להורדת הפרק – קישור.
להורדת עותק pdf – קישור.
מבוא
לפני כמה שבועות קיבלתי תגובה בטוויטר שהפתיעה אותי:
״המשבר בהורמוז לימד את הסינים שאפשר להטיל עליהם מצור ימי״.
מה?
למי שלא מכיר, סין תלויה בסחר ימי עבור רוב צרכי האנרגיה שלה, במיוחד נפט. היא מייבאת דרך הים את רוב הנפט שלה. ורובו עובר דרך מצר קטן בשם מצר מלאקה, בין אינדונזיה, מלזיה וסינגפור.
האם מישהו חושב שהסינים התעוררו ב-2026 לעובדה שאפשר לחסום את המצר?
כבר בנובמבר 2003 חו ג׳ינטאו, אז נשיא סין, הזהיר ש״מעצמות מסוימות״ מנסות להשתלט על המצר. מאז סין פועלת לצמצם את התלות במצר, דרך הקמת נתיבים חלופיים או בניית מאגרי הנפט שלה. לסין יש את מאגרי הנפט הגדולים בעולם: כ-1.4 מיליארד חביות בסוף 2025, פי שלוש מן המלאי של ארה״ב.
הסינים מאז 2009 בונים מסדרונות להעברת אנרגיה דרך מרכז אסיה ומיאנמר, כדי לעקוף את מלאקה. והצי הסיני מוסיף ספינות קרב שנועדו, בשאיפה, לאבטח שיירות מכליות מהמפרץ הפרסי. סין לא גילתה ב-2026 שאפשר להטיל עליה מצור ימי. היא מתכוננת אליו כבר שלושים שנה.
בשיח הציבורי בישראל – וגם לעיתים כאן במשחק הגדול – אנחנו מסתכלים על סין בעיקר דרך המשקפיים של ארה״ב. כאן בסדרה שהתחלנו ״בחינה מחדש״ דיברנו על סין מנקודת המבט של וושינגטון: סין כהגמון אירו-אסיאתי, סין כבריה״מ החדשה, סין כאיום על החירות והשגשוג של אמריקה.
איך סין רואה את הדברים?
זה כבר הפך לידע מוסכם – כולם יודעים שכולם יודעים – שסין תפלוש לטאיוואן, כנראה ב-2027. כולם יודעים שזה יקרה. לאף אחד אין מושג איך לכמת את זה או מה לעשות עם זה, אבל כולם בטוחים שסין בדרך למלחמה שהיא תפתח נגד טאיוואן.
למה? מה התכלית שלשמה בייג׳ינג תפתח במלחמה עם טאיוואן? מה היא רוצה להשיג? ומה הן הדרכים האחרות שהיא יכולה להשתמש בהן כדי להשיג את אותה תכלית?
הפרק היום, פרק הסיום לסדרה ״בחינה מחדש״, מוקדש לסין, להבין את סין. כן אני יודע, יש סדרה שלמה במשחק הגדול בנושא, קיסר אדום (אפילו כתבתי ספר!). אבל אולי צריך פרק נוסף כדי לחדד עובדה אחת. עובדה שהיא המפתח להערכה לא רק של ההתנהגות של סין, אלא גם של גודל האיום שארה״ב מתמודדת איתו: האסטרטגיה של סין יסודה בפחד[1]. אי-אפשר לדבר על סין, לנסות להבין את סין, בלי להבין שהמדינה הסינית מונעת בראש ובראשונה מן הפחד מפני המוות שלה עצמה.
הפרק היום לא נועד להצדיק את סין. להפך. הוא יסביר, מנקודת מבט סינית, מדוע סין היא איום על אמריקה. אבל בראש ובראשונה הוא נועד כדי שנבין שסין המודרנית נבנתה על הפחד מפני איבוד ריבונות, וכבר מעל שלושים שנה שהמדינה שהכי מפחידה את סין היא ארה״ב.
אנשים מסתכלים על פעולות סיניות כאלה ואחרות כאינדיקציות לכך שהנה, מלחמה מתקרבת. עבור סין האיום במלחמה מרחף מעליה מאז יום הקמתה. והיא בונה את הצבא, הכלכלה והמפלגה כדי לא רק לשרוד מלחמה, אלא גם לנצח אותה.
בת תמותה
מה משותף ליהודים ולסינים, אך לא לאמריקנים?
החוויה של איבוד הריבונות.
מה שונה בחוויה הזו בין היהודים והסינים?
