הרצאת ״המפרץ לאן״ – קישור.

להורדת הפרק – קישור.

להאזנה ב-itunes: קישור.

להאזנה ב-spotify: קישור.

וגם ב-youtube: קישור.

ערך את הפרק והלחין את המוסיקה – גיא שילה.

הרצאות ״המשחק הגדול״ אצלכם – קישור.

עם הברקזיט, המתיחות במפרץ והבחירות לנשיאות בארה״ב, 2020 עלולה להסיח את דעתנו ממה שחשוב באמת – השינוי ביחס של ארה״ב לסדר העולמי שהיא עזרה להקים. ברוכים הבאים לסדרה החדשה ״פוסט-אימפריום: ארה״ב ומשבר ההנהגה העולמית״ בה נשאל לא האם ארה״ב בדעיכה, אלא למה היא משנה מהיסוד את היחס שלה למערכת הבינלאומית שהיא במידה רבה עזרה להקים? נדבר על היסטוריה, סחר חופשי וכמובן – איך אפשר שלא – על טראמפ. בואו נתחיל.

השקעתי את 2019 בלהבין את סין, הענק האסיאתי של המזרח הרחוק. לאורך כמעט שנה למדנו ביחד את מבנה הכוח בסין, הנפשות הפועלות בה, המטרות של המשטר הקומוניסטי והאתגרים שעומדים בפניו. עוד בעיצומה של הסדרה התחלתי לחשוב מה יהיה הנושא הבא ב״משחק הגדול״ ורבים מכם נתתם לי רעיונות מעניינים – האם נחזור להודו, שנתונה כיום בטלטלה לאומנית? או שמא נפנה לרוסיה, הנאבקת להחזיר לעצמה את מעמדה כמעצמה באירו-אסיה? ואולי בכלל נלך לאירופה, למאבק בין גרמניה וצרפת על גורלו של האיחוד? כל-כך הרבה מדינות היום נמצאות בשינוי וככל שחשבתי עליהן עלתה בי השאלה: למה כל-כך הרבה מדינות נמצאות בשינוי?

חשבו על זה – בשני העשורים האחרונים ראינו את המערכת הבינלאומית עוברת שינויים משמעותיים עם העלייה של סין, המלחמה בטרור של ארה״ב, האגרסיביות המחודשת של רוסיה, המשבר הפוליטי באיחוד האירופי, ההתכנסות של אובמה והלאומנות של טראמפ. מה אם כל השינויים האלו קשורים אחד בשני? יותר מזה – מה אם הם נובעים מאותה סיבה? מה אם יש תהליך גדול יותר, עמוק יותר, שמעצב את היחסים הבינלאומיים והוא הקרקע עליה צומחים כל אותם שינויים? במקרה כזה אני יכול לדבר עד מחר על כל מדינה ומדינה, אך אם יש משהו גדול יותר שמשפיע עליהן, אם יש משהו גדול יותר שמשנה את המערכת הבינלאומית, אני חייב קודם להבין אותו בשביל להבין את הרקע להתנהגות של כל מדינה ומדינה. ללא הבנה של השינוי הרחב יותר במערכת הבינלאומית הבנה של כל מדינה בנפרד לוקה בחסר, וודאי בכל הקשור לחיזוי. זה כמו לנסות להבין דג בלי להבין את המים בהם הוא שוחה.

הטענה שהמערכת הבינלאומית משתנה היא כמובן לא מקורית ולא חדשה. מאז בחירתו של טראמפ לנשיאות ב-2016 יש דיון ער האם טראמפ מייצג את סופו של הסדר הליבראלי, קץ הגלובליזציה ונסיגה של ארה״ב ממעמדה כמנהיגה עולמית. הרואים בטראמפ מבשר הפורענות טוענים שהוא התוצר של תסכול ופחד מצד ההמונים, שמתוסכלים מהרווח הכלכלי מגלובליזציה ומפחדים מהגעתם של מהגרים. בזמן שאני מסכים שטראמפ הוא בהחלט תוצאה של תהליך עמוק יותר, אני חושב שלקטלג אותו א׳ ״כמביא הקץ״ ו-ב׳ כתוצאה של פחד לא רציונאלי מעיד יותר על עצלנות אינטלקטואלית מהבנה עמוקה של המציאות. כי אם אנחנו פוטרים את טראמפ כאיזו תגובת-נגד פופוליסטית, אנחנו חוסמים את עצמנו מהאפשרות שיכול להיות שהאיש טראמפ ומחנה התומכים שלו צודק. צודק שהסחר החופשי לא באמת חופשי, שבעלות הברית של ארה״ב רוכבות עליה, שהגלובליזציה באמת פוגעת בארה״ב, באזרחיה ובבריאות הכלכלית שלה. שימו בצד את מה שאתם מרגישים כלפי טראמפ, או מה שהאכילו אתכם בתקשורת – מה אם טראמפ הוא כמו הילד בסיפור ״המלך הוא עירום״, היחיד שמוכן להצביע על השקר שכולם שותקים לגביו, אולי אף מאמינים בו?

החשד הזה התחדד בי כשבזמן שעבדתי על ״קיסר אדום״ ראיתי את היקף הרמאות הסינית בתחומי הכלכלה והסחר. אני אומר רמאות מפני שסחר חופשי וכלכלה חופשית חייבים בשביל קיומם שכל השחקנים יסכימו על מספר עקרונות וכללים: התערבות ממשלתית מינימאלית בשווקים, ללא מכסי מגן וללא סבסוד של תעשיות. רק עם התנאים האלו תחרות כלכלית אמתית יכולה להתקיים, תחרות בה המדדים החשובים הם עד כמה חברה מספקת את צרכי הלקוח והאם היא עושה זאת בצורה היעילה ביותר שאפשר, במקום מדדים כמו עד כמה המנכ״ל מקורב לממשל וכמה גבוה הסבסוד שהחברה מקבלת.

סין מאז כניסתה לארגון הסחר העולמי בשנת 2000 נהנתה מהפתיחות של שווקים מערביים אליה, בעוד היא שומרת על השווקים שלה סגורים. בעזרת חברות ממשלתיות, סבסוד והעברת טכנולוגיה סין יצרה תחרות לא הוגנת מולה חברות מערביות שהתקשו להתמודד[i]. איך מפעל פלדה אמריקני, יעיל עד כמה שיהיה, אמור להתמודד עם מפעל סיני שמייצר במחירי הפסד פשוט מפני שהמדינה מלווה כל כסף שדרוש לו? אז הסינים הפכו ליעד הייבוא המרכזי של רוב העולם, במיוחד העולם התעשייתי. הם אף הגדילו והתערבות בשווקים הפיננסים בשביל להבטיח שהמטבע הלאומי, היואן, לא יעלה בערכו עקב הייצוא הרב של המדינה. סין היום נהנית מתנאי סחר של מדינה מתפתחת, מטבע נמוך ועודף מסחר של כמעט 40 מיליארד דולר. והיא השיגה את כל זה ע״י ניצול של המערכת הכלכלית הליבראלית.

עכשיו אני יודע מה אתם חושבים: ״ניצן, אבל כולם עושים את זה!״. סבבה. אם כולם עושים את זה, על בסיס מה אומרים שטראמפ נגד סחר חופשי? כי אם כולם עושים את זה, איזה סחר חופשי יש? והעניין הוא לא רק סין. סין הייתה בשבילה רק חידוד של השאלה – האם יכול להיות שיש משהו פגום באמת במערכת הסחר הבינלאומית, פגם שהביא לבסוף את טראמפ? אז פניתי להסתכל במכסים שמוטלים על ארה״ב מצד שותפות הסחר הגדולות שלה. לטראמפ יש שתי טענות מרכזיות במסגרת הקביעה שלו ש״מרמים את אמריקה״: הסכמי סחר לא הוגנים לראייתו וחלוקה לא שווה במאמץ הצבאי בין ארה״ב ובעלות בריתה. האם יש בסיס לטענה? ושימו בצד לרגע האם הצורה בה טראמפ מנסח את הבעיה או הפתרונות שלו אליה הם נכונים/ראויים/מתאימים. אלו שאלות לראשים המדברים של חדשות הערב. האם באמת יש פגם בשני הדברים האלו, בהסכמי הסחר של ארה״ב ובבריתות הצבאיות שלה? התשובה היא כן.

נתחיל ביחסי הסחר. בשנת 2017 בסה״כ העולם הטיל על סחורה אמריקנית מכס משוקלל של 6%, לעומת מכס משוקלל של ארה״ב על העולם בשיעור 1.6%, או קטן בכמעט פי 4. אם מפרקים את ובוחנים את שותפות הסחר הגדולות של ארה״ב התמונה הופכת ברורה עוד יותר. כך בשנת 2017 דרום קוריאה הטילה מכס משוקלל של כ-6.5% על סחורה אמריקנית, בעוד ארה״ב הטילה מכס של רק 1.5% על תוצרת קוריאנית, וזה כשהיה בתוקף הסכם סחר חופשי בין דרום קוריאה וארה״ב. מצב דומה היה גם עם קנדה, שהטילה מכס של 1% על סחורה אמריקנית לעומת מכס אמריקני בשיעור 0.1%, גם כאן כשיש הסכם סחר חופשי בין המדינות. במקרה של סין שיעור המכס שהטילה הרפובליקה העממית על ארה״ב היה בשיעור של כ-6% על תוצרת אמריקנית, מול מכס אמריקני של 2.5%. נגיד וכולנו מסכימים שמכסים הם רעה הכרחית שלא תעזוב את העולם. למה על ארה״ב מוטל מכס בשיעור גבוה פי כמה מזה שהיא מטילה על אחרים? מדוע – וזה כבר קו החשיבה של טראמפ – ארה״ב אמורה לקבל תנאי מכס כאלה מול מדינות שבמידה רבה תלויות בה לקיומן, כמו יפן ודרום קוריאה?

