להורדת הפרק – קישור.
מבוא
חודש למלחמה. איראן שולטת במצר הורמוז. הנפט מעל מאה דולר לחבית. אין הפסקת אש באופק.
היום נדבר על ארבעה ממדים של העימות: ראשית, ההצלחה האיראנית בהורמוז ולמה דווקא ההצלחה הזו היא בעיה עבור איראן. אחר כך, נדבר על האסטרטגיה הישראלית ומה כנראה ירושלים מנסה להשיג. ולמנויי הפרימיום: נעסוק בתפקיד של טורקיה בסכסוך, ואיך הדינמיקה של בעלות ברית עובדת נגד איראן.
אנחנו לפני צומת החלטה חשוב, בו טראמפ יצטרך להחליט אם הוא מסלים לפעולה קרקעית או נסוג. ההחלטה הזו תכתיב את המשך המלחמה. נסביר את השיקולים למה כן להסלים ואת הדילמות שהסלמה תביא בשיחה היום.
דילמת הורמוז
אחת הדרכים הכי אפקטיביות לנתח דילמה אסטרטגית היא לנסות ולהבין את המחסום לפתרון.
כדי להבין האם פניה של ארה״ב להפסקת אש או לא, בואו ננסה להבין מה יחסום הפסקת אש גם במקרה בו ארה״ב רוצה אחת.
נכון, אמרתי בפרק ״שאגת הארי – לאן?״ שלדעתי ארה״ב נכנסה למלחמה כדי להחליף את המשטר באיראן. אבל חודש לתוך המלחמה, יתכן שהאמריקנים שוקלים מחדש את היעד, לאור המחיר והעובדה שהמשטר לא התמוטט על-אף המכות שחטף. שינוי יעד לאור ביצועי המלחמה הוא טבעי ומתבקש. אינני יודע אם החליטו לוותר על היעד. אני רוצה להראות שגם אם כן, ההצלחה האיראנית במצר הורמוז יוצרת בעיה.
איראן הצליחה להפוך את מצר הורמוז לשטח ריבוני שלה. היא היום מנהלת את התנועה במצר, גובה אגרה מספינות שרוצות לעבור. לפי דיווחים האיראנים דורשים כתנאי להפסקת אש שהמצר יישאר בידיהם. האם ארה״ב יכולה להיענות לדרישה?
לכאורה כן. האמריקנים לא תלויים במצר בשביל צרכי הנפט שלהם, לאור כמות הנפט הנמוכה שהם מייבאים מהמפרץ הפרסי. מדוע שימשיכו את המלחמה רק כדי לשחרר את המצר?
כי ויתור על המצר יפגע במעמד שלהם כהגמון. הוא יפגע במעמד של הדולר כמטבע רזרבה. והוא יהפוך את סין להיות יותר אגרסיבית במזרח אסיה.
בואו נרחיב על כל חלק.
פגיעה בהגמוניה. ארה״ב היא הגמון: היא המנהיגה של סדר בינלאומי, במקרה הזה הסדר הליברלי הבינלאומי. הגמון שולט באמצעות שלושה כלים: כפייה, הסכמה ולגיטימיות[1]. אחד הדברים המרכזיים שהגמון מציע למדינות בסדר שלו הוא ביטחון של נתיבי סחר. ״אני מנהיג ובתמורה אתם לא צריכים לדאוג איך תשיגו את המשאבים הדרושים לקיומכם״. ברגע שההגמון לא יכול להציע את זה, מדינות מתחילות לפתח יכולות עצמאיות ולבנות הסדרים אזוריים שבהם ההגמון הוא לא מנהיג, אלא במקסימום עוד שותף להסדר.
והסדר יהיה. מצר הורמוז הוא קריטי לכלכלה הגלובלית. בניגוד לים האדום, אין עוד נתיב ימי למפרץ הפרסי חוץ מזה שעובר דרך מצר הורמוז. כמחצית מעתודות הנפט העולמיות לכודות מאחורי המצר. אם ארה״ב תוותר על חופש השיט בו, למדינות העולם לא תהיה ברירה אלא להגיע להסדר עם איראן.
