להורדת הפרק – קישור.
להורדת עותק pdf – קישור.
להצטרפות למועדון המשחק הגדול – קישור.
מבוא
יש רגעים שאתה יודע שמשהו השתנה, גם אם אתה לא בטוח מה בדיוק.
ביום שישי בבוקר, כשהתעוררנו לחדשות על תקיפות ישראליות בעומק איראן, ידענו שזה אחד מהרגעים האלה. לא בגלל הפיצוצים בטהרן – ראינו תקיפות ישראליות באיראן בעבר. אלא שהפעם משהו היה שונה. לא רק בהיקף, אלא בעצם אופי הפעולה.
מבצע ״עם כלביא״ ממוטט את האסטרטגיה האיראנית מזה שני עשורים לפחות. ישראל סוף-סוף אינה משחקת לפי הכללים שקבעו האיראנים. עד היום, ישראל תקפה את הפרוקסי של איראן, תוך שהיא משקיעה משאבים יקרים בהגנה מפניהם. מבצע עם כלביא משנה זאת. ישראל עכשיו גובה מחיר ישיר מן האייתוללות, תוך שהיא הורסת את היכולת שלהם להמשיך ולאיים על ישראל.
זה שינוי דרמטי, שמשנה את כל החישוב האסטרטגי של טהרן. האיראנים בנו את הישרדות המשטר שלהם על הרתעה א-סימטרית. מה זה אומר? שהם יסבו נזק עצום לאויבים שלהם, באמצעות נשק זול. השקעה קטנה – תוצאה גדולה. כטב״מים וטילים זולים, כדי לאיים על תחנות כוח וגורדי שחקים. תקוף את איראן – ואיראן תוכל, במחיר נמוך, לפגוע בך.
האיראנים לקחו את האסטרטגיה הזו צעד נוסף עם דוקטרינת הפרוקסי שלהם, שהתגבשה בשנות ה-90׳ ותחילת שנות ה-2000 בהובלת קסאם סולימאני[1]. במקום להסתפק בהרתעה בלבד, הפרוקסי נתנו לאיראן לעבור להתקפה. משתמשים בטילים ובכטב״מים שאיראן פיתחה, הפרוקסים יטרידו, יתישו ויאיימו על יריביה של איראן. הם יהפכו את הדוקטרינה ההגנתית להתקפית. הם יהיו היסודות עליהם תבנה ההשפעה האזורית של טהרן.
האסטרטגיה הזו נולדה לא מתוך עוצמה אלא מתוך חולשה. איראן חלשה יותר מן היריבים שלה, אם בגודל, אם בתחכום הטכנולוגי. איראן קטנה מארה״ב במונחי שטח, אוכלוסייה וכלכלה. היא מפגרת טכנולוגית לעומת ישראל. לטהרן לא הייתה ברירה אלא לפתח אסטרטגיה א-סימטרית[2].
אסטרטגיה א-סימטרית כזו באה עם סיכון משמעותי. הוא נובע מאופי ההרתעה.
ישנם שני סוגים של הרתעה: הרתעה באמצעות ענישה, והרתעה באמצעות מניעה[3]. הרתעה באמצעות ענישה היא ההרתעה החלשה יותר מבין השתיים. למה?
הרתעה באמצעות מניעה אומרת: אני אמנע ממך את ההישג שאתה רוצה ועל-כן עדיף לך לא לנסות.
הרתעה באמצעות ענישה אומרת: אם תנסה, אני אסב לך כזה נזק שיגמד כל הישג אליו אתה שואף.
כשהרתעה באמצעות מניעה נכשלת, עדיין יש לי את היכולת למנוע מן היריב את ההישג שהוא רוצה. כשאני מציב אוגדה בגבול כדי להרתיע פלישה, אם בכל זאת פולשים – יש לי אוגדה לעצור את הכוח הפולש.
בהרתעה באמצעות ענישה, אם ההרתעה נכשלת – אני חייב לממש את האיום שלי. ואז יכול להיות ש: א׳ לא אצליח להסב נזק משמעותי לאויב. ב׳ יתכן שהנזק שאסב לו, בשיקולים שלו, מתגמד לעומת ההישג שהוא השיג.
