פרק 34 – קיסר אדום: מורשת של כוח – חלק א'

להורדת הפרק – קישור.

להאזנה ב-itunes: קישור.

גם ב-youtube: קישור.

1949 סימנה שלב חדש בהיסטוריה הסינית: לא עוד קיסרות, כי אם רפובליקה קומוניסטית. מה שלא השתנה הם מאבקים הכוח: כמו בחצר הקיסרית של המאות הקודמות, המפלגה הקומוניסטית רחשה מאבקי כוח בקרב צמרת המפלגה. בחלק הראשון של "מורשת של כוח" נכיר את המאבק שהפך לטראומה למפלגה: המהפכה התרבותית של מאו ואיך אדם אחד כמעט הצליח להשמיד את המפלגה כולה. בואו נתחיל.

בואו ונעשה סיכום קצר של מה היה לנו עד עכשיו:

התחלנו את הסדרה עם מבוא לפוליטיקה הסינית [קישור]. הצגתי את מבנה הכוח בסין ואת האדם החזק ביותר בה היום – שי ג'ינפינג, "הקיסר האדום". הראתי שהמפלגה הקומוניסטית היא שמנהלת את המדינה ושבתוך המפלגה מי שבאמת אוחזת בכוח היא הועידה הקבועה של הלשכה הפוליטית. הזכרתי את המושג של "הנהגה קולקטיבית", רעיון שהגה דֶנְג שְׂיָאו פִּינְג וששי ג'ינפינג ביטל.

בפרק השני, "ארץ ושמיים" [קישור] לקחנו צעד אחורה מסין המודרנית וחזרנו אל ראשית האומה הסינית, אל בני האן בשפך הנהר הצהוב. הכרנו את המושגים של "מנדט השמיים" ו"כל שתחת השמיים" והבנו את הקשר בין הטופוגרפיה של סין והגישה של הסינים אל זרים. ע"י הבנת המושגים הללו יש לנו כעת את המסגרת של החשיבה הפוליטית הסינית והגיאו-אסטרטגיה שלה. היא עוד תשמש אותנו להבין את מדיניות הפנים והחוץ של סין.

בפרק השלישי הכרנו את "מאה שנות השפלה לאומית" [קישור], 110 שנים בין 1839 ל-1949 ששינו את סין ואת העולם בכלל. ב-1839 סין הקיסרית הייתה אחת הכלכלות הגדולות בעולם. ב-1949 סין הקומוניסטית הייתה מדינה מוכה וענייה, שנשאה צלקות רבות מאסונות הטבע והמלחמות שהתרחשו במאה הארוכה. בסקירה שלנו של "המאה הארוכה" ראינו ששני כוחות קרעו את קיסרות שושלת צ'ינג: מרידות מבית והמעצמות הזרות מחוץ. ביחד הן התישו את כוחו של השלטון הקיסרי, החריבו את הכלכלה והרגו מיליונים מבניה של האומה הסינית.

הפרק היום, "מורשת של כוח", הוא סיום של החלק ההיסטורי של "קיסר אדום". בגלל גודלו הוא מחולק לשני חלקים: החלק הראשון יסקור את התקופה שמתחילה ב-1949, עם ההקמה של הרפובליקה העממית של סין והסתיימה עם מותו של מאו דזה-דונג ב-1976. החלק השני יעסוק בתקופת הרפורמות מ-1976 ונסיים במסע הדרומי של דנג בתחילת 1992.

עם סיום הפרק נעבור מההיסטוריה הכללית, מההיסטוריה הלאומית של סין, להיסטוריה האישית של שי ג'ינפינג. נדבר על הביוגרפיה האישית של שי ג'ינפינג ועל עלייתו לכס המזכיר הכללי של המפלגה הקומוניסטית.

הפרק היום חשוב מאוד משני היבטים מרכזיים:

ראשית, הוא יעסוק בתקופה שבה שי ג'ינפינג נולד וגדל. ג'ינפינג נולד ב-1953 בסין הקומוניסטית. אביו היה בכיר במפלגה הקומוניסטית והוא עצמו התחנך על ברכי המפלגה. הוא עוצב ע"י האירועים שהסעירו את סין במאה ה-20: המהפכה התרבותית של מאו והרפורמות הכלכליות של דֶנְג שְׂיָאו פִּינְג. אי-אפשר להבין אופי של אדם מבלי להבין את התקופה בה הוא גדל.