שאצל הסינים החוויה עדיין בזיכרון החי של האומה, בדומה לשואה אצלנו. ההנהגה הנוכחית של סין נולדה להורים שנולדו וגדלו בתקופת האנרכיה, בתקופה בין נפילת שושלת צ׳ינג והקמת סין העממית. ההנהגה הנוכחית לא למדה על התקופה מספרי ההיסטוריה, או מטקסים ממלכתיים. היא למדה עליה מהוריה, שחיו אותה.
כך לדוגמה אביו של שי ג׳ינפינג גדל בתקופה בה לא הייתה מדינה סינית אחת. סין הייתה מחולקת בין מספר שרי מלחמה שנלחמו זה בזה. מעצמות זרות, כמו בריטניה ויפן, לקחו חלקים מסין ההיסטורית. עוני, רעב, פיגור טכנולוגי, היו מנת חלקו של העם הסיני.
כשמאו הקים את סין העממית ב-1949, הוא הרכיב מחדש את מה שנראה לא בר תיקון. מאו השיב את האחדות לסין (או כמעט השיב, עוד רגע על זה) והשיב את סין להיסטוריה העולמית כמדינה אחת.
כמובן, לתקופת מאו היו המשברים שלה: הקפיצה הגדולה קדימה שהביאה רעב המוני, המהפכה התרבותית שהביאה אנרכיה חדשה ופגעה קשות בכלכלה. אבל המדינה הסינית שרדה את מאו ותחת דנג שיאופינג החלה לצמוח כלכלית ולהגדיל את עוצמתה.
היום, שי ג׳ינפינג עומד בראש המדינה הסינית החזקה בהיסטוריה והוא יודע זאת. זה גם מה שמגביר את הפחד: המדינה הסינית הכי חזקה בהיסטוריה היא עדיין מדינה בסכנה. בסכנה מפני חתרנות מבפנים. בסכנה מפני אויבים מן החוץ. מפני משבר סביבתי. מפני אבטלה. מפני חוסר ההצלחה לסיים את הפרויקט של איחוד סין – כי טאיוואן היא לא חלק מסין העממית. כל אלו הן סכנות לעצם קיום המדינה.
האמריקנים כשהם מנסחים את האסטרטגיה רבתי שלהם מחפשים כיצד לשמור על החירות והשגשוג שלהם[2]. הם לא חוששים שארה״ב עצמה תעלם. הם מנסחים אסטרטגיה במונחי בלימה והתפשטות, לא הישרדות. לא כך אסטרטגים סינים. כל סכנה נשקלת מול הפחד מאיבוד הריבונות. המטרה העליונה של האסטרטגיה רבתי הסינית היא שימור המדינה. לא להפיץ קומוניזם. לא לבלום את ארה״ב. אלו רק נגזרות.
הגיאוגרפיה לא עוזרת לסינים: לסין יש חוף ארוך ופתוח לכל צי חזק. היא גובלת ב-14 מדינות. הפריפריה שלה הררית ומלאה במיעוטים. מדינה שקשה להחזיק מאוחדת ומשום כך יש להשקיע כל הזמן משאבים ומאמץ כדי לשמור אותה מאוחדת. ההיסטוריה הסינית היא מחזור של אחדות, התפרקות ואיחוד מחדש. אם אתה בשיא, בהחלט יתכן שמכאן והלאה תשקע ותתפרק.
החוויה ההיסטורית גם מלמדת אסטרטגים סינים שאין הבדל בין איום פנימי ואיום חיצוני[3]. להיפך – פעמים רבות הם פועלים יחד כדי למוטט את המדינה. שחיתות בפנים מחלישה את המדינה, מה שהופך אותה פגיעה לפלישה מן החוץ. פיגור טכנולוגי פוגע בעוצמה הצבאית. בתפיסה הסינית ביטחון לאומי עוסק בכל האיומים על המדינה, פנים וחוץ, ומנסה לגבש מענה כולל אליהם. מזון, מים, אנרגיה, טכנולוגיה, צבא, מאבק בשחיתות, מאבק בפשיעה – כולם חלק ממכלול ביטחוני אחד. כולם משרתים מטרה אחת: שימור המדינה הסינית.
לכן כשסין אוגרת חיטה, או בוחנת כיצד להפוך ספינות משא לפלטפורמות נשק, לא נכון לראות בצעדים הללו אינדיקטורים ״שסין מתכוננת למלחמה״. סין באופן קבוע מתכוננת למלחמה. כל היבט של הכלכלה והחברה שלה מעוצב כדי להיות מוכן למלחמה. לא למלחמה שהיא תפתח, אלא למלחמה שיפתחו נגדה.
