תקציר
- המתקפה הישראלית על נמל חודיידה בתימן היא תקדים חשוב של פגיעה בתשתית כלכלית של האויב במרחק של כ-1,800 ק”מ מגבולות ישראל. הנמל הוא מקור הכנסה משמעותי לחות’ים (כ-1.8 מיליארד דולר שנתי מהברחות נפט) ומשמש גם לקבלת אמל”ח מאיראן. הפגיעה צפויה להסב נזק כלכלי ומבצעי לחות’ים והיא מסר עקיף לאיראן על יכולותיה של ישראל.
- למרות חשיבות המתקפה, היא עדיין משקפת גישה תגובתית של ישראל. החות’ים תוקפים את ישראל וספינותיה כבר 8 חודשים, וישראל רק עכשיו הגיבה באופן משמעותי. זו גישה מסוכנת כי היא מאפשרת לאויב ללמוד את נקודות התורפה של ישראל ומנרמלת התקפות עליה.
- החות’ים הם כוח משמעותי בתימן, השולט על רוב חוף הים האדום ו-70-80% מהאוכלוסייה. המתקפה הבודדת על הנמל לא צפויה לשנות את מאזן הכוחות בתימן. ישראל זקוקה לאסטרטגיה ארוכת טווח מול החות’ים, שתכלול שלושה מרכיבים: לחץ מדיני וכלכלי, שיתוף פעולה עם בעלי ברית מקומיים (כמו מועצת המעבר הדרומית), ופעולות צבאיות ממוקדות נגד הנהגת החות’ים.
- האסטרטגיה המוצעת מול החות’ים דורשת מאמץ מורכב ומתמשך, אך היא עשויה להיות אפקטיבית יותר מאשר תקיפות אוויריות בודדות. היא מנצלת את הפיצול הפוליטי בתימן, מגייסת תמיכה בינלאומית, ומתמקדת בפגיעה בהנהגת החות’ים במקום בתשתיות אזרחיות. זוהי גישה יוזמת שעשויה לשנות את מאזן הכוחות באזור לטובת ישראל.
להורדת הפרק – קישור.
להורדת עותק pdf – קישור.
*** ניתוח זה פורסם לראשונה לחברי המועדון שלנו. רוצים להצטרף? מוזמנים ללחוץ כאן ***
מבוא
כל-כך התרגלנו לפינג פונג בין ישראל וציר ההתנגדות, שהמתקפה בנמל אל-חודיידה הייתה הפתעה גמורה, לפחות עבורי. הפתעה לא מפני שהייתה התקפה – זה היה צפוי שיקרה, בהתאם לאסטרטגית הפינג-פונג – אלא מטרת ההתקפה: נמל ימי, שהוא השער של החות׳ים לעולם. דרך הנמל החות׳ים מבריחים נפט, ודרכו הם מקבלים אמל״ח מאיראן. לאור היקף הפגיעות בנמל הוא כנראה יושבת לשבועות ארוכים: העגורנים בו נהרסו, כמו גם מכלי הנפט של הנמל. מכה כלכלית לחות׳ים.
עד היום, ישראל הגבילה את התגובה לציר ההתנגדות לתחום הצבאי בלבד, תוקפת אמצעי לחימה, מחבלים או תשתיות לייצור נשק, כמו מפעלים להרכבת טילים. אני חושב שזו טעות. בניתוח מס׳ 208 וניתוח מס׳ 213 טענתי (ואני עדיין טוען) שישראל צריכה להתמקד דווקא בתשתית הכלכלית של האויב, במיוחד תשתית האנרגיה שלו. עבור איראן, השחקן המרכזי בציר ההתנגדות, מדובר לא רק בתשתית קריטית – נפט וגז הם יסוד הכלכלה שם – אלא גם בתשתית שקל מבצעית לתקוף. בניגוד למתקני הגרעין של איראן מתקני נפט וגז אינם מוסתרים במרכז המדינה בתוך הרים, אלא רובם יושבים לחוף המפרץ הפרסי. מטוסים, צוללות או כוחות מיוחדים יכולים בקלות יחסית לפגוע ולשתק את התשתיות הללו.
