להורדת הפרק – קישור.
תקציר
- ב-17 ביוני חתמו ארה״ב ואיראן על מזכר הבנות שסיים את המלחמה ביניהן, במה שנראה כהישג אמריקני משמעותי: השעית סנקציות על מכירת נפט, הסרת המצור הימי והכרה במעמד של איראן כמדינת חוף במצר הורמוז.
- איך הגיעה אמריקה למזכר כזה? היא דחפה את עצמה לפינה. לקראת אפריל נראה היה שוושינגטון מרכזת את הנכסים לפעולה קרקעית לפתיחת המצר, ואז טראמפ נסוג מהאופציה והסתפק במצור ימי. פעולה קרקעית היא הדבר היחיד שיכול לקחת מאיראן את הורמוז בכוח, ומרגע שטראמפ ויתר עליה הוא ננעל עם שתי אפשרויות גרועות: למוטט את המשטר בלחץ כלכלי, או להתפשר. הלחץ הכלכלי הוא הימור רעוע, משום שבמשטרים מבוססי-קואליציה כמו האיראני די בשחקן וטו אחד כדי לחסום כניעה. כך היה ביפן ב-1945: הצבא סירב להיכנע גם מול מצור, הפצצות ורעב המוני. וכך, מחוסר ברירה, נבחרה הפשרה.
- מכאן נגזרת כל דינמיקת המשא ומתן. כשמסרבים להסלים, יוצרים ודאות אצל היריב. הוא יודע שיש תקרה לאיומים, וכוח המיקוח האמריקני ירד. מה שנותר לוושינגטון הוא בעיקר גזרים, וזה מסביר מדוע המזכר עמוס בהקלות לאיראן.
- צימוד הזירות בין הורמוז ולבנון הוא הימור מסוכן ומיותר מצד טהרן: מסוכן, כי לחץ מוגזם עלול לדחוף את טראמפ להסלמה שממנה נמנע עד כה; ומיותר, כי המהלך החכם לאיראן הוא לנתק בין הזירות – להורות לחיזבאללה לסגת, להתקדם במהירות לעסקה, ואז לשקם את הפרוקסי בכסף שתקבל. במקום זאת מסכנת טהרן את חבל ההצלה הכלכלי שלה כדי להציל זירה משנית, וזאת כשהמזכר לבדו יכול לייצב כלכלה שהאינפלציה בה נוגעת ב-60%.
מבוא
ארה״ב חתמה על מזכר הבנות רע עם איראן. מזכר הבנות רע לאמריקה, שפועל נגד האינטרס הלאומי של וושינגטון. אם הוא יחזיק או לא, זו שאלה. אבל אין ספק שיש כאן אירוע דרמטי להשפעה האמריקנית במזרח התיכון.
אני לא חשבתי שזה יקרה. הניתוח של השבוע מתפרסם לכל המשחק הגדול לאור החשיבות והמשמעות של האירוע. הוא גם מתפרסם משום המחויבות שלי אליכם, המאזינים והקוראים הנפלאים של המשחק הגדול. המחויבות שלי להגיד לכם: טעיתי.
יש 3 הבדלים בין פרשן ואנליסט:
- אנליסט מציג את מרחב האפשרויות אליהן אירוע או מגמה יכולות להתפתח.
- הוא אומר בבירור מה הוא חושב שיהיה.
- והוא לוקח אחריות כשהוא טועה.
בפעם האחרונה שדיברתי לכל המשחק הגדול על המצב עם איראן, הערכתי שהפסקת האש תסתיים בחזרה ללחימה. זה בבירור לא קרה. נשאלת השאלה למה. כי זה לא מספיק להגיד ״טעיתי״, צריך גם ללמוד מן הטעות. ולדעתי דווקא מתוך הטעות, אפשר להבין הרבה ממה שקורה עכשיו בין איראן וארה״ב.
אבל בואו נתחיל מההתחלה.
ב-17 ביוני איראן וארה״ב חתמו, סוף-סוף, על מזכר הבנות המסיים את המלחמה ביניהן. המזכר מכריז על סיום קבוע של מעשי התוקפנות בין הצדדים, המחויבות שלהם זה לשמירת הריבונות של זה, ואז מפרט את הצעדים והנושאים שעליהם ידונו לשם הגעה לעסקה סופית.
על פניו מזכר ההבנות הוא הישג לאיראן וכישלון לארה״ב: המלחמה מסתיימת ללא הפלת משטר האייתוללות. הנושאים של תוכנית הטילים האיראנית והתמיכה בכוחות פרוקסי לא מוזכרים. איראן מקבלת מהיום הראשון של מזכר ההבנות השעית סנקציות לשם מכירת נפט, ואת הסרת המצור הימי של ארה״ב.
בהמשך, אם יגיעו לעסקה סופית, האיראנים יכולים לצפות להפשרת כספים, הסרת כלל הסנקציות עליהם וקרן שיקום עם סכום נכסים מינימלי של 300 מיליארד דולר, או כ-3/4 מהתמ״ג האיראני לפני המלחמה. רק הסרת הסנקציות על נפט יכולה להיות שווה לאיראן כ-112 מיליון דולר ליום, או 40 מיליארד דולר בשנה.