מי? ארה״ב כמובן.
האיום: אמריקה
רוש דושי (Doshi) בספרו המצוין ״המשחק הארוך״ קורא לצירוף של הפגנות טיאנאנמן ב-1989, מלחמת המפרץ ב-1990 והתפרקות בריה״מ ב-1991 ״השלישייה הטראומטית״[4]. בשנים הללו המפלגה התמודדה עם הפגנות כיכר טיאנאנמן, ראתה את ארה״ב מביסה בקלות את סדאם חוסיין ובריה״מ התפרקה.
הפגנות כיכר טיאנאנמן היו האתגר הכי גדול על הישרדות המפלגה הקומוניסטית מאז המהפכה התרבותית של מאו. בשיא עמדו בכיכר כמיליון בני אדם. ההפגנות התפשטו לכארבע מאות ערים. המפגינים דרשו דמוקרטיה וחירות, את סיום הדיקטטורה המפלגתית ויותר השפעה על החיים הפוליטיים בסין. המפלגה בראשות דנג שיאופינג מעכה אותם.
הצבא העיראקי היה אחד הגדולים בעולם, והפעיל מערכות סובייטיות חדישות יותר מרוב מה שהיה אז בידי צבא השחרור העממי. אנליסטים סינים ציפו שארה״ב תקלע למלחמת התשה מדממת בכווית[5]. כשבמקום האמריקנים השמידו את צבא סדאם בייג׳ינג הבינה שיש פער צבאי עצום בינה ובין האמריקנים. בעקבות המלחמה הועדה הצבאית המרכזית, הגוף המנהל של צבא סין, פתח ביוזמה לחיזוק צבא השחרור העממי כך שיוכל להתמודד עם האמריקנים. אנחנו היום רואים את הפירות של יוזמה שהתחילה בשנות ה-90׳. מאז שנות ה-90׳ בייג׳ינג בונה את צבא השחרור העממי כך שיוכל להרתיע ואם צריך להביס את צבא ארה״ב.
התפרקות בריה״מ באה כהפתעה גמורה. המפלגה הקומוניסטית שם הייתה ותיקה מזו הסינית. בריה״מ הייתה חזקה יותר כלכלית, טכנולוגית וצבאית מסין. אם בריה״מ, האימפריה המאיימת, יכולה להתפרק – מה עלול לקרות לסין?
התפרקות בריה״מ גם הסירה את הגורם היחיד שהביא לשיתוף פעולה בין וושינגטון ובייג׳ינג. בשנות ה-80׳ ארה״ב הפעילה תחנת איסוף אותות במערב סין כדי לעקוב אחר ניסויי טילים סובייטים. בריה״מ הייתה האיום הכי גדול על בייג׳ינג, מעצמה יבשתית שעלתה על סין בטכנולוגיה, תעשייה וכוח גרעיני. האיום הזה דחף את סין לארה״ב. הוא נעלם ב-1991.
ב-2 ביולי 1989, פחות מחודש אחרי דיכוי ההפגנות בכיכר טיאנאנמן, דנג שיאופינג האשים את האמריקנים שהם מעורבים בהפגנות. הוא אמר זאת פנים אל פנים ליועץ לביטחון לאומי של בוש שהגיע לבייג׳ינג בשליחות חשאית. השלישייה הנוראית הראתה להנהגת המפלגה שאמריקה היא יריב חמקמק ומתוחכם, המשתמש בכוח צבאי וחתרנות יחד כדי להביס את אויביו.
משום כך גם המענה לאיום האמריקני הוא רב-ממדי ואינו מוגבל רק למישור הצבאי. הזכרתי כבר תחום אחד: הקטנת התלות במלאקה. הקטנת התלות מתבטאת לא רק ביצירת נתיבים חלופיים, אלא גם בצמצום התלות בדלקים מאובנים מלכתחילה. סין היא בין המדינות המובילות בחשמול המשק שלהן ושימוש באנרגיות מתחדשות. רכבים חשמליים והיברידיים נטענים מהווים כיום מעל שישים אחוז ממכירות הרכב בסין. לפי הערכה של סוכנות האנרגיה הבינלאומית, צי הרכבים החשמליים של סין הפחית ב-2025 את צריכת הנפט של המדינה במיליון חביות ליום. הסינים עושים זאת לא רק משום הדאגה לסביבה – זיהום סביבתי הוא איום על הלגיטימיות של המפלגה – אלא גם כדי לצמצם את התלות בנפט זר.