שנית וזה חשוב יותר, בפרק היום אנחנו נקבל מבט חדש על המפלגה הקומוניסטית הסינית. אנחנו נלמד שהמפלגה הקומוניסטית אינה גוף אחד, אינה קבוצה אחת בעלת תמימות דעים. אנחנו נראה את הקרבות האישיים, את חילוקי הדעות ואת מאבקי הכוח שהתנהלו בתוך המפלגה. אנחנו גם נראה שעל אף שאנו קוראים לתקופתו של מאו "המהפכה הראשונה" ולתקופתו של דנג "המהפכה השנייה", בעצם אין כאן באמת שתי מהפכות. יש רק גוף אחד ששינה עם הזמן את ההתנהגות שלו, בשביל לשמור על המונופול שלו על כוח. אנחנו נראה איך מאו כמעט והחריב את המפלגה בשביל לשמור על כוחו, ואיך דנג תמך ברפורמות כל עוד הן לא סיכנו את שלטון המפלגה. נכיר את המחנה הרפורמי במפלגה הקומוניסטית ואת המחנה השמרני בה וע"י הכרה שלהם נבין יותר טוב את המהלכים ששי ג'ינפינג עשה אחרי שמונה למנהיג המפלגה הקומוניסטית בסוף 2012.

הקפיצה הגדולה של מאו

סיימנו את הפרק הקודם ב-1949, בהקמת הרפובליקה העממית של סין. ב-1 באוקטובר 1949 הכריז מאו דזה-דונג, אז יו"ר המפלגה הקומוניסטית הסינית, על הקמתה של הרפובליקה העממית של סין שתשלט ע"י המפלג הקומוניסטית [מקור]. ההכרזה של מאו באה בסיום מלחמת האזרחים הסינית, בה נאבקו המפלגה הקומוניסטית הסינית והמפלגה הלאומית על השליטה בסין. המפלגה הלאומית נסוגה לאי טאיוואן, בדרום מערב סין.

מתחילתה המפלגה הקומוניסטית הסינית לא הייתה מופע של איש יחיד, לא באופן רשמי לפחות. בניגוד למפלגה הפאשיסטית האיטלקית או המפלגה הנאצית, את המפלגה הקומוניסטית הסינית ניהלה הלשכה הפוליטית של הוועידה המרכזית. כזכור לכם מהפרק הראשון [קישור] המפלגה הקומוניסטית מנוהלת באמצעות הלשכה הפוליטית, שהיא עצמה מנוהלת ע"י הוועידה הקבועה שלה.

מה החשיבות של זה? החשיבות של המבנה היא שלמרות שדה-פקטו מאו דזה-דונג היה האיש החזק במפלגה הקומוניסטית וברפובליקה העממית, הוא היה דה-יורה רק עוד חבר בהנהגה. כשהכול היה על מי מנוחות, ההבדלים הללו לא שינו הרבה. אך כשהתחילו הקשיים, מאו חש שהוא חייב לאכוף מחדש את סמכותו – גם אם זה יסכן את המפלגה.

מה קרה?

ב-1949 סין יצאה ממלחמת העולם השנייה ומלחמת האזרחים בשן ועין. מכלכלה שהיוותה כ-30% מהכלכלה העולמית היא נפלה ל-5%, עם הכנסה שנתית ממוצעת לאדם של 50 דולר [מקור]. משום שסין הייתה נתונה תחת מלחמות מחוץ ומהומות מבית, היא לא הצליחה לפתח אצלה מפעלי תעשייה גדולים ואף החקלאות בה הייתה מפגרת טכנולוגית לעומת זו של צפון אמריקה ואירופה (דו"ח של האו"ם משנת 1949 העריך שמספר הטרקטורים הכולל במזרח הרחוק היה 13, לעומת 3,000 בצפון אמריקה [מקור]).

כמענה לאתגרים הללו ההנהגה הסינית הכריזה על תוכנית חומש ראשונה, מ-1953 עד 1957, במטרה להזניק את התעשייה הסינית. בהתאם לאידיאלים המרקסיסטים של רכוש משותף ושליטה משותפת באמצעי הייצור, המדינה הסינית החליפה עסקים פרטיים בחברות ממשלתיות. אלו פעלו בהתאם לתכנון המרכזי של המפלגה, ששמה לה למטרה להביא לתיעוש של המדינה הסינית.