מה איראן נותנת בתמורה? בטווח הזמן המיידי כמעט כלום, למעט פתיחת מצר הורמוז לשיט בחינם. בחינם למשך 60 יום יש להוסיף. בהמשך הדבר הספציפי היחיד שמצוין הוא דילול של האורניום המועשר של איראן תחת פיקוח בינלאומי. זה המינימום עליו הסכימו הצדדים, כאשר תוכנית הגרעין תעלה לדיון במהלך השיחות להסכם סופי.
בבירור המזכר בנוי כך שאיראן מקבלת היום הקלות משמעותיות, כדי שוושינגטון בעתיד אולי תקבל איראן ללא אופציית פריצה לגרעין. אולי. אולי היא פשוט תתחייב לא להעשיר אורניום ל-60% למשך 15 שנה.
הניתוח היום יעשה שלושה דברים: א׳ להבין על מה בדיוק האמריקנים חתמו. מזכר ההבנות נותן הבטחות שספק אם וושינגטון יכולה לקיים. הוא גם פוגע באינטרס הלאומי האמריקני של חופש השיט. והוא עושה זאת במחיר גבוה עבור אמריקה.
ב׳ להבין איך זה קרה. ההסכם בהחלט רע לארה״ב. אבל ארה״ב היא שדחפה את עצמה למקום בו היא צריכה לקבל הסכם כזה. ההחלטה של הנשיא טראמפ שלא להסלים עם מבצע קרקעי תקעה אותו עם אופציות גרועות, והוא נאלץ לבחור.
ג׳ מה הלאה. לאן המשא ומתן יתקדם. האיראנים לוקחים הימור מסוכן כשהם קושרים בין הורמוז ולבנון. המהלך האסטרטגי החכם עבורם הוא לנתק בין הזירות. הם מתעקשים שלא.
על מה האמריקנים חתמו
מזכר ההבנות הוא כמובן לא הפעם הראשונה בה ארה״ב ואיראן נכנסות לשיחות דיפלומטיות על תוכנית הגרעין של איראן. תחת ממשל אובמה הצדדים דנו והגיעו להסכם הגרעין של 2015, ה-JCPOA, שהביא הקלה בסנקציות על איראן ונרמל את הזכות של טהרן להעשרת אורניום בשטחה.
מזכר ההבנות הנוכחי דומה להסכם הגרעין תחת אובמה בשלושה היבטים: א׳ הוא לא דורש את הפסקת העשרת האורניום בשטח איראן, קו אדום של טהרן. ב׳ הוא לא עוסק בסוגיות הטרור והטילים של איראן. ג׳ הוא מבטיח לעגן כל עסקה סופית בהחלטה של מועצת הביטחון של האו״ם, דרך להגן על העסקה משינוי מדיניות מצד וושינגטון. גם הסכם הגרעין המקורי, של 2015, עוגן בהחלטה של מועצת הביטחון.
ההבדלים בין המזכר וההסכם הם לטובת איראן: א׳ לבנון נכללת כחלק מהמשא ומתן בין איראן וארה״ב. צימוד זירות, שלא משרת את האינטרס האמריקני אך ודאי משרת את זה האיראני, הרוצה להציל את חיזבאללה. ו-ב׳ הכרה בזכויות של איראן במצר הורמוז, באופן הנוגד את העמדה האמריקנית במצר ואת האינטרס הלאומי האמריקני.
הנחמה היחידה שיש במזכר היא שהוא מבטיח לאיראנים הסרת סנקציות מלאה, משהו שספק אם ממשל טראמפ יוכל להביא. הייתי רוצה להתחיל את הדיון דווקא בנקודה הזו, משום שיש לה משמעויות חשובות לתרחיש בו הצדדים אכן מגיעים להסכם.
הסרת הסנקציות על איראן
אנחנו יכולים לחשוב על הסנקציות נגד איראן כמו צינור עם שסתומים. הצינור הוא החיבור של איראן לכלכלה העולמית, דרכו עוברים הון, טכנולוגיה וסחורות. השסתומים הן הסנקציות האמריקניות והבינלאומיות על איראן. כל שסתום מגביל או מנתק את תנועת ״המים״ בצינור.
יש שלושה סוגים של שסתומים על איראן: שסתום אחד קשור לתוכנית הגרעין האיראנית. שסתום שני קשור לתוכנית הטילים האיראנית. שסתום שלישי קשור לפעילות הטרור האיראנית, שבתוכה כלולה גם התמיכה בפרוקסי במזרח התיכון כמו חיזבאללה, חמאס או החות׳ים.
לפי מזכר ההבנות ארה״ב ואיראן הולכות לדבר רק על תוכנית הגרעין. אבל מזכר ההבנות מבטיח (סעיף 7) שארה״ב תסיר את כל הסנקציות על איראן. תוכנית הגרעין היא שסתום אחד. כל הסנקציות הן שלושה שסתומים. איך ולמה ארה״ב תפתח את כל השסתומים, אם הצדדים דנים רק על היבט אחד באיום האיראני?
