תקציר
- אוטוקרטיה מידעית מתחזה לדמוקרטיה, בעוד האוטוקרט שולט בזרימת המידע לציבור. מטרת האוטוקרט להסתיר את היותו כזה, מתהדר בנוצות דמוקרטיות של בחירות חופשיות ואופוזיציה פעילה. האוטוקרט מבצע מניפולציה במידע המגיע לציבור בשלוש דרכים: יצירת תעמולה, צנזורה, ושיחוד האליטה שלא תחשוף את המצב האמיתי.
- אוטוקרטיות מידעיות שונות מאוטוקרטיות עבר לא רק בכך שיש להן סממנים דמוקרטים, אלא גם בשימוש המופחת בפחד ואלימות. אם היטלר וסטלין רצו להפגין את האכזריות שלהם במשפטי ראווה, האוטוקרטים בימינו משתדלים להסתיר את מעשיהם האלימים. המטרה היא בעיקר צנזורה והחלשת האופוזיציה, לא יצירת פחד בקרב האזרחים.
- אוטוקרטיות מידעיות הפכו לטיפוס הנפוץ של אוטוקרטיות במדינות מתפתחות ומפותחות. ברוסיה, הונגריה, טורקיה, סינגפור ועוד השלטון הוא דמוקרטי לכאורה ואוטוקרטי בפועל. בכל המקרים המדינה השתלטה על השיח התקשורתי, והיא משתמשת במניפולציה של מידע כדי לייצר תמונת שווא לאזרחים שהמנהיג הוא בעל יכולת, והמדינה היא דמוקרטית גם אם ״דמוקרטית אחרת״ (״הדמוקרטיה הריבונית״ של פוטין לדוגמה, או ״הדמוקרטיה הלא-ליבראלית״ של אורבן).
להורדת הפרק – קישור.
להורדת הפרק כעותק pdf – קישור.
*** ניתוח זה פורסם לראשונה לחברי המועדון שלנו. רוצים להצטרף? מוזמנים ללחוץ כאן ***
מבוא
בימים אלה נערך בישראל דיון ציבורי חשוב, נוקב והייתי אומר מרענן, בנוגע למהותה ועתידה של הדמוקרטיה הישראלית. חשוב משום הנושא. נוקב משום החשש של צד אחד מעתיד הדמוקרטיה, ומשום התסכול של צד שני מהשפעתו של בג״ץ. מרענן משום שסוף-סוף מתנהל כאן שיח בעל תוכן, ולא וויכוח ״ביבי-לא ביבי״ של העשור האחרון.
הטריגר לדיון הן הרפורמות המשפטיות שמעוניינים לקדם ח״כ שמחה רוטמן והשר יריב לוין. רוטמן ולוין רוצים לצמצם את העוצמה שלקח בית המשפט העליון, ולאפשר לקואליציה ״למשול״. התומכים ברפורמות טוענים שהן הכרחיות בשביל שלבחירות בישראל תהיה משמעות. לא יכול להיות שגוף בלתי נבחר, בג״ץ, מתערב בחקיקה של גוף נבחר – הכנסת. המתנגדים טוענים אחת משתיים או שתיהן: או שבג״ץ לא באמת מתערב באופן משמעותי, או שהרפורמות הן סכנה לשיטת המשטר בישראל. הם טוענים שהרפורמות מאיימות להפוך את ישראל מדמוקרטיה לאוטוקרטיה.
מטרת הניתוח היום אינה לקבוע מי צודק, או בכלל לעסוק בדיון ישירות. מדובר בדיון שנוגע בתחומים של משפט וחברה, דיון בו הידע המקצועי שלי יכול להוסיף מעט מאוד אם בכלל. יש לי את הדעות האישיות שלי בנוגע לרפורמות, אך הן העניין האישי שלי.
מטרת הניתוח היום להעשיר את הדיון הציבורי, להעשיר אתכם. שני הצדדים מתווכחים מהי דמוקרטיה ומה הסיכון שישראל תהפוך לאוטוקרטיה. אני חושב שהדיון הציבורי יכול להיות חכם יותר אם נבין איך עובדות היום אוטוקרטיות ואיך הן שונות מאוטוקרטיות בעבר. כשאנחנו מדברים על דיקטטורים אנחנו כנראה חושבים על היטלר וסטלין. אולם הם מייצגים טיפוס של דיקטטור שלא קיים היום ברוב האוטוקרטיות בעולם. במקום יש לנו זן חדש של דיקטטורים – דיקטטורי-ספין (Spin Dictators) שמנהלים אוטוקרטיות מידעיות (Informational Autocracies)[i].