תוכנית החומש הראשונה הייתה הצלחה. בסיומה סין הצליחה להגדיל את התוצר החקלאי והתוצר התעשייתי שלה. הודות לדגש מיוחד על תעשייה כבדה ומרכזים אורבניים, ייצור פלדה גדל פי 5 והפקת פחם ב-98%. גם האוכלוסייה העירונית גדלה מ-57 מיליון איש ב-1949 ל-100 מיליון ב-1957 [מקור].

כמובן שתכנון מרכזי של הכלכלה הביא גם לחוסר איזון בה. בעוד התפוקה התעשייתית צמחה והאוכלוסייה העירונית יחד אתו, התפוקה החקלאית לא הצליחה לעמוד בקצב. בניגוד לבריה"מ, שיכלה למכור את העודף החקלאי שלה ולהשיג את ההון הדרוש לפיתוח התעשייה, לסינים כמעט ולא היה עודף חקלאי לייצוא [מקור]. אז מה עושים כשתכנון מרכזי יוצר חוסר איזון? אם חשבתם עוד תכנון מרכזי – ברכותיי, החבר מאו מצדיע לכם!

בתוכנית החומש השנייה שהוכרזה ב-1958, תוכנית שזכתה לשם "הקפיצה הגדולה קדימה", מאו שם כיעד להגדיל את התפוקה החקלאית באזורים כפריים. בשביל להשיג זאת הוחלט על ייעול של המשק החקלאי בסין. במקום שיהיו מיליוני חלקות פרטיות, כל אחת מנוהלת ע"י משפחה, הממשל הסיני איחד מאות אלפי חקלאים בחוות שיתופיות. הממשל האמין שאיחוד של החלקות ייעל את הכלכלה, מפני שבמקום שכל משפחה תתעסק בתכנון, רכש ועבודה בשדה, המפלגה תוכל לעשות זאת והם יוכלו להתפנות לדבר החשוב באמת – עבודה בשדה.

workers2000x817
חקלאים עובדים בחווה שיתופית

נוסף על היעד של הגדלת התפוקה החקלאית, הוסף גם יעד של הגדלת התפוקה התעשייתית ובמיוחד ייצור פלדה. את המחסור בידע טכני או בהכשרה מקצועית מאו האמין שאפשר להחליף ע"י להט אידיאולוגי וגיוס המוני. הוא האמין שההמונים הסינים יצליחו במה שאף אומה לא הצליחה לפני – לקפוץ ישירות מכלכלה חקלאית מפגרת לכלכלה מתועשת ומודרנית [מקור].

הוא טעה. ממש טעה.

אני לא אתאר לכם את כל מהלך הזוועה של "הקפיצה הגדולה קדימה". למתעניינים אמליץ להאזין לפרק בנושא של הפודקאסט "כשבגרוש היה חור". אתן לכם את עיקר הדברים: "הקפיצה הגדולה קדימה" של מאו הביאה למותם של כ-30 מיליון בני אדם. תנו לזה רגע לשקוע. 30 מיליון בני אדם. רובם מתו ברעב עקב הקצאת משאבים לקויה, מינוח מקצועי לעובדה שהממשל הסיני לא דאג שיהיו מספיק אנשים שיעבדו בשעת הקציר ואז לא דאג לספק לאזורים הרעבים אוכל שהיה מאוחסן במחסנים לשעת חירום [מקור]. אחרים הוצאו להורג בעינויים ע"י פקידי ממשל חסרי לב. במקרה אחד הורים אולצו לקבור את ילדם בחיים מפני שגנב – תפוח אדמה [מקור]. בשביל להעצים את הזוועה, קחו בחשבון שלא מדובר בתקופת זמן ארוכה – 30 מיליון בני אדם מצאו את מותם בתקופה של 4 שנים בערך, בין 1958 ל-1962. בכך "הקפיצה הגדולה קדימה" הייתה יותר קטלנית ממרד טאייפינג בו נהרגו כ-20 מיליון איש ב-14 שנה.

איך מאו הצליח להרוג כל-כך הרבה אנשים, כל-כך מהר?

