להורדת הפרק – קישור.
להורדת עותק pdf – קישור.
בעיות
עבר זמן מאז הפעם האחרונה שנפגשנו, עם החגים והחופש הגדול, אז נראה לי נכון שנרענן רגע מאין באנו, לאן אנחנו הולכים, ובפני מי אנו עתידים לתת דין וחשבון.
אנחנו עושים ניתוח אסטרטגי של ממשל טראמפ. השלב הראשון בניתוח אסטרטגי הוא הבנת היעד של השחקן. מה הוא צריך? מה הוא רוצה? ממה הוא מפחד? מה היעד שלשמו הוא מוכן להילחם?
במקרה של ארה״ב היעד העליון הוא למנוע מאיזו מדינה הגמוניה באירו-אסיה. זה היעד האסטרטגי של ארה״ב כבר למעלה מ-100 שנים. לשם כך האמריקנים נלחמו בגרמניה, ביפן, בבריה״מ והיום בסין. האם יש עוד יעדים? כן, ונעסוק בחלקם. אבל זה ה-יעד, אליו כפופים כל השאר.
אחרי שקבענו את היעד של השחקן, צריך להבין את הסביבה שלו. מהם המכשולים שעומדים בפניו? מהם האילוצים שתחתם הוא פועל? בפרק הקודם ראינו שלארה״ב יש 4 בעיות בדרך למנוע מסין הגמוניה.
הראשונה היא סין – סין היא לא בריה״מ. היא ארוגה היטב בכלכלה העולמית.
השנייה – אירופה קנתה יותר מדי חמאה ופחות מדי תותחים. 400 מיליון אירופאים צריכים 300 מיליון אמריקנים בשביל להגן עליהם מ-140 מיליון רוסים. אבסורד.
הבעיה השלישית – המזרח התיכון לא יציב. איראן וארגוני טרור איסלמיסטיים מדליקים את האזור כל כמה שנים, מכריחים את ארה״ב להקדיש קשב ומשאבים שהיא הייתה רוצה להקדיש למזרח אסיה.
והבעיה הרביעית והאחרונה – רוסיה וסין מדברות. שני הענקים של אירו-אסיה הם היום ידידים, המתאמים את האסטרטגיה שלהם מול המחנה המערבי. אפשר להתווכח עד כמה יש שיתוף פעולה בין המדינות, עד כמה סין מוכנה לבוא לעזרת מוסקבה – ולהיפך – אבל אין ספק שהיחסים בין בייג׳ינג ומוסקבה הם במצב ידידותי כמוהו לא היה כנראה לפחות מאז תחילת שנות ה-50׳.
נוסף ל-4 הבעיות הללו, אפשר להוסיף בעיה חמישית: לארה״ב אין מספיק משאבים צבאיים כדי גם להרתיע את סין, גם לייצב את המזרח התיכון, וגם להגן על אירופה מפני רוסיה.
עכשיו, כשאני אומר ״אין מספיק משאבים״, אני לא אומר שהצבא האמריקני קטן. רחוק מזה. הצבא האמריקני מונה כ-1.3 מיליון בני-אדם, עם חיל האוויר הגדול בעולם ועם המספר הגדול ביותר של נושאות מטוסים, בפער. אבל גם הצבא הכי חזק בהיסטוריה האנושית לא יכול לעשות הכול בו-זמנית.
בואו ניקח דוגמה אחת. הצי הסיני היום מונה 350 ספינות. הצי האמריקני מונה פחות מ-300. בזמן שהצי האמריקני עדיין מוביל במספר נושאות המטוסים וספינות מלחמה גדולות, הוא צריך להתמודד עם תרחיש ייחוס בו הוא יאלץ להילחם קרוב לחופי סין, נתון תחת האיום של טילים בליסטים, טילים נגד ספינות וטילים נגד מטוסים, שלא לדבר על צוללות, כטב״מים וכלי שיט בלתי מאוישים. לצי הסיני יהיה את יתרון המגרש הביתי. האמריקנים יכולים לפצות על כך עם כוח צבאי גדול יותר, אבל כאמור היתרון שלהם בתחום נשחק בהתמדה.