אלו לא שאלות פילוסופיות. על איראן יש אוסף מרשים של סנקציות אמריקניות, חלק בשליטה מלאה של הנשיא, אחרות נובעות מחקיקה של הקונגרס ונמצאות תחת הפיקוח שלו. יש גם רגולציות שהן למעשה סנקציות, כמו אלו האוסרות כל קשר בין בנקים אמריקנים ובנקים איראנים.
כשאובמה חתם על הסכם הגרעין של 2015, הממשל התקשה להביא השקעות לאיראן. וזה לא משום שהוא לא ניסה: מזכיר המדינה ג׳ון קרי ביצע מסע דיפלומטי באירופה כדי להביא בנקים וחברות להשקיע באיראן. הוא לא הצליח. למה? משום רגולציות אמריקניות האוסרות על בנקים אמריקנים להיות בכל קשר עם בנקים האיראנים, ישירות או בעקיפין. איראן עד היום מוגדרת כ״אזור אכיפה בסיכון גבוה״ ע״י כוח המשימה הפיננסי (FATF), גוף בינלאומי למאבק במימון טרור. רק הסימון הזה מרתיע בנקים מעשיית עסקים עם איראן. והסימון הוא לא משהו שנשיא אמריקני יכול לשנות בצו. או ציוץ.
ומאז הסכם הגרעין משטר הסנקציות על איראן רק החמיר. באוגוסט 2017 הועבר חוק המאבק באויבי אמריקה באמצעות סנקציות (CAATSA), המחייב את הנשיא להטיל סנקציות על תוכנית הטילים האיראנית, העברות נשק ל- או מ- איראן, והטלת סנקציות הקשורות לטרור נגד משמרות המהפכה של איראן. החוק נותן לנשיא להשעות את הסנקציות, אך מטיל מספר מגבלות: השעיה היא ל-180 יום, למקרים פרטיים (כלומר לא פטור גורף) ודורש פיקוח של הקונגרס.
ב-2019 מחלקת המדינה הגדירה את משמרות המהפכה כארגון טרור, עם כל הסנקציות הנלוות. בזמן שהחלטת המחלקה נתונה בידי הנשיא – הוא יכול להורות למזכיר המדינה להסיר את ההגדרה – צעד כזה יהיה תמוה: אם עסקה סופית לא תעסוק בפעילות הטרור של איראן, למה שהנשיא יסיר את סימון המשמרות כארגון טרור? זו שאלה שלא רק אנחנו בישראל נשאל, אלא גם בקונגרס.
ומשמרות המהפכה מוגדרים כארגון טרור גם ע״י האיחוד האירופי, מאז פברואר 2026. גם אם ארה״ב תסיר את ההגדרה, עסקים אמריקנים שיהיו בקשר פיננסי או חומרי עם המשמרות עלולים למצוא עצמם תחת סנקציות של האיחוד. איזו חברה תרצה זאת? איזו חברה תעדיף את איראן על פני האיחוד האירופי?
הסימון של משמרות המהפכה כארגון טרור הוא דרמטי. לפי הערכות משמרות המהפכה שולטים על חלק נכבד מהכלכלה האיראנית, עם הערכות נעות בין שליש לשני שליש מהכלכלה. זה כולל חברות בנייה, תקשורת, תפעול נמלים ועוד. כל חברה שתרצה לעשות עסקים באיראן, תצטרך להשקיע זמן והון כדי לוודא שהיא לא מתקשרת עסקית עם ארגון טרור. למה שיעשו זאת? חסרים שווקים להשקיע בהם?
ספק רב אם ממשל טראמפ יוכל להסיר את כל הסנקציות על איראן, כפי שהוא התחייב בסעיף 7. במקרה הטוב לאיראן הממשל יספק פטורים גורפים שהוא יצטרך לחדש כל שישה חודשים או פחות. זו לא מציאות שמעודדת השקעות.
מצר הורמוז
אז סעיף 7 מבטיח עולם ומלואו. אבל הבטחות אפשר להפר. אפשר לא לקיים. יותר מטריד הוא סעיף 5 של מזכר ההבנות. כאן אין הבטחות – יש עיצוב של המציאות כבר עכשיו.
סעיף 5 של מזכר ההבנות מורה על איראן לפתוח את מצר הורמוז ולאפשר שיט חופשי ללא עלות למשך 60 יום בלבד. מה יקרה אחרי זה – לא כתוב. מה שכן כתוב הוא שאיראן תנהל דיאלוג עם עומאן ומדינות המפרץ האחרות על הניהול העתידי של המצר, בהתאם – ושימו לב לניסוח – ״למשפט הבינלאומי הישים והזכויות הריבונות של מדינות החוף של מצר הורמוז״.
לכאורה סעיף מוזר. מה זה אומר ״ניהול עתידי״? למה איראן ועומאן צריכות לנהל דיאלוג על הניהול העתידי של המצר? מה היה רע בניהול עד המלחמה? האם ניהול עתידי הכוונה ל… הטלת אגרה? סגן הנשיא ואנס אמר שהשיחות לא יהיו בשביל קביעת מנגנון אגרה, אלא כדי להבטיח שהמצר לעולם לא ישמש עוד כנשק. טראמפ צייץ בשבת שלא יהיו שום אגרות במצר, אלא אם ארה״ב היא זו שתטיל אותן כדי לממן את ההגנה על המצר. בסדר.
אני לא יודע מה התכוונו האמריקנים בסעיף 5 או מה האיראנים סיפרו להם. מבחינה משפטית ומדינית, האמריקנים פתחו לאיראן את הדלת להשתלט על המצר ולהטיל אגרה.
איך?
מצר הורמוז נמצא במצב מעניין משפטית[1]. ברוב העולם התנועה במצרים בינלאומיים מנוהלת על בסיס אמנת האו״ם לחוק הים (UNCLOS), אמנה מ-1982 שהיא מעין ״החוקה״ של החוק הימי בעולם. אחד הסעיפים החשובים באמנה הוא הבטחת המעבר החופשי של תנועה מעל, מתחת ועל המים במצרים בינלאומיים, כמו מצר הורמוז.
אלא שבהורמוז אחת המדינות היא לא חברה באמנה – איראן. איראן חתמה על האמנה אך מעולם לא אישררה אותה. איראן טוענת שהיא לא מחויבת לאפשר תנועה חופשית במצר והיא לא מחוייבת גם לאיסור באמנה להטיל אגרה על תנועה במצרים בינלאומיים. כלומר, מבחינת איראן, מבחינת ההתחייבויות הבינלאומיות שלה, היא יכולה להגביל כרצונה את התנועה במצר ולהטיל אילו אגרות שהיא רוצה.
רק שיש לאיראן בעיה: השליטה שלה במצר תלויה באמנה.
אחת הסיבות שמדינות חתמו על האמנה היא משום שהיא הרחיבה את המים הטריטוריאליים של חברות האמנה ל-12 מייל ימי, בניגוד ל-3 מייל שהיה נהוג לפני. איראן לא חתומה על האמנה אולם טוענת ל-12 מייל של מים טריטוריאליים, מה ששם תחת שליטתה כמחצית ממצר הורמוז. אם רוחב המים הטריטוריאלים הוא 3 מייל, מצר הורמוז הוא נתיב מים בינלאומי ללא שום שליטה איראנית עליו (ראו איור להלן). אז איראן גם מכחישה את הזכות למעבר חופשי במצר והאיסור על אגרות בניגוד לאמנה וגם דורשת לעצמה 12 מייל ימי בהתאם לאמנה. גם וגם.
משום כך העמדה המשפטית של איראן עד היום במצר הייתה חלשה מאוד. ארה״ב, שגם היא לא חברה באמנה, יכלה לדרוש שיט חופשי והעולם תמך בה. כל ניסיון איראני לנהל את המצר זכה לביקורת בינלאומית והתנגדות לא רק מצד מדינות המפרץ אלא גם הקהילה הבינלאומית. איראן יכלה פיזית לשבש את התנועה, אולם היא נעדרה את הלגיטימיות לעשות זאת.
עד שבא סעיף 5.
השפה של סעיף 5 היא חשובה משום שהיא שמה באותו מעמד גם את המשפט הבינלאומי הישים וגם את הזכויות של ״מדינות החוף של מצר הורמוז״. אילו מדינות? איראן ועומאן. אז איראן מקבלת הכרה מצד ארה״ב שיש לה אחיזה במצר, אך ארה״ב לא מבהירה כלל מהו ״המשפט הבינלאומי הישים במצר״. כן אגרה, לא אגרה?
ולשון הסעיף עוזרת לאיראן בעוד דרך: היא קובעת שאיראן ועומאן ינהלו דיאלוג על ״הניהול העתידי״ של הורמוז, מבלי לציין מה הוא יכלול ומה לא. הניסוח ״ניהול״ הוא לא טעות. הוא הצעד השני בדרך לגביית אגרה.
עומאן חתמה ואשררה את אמנת האו״ם לחוק הים. לכאורה, עומאן מנועה מהטלת אגרה על תנועה במצר. ומשום שעומאן היא מדינת החוף השנייה במצר, גם אם האיראנים ירצו לגבות אגרה בחלק שלהם, החלק העומאני יהיה פטור.
אלא שיש פרצה: בזמן שאסור לדרוש תשלום על עצם התנועה במצר, מותר לבקש תשלום על שירותים שניתנו בו לספינות, כמו למשל ניווט, או מחקר אקולוגי, או הגנת הסביבה. כך זה עובד במצר מלאקה.
אז עומאן ואיראן לא יטיל אגרה על התנועה במצר, חלילה, הם פשוט ידרשו תשלום על שירותים הניתנים לספינות החוצות את המצר. כמו ניווט. הגנת הסביבה. מחקר אקולוגי.
לפי דיווחים שונים העומאנים פתוחים לרעיון. ולמה שלא יהיו? הדבר יכול להזרים להם עשרות מיליארדי דולרים בשנה, אותם יחלקו עם איראן.
סעיף 5 הוא פגיעה באינטרס הלאומי האמריקני. ארה״ב יצאה לא אחת למלחמה כדי לשמור על חופש השיט. והנה היא נותנת ליריבה המרכזית שלה במזרח התיכון תקדים דיפלומטי שעלול להיות הבסיס לניהול איראני של המצר. גם אם האמריקנים לא התכוונו לכך, סעיף 5 הוא מעשה דיפלומטי הנוגד לחלוטין את האינטרס הלאומי. גם אם הם מתכוונים לחזור למלחמה בעוד 60 יום – וזה בספק גדול – עצם הצעד ההצהרתי בחתימה על מסמך כזה הוא משמעותי. המטרה בהגנה עיקשת על אינטרסים היא בדיוק למנוע כל אתגור שלהם. ברגע שאתה מוכן להתגמש, ולו למראית עין, אתה מזמין שחקנים נוספים לבדוק אותך בזירות אחרות.
איך הגענו לכאן
איך הגענו לכאן? איך הגענו למזכר ההבנות הזה? כדי לענות על השאלה צריך להפריד בין שתי שאלות: איך הגענו לכאן ואיך אנחנו הגענו לכאן. כי השאלה השנייה לא קשורה לדרך, היא איך טראמפ מעז לעשות את זה לנו, ישראל, בעלת הברית של אמריקה.
יש בסיס אובייקטיבי למורת הרוח שלנו. הביצועים של חיל האוויר הישראלי היו טובים פי כמה מהביצועים של זה האמריקני. כפי שהגדיר לי זאת אדם קרוב לליבת הפעילות: ״במלחמה הזו נלחמו מעצמה והשותפה הזוטרה שלה וארה״ב לא הייתה המעצמה״. בהחלט מתסכל שארה״ב מגיעה למזכר הבנות מעל ראשנו, שכופה עלינו את הפסקת הלחימה לא רק מול איראן אלא גם בלבנון.
בהחלט מתסכל. אבל למה אנחנו מופתעים? טראמפ ברמה ההצהרתית וברמת המעשה מוכן לשבת למשא ומתן עם כל אחד. בכהונה הראשונה הוא ניהל מגעים עם קים ג׳ונג און, האיש שמאיים בנשק גרעיני על דרום קוריאה ויפן. בכהונה השנייה הוא הלך על ראשה של אוקראינה כדי להתקרב לרוסיה. אנחנו כאן במשחק הגדול הצבענו על המסורת הג׳קסונית במדינאות האמריקנית, בה אין לא ידידים קבועים ולא אויבים קבועים, משהו שתואם את הגישה העסקית של טראמפ.
מה חשבנו – שישראל שונה? שאנחנו מיוחדים? טוב, אנחנו לא. האיש שמוכן לשבת עם כולם, מוכן לשבת גם איראן. למרות הטרור ולמרות האידיאולוגיה ולמרות המלחמה.
עד כאן לאיך אנחנו הגענו לכאן. עכשיו לאיך הגענו.
לקראת סוף מרץ ותחילת אפריל נראה היה שארה״ב מרכזת בזירה את הנכסים הדרושים לפעולה קרקעית לפתיחת המצר. ספינת הסער האמפיבית הטריפולי הגיעה לזירה והדיוויזיה האווירית ה-82 גם היא הגיעה. הייתה רכבת אווירית ערה למזרח התיכון, מבסיסים הקשורים לכוחות קרקע. האינדיקטורים לפעולה קרקעית נדלקו ואז – כלום. טראמפ לא פעל. במקום הוא הטיל מצור ימי על איראן. הוא ויתר על פעולה קרקעית.
הפעולה הקרקעית חשובה משתי סיבות: א׳ היא הסלמה של המלחמה, מעידה על מוכנות אמריקנית להשקיע עוד משאבים כדי להשיג ניצחון. הסלמה היא דרך להפעיל לחץ פסיכולוגי על היריב להיכנע. ב׳ פעולה קרקעית היא הפעולה היחידה היכולה לקחת בכוח את מצר הורמוז מאיראן. באיזה מחיר – שאלה. אבל מטוסים לא יכולים לכבוש קרקע, בזה אין ספק.
ברגע שטראמפ ויתר על האופציה הקרקעית, הוא נעל את עצמו עם שתי אופציות גרועות: הראשונה להתיש או למוטט את המשטר באיראן באמצעות כאב כלכלי. זו הייתה אופציה גרועה משום שבמשטרים מבוססי קואליציות, כמו המשטר האיראני, יש שחקני וטו שיכולים לחסום החלטה, גם אם היא משרתת את האינטרס ארוך הטווח של המשטר להישרדות.
כך זה היה לדוגמה ביפן במלחמת העולם השנייה: באביב 1945 יפן הובסה צבאית. הצי שלה היה על קרקעית הים, הצבא היפני גווע ברעב בעמדות ברחבי מזרח אסיה. מפציצים אמריקנים תקפו מדי לילה את ערי יפן. איי הבית היו נתונים במצור שהביא את האוכלוסייה לסף רעב. אם יפן לא הייתה נכנעת באוגוסט 45׳, היא כנראה הייתה מאבדת מיליונים ברעב המוני.
