תקציר
- ישראל ניצבת בפני דילמה: האם לתקוף את מתקני הגרעין של איראן, או להימנע מכך. תקיפה עשויה להשבית את תוכנית הגרעין האיראנית למספר שנים, אך לא תמנע לחלוטין מאיראן להשיג נשק גרעיני. מנגד, הימנעות מפעולה צבאית מאפשרת לאיראן לצבור די חומר בקיע כדי שתוכל בעתיד לייצר ארסנל משמעותי של פצצות גרעין בטווח זמן קצר מאוד.
- איראן היא היום מדינת סף גרעינית. אם תרצה, תוכל בתוך חצי שנה עד שנה לפתח כחצי תריסר פצצות גרעיניות פרימיטיביות. לא יהיה ניתן להתקין אותן על טילים, אך הן יכניסו את איראן למועדון הגרעיני. סביר שאם טהרן תחליט לפתח פצצות כאלה, בשלב הבא תרצה לפתח ראשי קרב גרעיניים.
- הלגיטימיות שישראל רכשה לאחרונה לבצע פעולות נגד איראן מהווה נכס שיש למנף. ניתן לעשות זאת באמצעות אסטרטגיה בת שני רכיבים: ביצוע מתקפה ישראלית על יעדים צבאיים באיראן ובמקביל לחץ על המעצמות להטיל מחדש סנקציות נגד איראן ולזרז אספקת נשק התקפי לישראל. צעדים אלו יגבו מאיראן מחיר על התנהלותה, יפגעו במשאביה, ויכינו את ישראל לתקיפה עתידית על מתקני הגרעין אם יידרש.
להורדת הפרק – קישור.
להורדת עותק pdf – קישור.
*** ניתוח זה פורסם לראשונה לחברי המועדון שלנו. רוצים להצטרף? מוזמנים ללחוץ כאן ***
מבוא
מאז המהפכה האסלאמית ב-1979, איראן חותרת בנחישות להשגת יכולת גרעינית, למרות חתימתה על האמנה למניעת תפוצת נשק גרעיני (NPT). המשטר האיראני רואה בתוכנית הגרעין כלי מרכזי להישרדותו – הן כהרתעה מפני תקיפה זרה על אדמתו, והן כדרך להגברת השפעתו האזורית והבינלאומית. יש גם החשש שאיראן עלולה לראות בנשק גרעיני את הדרך האולטימטיבית להסיר את ישראל מן המזרח התיכון. מאמצי ישראל לסכל את תוכנית הגרעין האיראנית באמצעות חבלה, תקיפות סמויות וחיסולים, היו אפקטיביים במשך שנים בעיכוב ההתקדמות של איראן. אך האם האסטרטגיה של פעולות “מתחת לרדאר” עדיין רלוונטית, או שמא הגיעה הזמן לשינוי?
המתקפות האיראנית על ישראל באפריל ואוקטובר מעמידים לראשונה את הסכסוך בין המדינות בנקודת מפנה. האם הגיע הרגע שישראל תפעל באופן גלוי נגד תוכנית הגרעין האיראנית? בייחוד כשאיראן הפכה למדינת סף גרעינית? והאם איראן, בתגובה לאיום ישראלי, תזנח את הזהירות ותנסה לפרוץ במהירות לפצצה כדי להרתיע את ישראל?
תוכנית הגרעין של איראן מציבה דילמה אסטרטגית מורכבת בפני ישראל. מצד אחד ישראל רוצה להסיר את איום הגרעין, אם צריך באמצעות מתקפה על תוכנית הגרעין. מצד שני, לא ידוע עד כמה מתקפה כזו תצליח למנוע מאיראן נשק גרעיני. השאיפה להסיר את האיום הגרעיני באופן מוחלט באמצעות מתקפה על מתקני הגרעין נתקלת בשני מכשולים מרכזיים: הפיזור והמיגון של המתקנים האיראניים הופכים השמדה לקשה עד מאוד להשגה, ובמקביל, כדי שתקיפה ישראלית תצליח היא ככל הנראה תדרוש שיתוף פעולה אמריקני ותיתפס כמהלך מלחמתי, שעלול להוביל למלחמה אזורית[1].