באוטוקרטיות החדשות יש בחירות ויש פרלמנט. יש מראית עין של תקשורת חופשית. האוטוקרט יוצא לבחירות ובמצבי קיצון אף עלול להפסיד. והאזרחים באוטוקרטיות לא מודעים שהם חיים באוטוקרטיה, רבים מהם מאמינים שהם נהנים מדמוקרטיה[ii].
בניתוח היום נבין מהי אוטוקרטיה מידעית, במה היא שונה מאוטוקרטיות עבר, ולמה היא הפכה נפוצה. אני אתבסס כאן בעיקר על המחקרים של סרגיי גורייב (Guriev) ודניאל טרייסמן (Treisman), שהגו לראשונה את המונח והתיאוריה של אוטוקרטיה מידעית, והראו איך אוטוקרטים הפכו מכאלה ששולטים באמצעות פחד לכאלה ששולטים באמצעות מידע. לגורייב היכרות אישית עם אוטוקרטיות מהסוג הזה: הוא היה פרופ׳ לכלכלה ברוסיה, עד שעזב ב-2013 לצרפת אחרי שעלה בו חשש לחירותו. מאז הוא פרופ׳ לכלכלה בצרפת. דניאל טרייסמן הוא פרופ׳ למדעי המדינה באוניברסיטת קליפורניה בלוס-אנג׳לס. העבודה שלהם תעזור לנו להבין את האוטוקרטיות החדשות, ואולי לעזור לנו לנהל דיון אינטליגנטי יותר על עתיד הדמוקרטיה בישראל.
האם טורקיה היא דמוקרטיה?
בשביל להתחיל ולהבין מהי אוטוקרטיה מידעית ולמה בכלל צריך להיות לנו אכפת, כדאי להתחיל משאלה פשוטה יחסית – האם טורקיה היא דמוקרטיה?
בשבוע שעבר בניתוח מס׳ 156 דיברתי על ההשלכות הפוליטיות האפשריות של רעידת האדמה בטורקיה. ציינתי שהבחירות ב-2023 הן קריטיות לארדואן, ושהאופוזיציה עושה כל שביכולתה לחמש את הזעם הציבורי על רעידת האדמה נגד הממשלה. לכאורה אלו מאפיינים של דמוקרטיה, אפילו דמוקרטיה תוססת: יש לנו מנהיג מכהן שגורלו תלוי בבחירות, ואופוזיציה פעילה שמנסה להפיל אותו.
תמונת המצב הזו מבלבלת אותנו. סביר להניח שרובנו קיבלנו את הרושם שטורקיה היא אוטוקרטיה, ובצדק. מזה כעשור ארדואן מרכז את הכוח בידיו, והאיץ את התהליך לאחר ניסיון ההפיכה הצבאית נגדו ב-2016. ארדואן עצר עשרות עיתונאים, פגע קשות בעיתונות החופשית, הטריד בחקירות את האופוזיציה וביצע טיהורים בצבא. אלפי שופטים ותובעים סולקו, ואת בית המשפט החוקתי ארדואן מילא בשופטים ידידותיים לו. היום יש מעט מאוד מגבלות על כוחו של ארדואן, שעומד בראש מערכת נשיאותית שחסרה איזונים ובלמים. אלו בדיוק המאפיינים של אוטוקרטיה – ריכוז סמכויות השלטון באדם או גוף אחד. אבל אם טורקיה היא אוטוקרטיה, איך יש בה בחירות? למה יש אופוזיציה בפרלמנט? למה שארדואן לא פשוט יבטל את בית הנבחרים והבחירות ויכריז על עצמו כמנהיג לכל החיים של טורקיה?
ניקח דוגמה אחרת. האם רוסיה היא דמוקרטיה? גם כאן יש לנו בחירות חופשיות, אופוזיציה פעילה, ובית נבחרים. פוטין נבחר לתפקיד הנשיא, ובמשך שנים רבות נהנה מפופולאריות רבה בקרב הציבור. גם היום על-אף המלחמה באוקראינה אחוז נכבד מהציבור הרוסי תומך בו. אלו כולם מאפיינים של דמוקרטיה. מצד שני, גם עם רוסיה יש לנו מאפיינים של אוטוקרטיה: היעדר מגבלות על כוחו של הנשיא, הטרדה ומעצר של פעילי אופוזיציה, פגיעה בתקשורת החופשית. טורקיה ורוסיה הן שתיהן אוטוקרטיות, אך בניגוד לבריה״מ או גרמניה הנאצית הן מקיימות בחירות ומאפשרות אופוזיציה למשטר. למה?
וזה אינו ההבדל היחיד.
בזמנים עברו אוטוקרטים השתמשו בפחד כדי לשמור על שלטונם. משפטי ראווה פומביים, מחנות עבודה, הוצאות להורג, כולם היו חלק מארגז הכלים של הדיקטטור[iii]. דיקטטורים כמו היטלר, סטלין או מאו השתמשו באלימות כדי להרוג את המתנגדים הגלויים ולזרות פחד במתנגדים פוטנציאלים. הפומביות הייתה חשובה – האוטוקרט רצה שהציבור יראה את האלימות שלו, שיפחד.
לעומת זאת אוטוקרטים בימינו נמנעים ברובם מאלימות בהיקף גדול או מקשר פומבי אליהם. בהונגריה או מרוקו למשל, שתי מדינות לא דמוקרטיות, אלפים אינם נשלחים למחנות עבודה. המנהיגים אינם מנהלים משפטי ראווה, וחיסול עיתונאים ופעילי אופוזיציה נעשה בחשאי. גם ברוסיה, לפחות עד 2017, אלימות נגד מפגינים השתדלה להיות מרוסנת[iv]. חיסול פעילי אופוזיציה ועיתונאים נעשה בחשאי וללא קשר ברור למשטר.
קחו לדוגמה את ההתנקשות בפעיל האופוזיציה בוריס נמצוב (Nemtsov) ב-27 בפברואר 2015. נמצוב נורה 7 או 8 פעמים. 4 קליעים חדרו לראש, ללב, לכבד ולבטן שלו, הורגים אותו כמעט מיידית. הוא היה אמור להוביל ביום המחרת עצרת המונים נגד המלחמה באוקראינה. על-אף שהוא נורה קרוב לקרמלין, לא היה כמעט תיעוד של ההתנקשות. שדה הראייה של חלק מהמצלמות נחסם, אחרות היו כבויות, ומאלו שכן פעלו היה קשה לקבל תמונות. ב-2017 הואשמו חמישה צ׳צ׳נים בהתנקשות. לחלקם קשרים עם רמזן קדירוב, מנהיג צ׳צ׳ניה. כמובן שלא הוכח שום קשר עקיף או ישיר בין ההתנקשות ובין פוטין או בכירים בממשל. ההתנקשות בנמצוב היא רק אחת ממספר התנקשויות בפעילי אופיזציה רוסים לאורך השנים.
המוות של כל אדם הוא טרגדיה. רצח הוא פשע איום. ברור שאף אחד מאיתנו לא היה רוצה לחיות תחת משטר שהורג את נתיניו, גם אם רק בעשרות. ועדיין קל לראות הבדל כמותי בין האוטוקרטים של פעם והאוטוקרטים של היום. גורייב וטרייסמן מראים שאחוז הדיקטטורים עם יותר מ-100 רציחות פוליטיות ירד בחדות מאז שנות ה-60׳: מ-25% בשנות ה-60׳ לפחות מ-10% בשנות ה-2000[v].
אוטוקרטים חדשים גם פחות אידיאולוגים ממקבילי העבר שלהם. לדוגמה בגרמניה הנאצית או בברית המועצות הקומוניסטית המשטר נשען על אידיאולוגיה טוטאלית כבסיס הלגיטימיות שלו. הוא דאג לשטוף את מוחם של האזרחים כך שיפנימו ויעקבו אחרי אותה אידיאולוגיה. לרוב היא גם הייתה אידיאולוגיה אנטי-מערבית ואנטי-קפיטליסטית, שהדגישה את הצורך להיאבק במערב האימפריאלי והצדיקה את רמת החיים הנמוכה במדינה כקורבן הכרחי במלחמה[vi].
לעומת זאת באוטוקרטיות חדשות אין אידיאולוגיה טוטאלית, ולרוב בעוד האוטוקרט מבקר את המערב הוא כן מאמץ סממנים דמוקרטים ואת המודל הכלכלי הקפיטליסטי. הלגיטימיות של האוטוקרט החדש נשענת על עלייה ברמת החיים, בדומה לדמוקרטיות. כדי להישאר בשלטון הוא מבטיח צמיחה כלכלית ושירותים ציבוריים. לדוגמה הוגו צ׳אבז השתמש ברווחי תעשיית הנפט כדי לממן מדינת רווחה נרחבת. אם רמת החיים יורדת, האוטוקרט ישתדל להאשים גורמים זרים אך לא יזיז הצידה את הנושא הכלכלי.
השינוי במאפיינים של אוטוקרטיה מקשים עלינו להבחין בינה ובין דמוקרטיה או בינה ובין דמוקרטיה פגומה. יש מי שמגדיר משטרים כאלה, של בחירות יחד עם ריכוז כוח, ״משטרים היברדיים״ – שילוב בין דמוקרטיה ואוטוקרטיה. אולם השם אינו עוזר לנו להבין איך עובדים משטרים אוטוקרטים היום, למה הם השתנו במרוצת השנים, ואיך דמוקרטיות – כמו הונגריה, טורקיה או אפילו מקסיקו היום – הפכו לאוטוקרטיות?
*** ניתוח זה פורסם לראשונה לחברי המועדון שלנו. רוצים להצטרף? מוזמנים ללחוץ כאן ***
אוטוקרטיות מידעיות – מודל
המאפיין המרכזי המשותף לכל האוטוקרטים החדשים הוא השליטה או ההשפעה המשמעותית שיש להם על התקשורת במדינה. בהונגריה, בטורקיה, ברוסיה, בסינגפור – האוטוקרט ובעלי בריתו או שולטים בגופי התקשורת, או שהם לוחצים עליהם להתיישר עם הקו הממשלתי. אולם, בניגוד לאוטוקרטיות עבר, האוטוקרטיות החדשות משתדלות להסתיר את הצנזורה של גופי התקשורת. פעם אנשי צנזורה היו יושבים במערכת העיתון או הטלוויזיה ומכתיבים מה יפורסם ומה לא. היום אוטוקרטים משתמשים בכלים כלכלים ומשפטים בשביל לעשות זאת.
אילו לדוגמה? דרך אחת היא להעביר את הבעלות על ערוצי תקשורת למקורבים לשלטון, או לגופים ממשלתיים. תחת פוטין מספר ערוצי טלוויזיה ועיתונים הועברו לידי חברות ממשלתיות ואוליגרכים מקורבים לקרמלין[vii]. ברגע שגוף התקשורת בבעלות איש עסקים ידידותי למשטר, קל לפטר עיתונאים שלא מתיישרים עם הקרמלין ולקבוע את האג׳נדה. ב-2014 פוטרה העורכת הראשית של אתר החדשות הפופולארי Lenta.ru לאחר שהתפרסם בו ראיון עם פעיל ימין-קיצוני אוקראיני. האתר הוא בבעלות אלכסנדר מאמוט (Mamut), מיליארדר מקורב לקרמלין.
דרך אחרת היא להעניש או לתגמל כלכלית, ע״י שליטה בתקציב הממשלתי. בהונגריה ממשלת אורבן הגדילה את הפרסום הממשלתי בגופי תקשורת אוהדים למשטר, וחתכה את הפרסום בגופי תקשורת שמבקרים אותו[viii]. לא מדובר בסכומים זניחים: בעיתונות המודפסת תקציב הפרסום הממשלתי עמד על כמעט 40% מהרווחים מפרסום של עיתונים יומיים ב-2017.
דרך שלישית היא כלים משפטיים. המנהיג הראשון של סינגפור, לי קואן יו (Lee Kuan Yew), תבע מספר גופי תקשורת מקומיים ובינלאומיים שביקרו אותו ואת משפחתו. בין השאר הוא תבע בתביעות דיבה את ה-ניו יורק טיימסוה-אקונומיסט. תביעות דיבה אינן נראות כמו צנזורה ממשלתית. אבל כאשר התובע הוא דיקטטור, שעומדים לרשותו כל משאבי המדינה, מה שנראה כמו תביעה פרטית הוא בעצם צנזורה ממשלתית במסווה[ix]. גופי תקשורת גדולים העדיפו לשלם פיצויים ולהימנע ממשפט, מאשר לריב עם לי והמדינה הסינגפורית.
כל הדרכים האלו מעצבות את השיח התקשורתי מבלי להיתפס כצנזורה ישירה של הממשל. שוב יש כאן את הניסיון של האוטוקרט להסתיר את עצמו, להסתיר את מי שהוא. הוא לא רוצה שהאזרחים ידעו בוודאות שהם חיים באוטוקרטיה. למה?
ב-2020 גורייב וטרייסמן פרסמו מודל תיאורטי של האוטוקרטיות החדשות, אוטוקרטיות שהם קוראים להן ״אוטוקרטיות מידעיות״ (Informational Autocracies)[x]. המודל נועד להסביר את כל מה שראינו: הירידה באלימות, הסממנים הדמוקרטים, ההסתרה של צנזורה והשליטה בתקשורת. תחילה אציג את המודל ונראה איך הוא מסביר את האוטוקרטיות החדשות. אחרי שנבין אותו אצביע על שתי חולשות שלו: אחת בחיזוי ושנייה בהנחות היסוד שלו.
כמו כל מודל טוב המודל של גורייב וטרייסמן הוא פשוט יחסית. יש שלושה שחקנים: האוטוקרט, האליטה, והציבור. המטרה של האוטוקרט היא להגדיל את סיכויי ההישרדות שלו, כלומר להישאר כמה שיותר זמן בשלטון. האוטוקרט יכול להיות אחד משני טיפוסים: או מנהיג בעל יכולת, או מנהיג חסר יכולת. ״היכולת״ נקבעת לפי ביצועי המדיניות שלו. מנהיג שהכניס את המדינה לקריסה כלכלית הוא חסר יכולת. מנהיג שהפך אותה למעצמה אזורית הוא בעל יכולת.
הציבור רוצה להגדיל את הרווחה שלו, שנמדדת כצריכה של מוצרים, שירותים פרטים ושירותים ממשלתיים. מבחינתו של הציבור מנהיג בעל יכולת הוא מנהיג שיכול להגדיל את הצריכה. מנהיג חסר יכולת הוא מנהיג תחתיו הצריכה קטנה. השינוי בצריכה נובע משינוי בצמיחה של הכלכלה. אם הכלכלה צומחת הצריכה גדלה, גם משום שהמשכורות של אנשים גדלות, גם משום שהממשלה יכולה להוציא יותר כסף על שירותים. אם הכלכלה מתכווצת אנשים מאבדים את עבודתם, משכורות נחתכות, והמדינה חייבת לקצץ בשירותים חברתיים. במצב כזה הציבור ירצה להחליף את האוטוקרט, שנתפס כחסר יכולת. הציבור יכול לעשות זאת אם באמצעות בחירות, אם ע״י מהפכה.
לאוטוקרט חסר יכולת יש אחת משתי אפשרויות: הוא יכול להשקיע במנגנוני דיכוי שיגנו עליו מההמונים, או שהוא יכול להשקיע במניפולציה של המידע המגיע לציבור. אם הוא בוחר באופציה הראשונה, הוא מוכיח לציבור שהוא חסר יכולת. אחרת למה שיעביר תקציבים למנגנוני הביטחון? הציבור אז גם מבין שהוא חי באוטוקרטיה. במצב כזה מתחילה מהפכה והאוטוקרט אולי שורד, אולי לא.
האופציה השנייה היא מניפולציה של המידע המגיע לציבור. האוטוקרט מנסה להציג את עצמו כבעל יכולת למרות שהוא לא. הוא עושה שלושה דברים: הוא מייצר תעמולה שתנסה להציג אותו כבעל יכולת. הוא מצנזר מידע שמנסה להוכיח שהוא חסר יכולת. והוא משחד במתנות והטבות את האליטה שתשתף איתו פעולה ולא תחשוף אותו.
האליטה יודעת ישירות אם האוטוקרט הוא בעל יכולת או חסר יכולת. היא לא צריכה את התקשורת כמו הציבור, או לעקוב אחר המצב הכלכלי. במקרה בו האוטוקרט חסר יכולת האליטה יכולה לבחור או לספר לציבור או לא. האוטוקרט מנסה לשחד ולצנזר את האליטה כדי למנוע מצב בו היא חושפת אותו.
גורייב וטרייסמן מניחים שסיכויי ההצלחה של מהפכה קשורים ישירות בגודל האליטה. ככל שהאליטה גדולה יותר כן קל לה יותר לתאם פעולות נגד השלטון ולהניע את הציבור לפעולה. ככל שהיא גדולה יותר גם יקר יותר לאוטוקרט לשחד או לצנזר אותה.
אז הדינמיקה של המודל היא כזו: יש לנו אוטוקרט חסר יכולת שמנסה להיראות בעל יכולת. הוא מספר לעם שהאשמים במצב הכלכלי הקשה הם אויבים זרים, בעודו מצנזר דיווחים איך מקורבים לשלטון מרוויחים מיליארדים בעסקי הנפט והנדל״ן. הציבור צורך את כל המידע, ומנסה להבין אם המידע שהוא מקבל עובר מניפולציה ואם המנהיג הוא חסר יכולת או לא. האליטה יכולה לבחור לספר לציבור שהמנהיג באמת חסר יכולת, או להצטרף למאמצי התעמולה שלו בתמורה לשוחד.
ישנם שלושה מצבי שיווי משקל למערכת:
הראשון הוא אוטוקרטיה גלויה, האוטוקרטיה של ימים עברו. אם האליטה כל-כך קטנה שהיא לא מהווה איום על המנהיג, אין סיבה שישקיע במניפולציה של מידע ויסתכן במרידה אם יכשל. עדיף מראש להשקיע במנגוני דיכוי ולשלוט באגרוף ברזל.
מצב שיווי המשקל השני הוא של אוטוקרטיה מידעית. מעל סף מסויים גודל האליטה הוא כזה שדיכוי אלים כנראה ייכשל. במצב כזה עדיף לאוטוקרט לבחור במניפולציה של מידע, מקווה שהוא לא ייחשף כחסר יכולת.
במצב השלישי האליטה כבר כל-כך גדולה שהאוטוקרט לא יכול להרשות לעצמו לבצע מניפולציה. במצב כזה יש לנו דמוקרטיה. מנהיג בעל יכולת שורד, ומנהיג חסר יכולת מוסר בבחירות.
גורייב וטרייסמן מראים שיש מתאם טוב בין אחוז האוכלוסייה המשכילה ובין האם מדינה היא אוטוקרטיה גלויה או מידעית[xi]. המודל שלהם גם מציע הסבר למה אוטוקרטיות גלויות הפכו לאוטוקרטיות מידעיות עם השנים: פיתוח כלכלי מביא לגידול באוכלוסייה המשכילה, מה שמגדיל את האליטה. הגידול באליטה מכריח את האוטוקרטיה לוותר על דיכוי ישיר ולבחור במניפולציה כדי לשרוד. תיאורטית אם ההתפתחות הכלכלית תמשיך אוטוקרטיות מידעיות יהפכו דמוקרטיות, כשהמניפולציה תהפוך יקרה מדי לשלטון.
אוטוקרטיה מידעית והאוטוקרטיות החדשות
בואו ונקשר את המודל התיאורטי לתצפיות בפועל. ראשית, הירידה באלימות של אוטוקרטים נובעת מגידול באליטה המשכילה, שמסכנת את השלטון. עדיף לאוטוקרט לבצע מניפולציית מידע כדי לשרוד מאשר להסתמך על אלימות ולהסתכן במרידה.
שנית, גם את המניפולציה הוא ישתדל להסתיר כדי למנוע מהציבור: א׳ לדעת בוודאות אם הוא חי באוטוקרטיה או דמוקרטיה, ו-ב׳ להבין אם האוטוקרט הוא חסר יכולת או בעלת יכולת. אם האוטוקרט מפעיל צנזורה, הרי שהדיווחים שהוא חסר יכולת הם נכונים. אחרת למה שיצנזר אותם? הסתרת הצנזורה גם מגדילה את האפקטיביות של התעמולה הממשלתית, משום שאנשים לא יראו בה תעמולה.
דוגמה טובה לכך היא הבדלים בצריכת התקשורת בין אזרחים בבלארוס ורוסיה[xii]. בלארוס היא דיקטטורה גלויה מהסוג הישן, עם אלימות רחבה ושליטה גלויה של המדינה בתקשורת. ברוסיה עד 2020 השליטה הייתה מוסוות יותר, כפי שהראנו מוקדם יותר. הקרמלין אפשר למספר רב של גופי תקשורת להתקיים, מכריח אותם או ליישר קו עם האג׳נדה שלו או מעניש אותם כשהם לא – אבל לא סוגר או מצנזר אותם ישירות.
בבלארוס אזרחים שצורכים תכנים מגופי תקשורת עצמאיים כמעט ולא יצרכו תכנים מגופי תקשורת של המדינה. הם רואים בהם לא יותר מאמצעי תעמולה. לעומת זאת ברוסיה גם מי שמעדיף גופי תקשורת עצמאיים יצרוך מידע דרך גופי התקשורת של המדינה. המשמעות היא שדווקא כאשר הצנזורה גלויה, אזרחים יקטינו את החשיפה שלהם למסרים של המדינה. וכן להיפך.
שלישית, השימוש בהליך דמוקרטי משמש את האוטוקרט להפוך את הפופולאריות שלו, שמושגת ע״י מניפולציה, ללגיטימיות, שמושגת ע״י בחירות[xiii]. הרי מטרתו של האוטוקרט לייצר לעצמו תדמית של מנהיג בעל יכולת באמצעות מניפולציה של מידע. ולמנהיג בעל יכולת קל לנצח בבחירות. זו הסיבה שבהונגריה למשל הבחירות תחת אורבן מתנהלות בצורה מסודרת עם מעט הפרות בוטות. אוטוקרט מידעי לא צריך לגנוב בחירות, לא אחרי שהוא גנב את דעת הקהל.
יחד עם ההצלחה של המודל להסביר את המאפיינים של האוטוקרטיות החדשות, כדאי לשים לב לשתי חולשות. ראשית, המודל מניח שמעל גודל מסויים של אליטה השלטון יאלץ להפוך לדמוקרטיה במקום לאוטוקרטיה גלויה. המקרה של רוסיה מוכיח אחרת. החל מ-2017, ובמיוחד בשנה האחרונה, רוסיה נסוגה מאוטוקרטיה מידעית לאוטוקרטיה גלויה. הצנזורה הפכה ברורה ובוטה, והאלימות הפכה המונית. טרייסמן מתייחס לנושא במאמר מאוקטובר 2022, שם הוא טוען שהפיתוח הכלכלי וההשכלתי של הציבור הרוסי הוא שהביא את הקרמלין לנסיגה[xiv]. האוטוקרטיה המידעית הפכה יקרה וקשה מדי לפוטין, והוא העדיף לסגת לאוטוקרטיה גלויה, בניגוד לתחזית המודל.
הסבר אפשרי הוא שהמודל מניח שהאוטוקרט הוא רציונאלי לחלוטין, ושהוא יכול לדעת מראש מה הסיכויים שלו לשרוד באוטוקרטיה גלויה. בעולם האמיתי אוטוקרט כמובן לא יכול לדעת מראש מה סיכויי ההישרדות שלו. במצב כזה יכול להיות שהבחירה הרציונאלית היא להמשיך ולהיאחז בשלטון באמצעות דיכוי אלים, ולקוות שבשלב מאוחר יותר יהיה ניתן להפסיק את הדיכוי ולשוב לאוטוקרטיה מידעית.
החולשה האחרת של המודל היא ההנחה שהאוטוקרטיה המידעית נוצרת כשמנהיג חסר יכולת מנסה להסתיר את עצמו. זה לא חייב להיות כך. מנהיג יכול לרצות ולבצע מניפולציה במידע גם כאשר האליטה מנסה להציג מצג שווא שהוא חסר יכולת כשהוא לא. במצב כזה המנהיג ינסה לדחוק את האליטה ולהשתלט על המידע המוזן לציבור כדי להגן על עצמו. הוא יצנזר את האליטה, וייצר מידע חיובי לו. זה מקרה הפוך לאוטוקרט חסר היכולת, אך המניפולציה היא אותה מניפולציה – המנהיג משנה את זרם המידע לאזרחים כדי להגן על עצמו.
אפשרות אחרת היא שהמנהיג ינסה להקים אוטוקרטיה מידעית פשוט כדי להבטיח את שלטונו לאורך זמן. אם שליטה במידע של הציבור מעלה את הסיכוי לנצח בבחירות, למה לא לעשות זאת?
בשביל להדגים זאת, בואו ונסתכל על הונגריה. אורבן הפך לראש ממשלת הונגריה ב-2010. מאז הונגריה חוותה שתי מגמות במקביל: צמיחה בתמ״ג לנפש במשך רוב שנות שלטונו של אורבן (למעט 2012 ו-2020) ושחיקה בדמוקרטיה ההונגרית. במודל של גורייב וטרייסמן לאורבן לא הייתה אמורה להיות סיבה לפגוע בדמוקרטיה אם הוא מנהיג בעל יכולת. אבל אורבן, בניסיון להבטיח את שלטונו לאורך זמן, החל לפעול נגד התקשורת החופשית מייד עם כניסתו לתפקיד.
אוטוקרטיה מידעית וישראל
*** ניתוח זה פורסם לראשונה לחברי המועדון שלנו. רוצים להצטרף? מוזמנים ללחוץ כאן ***
הבנו מהם המאפיינים של האוטוקרטיה החדשה. הכרנו מודל אחד שמנסה להסביר אותה. איך אוטוקרטיה מידעית קשורה או לא לדיון הציבורי בישראל בנוגע לרפורמות המשפטיות?
״קץ הדמוקרטיה״ יכול לקבל צורות שונות ומשונות, ושני הצדדים בדיון צריכים להבין שהוא לא בהכרח יראה כמו דיקטטורה צבאית בסגנון מיאנמר או דיקטטורה טוטאליטרית נוסח בריה״מ של סטלין. גם ביום שאחרי יהיו בחירות, תהיה אופוזיציה, תהיה כנסת. אז אם אתם תומכים ברפורמה אבל חושבים ״ברגע שתהיה דיקטטורה אני אתקומם״ טוב, אתם כנראה לא תדעו שיש. ולמתנגדים – גם ביום שאחרי עדיין יהיה אפשר להפיל את השלטון באופן דמוקרטי. זה פשוט יהיה הרבה יותר קשה.
המדד הכי חשוב כדי להבחין בין דמוקרטיה ואוטוקרטיה מידעית הוא חופש התקשורת במדינה. האם ערוצי חדשות ועיתונים יכולים לפעול ללא פחד מהממשלה? האם אנשי העסקים ששולטים בגופי התקשורת מקורבים לממשלה? האם הסיקור החדשותי בגופי התקשורת הגדולים הוא מאוזן, עוין או אוהד לממשלה? ברור לי שהיום גופי תקשורת ישראלים נהנים מחופש פעולה רב. אנחנו לא הונגריה, ולא טורקיה, ודאי לא רוסיה. ההתנהלות מול התקשורת תהיה אינדיקטור חשוב למצב הדמוקרטיה הישראלית.
לבסוף, המודל של אוטוקרטיה מידעית מראה עד כמה חשוב שתהיה במדינה קבוצה גדולה ומשכילה של אזרחים, שיכולים להתמודד עם מניפולציה תקשורתית. דיקטטורות ואוטוקרטיות מידעיות משגשגות בסביבה של בורות. ציבור משכיל הוא המגן של הדמוקרטיה. וכל אחד מכם, המנויים של פל״ג, הוא חלק מהציבור הזה. לא משנה אם אתם ימין או שמאל, בעד הרפורמה או נגדה. ציבור משכיל שמחפש באופן יזום מידע, שמעוניין לאתגר את התקשורת השטחית, הוא נכס חשוב. ואני מקווה שהניתוח הנוכחי יעזור לכם לחשוב באופן טיפה יותר ברור על דמוקרטיה, אוטוקרטיה ומה שביניהם.
סיכום
אוטוקרטיה מידעית מתחזה לדמוקרטיה, בעוד האוטוקרט שולט בזרימת המידע לציבור. מטרת האוטוקרט להסתיר את היותו כזה, מתהדר בנוצות דמוקרטיות של בחירות חופשיות ואופוזיציה פעילה. אולם גם עם בחירות ופרלמנט פעיל, מדינה היא לא בהכרח דמוקרטיה. תקשורת חופשית, היעדר אלימות פוליטית, גם הם הכרחיים. טורקיה, הונגריה ועד לא מזמן רוסיה מדגימות לנו עד כמה השליטה במידע קריטית להישרדות פוליטית.
*** ניתוח זה פורסם לראשונה לחברי המועדון שלנו. רוצים להצטרף? מוזמנים ללחוץ כאן ***
מצאתם ערך בניתוח? מוזמנים לשתף עם חברים!
ביבליוגרפיה נבחרת
Bátorfy, Attila, and Ágnes Urbán. ‘State Advertising as an Instrument of Transformation of the Media Market in Hungary’. East European Politics 36, no. 1 (2 January 2020): 44–65. https://doi.org/10.1080/21599165.2019.1662398.
Greene, Samuel A. ‘The Informational Dictator’s Dilemma’. PONARS Eurasia Policy Memo. PONARS Eurasia, June 2022. https://www.ponarseurasia.org/wp-content/uploads/2022/08/Pepm780_Greene_June2022.pdf.
Guriev, Sergei, and Daniel Treisman. ‘A Theory of Informational Autocracy’. Journal of Public Economics 186 (1 June 2020): 104158. https://doi.org/10.1016/j.jpubeco.2020.104158.
———. ‘Informational Autocrats’. Journal of Economic Perspectives 33, no. 4 (1 November 2019): 100–127. https://doi.org/10.1257/jep.33.4.100.
———. Spin Dictators: The Changing Face of Tyranny in the 21st Century. Princeton ; Oxford: Princeton University Press, 2022.
Treisman, Daniel. ‘The Reverse Evolution of a Spin Dictatorship’. Re:Russia, 10 October 2022. https://re-russia.net/en/analytics/026/.
[i] Sergei Guriev and Daniel Treisman, Spin Dictators: The Changing Face of Tyranny in the 21st Century (Princeton ; Oxford: Princeton University Press, 2022).
[ii] Sergei Guriev and Daniel Treisman, ‘Informational Autocrats’, Journal of Economic Perspectives 33, no. 4 (1 November 2019): 100–127, https://doi.org/10.1257/jep.33.4.100.
[iii] Guriev and Treisman.
[iv] Daniel Treisman, ‘The Reverse Evolution of a Spin Dictatorship’, Re:Russia, 10 October 2022, https://re-russia.net/en/analytics/026/.
[v] Guriev and Treisman, ‘Informational Autocrats’.
[vi] Guriev and Treisman.
[vii] Samuel A. Greene, ‘The Informational Dictator’s Dilemma’, PONARS Eurasia Policy Memo (PONARS Eurasia, June 2022), https://www.ponarseurasia.org/wp-content/uploads/2022/08/Pepm780_Greene_June2022.pdf.
[viii] Attila Bátorfy and Ágnes Urbán, ‘State Advertising as an Instrument of Transformation of the Media Market in Hungary’, East European Politics 36, no. 1 (2 January 2020): 44–65, https://doi.org/10.1080/21599165.2019.1662398.
[ix] Guriev and Treisman, ‘Informational Autocrats’.
[x] Sergei Guriev and Daniel Treisman, ‘A Theory of Informational Autocracy’, Journal of Public Economics 186 (1 June 2020): 104158, https://doi.org/10.1016/j.jpubeco.2020.104158.
[xi] Guriev and Treisman.
[xii] Greene, ‘The Informational Dictator’s Dilemma’.
[xiii] Guriev and Treisman, ‘Informational Autocrats’.
[xiv] Treisman, ‘The Reverse Evolution of a Spin Dictatorship’.
