העצמות של אירופה

העצמות של אירופה

להאזנה ב-itunes – קישור.

להורדת הפרק – קישור.

האביב הגיע, הטבע פורח, טראמפ מצייץ והגיע הזמן לבחון את התרומה שיכולה להיות לו במשחק הגדול. בפרק היום נעסוק בדרישה שלו שבעלות הברית של ארה"ב "צריכות לשלם", נתהה למה אירופה הפכה למדינת חסות ונבין מה הקשר בין הסדר הליבראלי והעצמות בגוף שלנו. בואו נתחיל.

להמשיך לקרוא "העצמות של אירופה"

כחול לבן עולה

כחול לבן עולה

 

להורדת הפרק – קישור.

להאזנה ב-itunes – קישור.

הפרק היום חוגג שנה להקמת "המשחק הגדול". ואין דרך טובה יותר לחגוג שנה למסע הגיאופוליטי שלנו מלחזור לכאן, לבית – לארץ ישראל. בפרק היום ננסה להבין למה המזרח התיכון קורס ומה מדינת ישראל צריכה לעשות אם היא רוצה לראות באמת "מזרח תיכון חדש". בואו נתחיל.

להמשיך לקרוא "כחול לבן עולה"

שלושת כללי הכוח של המשחק הגדול

שלושת כללי הכוח של המשחק הגדול

להורדת הפרק – קישור.

מאמר מלווה:

חברים. חם. ולא רק מבחינת הטמפרטורות: ניסיון ההפיכה בטורקיה, הטרור באירופה והסכסוך בים סין הדרומי הן כולן סוגיות בוערות. אבל דווקא כשהחום עולה, כדאי לקחת צעד אחורה ולנסות ולהבין את התמונה הגדולה. מהם העקרונות השולטים ביחסים בינלאומיים? אלו שיקולים עושות מדינות במדיניות החוץ שלהן? ולמה כדאי להקדיש תשומת לב בזירה הבנילאומית? בשני הפרקים הקרובים אנסה לענות על כל השאלות האלו ועוד. הפרק היום יוקדש להבנת העקרונות המנחים של יחסים בינלאומיים. הפרק הבא יעסוק באירועים היסטוריים מהם נוכל ללמוד. בואו נתחיל.

להמשיך לקרוא "שלושת כללי הכוח של המשחק הגדול"

מלחמת סייבר: איך נראת המלחמה של אתמול?

מלחמת סייבר: איך נראת המלחמה של אתמול?

להורדת הפרק – קישור.

להמשיך לקרוא "מלחמת סייבר: איך נראת המלחמה של אתמול?"

כמה מילות זעם על בכיינים, טורקים ומצרים מתמוטטים

ג'ון ביידן כינה את בנימין נתניהו "כפוי טובה". תומאס פרידמן, לאחר שממשלת ישראל סירבה למחוא כף לחינגה הדמוקרטית במצרים, טען שוושינגטון "נגעלה". ובימים אלה ממש, כאשר הטורקים מסלימים באופן עצמאי, כל אידיוט עם עט מאשים את ביבי מדוע סרב להתכופף בפני הטורקי ולחשוב על אנגליה לעשר דקות. ביבי כנראה כבר התרגל לעובדה שיש מחנה שלם ששונא אותו, לא משנה באיזה אופן יפעל. ולמעט כחומר תעמולה זול עבור איראנים (המצטטים בלהט את הארץ כדי להוכיח את שקיעת ישראל), אין זה גם משנה מה אותו מחנה חושב. אם הדבר היה תלוי בו, בעיית הדיור בישראל הייתה כבר נעלמת: בים התיכון יש מספיק מקום לכולנו.