.png

מה שמביא לטענה השנייה. ארה״ב מחזיקה כוחות גדולים ביפן, דרום קוריאה, גרמניה, איטליה, ערב הסעודית ועוד. כל המדינות האלו נהנות מהנוכחות הצבאית האמריקנית וחלקן אף מהמטריה הגרעינית שהאמריקנים מספקים. הן למען האמת כל כך נהנות מההגנה האמריקנית שחלקן, אלו החברות בברית נאט״ו, קצצו בתקציב הביטחון שלהן מאז סוף שנות ה-80׳. כך יצא שמאז שנות ה-2000 כמעט ולא הייתה חברת נאט״ו אחת , חוץ מארה״ב, שעמדה ביעד של הוצאה צבאית בסך 2% מהתמ״ג. בעוד ארה״ב המשיכה להוציא מאות מיליארדים על כוחה הצבאי, על החזקת כוחות צבא באזורי מתיחות כמו מזרח אירופה, המפרץ הפרסי ומזרח אסיה, מדינות כמו בריטניה, צרפת וגרמניה קיצצו בתקציבי הביטחון שלהן, חשות שהן יכולות לוותר על טנקים וחיילים כל עוד יש להן את מטרית המגן הגרעינית של ארה״ב. ארה״ב גם מחויבת להגנתן של יפן ודרום קוריאה, כשהיא מחזיקה כ-50 אלף חיילים ביפן ועוד כ-20 אלף בדרום קוריאה. למה ארה״ב אמורה להחזיק מספר עצום של חיילים בשתיים מהכלכלות הגדולות בעולם?

צבאית

כבר עסקתי בעבר בפרק ״העצמות של אירופה״ בנזק שהאירופים גרמו לעצמם ולסדר הליבראלי עם הקיצוצים בתקציבי הביטחון. במקום שנאט״ו תהיה ברית חיונית בה העומס יתחלק באופן שווה בין החברות, ארה״ב נשאה את רוב העול. היום מול האיומים של רוסיה, טורקיה, איראן וסין, רובן של מדינות אירופה אינן יכולות להעמיד כוח צבאי הולם. ללא האמינות בהפעלת כוח צבאי כוחן הכלכלי והדיפלומטי לא מצליח לבוא לידי ביטוי. מדוע שטורקיה תקשיב לאיומי האיחוד בים התיכון, אם האיחוד אינו יכול לעשות דבר מול ספינות טורקיות במים של קפריסין? ואם טורקיה אינה רוצה להקשיב, למה שיקשיבו מעצמות גדולות יותר כמו רוסיה וסין?

אולם כאן חייבת להישאל השאלה: האם אף אחד לא ראה את המצב הזה לפני טראמפ? של הסכמי סחר בעייתים וחלוקת עומסים לא טובה? ברור שלטראמפ יש אינטרס להציג כל נשיא לפניו כפרייאר שלא מבין כלום, אך לנו ברור שהנתונים האלו היו ידועים גם לאובמה, בוש וקלינטון. למה הם לא ניסו לשנות משהו? או שמא יותר נכון לשאול – מה הייתה התגובה שלהם למצב הזה? האם יש משהו ייחודי בטראמפ? והאם טראמפ מייצג תהליך עמוק יותר בארה״ב, תהליך שסופו להשפיע על המערכת הבינלאומית שלנו?

אלו השאלות שמונחות בפנינו בפתחה של הסדר החדשה, ״פוסט-אימפריום: ארה״ב ומשבר ההנהגה העולמית״. זה אינו הסיפור של דעיכת ארה״ב. פוסט-אימפריום אינו פוסט-אימפריה. במובנו המקורי ברומא אימפריום היה הסמכות שניתנה לשליט לצוות, הסמכות שלו לשלוט. פוסט-אימפריום הוא לכן אחרי השלטון, אחרי ההנהגה, ואני משתמש בו כאן כדי לאפיין את התקופה של ארה״ב אחרי ניצחונה על בריה״מ במלחמה הקרה, ניצחון שהביאה אותה למבוכה אסטרטגית ולשאלה האם היא מעוניינת עוד להחזיק בתפקיד ההנהגה של מה שאנחנו למדנו להכיר כעולם המערבי. בפוסט-אימפריום ננסה להתחקות אחר תהליך החשיבה האסטרטגית של ארה״ב ועל השינוי שהתחולל בה וביחסה לעולם. אך אני רוצה לעסוק בפרק הראשון של הסדרה בשאלה הרבה יותר פשוטה: למי אכפת אם ארה״ב תנהיג או לא? או בניסוח אחר – איך זה בכלל נוגע לחיים של כל אחד ואחד מאתנו?

גלובליזציה

כאנשים מודרניים יש לנו שני כשלים מחשבתיים שפוגעים ביכולת שלנו לתפוס עד כמה מורכבת ושבירה המערכת שאנו חיים בה. אני מתכוון כאן לא למערכת האקולוגית, אלא למערכת הבינלאומית הנוכחית שלנו – מערכת המוסדות, העסקים, החוקים והמנהגים שפועלת ביחד בשביל לספק את כל הצרכים שלנו, מהחלב לקפה בבוקר ועד המחשבים שמשמשים אותנו ביום-יום. אנחנו חיים בתוך המערכת הזו, עובדים בתוך המערכת הזו, נהנים מהפירות שלה, נלחמים כדי להגן עליה ובכל זאת אנחנו עיוורים למאמץ שנדרש כדי לקיים אותה. בשבילנו המערכת הזו היא כמו היער לברברי – היא פשוט שם, היא הייתה שם לפני שהיינו ואנחנו מניחים שהיא תהיה שם כשנעזוב את העולם. עבורנו הסופרמרקט, הטלפון הנייד והכסף בכיסנו הם כמו עצים ופירות ביער – הם פשוט שם ואנחנו בטוחים שהם לא יזוזו משם. אם רק זה היה נכון.

