להורדת הפרק – קישור.
להורדת עותק pdf – קישור.
מבוא
היום אני רוצה ללמד אתכם מסגרת שתתן לכם דרך חדשה לדבר ולחשוב על ארה״ב. המסגרת הזו נחוצה לניתוח שלנו את טראמפ, אבל היא יותר מזה – היא כלי שתוכלו להשתמש בו כדי להבין לא רק את טראמפ, אלא כל ממשל אמריקני. זו מסגרת שתתן לכם לחשוב באופן שיטתי על ממשלים אמריקנים והמדינאות שלהם.
למקרה ושכחתם אנחנו עדיין מנתחים את ממשל טראמפ, שעומד לחגוג שנה לשלטון.
עד עתה עשינו ניתוח של הסביבה האסטרטגית האמריקנית. ראינו מה היא צריכה לעשות: תיעדוף, להפנות משאבים מאירופה והמזרח התיכון למזרח אסיה. ראינו גם מה מונע ממנה: פרדוקס התיעדוף. היא מוציאה כוחות מאירופה והמזרח התיכון ו – בום! האזורים נדלקים. ואז היא צריכה ולהחזיר אליהם כוחות.
אבל מאז 2022 יש לארה״ב חלון בו היא יכולה לבצע תיעדוף בלי הפרדוקס. אולם כדי לנצל את החלון, ולהבטיח שפרדוקס התיעדוף לא יחזור, היא חייבת לעשות 4 דברים: לחזק את בעלות הברית באירופה, לסיים את הסיוע לאוקראינה, למנוע מאיראן להתחזק, ולהרחיב את הנורמליזציה במזרח התיכון. האם היא תעשה את זה?
ממשל ביידן לא ניצל את החלון. הוא היה מחויב מדי לאוקראינה, הוא ניסה להגיע להבנות עם איראן, המזרח התיכון בער – ולכן לא היה אפשר להרחיב את הנורמליזציה. האם ממשל טראמפ יצליח לנצל את החלון? כדי לענות על כך אנחנו חייבים לעבור מניתוח הסביבה לניתוח השחקן, מניתוח ארה״ב, לניתוח ממשל טראמפ.
הדרך הגרועה לנתח את טראמפ היא פסיכולוגית: טראמפ הוא נרקיסיסט. טראמפ אוהב עסקאות. טראמפ לא סובל שרוכבים עליו. טראמפ הוא ככה וטראמפ הוא ככה. אתם יודעים, מה שבדרך כלל עושים באולפני חדשות.
יש שתי בעיות עם הניתוח הפסיכולוגי: הראשון, אין לנו מושג אם הוא נכון או לא. אני אנחש שאתם לא חשופים למודיעין מסווג הכולל ניתוח פסיכולוגי של טראמפ. אני גם אעריך שרובכם לא פסיכולוגים. ומעולם לא פגשתם את טראמפ. אם אתם לא פסיכולוגים ומעולם לא פגשתם את האיש ואין לכם גישה למודיעין מסווג אז אתם לא עושים ניתוח פסיכולוגי, אתם משחקים ב״נדמה לי״: נדמה לי שטראמפ נרקיסיסט. נדמה לי שטראמפ הוא איש עסקים קשוח. נדמה לי שטראמפ חושב ככה. או אחרת. נדמה לי ונראה לי ואולי לי ואוי לי ואויה לי. לא דרך טובה לנתח ממשל שיכול להשפיע באופן דרמטי על ביטחון ישראל ושגשוגה.
הבעיה השנייה עם הניתוח הפסיכולוגי שממשל טראמפ הוא לא דונלד טראמפ. הממשל הוא לא אדם אחד. ממשל אמריקני מונה אלפי בני אדם: מזכירים, סגני מזכירים, יועצים, פקידים בכירים ועוד. הנשיא הוא החשוב שבהם, אבל הוא לא יכול לקבל כל החלטה בעצמו והוא לא מקבל כל החלטה בעצמו. הוא מוקף ביועצים שמשפיעים עליו לא פחות משהוא משפיע עליהם. והממשל צריך לתפקד גם כשהנשיא לא בחדר. הוא לפעמים משחק גולף. אתם באמת חושבים שתת-מזכיר המדינה למדיניות כלכלית מסמס לטראמפ לפני כל גיבוש אסטרטגיה? כמובן שלא.
