תקציר
- השיח הציבורי בישראל מתמקד בשאלה מה יקרה אם יהיה ממשל אמריקני עוין. אולם השאלה החשובה היא מדוע ישראל תלויה כל-כך בזהות הנשיא.
- התשובה טמונה בסיוע הביטחוני האמריקני שיצר תלות כפולה. ראשית, תלות בחימוש אמריקני (פצצות, טילים, חלפים) המאפשרת לכל ממשל להשהות משלוחים וללחוץ על ישראל. שנית, תלות במטריה מדינית, הנובעת מהסתמכות ישראלית על כוח אווירי לשם התשת האויב, במקום הכרעת המערכה דרך תמרון קרקעי.
- הסיוע הביטחוני לישראל צפוי להסתיים בעשור-עשור וחצי הקרובים, בין אם ישראל תבחר בכך ובין אם לאו. שני גורמים מבניים דוחפים לשם: האתגר האסטרטגי מול סין והפופוליזם האמריקני. ארה״ב צריכה שבעלות הברית שלה יחזקו אותה, ולא שהיא תתרום להן כסף. פוליטיקאים אמריקנים בוחנים את מדיניות החוץ דרך השאלה כיצד היא תורמת לרווחת העובד האמריקני. מזכר ההבנות הנוכחי שמגדיר את הסיוע יסתיים ב-2028, וסביר להניח שהמזכר הבא – אם ייחתם – יהיה האחרון.
- ישראל עומדת בפני שלוש חלופות: להתעלם מן המגמות, לשאת בעלויות מדיניות גבוהות כדי להאריך את הסיוע תוך נטילת סיכון של ניצול התלות על ידי ממשל עוין, או למנף את ההתנגדות לחידוש הסיוע לטובתה.
- החלופה השלישית – סיום מבוקר של הסיוע עד 2038 והחלפתו בשותפות אסטרטגית – היא הזדמנות. סיום מבוקר יאפשר לישראל הכנה תקציבית, בחינה מחדש של בניין הכוח (ואולי העברת הדגש להכרעה באמצעות תמרון קרקעי), ובניית שותפות אמיתית עם ארה״ב: פיתוח משותף של טכנולוגיות, רכש ישראלי בכספים ישראליים היוצר תעסוקה אמריקנית, וייצור ביטחוני משותף.
- ביחסי שותפות, נשיא עוין הופך מאסון לבעיה. הוא יצטרך להתמודד עם אינטרסים אמריקניים שפועלים נגדו – מקומות עבודה, פרויקטים חיוניים, וחברי קונגרס ממחוזות שהכלכלה שלהם תלויה בישראל.
להורדת הפרק – קישור.
להורדת עותק pdf – קישור.
מבוא
קיבלתי בחודש האחרון שאלות רבות על יחסי ארה״ב-ישראל. לכאורה שאלות לא קשורות: על האם ישראל יכולה לשרוד בלי תמיכה אמריקנית, מה יהיה במקרה של נשיא עוין לישראל, האם איבדנו את עצמאותנו, האם ישראל יכולה להחזיר את עצמאותה ועוד ועוד.
כל השאלות הללו חשובות ונובעות מתמונת מצב מדאיגה: במפלגה הדמוקרטית, התמיכה בישראל נשחקת. יש מי שיאמר – קרסה. סקר מאוגוסט 2025 מצא שמיעוט בקרב הדמוקרטים מזדהה יותר עם ישראל מאשר עם הפלסטינים[1]. מעל מחצית מהמצביעים הדמוקרטים חושבים שיש להפחית את הסיוע הביטחוני לישראל[2].
במפלגה הרפובליקנית מצבנו יותר טוב, אולם יש מגמות מדאיגות. כרבע מן המצביעים הרפובליקנים חושבים שיש להפחית את הסיוע הביטחוני לישראל[3]. מחצית מן הצעירים במפלגה מחזיקים בדעות שליליות על ישראל. טאקר קרלסון, פרשן פוליטי פופולארי בקרב הימין האמריקני, לא מהסס לארח דמויות אנטי-ישראליות או אף אנטישמיות בגלוי.
עכשיו עם הניצחון של זוהרן ממדאני לראשות עיריית ניו-יורק התחושה היא שארה״ב משנה את פניה, ממדינה אוהדת לישראל ובטוחה ליהודים לאיום. התרחיש של נשיא עוין בבית הלבן כבר לא נראה הזוי. מה יהיה על הברית בין ארה״ב וישראל במקרה כזה?