נגד ההצעה הזו אפשר לטעון שהתגובה האיראנית תהיה חריפה, ותסכן את ישראל. אני מקווה בניתוח עתידי להראות שבזמן שהתגובה האיראנית בהחלט יכולה להיות חריפה, היא לא תהיה אפקטיבית. איראן בנתה את הכוחות שלה כך שהם יכולים לקיים מתקפה מאסיבית לזמן קצר, ואחריו הם צריכים זמן ארוך של חידוש מלאי. ישראל לעומת זאת יכולה לקיים מספר גדול של תקיפות לאורך זמן. אם האיראנים יפתחו במלחמת חורמה, הם אלה שיפסידו.
אבל נחזור לעניינו. המתקפה על מתקנים כלכלים בתימן היא תקדים, ויש מי שטוען שמדובר במסר חשוב לאיראן. המרחק בין ישראל ותימן דומה למרחק בינה ובין מערב איראן – כ-1,800 ק״מ. במתקפה ישראל הוכיחה שהיא יכולה לפגוע במטרות רחוקות ממנה, ללא נזק לכוחותיה. אם איראן לא תזהר, היעד הבא עלול להיות אצלה.
מצד שני, האם ישראל באמת תהיה מוכנה לפגוע בתשתית כלכלית באיראן? הרי המתקפה על החות׳ים היא עדיין בכללי המשחק שאיראן קבעה: טהרן תומכת בציר ההתנגדות, ולא משלמת מחיר על התמיכה הזו. הכטב״ם שפגע בתל-אביב מבוסס על דגם איראני. החות׳ים נהנים מרמה גבוהה של סיוע איראני ותיאום עם טהרן[1]. אבל לא איראן הותקפה, אלא החות׳ים. ועכשיו אחרי שהותקפו, איראן יכולה למהר ולעזור להם – אם בכסף, אם בעוד אמל״ח. למה שאיראן תפחד מתגובה ישראלית עתידית, אם ישראל תוקפת רק את הפרוקסי שלה?
והמתקפה על החות׳ים, לדעתי, לא מעידה על אסטרטגיה חדשה, או אפילו שינוי בגישה של ישראל לאיומים. יש כאן מבצע מוגבל וממוקד שנועד ליצור ״משוואת הרתעה״ מול החות׳ים, בדיוק כמו המבצעים שעשינו בעבר מול חמאס. במשוואה הזו אנחנו משלימים עם התקיפות החות׳יות נגד הספינות שלנו ועם הירי על אילת. מה שאנחנו רוצים להחריג היא מתקפה על תל-אביב, ואולי מתקפה קטלנית נגד אזרחים ישראלים. אולי, מפני שאני לא בטוח שאם חלילה מחר טיל מתימן יהרוג אדם באילת, שוב נמל תימני יבער.
בניתוח היום אני רוצה לבחון את המתקפה על החות׳ים משלוש נקודות מבט: הטוב, הרע והמכוער. הטוב – תקדים של מתקפה קינטית על תשתיות כלכליות. הרע – אנחנו עדיין בגישה האסטרטגית הישנה, נגררים אחרי אויבנו. והמכוער – החות׳ים, שלא הולכים לשום מקום. אם ישראל רוצה לרסן את האיום הזה, היא תצטרך לעשות הרבה יותר.