סין לא גילתה ב-2026 שאפשר להטיל עליה מצור. היא כבר שלושים שנה מתכוננת לשרוד ולנצח מלחמה עם המעצמה הימית החזקה בהיסטוריה. החידוש שאיראן הביאה הוא שאפשר לסגור מצר רק עם טילים וכטב״מים. סין מתכוננת לתרחיש שבו יצורו עליה עם נושאות מטוסים וצוללות גרעיניות.
מעצמה עולה, מעצמה יורדת
מהתיאור עד כאן אנו עלולים לקבל את הרושם שסין היא שחקן פאסיבי, מתגונן, שרק מנסה לשרוד. ובאמת אם סין רק מנסה לשרוד, למה שתפחד מארה״ב? מה בדיוק אמור להביא את ארה״ב לאיים על סין? או מה כבר מביא אותה לאיים עליה.
כאן אנחנו חייבים להתייחס ליעד חשוב אחר של האסטרטגיה רבתי הסינית, יעד חשוב לא פחות מהישרדות המדינה ובמידה רבה יעד שדרוש כדי להבטיח את הישרדותה לאורך זמן: התחדשות האומה הסינית. ההפיכה של סין ממדינה מפגרת, חלשה ומפוצלת, למעצמה במרכז המערכת הבינלאומית. זה מה שהופך את סין לאיום בעיני ארה״ב.
לסין יש חזון למערכת הבינלאומית שונה מזו שהקימו האמריקנים ובעלי בריתם. מערכת ידידותית לאוטוקרטיות, בה ריבונות המדינה עליונה על זכויות אדם ובה סין נהנית מהשפעה ויוקרה שיתחרו – אם לא יעקפו – את אלו של ארה״ב.
ארה״ב כמובן תתנגד למערכת כזו. אף מעצמה לא מוותרת על השפעה מרצון.
ולכן מנקודת המבט של בייג׳ינג, המסקנה פשוטה: וושינגטון תנסה לעצור את התחדשות האומה הסינית. תנסה לשמור את סין מפגרת, חלשה ומפוצלת, כדי שארה״ב תשאר חזקה.
ההנהגה בבייג׳ינג מאמינה שהיכולת של ארה״ב לעשות זאת עם הזמן פוחתת. בייג׳ינג רואה בארה״ב מעצמה שוקעת, שסובלת מבעיות חברתיות, כלכליות ופוליטיות שהורסות אותה. ניהיליזם תרבותי, אינדיבידואליות קיצונית, תרבות נהנתנית, שיתוק פוליטי – כולם פוגעים בארה״ב ומביאים לשקיעתה.
ובכל זאת, ארה״ב היא עדיין יריב מסוכן: יש לה את הצבא החזק בהיסטוריה, רשת של בעלי ברית ושליטה במערכת הפיננסית העולמית. ארה״ב היא מעצמה שוקעת ומסוכנת, שככל שהיא שוקעת יותר כן היא עלולה להיות יותר אגרסיבית כלפי בייג׳ינג, מנסה בכוחותיה האחרונים לעצור את עלייתה של סין.
שימו לב איך הפחד מעצב את התפיסה הסינית: ההנהגה הקומוניסטית רואה את סין גם כעולה וגם כפגיעה, גם חזקה וגם בסכנה. יריב שוקע הוא לא יריב חלש בהכרח. סין חייבת להיות זהירה ולהתכונן לאפשרות שארה״ב תפעל נגדה.
היעד: בחירות?
בואו ונוריד את זה לפרקטיקה. אם בייג׳ינג מפחדת שארה״ב רוצה למוטט את סין, ואם בייג׳ינג רואה בהתמוטטות סין אפשרות ריאלית, אזי ניתן להטיל ספק בנרטיב של ״מלחמה בלתי נמנעת ב-2027״. או ב-2028. או ב-2029. בייג׳ינג, לדעתי, תעדיף להביא שינוי דרמטי ביחסים עם טאיוואן מבלי לצאת למלחמה.
הרי מה המטרה של סין בטאיוואן?
שבבים? מאו לא הפגיז את טאיוואן בשנות ה-50׳ בשביל שבבים. ומלחמה כנראה תהרוס את המפעלים.