כדי שאלפי אנשים יפעלו בצורה מתואמת, הם צריכים הנחות משותפות. רעיונות משותפים. רעיונות שעונים על שאלות כמו: מהו האינטרס הלאומי של ארה״ב? איך משיגים אותו? מיהם האויבים של ארה״ב? מיהן בעלות הברית שלה? מה אנחנו רוצים מבעלות הברית שלנו? מתי משתמשים בכוח? מתי לא? התשובות לשאלות הללו לא תמיד נכתבות בפירוש. לפעמים הן פשוט ״האופן שבו אנחנו חושבים כאן״. אבל הן קיימות, והן מאפשרות לממשל לתפקד כגוף קוהרנטי פחות או יותר. אנחנו צריכים לזהות את הרעיונות הללו, במקום לנסות ולהבין את האישיות של דונלד.
מה שאני רוצה לעשות היום הוא להתמקד ברעיונות של הממשל, ולעשות זאת במסגרת היסטורית רחבה. אני רוצה לתת לכם מסגרת שבאמצעותה נוכל להבין לא רק את ממשל טראמפ, אלא כל ממשל שקדם לו וכנראה כל ממשל שיבוא אחריו. מסגרת שלא רק תיתן לנו להבין – היא אפילו תיתן לנו לחזות בקווים כללים מה יעשה הממשל.
מהי המסגרת? ארבע המסורות של פרופסור וולטר ראסל מיד.
מיד הוא פרופסור לאסטרטגיה ומדינאות באוניברסיטת פלורידה ועמית בכיר במכון הדסון. ב-2001 הוא פרסם ספר בשם ״Special Providence״ (השגחה מיוחדת), בו טען שמדיניות החוץ האמריקנית מעוצבת על ידי ארבע מסורות מדינאות: ההמילטונית, הוילסונית, הג׳פרסונית והג׳קסונית. כל מסורת היא אוסף של רעיונות העונים לשאלות שהגדרנו – יחס לבעלות ברית, האינטרס הלאומי האמריקני, שימוש בכוח וכדומה[1].
בזמן שהמסורות הן גופים קוהרנטיים של רעיונות, הן לא אידיאולוגיות נוקשות. נשיא יכול להיות בו-זמנית משויך לשתי מסורות או יותר. טראמפ כפי שנראה הוא גם ג׳קסוני וגם המילטוני.
איך המסגרת של המסורות עוזרת לנו? ראשית, היא נותנת לנו שפה לנתח ממשלים אמריקנים שונים. השפה המקובלת ביחסים בינלאומיים, של ריאליסטים מול אידיאליסטים, לא תופסת את הגישות הייחודיות במדינאות האמריקנית. לאמריקנים יש דרכים משלהם לחשוב על העולם, והן שונות מאשר אלו באירופה או אלו בישראל.
שנית, אם אנחנו מצליחים לזהות מהי המסורת או המסורות הדומיננטיות בממשל אנחנו יכולים לחזות את ההתנהגות שלו. לא על בסיס ניחושים פסיכולוגיים, אלא על בסיס מה שאנשים מאותן מסורות עשו בעבר. אנחנו יכולים להעריך את הסגנון שלו, היעדים שלו, את הגישה הכללית שלו בסוגיות שונות.
זה קצת כמו לזהות את סגנון המשחק של קבוצת כדורגל. אם אני יודע שהקבוצה משחקת טיקי-טאקה, אני יכול לחזות שהיא תחזיק הרבה בכדור, תעשה מסירות קצרות ותחפש בסבלנות הזדמנות להבקיע. לא בגלל שאני קורא את מחשבות השחקנים, אלא בגלל שזה הסגנון שלהם.
