להורדת הפרק – קישור.
מאמר מלווה:
חברים. חם. ולא רק מבחינת הטמפרטורות: ניסיון ההפיכה בטורקיה, הטרור באירופה והסכסוך בים סין הדרומי הן כולן סוגיות בוערות. אבל דווקא כשהחום עולה, כדאי לקחת צעד אחורה ולנסות ולהבין את התמונה הגדולה. מהם העקרונות השולטים ביחסים בינלאומיים? אלו שיקולים עושות מדינות במדיניות החוץ שלהן? ולמה כדאי להקדיש תשומת לב בזירה הבנילאומית? בשני הפרקים הקרובים אנסה לענות על כל השאלות האלו ועוד. הפרק היום יוקדש להבנת העקרונות המנחים של יחסים בינלאומיים. הפרק הבא יעסוק באירועים היסטוריים מהם נוכל ללמוד. בואו נתחיל.
את השיחה על יחסים בינלאומיים אני חייב להתחיל בהערה: אין חוקים אבסולוטים, או אמיתות מוחלטות בכל הקשור לגיאופוליטיקה. עבורי, תיאוריה של יחסי חוץ היא ניסיון ליצור בסיס על-פיו ניתן לנסות ולהבין סוגיה. היום אדבר איתכם על מה הכללים שאני עוקב אחריהם, מה אני מחפש כשאני מנסה להבין סוגיה גיאופוליטית. לפעמים אני צודק, לפעמים אני טועה. הסוד הוא לא להתאהב בתיאוריות שלנו ותמיד לשמור על ראש פתוח.
אגרוף הברזל וכפפת המשי
אז איך אני מנתח סוגיה? בואו ונתחיל מדוגמה פשוטה ועכשווית: ב-23:50 בלילה אני מקבל הודעה מידידה שיש ניסיון הפיכה בטורקיה. אני פותח את האינטרנט ומנסה להבין מה בדיוק קורה שם. יש ידיעות על מטוסים בשמי אנקרה, טנקים ברחובות וחיילים סוגרים גשרים. שמועות מגיעות שארדואן נתפס ע”י הצבא. המצב בטורקיה, כך נראה לפחות, גולש לאנרכיה. אז איפה מתחילים בשביל להבין את האירוע ולהעריך לאן הוא יילך? במאזן הכוח הקשה.
הכלל הראשון שלי ביחסים בינלאומיים הוא שבמאזן הכוחות, כוח קשה שווה יותר מכוח רך. מהו “כוח רך” ומהו “כוח קשה”? כוח קשה הוא מספר החיילים והטנקים, המטוסים והטילים של אומה. הוא מפעלי התעשייה שיש ברשותה ויכולות הסייבר שלה. כוח רך הוא יחסי המסחר וההשפעה התרבותית של מדינה, היכולת שלה להשפיע על מדינה אחרת באמצעים לא אלימים. אל כוח רך אני גם מוסיף רעיונות או אידיאלים שקבוצה מחזיקה בהם, כמו האידיאולוגיה הקומוניסטית או אידיאל הג’יאהד של האסלאם. במהפכות, כוח רך הוא הרעיונות של המהפכנים; כוח קשה הוא הרובים ובקבוקי המולוטוב שלהם.
כוח קשה שווה יותר מכוח רך מפני שאי-אפשר להתווכח עם קליע, רק להתמגן ממנו. כוח רך שייך לתחום הפסיכולוגיה של האדם. הוא צריך להיות משכנע, מושך, מתוחכם מספיק בשביל להשפיע על היריב בדרך שאנו רוצים. כוח קשה שייך לפיזיקה. הוא לא צריך להיות משכנע, או יפה, או למשוך את היריב לתמוך בו. הוא רק צריך לפעול. היעילות של צבא אינה קשורה לנאורות שלו, רק לכוח האש ויכולת המיגון של היריב. יכול להיות שהיריב הוא בעל עמדה מוסרית חזקה יותר, או השפעה תרבותית משמעותית יותר. אפשר והוא המוסרי שבעמים. הבעיה היא שמוסר אינו יכול לשמש כשכפ”צ מפני כדורים או נאורות ככלי ליירוט מפני טילים. הצד החזק יותר ינצח, יכבוש את היריב ויכפה את האינטרסים שלו.
דוגמה מצוינת היא גורל הצאר ברוסיה של תחילת המאה ה-20. ב-1905 רוסיה חוותה את המהפכה הסוציאליסטית הראשונה שלה נגד השלטון. בפברואר 1917 היא חוותה את השנייה. ב-1905, השלטון המונרכי של הצאר ניקולאי השני נהנה מתמיכת הצבא והצליח לדכא את המהפכה. ב-1917, לאחר שהצבא נטש אותו, תוך 12 יום תמו 300 שנות השלטון של שושלת רומנוב. האם מהפכת 1905 הייתה צודקת יותר מזו של 1917? נאורה יותר? לא. מדוע היא הצליחה? מפני שהרובים היו לצידה.
היתרון הנוסף הוא כוח קשה פשוט יותר לכימות מכוח רך. אנו יכולים לספור חיילים ופצצות; אין דרך פשוטה להעריך את השפעתו של רעיון. בדיקת מאזן הכוח הקשה באירוע היא פשוטה ומיידית וכבר נותנת לנו הבנה טובה מה יש באפשרותו של כל אחד מן הצדדים לעשות בשביל להשיג את האינטרסים שלו.
נחזור לטורקיה. על-פי הכלל הראשון, חיפשתי להבין מה הוא מאזן הכוח הקשה בין המהפכנים ובין השלטון. ממה שהצלחתי למצוא בחדשות, רק חלק מהצבא השתתף בהפיכה. זה אומר שלממשלה עדיין היה כוח קשה בצורת חיילים ושוטרים. כמה בדיוק לא ידעתי, אך כבר מהמידע הזה ברור לי שההפיכה לא תעבור חלק. לשלטון יש את האמצעים להתנגד. מה יכריע את הכף?
המעז מנצח
כאן נכנס הכלל השני: מי שמוכן – גם מבחינת רצון וגם מבחינת יכולת – להשתמש בכוח קשה ינצח. רובה בשביל לירות צריך אצבע על ההדק. כוח קשה אינו רק האמצעים – רובים, טנקים, מטוסים – אלא גם ובעיקר הרצון והיכולת להשתמש בהם. לאחר שהערכנו את מאזן הכוחות, עלינו לשאול את עצמנו מי מוכן להפעיל כוח? לא תמיד התשובה היא המדינה החזקה יותר.
דוגמה טובה הן רוסיה וארה”ב. מאז נפילת בריה”מ, ארה”ב דחפה להרחבת נאט”ו והאיחוד האירופאי. הממסד המדיני בוושינגטון ראה זאת כחלק מניסיון לייצב את העולם, ע”י הקמת גושים על-לאומיים בתוכם מדינות ישתפו פעולה. מוסקבה ראתה בצעדים הללו ניסיון לכתר אותה לקראת השמדתה הסופית, אחרי התבוסה המשפילה במלחמה הקרה. על הנייר, לארה”ב יש יותר כוח קשה מרוסיה. לכן, היינו מצפים שמוסקבה תשלים עם קריסת אזורי ההשפעה שלה ותצטרף לסדר האמריקאי החדש. אבל, הכוח הקשה על הנייר לא שווה דבר אם אין רצון להשתמש בו. ב-2008 רוסיה שמה סוף לזחילה של נאט”ו אליה במלחמת רוסיה-גיאורגיה. תגובתם של האמריקאים, למה שלכאורה היה פגיעה באינטרסים שלהם, הייתה בעיקר הצהרות מילוליות. ב-2014 הרוסים שמו סוף להתרחבות האיחוד האירופאי ע”י פיצול אוקראינה. כאן האמריקאים כבר הגיבו בסנקציות כלכליות. הרוסים בהחלט נפגעו כלכלית, אך הסנקציות לא הצליחו להחזיר לקייב את הריבונות על חלקה המזרחי של המדינה. על הנייר, לארה”ב יש את הכוח הקשה הגדול יותר. בפועל, רוסיה הצליחה להשיג את המטרות שלה.
ושוב לטורקיה: למהפכנים היה כוח קשה. גם לממשלה. השאלה ששאלתי את עצמי היא מי משני הצדדים מוכן לסכן יותר חיי אדם בשביל להשיג את מטרתו? טוב, זו שאלה בעייתית. מבצעי ההפיכה כבר הוכיחו שהם מוכנים להסתכן בשביל להשיג את מטרתם. השלטון גם הוא יהיה מוכן לפעול באלימות בשביל לשמור על קיומו. משראיתי שהשאלה הזו לא מניבה דבר, הפכתי אותה. במקום לשאול מי מוכן יותר, תהיתי מה יגרום לאחד מהם להפסיק את השימוש בכוח קשה? אז התשובה הגיעה בקלות: ירי באזרחים.
צבא פועל לשם הגנת אזרחי המדינה. הצבא מגייס את אנשיו מאותם אזרחים ובמצב נורמאלי החיילים מוכנים למות לא בשביל מפקדיהם האישיים, אלא בשביל הגנת המולדת והעם. כשצבא פונה נגד האזרחים, בניסיון לדכא מהומות, הוא מסתכן בעריקת כוחותיו. אסד עשה את הטעות הזו בדיוק. הוא התבסס על יתרון הכוח הקשה שלו וניסה לחסל את ההפגנות באלימות. קבוצות בצבא התנגדו לברוטאליות שלו וערקו – לוקחות כוח קשה ממנו ונותנות אותו למורדים. כשמובארק ניסה להפעיל אלימות נגד המפגינים, הצבא הדיח אותו בשביל למנוע מלחמת אזרחים.
מבצעי ההפיכה היו צריכים תגובה אוהדת של העם אליהם. אם האזרחים היו עומדים לצידם, שאר הצבא היה מזהה את החולשה של השלטון ונוטש אותו לטובת הרצון העממי. ארדואן זיהה זאת וקרא לאזרחים לצאת ולהפגין בעד השלטון. כשמבצעי ההפיכה נתקלו באזרחים ברחובות, הם לא יכלו להפעיל נגדם כוח קשה. ירי במפגינים היה מכרסם בלגיטימציה שלהם ואולי אף מביא חלק מהחיילים לערוק. בנוסף, התמיכה העממית הוכיחה להם ולשאר הצבא שהעם, או לכל הפחות אלו שיצאו לרחובות, הוא עם ארדואן ומפלגת הפיתוח והצדק. גם אם היו מנסים להמשיך את ההפיכה, מהומות עממיות והצבא הנאמן לשלטון היו מחסלים אותם. במקום לתת להפיכה להיגרר לשבוע של לחימה, המהפכנים נכנעו. ארדואן ניצח, לא בזכות היתרון שלו בכוח קשה, אלא בזכות הוויתור של המתנגדים לו על שימוש באלימות.
החלטות בינלאומיות והצבעות רוב
קיים עוד כלל שלישי ואחרון והוא מסנן הרעש שלי: מה שאינו משפיע על מאזן הכוח הוא לא מעניין. אוטו פון ביסמרק, קנצלר פרוסיה ולאחר מכן קנצלר האימפריה הגרמנית, ביטא זאת יותר טוב: “לא בנאומים והחלטות רוב יוכרעו השאלות הגדולות של דורנו… אלא בדם וברזל”. כל יום אנו שומעים על הצהרה או החלטה של פרלמנטים, איגודי עובדים או מוסדות בינלאומיים. אנחנו בישראל במיוחד חשופים לכך: כל החלטה של ארגון קיקיוני מסקוטלנד עד ארה”ב נגד ישראל זוכה פה לכותרות ראשיות. איך מבדילים בין החלטה משמעותית וכזו שלא? איך יודעים במה כדאי להתעמק ובמה לא? מחפשים את מידת ההשפעה על מאזן הכוחות.
כרגיל, עוד דוגמה: בית המשפט הבינלאומי לבוררות קבע ב-12 ביולי שלסין אין בסיס משפטי לאזורים שהיא דורשת כשלה בים סין הדרומי. כולם דיברו על זה – מומחים ליחסים בינלאומיים, אתרי חדשות ליחסי חוץ. אבל, מה החלטת בית המשפט משנה? ובכן, היא נותנת בסיס משפטי לפעולות נגד סין בים סין הדרומי. מצוין. אבל כל שיקול לצאת לפעולה נגד סין, יהיה מבוסס על מאזן הכוחות בין המדינה לסין. ההחלטה של בית המשפט לא משנה את מאזן הכוחות, היא בסך הכול נותנת טיעון בידי המתנגדים לסין אם יחליטו לפעול.
מאזן הכוחות מושפע משיקולים של כסף, חומרי גלם, כוח אדם וטכנולוגיה. אם החלטה יוצאת בניגוד למאזן הכוחות, או מנסה להשפיע עליו רק במילים והצהרות, היא חסרת משמעות. הכישלון להביא את הצדדים הנלחמים בסוריה ותימן למו”מ על שלום, נובע מכך שאין מתווך בינלאומי שמכריח את הצדדים לשבת על השולחן. כל אחד מהצדדים מנצל את הפסקות האש בשביל להתכונן לסיבוב הבא של אלימות. כל צד מעריך שמאזן הכוחות יפעל לטובתו, אם בזכות יתרון מספרי וכוח אש, או בנחישות להילחם. מי שירצה להביא סוף למלחמת האזרחים, יצטרך לסכן חיי אדם ומשאבים בשביל להשפיע על מאזן הכוחות. הצהרות וועידות לא יועילו בדבר.
סיכום
דיברנו היום על שלושת הכללים לניתוח סוגיות בינלאומיות: כוח קשה שווה יותר מכוח רך, מי שמוכן – גם מבחינת רצון וגם מבחינת יכולת – להשתמש בכוח קשה ינצח ומה שלא משפיע על מאזן הכוחות הוא לא מעניין. הכללים הללו בהחלט יכולים להישמע ציניים. איפה המקום של צדק, הגינות, מערכת המשפט הבינלאומית? ובהחלט שלערכים הללו יש מקום במדיניות חוץ של מדינה. הסכנה שאנו נטעה לחשוב שלערכים הללו גם יש השפעה על מאזן הכוחות. עדיף להיות חזק וצודק, מרק צודק. כי כשאתה חזק וצודק, הצדק יעשה. כשאתה רק צודק, החזק יותר יחליט מה ייעשה. הכללים שלי אינם קוראים להתנהלות צינית, רק להבנה שבעולם שלנו לערכים ללא כוח אין יכולת להשפיע. ואז במה הם תורמים לנו?