נוסף על מאזן הכוח המיידי, גם מאזן הכוח הפוטנציאלי לא מנבא טובות לארה״ב. סין מחזיקה בקצת יותר ממחצית יכולת בניית הספינות העולמית. ארה״ב? 0.1%. עשירית האחוז. במקרה של מלחמה ארוכה, שקרוב לודאי תביא הרס נרחב לצי הקיים של שתי המדינות, לסינים תהיה יכולת לחדש ואף להגדיל את הצי שלהם בזמן מלחמה. לאמריקנים לא.
זו יכולת קריטית. במלחמת העולם השנייה ארה״ב הגדילה את הצי שלה למרות הפסדים כבדים בזירה הפסיפית. בתוך פחות מ-4 השנים הצי האמריקני גדל מ-790 ספינות למעל 6,000. ארה״ב איבדה משחתות ונושאות מטוסים והייתה יכולה לפצות ואף לעקוף את המספר המקורי של ספינות שהיו לה. זה היה ב-1942. לארה״ב היום אין את היכולת התעשייתית לעשות זאת. אם נושאת מטוסים תטבע היום, היא אולי תוחלף ב-2035, אם לא ב-2045.
עכשיו תוסיפו לזירה במזרח אסיה גם את אירופה והמזרח התיכון. שתי הזירות הללו אולי לא דורשות ספינות, אך הן דורשות נכסים אחרים שגם מזרח אסיה דורשת. למשל מטוסים ומערכות הגנה אווירית. כל סוללת פטריוט שמוצבת במזרח התיכון היא סוללה אחת פחות להגן על הבסיסים באוקינוואה או גואם. כל טיל שנורה במזרח התיכון הוא טיל אחד פחות למזרח אסיה.
ואין הרבה טילים, לא להגנה אווירית או תקיפת מטרות: במלחמת 12 הימים בין איראן לישראל ארה״ב השתמשה ברבע מכל טילי היירוט שלה. רבע. במערכה נגד החות׳ים שהממשל ניהל בתחילת 2025 עלה חשש שמא ארה״ב תצטרך להעביר מאגרי תחמושת ממזרח אסיה למזרח התיכון כדי לתמוך במערכה. יש כאן תחרות ברורה על משאבים בין הזירות השונות, עם עתודות נמוכות מאוד של חימוש ופלטפורמות.
וזה לא הכול. בזמן שוושינגטון מנסה לשמור על מאזן העוצמה באירו-אסיה, יש לה בעיות בחצר האחורית שלה. ארה״ב מתמודדת עם שורה של איומים בדרום ומרכז אמריקה: משטר מדורו בוונצואלה, הקרטלים במקסיקו, הגירה בלתי חוקית וסחר בסמים. כל אלו פוגעים ביציבות החברתית של אמריקה ובביטחון שלה. ממשל מדורו משתף פעולה עם איראן. הקרטלים שולטים בחלקים נרחבים של מקסיקו. הגירה בלתי-חוקית מערערת את ארה״ב פוליטית וחברתית.
לפני ניצחון טראמפ בבחירות היו קריאות לשלוח את הצבא לגבול הדרומי כדי לעצור הגירה בלתי חוקית, ולפעול בכוח נגד הקרטלים. ממשל טראמפ נענה להן. הוא שלח את הצבא לסגור את הגבול הדרומי להגירה בלתי חוקית. הוא בימים אלה מאיים בכוח צבאי נגד משטר מדורו בוונצואלה. האמריקות הן עוד זירה שדורשת מארה״ב השקעה של נכסים צבאיים, נכסים צבאיים שאין לה בשפע.