המערכת הבינלאומית הנוכחית היא דבר ייחודי בהיסטוריה האנושית, דבר ייחודי בהיסטוריה שאנחנו לא מעריכים מפני שאנחנו חושבים שהיא ״תוצר הכרחי״ של ההיסטוריה. זה הכשל המחשבתי הראשון שלנו כמודרניים – האמונה שההיסטוריה האנושית מתקדמת מרמה נמוכה יותר לגבוהה יותר עם הזמן. אנחנו כמעט לא מודעים שהתפיסה ההיסטורית שלנו היא של קו ישר הנמתח מ״חשכת ימי הביניים״ אל ״אורה של הקדמה והמדע״ ומשם הלאה, בהתקדמות בלתי פוסקת. עבור השקפה כזו העובדה שהעולם התקדם ממדינות לוחמות לקהילה בינלאומית שלווה פחות או יותר, בה סחר חופשי וקדמה טכנולוגית הולכות יד ביד ומעלות את רמת החיים החומרית שלנו היא לא רק ברורה מאליה, אלא יותר מזה – היא הכרחית. המערכת הבינלאומית שלנו היא הכרח היסטורי, הכרח כמו שתפוח ייפול מעץ. למי אכפת מה היו הסיבות ההיסטוריות הספציפיות שהביאו למערכת הזו, אם בכל מקרה היא מייצגת ולו שלב בהתקדמות ההיסטורית של האנושות?

אל הכשל הראשון הזה מצטרף כשל שני שבמידה רבה מחזק אותו – האמונה בטכנולוגיה. כשאני שואל אנשים איך קרה שאנחנו נהנים מרמה חסרת תקדים של גלובליזציה, התשובה הראשונה שאני מקבל היא ״טכנולוגיה!״. תראו, אני לא מכחיש את התרומה של התקדמות טכנולוגית להורדת עלויות השינוע של סחורות, ביצוע פעולות פיננסיות ותקשורת מהירה יותר. אך טכנולוגיה היא לא הסיבה היחידה לגלובליזציה שאנו חווים היום, אפילו לא הסיבה המרכזית. העולם ידע שני גלים מרכזיים של גלובליזציה, אחד מאמצע המאה ה-19 עד שנות ה-20 של המאה ה-20, והשני משנות ה-50 של המאה ה-20 עד ימינו. בין שני הגלים הסחר הבינלאומי דעך, כלומר שיש מחזור של צמיחה ודעיכה של גלובליזציה. אם יש מחזור כזה הרי שיש עוד אלמנטים מעבר לטכנולוגיה שמשפיעים על מידת הגלובליזציה של העולם. כי אם היא הייתה הגורם היחיד, או הגורם המשמעותי היחיד, מדוע שתהיה ירידה? הרי עלות השינוע באמצעות קיטור לא תעלה לפתע אחרי שירדה, אלא אם יש אלמנטים נוספים המשפיעים עליה, אם אלה כלכלים, פוליטיים או ביטחוניים. הטכנולוגיה לבד לא יצרה את העולם הגלובאלי והיא לכן גם לא לבד תשמור עליו. לכן כשאנו באים להסתכל במערכת הבינלאומית הנוכחית שלנו אנו חייבים להבין שאין כאן שום הכרח, לא הכרח היסטורי או הכרח טכנולוגי. המערכת הזו אינה יער קדום שקם לפנינו ובהכרח יתקיים אחרינו ועל כן יש חשיבות להבין אותה ואת הגורמים שהביאו לה.

וכאן אני שב לשאלה בה פתחתי – למי אכפת אם ארה״ב תנהיג את העולם או לא? מה זה משנה לי או לכם? כן וושינגטון, לא וושינגטון – איפה זה פוגש אותנו?

רמת החיים הגבוהה שלנו היום היא תוצאה של הגלובליזציה. זה לא משנה אם אתם עשירון עליון, מעמד ביניים או עשירון תחתון, רמת החיים שלכם היום גבוהה הרבה יותר מזו שהייתה להוריכם או ההורים שלהם לפני 50 או 100 שנים, והרבה מזה הודות לגלובליזציה. עכשיו כשאני אומר גלובליזציה אני מתכוון לתנועה החופשית (יחסית) של בני אדם, סחורות, הון ומידע על פני הכדור. אני לא מדבר על גלובליזציה כאידיאולוגיה ואני גם לא רומז שגלובליזציה היא רק טוב ושסחר חופשי יפתור הכול. ממש לא. יש צדדים אפלים לגלובליזציה וחיסול מכסים מוחלט הוא לא בהכרח הצעד הכי חכם אסטרטגית. אני כאן מתמקד רק בחשיבות של גלובליזציה לחיים שלי, שלכם ושל רוב מי שחי היום בעולם. כי אם אנחנו לא נבין שגלובליזציה חשובה לחיים שלנו, תורמת לחיים שלנו, לא יעניין אותנו אם ארה״ב כן או לא יושבת על ההגה.

איך גלובליזציה תורמת לחיינו? בואו נתחיל מדוגמה שרלוונטית כנראה לחלק נכבד מעוקבי הפודקסט: סטראט-אפים. סיכוי טוב שמי מכם שעובד בסטראט-אפ מקבל השקעה מהון זר שמגיע מארה״ב, סין או אירופה. קרוב לוודאי שהחלום הרטוב של הבעלים אם לא שלכם הוא לעשות ״אקזיט״ ולמכור את החברה לחברה אחרת, כנראה גם מארה״ב, סין או אירופה. העובדה שהון בכלל יכול לעבור בין מדינות, שאיש עסקים בקנטקי יכול להשקיע בחברה בבאר-שבע, היא לא מובנת מאליה. היא דורשת תשתית משפטית וכלכלית בשביל לאפשר קודם כל את ההמרה של מטבעות, מדולר לשקל ומשקל לדולר, את העיגון של בעלות באמצעות מסמך משפטי תקף בשתי המדינות ויותר מכל אמון של שני הצדדים שאם תהיה בעיה קיימת מערכת חוק שאפשר לפנות אליה ושהיא לא תטה את פסיקתה בהתאם לזהות הלאומית של מי מהצדדים.

גישה חופשית לשווקים גם מאפשרת לכל יצרן ישראלי להגיע להרבה יותר לקוחות ממה שהשוק המקומי בארץ היה יכול להציע. הגעה ליותר שווקים משמעותה יותר דרישה למוצרים ישראלים ויותר דרישה מעודדת יותר תפוקה שמעודדת יותר תעסוקה – המעסיק הישראלי יכול להעסיק הרבה יותר עובדים משום שהוא יכול לייצא. הפתיחות לשווקים גם מאפשרת ייבוא, שהוא בתורו מוזיל מחירים ע״י תחרות בקנה מידה בינלאומי. רמת החיים הגבוהה שלנו היא תוצאה של קווי אספקה הפרושים על פני 5 יבשות, בהם כל יתרון יחסי של מדינה מנוצל עד המקסימום בשביל להביא לכם טלפון, מחשב או ספה במחיר הנמוך ביותר ובאיכות הטובה יותר.

כן, לגלובליזציה יש גם צדדים יותר אפלים וכן מאז שסין הקומוניסטית נכנסה למערכת הסחר הבינלאומית היא פגעה במערכת הזו, מנצלת את הרעב של העולם לייצור זול בעודה שומרת את השוק שלה סגור. אך אי-אפשר להכחיש שגלובליזציה שיפרה את חיינו ושינתה את חיינו ברמה כזו שקשה לנו היום לחשוב על מצב אחר, מצב בו הון לא יכול לנוע ממדינה למדינה או מידע שנותר כלוא בגבולות גיאוגרפים. התרגלנו לעולם של יעילות כלכלית, של תחרות חופשית ויותר מכל – לעולם בו הגיאופוליטיקה משחקת תפקיד משני אם בכלל בשווקים ובכלכלה העולמית. התרגלנו לעולם בו אין תחרות אסטרטגית בין הכלכלות הגדולות של המערב, עולם בו הון יכול לזרום להיכן שהוא הכי יעיל ולא להיכן שהוא משרת את האינטרס האסטרטגי.

שכחנו שהיסטורית הכלכלות הגדולות בעולם – גרמניה, צרפת, בריטניה, יפן – היו בתחרות זו עם זו, תחרות גיאופוליטית בה המשק הוכפף לצרכי הביטחון והדיפלומטיה. מי זוכר שלפני שיפן ייצרה מכוניות וסדרות טלוויזיה מוזרות היא ייצרה מטוסים וספינות מלחמה? מי זוכר את המאבקים לכוח בין בריטניה וצרפת? שכחנו איך פעם התחרות המרכזית לא הייתה טכנולוגית או כלכלית, כי אם – אימפריאלית.

אלת המלחמה אירופה

המערכת הבינלאומית שלנו היום היא מערכת של מדינות ריבוניות המקיימות קשרי מסחר, כלכלה, תרבות ומדע זו עם זו. היא מערכת בה מדינות קטנות כגדולות משתפות פעולה בנושאים מגוונים כמו אפליה נגד נשים, משבר האקלים ושימור מינים. זו מערכת בה מדינות קטנות כגדולות מקבלות מקום בשולחן, גם מדינות שעד לפני 50 שנה לא ידעו בכלל מה היא תעשייה או שלטון חופשי. לא כך תמיד נראו הדברים. בעבר התחרות המרכזית בין מדינות הייתה צבאית, תחרות שהייתה עול על המשק הלאומיים של הכלכלות הגדולות – גרמניה במקום להתמקד בייצור מכוניות התמקדה בייצור טנקים. צרפת נאלצה להחזיק צבא עצום בשביל להתגונן מהגרמנים ולהציק לבריטים. בריטניה החזיקה צי גלובאלי בשביל לשמור על הסחר הימי שלה מפני אויבים ויריבים, אם אלה פיראטים, שודדים או צרפתים. כולן עסקו במרוץ טכנולוגי, מרוץ צבאי ומרוץ אימפריאלי.

עבורנו התיאור הזה כל-כך מנוגד למציאות היום שאנחנו רוצים לומר שהוא היסטוריה עתיקה, לא רלוונטית. אך זו היסטוריה לא כל-כך רחוקה – עד 1945 אירופה, במיוחד מערב אירופה, הייתה נתונה לתחרות התמידית בין גרמניה, בריטניה וצרפת. רק בשביל להמחיש עד כמה בין המאה ה-17 למאה ה-20 אירופה ראתה מלחמות בהן הצרפתים והאנגלים היו נגד הספרדים, הספרדים היו נגד ההולנדים, ההולנדים נגד האנגלים והצרפתים, הצרפתים לאחר מכן נגד ההולנדים והאנגלים, האנגלים והגרמנים נגד הצרפתים, הצרפתים והאנגלים נגד הגרמנים והצרפתים והאנגלים נגד הרוסים. בסה״כ, כל מדינה במערב אירופה נלחמה עם כל מדינה במערב אירופה והן גם דאגו להפיץ את הסכסוך שלהן ליבשות נוספות, כמו אמריקה, אפריקה ואסיה.

זה לא מקרה שמערב אירופה ידעה כל-כך הרבה מלחמות. המלחמות התכופות בין המדינות השונות נובעות מהמבנה הגיאוגרפי של מערב אירופה, בעיקר משני אלמנטים מרכזיים בו: ריבוי נהרות נפרדים ומרחב מישורי. נהרות מעודדים קשרים תרבותיים וקשרי מסחר בין הקבוצות השונות היושבות עליו. צרפת היא אומה של הסן והרון, גרמניה של האלבה והריין, בריטניה של התמזה וכו׳. נהרות מעודדים התגבשות של קבוצות, נהרות נפרדים מעודדים התגבשות של קבוצות נפרדות. עכשיו תוסיפו את המישוריות של מערב אירופה – המישור הצפון אירופי נמתח מבלגיה עד מוסקבה, מביא במגע רציף אומות שונות כמו הצרפתים, ההולנדים, הגרמנים, הפולנים והרוסים. ללא גבול גיאוגרפי ברור האומות האלו החליפו ביניהן סחורות, רעיונות, חיצים ויריות מאז המאה ה-16 אם לא לפני. זו הסיבה שצרפת, ארצות השפלה וגרמניה היו נעולות בתחרות צבאית משך רוב קיומן, עוד לפני שאפילו הייתה מדינה גרמנית של ממש.

בשביל להבהיר מעט יותר על מה אני מדבר אזכיר שלושה סכסוכים גדולים בתולדות מערב אירופה: ראשית, מלחמת שלושים השנים שהתחוללה במרכז אירופה בין השנים 1618-1648 וכללה את הממלכות של צרפת, אוסטריה, ספרד, שבדיה, אנגליה ועוד מספר שחקני משנה, נאבקים במסגרת מה שהפך להיות המלחמה הלאומית הראשונה של אירופה. בסופה צרפת ביססה את עצמה ככוח היבשתי באירופה, הרבה בזכות ההרס וההרג הרבים במרכז אירופה. שנית, מלחמות נפוליאון, שהתחוללו בין 1803 ל-1815 והיו הסכסוך הקטלני ביותר באירופה עד מלחמת העולם הראשונה. שוב צרפת נלחמה נגד הממלכות הגרמניות, אוסטריה, הצארות הרוסית ואנגליה. לבסוף, איך אפשר שלא, מלחמות העולם ותקופת המשבר בין 1914 ל-1945, בהן גרמניה ניסתה להשיג דומיננטיות ביבשת אירופה ונאבקה נגד קואליציה של צרפת, בריטניה, רוסיה וארה״ב.

שמים לב למשהו שחוזר על עצמו? טוב, האנגלים כל הזמן צצים – נגד הצרפתים, נגד הגרמנים, נגד הרוסים, נגד ההולנדים. החשיבה האסטרטגית של אנגליה בנוגע לאירופה הייתה לאורך השנים שלא משנה מי זה, אנגליה לא תאפשר לאף מדינה להיות הכוח היבשתי הדומיננטי באירופה. אז הם נלחמו עם הגרמנים נגד הצרפתים במלחמות נפוליאון ועם הצרפתים נגד הגרמנים במלחמת העולם הראשונה והשנייה. אבל יש משהו חשוב יותר – מערב אירופה כל הזמן הייתה נתונה במאבק כוח בין הכוחות השונים בה, כל הזמן מתעצבת ומשתנה ע״י העמים היושבים מחוף האוקיינוס האטלנטי עד הים הבלטי. התחרות הזו גם לא נותרה רק ביבשת – כפי שהן התחרו על כוח באירופה, המעצמות האירופיות התחרו על מושבות בעולם, התחרו על הרחבת האימפריה.

התחרות האימפריאלית בין המעצמות האירופיות הייתה בו זמנית חיובית לגלובליזציה ושלילית. חיובית משום שהיא עודדה מסחר ער בין לב האימפריה והמושבות. כשאנחנו חושבים על אימפריה אנחנו לא בדיוק חושבים על סחר חופשי, אך התפיסה שיש לנו של אימפריות כמודל נצלני היא לא מדויקת. מחקר מ-2008 של קריס מיצ׳נר ומרק ויידנמיר[ii] מראה שהשלטון האימפריאלי עודד סחר חופשי, אם ע״י איחוד מכסים, הסרת מכסים, שימוש במטבע משותף או יצירת בסיס תרבותי משותף שעודד קשרים כלכלים בין המושבות ומדינת הלב של האימפריה. כמובן שהדבר לא מצדיק את השיטה האימפריאלית או מכחיש את הזוועות שנעשו בחלק מהמקרים, אך מיצ׳נר וויידנמיר מאירים באור חדש את המערכת האימפריאלית כמעודדת את היווצרותם של מה שהיום אולי היינו מכנים אזורי סחר חופשי.

בו בזמן אבל שהאימפריות עודדו סחר בתוכן, הן פגעו בסחר ביניהן. במסגרת מאבקי הכוח בין המעצמות, במיוחד במסגרת מאבק הכוח בין בריטניה לצרפת, הפגיעה במסחר ימי נחשבה לא רק לגיטימית אלא אף כאסטרטגיה צבאית אפקטיבית עבור הכוח הימי החלש יותר בסכסוך[iii]. מי ששכללו את האסטרטגיה הזו לדרגת אומנות היו הצרפתים, שזיהו נכון את הנחיתות הימית שלהם מול הבריטים ואת התלות של האיים הבריטים בסחר ימי. בזמן התחרות המתמשכת של בריטניה וצרפת על דומיננטיות בין המאות ה-17 ל-19 הצרפתים עודדו פשיטות של יזמים פרטיים וכוחות צבא על ספינות מסחר בריטיות במטרה לפגוע בכלכלה שלה[iv]. הבריטים כמובן לא נשארו חייבים וגם הם עודדו פשיטה של יזמים פרטיים על ספינות מסחר צרפתיות.

מה הכוונה ביזמים פרטיים? הממשלות בפריז ולונדון חילקו לאנשים פרטיים מכתבים המתירים להם לפשוט על ספינות אויב מבלי להיות חשופים לעונשים מצד הממשלה. היזמים היו מרוויחים מהפשיטות אם ע״י מכירת הסחורה והספינה או כופר מבעלי הספינה. הפשיטות הביאו לנזק כספי עבור הסוחרים של מדינת האויב ולזינוק בתעריפי הביטוח, מה שהוסיף עוד פגיעה לסוחרים בפרט ולכלכלה בכלל[v]. כך בעוד שהאימפריות עודדו סחר בתוכן, התחרות האימפריאלית ביניהן פגעה במסחר הבינלאומי, אם שלהן או של מדינות שאינן קשורות אליהן ישירות ושנלכדו באש[vi]. כשהתחרות גדלה מדי, המסחר הבינלאומי ירד. המאבק האימפריאלי היה כאבן ריחיים על צווארה של הגלובליזציה.

מה השתנה מאז? אמריקה.

הסדר האמריקני החדש

ב-1945 אירופה הייתה שבר כלי. התחרות האימפריאלית של המאות הקודמות הגיעה לשיאה בשתי מלחמות עולם שהחריבו את המעצמות האירופיות. צרפת נכבשה והושחתה. גרמניה עמדה חרבה ומחולקת. בריטניה נאלצה למשכן את נכסיה לארה״ב רק בשביל לקבל דלק וציוד מלחמה. המעצמות הגאות של אירופה, אלו שעיצבו את העולם משך 400 שנה, עמדו בסוף מלחמת העולם השנייה מותשות, מוכות ובין שני ענקים: ארה״ב מצד אחד ובריה״מ מצד שני.

מנקודת מבט היסטורית יש משהו אירוני ש-130 שנה אחרי תבוסת נפוליאון רוסיה שוב הייתה הכוח האירופי היחיד שעוד יכול לעמוד על רגליו. אך זו הייתה רוסיה אחרת. רוסיה שהביסה את נפוליאון ורדפה אחריו עד שערי פריז הייתה רוסיה של הצאר אלכסנדר הראשון משושלת רומנוב, רוסיה שהגנה על השושלות המלכותיות של אירופה מהאיומים של הליברלים והלאומנים. רוסיה שניצחה את היטלר ורדפה אחריו עד ברלין הייתה רוסיה של סטלין, האימפריה הסובייטית שקמה על חורבות שושלת רומנוב. רוסיה הזו לא ביקשה לשמור על המוסדות הישנים של אירופה או לכונן מחדש את בתי המלוכה, אלא לשחרר את הפועלים ביבשת ולהביא אותם, אם ברצון או שלא, תחת השפעתה. 1945 הייתה יכולה להיות השנה בה המהפכה הקומוניסטית הייתה חוגגת את ניצחונה הגדול ביותר, שוטפת את מערב אירופה מיוון עד בריטניה במהפכנים אדומים וטנקים רוסים. עם המיקום האסטרטגי שהסובייטים השיגו בסוף מלחמת העולם השנייה כל אירו-אסיה הייתה נתונה לרגליהם: הם החזיקו כוחות בגרמניה, איראן ומנצ׳וריה. עם בריטניה וצרפת מוכות, עם סין במלחמת אזרחים, בריה״מ יכלה תיאורטית לשעוט עד האוקיינוס האטלנטי במערב, המפרץ הפרסי והודו בדרום ויפן במזרח. מלחמת עולם שלישית שבסופה היה או ניצחון סובייטי וכניסתה של אירו-אסיה תחת מגף התכנון המרכזי, או הרס נוסף ופגיעה אנושה במרכזי התעשייה שעוד נותרו. כל מה שאנחנו למדנו להכיר, כל הגלובליזציה שאנחנו כל-כך נהנים ממנה, הייתה נעלמת.

אך זה לא קרה.

זה לא קרה מפני שארה״ב החליטה לעמוד מול הסובייטים, במקום לסגת חזרה אל תוך עצמם. במקום לשוב לבדלנות האמריקנים העדיפו לשלוח סיוע ליוון וטורקיה ב-1947 בשביל שיוכלו לעמוד מול הלחץ הקומוניסטי עליהן. במקום לשוב לבדלנות האמריקנים העדיפו לעזור למערב אירופה להשתקם עם תוכנית מרשל והם החליטו לשלוח כוחות צבא לקוריאה ב-1950 ולוייטנאם בשנות ה-60׳. הם גם החליטו לאחד את מערב אירופה בברית צבאית אחת, נאט״ו, ולראשונה להביא את שלושת המעצמות האירופיות של בריטניה, צרפת וגרמניה תחת ברית צבאית אחת. לראשונה בהיסטוריה המעצמות של מערב אירופה יכלו לשתף פעולה זו עם זו במקום להתחרות זו בזו. במקום להשקיע את מרצן במרוץ חימוש הן היו פנויות, הודות לנאט״ו, להשקיע בכלכלות שלהן ובשיתוף הפעולה ביניהן.

ארה״ב קיבלה על עצמה להקים מחנה של מדינות דמוקרטיות על בסיס שלטון החוק, זכויות הפרט וסחר בינלאומי חופשי כחלק מהמאמץ האסטרטגי לבלום את הסובייטים. הרעיון היה שרק ע״י ההצלחה של מחנה כזה ארה״ב תצליח להוכיח לסובייטים את עליונות הערכים שלה, תצליח לשכנע את מוסקבה לנקוט במדיניות אחרת מזו של הרחבת המהפכה ולפתוח בדיאלוג אסטרטגי עם ארה״ב במקום במלחמה. ארה״ב עודדה הורדת מכסים במסגרת GATT (General Agreement on Trade and Tariffs), רפורמות לשווקים חופשיים יותר ויצירתה של מערכת בינלאומית שתומכת בסחר חופשי ושוק חופשי, אם דרך קרן המטבע הבינלאומית, הבנק העולמי או ה-G-7. מה שאנחנו תופסים היום כמובן מאליו בדבר זרימה חופשית של אנשים, סחורות, הון ומידע נוצר על בסיס המערכת הבינלאומית שארה״ב כוננה, מערכת שאגב מזכירה במובן מסוים את האימפריות של אירופה. כמו המעצמות האירופיות של ימים עברו ארה״ב השתמשה בכוחה בשביל ליצור סדר כלכלי חדש, של מסחר ער בין ארה״ב והמדינות האחרות. הסדר העולמי הזה הוא הסדר אליו נולדנו, הסדר אליו התרגלנו והסדר שלא בטוח שימשיך אתנו.

פוסט-אימפריום

אתם מבינים, הסדר הבינלאומי הוקם ע״י ארה״ב במטרה לבלום את הסובייטים. המטרה שלו הייתה אסטרטגית, לא כלכלית. ארה״ב לא ביקשה לשלוח חיילים לאירופה או מזרח אסיה בשביל להבטיח לעצמה משאבים או שווקים. קחו את הסובייטים מחוץ לתמונה – ומה המטרה של הסדר הבינלאומי? למה ארה״ב צריכה להמשיך להשקיע משאבים בשימורו? איך הוא משרת אותה כשאין עוד חשש מפני טנקים סובייטים הדוהרים לעבר פריז?

שלושים השנים האחרונות היו ההתמודדות של ארה״ב עם השאלה האסטרטגית הזו, במודע או שלא. מלחמת המפרץ הראשונה, מבצעי השלום בהאיטי ובוסניה, המלחמה בטרור של בוש, ההתכנסות של אובמה ומדיניות שכיר החרב של טראמפ הם כולם תגובות להיעדרה של מטרת-על חדשה לארה״ב בזירה הבינלאומית. זה השינוי שאנו רואים במערכת הבינלאומית ועד שלא נבין אותו, נבין את השורשים שלו ונבין את ההשלכות שלו, לא נבין את האסטרטגיות של השחקנים השונים בעולם ולא נבין את השינויים שכל אחד ואחד מאתנו נרגיש, אם ברווחה החומרית, בביטחון הכלכלי או בעצם התחושה שהעולם עובר טלטלה.

בפרק הבא נתחיל את המסע שלנו ב״פוסט-אימפריום״ לא עם תחילת הסדר האמריקני, אלא עם קיצו של הסדר האירופי – מה היו המאפיינים של הסדר העולמי בזמן התחרות בין מעצמות האירופיות? ואיך הוא התרסק בשתי מלחמות עולם? על כל זאת ועוד בפרק הבא. תודה לכם על ההקשבה.

[i] Paul Blustein, “The Untold Story of How George W. Bush Lost China”, Foreign Policy, 02/10/19. https://foreignpolicy.com/2019/10/04/the-untold-story-of-how-george-w-bush-lost-china/

[ii] Kris James Mitchener & Mark Weidenmier, “Trade and Empire”, The Economic Journal 118 (November 2008): 1805-1834.

[iii]  Douglas C. Peifer, “Maritime Commerce Warfare: The Coercive Response of the Weak?”, Naval War College Review 66:2 (Spring 2013).

[iv] Ibid.

[v] Ibid.

[vi] Ahmed S. Rahman, “Fighting the forces of gravity – Sea power and maritime trade between the 18th and 20th centuries”, Explorations in Economic History 47 (2010): 28–48.

One comment

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.