גיאו-אסטרטגיה? טאיוואן היא בהחלט משבצת חשובה בלוח השחמט של מזרח אסיה. אבל כשהמפלגה מדברת על איחוד עם טאיוואן, כששי מדבר על כך שאיחוד עם טאיוואן הוא יעד היסטורי, המניע הוא אידיאולוגי: איחוד של סין. כל עוד טאיוואן אינה חלק מסין, המשימה ההיסטורית של המפלגה הקומוניסטית – התחדשות האומה הסינית – לא הושלמה. טאיוואן היא חלק מסין, בראייתה של בייג׳ינג. אתה לא רוצה לפתוח במלחמה הרסנית בשטח שלך, גם אם הוא מורד. אתה תעדיף למצוא פתרון בדרכי שלום לבעיה.
סיבה נוספת למצוא פתרון בדרכי שלום היא החשש מארה״ב. סין כפי שאמרנו נמצאת במצב מסוכן: היא עדיין עולה, היא לא בשיא. ארה״ב היא הגמון חלש אך עדיין הגמון. פוטין יצא ל״מבצע צבאי מהיר״ באוקראינה ומאז שוקע בבוץ שם. מי מבטיח לשי שאותו דבר לא יקרה בטאיוואן? קרוב לודאי שהאמריקנים יעשו כל שביכולתם כדי להקיז את דמה וכספה של סין בניסיון לכבוש את האי. פלישה לטאיוואן, אפילו מצור, עלולים להתגלות כהרפתקאות מסוכנות.
אז מה עושים במקום? הולכים לקלפי.
בינואר 2024 ה-DPP, מפלגת השלטון בטאיוואן שמובילה את הקו הניצי מול סין, איבדה את הרוב שלה בפרלמנט. המנצחת הגדולה של הבחירות הייתה ה-KMT, שגדלה במספר המושבים, גם אם לא הצליחה להשיג רוב משלה.
ה-KMT היום מובלת ע״י ג׳נג לי-וון (Cheng Li-wun), עורכת דין בת 56. ג׳נג מקדמת מדיניות של פיוס עם היבשת, מבקשת להוריד את המתיחות ולשקם את היחסים הכלכליים והמדיניים בין שתי המדינות הסיניות (אל תגלו לסינים שקראתי לטאיוואן מדינה). ג׳נג מתקבלת בברכה בבייג׳ינג, שמנסה לטפח אותה כאלטרנטיבה שלטונית ל-DPP. היא אף נפגשה עם שי ג׳ינפינג ב-10 באפריל 2026 באולם העם הגדול בבייג׳ינג, הפגישה הראשונה בין ראשי ה-KMT והמפלגה הקומוניסטית מזה עשור.
הנה איך בייג׳ינג יכולה לקבל שינוי דרמטי ביחסים עם טאיוואן מבלי לירות כדור אחד:
בינואר 2028 יתקיימו הבחירות לנשיאות טאיוואן, בין מועמד ה-KMT (כנראה ג׳נג) ומי שה-DPP תחליט להעמיד נגדה. אם ג׳נג תנצח בבחירות וה-KMT תשיג רוב בפרלמנט, בין לילה בייג׳ינג תקבל ממשל הרבה יותר ידידותי בטאיפיי.
ממשל כזה לא יוותר על הריבונות של טאיוואן, אולם המפלגה לא צריכה שיעשה זאת. היא רק צריכה שהמגמה לאיחוד תחודש, דרך צעדים סמליים וממשיים: האטה וצמצום הבנייה הצבאית, דיאלוג רשמי ברמת בכירים בין טאיפיי ובייג׳ינג, החזרת השקעות טאיוואניות לסין, ואולי גם קישור תחבורתי ישיר, רעיון שמופיע בתוכניות של בייג׳ינג עצמה. שי יוכל לציין את יום השנה ה-85 לניצחון סין במלחמת העולם השנייה עם נשיאת טאיוואן כאורחת הכבוד בטקס הממלכתי של בייג׳ינג.
חלק מזה כבר קורה. במאי 2026 העבירו ה-KMT וה-TPP תקציב ביטחון מיוחד של 780 מיליארד דולר טאיוואני במקום 1.25 טריליון שביקש הממשל בטאיפיי, קיצוץ של כארבעים אחוז. ה-KMT כבר מרסנת את ההתעצמות הצבאית של טאיפיי.
והבחירות בטאיוואן הן לא הבחירות המעניינות היחידות ב-2028.