תיעדוף
אז מה עושים? הפתרון הוא פשוט: תיעדוף. כשיש כמות משאבים מוגבלת ומספר רב של צרכים, אני מתעדף אילו צרכים יקבלו מענה לפני אילו צרכים אחרים. ככה עובדים בתכנון תקציב, ככה עובדים בתכנון אסטרטגיה לאומית. לארה״ב אין מספיק משאבים, אז היא צריכה לתעדף כמה היא משקיעה בכל זירה.
כל ממשל אמריקני מאז ממשל אובמה רצה לעשות תיעדוף וכל ממשל תיעדף את מזרח אסיה מעל כל השאר. אובמה הכריז על ״המפנה לאסיה״ בנובמבר 2011. ממשל טראמפ רצה להתמקד בסין במסגרת ״התחרות הבין מעצמתית״ (Great Power Competition, GPC). ממשל ביידן גם הוא רצה להתמקד בסין, במסגרת גישה ״ממושמעת״ לסדר העדיפויות האסטרטגי של ארה״ב.
כולם רצו וכולם נכשלו. למה? פרדוקס התיעדוף.
פרדוקס התיעדוף
פרדוקס התיעדוף הוא כזה: ככל שהתיעדוף מצליח יותר, כן עולה הסיכוי שהוא יכשל. אם ננסח אחרת, התיעדוף מזמין את ביטולו. בכל פעם שממשל אמריקני ינסה לתעדף זירה ראשית על משנית, במוקדם או במאוחר יתרחש משבר בזירה המשנית שיחייב את הממשל להשקיע מחדש משאבים בזירה המשנית. המשבר יסתיים – הממשל שוב יתעדף – ושוב יקרה במוקדם או במאוחר משבר. מעגל התיעדוף הגדול.
זה מה שקרה לממשל אובמה, ממשל טראמפ הראשון וממשל ביידן. אובמה רצה להתמקד באסיה והוא קיבל את האביב הערבי, את דאע״ש ואת הסיפוח של חצי האי קרים. טראמפ רצה להתמקד בסין, וקיבל משבר מול איראן במפרץ הפרסי. ביידן רצה להתמקד בסין, וקיבל מלחמה באוקראינה ומלחמה אזורית במזרח התיכון. כולם תיעדפו, כולם סבלו מן הפרדוקס.
איך פותרים אותו? טוב, קודם צריך לנסות להבין אותו. ממה הוא נובע? מה המנגנון שגורם לו?
בכל זירה משנית יש שחקן או שחקנים שרוצים לשפר את מצבם דרך תוקפנות. נקרא להם כרישים. כשהאמריקנים עושים תיעדוף, הם באופן לא מכוון מעודדים את הכריש לתקוף. הכריש עושה זאת במודע או שלא. יכול להיות שהוא מבין ״היי! הנה הזדמנות לתקוף!״ ויכול להיות שהוא פשוט תוקף בתזמון נוח.
למשל, כשדאע״ש פרץ לחיינו ב-2014, הוא פרץ למזרח תיכון עם נוכחות צבאית אמריקנית קטנה בהרבה ממה שהיא הייתה רק 5 שנים לפני. אפשר להתווכח אם הנסיגה האמריקנית מעיראק יצרה את הארגון. מה שברור שהודות לנסיגה הכריש היה יכול להתפשט במהירות בעיראק וסוריה.
אותו הדבר נכון עם המשבר בקיץ 2019 במפרץ הפרסי. האיראנים יכלו עוד ועוד להעלות את סף התוקפנות שלהם משום שארה״ב לא רצתה להיגרר למלחמה לא נחוצה. זה גם תיעדוף – להימנע מכניסה למלחמה בזירה משנית. הבעיה שללא איום אמין בכוח, הכריש לא יפסיק.
עוד בעיות
אז איך פותרים את הפרדוקס? אפשר בכלל לפתור אותו?