שבירות, שבירות ושוב שבירות

"הקפיצה הגדולה קדימה" הפכה לרצח המוני משום שמאו הפך את המשק הסיני לשביר. שביר הוא מונח שנטבע ע"י המתמטיקאי וההוגה נאסים טאלב, שברעיונות שלו על ברבור שחור, אקראיות ושבירות כבר עסקתי בפרק אחר [קישור]. בקצרה, שבירות משמעה שהמערכת נפגעת עקב אי-סדר. לדוגמה, כוס היא שבירה – מעל עוצמת פגיעה מסוימת, הכוס תשבר. הבואינג 737 MAX 8, הדגם שהתרסק פעמיים, הוא שביר – בין שאר בעיות התכנון, התוכנה שנועדה לבצע תיקון במקרה של הזדקרות ניזונה מחיישן אחד בלבד [מקור]. במקרה של תקלה בחיישן – טוב, אתם יודעים מה קרה.

למערכת שבירה יש מספר מאפיינים, שכולם אפיינו את המשק הסיני בזמן "הקפיצה הגדולה": ריכוזיות, ניתוק מגירוי חיצוני והיעדר יתירות.

ראשית, ריכוזיות. ריכוזיות גורמת לכך שהיכולת של המערכת להגיב בהתאם ובמהירות היא מוגבלת. בגופים קטנים ריכוזיות איננה בעיה – כיתת חיילים חייבת ריכוזיות של פיקוד בשביל להגיב בצורה אפקטיבית בקרב. אולם בגופים גדולים, וודאי בכלכלה גדולה כמו של סין, ריכוזיות גורמת לכך שבין האירוע לבין מקבל ההחלטה מפריד יותר מדי מרחק – במרחב, בזמן ובהיררכיה. כשהרעב הכה את הפריפריה הכפרית של סין, הוא היה רחוק מדי בשביל שלפקידים בבייג'ין יהיה אכפת, או שיוכלו להגיב בזמן למשבר. תושבי הכפרים מתו מרעב מפני שההחלטה על הקצאת המזון הייתה בשליטת המפלגה בבייג'ין, לא הועידה הכפרית.

שנית, ניתוק מגירוי חיצוני. ניתוק מגירוי חיצוני משמעו שגם אם גוף קבלת ההחלטות יכול להגיב בזמן למשבר, עד שהוא יהיה מודע לכך שיש משבר יהיה מאוחר מדי. הכלכלה הריכוזית של סין בתקופת מאו הייתה מנותקת מכוחות השוק, מהמציאות. במציאות התוצרת החקלאית צנחה משום היעדר כוח אדם ומכת ארבה. אולם מנהיגי הקולקטיבים ניפחו את המספרים בניסיון להרשים את הממונים עליהם [מקור]. הם אגב פעלו בהתאם למציאות – הם רצו להתקדם והדרך להתקדם הייתה ע"י השגת היעדים שהשלטון המרכזי הציב. אז מה אם המספרים קצת נופחו?

הבעיה שכולם ניפחו את המספרים. השלטון המרכזי, שהיה מרוחק מהמציאות בפועל, היה בטוח שהתוצרת החקלאית גדלה והחליט שעוד ועוד ממנה יועברו לערים. גם כשעלה חשד שהמספרים מנופחים, מאו לא היה מוכן להודות במציאות ולעצור את הקפיצה – ולמה שישלים? לא הוא מת ברעב. מתו הכפריים שלקחו מהם כל גרגר חיטה ואורז, על סמך מספרים לא נכונים. גוף קבלת ההחלטות היה מנותק מכוחות השוק ומהמציאות בשטח.

שלישית, היעדר יתירות. מאו לקח מיליוני איכרים ואיחד אותם בחוות שיתופיות. לפני "הקפיצה הגדולה", אם איכר אחד או אפילו 10% מהם היו טועים בשיקולים שלהם ונכשלים בלגדל יבול מספיק – הכפר היה שורד. אחרי "הקפיצה הגדולה", כשעשרות כפרים אוחדו לחווה חקלאית אחת, כישלון החווה החקלאית הביא למוות של אלפים. ואיך לא יהיו טעויות? הרי קבלת ההחלטות התקבלה הרחק מהחווה, בבייג'ין ומי שהיה ממונה עליה לא קיבל תשלום להיות מחובר למציאות – אלא לעמוד במטרות המפלגה.