במאמר מוסגר חשוב לציין שגם הרתעה באמצעות מניעה לא חסרה פגמים. הפגם המשמעותי בה שהיא נותנת יתרון בדיוק לאסטרטגיה כמו זו של איראן. כאשר האויב שלי צריך להשקיע סכום קטן מאוד כדי לתקוף אותי, ואני צריך להשקיע סכומים גדולים מאוד כדי ליירט את ההתקפות, אזי אני נמצא בצד הלא נכון של משוואת העלות. אני צריך להשקיע הון רב כדי למנוע את האיומים, ואני צריך אחוזי הצלחה גבוהים מאוד כדי למנוע מן האויב את ההישג שהוא רוצה.
זו הסיבה שהרתעה באמצעות מניעה לא עבדה מול איראן. שחקן התקפי כמו איראן לא נרתע ממניעה. הוא מתכנן את האסטרטגיה שלו כך שעצם המניעה תתיש את האויב. הוא מתכנן את בניין הכוח שלו כך שהוא יוכל לעמוד בתקיפות רבות, בעודו מקיז דם ואוצר מן האויב.
בדרך כלל, כל אסטרטגית ביטחון לאומי תרצה לשלב את שני סוגי ההרתעה. אני ארצה למנוע מן האויב הישג ואני ארצה לגבות מן האויב מחיר על הפעולה התוקפנית שלו.
האסטרטגיה של איראן, כפי שאמרתי, שונה. היא שמה את הדגש העיקרי על הרתעה באמצעות ענישה. הטילים הבליסטיים והכטב״מים של איראן לא יכולים למנוע מתקפה על איראן. הם רק יכולים להעניש את האויב על הפעולות שלו.
מה קורה כשהאויב לא מורתע? מה קורה כשהאויב מוכן לתקוף את איראן למרות המחיר הפוטנציאלי? האסטרטגיה קורסת.
מאז ה-7.10 ישראל הורסת את האסטרטגיה האיראנית. עד עתה היא הרסה את עמוד הפרוקסי. סקרנו את התהליך בפרק הקודם, ״מלחמה בשלושה צירים״. ישראל הכתה את חמאס, ישראל הכתה את חיזבאללה, ישראל פתחה את השמיים של סוריה. עתה, עם המבצע, ישראל עוברת להרוס את העמוד השני – עמוד הטילים והכטב״מים.
חשוב מכך, ישראל הורסת את ההיגיון המסדר של האסטרטגיה האיראנית. טהרן לא נהנית עוד מאיום א-סימטרי. עתה היא סופגת נזקים בדיוק כמו אויביה. עתה היא כבר לא מתישה אותם דרך פרוקסי, אלא מותשת על-ידם בתקיפות ישירות.
זו הנקודה המהותית.
האופציות של איראן
סון טסו, בפרק השלישי של אומנות המלחמה, כתב:
האסטרטגיה הטובה ביותר היא לתקוף את האסטרטגיה של האויב.
הדבר השני הכי טוב הוא לשבור את הבריתות שלו.
השלישי הוא לתקוף את הצבא שלו.
והכי גרוע הוא לצור על ערים בצורות.
האסטרטגיה הטובה ביותר היא לתקוף את האסטרטגיה של האויב (故上兵伐谋).
ישראל שמה את האייתוללות בבעיה. הם בנו את הכוח שלהם בציפייה שלא יצטרכו להגן עליו. או, בציפייה שיוכלו להדוף התקפה די זמן כדי להסב נזק בלתי נסבל לאויב. עכשיו כשיש לישראל עליונות אווירית מעל מערב איראן, האייתוללות צריכים להתמודד עם כישלון האסטרטגיה שלהם. מה הם יכולים לעשות?
יש שלושה משתנים קריטים שיכתיבו את הדינמיקה של המערכה באיראן: נזק מצטבר, שליטה פוליטית וזמן.
נזק מצטבר. במכת הפתיחה איראן כנראה איבדה חלק משמעותי מההגנה האווירית שלה, את הצמרת הצבאית שלה ומדעני גרעין חיוניים לפרויקט הנשק שלה. ככל שעובר הזמן, כן גדל הנזק שישראל גורמת לאיראן. ובבירור הישראלים רוצים להסב נזק ארוך טווח לטהרן. הם לא תוקפים רק משגרים, הם תוקפים מפעלי טילים. הם תוקפים מפעלים הקשורים לפרויקט הגרעין. הם תוקפים את מתקני הגרעין. הם תוקפים את המפקדות של משמרות המהפכה, של מנגנוני המודיעין, של כוח קודס. הם תוקפים את הבכירים בכל אותם ארגונים.