אפשר להחליש את הכריש המקומי לפני התיעדוף. רוצים לעשות תיעדוף? יופי, צאו קודם לציד כרישים. אלא שציד כרישים סותר לחלוטין את ההיגיון של התיעדוף. ארה״ב רוצה להוציא כוחות מהזירה המשנית, לא להכניס כוחות אליה. אף אחד לא מבטיח שהציד יהיה קצר או זול. במקום להחליש את הכריש, ארה״ב עלולה להחליש את עצמה במלחמות ללא קץ.
אבל היי! לא רק ארה״ב קיימת. מה אם היא תיתן לבעלות הברית שלה להחליש את הכריש? או יותר טוב – מה אם בעלות הברית שלה יבלמו את הכריש, משחררות את ארה״ב?
טוב, זה היה עובד אם לארה״ב היו בעלות ברית חזקות מספיק כדי לעשות זאת. הבעיה היא שאין כאלה. לא בכמות מספקת. באירופה כפי שאמרנו אין למדינות האיחוד את הצבא להגביל את רוסיה. במזרח התיכון רוב המדינות הן עסקים משפחתיים עשירים בנפט, או מדינות כושלות. הן תלויות בארה״ב בשביל הגנה.
מה אם ארה״ב תחזק אותן, ותבצע תיעדוף? וושינגטון תעביר להן את הנשק שהן צריכות, ובמקביל תתחיל לצמצם את הנוכחות שלה. זה לא יהיה פתרון?
לא, כי הוא יעודד את הכריש לתקוף, אפילו יותר מהתיעדוף לבדו. אם ארה״ב תכריז על תיעדוף ותחזק את בעלות בריתה באזור, היא בעצם תודיע לכריש המקומי: היי! אני הולכת, אבל אני משאירה את כל השכנות שלך חזקות מספיק להתמודד איתך. בהצלחה!
זה מצב נורא לכריש. ארה״ב היא אולי מעצמת על, אבל היא מעצמת על במרחק אוקיינוס. היא לא מאוד מתעניינת בכריש, כל עוד הוא לא עושה צרות. זה לא נכון לשכנות שלו. השכנות של רוב הכרישים בעולמנו היו פעם כרישים בעצמן. גרמניה ורוסיה. יפן וסין. איראן וטורקיה. כשההתעצמות תסתיים, הכריש ימצא עצמו בכלוב שורץ כרישים אחרים. זה איום.
אז מה עושים? תוקפים לפני שהמצב ידרדר באופן דרמטי. עדיף לכריש לתקוף כל עוד ההתעצמות המקומית לא קרתה, גם במחיר התנגשות ישירה עם ארה״ב. כי בכל מקרה המגמה גרועה לו. אז למה להמתין? אולי דווקא המתקפה שלו תשכנע את האמריקנים לעצור את התעצמות בעלות הברית. לכל הפחות המתקפה תעצור את התיעדוף לעת עתה.
והחשש ממתקפה של הכריש יוצרת בעיה נוספת. בעלות הברית המקומיות של וושינגטון מבינות את הכריש. הן מבינות שהתחזקות שלהן במקביל לתיעדוף מגדילה את הסיכוי למתקפה. משום כך הן ינסו למנוע את התיעדוף. אם ע״י לובי בוושינגטון להימנע מכך, אם ע״י התנגדות לחזק את עצמן צבאית. לא מפני שהן רוצות לנצל את אמריקה – אלא מפני שהן חוששות ממלחמה.
המקרה המוזר של ביטחון אירופה במלחמה הקרה
נשמע מוזר? דמיוני? אני לא ממציא כלום[1].
עם סוף מלחמת העולם השנייה ארה״ב רצתה לצמצם את הנוכחות שלה באירופה ל-0. אחד התומכים הגדולים ביציאת הכוחות האמריקנים מאירופה היה לא אחר מגנרל אייזנהאואר, מפקד בעלות הברית באירופה. עם בחירתו לנשיא ב-1952 אייזנהאואר הפעיל לחץ מאסיבי על אירופה שתהיה מסוגלת להגן על עצמה בכוחות עצמה.