ממשל טראמפ שייך בעיקר לשתי מסורות: הג׳קסונית וההמילטונית. בפרק הזה נכיר אותן, נראה למה ממשל טראמפ מתאים להן, ונראה מה הן מנבאות לגבי היכולת שלו לנצל את חלון התיעדוף.
ארבעת המסורות
פרופ׳ מיד בחן את ההיסטוריה האמריקנית מהקמת הרפובליקה האמריקנית ועד סוף שנות ה-90׳ וזיהה בה ארבעה טיפוסים של מדינאות אמריקנית, 4 מודלים שכל ממשל אמריקני מתאים לאחד או יותר מהם. המודלים הם: המסורת ההמילטונית, הוילסונית, הג׳פרסונית והג׳קסונית. לכל מסורת יש תפיסה שונה של האינטרס הלאומי, אבל לא בהכרח מנוגדת. כלומר, שתיים או יותר מסורות יכולות לפעול יחד בכל ממשל. מה שמבדיל אותם הוא היחס לעולם.
המסורת הראשונה היא ההמילטונית, אותה מיד קרא על שם מזכיר האוצר הראשון של ארה״ב אלכסנדר המילטון. מה היא רוצה? דבר אחד: שאמריקה תהיה עשירה. המטרה של המדינאות האמריקנית לפי ההמילטונים היא לדאוג לשגשוג הרפובליקה[2]. לשם כך צריך ממשל פדרלי חזק וצבא חזק שיגנו על האינטרסים הכלכליים של ארה״ב. לדוגמה, יגנו על חופש השיט של ארה״ב, יפתחו שווקים חדשים לסוחרים ויתמכו בתעשייה המקומית[3].
הגישה של ההמילטונים לעולם היא של פסימיות אופטימית. העולם הוא מקום מסוכן בו מדינות נאבקות בשביל הישרדות ועוצמה. להמילטונים אין שום כוונה לתקן את העולם. הם כן חושבים שמסחר יכול לרסן מעט את יצר התוקפנות של אומות, ואולי להביא שלום או לכל הפחות יציבות למערכת הבינלאומית. אבל בכל מקרה, גם אם גר זאב עם כבש, ההמילטונים רוצים להיות הזאב, לא הכבש.
התחייה של מדיניות תעשייתית בארה״ב מבשרת את החזרה של המסורת ההמילטונית בגרסה הפרוטקציוניסטית שלה. לא אעייף אתכם בסקירה היסטורית, רק אומר שמי שחושב שארה״ב תמיד הייתה הבית של שוק חופשי והתערבות מינימלית של הממשלה בכלכלה לא מכיר את ארה״ב. ההמילטונים במאה ה-19 היו תומכים גדולים של הגנה על תעשיות באמצעות מכסים, והשקעה אסטרטגית בתשתיות ותעשיות. המכסים של טראמפ או הסבסוד של ביידן הם אמריקנים כמו עוגת תפוחים וזיקוקים ביום העצמאות.
המסורת השנייה היא הוילסונית. הגישה של המסורת הוילסונית שונה לחלוטין לזו של ההמילטונים, אך לא מנוגדת. הוילסונים רוצים לתקן את העולם ע״י סילוק המלחמה והפצת הדמוקרטיה. הוילסונים, על שם הנשיא וודרו וילסון, חושבים שתפקיד ארה״ב הוא להפיץ דמוקרטיה בעולם, להילחם בעוני, במחלות ובדיקטטורות. הייעוד של ארה״ב הוא להביא את בשורת החירות והנאורות לכל קצות הגלובוס[4]. אם הווילסונים תומכים בצבא חזק, הוא כדי להילחם במפלצות של העולם. חשוב להדגיש שהמסורת הזו הייתה קיימת בארה״ב הרבה לפני שוודרו וילסון בכלל נולד.
המסורת השלישית היא הג׳פרסונית, על שם תומאס ג׳פרסון, הנשיא השלישי של ארה״ב. הג׳פרסונים מסתכלים בחשד גם על ההמילטונים וגם על הווילסונים. בכלל, הג׳פרסונים מסתכלים בחשד על הכול. הם חושדים שההמילטונים רוצים להפוך את ארה״ב לאימפריה שתהרוג את החירות בבית. הם חוששים שהוילסונים יתישו את הרפובליקה עם מסעות צלב בחוץ. הם מסתכלים על העולם בחשד, מחפשים באופק את המפלצת שתבוא ותהרוס את הרפובליקה.
הג׳פרסונים רואים בארה״ב ניסוי ייחודי בממשל דמוקרטי וחירות. ניסוי ייחודי ושביר, שארה״ב חייבת בכל מחיר להגן עליו. איך? באמצעות ממשל קטן, מרוסן, שמתמקד במדיניות פנים. האינטרס העליון של ארה״ב הוא להבטיח שהפרויקט האמריקני, של ממשל הפועל מטעם העם ולמען העם, ימשיך להתקיים[5].
לבסוף יש לנו את הג׳קסונים. המסורת נקראת על שם אנדרו ג׳קסון, הנשיא ה-7, גיבור מלחמת 1812. הג׳קסונים הם הפופוליסטים של אמריקה. הם לא מתעניינים בהפצת דמוקרטיה או במסחר גלובלי. הם שותפים לדעה של הג׳פרסונים שארה״ב צריכה להתמקד בפנים. אבל בניגוד לג׳פרסונים, הג׳קסונים לא רואים את ארה״ב כפרויקט רעיוני ליישום אידיאל החירות ושלטון העם. לא, הם רואים את ארה״ב כמדינת הלאום של העם האמריקני. וכמדינת לאום ארה״ב צריכה לדאוג לדבר אחד בלבד: הביטחון והרווחה של העם האמריקני[6].
מי הוא העם האמריקני? מעמד הביניים שלו, המשפחות העובדות של הרפובליקה. הממשל צריך לדאוג להן לאדמות חקלאיות בחינם, למשכנתאות מסובסדות, לביטוח בריאות, לפנסיה, וכמובן לתעסוקה. הוא צריך לדאוג שהעם האמריקני בטוח בביתו, בטוח מאיומים מבפנים ומחוץ. הג׳קסונים לא מתעניינים באידיאולוגיה. אם משהו משרת את המטרה של ביטחון ושגשוג העם האמריקני הוא כשר. אם לא – לא. זה לא אומר שאין להם מחויבות לבעלות ברית, או שהם לא רואים חשיבות בהגנה על הכבוד הלאומי. אבל אם הוילסונים חושבים שאמריקה תלך להפיץ דמוקרטיה במזרח התיכון, או ההמילטונים חושבים שאמריקה תוותר על התעשייה שלה בשביל ייצור יעיל יותר בסין – טוב, כדאי שיחשבו שוב.
כפי שאמרתי המסורות הללו אינן אידיאולוגיות נוקשות או מחנות פוליטיים מובחנים. הן דפוסי חשיבה ורעיונות שממשלים אמריקנים חוזרים אליהם במודע או שלא במודע. וממשל אחד יכול להכיל מספר מסורות, או לנוע בין מספר מסורות, בהתאם לנסיבות.
כדוגמה, בואו וניקח את ממשל בוש הבן והמלחמה העולמית בטרור. המלחמה בטרור של בוש שילבה בין הוילסונים, ההמילטונים והג׳קסונים. בצד הוילסוני היה לנו את הרעיון שהחירות בבית תלויה בהצלחה של החירות בארצות זרות. בוש אמר זאת במפורש בנאום ההשבעה השני שלו[7]. מצד שני, כדי לתמוך בהפצת הדמוקרטיה הממשל גם תמך בהפצת הגלובליזציה, מעוניין לשלב עוד ועוד כלכלות בשוק העולמי – חזון המילטוני. ממשל בוש חתם על 13 הסכמי סחר חופשי, שיא היסטורי לממשל אמריקני.
אבל מה שהניע את המלחמה בטרור והמוכנות של האמריקנים לפלוש ולכבוש שתי מדינות במזרח התיכון היה המסורת הג׳קסונית. היחס של המסורת הג׳קסונית למלחמה הוא בינארי: או שיש מלחמה, או שאין. ואם יש – ארה״ב צריכה לנהל אותה במלוא העוצמה, כדי לוודא שהצד השני לא יעז שוב לתקוף את ארה״ב. אצל הג׳קסונים אין ״תגובה פרופורציונאלית״. אם תקפת את ארה״ב, ארה״ב תמעך אותך. אם תהרוג 3,000 אמריקנים במתקפת טרור, ארה״ב תהרוג אותך וכל מי שיגן עליך. הוילסונים וההמילטונים יכולים לצבוע את זה איך שירצו – בבסיס שלה, המלחמה בטרור הייתה נקמה ג׳קסונית. אגב, בדיוק כמו הזירה הפסיפית במלחמת העולם השנייה מול יפן.
טראמפ כהמילטוני-ג׳קסוני
היתרון במסגרת 4 המסורות שהיא לא רק מאפשרת לנו לנתח ממשל אמריקני, אלא גם לחזות כיצד יפעל. אם אני יודע שהממשל הוא וילסוני, אני יודע שהוא יהיה מוכן להתערב במשברים מעבר לים כדי לקדם דמוקרטיה. אם הוא המילטוני, הוא יהיה ממוקד בבניית העוצמה הכלכלית של ארה״ב והתנהלות ״ריאליסטית״ – על בסיס אינטרסים – עם מדינות אחרות בעולם. ואם הוא ג׳קסוני – הממשל ינסה בראש ובראשונה לדאוג לעובד האמריקני.
מה ממשל טראמפ?
ממשל טראמפ הוא המילטוני-ג׳קסוני. הוא משלב את המסורת המדינאית של הרפובליקה הסוחרת, עם הפופוליזם האמריקני שרוצה לדאוג לעובד האמריקני. הרווחה של האומה מוגדרת דרך הרווחה של העובד האמריקני.
כהוכחה אחת, קחו את מסמך האסטרטגיה לביטחון לאומי של הממשל, שפורסם בתחילת דצמבר 2025[8]. שימו לב כיצד הממשל מדבר על צמיחה כלכלית ושגשוג כלכלי[9]:
American policy will be pro-worker, not merely pro-growth, and it will prioritize our own workers. We must rebuild an economy in which prosperity is broadly based and widely shared, not concentrated at the top or localized in certain industries or a few parts of our country.
המדיניות האמריקנית תהיה ״בעד העובד״, לא רק ״בעד צמיחה״. השגשוג יהיה משותף לרבים, לא מרוכז באלפיון העליון או בתעשיות מסויימות או במדינות מסויימות באיחוד.
הוכחה נוספת היא ההתנהלות של הממשל במדיניות חוץ. ממשל טראמפ בשנה הראשונה שלו ישב למשא ומתן עם רוסיה, הטיל סנקציות על בכירים באיחוד האירופי וחטף נשיא מכהן של מדינה שכנה – ונצואלה. לממשל הזה לא אכפת מה מקובל או מה מצופה מארה״ב. הוא רוצה לקדם את האינטרס הלאומי האמריקני והוא יעשה את זה בכל דרך שהוא חושב לנכון. התנהלות ג׳קסונית.
הוכחה שלישית היא הגישה של הממשל למזרח התיכון. איך הממשל רוצה להביא יציבות ושלום? באמצעות השקעות, שיתופי פעולה טכנולוגים ושיתופי פעולה כלכלים. אנרגיה, בינה מלאכותית ונדל״ן כיסודות של סדר אזורי חדש. הממשל באמת ובתמים מאמין שדרך פיתוח כלכלי הוא יביא יציבות לאזור. לדוגמה בעזה. גישה המילטונית קלאסית.
איך תראה האסטרטגיה של הממשל לעולם, בקווים כללים – בזה נעסוק בפרק הבא. אבל לפני שאנחנו מגיעים לדבר על האסטרטגיה של הממשל לעולם – ועל התגובה של העולם לממשל – אנחנו קודם צריכים לענות על השאלה איתה פתחנו, והיא השאלה שקובעת עד כמה הממשל יהיה חשוב היסטורית: האם הוא יכול לנצל את חלון התיעדוף? האם הוא יכול להבטיח שלא תהיה הגמוניה סינית באירו-אסיה? שהתנאי הראשון לכך הוא למנוע הגמוניה סינית במזרח אסיה? לדעתי התשובה היא חד משמעית כן.
טראמפ והחלון
יש שתי קטגוריות של גורמים שישפיעו על היכולת של ממשל טראמפ לנצל את חלון התיעדוף: חיצוניים ופנימיים. חיצוניים הם אירועים שאינם בשליטת הממשל. לדוגמה – מגיפה עולמית. מלחמה חדשה במזרח התיכון. מתקפה רוסית נגד אסטוניה. אילו אירועים שעלולים למנוע מן הממשל לנצל את החלון. הוא יכול להשפיע על הסבירות שהם יקרו, הוא יכול לבחור איך להגיב אליהם, אך הם אינם תלויים בו.
הקבוצה השנייה של גורמים הם פנימיים, והם קשורים לאיך הממשל תופס את העולם, חושב על מקומו בעולם ואיך הוא מתנהל בעולם. ממשל ביידן נפל על הגורמים הפנימיים, שמנעו ממנו לנצל את החלון. זו אינה ביקורת על הממשל, זו הבחנה. הממשל היה מחוייב לסיוע לאוקראינה, היה מחוייב להגיע להבנות עם איראן. האם ממשל טראמפ יפול בגורמים הפנימיים?
לדעתי התשובה היא לא. להיפך. חלון התיעדוף תפור לשילוב הג׳קסוני-המילטוני. כל מה שממשל טראמפ צריך לעשות כדי לנצל את החלון הוא לחתור להשגת האינטרס האמריקני, גם אם זה דורש לדרוך על בעלי ברית. ונחשו מה? הוא עושה את זה.
אני מזכיר את 4 הדברים שצריך לעשות כדי לנצל את החלון: לחזק בעלי ברית באירופה, לסיים את הסיוע לאוקראינה, לשמור את איראן חלשה, לקדם נורמליזציה במזרח התיכון. בואו נבחן את השילוב מול כל היבט.
אירופה. במסורת הג׳קסונית אתה מקבל כבוד אם אתה יכול ״להחזיק את עצמך״. הכבוד הג׳קסוני הוא הכבוד של האדם העובד, שמפרנס את משפחתו בכבוד. תפיסת הכבוד הזו מורחבת למערכת הבריתות האמריקנית ובעל ברית שיכול להגן על עצמו בכוחות עצמו זוכה לכבוד.
מה אם הוא לא יכול? אז הוא עלוקה שרוכבת על ארה״ב. ואם יש משהו שהג׳קסונים לא אוהבים הוא שרוכבים עליהם.
הבוז של ממשל טראמפ לבעלי הברית האירופים של אמריקה לא צריך להפתיע אף אחד. גם לא הסקפטיות של הממשל בנוגע לנאט״ו, או הלחץ המאסיבי שטראמפ הפעיל כדי שמדינות אירופה יגדילו את ההוצאה הביטחונית שלהן ל-5%. כבר ב-2011 מזכיר ההגנה היוצא רוברט גייטס הזהיר את האירופים שאם הם לא יגדילו את הוצאות הביטחון שלהם, פוליטיקאים והבוחר האמריקני יתהו למה הם מסבסדים את ההגנה של אחת היבשות העשירות בעולם. טוב, היום הזה הגיע.
והוא מפחיד את האירופאים עד העצם.
רק בשנה האחרונה ראינו את מדינות אירופה מעלות באופן דרמטי את הוצאות הביטחון שלהן; האיחוד הקים תוכניות מימון חדשות לרכש צבאי ופיתוח אמצעי לחימה; הגרמנים זרקו מהחלון את ״מעצור החוב״ שהגדיר את המדיניות הפיסקלית של המדינה בעשור וחצי האחרונים. בעלי הברית של אמריקה באירופה מתחמשים.
עכשיו, אפשר לתהות האם הם ימשיכו להיות בעלי הברית של אמריקה לאור ההתנהלות של טראמפ. אני חושב שהתשובה היא כן, ואני אסביר אותה בהרחבה בפרק הבא. כרגע מספיק שאומר שגם עם ההתחמשות הרחבה של האירופים, הם עדיין יהיו תלויים בארה״ב להרתעה גרעינית מול רוסיה, ותלויים בקשרי המסחר עם אמריקה. סין היא לא תחליף, מסיבות שארחיב עליהן גם בפרק הבא.
אז הג׳קסונים מפחידים את בעלי הברית האירופאיים להתחמש. וי על חיזוק בעלי ברית באירופה.
הסעיף הבא הוא סיום הסיוע לאוקראינה. אוקראינה היא לא בעלת ברית רשמית של אמריקה. על אף זאת, בשלוש השנים האחרונות האמריקנים נתנו לקייב סיוע צבאי, אך לא מספיק כדי לנצח. אם יש משהו שמתסכל את הג׳קסונים הוא מלחמה שנמרחת. או שזה טוב לאמריקה שאוקראינה תנצח – ואז אמריקה צריכה לעשות הכול כדי שהיא תנצח. או שלא, ואז למה ארה״ב מלכתחילה מעורבת בסיפור הזה?
הממשל יכול לקחת את הגישה הזו לשני כיוונים שונים: או להגדיל באופן מאסיבי את הסיוע הצבאי לאוקראינה כדי להביא ניצחון, אם זה אפשרי; או לחתוך את ההפסדים. שהאירופים ישלמו על הסיוע, בזמן שהממשל מנסה להשיג עסקה על אוקראינה. אם אמריקה לא יכולה להביא ניצחון, לפחות שתביא רווח כספי.
הסעיף השלישי – שמירת איראן חלשה. אחרי שהאיראנים חטפו 66 אמריקנים בנובמבר 1979, אחד השירים הפופולאריים בארה״ב היה“Bomb Iran”. לא קשה לנחש על מה השיר. הג׳קסונים רואים באיראן אויב, או לכל הפחות מדינה עוינת לארה״ב. אז לנסות ולהגיע להבנות עם איראן לא בא בחשבון.
זה לא אומר שהג׳קסונים רוצים מלחמה עם איראן. זה כן אומר שאם האיראנים יאיימו על חיי אמריקנים הם ישלמו בדם. בינואר 2020 איראן,דרך הפרוקסי העיראקי שלה, תקפה את השגרירות האמריקנית בבגדאד. טראמפ הגיב בחיסול קאסם סולימאני.
איראן היא איום. הממשל יפעיל נגדה לחץ סנקציות מאסיבי, הוא יחמש את בעלי הברית שלו באזור נגדה, אולם הוא יהיה פתוח למשא ומתן עם טהרן אם היא תרצה זאת. אין אויבים נצחיים לא אצל הג׳קסונים ולא אצל ההמילטונים. אם מדינה מוכנה להכיר בטעות שלה ולהתחיל יחסים חדשים עם אמריקה – היא תוכל להינות מהשגשוג שמחכה במחנה האמריקני. אם לא – שיהנו עם הסנקציות.
לבסוף, נורמליזציה. נורמליזציה מתאימה באופן נהדר לגישה המילטונית ליחסי חוץ: הסכם שלום בין הפלסטינים והישראלים? הסדרי ביטחון? זה לא יביא נורמליזציה. בואו ניקח את כל בעלי הברית שלנו ונאגד אותם דרך תשתיות, הסכמי סחר, שיתופי פעולה טכנולוגים ועוד. נקדם מסחר, השקעות ושגשוג כלכלי. הפיתוח הכלכלי של האזור יביא נורמליזציה, שלום ויציבות. הממשל לא מרגיש מחוייב לנורמות או מה שמקובל. בחוגי המדיניות של וושינגטון האמינו שהדרך לנורמליזציה ערבית-ישראלית חייבת לעבור דרך שלום בין ישראל לפלסטינים. אז דונלד טראמפ הציע מתנות לבחריין, איחוד האמירויות ומרוקו שנירמלו יחסים. יש כאן את הגמישות הדיפלומטית של הג׳קסונים, עם הגישה המסחרית של ההמילטונים.
בעלי הברית של אמריקה באירופה מתחזקים, הסיוע לאוקראינה הסתיים, איראן נשמרת חלשה והממשל פועל להרחיב את הנורמליזציה דרך מסחר והשקעות. ובזמן שהוא עושה את זה, הוא מזיז כוחות מאירופה והמזרח התיכון למזרח אסיה ואמריקה הלטינית.
הסיפור עם אמריקה הלטינית מעניין, כי הוא לא עלה עד עכשיו בניתוח שלנו. האם הממשל עושה צעד אסטרטגי נכון בהתמקדות בהמיספרה המערבית? או שמא, כפי שחלק טוענים, הוא בכלל מוותר על ריסון סין במזרח אסיה בשביל הגמוניה באמריקה הלטינית?
עניתי על השאלה הזו בהרחבה בניתוח מס׳ 288 במועדון המשחק הגדול. בקצרה הממשל באופן מפורש דוחה הגמוניה של איזו מעצמה על איזה אזור באירו-אסיה, ואפשר להצדיק את ההתמקדות באמריקה הלטינית לא כהתכנסות מהעולם, אלא כשיפור היכולת של ארה״ב להתחרות מול סין. יש באמת משברים באמריקה הלטינית שמאיימים על הביטחון הלאומי של ארה״ב. הם כל-כך אמיתיים שכבר באוקטובר 2020 חזיתי שארה״ב תגדיל את הפעילות המודיעינית והצבאית שלה באמריקה הלטינית, במיוחד במקסיקו. והנה זה קורה. הממשל מגיב לאיומים. הוא לא מוותר על העליונות האמריקנית במזרח אסיה.
סיכום
במקום לנסות ולנתח את טראמפ פסיכולוגית, השתמשו במסגרת ארבע המסורות של וולטר ראסל מיד. טראמפ הוא שילוב של המילטוני – אמריקה צריכה להיות עשירה – וג’קסוני – אמריקה צריכה לדאוג לעובד ולעם האמריקני. השילוב הזה תפור לחלון התיעדוף: הג’קסונים מפחידים את האירופים להתחמש, ההמילטונים מקדמים נורמליזציה דרך מסחר, ושניהם לא מרגישים מחויבות לאוקראינה או לנורמות דיפלומטיות. ממשל ביידן היה כבול. טראמפ לא כבול לשום דבר חוץ מהאינטרס האמריקני.
[1] Walter Russell Mead, Special Providence: American Foreign Policy and How It Changed the World, 1st ed (Knopf, 2001).
[2] Mead, Special Providence, 101–9.
[3] Walter Russell Mead, ‘The Return of Hamiltonian Statecraft’, Foreign Affairs, 20 August 2024, https://www.foreignaffairs.com/united-states/return-hamiltonian-statecraft-walter-mead.
[4] Mead, Special Providence, 132–37.
[5] Mead, Special Providence, 172–82.
[6] Walter Russell Mead, ‘The Jacksonian Tradition: And American Foreign Policy’, The National Interest, no. 58 (2000): 5–29, http://www.jstor.org/stable/42897216.
[7] “We are led, by events and common sense, to one conclusion: The survival of liberty in our land increasingly depends on the success of liberty in other lands. The best hope for peace in our world is the expansion of freedom in all the world.”
[8] The White House, ‘National Security Strategy of the United States’, The White House, November 2025.
[9] The White House, ‘NSS’, 10.
