיל. מקווים לגל אדום ב-2022, הרפובליקנים יעדיפו לשתק את וושינגטון בשנתיים הראשונות של נשיאות ביידן. ממשל ביידן יהיה ממוקד בזירה הפנימית, מעדיף שלא להתקדם מול האיראנים, בסוגיה הפלשתינית, ונותן לרוסיה לנצל את הוואקום בשביל לקדם את השפעתה במזרח אירופה ולוב. הסינים כך נראה יהיו היחידים שלא ייהנו מהשיתוק של וושינגטון, רואים איך קו העימות מולם ממשיך. ממשל ביידן כנראה יהיה, לפחות במחצית הראשונה, ממשל אנמי, לטוב ולרע.

למה אנחנו יכולים לצפות עם עוד 4 שנים של טראמפ? המשך המאבק עם סין, עם הסלמה אפשרית במצרי טאיוואן; הסלמה בסכסוך הסחר עם האיחוד האירופי; פיצול של האיחוד בין מזרח אירופה בראשות פולין למערב אירופה בראשות גרמניה וצרפת; מרוץ חימוש במפרץ הפרסי; ולבסוף, הספקולטיבי – גם אם לא ממש ספקולטיבי: התקרבות של רוסיה לארה״ב והתרחקות שלה מסין. זה שינוי שיטלטל לא רק את הדינמיקה האסטרטגית באירופה, אלא גם ילחץ את טורקיה ואיראן. איך? הכול בניתוח היום.

איך תראה מדיניות החוץ של ממשל ביידן, ומה יהיו ההשפעות שלו על הזירה הבינלאומית? ביידן רץ תחת הקריאה שארה״ב חייבת להנהיג שוב את העולם, ורואה בה את המעצמה היחידה שיכולה להוביל את הדמוקרטיות בעולם להתגונן מפני האיומים של דיסאינפורמציה ואוטוקרטיות, איומים שבאים בעיקר מרוסיה וסין. ביידן רוצה לתת לארה״ב שליחות חדשה, לתת לה ״אימפריום״ חדש כמגנת הדמוקרטיה. יש רק שתי בעיות: העולם כבר לא ממתין למנהיגות האמריקנית, והגנת הדמוקרטיה היא מושג אמורפי מדי בשביל לתכנן על בסיסו אסטרטגיה לאומית. הנשיאות של ביידן תתחיל בהכרזות על חזרתה של ארה״ב למנהיגות העולמית – אך הן כנראה לא יחזיקו עד סוף הכהונה הראשונה שלו.

אירוע הלייב של פל״ג – קישור.

האם יש ציר סוני במזרח התיכון? התשובה עלולה להפתיע אתכם. בניתוח היום ננסה להתחקות מה אמת ומה פנטזיה ב״ציר הסוני״, מי מרוויח מיצירת הדימוי שהוא קיים ומה יכול להיות המהלך האמריקני הבא במזרח התיכון – סיום המשבר הדיפלומטי עם קטאר.

ישראל אינה צריכה עוד להסתכל על הביטחון שלה ועל מקומה בעולם רק דרך קנה האקדח. עם השתלבות הכלכלות הערביות בכלכלה הגלובאלית, עם התחזקות המשק הישראלי והפיכתו למוקד משיכה גלובלי, ביטחון ישראל כבר לא נשען רק על הכוח הצבאי שלנו, אלא גם על הכוח הכלכלי, הכוח הטכנולוגי והכוח המדיני שלנו. הכוח הכלכלי, הטכנולוגי והמדיני יעזרו לנו לבסס את מקומנו במרחב הערבי, ולהגדיל את כוחנו בזירה הבינלאומית.

ההתעצמות הצבאית של מצרים היא אכן תמוהה כשחושבים על הצבא המצרי כעוד צבא רגיל, אך כאן נמצאת הטעות. הצבא המצרי הוא גוף אוטונומי בתוך מצרים, מחזיק בכוח כלכלי ופוליטי רב. מושחת ומקובע, הצבא מקדם בניית תשתית כדי לגזור לעצמו קופון, ורוכש מערכות נשק מתקדמות משום שהוא עדיין מתכונן למלחמה קונבנציונאלית רגילה. ישראל לא צריכה לחשוש שמצרים מתכוננת למלחמה נגדה – אך היא צריכה להתכונן לאפשרות שהאיסלמיסטים שוב יעלו בקהיר והסכם השלום עלול להיות בסכנה.

הנרמול הרשמי של היחסים בינינו לבין איחוד האמירויות פותח אפשרויות כלכליות, דיפלומטיות וצבאיות לנו ולהם. ספרטה הקטנה במפרץ הפרסי תוכל להשתמש בידע כחול לבן בשביל לחזק את כוחה הצבאי ולקדם את הכלכלה המפותחת שלה לעבר כלכלת ידע מתקדמת. עבור ישראל איחוד האמירויות פותחת גישה חדשה לשווקים הערבים וגישה לשווקים הפיננסים של אירופה ואסיה. כן, עוד לפני כן היו יחסים – אך כעת כל ישראלי וכל חברה ישראלית יוכלו להגיע לאמירויות, להשתתף בתערוכות הבינלאומיות שמתקיימות בהן, לפגוש לקוחות חדשים, שותפים חדשים ולממש הזדמנויות עסקיות חדשות. היחסים בינינו לבין האמירויות יתבססו על העוינות המשותפת לציר הקיצוני במזרח התיכון, הרצון לשמור על שיט חופשי ומשגשג והקידום של כלכלה חופשית.

הפיצוץ בביירות אינו יריית הפתיחה לסופו של חיזבאללה, אלא עוד חוליה בשרשרת ההידרדרות של לבנון כמדינה נחשלת. עם הממשלה הלבנונית בהתמוטטות, עם מפגינים זועמים ברחובות, המדינה אינה יכולה להימלט מהמשבר הכלכלי העמוק בה או לפתור את השיתוק הפוליטי בה. חיזבאללה הוא היחיד שימשיך לתפקד גם בתוך אי-הסדר הזה, יעמיק את אחיזתו במדינה הלבנונית וימשיך בהתחמשות נגד ישראל. ההתמוטטות של לבנון אינה בשורה של תקווה עבורנו, ואין לנו דרך אחרת לחנוק את חיזבאללה אלא ע״י פעילות ארוכה ועיקשת להפוך אותו למצורע בעולם.

התחרות בים התיכון מהווה אתגר והזדמנות אסטרטגית למדינת ישראל להפוך לציר מרכזי באזור הים התיכון. האתגר עצום – אך כך גם הרווח אם נדע להפוך את עצמנו ל״יהודה הימית״.

מאז 1945 הרפובליקה הצרפתית אינה מפחדת לשלוח את חייליה להגן על האינטרסים שלה, לעצב את הזירה הבינלאומית לרצונה ואם צריך – גם ללכת ראש בראש עם האמריקנים. דיוקן של המעצמה העולמית הפחות מוכרת.

יצירת מנוי לפל״ג – קישור.

אם בסוריה, אם בלוב, אם במזרח הים התיכון מול יוון – טורקיה בשנים האחרונות הפכה לכוח משמעותי באגן הים התיכון. הסולטן הטורקי צועד ברחבי האזור, אך לאיזו מטרה? היום נראה שגם הוא לא בדיוק יודע.

אגן הים התיכון הוא זירה מורכבת להפליא, שכוללת מספר רב של שחקנים שווי כוח, כל אחד עם אינטרסים לאומיים שונים ויעדים שונים בזירה. בפרק המבוא לזירה נכיר את המאפיינים הגיאוגרפים והכלכלים שלה ונסקור בקצרה את השחקנים השונים בה.

הסיפוח המתקרב כנראה לא יהיה סופה של ישראל, או של התקווה הפלשתינית למדינה. נתניהו יקבל דף בדפי ההיסטוריה, והסכסוך ימשיך להיות חלק מהשגרה.

מחירי נפט שליליים הם לא ״באג״, הם הצצה לעתיד – שוק הנפט מוצף בסחורה זולה, והוא עומד לעבור טלטלה שתשפיע על התעשיה משדות הנפט של סיביר עד הבארות של וונצואלה.

מלחמת הנפט היא לא הכרזת מלחמה על חברות הפצלים, היא התפכחות רוסית מאופ״ק והסירוב הסעודי להשתחרר מהאשליה שהיא עדיין שולטת בשוק הנפט.

הצטרפות לקבוצת הפייסבוק של פל״ג דרך הקישור הזה – קישור

קישור לפרק באתר – קישור

אם אתם רוצים לדעת מה חשוב לארה״ב, הסתכלו איפה היא מציבה חיילים. ספויילר: המזרח התיכון נמצא בתחתית הרשימה, גם כשאיראן יורה טילים לצד השני של המפרץ.

מנוי לפל״ג – קישור.

עם הגעת הקורונה לארץ הקודש, צריך לעשות סדר לא רק בעץ התרחישים שיוביל את החלטות הממשלה אלא גם מה עלינו לעשות בתקופה כזו עם כל-כך הרבה אי-וודאות.

התבשרנו בתחילת שנת 2020 שישראל החלה להזרים גז למצרים והפכה ל״מעצמה אנרגטית״. אולם מי שבאמת הופכת למרכז האנרגטי של האזור בתמיכה אירופית היא מצרים. מה האיחוד האירופי מחפש בים התיכון? ואיך בשורת הגז היא גם הבשורה של יחסים חדשים בין ישראל לאיחוד? הכול בפרק היום.