הטורקים סטרו על פרצופנו ודרשו התנצלות רשמית על כך שכואבת להם היד. במקום להפוך עליהם את השולחן ולדרוש מהם התנצלות, סירבנו לדרישה המגוחכת. לא נורא. אם היינו מתנצלים הסטירה השנייה הייתה כואבת יותר. עתה אפשר לתת לעולם להרים גבה אל מול המטורלל באנקרה, המאיים במלחמה אזורית עם "הכובש הישראלי" בעודו מפציץ כורדים בצפון עיראק. אם עיתונאיי ישראל רוצים לעשות משהו טוב למדינה, ייקחו את עטיהם ויכתבו כמה מילים על סבל כורדי וכיבוש טורקי. עדיף מאשר להתחיל לצייר תרחישי מלחמה עם טורקיה ומצרים בשתי חזיתות.

מה שמביא לעניין הידוק היחסים בין טורקיה למצרים:

ארדואן הוא נחש וכנחש בוגדני אינו מהווה את אותו איום שהיה נאצר לפני ששת הימים. הידוק היחסים עם מצרים נעשה בצל הבגידה באיראן עם הצבת מערכת מכ"ם מערבית והזריקה של אסד לכלבים. גם הגמגום הטורקי בנוגע למובראק (כן מהפכה, לא מהפכה, אולי מהפכה) לא מוסיף לו נקודות יושר. והממשל הצבאי במצרים, זה שבימינו משפיל את המפקד העליון שלו בכדי להציל את עורו, בוגדני מספיק בשביל לא לסמוך על ארדואן. מה שלא ברור מה הידוק היחסים בין המדינות יכול בכלל להניב.

מצרים כיום נמצאת בשלבים של אנרכיה מתקדמת, המונעת על-ידי עוני וייאוש מקרב מיליוני חקלאים מוכי רעב. מה שנראה לשלטון כדרך בטוחה לשליטה חברתית – דאגה שהחקלאים במצרים יהיו מספיק עניים בשביל לא לנסות להגר לערים – מובילה את האומה המצרית לחורבן. התחזית הסבירה ביותר היא מכת רעב בממדים תנ"כיים וספק אם לעולם יהיו המשאבים להאכיל 40 מיליון איש. האסטרטגיה הישראלית הטובה ביותר מול מצב כזה הוא זירוז הבנייה של גדר (אם לא חומה) בגבול הדרום והוראה לירות בכל מסיג גבול. הומאני זה לא יהיה, אך לפחות להומאניים שלנו יהיה הלוקסוס להתלונן.

עם גורל כזה, מה טורקיה יכולה להציע למצרים? הלוואות קצרות טווח? החוב הטורקי מתנפח טפו-טפו יום-יום והתחזיות הדמוגרפיות לא פחות שחורות. יש משהו קומי בברית בין טורקיה ומצרים, כמו תרומה כספית של עני לאביון. אף אחד מן השניים לא יצא מהעסק עשיר. ואולי הרצון הטורקי והמצרים הוא לנצל את האלימות שתפרוץ בספטמבר?

סוגיית ספטמבר, או "הצונאמי המדיני", הוא גרסת 2011 ל-"אם לא תאכל יבוא שוטר". הכרזת העצמאות הפלשתינית הנוכחית היא הרביעית במספר והפעם הפלשתינים מפולגים יותר מאי-פעם. עובדה: אפילו על אזור זמן משותף הם לא יכולים להסכים! ספק אם אבו-מאזן סובל מעודף ביטחון בחבריו בחמאס ומי יודע כמה זמן הצגת האחדות תחזיק. בכל מקרה, אינתיפאדה שלישית תצליח להרגיז יותר חברים מלרצוח ישראלים. חזרה של גל טרור ומבצעים ישראלים בשטחי הרשות יקרבו את המזרח התיכון לקראת מלחמה אזורית, כאשר טורקיה ואיראן ינסו לקפוץ על הגל. סעודיה, אשר באביב הערבי הנוכחי מנסה עד כמה שאפשר להכיל התחזקות איראנית, תתלה את אבו-מאזן על מתן ההזדמנות לאויב לקדם עוד כלים.

מה המסקנה? חדשו את אספקת הפופקורן ואל תעבירו מהערוץ המזרח-תיכוני; עונת החגים הזו הולכת להיות מרתקת.

ד"ר ביילין ודעתו על המשבר הטורקי–דוגמה לפרגמטיות עיוורת

לפני שבועיים טענתי (על רפלקסים ופצצות חמש טון – מה חסר למדיניות הישראלית, 21.8.12) שהבעיה העיקרית של מדינת ישראל היא פרגמטיות במקומות הלא נכונים: אנו מעשיים לא רק באמצעים למטרה, אלא אף בעיצוב המטרה עצמה. איננו רואים מבעד למציאות לעבר יעד, אלא מנסים לעצב אסטרטגית כיבוי שריפות בהתאם למצב. זו הסיבה – ולא אף דבר אחר – בגינה דווקא המעשיים, הנגע המוליד את האלתור, מבכים כל פעם שלמדינת ישראל אין תוכנית. כיצד אמורה להיות תוכנית כאשר אנו לא מעיזים אפילו לחשוב על יעד כולל?

באותו מאמר הדגמתי על-ידי מדיניותו של הקרדינל רישלייה (דמות המופת המדינית פה) כיצד יעד בלתי מעשי משמש לניצול אמצעים מעשיים מאוד.

ועתה התאפשר לי להביא גם דוגמה נגדית, של ישראלי "מפוכח": ד"ר ביילין במאמרו "הכבוד ניצח, המדינה הפסידה". ד"ר ביילין, שהציע לנו ברעידת האדמה ביפן לוותר על אנרגיה גרעינית (כי נפט כידוע נמצא בידיהם של אוהבי ישראל), מבכה את העובדה שהשרים והציבור הלאומני, הבלתי-מפוכח, מבכר את הכבוד הלאומי על פני האינטרס הלאומי.

זהו שיקול הדעת הנכון לפי ד"ר ביילין (ההדגשה שלי):

חשבתי לתומי, שהמחנה הפרגמטי ניצח בממשלה, ושמישהו סוף סוף הבין שטורקיה חשובה לנו מאוד. גם אם איננו אוהבים את נאומיו של ארדואן ראש הממשלה הטורקי, וגם אם אנחנו משוכנעים לגמרי שהתנהגותנו בפרשת המשט היתה ללא דופי, יש רגע שבו מדינה שוקלת מה יקר לה יותר – קשר מדיני, ביטחוני וכלכלי עם מדינה מוסלמית גדולה מאוד שיש לה השפעה גוברת והולכת במזרח התיכון, או עמידה על האמת כפי שהיא נראית בעיניה

ד"ר ביילין מעמיד בפנינו שתי אפשרויות: להרכין ראש בפני הפריץ, או ללכת כמו משוייגע (נא לקרוא במבטא יידישי) ולעמוד על כבודנו. אם נסכים לדרישתו, הרי אנו עושים שלוש טעויות: ראשית, אנו בעצם מתנצלים על היותנו ריבון, היכול לפעול בכוח לשם הגנת ריבונותו. בוודאי שאם הטורקים מפציצים כורדים בצפון עיראק, לנו יש כל אישור ליירט ספינות העושות דרכן למימנו הטריטוריאליים. שנית, התנצלות תמצב את טורקיה כגיבורה החדשה של העולם הערבי, הנלחמת באויב הציוני את מלחמת המוסלמים. ושלישית, טורקיה היא אויב עם תאריך תפוגה דמוגרפי כמו גם כלכלי (אל תתנצלו, תחכו, 18.8.12). אם הם רוצים לחמם את הגזרה, בטוחני שיש מספיק פעילי שלום ולוחמי חירות בצפון עיראק ומזרח טורקיה המחכים בשקיקה לנשק וייעוץ צבאי. ד"ר ביילין כמובן לא ימליץ על כך, מפני שלא יזמינו אותנו יותר למסיבות של המקובלים, אך במעט שנותיי למדתי לא לשמוע למי שעיקר עניינו לרצות אחרים.