לדעתי, התשובה תלויה בישראל.
מה ישראל מוכנה לעשות כדי לשנות מן היסוד את היחסים עם וושינגטון מיחסים של תלות – ליחסי שותפות.
על זה נדבר היום. ממה נובעת התלות בארה״ב, ואיך אפשר להפוך אותה מתלות לשותפות.
הסיוע הביטחוני כמנגנון של תלות כפולה
בפתח הניתוח בוא נבחין בין שני דברים: ההשפעה שיש לארה״ב על ישראל הודות למעמדה כמעצמת על, והתלות של ישראל בארה״ב. שני הדברים אינם קשורים.
לארה״ב כמעצמת על יש השפעה פוליטית על כל מדינה בעולם, אם זו ישראל, גרמניה או סין. היא נובעת מן הכוח הצבאי, הכלכלי, הטכנולוגי והמדיני של אמריקה. כדי להפוך השפעה לכוח, ארה״ב צריכה לעשות פעולה. היא צריכה להטיל סנקציות, לקדם מהלך מדיני, לשלוח כוחות צבא.
תלות היא חיה אחרת. בשביל להשתמש בתלות ארה״ב רק צריכה לא לעשות משהו. זה הרבה יותר קל לארה״ב וזה מה שמטריד אותנו כישראלים. מטריד אותנו שיהיה נשיא בבית הלבן שיחליט לא לשלוח נשק לישראל, או לעכב את המשלוחים. שהוא יחליט לא להצביע נגד החלטה במועצת הביטחון. אלו דברים בהם אנו תלויים באופן חיוני, והם יחסית קלים לנשיא לבצע. ראו למשל את העיכובים במשלוחי הנשק שממשל ביידן ביצע, על-אף ביקורת מצד הקונגרס.
לישראל יש תלות בחימושים אמריקנים ותלות במטריה המדינית האמריקנית. ושתיהן נובעות מאותו גורם: הסיוע הצבאי לישראל.
ישראל מקבלת כל שנה מארה”ב 3.8 מיליארד דולר בסיוע ביטחוני, בהתאם למזכר הבנות שנחתם ב-2016 ועתיד להסתיים ב-2028. הסיוע מורכב מ-3.3 מיליארד דולר לרכש ציוד מתעשיות אמריקניות בלבד, ועוד 500 מילון דולר לפרויקטים של הגנה מפני טילים. הסכום הזה שווה לכ-14% מתקציב הביטחון הישראלי (נכון ל-2023), אך האחוז הזה מטעה: כמחצית מתקציב הביטחון מיועדת לכוח אדם – משכורות, פנסיות, תפעול שוטף. אם נשווה את הסיוע לתקציב הרכש בלבד, הרי שהוא שווה למעל חצי מתקציב הרכש הביטחוני של ישראל. בעזרתו ישראל יכולה לרכוש מטוסי קרב מתקדמים, חימוש, ועוד. בלעדיו, משלם המיסים הישראלים היה צריך לשאת בכל העול של בניין הכוח הצה״לי, או עוד כ-13 מיליארד שקל בשנה.
אלא שהסיוע הזה לא רק מממן רכש, הוא גם יוצר תלות אסטרטגית שמגבילה את חופש התמרון הישראלי. שתיים אם לדייק.
התלות הראשונה היא תלות בחימושים אמריקנים: כיון שהכסף מיועד לרכש אמריקני בלבד, בניין הכוח הישראלי מבוסס במידה רבה על פלטפורמות אמריקניות, כמו מטוסי F-35, מסוקי אפאצ׳י ועוד. פועל יוצא הוא שימוש בחימושים אמריקנים, שישראל רוכשת ״בחינם״ עם כסף אמריקני מארה״ב. אם אלו פצצות ״ברד כבד״, טילי hellfire, או חלפים. מנקודת מבט כלכלית, האמריקנים מסבסדים את חיל האוויר הישראלי. אלא שהסבסוד עולה יקר לישראל: הוא יוצר תלות מבנית באספקה מארה”ב. תלות מבנית כי הסיוע מתמרץ את ישראל להסתמך על ארה״ב, במקום לרכוש חימושים בכסף ישראלי מהתעשייה הישראלית. ממשל ביידן השתמש בתלות הזו כדי ללחוץ את ישראל לסיים את המלחמה בעזה.