הסדר כזה, מעבר לפגיעה במעמד של ארה״ב, גם יפגע במעמד של הדולר האמריקני. איראן כבר גובה אגרות מעבר ביואן הסיני. לפחות שתי ספינות שילמו ביואן, באמצעות חברת תיווך סינית. איראן מנותקת מרוב המערכת הפיננסית העולמית, כך שאין לה ברירה אלא להשתמש במערכת הבנקאות הסינית. הסדר איראני במצר יכריח עוד מדינות להשתמש ביואן, מה שידחוף שחקנים פרטיים ומדינות לצבור עתודות ביואן כדי לשלם על השיט.
מצב כזה יכול לעודד גם את מדינות המפרץ להשתמש ביואן, במיוחד לתמחור של נפט. אם לקונים של נפט אמירתי או עיראקי גם ככה יש יואן, והם גם ככה משלמים אגרה ביואן, למה שלא ישלמו גם על הנפט ביואן? סין היא כבר היום אחד משותפי הסחר הגדולים של המפרץ הפרסי. רק הגיוני להשתמש יותר במטבע של שותף הסחר הכי גדול שלך.
זה לא אומר שלא ישתמשו יותר בדולר האמריקני, זה כן אומר שהמעמד של היואן יתחזק על חשבון הדולר.
וסין תראה את מה שקורה במצר הורמוז כהיחלשות דרמטית של ארה״ב.
טראמפ אמור לבקר בסין באמצע מאי. המפלגה הקומוניסטית של סין מגבשת את האסטרטגיה שלה בהתאם למאזן הכוח העולמי, במיוחד בינה ובין ארה״ב. אם טראמפ יגיע באמצע מאי כמי שוויתר על הורמוז, כמי שניהל מלחמה נגד איראן ואז נתן לה שליטה על נתיב שיט בינלאומי – הסינים יראו אותו כמנהיג חלש ואת ארה״ב כמעצמה בשקיעה מואצת. זה יעודד אותם להיות יותר אגרסיביים צבאית ודיפלומטית מול טאיוואן ובים סין הדרומי.
ויתור על הורמוז עלול לבשר רעות ליציבות במזרח אסיה.
מצד שני, גם איראן לא יכולה לוותר על המצר. שתי סיבות: הכנסה ומנוף.
הכנסה: בתפוקה מלאה, אגרות מעבר של שני מיליון דולר למכלית כפול כשישים מכליות ביום שווה כ-43 מיליארד דולר בשנה. זה בערך עשרה אחוז מהתמ״ג האיראני לפני המלחמה. לוותר על הכנסה בהיקף כזה, בטח לאור הנזק הכלכלי שנגרם לאיראן, הוא צעד שקשה להצדיק, בטח כשאתה חושב שהיריב רוצה הפסקת אש יותר ממך.
מנוף: שליטה במצר תיתן לאיראן מנוף על ארה״ב ועל ישראל. ישראל תוקפת בעזה? אין נפט. ישראל תוקפת בלבנון? אין נפט. איראן תקבל כלי חדש לאיים על היריבים שלה ולהשפיע על המזרח התיכון.
ולכן הורמוז הוא המחסום למשא ומתן, גם אם שני הצדדים רוצים הפסקת אש.
איך הם מתגברים עליו?
אפשרות אחת היא עסקה: איראן מוותרת על הורמוז תמורת הקלות משמעותיות בסנקציות, אולי אפילו פיצויים חלקיים. היא מוותרת על מנוף, אולם מקבלת הקלה כלכלית משמעותית.
אפשרות שנייה היא כוח: ארה״ב תפתח את המצר צבאית, חוזרת למשא ומתן מעמדת עליונות. צבירת הכוחות בשבועיים האחרונים מצביעה בדיוק לכיוון הזה – ארה״ב מעבירה לאזור שתי ספינות סער אמפיביות עם כוחות משלוח של המארינס, והציבה חלקים מהדיוויזיה האווירית ה-82 באזור. עסקנו בהרחבה בתרחיש של פתיחת המצר בכוח בעדכון מס׳ 5.
חשוב להדגיש שגם אם האמריקנים יפתחו את המצר בכוח, הבעיות שלהם לא יסתיימו. יש שתי שאלות פתוחות:
- הסלמה: מה אם איראן לא נכנעת, אלא מסלימה? מוקשים בכל המפרץ, תקיפת תשתיות, החות׳ים בבאב אל-מנדב. מה אז? ארה״ב תפלוש לעוד יעדים?
- מה שמעלה את השאלה השנייה: איך מונעים mission creep? איך מונעים מהמלחמה להמשיך ולהסלים, שואבת עוד ועוד משאבים מארה״ב? פתיחת מצר הורמוז הוא לא פתרון קסם לסיום המלחמה.
ישראל
היעד של ישראל היה ונותר לפגוע קשות ביכולת הצבאית האיראנית – טילים, גרעין – וליצור את התנאים לשינוי משטר. בשבוע האחרון אנחנו רואים את ישראל עוברת, עם השמדת המטרות הצבאיות, לפגיעה בבסיס התעשייתי של איראן. בסיס תעשייתי הוא שם כולל לתעשיות שמדינה צריכה כדי לקיים ולשדרג את הכוח הצבאי שלה. אם אלו מפעלי פלדה לחלקים או מעבדות אלקטרוניקה לחיישנים.
בשבוע האחרון ישראל הרחיבה את המתקפות נגד הבסיס התעשייתי האיראני, משמידה מפעלי טילים, מעבדות מחקר הקשורות לתוכנית הגרעין, תוכנית הטילים וצוללות, ותוקפת את יכולת ייצור הפלדה של איראן. ממשיכות גם ההתקפות נגד מנגנוני הדיכוי של המשטר, עם פגיעה במפקדות.
היה והעם האיראני לא יתקומם במהלך המלחמה, זה לא אומר שהוא לא יתקומם אחריה. גל ההפגנות של סוף דצמבר 2025 נגרמו עקב מצוקה כלכלית. המצוקה הזו תחמיר אחרי המלחמה.
אחרי המלחמה המשטר יעמוד מול יכולת צבאית שנהרסה ובסיס תעשייתי שנפגע קשות. כל הנזקים הללו ניתנים לשיקום, אך כדי לשקם אותם צריך כסף וצריך זמן. השיקום יקח עוד משאבים מן הסקטור האזרחי שגם ככה נמצא במשבר ויחמיר את האינפלציה.
האם יש לאיראן נתיב אחר? כן. כמו מצרים אחרי נאצר, לאיראן יש אפשרות לבחור בשיקום כלכלי במקום שיקום צבאי. יש לה אפשרות להשתמש במלחמה בשביל הישג דיפלומטי וכלכלי – עסקה עם ארה״ב, ויתור על הגרעין, הסרת הסנקציות ושיקום כלכלי.
אני אומר ״כמו מצרים אחרי נאצר״, כי כמו מצרים איראן צריכה דמות כמו סאדאת, מנהיג שיהיה מוכן לקחת את המדינה בנתיב אחר, של צמיחה כלכלית במקום המשך המאבק נגד ישראל וארה״ב. הבעיה של איראן שכל עוד המשטר הנוכחי במקומו, דמות כמו סאדאת לא תבוא. להיפך – נראה שמשמרות המהפכה הפכו רק חזקים יותר, ומכאן שהשעבוד של המדינה האיראנית להמשך המאבק נגד ישראל וארה״ב רק יחמיר.
מה הלאה
אני נמנע כרגע מעדכון ההערכות שלי לסיום המלחמה. כפי שאמרתי אנחנו לפני צומת החלטה חשוב בו טראמפ יחליט אם להסלים או לסגת. אני חושב שהוא יסלים. אני חושב שהסלמה קרקעית גם יכולה סוף-סוף להפעיל את השחקן המכריע במערכה הזו – העם האיראני. כשהתושבים בערים הגדולות ישמעו שהצבא האמריקני נחת על החוף, שמשמרות המהפכה לא מצליחים להדוף אותו, יתכן שזה מה שידחוף אותו לפעול.
היה וזה לא יקרה, טראמפ יחתור לסיום המלחמה ע״י הצבת איום אמין על כל התשתיות החיוניות של איראן. או שאיראן תקבל הפסקת אש, או שהאמריקנים יהרסו כל תשתית חיונית לקיום אנושי במדינה המדברית. חשמל, מים, נפט. לדעתי זו הסיבה שעד עכשיו לא נגעו בתשתיות הללו בהיקף משמעותי, כדי להשאיר לארה״ב איום אחד אחרון על איראן.
ואם טהרן לא תיסוג? טוב, אז נצטרך לדון איך נראה המזרח התיכון כשאחת המדינות הגדולות בו מפסיקה לתפקד כמדינה מודרנית. נקווה שלא נגיע לזה. חג שמח!
[1] Rush Doshi, The Long Game: China’s Grand Strategy to Displace American Order, Bridging the Gap (Oxford University Press, 2021), 19.