כדי שמערב אירופה תוכל לעשות זאת, היו דרושים שני דברים: ארגון הגנה אירופי, שיאגד את המדינות הגדולות של מערב אירופה. והתחמשות מחדש של מערב גרמניה, השער של בריה״מ אל שאר היבשת.
הצרפתים והגרמנים ידעו שהתחמשות מחדש של גרמניה תביא תגובה אלימה מצד בריה״מ, שתחשוש מן הצעד[2]. רק כמה שנים לפני הרוסים נאלצו לשלם בדם רב כדי לבלום את גרמניה מכיבוש מוסקבה. הרעיון של התחמשות גרמנית, ללא נוכחות צבאית אמריקנית שתרסן אותה, הפחידה את הסובייטים. בפריז ובון חששו שהמהלך האמריקני לחזק את אירופה רק יעודד תוקפנות סובייטית. במקום להביא ביטחון, האמריקנים ידחפו את היבשת למלחמה.
אז הצרפתים והגרמנים עיכבו וסיכלו את המאמצים של וושינגטון להקים מערך הגנה אירופי, בעודם דוחפים את ארה״ב לחזק ולהרחיב את מערך ההגנה האטלנטי, בו ארה״ב מובילה. לא מפני שהם רצו לרכב על האמריקנים, אלא כדי למנוע מלחמת עולם שלישית. הם הצליחו. מאז ועד היום ארה״ב ״תקועה״ ביבשת.
הרגע של טראמפ
אז אם אובמה ניסה ונכשל, וביידן ניסה ונכשל, ואפילו אייזנהאואר ניסה ונכשל – האם גם טראמפ, בממשל השני שלו, ינסה ויכשל? יתכן ולא. הודות לשתי מדינות: אוקראינה וישראל. למה? כי כאשר הכרישים מדממים, יש חלון לתעדף. יש זמן לחזק בעלות ברית. יש הזדמנות היסטורית – לסדר מחדש את מערך הבריתות האמריקני. על זאת, ועוד, בפרק הבא.
דבר אחרון לפני סיום –
יש הבדל בין אנשים שצורכים חדשות לאנשים שמבינים אסטרטגיה.
אם הגעתם עד כאן, אני כבר יודע מי אתם. אתם מהסוג שרואה את המהלכים מאחורי הכותרות. שמבין שאירועים גיאופוליטים משפיעים על החיים שלנו. שיודע שמי שמבין את המשחק – יכול לשחק אותו טוב יותר.
בשבילכם יש את מועדון המשחק הגדול, פודקסט הפרימיום שלנו.
בכל תחילת שבוע תקבלו סקירה שבועית שתעשה לכם סדר בשבוע שהיה. ובכל סוף שבוע – ניתוח עומק שיעשה לכם סדר במה שיהיה.
אבל יותר מזה – תצטרפו לקהילה של אנשים כמוכם. מקצוענים, יזמים, קובעי מדיניות. אנשים שמבינים שבעולם של היום, מי שלא מבין גיאופוליטיקה – פשוט לא מבין לאן הרוח נושבת.
ההשקעה? פחות משקל וחצי ביום. התשואה? היכולת לקבל החלטות טובות יותר. לראות הזדמנויות לפני אחרים. להתכונן למה שבא.
מועדון המשחק הגדול – למי שמעדיף להוביל.
מוזמנים להצטרף. קישור לעשיית מנוי בתיאור הפרק.
[1] Joshua Byun, ‘Stuck Onshore: Why the United States Failed to Retrench from Europe during the Early Cold War’, Texas National Security Review 7, no. 4 (2024): 9–36, https://doi.org/10.26153/TSW/56030.
[2] Byun, ‘Stuck Onshore’, 22–26.