מנגד, חוסר פעולה מאפשר לאיראן להתקדם לעבר נשק גרעיני, שיוכל לתת לה חסינות מתקיפה ולתמוך בשלוחים שלה ללא חשש מפעולה ישראלית או אמריקנית. ואפילו אם איראן רק תישאר מדינת סף, ככל שעובר הזמן כך גדל האיום הגרעיני של איראן. ככל שהיא צוברת עוד ועוד אורניום מועשר, כן גדל הסיכון שאם תפרוץ היא תוכל בזמן קצר לייצר מספר רב של פצצות גרעין. ואיראן כבר עכשיו מנסה לנצל את מעמדה כמדינת סף גרעינית כדי להרתיע מפעולות צבאיות נגדה, או סנקציות כלכליות[2]. כלומר, איראן כבר עכשיו ממנפת את תוכנית הגרעין שלה, וזה עוד לפני שהשיגה נשק.
בניתוח היום ננסה להבין את הדילמה האסטרטגית של ישראל, מהן האופציות העומדות בפניה ולהציע דרך פעולה אפשרית. ישראל חייבת להיות מוכנה לתקוף את מתקני הגרעין של איראן. אבל היא לא חייבת לעשות זאת כבר עכשיו.
תוכנית הגרעין של איראן – תמונת מצב
כדי להבין את האופציות של ישראל, צריך להתחיל מלהבין את מצב תוכנית הגרעין של איראן והדרכים העומדות בפניה כדי לפרוץ לפצצה. רק אחרי שנבין את מצב תוכנית הגרעין האיראנית, עד כמה שניתן על בסיס מקורות פתוחים, נוכל להעריך את האופציות להתמודד איתה.
תוכנית הגרעין של איראן מפוזרת בין מספר אתרים ברחבי המדינה, חלקם אתרי גרעין עליהם איראן הכריזה ככאלה, אחרים חשודים ככאלה. האתרים הללו כוללים מתקני העשרה, כורים גרעינים, מתקנים להמרה של אורניום לגז – צעד נחוץ בשביל העשרה – והמרה של אורניום מועשר למתכת – הדרושה גם לכורים גרעינים וגם כליבה של פצצת גרעין. כיום לאיראן כמות גדולה של אורניום המועשר לרמה של 60%, רמת העשרה גדולה פי כמה מזו הדרושה להפעלת כורים גרעיניים. ההעשרה מבוצעת ע״י צנטריפוגות, המפרידות בין איזוטופים של אורניום, שמיוצרות ומורכבות באיראן.
אורניום נחשב כ״מתאים לנשק״ (Weapons Grade Uranium, WGU) מרמת העשרה של 90%. עם כמות האורניום שיש לאיראן היום היא יכולה לייצר 6 פצצות גרעין בתוך חודש, ותריסר פצצות בתוך 5 חודשים[3]. היא גם יכולה, אם תחליט לעשות זאת, לנסות ולייצר מספיק חומר בקיע לפצצה אחת בתוך שבוע. צעד כזה יהיה קשה מאוד לגילוי ע״י הפקחים של הסוכנות לאנרגיה אטומית (IAEA)[4].
אין ספק שאיראן מפרה את ההתחייבויות שלה תחת עסקת הגרעין של 2015. ויש סימן שאלה גדול מאוד על האופי של תוכנית הגרעין שלה. אין כמעט שום שימוש אזרחי לאורניום מועשר ברמה של 60%. למזלה של איראן, האמנה למניעת תפוצת נשק גרעיני לא עוסקת ברגולציה וייצור של אורניום מועשר. כלומר עצם העובדה שאיראן צוברת אורניום מועשר אין בה כדי לקבוע שהיא מפירה את האמנה, מה שעלול להביא סנקציות בינלאומיות חדשות נגדה, או אף פעולה צבאית אם יקבע שאיראן מנסה לפרוץ לפצצה.
במקרה של איראן יש שלושה שלבים להשגת נשק גרעיני: הראשון הוא השגת אורניום מתאים לנשק, ברמת העשרה של 90%. השני הוא תוכנית לבניית פצצת גרעין, הכוללת חוץ מליבת האורניום גם מעטפת נפץ ויוזם נויטרונים (neutron initiator). ולבסוף, השלב השלישי, הרכבה של כלל הרכיבים לכדי פצצה ולכל הפחות ״ניסוי קר״ שנועד לבדוק שהכול עובד, ללא ליבת אורניום המתאימה לפצצה. הניסוי הוא ״קר״ משום שאין פיצוץ גרעיני.