על-אף זאת, הצבא סירב להיכנע. למרות שלא הייתה תקווה לניצחון, למרות המחיר הכלכלי האיום, למרות ההבנה שקיומה של יפן נמצא בסכנה – הצבא סירב. ומשום שיפן פעלה דרך קואליציה, די היה בשחקן וטו אחד כדי למנוע החלטה. יש ויכוח ער בין היסטוריונים מה בסוף שבר את הקיפאון הפוליטי, אם זו הייתה רק פצצת האטום האמריקנית או הפלישה הסובייטית או גם וגם, אך בכל מקרה הלחץ הכלכלי הוא לא מה שהביא את הכניעה של יפן.
האופציה השנייה הייתה פשרה. טראמפ יתפשר בנוגע להורמוז, בנוגע לגרעין, ואיראן תסכים לסיים את המלחמה ולפתוח את המצר.
אני טעיתי משום שחשבתי שטראמפ לא יתפשר. חשבתי שתגיע נקודה בה טראמפ יבין שהאיראנים לא יתקפלו תחת לחץ כלכלי והוא ידחף, מחוסר ברירה, להסלמה קרקעית. זה לא קרה. ומאוד חשוב להבין שזה לא קרה, כי הסירוב האמריקני להסלים צובע את כל המשא ומתן בין הצדדים.
מה הלאה
עמדת המיקוח האמריקנית
כשאתה מסרב להסלים, אתה יוצר ודאות עבור האויב. הוא יודע שיש לך קו אדום אותו לא תחצה. מאותו רגע והלאה היכולת שלך לאיים וללחוץ את האויב ירדה משמעותית משום שהאויב יודע שלא משנה כמה חריפים יהיו האיומים שלך, יש להם תקרה.
התקפות מהאוויר לא מפחידות את האיראנים. הם כבר חוו אותן ושרדו. האיום על תחנות כוח וגשרים הוא איום ריק, משום שגם אותו טראמפ לא מימש. את הורמוז הוא לא היה מוכן לקחת מידי איראן בכוח. אז מה נשאר לו? הוא יחזיר את המצור על איראן? אז איראן תחזיר את המצור על העולם. פשוט.
התוצאה היא שכוח המיקוח של ארה״ב במשא ומתן הוא נמוך. הכוח שנותר לה הוא עם גזרים – תעשו ככה, תקבלו ככה. כנראה שבגלל זה מזכר ההבנות הוא בעיקר גזרים שמקבלים האיראנים, אם זה השעית סנקציות, הסרת המצור הימי על איראן, או שתיקה בנוגע לסטטוס העתידי של מצר הורמוז.
כוח המיקוח הנמוך של ארה״ב בעיני איראן מסביר גם את ההחלטה של טהרן לחבר בין הורמוז ולבנון. אם טראמפ לא מוכן להסלים ולקחת בכוח את הורמוז, אז הורמוז הוא נשק בידיה של טהרן. הוא המנוף איתו אפשר ללחוץ את אמריקה ואמריקה לא תעשה דבר. מה המקסימום שטראמפ יעשה? יחזיר את המצור? בהצלחה.
טראמפ העיד שאם המצור לא היה מוסר, בתוך 4 שבועות לעולם היה נגמר הנפט. גם אם מדובר בהגזמה, אין ספק שעתודות הנפט האסטרטגיות של העולם המפותח הגיעו לנקודה קריטית עקב המלחמה. שיקום של העתודות יקח זמן רב, לאור השחרור ההיסטורי של 450 מיליון חביות. חידוש המלאים כנראה יתחיל רק ב-2027, כשהזרימה וההפקה במפרץ הפרסי ישתקמו ויתייצבו.
בדרך אגב, הערכות הזמן הללו שמות בספק את הרעיון שטראמפ רוצה לקנות זמן עם העסקה, כדי להחזיר את אורך הנשימה של הכלכלה העולמית. 60 יום יספיקו בקושי לשיקום ההפקה במפרץ הפרסי, בלי לדבר על מילוי מאגרים.
אם טראמפ לא מוכן לקחת מאיראן את הורמוז, ואין לארה״ב והעולם המתועש את אורך הנשימה למצור, אז אין ברירה לאמריקנים אלא להיענות לתכתיבים של איראן. הורמוז הוא המנוף האולטימטיבי. וטהרן רוצה להשתמש בו כדי שצה״ל יצא מלבנון.
ההימור המיותר של איראן
כן צריך לשים לב שיתכן והאיראנים טועים בחישוב. יתכן שאם ילחצו מספיק חזק את טראמפ, טראמפ דווקא יקח את האפשרות של הסלמה: אם מבצע צבאי בהורמוז, אם תקיפת תשתיות חיוניות. קלאוזביץ קרא למצב כזה ״נקודת השיא של הניצחון״, הנקודה שמעבר לה כל צעד נוסף גורע מההצלחה, לא מוסיף[2]. האיראנים מהמרים שהם יכולים לצעוד קדימה ולקטוף עוד הצלחות, בדמות הצלת חיזבאללה. זה הימור. זו אינה וודאות.
וזה גם הימור מיותר. מיותר משום שסגירת מצר הורמוז מסכנת את המשא ומתן עם אמריקה, שדרוש לאיראן כחבל הצלה כלכלי. המלחמה הביאה לזינוק חד באינפלציה באיראן. נכון למרץ 2026 האינפלציה הגיע ל-60% בשינוי שנתי. מזכר ההבנות לבדו יכול לייצב את הכלכלה האיראנית, שלא לדבר על היציבות שתגיע אם תהיה עסקת גרעין חדשה. היציבות הכלכלית יכולה להרגיע את הרחוב ולתת לטהרן את המשאבים כדי לשקם את כוחה ובכלל זה את חיזבאללה.
במקום איראן מסכנת את חבל ההצלה בשביל להציל את הפרוקסי שלה בלבנון. מסכנת את חבל ההצלה כדי להביא להפסקת אש בזירה משנית. אין ספק שמשמרות המהפכה לא רואים בחיזבאללה רק פרוקסי ולבנון בראייתם אינה זירה משנית בראייתם. אבל זה לא משנה את האסטרטגיה הנכונה של המשטר: להנחות את חיזבאללה לסגת, להתקדם במהירות לעסקה עם ארה״ב ואז לשקם את חיזבאללה באמצעות הכסף שאיראן תקבל.
ולכן ההימור מיותר. אם הוא יצליח איראן תקבל הצלחה בזירה שלא תורמת ישירות לאינטרס הלאומי שלה. חיזבאללה בבירור נכשל כגורם מרתיע מול ישראל. אם ההימור יכשל, וטראמפ יסלים, איראן תאבד הזדמנות היסטורית להקלה כלכלית משמעותית.
תרחישים
אז מה צפוי לנו?
אפשר לשרטט שלושה תרחישים למשא ומתן בין הצדדים: הצלחה, כישלון, וקיפאון.
הצלחה אומרת שהצדדים מגיעים לעסקה סופית. איראן כנראה שומרת על העשרת האורניום, מדלדלת את החומר המועשר ל-60% לאחוז נמוך יותר, מחזירה את הפיקוח הבינלאומי על המתקנים שלה.
בתמורה היא מקבלת הסרת סנקציות חלקית ואולי קרן שיקום. אולי משום החשש מסנקציות, מה שיגביל את ההשקעות בה. אבל גם בלי קרן השיקום, רק היכולת שוב לייצא נפט בהיקף גדול תהיה שווה לאיראן כ-40 מיליארד דולר בשנה. יחד עם ירידה באינפלציה, למשטר יהיו משאבים חדשים ויציבות בזירה הביתית.
היינו כבר בסרט הזה. הסכם הגרעין של אובמה ב-2015 העלה את יצוא הנפט, הוריד את האינפלציה אבל לא העלה את כמות ההשקעות הזרות באיראן. אין סיבה לחשוב שהסכם חדש יהיה יותר מוצלח. אבל איראן לא צריכה יותר. ייצוב האינפלציה והגדלת יצוא הנפט לבדם הם חבל הצלה חיוני למשטר.
כישלון כשמו כן הוא – השיחות קורסות, המצור חוזר וכך גם הסנקציות. טראמפ אז תקוע עם שתי אפשרויות: להסלים, או לקוות שהפעם הלחץ הכלכלי יעבוד. כישלון יכול להיגרם משום סירוב של איראן לפתוח את מצר הורמוז עקב הפרות של ישראל, או לחץ בזירה הפנימית האמריקנית נגד השיחות. לדוגמה, הצהרה של בית הנבחרים והסנאט שכל הסכם עם איראן יטורפד על-ידם באמצעות חקיקה.
האפשרות השלישית היא קיפאון. וקיפאון בא בשתי גרסאות: קיפאון קל אומר שהורמוז נשאר פתוח, ממשל טראמפ משעה סנקציות על מכירת נפט, ושני הצדדים מנתקים מגע. איראן לא מקבלת עסקה אבל יכולה למכור נפט, ארה״ב מקבלת את הורמוז פתוח. איראן וישראל אולי מתנגשות סביב לבנון, אולם ארה״ב מנתקת את עצמה מהנושא – היא לא תתערב כל עוד התנועה בהורמוז נמשכת.
הגרסה השנייה היא קיפאון עמוק. קיפאון עמוק אומר שהורמוז נשאר פתוח אבל הסנקציות על איראן חוזרות. למה אז שהורמוז ישאר פתוח? כי ארה״ב לא תחזיר את המצור. אפשר לחשוב על מסלול בו קיפאון קל הופך קיפאון ארוך: הצדדים מבינים שאי-אפשר להגיע לעסקה סופית ובמקום מחליטים על הבנות, כלומר קיפאון קל. אחרי כמה חודשים של השעית סנקציות, ממשל טראמפ מתחיל לצמצם את הפטורים שנותן משרד האוצר האמריקני והקיפאון הקל הופך לקיפאון עמוק. איראן משלימה עם המצב כי זה היה מצב ב-27 בפברואר: היו עליה סנקציות והיא מכרה נפט לסין. לא נעים וגם לא נורא.