בנובמבר אזרחי ארה״ב יבחרו את הנשיא הבא שלהם. הבחירות לנשיאות ארה״ב הן פחות קריטיות לבייג׳ינג מאלו בטאיפיי. החשיבות שלהן היא במידת התמיכה שטאיפיי תקבל לעמוד מול סין, או לחילופין מידת הלחץ שוושינגטון תפעיל כדי להרחיק את טאיפיי מסין. אם בנובמבר 2028 יעלה בוושינגטון נשיא יוני, מישהו שירצה להתמקד בארה״ב גם על חשבון האינטרסים האמריקנים במזרח אסיה, מידת התמיכה שטאיפיי תקבל תהיה נמוכה משמעותית. אם הממשל בטאיפיי יהיה ידידותי גם ככה לבייג׳ינג, רק גדל הסיכוי לפריצת דרך. הטאיוואנים יראו שהגב האמריקני נחלש ויחפשו להגיע להסדר עם בייג׳ינג.
העובדה שיש לבייג׳ינג נתיב פוליטי לקדם את סוגיית טאיוואן לא אומרת שהצעדים הצבאיים שסין עושה היום הם רק תיאטרון שנועד להגביר את הלחץ על טאיפיי. המודרניזציה של צבא השחרור העממי, התרגול של מצור על האי, בונים לחץ על טאיוואן לנקוט בגישה ידידותית יותר לסין ומכינים לבייג׳ינג אופציות היה והנתיב הפוליטי לא ייפתח. בהחלט יתכן שבינואר 2028 ה-DPP תשמור על שליטתה בארמון הנשיאות, ובנובמבר 2028 יבחר לבית הלבן נשיא ניצי שיהיה מוכן להתעמת עם בייג׳ינג.
בתרחיש כזה תתגלגל ההכרעה לפתחו של שי: האם לפתוח בפעולה צבאית כדי להביא לאיחוד עם האי, או להמשיך בטקטיקות של לחץ כלכלי, צבאי ומדיני כדי לשבור את רצונו להתנגד?
מצור
כשאנו שוקלים את הדרכים בהן בייג׳ינג יכולה לקדם איחוד עם האי ללא פלישה ישירה, ישנה עוד אפשרות, אפשרות מסוכנת אך כזו שאולי תגדיל את סיכויי ההצלחה של הנתיב הפוליטי: מצור.
בייג׳ינג היום מאותת שהיא בונה את היכולת להטיל מצור על האי. תרגילים של צבא השחרור העממי המדמים מצור, סיורים של משמר החופים הסיני מזרחית לטאיוואן, השקת צוללות חדשות, הם איתות שבייג׳ינג בונה את היכולת לצור על האי.
מה אם לפני הבחירות בטאיפיי, בייג׳ינג תרצה להפוך את האיום לממשי? אם ממש ע״י הטלה של מצור, אם דרך תרגיל שידמה מצור. המטרה תהיה להפעיל לחץ גם על הבוחר הטאיוואני, גם על נבחרי הציבור בטאיוואן, שיבינו שהמשך הקו הניצי מול היבשת עלול לעלות להם בשגשוגם או אפילו בקיומם.
מצד שני, איומים עלולים לייצר את האפקט ההפוך: הבוחרים יתמכו דווקא בקו ניצי מול סין. בטאיוואן התמיכה באיחוד עם היבשת נמצאת בשפל היסטורי. אחרי שהונג קונג איבדה את חירותה לאף אחד בטאיפיי אין אמון בבייג׳ינג שתשמור על החירויות באי.
תהיה אשר תהיה ההחלטה של בייג׳ינג, אנו יכולים להניח שהיא תקבל אותה תוך מודעות מלאה לסכנות ותוך שהיא התכוננה, כמיטב יכולתה, אליהן. זה לא אומר שהיא בלתי מנוצחת. זה לא אומר שארה״ב לא יכולה להפתיע אותה. זה רק אומר שיריב שמפחד הוא יריב הרבה יותר מסוכן.
[1] Sulmaan Wasif Khan, Haunted by Chaos: China’s Grand Strategy from Mao Zedong to Xi Jinping, with a New Afterword (Harvard University Press, 2022).
[2] לדוגמה מודרנית ראו למשל: Elbridge Colby, The Strategy of Denial: American Defense in an Age of Great Power Conflict (Yale University Press, 2021).
[3] Khan, Haunted by Chaos, 212–13.
[4] Rush Doshi, The Long Game: China’s Grand Strategy to Displace American Order, Bridging the Gap (Oxford University Press, 2021), 48.
[5] Doshi, The Long Game, 52.