לאיראן יש שתי אופציות איך לממש את שלושת השלבים הללו. האופציה הראשונה היא שאיראן תייצר בתוך חצי שנה עד שנה מספר פצצות פרימיטיביות[5]. הן יהיו חלשות, לא יהיה ניתן להתקין אותן על טילים, אך הן יכניסו את איראן למועדון הגרעיני בתוך זמן קצר. היתרון המרכזי של האופציה הזו היא שאיראן תוכל בקלות יחסית להסתיר את רוב ההכנות לייצור הפצצות, כך שלישראל ולמערב יהיה זמן התרעה קצר מאוד – חודשיים או פחות – עד שאיראן תסיים להרכיב את הפצצות.
האופציה השנייה היא לנסות ולפתח פצצות המתאימות להרכבה על טילים בליסטים, כך שאיראן לא רק תחזיק נשק גרעיני – היא גם תוכל לשגר אותו[6]. לדרך הזו יש גם היתרון שאחרי פיתוח ראשי הקרב, לאיראן יהיה קו ייצור סדרתי שבאמצעותו היא תוכל להמשיך ולייצר עוד פצצות. הבעיה היא שהדרך הזו דורשת סודיות רבה ושנים של עבודה.
בכל מקרה, תהיה אשר תהיה האופציה בה איראן תבחר לבסוף, כבר עכשיו הזמן משחק לטובתה. ככל שיש לאיראן יותר אורניום מועשר, כן היא יכולה בזמן קצר יותר לייצר פצצה, משום שיש לה יותר אורניום להזין לצנטריפוגות[7]. וככל שעובר הזמן כן טהרן צוברת ידע בשימוש בצנטריפוגות ומייצרת עוד מהן.
כאן חשוב לציין שלא ניתן לדעת בוודאות שאיראן מבצעת העשרת אורניום רק במתקני ההעשרה הידועים בפורדו ונָתַנְז. היא אולי הקימה או מקימה מתקן העשרה נוסף, נסתר מעיני העולם. לפי הדו״חות של סוכנות האנרגיה האטומית, אין פיקוח מלא על ייצור ואחסון צנטריפוגות מתקדמות באיראן[8]. יתכן שיש מתקן העשרה נוסף באיראן, או מחסן סודי עם צנטריפוגות מוכנות להרכבה. וזה משנה לא רק מפני שזה משליך על האם תהיה התרעה מספקת לפני פריצה איראנית לפצצה, אלא גם על מידת ההשפעה של מתקפה ישראלית על תוכנית הגרעין.
*** ניתוח זה פורסם לראשונה לחברי המועדון שלנו. רוצים להצטרף? מוזמנים ללחוץ כאן ***
הדילמה הגרעינית של ישראל – לתקוף או לא?
נניח וישראל החליטה לתקוף את תוכנית הגרעין האיראנית כדי למנוע ממנה לייצר נשק גרעיני. מהן המטרות החשובות ביותר שעל ישראל לתקוף? שלוש מטרות: מתקן ההעשרה בפוֹרְדוֹ, מתקן ההעשרה בנתנז, ומתקן הגרעין באֶסְפָהָאן, שבו נעשית ההמרה של אורניום מועשר למתכת אורניום לשם ליבת פצצה. תקיפת שלוש המטרות הללו תפגע ביכולת של איראן להעשיר אורניום, ולהמיר אותו לליבת נשק.
יש מספר אתגרים טכניים עם המתקפה. החשוב שבהם היא ההגנה על מתקני ההעשרה. מתקן ההעשרה בפורדו נמצא כולו מתחת להר, מוגן ע״י עשרות מטרים של סלע, נוסף על קירות בטון. גם חלק מהמתקן בנתנז ממוקם מתחת לקרקע, מוגן ע״י מספר מטרים של אדמה וקירות בטון[9]. לא ידוע אם לישראל יש פצצות חודרות בונקרים היכולות להרוס את המתקן בפודרו. ישראל יכולה לקוות שגם אם המתקן לא יהרס, גל ההלם מהפיצוץ יפגע בפעולה של הצנטריפוגות. בשביל לעבוד הצנטריפוגות חייבות להיות מאוזנות ברמת דיוק גבוהה מאוד. תזוזה אלימה שלהן עלולה להוציא אותן מכלל שימוש. ישראל גם יכולה לבחור לפגוע במתקנים תומכים כמו מים, חשמל ואוויר, כדי להוציא את המתקנים מכלל שימוש[10].
בעיות נוספות קשורות למרחק והחימוש הדרוש. פצצות חודרות בונקרים הן כבדות, מה שאומר שיש דילמה בין כמות הנשק שמטוס יכול לשאת והמרחק שהוא יכול לטוס. דרישות המשקל והמרחק גם משפיעות על אילו מטוסים יוכלו להשתתף בתקיפה. סביר להניח שישראל תסמוך בעיקר על מטוסי F-15I (רעם), בשילוב מטוסי תדלוק ומטוסי אדיר (F-35) בשביל תקיפה מקדימה של מערכות הגנה אווירית. בכל מקרה, יהיה אשר יהיה התמהיל של הפלטפורמות, המתקפה תדרוש משאבים משמעותיים מחיל האוויר.
האם היא תשמיד את תוכנית הגרעין האיראנית? לא. זו קביעה קטגורית משום שתוכנית הגרעין האיראנית אינה רק הציוד הפיזי של התוכנית, אלא גם הידע שנצבר ופותח במהלך שנות פעילותה. גם אם ישראל תוכל להשמיד כל מתקן גרעין, הידע ישאר. וישראל, לצערנו, לא תוכל להשמיד כל מתקן גרעין. לפי הערכות מתקפה ישראלית תעכב את איראן מהשגת פצצה בטווח של שנתיים עד חמש[11]. שני המספרים הללו, שנתיים או חמש, הם בגדר הערכה בלבד. הם יהיו תלויים לא רק בהיקף הפגיעה, במיוחד הפגיעה במתקני ההעשרה, אלא גם ביכולת של איראן לשקם את המתקנים ולחדש את המאמץ הגרעיני. היכולת הזו תהיה תלויה בקיומן של צנטריפוגות שיהיה ניתן להתקין בזמן קצר ומאגרי אורניום מועשר שינצלו מן הפגיעה. ישראל בהחלט תנחית מכה על תוכנית הגרעין האיראנית. אבל אז מה?
אולי התרחיש הכי גרוע עבור ישראל הוא מתקפה מוצלחת, שאחריה האייתוללות ינסו לשקם את התוכנית. ישראל אז תאלץ לצאת למתקפה חדשה באיראן כל כמה חודשים, הורסת מתקנים חדשים[12]. הדבר ידרוש מישראל משאבים רבים גם בשביל איתור המתקנים, וגם תקיפה שלהם. ישראל תגרר בעל כורחה למעין מב״ם בשטח איראן.
יש גם מי שטוען שמתקפה היא-היא שתדחוף את טהרן לפתח נשק גרעיני. מתקפה תוכיח לאיראן שהיא חייבת להשיג נשק גרעיני כדי להרתיע ממתקפה צבאית בשטחה, מבלי לחסל לחלוטין את היכולת של איראן לעשות זאת. כך המתקפה הישראלית תביא בדיוק לתרחיש אותו היא מנסה למנוע.
זה טיעון חלש, מהסיבה הבאה: איראן בכל מקרה מתקרבת לפצצה, גם אם עדיין לא החליטה לפתח אחת. ככל שהזמן עובר טהרן צוברת עוד ועוד אורניום מועשר ואת הניסיון בהפעלת צנטריפוגות מתקדמות. הזמן משחק לטובת איראן. ככל שעובר הזמן כן גדלות ההשלכות של פריצה איראנית בשלב מאוחר יותר. במקום לייצר פצצה אחת בשבוע – היא תוכל לייצר 6, או תריסר. ישראל אז תמצא עצמה מול איראן גרעינית המחזיקה לא רק פצצה אחת או שתיים, אלא ארסנל קטן, די כדי לתקוף את 4 הערים הגדולות בישראל – ירושלים, תל-אביב, חיפה ובאר שבע – מספר פעמים.
המצדדים בתקיפה בהחלט יכולים לטעון שתוכנית הגרעין האיראנית הגיעה לנקודה קריטית בה היעדר פעולה יוצר יותר נזק מפעולה. ככל שהזמן עובר כן גדלות ההשלכות של פריצה איראנית. וככל שהזמן עובר, כן קטן חלון הזמן שיהיה לישראל ולמעצמות כדי לגלות פריצה איראנית לפצצה.
המצדדים בתקיפה גם יכולים להביא תקדימים היסטוריים שלכאורה תומכים בהתקפה על תוכנית הגרעין של איראן: התקיפה נגד הכור העיראקי ב-1981, שהצליחה לעכב את תוכנית הגרעין של סדאם חוסיין; והתקיפה נגד מתקן הגרעין הסורי ב-2007. שתי המתקפות לכאורה מוכיחות שפעולה צבאית יכולה לא רק לעכב את האויב מלהשיג נשק גרעיני, אלא למנוע זאת לחלוטין.
אלא שבשני המקרים אירועים חיצונים השפיעו על יכולת המדינות להשיג נשק גרעיני. סוריה קרסה בעקבות מלחמת אזרחים שפרצה ב-2011, פחות מ-4 שנים אחרי המתקפה הישראלית. המלחמה כנראה מנעה ממשטר אסד לחדש את המאמצים להשיג נשק גרעיני, עקב הפניית משאבים להישרדות המשטר.
במקרה העיראקי המתקפה עודדה את עיראק להשיג נשק גרעיני. בעקבות המתקפה הישראלית ב-1981, סדאם חוסיין החליט שעיראק חייבת נשק גרעיני כדי להרתיע מתקפות ישראליות נוספות. סדאם הגדיל את תקציב פרויקט הגרעין פי 25, הכפיל את מספר המדענים העוסקים בו והעביר אותו למחתרת[13]. כך נוצר מצב שבמקום לעכב את התוכנית, התקיפה הישראלית רק האיצה אותה והקשתה על פיקוח בינלאומי אחריה. היא עוכבה רק הודות לשילוב של מלחמת המפרץ הראשונה וסנקציות חריפות, ומלחמת המפרץ השנייה שהסירה את סדאם[14].
אפשר לטעון שמתקפה על מתקני הגרעין תחליש את משטר האייתוללות בעיני הציבור האיראני ותביא להתקוממות נגדו, או לכל הפחות מלחמת אזרחים. כך יחזור על עצמו המצב שהיה בסוריה ועיראק, שאירוע חיצוני הסיר את האיום לצמיתות. אלא שכלל לא בטוח שמתקפה על תוכנית הגרעין באמת תחליש את משטר האייתוללות בעיני הציבור, אולי דווקא להיפך: התמיכה במשטר תתחזק, עם המתקפה נתפסת כמתקפה על איראן, וכן יהיה ברור הצורך בפיתוח נשק גרעיני כדי להרתיע מתקפות נוספות[15]. גם לא בטוח שמשטר אחר יהיה מוכן לוותר על תוכנית הגרעין.
אז מה ישראל יכולה לעשות? תקיפה תהיה מסוכנת ועלולה להתגלות כניצחון קצר טווח עם השלכות שליליות בטווח הבינוני עד ארוך. לא לתקוף, ואיראן יכולה להמשיך ולהתכונן ליום בו תחליט לפרוץ לפצצה. האם יש אופציה שלישית?
פעולה מדינית וצבאית
אני רוצה להציע אפשרות נוספת מול איראן, אפשרות שלוקחת בחשבון את הנסיבות הייחודיות בהן נמצאת ישראל. אינני יודע אם זו דרך הפעולה בה בחר הדרג המדיני, אך בכל מקרה נראה לי שהצגתה תעזור לכולנו לחשוב טוב יותר על סוגית הגרעין האיראנית. אני לא מתיימר לפתור את הבעיה, כן להציע כיוון חשיבה חדש.
מה ייחודי במצב הנוכחי שלנו? יש לישראל לגיטימיות בינלאומית לפעול נגד איראן בשטחה. במקום שהשיח עם האמריקנים יהיה על עצם המתקפה – האם ישראל יכולה לתקוף או לא – השיח עובר לאופי והיקף המתקפה, וארה״ב היא זו שפונה לישראל במטרה לעצב את התגובה הישראלית. אנחנו יודעים למשל מדיווח בכאן 11 שארה״ב הציעה לישראל ״חבילת פיצוי פיתוי״ אם לא תתקוף יעדים מסויימים. הלגיטימיות הזו היא נכס שכדאי למנף לכדי פעולה צבאית ומדינית, שמטרתן השבת הלחץ הכלכלי והבינלאומי על איראן.
לחץ בינלאומי משמעותי יכול להשפיע על ההתנהגות של המשטר האיראני. בעבר, איראן הגיבה לאיומים, בייחוד כאשר הישרדות המשטר הייתה בסכנה. כך לדוגמה איראן השעתה את תוכנית הגרעין שלה אחרי הפלישה האמריקנית לעיראק ב-2003, מחשש שהיא תהיה הבאה בתור[16]. פגיעה בכלכלה האיראנית, ביכולות התקיפה נגד ישראל והצבת איום אמין על תוכנית הגרעין, עשויים להרתיע את טהרן מפריצה לנשק גרעיני. לכל הפחות, הם יפגעו במשאבים העומדים בידי המשטר, ויפגעו ביכולת שלו לתקוף את העורף הישראלי.
אני מציע גישה עם שני רכיבים – צבאי ומדיני. במישור הצבאי, ישראל תבצע מתקפה על יעדים צבאיים באיראן, כולל אתרי שיגור טילים, מחסני נשק, מערכות הגנה אווירית ומתקני שו”ב (שליטה ובקרה). מתקפה כזו תכין את הקרקע לתקיפה עתידית של אתרי הגרעין, ותפגע ביכולת האיראנית לתקוף את העורף הישראלי. אני מניח שלשם מתקפה כזו ישראל תוכל להשתמש בפלטפורמות וחימושים אחרים מאלו המיועדים למתקפה על אתרי הגרעין, כך שהיא לא תשחק את היכולת הזו. למשל, היא אולי תוכל לתקוף מחסני נשק ומערכות הגנה באמצעות טילי יריחו, טילי שיוט מצוללות וכטב״מים.
במקביל, וזה הרכיב המדיני, ישראל תדרוש מהמעצמות (צרפת, בריטניה, גרמניה וארה”ב) שתי פעולות בתמורה להימנעות מפגיעה בתשתיות האנרגיה האיראניות ומתקני הגרעין שלה: הפעלת מנגנון ה-snapback כעונש על ההפרה האיראנית של הסכם הגרעין והפעולות ההתקפיות נגד ישראל, והאצת אספקת אמל”ח הדרוש לישראל למתקפה עצמאית על מתקני הגרעין. כך, אם איראן חלילה תנסה לפרוץ לפצצה, לישראל תהיה את היכולת לפעול באופן עצמאי נגד תוכנית הגרעין של איראן.
הצעדים הללו גם ישיבו את ההרתעה המערבית מול איראן, גם יגבו ממנה מחיר על ההתקדמות בתוכנית הגרעין, וגם יכינו את ישראל לתקיפת מתקני הגרעין בעתיד. בנוסף, הם יאלצו את איראן להסיט משאבים מגורמי הפרוקסי שלה, לשיקום הנזקים מהתקיפה הישראלית. אם טהרן תגיב במתקפה רחבה נוספת נגד ישראל, היא גם תכלה את ארסנל הטילים שלה, וגם תסתכן בפעולה ישראלית נגד מתקני הגרעין שלה, כשלב הבא בסולם ההסלמה.
האם המעצמות יהיו מוכנות להפעיל מחדש את המנגנון? כפי שהראתי בניתוח מס׳ 230 המעצמות האירופיות מודעות לחלוטין לכך שאיראן הפירה וממשיכה להפר את הסכם הגרעין מ-2015. ארה״ב רואה כיצד טהרן פועלת יותר ויותר באגרסיביות. אם המעצמות לא יפעלו, הן רק יבטיחו שמעגל ההסלמה בין ישראל ואיראן ימשיך, יגדל ויגיע בסופו של דבר לנקודה בה או שישראל תתקוף את מתקני הגרעין של איראן, או שאיראן – רואה שהמעצמות אינן מוכנות לפעול – תנסה לפרוץ לפצצה. אם המעצמות לא יגיבו, התוצאות יהיו קשות יותר. בכל מקרה, בתוכנית המוצעת כאן ישראל לא מוותרת על האופציה הצבאית, אלא מגדילה את סיכויי הצלחתה.
*** ניתוח זה פורסם לראשונה לחברי המועדון שלנו. רוצים להצטרף? מוזמנים ללחוץ כאן ***
סיכום
ישראל ניצבת בפני דילמה אסטרטגית קשה, ללא פתרון מושלם. תקיפה של מתקני הגרעין כרוכה בסיכונים משמעותיים, אך גם חוסר מעש טומן בחובו סכנות הולכות וגדלות ככל שאיראן צוברת יותר יכולות. הצעד הנכון כעת הוא לשלב בין הפעלת כוח צבאי מול יעדים איראניים, ללחץ מדיני ובינלאומי שיאלץ את המשטר בטהרן לשקול מחדש את צעדיו.
[1] John Paul Rathbone, ‘Can Israel Destroy Iran’s Nuclear Facilities by Itself?’, 4 October 2024, https://www.ft.com/content/4cfc2761-ec1d-4769-8ff9-f0b636255425.
[2] Eric Brewer, ‘Iran’s New Nuclear Threat’, Foreign Affairs, 25 June 2024, https://www.foreignaffairs.com/iran/irans-new-nuclear-threat.
[3] David Albright et al., ‘Analysis of IAEA Iran Verification and Monitoring Report’, Text, Institute for Science and International Security, 20 November 2023, https://isis-online.org/isis-reports/detail/analysis-of-iaea-iran-verification-and-monitoring-report-november-2023/8.
[4] Albright et al.; David Albright, ‘How Quickly Could Iran Make Nuclear Weapons Today?’, Text, Institute for Science and International Security, 8 January 2024, https://isis-online.org/isis-reports/detail/how-quickly-could-iran-make-nuclear-weapons-today.
[5] Albright, ‘How Quickly Could Iran Make Nuclear Weapons Today?’; Paul K. Kerr, ‘Iran and Nuclear Weapons Production’ (Congressional Research Service, 20 March 2024), https://crsreports.congress.gov/product/pdf/IF/IF12106.
[6] Albright, ‘How Quickly Could Iran Make Nuclear Weapons Today?’
[7] Valerie Lincy and Gary Milhollin, ‘Iran’s Nuclear Timetable: The Weapon Potential’, Iran Watch, 18 September 2024, https://www.iranwatch.org/our-publications/articles-reports/irans-nuclear-timetable-weapon-potential.
[8] Albright et al., ‘Analysis of IAEA Iran Verification and Monitoring Report’.
[9] Jim Zanotti et al., ‘Israel: Possible Military Strike Against Iran’s Nuclear Facilities’ (Congressional Research Service, 28 September 2012), 36–38, https://crsreports.congress.gov/product/pdf/R/R42443/11.
[10] Zanotti et al., 37.
[11] Zanotti et al., 39–41.
[12] Zanotti et al., 41.
[13] Dan Reiter, ‘PREVENTIVE ATTACKS AGAINST NUCLEAR PROGRAMS AND THE “SUCCESS” AT OSIRAQ’, The Nonproliferation Review 12, no. 2 (July 2005): 361–62, https://doi.org/10.1080/10736700500379008.
[14] David Albright and Khidhir Hamza, ‘Iraq’s Reconstitution of Its Nuclear Weapons Program’, Arms Control Association, October 1998, https://www.armscontrol.org/act/1998-10/features/iraqs-reconstitution-its-nuclear-weapons-program.
[15] Zanotti et al., ‘Israel: Possible Military Strike Against Iran’s Nuclear Facilities’, 42.
[16] Orde Kittrie, Bradley Bowman, and Behnam Ben Taleblu, ‘Deterring Iran’s Dash to the Bomb’, FDD, 29 August 2024, https://www.fdd.org/analysis/2024/08/29/deterring-irans-dash-to-the-bomb/.