אינדיקטורים
אז אחרי מה לעקוב בימים ובחודשים הקרובים?
ראשית, דיווחים מהשיחות הטכניות בכל הקשור להיקף ואופי הסרת הסנקציות. האם האמריקנים מבטיחים לאיראן הסרה קבועה של סנקציות? האם הם מנסים לדחוף למשא ומתן את נושא הטילים והפרוקסי בנימוק שזה דרוש בשביל הקלה מלאה של הסנקציות? איך הממשל מטפל בשרברבות הפיננסית הדרושה בשביל עסקאות איראניות או שקשורות לאיראן בדולרים? האם באמצעות רישיונות ופטור זמני, או שינוי רגולציה וחקיקה?
שנית, הסטטוס בהורמוז. האיראנים ירצו לעבוד מהר כדי להגיע להסכמות עם עומאן על ניהול המצר ותחילת הגבייה של ״דמי שימוש״. כשהם עושים את זה במקביל לשיחות הגרעין, לאמריקנים תהיה דילמה: לפוצץ את השיחות למרות שאיראן לא גובה אגרה, או לשתוק ולהתמקד בנושא הגרעין. התגובה של ארה״ב לצעדים של איראן יהיו מעניינים, כי הממשל יספוג לחץ גם בזירה הביתית וגם מצד מדינות המפרץ, במיוחד ערב הסעודית ואיחוד האמירויות.
שלישית, הזירה הפנימית באמריקה. איך הקונגרס מגיב לשיחות? איך חברי מפלגה רפובליקנים מגיבים להן? האם הדמוקרטים מנסים ליזום חקיקה שתנטרל או תפקח על השיחות? האם חברי קונגרס רפובליקנים מצטרפים? הקונגרס לא יכול לעצור את השיחות, אבל הוא בהחלט יכול לעכב או למנוע הקלות כלכליות לאיראן.
רביעית, מה עושים הכוחות האמריקנים באזור? אם ממשל טראמפ מתחיל לרדד כוחות, במיוחד כאלו הנחוצים למצור ימי, זה סימן בטוח שהממשל חושב שהוא קרוב להסכם. לעומת זאת אם כוחות מתחילים להצטבר שוב, יתכן שהמשא ומתן עלה על שרטון.
וחמישית, איך האירופים מגיבים. האיחוד האירופי הוא שותף חשוב במשטר הסנקציות על איראן ואמריקה צריכה את האצבעות של צרפת ובריטניה כדי להעביר החלטה במועצת הביטחון. האם וושינגטון מערבת את פריז או לונדון? האם שתי האחרונות מקימות חזית ברורה נגד המשא ומתן? התנגדות אירופית יכולה להיות בלם החירום שימנע עסקה.
אחרית דבר
יש תקווה בקרב חלקים מהציבור שמזכר ההבנות הוא רק חלק מתוכנית רחבה יותר, נסיגה לשם התקפה. שטראמפ חתם על המזכר כדי לקנות זמן להתקוממות של העם, או כדי לערער את המשטר. אולי כשהעם האיראני יבין שאין לו על מי לסמוך חוץ מעל עצמו, הוא יקום שוב נגד המשטר. אולי הכסף הרב שמובטח לאיראן יביא למאבקי כוח בתוך המשטר. אולי. תקווה אי-אפשר לבטל. אבל גם אי-אפשר לבנות עליה את תפיסת המציאות שלנו.
יש גם את הרעיון שטראמפ עושה כאן תרגיל: הוא מקבל את פתיחת המצר, האיראנים לא מקבלים דבר חוץ מהקלות. כלומר, הוא חתם על מזכר ההבנות כדי להגיע לקיפאון עמוק. אולי. אבל גם אם כן, זה אומר שאחרי מלחמה של חודש וחצי הכי טוב שארה״ב יכולה להגיע אליו הוא מדינית אותו מצב שהיה ערב המלחמה, פלוס פגיעה משמעותית בתעשיית הביטחון והכוח האיראני. בהחלט הישג, אבל לא כזה שמסיר את האיום האיראני.
וזה מביא אותי לנקודה האחרונה: לפני המלחמה באיראן דיברנו על הצורך האמריקני בתיעדוף, בהתמקדות במזרח אסיה על חשבון המזרח התיכון ואירופה. כשנפתחה המלחמה נגד איראן הערכתי שהממשל זיהה הזדמנות היסטורית להסיר את משטר האייתוללות. ברגע שזה לא קרה, הגיוני שהממשל חיפש דרך לצאת. אולי הוא מצא דרך. עקומה מאוד וגרועה מאוד, אולם אין לו הכרח אסטרטגי לחסל את האייתוללות. המזרח התיכון תמיד היה זירה משנית. ואיראן – איום קיומי עלינו, לא על ארה״ב.
[1] James Kraska, ‘Legal Vortex in the Strait of Hormuz’, Virginia Journal of International Law 54, no. 2 (2014): 323–66, https://doi.org/10.2139/ssrn.2472065.
[2] Carl von Clausewitz, ‘On War’, in The Book of War, trans. O.J. Matthijs Jolles (Modern Library, 2000), 886–95.