התלות השנייה היא תלות במטריה המדינית האמריקנית. הסיוע מאפשר לישראל לסמוך על כוח אווירי כגורם שאמור להכריע את המערכה, דרך התשה של האויב. הסיוע כמובן אינו הגורם היחיד שהביא לכך, אך הוא בהחלט אפשר את השינוי בתפיסת הביטחון הישראלית מהסתמכות על תמרון קרקעי להכרעה, לשימוש באש מנגד.
אלא שהסתמכות על כוח אווירי לשם התשת היריב מביאה להתארכות המערכה[4]. דרוש זמן כדי שהנזק למערכות של האויב יגיעו למסה קריטית שתביא לקריסה מוחלטת שלהן. האויב מתקן נזקים ומגיב, מה שמצריך תקיפה חוזרת של מטרות, לעיתים מספר פעמים. הכוח האווירי משמיד את הכוח הצבאי של האויב דרך השמדתו הפיזית, בעוד הכוח הקרקעי יכול לעשות זאת דרך כיבוש השטח.
זמן המלחמה הארוך חייב מטריה מדינית אמריקנית כדי למנוע לחצים במועצת הביטחון של האו”ם שיכפו הפסקת אש על ישראל לפני שתשיג את יעדיה. מלחמת חרבות ברזל היא דוגמה מעולה: התארכות המלחמה אפשרה בנייה של לחץ דיפלומטי, לחץ אותו רק ארה״ב הייתה יכולה לעצור, לדוגמה דרך הצבעה נגד הפסקת אש במועצת הביטחון. כך נוצר מעגל: הסיוע מעצב את דרך הלחימה, ודרך הלחימה מחייבת הגנה מדינית אמריקנית. אם מלחמת חרבות ברזל הייתה מסתיימת מהר יותר, הצורך במטריה המדינית היה קטן.
התלות בחימושים והתלות במטריה מדינית הן שתיהן אסטרטגיות, משום שהן קשורות ליסוד הביטחון הלאומי של ישראל, ושל כל מדינה: היכולת לנהל מלחמה כדי להגן או לקדם את האינטרסים שלך. התלות הזו היא הסיבה שנשיא עוין מטריד אותנו. כי אנחנו עלולים למצוא עצמנו במלחמה ללא הפצצות שאנחנו צריכים, או עם מועצת הביטחון מקדמת סנקציות נגדנו וארה״ב לא עוצרת בעדה. זה מה שמפחיד אותנו. אבל המצב הזה אינו גזירת גורל.
עתיד הסיוע
יש כבר שנים דיון בישראל האם צריך לסיים או להמשיך את הסיוע הביטחוני האמריקני, מצידה של ישראל. יש טענות בעד ויש טענות נגד. אני לא מציג לכם את כל הדיון משום שהוא כבר לא רלוונטי. הסיוע הביטחוני האמריקני כנראה יסתיים בעשור הקרוב, אם ישראל תרצה או לא. השאלה היא מה ישראל מתכוונת לעשות בנידון.
מזכר ההבנות הנוכחי בנוגע לסיוע הביטחוני מסתיים ב-2028. המו”מ על הסכם חדש כנראה כבל החל, אך יש סיכוי משמעותי שגם אם יחתם הסכם נוסף, הוא יוגדר כ”הסכם האחרון” – כזה שמסתיים ב-2038 ולא יחודש אחריו. למה? כי יש שני גורמים שדוחפים את ארה”ב להפסיק את הסיוע לישראל, והם אינם תלויים במפלגה, בנשיא, או באירוע ספציפי. הם תוצר של השינוי האסטרטגי שעוברת ארה”ב.
הגורם הראשון הוא אילוץ אסטרטגי: ארה”ב צריכה בעלי ברית עצמאיים וחזקים כדי להתמודד עם סין. היתרון המרכזי של ארה”ב על סין הם בעלי הברית שלה – אירופה, יפן, דרום קוריאה, אוסטרליה, ומדינות נוספות. יחד, המחנה האמריקני גדול יותר מהמחנה הסיני במונחי תוצר, חדשנות, ויכולת תעשייתית. אבל כדי שהיתרון הזה יבוא לידי ביטוי, בעלי הברית צריכים לתרום לעוצמה האמריקנית, לא רק לצרוך אותה.
בעלי ברית שדורשים סיוע צבאי, הגנה קבועה, או מטריה מדינית הם “משקל מת” על הכתפיים האמריקניות. מנקודת המבט האסטרטגית של וושינגטון, ישראל – מדינה עם תוצר לנפש גבוה, תעשיית הייטק מובילה, ותעשיית ביטחון מתקדמת – צריכה להיות שותפה עצמאית, לא נתמכת. שותפה שתומכת בארה״ב, במקום ארה״ב בה. הברית עם ישראל חיונית לאמריקה, אך היא חייבת להיות כזו בה ישראל אינה תלויה בכספי משלם המיסים האמריקני[5].
הגורם השני הוא שינוי פנימי באמריקה: עליית הפופוליזם הג’קסוני ששם את רווחת העם האמריקני במרכז. השאלה המובילה של פוליטיקאים אמריקנים, משמאל ומימין, היא זו: כיצד בעלת הברית תורמת לרווחת העם האמריקני? ממשל ביידן קרא לגישה הזו ״מדיניות חוץ למעמד הביניים״. מדיניות חוץ שמשרתת את העובד האמריקני, דואגת להגן על התעסוקה והמחייה שלו. טראמפ מיישם אותה עם השקעות של מאות מיליארדים בארה״ב.
קשה להצדיק סיוע ביטחוני למדינה עשירה כמו ישראל במסגרת הזו. מדוע משלם המיסים האמריקני צריך לסבסד רכש ביטחוני למדינה שהתוצר הגולמי לנפש שלה דומה לזה של אירופה המערבית? זה לא עוזר לטעון שהכסף שארה״ב שולחת לישראל בסוף חוזר לארה״ב. זה רק מדגיש את האבסורד: במקום שישראל תקנה מארה״ב נשק עם כסף ישראלי, היא קונה אותו עם כסף אמריקני.
גם אסור להתעלם מן ההשפעות של מלחמת חרבות ברזל על התמיכה הפוליטית בסיוע לישראל.המלחמה עוררה התנגדות ציבורית חריפה בארה”ב לסיוע – גם בדעת הקהל וגם בקונגרס. בקונגרס, בשוליים של שתי המפלגות ניסו מספר פעמים למנוע או להתנות העברת אמל”ח לישראל – עד כה ללא הצלחה. אבל מה שמתחיל בשוליים יכול להגיע למרכז. כל ממשל עתידי, גם אם ידידותי לישראל, יצטרך להתמודד עם ציבור שמטיל ספק בסיוע הזה.
מכאן שהסיוע לישראל כנראה עתיד להסתיים, אם ב-2028, או סביר יותר ב-2038. השאלה היא מה ישראל מתכוונת לעשות מול התרחיש הזה.
יש לה שלוש אופציות:
הראשונה היא להתעלם מכל הסימנים ולהאמין שהסיוע ימשיך בעתיד הנראה לעין. מסוכן. כי אם הסיוע יסתיים מבלי שהתכוננו, אנחנו נאלץ במהירות למצוא מקורות תקציב ולהעריך מחדש את בניין הכוח שמבוסס על המשך הסיוע.
האופציה השנייה היא לשלם הון מדיני רב כדי להאריך את הסיוע עד כמה שאפשר, ולקוות שנשיא עוין לישראל לא ינצל את הסיוע נגדנו. אנחנו נפעל לשמור על הסיוע למרות כל הלחצים נגד, מה שכמובן יהפוך את הפעולה להרבה יותר יקרה.
או, האופציה השלישית, שאנחנו נמנף את ההתנגדות לחידוש הסיוע לטובתנו. ממשל טראמפ יתמודד עם התנגדות של חלקים בקונגרס ובציבור לחתום על מזכר הבנות חדש. הדרך הקלה – גם עבור הממשל וגם עבור ישראל – לחתום על מזכר, היא להציג את המזכר החדש כ”מזכר האחרון”: סיוע שמסתיים ב-2038, ויהיה נמוך יותר מן הסיוע שניתן עד עתה. הוא יפחת בהדרגה כל שנה, עד שיתאפס ב-2038.
פתרון כזה ייתן לישראל 10 שנים להתכונן ולשתי המדינות לבנות מערכת יחסים חדשה. ממערכת של תלות – למערכת של שותפות.
מתלות לשותפות
סיום מבוקר של הסיוע יאפשר לישראל לחזק את עצמה, ולהגדיר מחדש את הברית עם אמריקה, באופן שיכול להציל אותה גם מנשיא עוין.
סיום מבוקר יאפשר לישראל להתכונן באופן מסודר למציאות בה אין סיוע. כפי שאמרתי לא מדובר בכסף קטן – כ-14% מתקציב הביטחון, כמחצית מתקציב הרכש הביטחוני של ישראל. ישראל תהיה צריכה למצוא מקורות תקציב חדשים. זה לא יהיה קל. זה ידרוש רפורמות משמעותיות במשק. אבל ללא כסף מן הדוד באמריקה, ועם הציבור לא מוכן לעוד העלאת מיסים, לממשלה לא תהיה ברירה אלא לטפל בסוגיות כלכליות כדי לוודא שלצה״ל יהיה את התקציב שהוא צריך לבניין הכוח שלו.
ובניין הכוח יעלה לבחינה מחדש. עכשיו עם ישראל נושאת במלוא העלויות של פיתוח הכוח האווירי, אפשר ומקבלי ההחלטות יחליטו על תמהיל שונה של הכוחות. אותו כוח אווירי, עם יותר כוח יבשה. לא רק משום שהכוח היבשתי יתפס כפחות יקר – עכשיו כשמדינת ישראל צריכה לשלם בעצמה גם על הטנקים וגם על המטוסים – אלא גם משום ההבנה שישראל צריכה להכריע במהירות את המערכה, מודעת לכך שמלוא עלויות המלחמה יהיו עליה, ללא סיוע אמריקני.
סיום מבוקר גם יתן לארה״ב וישראל זמן להפוך את היחסים ביניהן מיחסי תלות ליחסי שותפות. עוד במשא ומתן על מזכר ההבנות הבא, ממשל טראמפ וממשלת ישראל יכולים להגיע להסכם על שיתוף פעולה במחקר ופיתוח של טכנולוגיות אסטרטגיות כמו בינה מלאכותית ומחשוב קוונטי, פיתוח משותף של אמצעי לחימה, וייצור ביטחוני משותף של נשק. ישראל תביא את הידע, הניסיון והכסף שלה לפרויקטים שיתרמו ישירות לביטחון והשגשוג של ארה״ב.
ישראל לא תיתפס עוד כמי שלוקחת מארה״ב, אלא כמי שנותנת. היא תמשיך לקנות מטוסים אמריקנים, אולם עכשיו היא תעשה זאת עם כסף כחול-לבן שיהיה קשור באופן ישיר עם מקומות עבודה בארה״ב. היחסים עם ישראל באופן ברור יתפסו כיחסים שתורמים לארה״ב, שתורמים לרווחה ולביטחון של האזרח האמריקני. האזרח האמריקני ישמע על פרויקטים משותפים לשתי המדינות, שתורמים לו ישירות. ישראל תהפוך מ״בעלת ברית שיש לתמוך בה״, ל״שותפה שכדאי לעבוד איתה״. ועם התפיסה הזו יצטרך להתמודד כל ממשל, ידידותי או עוין לישראל.
נשיא עוין ביחסי שותפות
בואו נחזור לשאלה שפתחנו איתה: מה יקרה אם יהיה נשיא עוין לישראל בבית הלבן? עכשיו, אחרי שהבנו את מבנה התלות ואת ההזדמנות שבסיומה, אפשר לענות על השאלה הזו בצורה מדויקת הרבה יותר. אם ישראל תמשיך במצב הנוכחי – תלות בסיוע אמריקני – נשיא עוין הוא אסון פוטנציאלי. נשיא שרוצה ללחוץ על ישראל יכול לעכב אספקת אמל”ח, להקפיא העברות של מערכות קריטיות, להתנות סיוע בצעדים מדיניים, או לאיים בהפסקת הסיוע לחלוטין. התלות במטריה המדינית נותנת לו מנוף נוסף: הוא יכול להימנע מהפעלת וטו במועצת הביטחון, לתמוך בהחלטות גינוי, או לתמוך בלחצים לסיום מוקדם של מלחמה.
אבל אם ישראל תעבור לשותפות עצמאית – נשיא עוין הוא בעיה, לא אסון. נשיא עוין יהיה לא נעים, אבל יכולתו לפגוע בישראל תוגבל. ישראל לא תהיה תלויה בו לאספקת נשק – היא קונה מה שהיא רוצה, ממי שהיא רוצה. היא לא תהיה תלויה בו למטריה מדינית – תפיסת הכרעה מהירה תקצר מלחמות ותצמצם את הצורך בהגנה דיפלומטית ממושכת.