מאו כמובן לא היה היחיד שהיה אחראי לכישלון של "הקפיצה הגדולה", אך התוכנית נשאה את שמו. הוא האמין שלהט אידיאולוגי יכול להחליף ידע מקצועי, שנתן יעדים מופרכים ורק המשיך להגדיל אותם [מקור]. המוות של כעשירית מאוכלוסיית סין הייתה באחריותו.

מה הוא עשה בתגובה? אם חשבתם על התפטרות, החבר מאו מאוד לא מרוצה מכם.

המהפכה התרבותית

הכישלון של "הקפיצה הגדולה קדימה" חיזק קולות במפלגה שהאמינו שנדרשים תמריצים חומריים וידע טכני בשביל להצעיד את סין קדימה. אחד מאותם קולות היה דנג שיאו פינג, אז בתחילת שנות ה-60' המזכיר הכללי של מזכירות המפלגה [מקור]. דנג קידם ביחד עם חברים אחרים במפלגה צעדים שנועדו להשיב את המצב ללפני "הקפיצה הגדולה קדימה" – לדוגמה פירוק החוות השיתופיות.

מאו ראה בצעדים הללו איום בורגני-קפיטליסטי על המהפכה הקומוניסטית ופגיעה אישית במעמדו. בואו נזכור – מאו היה דה-יורה חלק מההנהגה של המפלגה הקומוניסטית, לא המנהיג היחיד. משום שהשליטה שלו לא עוגנה בחוק, כשכפופים לו קידמו צעדים שהוא התנגד להם ואף שכנעו אותו להתפטר מתפקיד נשיא המדינה – הוא ראה בצעדים הללו חתירה תחת סמכותו. משום שהוא היה מנהיג המהפכה, המנהיג העליון של הרפובליקה העממית, היה ברור לו שחתירה תחתיו היא חתירה תחת הקומוניזם הסיני. הוא היה חייב לפעול.

באוגוסט 1966 מאו סגר את בתי הספר וקרא לנוער המהפכני להיאבק נגד "האלמנטים הבורגנים" שהסתננו למפלגה [מקור]. הוא עודד אותם להרוס את ארבעת הישנים – רעיונות ישנים, מנהגים ישנים, הרגלים ישנים ותרבות ישנה. הוא רצה להשתמש בנוער המהפכני בשביל לחסל את יריביו מבית ולהבטיח את הטוהר האידיאולוגי של המפלגה הקומוניסטית. הוא ראה במהפכה החדשה הזו, "המפכה התרבותית", דבר הכרחי להפוך את סין למרכז העולם הסוציאליסטי.

האירוניה שהמהפכה התרבותית מראה שמאו למד משהו מהכישלון שלו ב"קפיצה הגדולה". הוא היה יכול לטפל בבעיית המרות שלו ע"י תכנון מרכזי – לקחת את דנג ושאר "אויבי המהפכה", להעמיד מול כיתת יורים ולקבור בקבר לא מסומן. במקום הוא השתמש בכת האישיות שלו להתחיל פעילות ספונטאנית מהשטח, כלומר a bottom-up approach. רק מה? הוא שוב טעה בתכנון.

הנוער המהפכני יצא לעשות את שמנהיג האומה ביקש מהם. הם התארגנו בכנופיות שזכו לשם "המשמר האדום", משום שהסתובבו במדי צבא עם סרט אדום על זרועם [מקור]. הם תקפו ללא אבחנה כל מי שנראה להם בורגני, גם אם רק בלבוש או בתספורת. תלמידים הכו מורים וזקנים ונערים פשטו על בתי בכירים במפלגה ושדדו אותם. מקדשים ואתרי מורשת היסטוריים – נהרסו. "השומרים האדומים" הסתובבו בערי סין ונאבקו נגד כל מה שראו כמיושן ואנטי-מהפכני [מקור].

chinese-cultural-revolution-600x451
הרס אתר היסטורי במסגרת המהפכה התרבותית

בתחילתה של המהפכה התרבותית, בין 1966 ל-1968, נראה שהיא מתנהלת בהתאם לרצונו של מאו. המתנגדים של מאו כמו דנג ואביו של שי ג'ינפינג נעצרו ע"י המשמר האדום, נשפטו והוגלו לפריפריה של סין. ההנהגה הקומוניסטית המקומית בערים ובעיירות חוסלה והוחלפה בנאמנים למאו [מקור]. השומרים האדומים הפכו לגוף חוץ מפלגתי אפקטיבי בהפעלת כוח ובטיהור שורות המפלגה. רק שאחרי שסיימו לפעול נגד אויביו של מאו, הם התחילו לפעול אחד נגד השני.