*** ניתוח זה פורסם לראשונה לחברי המועדון שלנו. רוצים להצטרף? מוזמנים ללחוץ כאן ***
הטוב – מלחמה כלכלית, מסר לאיראן
המתקפה הישראלית על נמל חודיידה משקפת בחירה מחושבת ומכוונת של יעד אסטרטגי, שפגיעה בו צפויה להסב לחות’ים נזק כלכלי ומבצעי משמעותי. נמל חודיידה הוא הנמל הימי הגדול ביותר בתימן, ומהווה עבור החות’ים עורק חיים קריטי המחבר אותם לעולם החיצון ומאפשר להם לקיים את המאבק הצבאי והפוליטי שלהם.
נתון מרכזי שממחיש את חשיבותו האדירה של הנמל היא העובדה שהוא מייצר הכנסה שנתית של לפחות 1.8 מיליארד דולר מהברחת נפט. זהו סכום עתק עבור ארגון מורדים במדינה הענייה במזרח התיכון, סכום המהווה מקור מימון חיוני לרכישת נשק ותחמושת, לתשלום משכורות ללוחמים ומימון הפעילות הפוליטית שלהם. הנמל גם משמש את האיראנים להבריח אמל״ח לחות׳ים.
מעבר להיותו מקור הכנסה, נמל חודיידה גם מספק לחות’ים גישה ישירה אל הים האדום, מפרץ עדן ואל האוקיינוס ההודי – צירי שיט ימיים חשובים. החות׳ים השתמשו לא אחת בנמל בשביל שיגור מתקפות נגד ספינות בים האדום. מכאן שמדובר לא רק בתשתית אזרחית חשובה, אלא גם בסיס צבאי.
קרוב לודאי שהמתקפה צפויה להחמיר את המצב הכלכלי הגרוע גם ככה בתימן שבשליטת החות׳ים. 10 שנים של מלחמת אזרחים הרסו את הכלכלה של תימן, עם פגיעה קשה במטבע, בהון האנושי ובתעשיית הנפט. תפוקת הנפט של תימן ירדה מחצי מיליון חביות ביום ב-2001 ל-50 אלף חביות תחת החות׳ים. משום שחלקים שונים של המדינה נשלטים ע״י ממשלות שונות, יש מספר מטבעות בשימוש ברחבי המדינה. הדבר מייקר את הסחר בתוך המדינה, עם סוחרים צריכים להמיר בין מטבעות. בסביבה אידיאלית מצב כזה מסבך את המסחר ומייקר אותו. בתימן, המטבע משמש כנשק במלחמת האזרחים: החות׳ים אוסרים שימוש במטבע של ממשלת תימן היריבה, מה שמייקר את ההמרה בין מטבעות ואת המסחר[2].
האם החמרת המצב הכלכלי תאיים על שלטון החות׳ים? כנראה שלא. אזורים בשליטת החות׳ים סובלים לפרקים ממחסור בדלק, כמו גם מחסור במזון ומוצרים חיוניים אחרים. כדי לשמור על המצב תחת שליטה החות׳ים משתמשים בפיקוח מחירים – מה שמחמיר את המחסור במוצרים – וכמובן דיכוי אלים של הפגנות. לנסות ולהרעיב את החות׳ים לכניעה קרוב לודאי לא יעבוד, כפי שלא עבד לסעודים כשהטילו עליהם מצור. האסטרטגיה הישראלית צריכה להיות חכמה יותר, כפי שנראה בהמשך. הערך של התקיפה בחודיידה הוא פגיעה בהכנסה של החות׳ים, לא לחץ כלכלי על האזרחים שתחת שליטתם.
ההיבט השני שבלט במיוחד במתקפה הוא העובדה שישראל הוכיחה שהיא מסוגלת לבצע תקיפה מורכבת ומדויקת, במרחק של כ-1,800 ק”מ מגבולותיה. זוהי יכולת משמעותית, שמדינות מעטות בעולם מחזיקות בה. נכון שישראל ידועה זה מכבר ביד הארוכה שלה, אך תמיד מדובר היה בפעולות נקודתיות וממוקדות נגד אישים או יעדים מצומצמים. לעומת זאת, המתקפה על נמל חודיידה היא אירוע שונה – מבצע רחב היקף, מתואם ומבוצע היטב, שדרש גיוס כוחות אוויריים משמעותיים תוך תכנון לוגיסטי ומודיעיני מורכב.
בראייה היסטורית, ניתן להשוות את התקיפה לשתי נקודות ציון חשובות בעבר: האחת, תקיפת הכור הגרעיני בעיראק בשנת 1981, שהייתה במרחק של כ-1,100 ק”מ. השנייה, התקיפה על מפקדת אש”ף בתוניס ב-1985, שהייתה במרחק של כ-3,000 ק”מ מישראל. בשני המקרים, כמו גם במקרה הנוכחי, ישראל הוכיחה את כושרה להפעיל עוצמה משמעותית הרחק מעבר לגבולותיה.
אפקט ההרתעה הפוטנציאלי על איראן ושלוחותיה הוא ברור: המרחק בין תימן וישראל דומה למרחק בין ישראל ומערב איראן. עיקר תעשיית הנפט של איראן מרוכזת בדרום מערב המדינה, במחוז ח׳וזסתאן. אם ישראל יכולה להגיע לתימן, היא יכולה להגיע גם לשם.
ישראל קבעה במתקפה הזו תקדים חשוב, והיא הוכיחה את היכולת שלה לחזור על התקדים הזה גם באיראן. יש רק שאלה אחת – האם היא תהיה מוכנה לעשות זאת?
*** ניתוח זה פורסם לראשונה לחברי המועדון שלנו. רוצים להצטרף? מוזמנים ללחוץ כאן ***
הרע – עדיין מתגוננים, עדיין מורתעים
עד כמה שהמתקפה מרשימה, קשה להתעלם מהעובדה שהיא עדיין נובעת מהגישה התגובתית של ישראל ביחס לאיומים. החות׳ים לא התחילו לתקוף אותנו בסוף השבוע. הם עושים זאת כבר 8 חודשים. מאז נובמבר 2023 החות׳ים שיגרו נגד אילת טילים וכטב״מים, שיורטו ע״י ישראל. במקביל, החות׳ים תקפו שוב ושוב ספינות השטות לישראל או קשורות לישראלים, מנסים להטיל מצור ימי עלינו. ישראל ספגה את המתקפות הללו ללא תגובה משמעותית. העובדה שהגיבה עכשיו לא משנה את הדינמיקה – אנחנו עדיין מגיבים לאויב, במקום שיגיב לנו.
התנהלות כזו חייבת להגיע לידי פיצוץ במוקדם או במאוחר. תנו לאויב מספיק זמן והוא ילמד את נקודות התורפה שלכם. תנו לו מספיק זמן והוא יצליח להסב נזק שיכריח אתכם להגיב. וכדי להרתיע אותו, תהיו חייבים לעבור מהרתעה מבוססת מניעה, להרתעה מבוססת ענישה – לגבות ממנו מחיר כדי שיפסיק את הפעולות שלו[3]. ואם זו התוצאה הבלתי נמנעת של התגוננות, למה מלכתחילה לנקוט בה? למה להמתין עד שאזרח ישראלי ייהרג?
והחות׳ים כנראה לא יפסיקו את המתקפות. בזמן שישראל אולי יצרה הרתעה מפני תקיפה נגד תל-אביב, היא השלימה עם הירי על אילת ותקיפת ספינות בים האדום. זה מותיר די נכסים ישראלים עבור החות׳ים לתקוף, ממשיכים במלחמת ההתשה נגד ישראל.
ויש שני אלמנטים מטרידים במלחמה הזו.
האמלנט הראשון הוא שהחות׳ים לומדים את מערכות ההגנה האווירית שלנו ומעייפים את הכוחות שלנו. חיל האוויר, האחראי להגנת המרחב האווירי שלנו, נמצא כבר 8 חודשים במלחמה סטטית מול החות׳ים. עמידה כזו במקום בהכרח תביא לטעויות אנוש, גם בלי קשר לתהליך הלמידה של האויב. הדריכות והערנות של חיילים יורדת, משום שהם מתרגלים למצב. זה הטבע האנושי. ומכאן שהמתקפה המפתיעה הבאה של החות׳ים היא רק עניין של זמן. יהיו עוד טעויות. אי-אפשר אחרת.
האלמנט המטריד השני הוא נרמול התקפות על ישראל. ההתקפות של החות׳ים מנרמלות שיגור טילים בליסטים על ישראל ותקיפה של השיט שלה. מה שהיה אמור להיות אירוע דרמטי, המאיים על אינטרס לאומי חיוני של ישראל – סחר ימי חופשי – הפך לרעש רקע. יש מי שמקווה שעם סיום המלחמה בעזה, החות׳ים גם הם יפסיקו את הירי נגד ישראל. אני בספק אם זה יקרה. המתקפות נגדנו מעלות את החשיבות של החות׳ים בתימן, במזרח התיכון ובעולם[4]. והן אינן גובות מהחות׳ים מחיר משמעותי. גם אם תהיה הפסקת אש בעזה, החות׳ים ימצאו תירוץ אחר להמשיך בהתקפה. אלא אם תהיה להם סיבה להפסיק.
מכאן שהמתקפה נגד החות׳ים, לדעתי, אינה שינוי אמיתי בגישה האסטרטגית של ישראל. יש כאן ניסיון ליצור משוואת הרתעה מול אויב אגרסיבי שימשיך לפעול נגדנו. אני גם לא בטוח אם ההחלטה לתקוף את הנמל נבעה מחשיבה שונה על אופי המטרות אותן צה״ל צריך לתקוף, ולא פשוט מטרה שתצדיק את המשאבים הרבים שיושקעו בהתקפה הרחק מגבולות ישראל. כלומר הנמל הותקף לא בגלל שישראל החליטה להתחיל לתקוף תשתית כלכלית של האויב, אלא פשוט מפני שהוא המטרה הכי גדולה שיש לישראל בתימן. אם החות׳ים היו בירדן, אולי ישראל הייתה מסתפקת בהפצצת מפעל נשק או הרג מפקד בכיר שלהם. המרחק מחייב למצוא מטרה שתצדיק את המאמץ. אז הנמל נבחר.
כל עוד ישראל לא יוזמת מהלכים נגד החות׳ים וציר ההתנגדות, ללא קשר למה הם עושים, אני חושב שאנחנו עדיין בגישה האסטרטגית הישנה, של היגררות אחר האויב והתמקדות במבצעי הרתעה. והגישה הזו מזמינה את המתקפה הפתיעה הבאה.
*** ניתוח זה פורסם לראשונה לחברי המועדון שלנו. רוצים להצטרף? מוזמנים ללחוץ כאן ***
המכוער – החות׳ים
אז דיברנו על הטוב – התקדים של תקיפת תשתית כלכלית של האויב. דיברנו על הרע – אנחנו עדיין מגיבים לאויב, במקום ליזום מולו. עכשיו נותר רק המכוער – החות׳ים.
עסקנו בחות׳ים בניתוח מס׳ 194. המסר המרכזי של הניתוח היה שהחות׳ים אינם חבורה של בדואים בכפכפים שלועסים גת וחיים במערות. מדובר בתנועה צבאית, פוליטית ודתית שהופכת לשחקן הכי חזק בתימן. הם לא יעלמו בקרוב. להיפך, סביר להניח שהם רק יתעצמו עם הזמן. הם מחזיקים ברוב חוף הים האדום של תימן, ושולטים על בין 70% ל-80% מהאוכלוסייה התימנית. גם רוב צבא תימן, על הטילים הבליסטיים שלו, נמצאים בשליטתם.
התקיפה הנקודתית על נמל חודיידה, גם אם יוצאת דופן באופיה, אינה צפויה לשנות מהיסוד את מאזן הכוח בתימן, או לעצור את התעצמות החות׳ים במדינה. החות׳ים התמודדו עם מערכות אוויריות קשות יותר, ועם מצור סעודי עליהם. מכאן שאם אנו באמת רוצים להסיר את האיום החות׳י, ישראל חייבת אסטרטגיה ארוכת טווח לטיפול באיום. ואת המחויבות לעשות זאת.
איך אסטרטגיה כזו יכולה להיראות? דווקא המרכיב הקינטי, של התקפות נגד מתקנים ואישים חיונים, הוא המרכיב הכי קטן בה. אין ספק שישראל צריכה להיזהר מלהיגרר למערכה אווירית ממושכת בה היא מנסה להרוס חלק גדול מיכולות החות׳ים מהאוויר. החימוש הזה צריך להישמר ללבנון ואיראן. אולם, אם ישראל לא תנצל את המצב הפוליטי הנוכחי בתימן, היא עלולה לפספס חלון הזדמנויות שיכריח אותה להסתמך על התקפות אוויריות בלבד.
תימן כיום מפוצלת בין שלושה שחקנים מרכזים: החות׳ים, ממשלת תימן בתמיכת סעודיה, ומועצת המעבר הדרומית שנהנת מתמיכת האמירויות הערביות[5]. ממשלת המעבר ואיחוד האמירויות הם בעלי הברית הפוטנציאלים שלנו במאבק מול החות׳ים. הם מתנגדים לשלטון של החות׳ים בצפון המדינה, ובניגוד לריאד שמחפשת הפסקת אש, אבו-דאבי תומכת בעמדה יותר תקיפה נגד החות׳ים.
אסטרטגיה אפשרית נגד החות׳ים תעמוד על שלוש רגליים: רגל מדינית, רגל של בעלי ברית, ורגל צבאית. הרגל המדינית תקדם לחץ מדיני וכלכלי על החות׳ים ועל איראן שתומכת בהם. המטרה תהיה להחמיר את ההגדרה של החות׳ים כארגון טרור, סנקציות נגד אישים וגופים המעורבים בהברחת אמל״ח ואספקה בין איראן ותימן, ויצירת תמיכה בינלאומית לפעולה צבאית נגד החות׳ים.
הרגל השנייה היא בעלי ברית מקומיים שמוכנים לפעול נגד החות׳ים. עבורנו היעד האסטרטגי המינימלי הוא לקחת מהחות׳ים את חוף הים האדום כדי להפסיק את התקיפות נגד כלי שיט. ישראל לא תלחם עבור בעלי הברית הללו. אבל היא יכולה לספק להם נשק ומודיעין. היא גם יכולה לנסות ולגייס מדינות נוספות לתמוך בהם, מדינות שכמונו סובלות משיבוש נתיבי השיט: איטליה, צרפת, אפילו מצרים. המועמדת הכי טובה כרגע להיות בעל ברית כזה היא מועצת המעבר הדרומית, שנתמכת ע״י האמירויות. בעתיד אולי יצטרפו גם שבטים בצפון תימן שמתנגדים לחות׳ים[6].
הרגל השלישית והאחרונה היא הרגל הצבאית. תקיפת תשתיות כלכליות, בזמן שהיא בהחלט פוגעת בחות׳ים, גם נותנת להם לצייר את עצמם כמגן של תימן. אסטרטגיה טובה יותר, גם אם מורכבת יותר, היא לחסל את ההנהגה שלהם. חשוב לזכור שהתנועה החות׳ית נשלטת ע״י משפחה אחת – אל-חות׳י[7]. כלומר, פגיעה בגרעין המשפחתי יכולה לפרק את כל התנועה. בנוסף, לתקיפת ההנהגה יש שני יתרונות: החות׳ים יתקשו לצייר את עצמם כמגן של תימן כשמי שיותקף יהיה רק הם. והתדמית של התנועה תוחלש, מה שיכול לעודד מתנגדים מבית ומחוץ.
כמובן, תקיפה נגד אישים היא הרבה יותר מורכבת מודיעינית ולוגיסטית מאשר תקיפה של מתקנים. נמל אינו זז. תקיפה של אדם מחייבת מודיעין רציף ואיכותי. מודיעין שיכולים לספק לנו בעלי ברית ומשתפי פעולה מקרב החות׳ים. כלומר, הרגל השנייה של בעלי ברית תתמוך ברגל השלישית. אפשר גם לחשוב על הצבה של נכסים ישראלים בתימן או קרוב אליה, כדי לקצר את זמן הטיסה לתקיפה. הערך שיהיה למערכה של סיכול ממוקד נגד ההנהגה החות׳ית יצדיק את ההשקעה.
סיכום
המתקפה הישראלית על נמל חודיידה היא תקדים חשוב, אך עדיין לא שינוי אסטרטגי. ישראל הדגימה את היכולת שלה לתקוף הרחק מגבולותיה, ומוכנות להכות בתשתית הכלכלית של האויב. אבל ישראל עדיין משחקת לפי הכללים של איראן, ועדיין מנסה ליצור משוואות הרתעה מול אויב תוקפני ומתעצם. גם אם החות׳ים יצמצמו את מספר ההתקפות נגד ישראל, הם ימשיכו לבנות את כוחם הצבאי והפוליטי, מתכוננים לסבב הבא. ישראל צריכה לפעול כדי להביס אותם, לא להיגרר למשחק סבבים בתימן.
*** ניתוח זה פורסם לראשונה לחברי המועדון שלנו. רוצים להצטרף? מוזמנים ללחוץ כאן ***
[1] Michael Knights, Adnan al-Gabarni, and Casey Coombs, ‘The Houthi Jihad Council: Command and Control in “the Other Hezbollah”’, CTC Sentinel 15, no. 10 (October 2022), https://ctc.westpoint.edu/the-houthi-jihad-council-command-and-control-in-the-other-hezbollah/.
[2] The World Bank, ‘Yemen Economic Monitor: Navigating Increased Hardship and Growing Fragmentation’, Spring 2024, 8.
[3] Michael J Mazarr, ‘Understanding Deterrence’, Perspective (RAND Corp, 2018), https://www.rand.org/content/dam/rand/pubs/perspectives/PE200/PE295/RAND_PE295.pdf.
[4] Eleonora Ardemagni, ‘Why Hamas-Israel War Can Be a Turning-Point for Yemen’s Houthis’, ISPI, 25 October 2023, https://www.ispionline.it/en/publication/why-hamas-israel-war-can-be-a-turning-point-for-yemens-houthis-149895; Michael Horton, ‘Houthi Missile Launches at Israel Risk Reigniting War in Yemen’, Responsible Statecraft, 30 October 2023, https://responsiblestatecraft.org/houthis-missiles-israel/.
[5] Eleonora Ardemagni, ‘Yemen: Houthis’ Militarized Islands Are Stoplights in the Red Sea’, ISPI, 24 November 2023, https://www.ispionline.it/en/publication/yemen-houthis-militarized-islands-are-stoplights-in-the-red-sea-154413.
[6] Adel Dashela, ‘Coercing Compliance: The Houthis and the Tribes of Northern Yemen’, The Washington Institute, 6 November 2020, https://www.washingtoninstitute.org/policy-analysis/coercing-compliance-houthis-and-tribes-northern-yemen.
[7] Maysaa Shuja Al-Deen, ‘Entrenched Power: The Houthi System of Governance – The Yemen Review, June 2022’, Sana’a Center For Strategic Studies, 11 July 2022, https://sanaacenter.org/the-yemen-review/june-2022/18144.