יתרה מכך, נשיא עוין יצטרך להתמודד עם אינטרסים אמריקניים קשים שפועלים בכיוון ההפוך: מקומות עבודה בתעשייה הביטחונית האמריקנית שתלויים ברכש הישראלי, גנרלים שרוצים להמשיך לעבוד עם ישראל על פיתוח טכנולוגיות, וחברי קונגרס ממחוזות שהכלכלה המקומית שלהם תלויה במפעלי נשק שמוכרים לישראל. נשיא שינסה לפגוע בישראל יצטרך להסביר לאמריקנים למה הוא מזיק למקומות עבודה אמריקניים ולאינטרסים ביטחוניים אמריקניים. זה הרבה יותר קשה מאשר להסביר למה הוא מפסיק לתת סיוע חינם.
המעבר מיחסי תלות לשותפות יכול גם לעודד את ישראל לחשוב באופן רחב יותר על היחסים עם ארה״ב. לא צריכה עוד להבטיח את המשך הסיוע, ממשלת ישראל תסתכל על תחומים נוספים ביחסים בין וושינגטון וירושלים, תחומים שגם בהם ישראל יכולה לתרום כמו חקלאות, אנרגיה, בריאות וחינוך. אנחנו נחפש להעמיק את השותפות, ולחזק את התפיסה האמריקנית של ישראל כשותף שתורם ישירות לוושינגטון.
*** ניתוח זה פורסם לראשונה לחברי המועדון שלנו. רוצים להצטרף? מוזמנים ללחוץ כאן ***
סיכום
אריסטו כתב ב”אתיקה” ש: ״להשאיר את הדבר הטוב והחשוב ביותר ליד המקרה הוא סידור פגום מאוד״[6]. הוא צודק.ישראל לא יכולה להשאיר את ביטחונה תלוי במקרה של מי יכנס לבית הלבן בעוד ארבע שנים או שמונה שנים. היא לא יכולה לסמוך על כך שתמיד יהיה ממשל ידידותי, קונגרס תומך, ואווירה ציבורית חיובית. ההיסטוריה מראה שהכול משתנה: ברית שנראית איתנה יכולה להישחק, תמיכה שנראית מובטחת יכולה להתפורר, וסיוע שנראה קבוע יכול להסתיים. המציאות האסטרטגית משתנה, וישראל צריכה להיות מוכנה.
ישראל קמה ללא סיוע אמריקני. למען האמת תחת אמברגו נשק אמריקני. היא נלחמה במלחמת העצמאות נגד צבאות ערב עם משאבים מוגבלים ואוכלוסייה קטנה. במבצע קדש ארה״ב איימה עליה כדי שתצא מסיני. גם היום, במלחמת חרבות ברזל, ישראל פעלה תחת לחץ אמריקני מאסיבי לסיים את המלחמה. מנעו מאיתנו סיוע צבאי. איימנו עלינו. ועדיין נלחמנו. והיינו יכולים לעשות זאת משום שצבא ישראל אינו צבא של שכירי חרב, אינו צבא של זרים, אלא צבא של אזרחי ישראל. לא השארנו ליד המקרה מי ילחם את המלחמות שלנו.
לישראל יש כעת הזדמנות היסטורית לשנות את אופי היחסים עם ארה״ב. במקום לחכות שהסיוע יסתיים בתנאים של אחרים, במקום להמתין לנשיא עוין שיביא משבר, ישראל יכולה לקחת יזומה ולהציע סיום מבוקר של הסיוע, והחלפתו בשותפות אסטרטגית. שותפות שתתרום לשתי המדינות, שתחזק את האינטרסים האמריקנים בשותפות עם ישראל, ותהפוך את התדמית של ישראל מכזו שתלויה בחסדיה של וושינגטון, לכזו שתורמת באופן ישיר לעוצמה של אמריקה. זה בידינו.
[1] The Economist/YouGov, He Economist/YouGov Poll, August 1–4, 2025., Poll report (2025), 37, https://d3nkl3psvxxpe9.cloudfront.net/documents/econTabReport_lSgdLYM.pdf.
[2] The Economist/YouGov, He Economist/YouGov Poll, August 1–4, 2025., 38.
[3] Ibid.
[4] John A. Warden, The Air Campaign: Planning for Combat, Revised edition (Tannenberg Publishing, 2014), 170.
[5] דוגמה לקו החשיבה הזה, ובמיוחד החלק העוסק בישראל (עמ׳ 38 בגרסה המודפסת): Oren Cass, ‘A Grand Strategy of Reciprocity: How to Build an Economic and Security Order That Works for America’, Foreign Affairs, December 2025, https://www.foreignaffairs.com/united-states/grand-strategy-reciprocity.
[6] Aristotle, The Nicomachean Ethics, ed. W. D. Ross and Lesley Brown (Oxford University Press, 2009), 1.9, line 1099b24.