עכשיו, זה נכון שלכל אדם יש תחליף, אך זה גם נכון שכל אדם הוא ייחודי. והתחליף הוא ברמה הארגונית. כלומר, כן – לכל בכיר יש סגן, ולכל סגן יש סגן. אבל לסגן אין את אותו ניסיון ואת אותו מעמד שיש לבכיר. אין לו את הקשרים שיש לבכיר.
הבכירים שישראל חיסלה במכת הפתיחה היו חלק מרשת של ותיקי מערכת הביטחון האיראנית, ואולי היסוד הכי יציב של משטר האייתוללות. דו״ח מ-2013 זיהה את הרשת הזו כ״רשת הפיקוד של משה״מ״. הרשת עיצבה את האסטרטגיה האיראנית בדרגים הכי גבוהים ואף התערבה במדיניות הפנים של איראן. חיסול הרשת משבש את תהליך קבלת ההחלטות בטהרן ומערער את כל המבנה של המשטר.
ואם דיברנו על ערעור המשטר, אז המשתנה השני שלנו היא שליטה פוליטית. המשטר האיראני נשען על לגיטימיות ואלימות כדי לשלוט במדינה. המערכה הישראלית פוגעת בשליטה הזו. היא פוגעת בה ע״י השפלה של המשטר, שבכיריו ניצודים כמו עכברושים בטהרן. היא פוגעת בה ע״י פגיעה במשמרות המהפכה, האמונים על הגנת המשטר. היא פוגעת בה ע״י יצירת תחושה של אנרכיה וחוסר אונים. גם לא יפתיע אותי אם ישראל עוזרת למתנגדי משטר לחדור לאיראן ולתאם פעילות ציבורית נגדו.
המשתנה האחרון הוא זמן. ישראל צריכה זמן כדי להרוס את תוכנית הגרעין האיראנית. ישראל צריכה זמן כדי להרוס את תוכנית הטילים האיראנית. ישראל צריכה זמן כדי לפגוע בשליטה הפוליטית של המשטר. ישראל צריכה זמן. טהרן חייבת למנוע אותו ממנה.
האינטרס העליון של המשטר הוא לסיים כמה שיותר מהר את המערכה. ככל שעובר הזמן כן גדל הנזק וכן גדל הסיכון להישרדות המשטר. אין לטהרן זמן להתיש את ישראל, לפחות לא בסבב הזה. היא צריכה להשתקם, להתארגן ולהתכונן לסבב הבא.
איך מסיימים את המבצע?
לאיראן יש שלוש אופציות, וכרגע היא מנסה לממש שתיים מהן.
האופציה הראשונה היא המשך אסטרטגית ההרתעה באמצעות ענישה. אם איראן תצליח להסב נזק כבד מספיק לישראל, אולי ישראל תפסיק את המערכה. סביר להניח שבכירי המשטר רואים בישראל מדינה חלשה, עם ציבור פחדן, שיתקפל תחת לחץ. חלילה אינני חושב שזו האמת. אני אומר שסביר שכך רואים אותנו בטהרן.
ירי הטילים למרכזי אוכלוסייה נועד להשיג בדיוק את המטרה הזו. הוא גם עוזר למשטר לשקם חלק מן התדמית שלו בעיני העם, מראה שהוא עדיין יכול להגיב ולהתנגד לתוקפנות הישראלית.
האופציה השנייה היא האופציה הדיפלומטית. איראן תנסה להגיע להסכם עם ארה״ב לסיום המלחמה, או תצליח להביא את מועצת הביטחון להתערב ולעצור את המערכה. יש כבר דיווחים שהאיראנים פנו למתווכות ערביות בשביל לנהל מו״מ מול ארה״ב. הם גם פנו בבהילות למועצת הביטחון, שהתכנסה ביום שישי לדון בנושא.
יש לשים לב שבמסגרת האופציה השנייה איראן מטרידה כוחות אמריקנים דרך פרוקסי. המטרה, לדעתי, היא ללחוץ את האמריקנים לסיום המערכה. כיצד? משום שטראמפ יחשוש להיגרר למלחמה, תרחיש סביר אם יפגעו חיילים אמריקנים. מצד שני, איראן לא לוקחת בחשבון שהתגובה האמריקנית יכולה להיות לא מידתית, ובמקום לסגת להסכם, האמריקנים יצטרפו למערכה נגד טהרן.
האופציה השלישית היא הסלמה אזורית. במקום לפעול רק נגד ישראל, איראן תרחיב את מעגל הלחימה, במטרה לשבש את אספקת הנפט מן המפרץ הפרסי. לדוגמה, היא תסגור את מצר הורמוז. או תתקוף, דרך החות׳ים, מתקני נפט של ערב הסעודית ואיחוד האמירויות. המטרה בכל מקרה תהיה לשבש את אספקת הנפט, להביא לעלייה חדה במחיר החבית וכך להביא לחץ אצל המעצמות – במיוחד ארה״ב – לסיים את המערכה כמה שיותר מהר.
אלא שכל אחת משלוש האופציות הללו גרועה, וגרועה בדרכה שלה.
באופציה הראשונה איראן משגרת טילים על העורף הישראלי, חושפת את המשגרים לתקיפה של חיל האוויר הישראלי. אז נוצרת לאיראן דילמה בין מספר רב של שיגורים בבת אחת – מה שחושף מספר רב של משגרים לפגיעה – או ירי במספר נמוך, אך עם אפקטיביות נמוכה. נזק מאסיבי לאוכלוסייה הישראלית יכול להרתיע את ישראל – והוא יכול להביא להפצצות מאסיביות נגד תשתיות חיוניות של המשטר.
האופציה השנייה תשים את איראן בחסדיו של ממשל טראמפ. הממשל הבהיר עוד לפני המבצע שלאיראן לא תהיה העשרת אורניום בשטחה. אם איראן תפנה עכשיו, אין סיבה לממשל להתגמש בדרישות שלו, אולי רק להחמיר אותן. כי הרי מה האופציה האחרת של טהרן? שישראל תמשיך לתקוף אותה?
האופציה השלישית מסכנת את איראן בהתערבות אמריקנית ישירה. אם איראן תחסום את מצר הורמוז, ארה״ב תרצה לפתוח אותו. גם יתכן שסין תפעיל לחץ רב על האיראנים לפתוח את המצר. סין היא הלקוח הכי גדול של נפט העובר דרך המצר.
ירי לעבר מרכזי אוכלוסייה. דיפלומטיה. הסלמה. שלוש אופציות, שלוש אופציות גרועות.
ישראל כנראה תעזור לדחוף את האייתוללות לעבר האופציה הדיפלומטית. לא בכוונה, זה פשוט יהיה פועל יוצא של הפעולות הישראליות. כשהנזק הנצבר יהיה גדול מספיק, והאיום על המשטר ממשי מספיק, לאייתוללות יהיה עדיף לקחת עסקה ללא העשרה, מלהסתכן בהתמוטטות מוחלטת.
עכשיו, בואו נניח שאיראן מצליחה לסיים את המערכה, בדרך כזו או אחרת. מה היא עושה ביום שאחרי?
מנסה להשיג פצצת גרעין כמובן.
הפרוקסי – נכשל בהרתעה.
הטילים – נכשלו בהרתעה.
השקעת משאבים עצומים בחיל אוויר והגנה אווירית – אין.
מה נשאר? לנסות ולהשיג פצצה כדי להבטיח את שרידות המשטר. ומכאן הצורך של ישראל להשמיד את תוכנית הגרעין. אם זה אפשרי או לא – זו שאלה לדון בה. יתכן באמצעים צבאיים. יתכן באמצעים דיפלומטיים. מה שבטוח – האייתוללות ירצו את הפצצה, כדי שמבצע ״עם כלביא״ לא יחזור.
אחרי מה כדאי לעקוב
אז בואו ננסה לסכם ולגזור משמעויות מעשיות.
אחרי מה כדאי לעקוב כדי להבין לאן הדברים הולכים?
ראשית, מה ארה״ב עושה. לא אומרת. עושה. האמריקנים מרכזים מטוסי תדלוק באזור ומעבירים אליו נושאת מטוסים שנייה. יחד, הם יתנו לבית הלבן את האפשרות למערכה נרחבת נגד איראן. איום כזה יכול להרתיע את איראן מלנקוט פעולה של הסלמה אזורית, והוא יכול – כמובן – להתממש כפעולה צבאית.
האיום האמריקני, יחד עם הנזק שגורמת ישראל, אולי ידחפו את איראן לוותר על העשרה, מה שהיה המחסום לעסקת גרעין.
מצד שני, כשזה יקרה, אולי כבר יהיה מאוחר מדי לאיראן. אם איראן לא תוכל לאיים על הכוחות האמריקנים במפרץ, אם ארה״ב תוכל בקלות להפציץ בפורדו, למה שוושינגטון תעצור רק בשביל הסכם שנותן לה את מה שהיא גם ככה יכולה לקחת? נאמר אחרת, כשאיראן תהיה מוכנה להתקפל בסוגיית הגרעין, אם וכאשר, היא תצטרך להתקפל בעוד סוגיות מעבר לסוגיית הגרעין.
שנית, הנזק שישראל גורמת, לתוכנית הגרעין ולכוחות הטילים של איראן. אם לאיראן לא יהיו טילים לטווח קצר, הם לא יוכלו לאיים על הכוחות האמריקנים באזור. מצב כזה יקל על וושינגטון להתערב אם תרצה. הנזק לתוכנית הגרעין יבטיח שלא משנה כיצד יסתיים המבצע, איראן תהיה רחוקה מפצצה.
שלישית, מה קורה בתוך איראן. מהי התגובה הפנימית? האם יש סימני מחאה? סימני אנרכיה? למשל ביזה. האם הצבא והמשמרות נשארים נאמנים? משטר יכול לשרוד הפצצות, אבל הוא לא יכול לשרוד אם העם והכוחות המזוינים מפסיקים לתמוך בו.
רביעית, מה קורה במצר הורמוז? האם יש התקפות על מתקני נפט במפרץ הפרסי? די באיום על זרימת הנפט כדי להקפיץ את המחיר לחבית.
חמישית, מהי התגובה של סין ורוסיה? לא עסקנו באינטרסים של שתי המעצמות, אך גם למוסקבה ובייג׳ינג יש עניין בטהרן. לא בהכרח הצלת משטר האייתוללות, אלא שמירת היציבות בה. אם מפני שאיראן קרובה לרוסיה, אם מפני שסין רוצה לשמור על זרימה יציבה של נפט מן המפרץ הפרסי. אינני חושב ששתי המדינות יפעלו צבאית באיראן. הן כן יכולות להבהיר את עמדתן והאינטרסים שלהם באמצעות מגעים דיפלומטים מול ארה״ב וישראל.
אנחנו רק בתחילת המערכה. אבל כבר עכשיו ברור שישראל נתנה מכה קשה לאסטרטגיה של טהרן.
רגע לפני סיום רציתי להזכיר שכל הפעילות כאן במשחק הגדול היא הודות למנויי מועדון המשחק הגדול.
מועדון המשחק הגדול הוא פודקסט הפרימיום היחיד בעברית על גיאופוליטיקה. עם ניתוחים שבועיים, סקירות שבועיות וקהילות טלגרם ופייסבוק סגורות המועדון הוא ה-מקום לכל מי שמתעניין בגיאופוליטיקה ורוצה לראות את התמונה הגדולה.
מעל 260 ניתוחים, כ-130 שעות האזנה, מערכת שאלות ותשובות – ועוד ועוד. והכול בהשקעה קטנה – פחות משקל וחצי ליום. והמנוי השנתי? אפילו זול יותר. אז בואו והצטרפו. קישור בהערות פרק.
מועדון המשחק הגדול – כי ידע הוא כוח.
[1] Peter Bergen et al., eds., Understanding the New Proxy Wars: Battlegrounds and Strategies Reshaping the Greater Middle East (London: C. Hurst & Co., 2022), chap. 9.
[2] Gawdat Bahgat and Anoushiravan Ehteshami, Defending Iran: From Revolutionary Guards to Ballistic Missiles (Cambridge, United Kingdom ; New York, NY: Cambridge University Press, 2021), 11–13.
[3] Michael J Mazarr, ‘Understanding Deterrence’, Perspective (RAND Corp, 2018), https://www.rand.org/content/dam/rand/pubs/perspectives/PE200/PE295/RAND_PE295.pdf.