לא יפתיע אתכם לגלות שב-1968 אחרי שהשומרים האדומים סיימו להתעלל ולהכות מורים וזקנים, הם פנו לפגוע בסניפי המפלגה הקומוניסטית ולהילחם אחד בשני [מקור]. כל קבוצה של שומרים ראתה בעצמה את המבטאת האמתית של תורת מאו. משום שהם האמינו שמחלוקות רעיוניות פותרים באלימות פיזית ולא בדיון, היה רק טבעי ש:

א' הם יהרסו סניפי מפלגה מקומיים, כי הרי הסניפים הם "מהישן" שמאו סימן כמטרת המאבק.

ב' הם ילחמו בשומרים אחרים, שלדעתם לא מספיק נאמנים כמוהם.

אזורי הכפר ובמיוחד הערים הידרדרו לאנרכיה. שומרים אדומים נלחמו זה בזה בקרבות רחוב ששיבשו את הפעילות הכלכלית ואת שגרת היום-יום של האזרחים. מאו הבין שהשומרים האדומים, הכוח המהפכני שלו, יצא משליטה ואיים על עצם קיום המפלגה הקומוניסטית.

הפעם מאו קיבל את ההחלטה הנכונה, סוג של. הוא שלח את הצבא להשתלט על השומרים האדומים, דבר שנעשה לעיתים תוך שפיכות דמים. במקביל הוא פתח בתוכנית לשליחת כ-17 מיליון צעירים לאזורי הכפר של סין [מקור]. מטרת התוכנית לפי מאו להביא למיתון של הצעירים ולהעמיק את ההזדהות שלהם עם הפועלים והאיכרים הסינים. מטרתו האמתית הייתה כנראה לשים סוף לשומרים האדומים ע"י פיזורם בסין.

גם אחרי ההשתלטות על השומרים האדומים והשבת הסדר באמצעות הצבא, המהפכה התרבותית לא נעלמה. שתי קבוצות חדשות קמו במפלגה הקומוניסטית: אחת, שכונתה "כנופיית הארבעה", הובלה ע"י אשתו של מאו ודגלה בקו שמאלי-קיצוני. היא הייתה מעוניינת להמשיך ולהעמיק את המהפכה התרבותית. הקבוצה השנייה, בראשות ראש הממשלה ג'ואו אנלאי (Zhou Enlai) רצתה לסיים את המהפכה התרבותית ולהחזיר את היציבות למפלגה והמדינה. מאו שימש כבורר בין הקבוצות, לעיתים נוטה לעבר אחת או לעבר אחרת. מאו תמך אידיאולוגית בכנופיית הארבעה, אך ראה בחואה גוופנג (Hua Guofeng) מן המחנה המתון את יורשו וממשיך דרכו.

המהפכה התרבותית באה לסיומה עם מותו של מאו ב-1976. חואה, מודאג מכנופיית הארבעה, החזיר למוקד הכוח את דנג שיאו פינג. הוא יגלה שהיכולות הפוליטיות של דנג טובות, טובות מדי – לא רק שדנג יסלק את "כנופיית הארבעה" מכס השלטון, הוא יסלק גם את חואה. עידן חדש עמד להתחיל בסין העממית.

סיכום

כוח, כוח ועוד כוח. ב-1966 אחרי שהביא למותם של מיליונים מאו לא ראה בזה כישלון אישי, אלא מהמורה בדרך. כשחברי מפלגה אחרים ניסו לקדם את סין בדרך פרגמטית יותר, הוא הקים בכוח אישיותו את הסטודנטים הסינים על המפלגה. בתאווה שלו לכוח מאו כמעט וחיסל את המערכת שהקים.

מותו ב-1976 לא סימן את הסוף של מאבקי הכוח בקרב האליטה של המפלגה. הוא רק סימן את סיום התקופה בה אדם אחד היה מספיק חזק לבדו לאיים על המפלגה כולה. בחלק ב' נראה איך השמרנים והרפורמים נאבקו על נשמתה של סין. כל זאת – ועוד – בפרק הבא.

2 comments

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

%d בלוגרים אהבו את זה: