תקציר
- מדינת ישראל צריכה להביא לכניעה המוחלטת של חמאס. כניעה כזו תכלול: החזרת כלל החטופים, כניעת הנהגת חמאס ומסירת פושעי מלחמה לדין, פירוז מלא של הרצועה ויהודה ושומרון. אם יסרב – השמדה מוחלטת של חמאס. ישראל חייבת לקבוע שהמחיר על פלישה לשטחה הוא אחד: השמדת היריב.
- אסור לישראל להתפתות ולהרחיב את מעגל העימות באופן שאינה יכולה להכיל. מתקפה נגד איראן בשעה הזו תהיה טעות. עדיף לה לישראל לנעול את חיזבאללה במצב הכן לפלישה ישראלית לרצועה, בעוד ישראל משמידה מטרות איראניות בסוריה. ישראל צריכה לכתוש את ציר ההתנגדות בסוריה ובעזה, מכריחה את חיזבאללה לחשוף הפתעות שהכין בזמן שלא נוח לו.
- לפלשתינים בעזה הזדמנות להתקומם נגד חמאס ולקחת את חייהם בידיהם. ישראל לא יכולה להילחם במקומם וחמאס בבירור אינו מעוניין בטובתם. אנו נעשה מה שדרוש לשם ביטחוננו. על תושבי הרצועה להחליט מה הם מתכוונים לעשות כדי להבטיח את עתידם.
להורדת הפרק – קישור.
להורדת עותק pdf – קישור.
מבוא
בצעד חריג החלטתי לשחרר השבוע את הניתוח של מועדון המשחק הגדול לכלל המשחק הגדול. מטרת הניתוח לעזור לנו להבין מה בדיוק קרה לנו – כי נראה שיש מי שעדיין לא הפנים – להציע מה צריך לעשות עם חמאס ומה יש לעשות עם ציר ההתנגדות האיראני בכלל. אני אתחיל בכמה הערות אישיות, נמשיך למה קרה לנו, מה יש לעשות עם חמאס ולבסוף התמונה האסטרטגית הגדולה יותר.
אני מתייחס למצב החדש כשגרה החדשה שלנו. אני לא חושב שזה נכון להקפיא את החיים ולהמתין ליום בו המערכה תסתיים. אנחנו לא יודעים מתי היא תסתיים. יכול להיות שבעוד חודש, יכול להיות שבעוד שנה. זו השגרה החדשה שלנו ואיתה אנו חיים.
מבחינת המשחק הגדול והמועדון המשמעות היא שאני לא מתכוון למקד את כל תשומת הלב במלחמה כאן. העולם לא עומד מלכת ואנחנו צריכים לעקוב אחר הנעשה בזירה הבינלאומית. העוקבים הוותיקים יודעים שאחרי מיקוד של כ-3 שבועות במלחמה באוקראינה, שחררתי מגע. אני אנליסט גיאופוליטי, לא צבאי. אני מתעסק באסטרטגיה. ברגע שניתחת את המצב והגדרת את האסטרטגיה, אין הרבה מה להוסיף חוץ מלעקוב אחר הנעשה.
אני יודע שיש כאן עוקבים חדשים, אז: א׳ ברוכים הבאים! תמיד כיף לראות עוד עוקבים. ב׳ לאיפה הגעתם? אני ניצן דוד פוקס, בן 32, אבא של אביגיל ועמליה ומתגורר היום בחיפה. אני אנליסט גיאופוליטי, שזה טייטל מרשים בשביל להגיד שאני מנסה לפרק ולהבין מערכות. המערכת שאני מנסה לפרק ולהבין היא הזירה הבינלאומית.
לצערי מאז המלחמה באוקראינה יש הרבה אנשים שמדברים על גיאופוליטיקה. חלקם מבינים יותר על מה הם מדברים, חלקם פחות. אז כדי שלא יהיו אי-הבנות אני אבהיר מה אני יוצר במשחק הגדול ואם זה מתאים לכם – מעולה. ואם לא – גם מעולה.
אני משתדל לתת ניתוח אובייקטיבי של אירועים ומגמות על בסיס עובדות מאומתות, העלאת השערות ואימותן וספקנות רבה. אם אתם מחפשים מישהו שיפחיד אתכם עם סיפורי אימה על מלחמת עולם שלישית, אם אתם מחפשים מישהו שיאכיל אתכם תיאוריות קונספירציה, אם אתם מחפשים מישהו שינופף בידיים ויקריץ כל מיני תרחישים – לא אני. אני משתדל להיות שיטתי, ממוקד ולקחת בעלות על הטעויות שלי. אני משתדל לדבר להיגיון שלכם, פחות לרגש. אני משתדל לשמור על הומור, אך המשחק הגדול נועד ללמד לא לבדר. יש? יש.
הערה אישית אחרונה: אני כאן בשבילכם. אני יודע שיש עוקבים רבים שעכשיו נמצאים בשטחי כינוס או בחזית. אני יודע שיש עוקבים ביישובי עוטף עזה ובגבול הלבנון. אני יודע שיש אנשים גם בלב המדינה שחשים פחד וחרדה. זה בסדר. כולנו חשים פחד וחרדה. יש לי שתי בנות קטנות, אביגיל בת 2.5, עמליה בת שנה. בכל פעם שעמליה צוחקת – אני חושב על התינוקות. בכל פעם שאביגיל מסתכלת עלי עם העיניים הסקרניות שלה – אני חושב על הילדים הרכים שחייהם נגדעו. אני חרד להן. אני חרד לעם שלנו. זה בסדר.
זה בסדר כי באמת נתנו לנו מכה איומה. עשו בנו טבח איום. חיות אדם, ברברים, פלשו לבתינו והשחיתו את בני עמנו. הניצולים יישאו צלקות לשארית חייהם. אני חושב שכל הדור שלנו יישא מטען רגשי ממה שהתחולל שם בעוטף עזה.
אכזריות כמו זו שראינו מאיימת לשאוב אותנו לחור שחור. היא רוצה להציג בפנינו כעובדה שאין משמעות לקיום, שאין צדק ואין טוב, יש רק רוע וסבל ודם. אכזריות כזו באה ממעמקי התהום של הנפש האנושית ואל תטעו – אלו בני-אדם שעשו את זה. לחיות אין כזו מידה של אכזריות, כזו מידה של סדיזם. בני-אדם ערכו בנו אורגיה של רצח, עשו בנו זוועה בל תתואר.
מה עלינו לעשות אל מול זוועה כזו? יש לנו שתי אופציות: האחת היא להשתגע. להישאב לחור השחור. אין משמעות לכלום. החיים הם רק מרחץ דמים אחד ארוך. הם הרגו בנו – אז אנחנו נהרוג בהם. נשרוף אותם. נכתוש אותם. נשמיד אותם. את הצעקות שאף אחד לא שמע בבארי וניר עוז העולם כולו ישמע בעזה. הסבל שלנו – יהפוך להיות הסבל של מישהו אחר. האכזריות של האויב – תהפוך להיות האכזריות שלנו.
יש נחמה בשיגעון. המשוגע לא חייב דבר לאף אחד. אבל המשוגע גם לא יכול לבנות כלום. הוא לא יכול ליצור. הוא נלכד לנצח בעולם של אימה ופחד, שם הוא דועך. מדינת ישראל תהפוך למקום של פחד ואלימות. לא תהיה עוד צמיחה, לא תהיה עוד יצירה, אלא רק הפחד המתמיד שיניע אותנו לבצע לאחרים מה שהם עלולים לבצע לנו. דם ההרוגים שלנו יהפוך רק לעוד דם.
אבל יש עוד אפשרות. האפשרות השנייה היא להסתכל לזוועה בעיניים ולהגיד – כן, יש משמעות. תקפו אותנו ברברים אך אנחנו לא נהיה ברברים. כי לקיום יש משמעות. למוות של יקירינו יש משמעות. לא משמעות מטאפיזית נעלמת אלא משמעות שאנחנו ניצוק. אנחנו נהיה טובים יותר, חכמים יותר וחזקים יותר, בשבילם ובזכותם. אנחנו ניקח את הזוועה ונשתמש בה כדי לחזק את חיינו, לשפר אותם, להגדיל אותם. נשתמש בזוועה כדי לעשות טוב ולעזור לאחרים – בתוך ומחוץ לישראל.
זו לא תהיה משימה קלה. נצטרך לשנות את פניה של מדינת ישראל. נקים מוסדות חזקים שיוכלו לבצע תכנון ארוך טווח ולטפל בבעיות קיומיות כשהן קטנות. נהיה טובים יותר אחד לשני ונקיא מתוכנו את מי שמנסה להפריד בינינו. נשפר את הכלכלה כך שתוכל לתמוך במאמץ המלחמתי הבא. ונעמוד לצד מדינות דמוקרטיות אחרות, המתמודדות עם פלישה כמו זו שאנו חווינו.
ההחלטה לתת משמעות לזוועה, לצמוח ממנה, לחזק את החיים איתה – אין היא וויתור על נקמה. אין היא וויתור על מלחמה. עוד רגע אסביר למה, אסטרטגית, חמאס צריך להימחק. אבל קודם כל צריך להבין את הטיעון המוסרי. אנחנו לא נהיה חיות אדם, כי אז המוות של יקירינו חסר משמעות. ואנחנו לא נהיה חיות אדם, כי חיות אדם לא יודעות לצוד חיות אדם אחרות.
כאשר אתה רוצה לצוד חיה, אתה לא יורד על 4 ונובח. לא, אתה מכין מלכודות, לוקח נשק, אורב לה. טבח חסר אבחנה באזרחים הוא שגוי מוסרית, הוא בלתי מתקבל על הדעת והוא לא יהיה, נקודה. מעבר לנימוק המוסרי – שהוא הנימוק היחיד שחשוב – יש גם נימוק פרקטי: כשאתה משקיע מאמץ לפגוע באזרחים, זה פחות מאמץ להביס את האויב.
להבדיל אלף אלפי הבדלות, היטלר הפסיד כי הוא היה נאצי. ד״ר אנדרו רוברטס, בהרצאה מרתקת על למה היטלר הפסיד במלחמה, הראה שהטעויות הקריטיות של היטלר נבעו מהאידיאולוגיה שלו. היטלר לא היה טיפש או מטורף. היטלר היה נאצי שהיה מוכן להפסיד את המלחמה אם זה אומר שיוכל לרצוח אפילו עוד יהודי אחד.
אנחנו לא רוצים להפסיד במלחמה. אנחנו לא נפסיד במלחמה. מלחמה היא מקצוע וחיילי צה״ל הם מקצוענים. המטרה היחידה שלהם, היחידה, היא הניצחון המוחלט על חמאס. ואנחנו נשיג אותו. ״לָמָּה, יֹאמְרוּ הַגּוֹיִם– אַיֵּה אֱלֹהֵיהֶם: יִוָּדַע בַּגֹּיִים לְעֵינֵינוּ; נִקְמַת, דַּם-עֲבָדֶיךָ הַשָּׁפוּךְ״.
שובו של הברבור השחור
מה קרה לנו ביום שבת?
מתקפת פתע? אין ספק. מחדל איום ונורא? אין בכלל שאלה. טבח איום? כמובן. אבל כל אלה לא נוגעים בנקודה המרכזית – קיבלנו ברבור שחור.
המונח ״ברבור שחור״ עבר התעללות רבה בשיח הציבורי[1]. ברבור שחור הוא לא הפתעה גדולה. ברבור שחור הוא אירוע שהורס, מבטל, את כל מה שחשבתם שאתם יודעים. הוא לוקח את התחושה שלכם שכל מה שאתם יודעים הוא כל מה שיש והורס אותה. הוא מראה לכם שהעולם שחשבתם שאתם מבינים ויודעים לחזות הוא רק אשליה. בקיצור – הוא סטירה מצלצלת משום מקום.
מתקפת הפתע של חמאס בשבת שמחת תורה ה׳תשפ״ד הייתה ברבור שחור לשתי ״ידיעות״. האחת – שאפשר לחיות לצד חמאס במחיר נסבל. ידענו שחמאס הוא ארגון טרור, אך הוא נראה כמו ארגון טרור לא יוצלח. היו טפטופים של רקטות, של פצצות מרגמה, אבל החלטנו – כמדינה – שזה מחיר נסבל. כן, תושבי העוטף סבלו. אבל ידענו שעדיף לסבול טפטופים ולא לאבד מאות מבנינו בכיבוש עזה. ידענו.
הדבר השני שידענו הוא שחמאס מתמתן. שחמאס מורתע. הסברנו לעצמנו שחמאס הוא עכשיו ריבון של שטח והוא חייב לדאוג לאוכלוסייה תחת שליטתו, הוא חייב לחשוב גם על אינטרסים כלכלים. ידענו שהוא מחויב בחוקה שלו לרצח כל היהודים, אך את הידיעה הזו הזנחנו. הסברנו לעצמנו שגם חמאס צריך להיות ריאלי, לא רק אידיאולוגי.
אני משתמש בלשון ״אנחנו״ כי אם אנחנו רוצים להפיק את המירב ממה שעכשיו קרה לנו אנחנו צריכים לקחת אחריות על הכישלון. אנחנו כמדינה נכשלנו. כן, המומחים שסיפרנו לנו בשנתיים האחרונות שחמאס מורתע עוד יצטרכו לתת את הדין, אם לעצמם אם למדינת ישראל כולה. אבל חייבים להבין למה הם נכשלו כדי שאנחנו לא נכשל.
למה חטפנו ברבור שחור? כי התמקדנו במה שאנו רואים, לא במה שאנו לא רואים. פיתחנו תיאוריות והסברים על בסיס העובדות הנצפות, לא חושדים שאולי אלו לא כל העובדות. כך יצא שישבו טובי המומחים, ראו שחמאס לא מתערב במבצע שלנו נגד הג׳יהאד האיסלמי והחליטו – חמאס מורתע. אף אחד מהם לא שאל אם מה שהוא רואה זה לא הכול.
אנחנו יצורים מאוד שטחיים ובצדק. התפתחנו כדי לשרוד, לא כדי לחשוב. כשאבותינו שמעו רעש הם הניחו שזה נמר ורצו. אחרת, הם היו נטרפים. משום כך אנחנו ממוקדים במה שאנחנו רואים ומניחים שזה כל מה שיש. אנחנו מבלבלים בין העדר הוכחות, להוכחה להיעדר. אין לי שום דרך להוכיח שאין דרקונים בעולם. אין לי שום דרך להוכיח שאין לי יכטה סודית בכרתים. אין לי שום דרך להוכיח שחמאס לא יעשה שוב את מה שעשה.
ברגע שאנחנו מפנימים שמה שאנחנו רואים זה לא כל מה שיש, הגישה שלנו למציאות משתנה. במקום לפרשן תצפיות, אנחנו מתמקדים ביכולות שלנו ושל האויב ובניתוח אסטרטגי מעקרונות ראשונים. במקום לנסות לחזות את העתיד, אנו מתמקדים בהכנה לתרחיש הכי גרוע שלו.
מה זה אומר למלחמה הנוכחית?
ישראל צריכה לצאת מנקודת הנחה שהכול עובד לפי התוכנית של חמאס ואיראן. הם תכננו לעשות לנו את מה שעשו ועכשיו חמאס ממתין למשוך את צה״ל לתוך מלכודת המוות שהיא רצועת עזה. הוא ימשוך אותנו, יתיש אותנו ואז חיזבאללה יתקוף מצפון, כוחות איראנים בסוריה ממזרח והתימנים מדרום. העובדה שהמערכה עדיין לא התרחבה לחזית שנייה או שלישית היא החלטה איראנית. העובדה שחיזבאללה עדיין לא פלש לגליל היא משום שחיזבאללה החליט שאין הוא מעוניין בפעולה הזו כרגע.
אנחנו צריכים להניח שיש לחיזבאללה הפתעות שהוא רוצה להשתמש בהן בשעה הנוחה לו. שהאיראנים מתכננים מתקפת פתע משלהם ברמת הגולן הסורית. שחמאס יפתיע אותנו. אני מקווה שבצה״ל כבר מבינים את איום הרחפנים שיהיה בשדה הקרב. באוקראינה הרחפנים סייעו לשני הצדדים באיסוף מודיעין ליחידות קטנות וסגירה מהירה של מעגלי אש, כמו גם תקיפה נקודתית של מטרות. האם החיילים מאומנים באיתור וירי על רחפנים? האם הפעלת הכוח מוכנה לכך?
אבל אם אנחנו לא יודעים אילו הפתעות האויב מכין לנו, איך אפשר להילחם? איך אפשר לנצח? ראשית, מבינים את המצב האסטרטגי ומה צריכים להיות היעדים שלנו. מהיעדים, גוזרים את הדרכים לטפל באויבים שלנו.
הכנעת חמאס
בואו נתחיל מקטן ונתרחב. מה צריך לעשות עם חמאס? חמאס פלש כדי לשפר את מצבו האסטרטגי. איך אני לא יודע. אבל כל פעולה מלחמתית מטרתה לשפר את מצבו של הצד המבצע. אם חמאס ציפה לכזו הצלחה אני גם לא יודע. אבל הוא הצליח להפתיע אותנו וביצע טבח איום.
עכשיו מדינת ישראל צריכה לקבוע את המחיר שחמאס ישלם. שני שיקולים בקביעת המחיר: א׳ אי-אפשר לחיות לצד חמאס במחיר נסבל. זה היה ברור עוד לפני התקפת הטרור הרצחנית. ההתפלגות של מתקפות טרור היא מסוג ״זנב ארוך״. מה זה אומר? רוב התקפות הטרור בעולם מסתיימות עם מעט מאוד הרוגים, פעמים רבות עם 0 הרוגים. אבל יש מספר התקפות טרור שמסתיימות עם אלפי הרוגים.
אנחנו קיבלנו מפלצת מהזנב. אבל הנקודה החשובה שזו לא המפלצת הכי גרועה. יש עוד מפלצות שמסתתרות בזנב. אנחנו לא יודעים כמה הן יהרגו. אנחנו לא יודעים איך הן יראו. ומשום כך אנחנו צריכים לחסל את איום הטרור מעזה באופן מוחלט. לפני שהוא ייצר לנו עוד מפלצת.
אסור שבכירי מערכת הביטחון והקבינט יסתכלו על המתקפה הנוכחית, יסתכלו על המורכבות בכיבוש הרצועה ויגידו לעצמם – טוב, נלמד לפעם הבאה. נתחקר את הכשלים, נפיק לקחים ונמנע את המתקפה הבאה. המתקפה הבאה לא תראה ככה! האויב גם לומד. אנחנו צריכים לסיים את משחק החתול ועכבר עם חמאס. אוי לה למדינת ישראל אם היא תבחר בדרך האמצע, בפשרה בין כניעת חמאס ובין לא להגיב לו כלל. כי המתקפה הבאה תבוא והיא שוב תפתיע אותנו.
הסיבה השנייה שאסור לנו להסתפק במשהו חוץ מכניעה מוחלטת של חמאס היא שאחרים עלולים גם לנסות את מה שחמאס עשה. הרי מה עכשיו ישראל קובעת? היא קובעת את המחיר של פלישה וטבח האזרחים שלה. אנחנו עכשיו קובעים מה קורה כשצד שני פולש לשטחנו וחוטף את אנשינו.
כל מחיר שאינו כניעה מוחלטת של חמאס יהפוך את הפעולה למתקבלת על הדעת בניהול סיכונים. פעילי טרור בלבנון, בסוריה, ביהודה ושומרון, יסתכלו על התגובה הישראלית ויגידו – אז המחיר הוא X. נגיד שלושה שבועות של כתישה מהאוויר. האם זה מחיר שאני מוכן לסבול? כן/לא.
אם אנחנו רוצים למנוע את זה, אם אנחנו רוצים למנוע ממישהו לשקול שוב את הפעולה הזו, המחיר שחמאס ישלם הוא אחד – כניעה מוחלטת. אם אתה שוקל לפלוש לישראל, אם אתה שוקל לחטוף ישראלים, דע לך שהמחיר יהיה אחד – השמדתך. ולא רק זה – העולם כולו יראה אותך נכנע. כי זה המשמעות של כניעה מוחלטת – הנהגת חמאס יוצאת עם הידיים למעלה, עם דגל לבן ומתחננת להסכם כניעה. לא עוד ״ניצחון בנקודות״. לא עוד מצעדי ניצחון. כלום. העולם יראה וידע שחמאס הובס.
מה כוללת כניעה מוחלטת? ד״ר עינת וילף (Wilf) בטוויטר פירטה הצעה טובה לדעתי. כניעה מוחלטת תכלול: שחרור מיידי של כל החטופים; כניעת ראשי חמאס ומסירת פושעי מלחמה לדין; פירוז מוחלט של עזה ויהודה ושומרון.
ואם הם יסרבו? השמדה מוחלטת של חמאס.
אגב, וכאן אני פותח מאמר מוסגר, חמאס זה לא רק הסניף ברצועת עזה. כניעה של חמאס היא כניעה של כל הארגון. והשמדה של חמאס היא השמדה של כל ארגון. כדאי לישראל לשלוח כבר עכשיו מסרים לכל המדינות המארחות אנשי חמאס שהן יסבלו מנזק משני אם ימשיכו לארח אותם. יהיו 0 קווים אדומים. אם היית מעורב בתהליך התכנון, האישור או הביצוע של הפעולה לעוטף עזה – דמך בראשך. ייקח חודש, ייקח שנה, ייקח עשור – אבל ישראל תגיע אליך. אז עדיף להיכנע – לפחות לא תמות עייף.
האם השמדת חמאס דורשת את כיבוש הרצועה? כן. ישראל תצטרך לכבוש את רצועת עזה ולעשות זאת באופן איטי ושיטתי כדי לצמצם אבדות. נצטרך לעבור תא שטח אחרי תא שטח, לשטח את הסביבה העירונית ואז להכניס חיילים שיטהרו אותו. אנחנו נתמודד עם מנהרות. אנחנו נתמודד עם ירי רקטות ופצצות מרגמה. אבל מטר אחרי מטר הרצועה תטוהר מחמאס.
מה עם האזרחים ברצועה? חשוב לי להבהיר שהמטרה של כניעה המוחלטת של חמאס היא לא נקמה. לא. רק אלוקים יכול לנקום על זוועות כאלה. המטרה שלנו בכניעה המוחלטת של חמאס היא לוודא שמתקפה כזו לעולם לא תקרה שוב. המטרה היא לוודא שכל מי שיעז לשקול משהו כזה בעוד 10 שנים – יזכור מה עשינו לחמאס. המטרה היא לא להעניש את תושבי הרצועה, היא לא להשמיד את הרצועה, היא לא לנקום בשום דרך. כפי שאמרתי בהתחלה אנחנו לא נשתגע ואנחנו לא נפסיק להיות מקצוענים.
אז מה יהיה עם האוכלוסייה? ישראל תצטרך להגדיר מסדרון הומניטרי למצרים ורק למצרים. מטרתו היחידה של המסדרון היא פינוי האזרחים מאזורי הקרבות, כדי למנוע פגיעה מיותרת בחפים מפשע. אזרחי הרצועה לא יוכלו להישאר בשטח, משום שכל הרצועה תהיה שדה הקרב. ריכוז שלהם בשטחים פתוחים ישים אותם בסכנה לפגיעת ארטילריה, פגיעת טילים של חמאס או הפיכתם למגינים אנושיים. המחבלים ירצו להיכנס דווקא לתוך ריכוזי האוכלוסייה ולמשוך את צה״ל.
הם וודאי לא יוכלו להתרכז על רצועת החוף, שגם היא אזור קרבות. ספינות חיל הים מפגיזות את הרצועה בשביל למנוע חדירה ימית. רוחות וגשם יהפכו את תנאי המחייה לקשים מאוד. לא יהיו מקורות מים ויהיה קשה לתת סיוע הומניטרי.
הם גם לא יכולים ללכת אל מאחורי קו החזית הישראלי. ישראל לא יכולה לאפשר כניסה של 2 מיליון פלשתינים לשטחה, לא יודעת כמה מהם אוהדים את חמאס. זה יהיה סיכון ביטחוני עצום לישראל ועלול להביא לשפיכות דמים מיותרת.
הפתרון היחיד הוא פינוי האוכלוסייה האזרחית למצרים. ברפיח המצרית יוקמו ערי אוהלים לקליטתם, שיספקו סיוע רפואי, מזון ומים לאוכלוסייה הבורחת. ישראל תוכל לעזור למצרים בגיוס תרומות מהקהילה הבינלאומית וארה״ב צריכה לדרוש ממדינות המפרץ לסייע כלכלית למצרים. הכלכלה המצרית נמצאת במצוקה, עם שער חליפין חלש וגירעון גדול בתקציב. קליטת תושבי הרצועה יכולה לתת לקהיר מקורות תקציב חדשים שיסייעו לה.
מה יהיה ביום שאחרי? אני לא יודע. אני באמת לא יודע. אם מישהו כן יודע הוא – ותסלחו לי על המילה – מלא בחרא. באמת. אנשים שביום שישי ה-6.10 חשבו שהם יודעים הכול וחטפו סטירה, עכשיו מתווכחים איך יראה המצב הפוליטי ברצועה, מה סביר יותר ומה סביר פחות. אני לצערי קצת יותר צנוע ולא מפחד להגיד – לא יודע. פוליטיקה היא מערכת מורכבת – שינוי המערכת משנה את חלקיה. יכול להיות שעם התקדמות המערכה נגד חמאס, תקום הנהגה אזרחית ברצועה שתגיד ״די! רוצים לחיות, לא למות״. אולי נצטרך לתת את הרצועה לרשות הפלשתינית. אולי נצטרך להציב שם רודן שיהיה תלוי בכידונים שלנו. אולי נצטרך לשלוט ברצועה צבאית. הכול בגדר ״אולי״. למה? כי אין לנו מושג איך יראה היום שאחרי.
מה שאני כן יודע הוא שאם המחיר של הכנעת חמאס הוא שליטה צבאית ישירה ב-2 מיליון פלשתינים – זה מחיר שישראל צריכה לשלם. כי כל מחיר נמוך יותר, יסכן את המדינה. אתם חושבים שמישהו יחזור לעוטף עזה אם חמאס לא ייכנע? אתם חושבים שמישהו ימשיך לגור בגבול עם לבנון? הרעיון המייסד של מדינת ישראל שהיא הוקמה כדי להיות בית בטוח לעם היהודי. אם זה כבר לא נכון – אם ארגון טרור יכול לצוד יהודים כמו חיות ולהמשיך להתקיים – אז יש איום על עצם קיום המדינה. אנשים ירדו מהארץ. הפריפריה תתרוקן מאנשים. והמוות של יקירינו יהיה חסר משמעות כי הוא לא ימנע את המוות והחטיפה הבאה.
ציר ההתנגדות
עכשיו בואו נסתכל רחב יותר.
חמאס הוא חלק מציר ההתנגדות האיראני שנמתח מאיראן עד הים התיכון. ציר ההתנגדות כולל מליציות וארגוני טרור שיעים בעיראק, סוריה, לבנון ותימן. החולייה המדאיגה ביותר בציר הוא חיזבאללה, עם מאגר טילים עצום שמאיים על תשתיות המדינה. איראן במשך שנים השקיעה מאמץ וכסף כדי לבנות את הציר הזה. אבל הוא לא נשלט בבלעדיות על-ידה – כל אחד מחלקי הציר הוא ארגון עצמאי עם אג׳נדה מקומית. איראן תומכת, מטפחת ומתאמת בין חלקיו השונים.
מה המטרה של ציר ההתנגדות? יש שלוש[2]: הגדלת ההשפעה של איראן במזרח התיכון; הרתעת ישראל וארה״ב מתקיפה באיראן; ו – לדעתי – חיסולה של ישראל בנקודה לא ידועה בעתיד. כנראה אחרי שלאיראן יהיה נשק גרעיני וארה״ב תפסיק להיות גורם משמעותי במזרח התיכון.
עכשיו נראה שכל הציר קם על רגליו נגד ישראל. חיזבאללה הצהיר שלא יעמוד מהצד מול המתקפות הישראליות על עזה. החות׳ים בתימן והמליציות השיעיות בעיראק איימו על ארה״ב שלא תתערב לצד ישראל. אולי יש תנועת מליציות איראניות בסוריה. נראה שכל ציר ההתנגדות קם כדי להגן על חמאס.
חמאס הוא החלק הפחות מאיים בציר הזה. עם 30 אלף לוחמים הוא בהחלט איום, אך לא כמו חיזבאללה ומאגר הטילים המדויקים שלו, או המליציות הפרו-איראניות בסוריה שמונות כ-60 אלף בני-אדם[3]. סביר להניח שבתרחיש של הפעלת הציר, חמאס היה אמור למשוך חלק מהאש של צה״ל וכך להקשות עליו להתמודד עם חיזבאללה.
מה ישראל צריכה לעשות אל מול הציר הקם נגדה? יש קו מחשבה שאומר שאם הציר כבר הופעל, אולי כדאי לבצע את מה שהוא היה אמור להרתיע ממנו – תקיפת מתקני הגרעין של איראן. בואו ננצל את הלגיטימיות הבינלאומית, את התמיכה האמריקאית, ונלך על ״ראש הנחש״ – איראן.
זו אסטרטגיה איומה. למה?
בואו נסתכל על זה רגע מנקודת המבט של איראן. בתרחיש היפותטי בו ישראל החליטה לתקוף את מתקני הגרעין של איראן, ציר ההתנגדות הוא ״המכה השנייה״ של האיראנים. בתרחיש חיל האוויר הישראלי עסוק אלפי קילומטרים הרחק מישראל, עם רוב מטוסי התקיפה הכבדים שלו בשמי איראן או עיראק. חיזבאללה וחמאס פותחים שניהם במתקפה מתואמת נגד ישראל, פולשים קרקעית ומחריבים את העורף. צה״ל נאלץ להילחם קרקעית ללא תמיכת חיל האוויר בשעות הראשונות, בעוד העורף נחרב ע״י טילים מעזה, לבנון, סוריה, תימן וכמובן איראן.
עכשיו, במצב היום, לאיראן יש שתי בעיות: הבעיה הראשונה – חיל האוויר לא עסוק במערכה הנמצאת אלפי קילומטרים מישראל. כל חיל האוויר נמצא כאן בארץ ולא מעל שמי טהרן. הוא לא חשוף לנ״מ איראני והוא יכול לשרת במלואו את צרכי כוחות הקרקע.
הבעיה השנייה – לאיראן יש כנראה תמיכה נמוכה מצד הציבור האיראני להתערב לטובת ציר ההתנגדות. בתרחיש של מתקפה ישראלית על איראן, האייתוללות יכולים להציג זאת כמלחמה נגד איראן. תהיה להם הצדקה בעיני העם האיראני לשגר נגדנו טילים ולהצטרף למלחמה. זה לא המצב עכשיו. אם האייתוללות יתערבו, הם עלולים לראות זעם ציבורי והתקוממות נגדם.
אנחנו צריכים להשמיד את חמאס. זה כנראה יעלה לנו, לצערי, במאות הרוגים. זה ייקח חודשים. אבל אנחנו יכולים לעשות זאת צבאית. יש לנו את הלגיטימיות הבינלאומית להשמיד את חמאס, שנתפס במערב כמו דאע״ש. כאשר נסיים, איראן לא תוכל לפתוח חזית שנייה בדרום כדי להציל את חיזבאללה.
לעומת זאת, תקיפה של איראן תשאב את כוחותינו ולא תסיים את המערכה. מתקני הגרעין האיראנים היום לא משמשים את המאמץ המלחמתי של טהרן. תקיפה שלהם לא תפגע ביכולת של איראן לתקוף אותנו. כאשר המערכה תסתיים שם, ערי ישראל יהיו תחת מטר טילים בליסטים, חיזבאללה וחמאס יירו עלינו וחיל האוויר יסבול מי יודע כמה אבדות.
מה עם חיזבאללה? חיזבאללה הוא האיום הגדול יותר בציר ההתנגדות, עם לוחמים מאומנים ומאגר טילים גדול. הבעיה היא שכדי להשמיד את חיזבאללה נאלץ לכבוש את דרום או כל לבנון. זו חיה אחרת לעומת כיבוש עזה. שטח רצועת עזה הוא כ-365 קמ״ר עם 2 מיליון תושבים. תושבי דרום לבנון הם רק מיליון אזרחים, אך חיים על שטח של כ-800 קמ״ר שרובו הררי. המהלך החכם מצד חיזבאללה יהיה לסגת צפונה ולנסות ולמשוך את צה״ל אל תוך לבנון. האם כדאי לה לישראל גם לכבוש את לבנון וגם לכבוש את עזה?
נניח שאנחנו לא רוצים השמדה, רק מכה קשה. בסדר. למה לתת לחיזבאללה את התענוג של מלחמה? הם מצפים לנו ללא ספק. הם ייהנו מתמיכה ציבורית בלבנון כמי שמגנים עליה מהכובש הציוני. אנחנו גם לא יודעים איך ארה״ב תגיב אם אנחנו ניזום את המלחמה. האמריקאים ברורים שהנוכחות הימית במזרח הים התיכון נועדה להרתיע הרחבה של העימות בין ישראל וחמאס. להרתיע.
מה שחמאס עשה הוא לשים אותנו בדילמה. אנחנו יכולים להיות חמדנים ולנסות להילחם בכל החזיתות – באיראן, בסוריה, בלבנון, עזה ואולי תימן. אנחנו יכולים לנסות לקחת לעצמנו ניצחונות רבים. אבל האם אנחנו יכולים להחזיק בהם? והאם לא זה מה שאיראן וציר ההתנגדות רוצים? מלחמה אזורית, שתגרור גם את ארה״ב ומדינות ערביות נוספות. האם אנחנו רוצים להילחם במלחמה אזורית?
לא פחות מניצחון
אני לא חושב שצריך לתת לאויבים שלנו את מה שהם רוצים. את חמאס נצטרך להכניע , בזה אין ספק. אבל אנחנו לא חייבים לעשות זאת בצורה שהאויבים שלנו מצפים. ואסור לנו לתת להם לקבוע את מרחב העימות. איך עושים את כל זה?
ראשית, מבהירים למדינות סביבנו ולאויבינו, שהמלחמה הנוכחית מול חמאס היא מבחינת ישראל מלחמת אין-ברירה. אנחנו נכניע את חמאס. כל מדינה שתנסה למנוע זאת, כל מדינה שתנסה לעזור לחמאס, תיתפס כעוינת. אנחנו חייבים להבהיר לשכנינו שמבחינתנו זה או להכניע את חמאס – או לחדול. ועכשיו שיחליטו אם הם רוצים להצטרף למלחמה קיומית נגד מדינה חמושה בנשק גרעיני (לטענת פרסומים זרים).
שנית, פועלים בעזה בשיטת הסלאמי. חיזבאללה כנראה ממתין לרגע שצה״ל יהיה שקוע במערכה בדרום כדי להפתיע אותנו. אבל איך מודדים ״שקיעה״? האם טנק אחד בעזה הוא שקיעה? פלוגה? גדוד? ישראל צריכה לפעול באיטיות ובשיטתיות, משמידה תא שטח אחר תא שטח, ושומרת את רוב הכוח במצב המתנה. ההסלמה האיטית בכניסה הקרקעית לא תיתן לחיזבאללה נקודה בה יוכל להצדיק תקיפה, לפחות לא לרחוב הלבנוני או לדעת הקהל העולמית. היא גם תאפשר לישראל להפנות את שאר כוחותיה ללבנון.
שלישית, בעוד חיזבאללה ממתין לרגע האמת בעזה, צריך ללחוץ אותו מחזיתות אחרות. המטרה שיחשוף את ההפתעות שהכין שלא בזמן האידיאלי עבורו ולפגוע בציר ההתנגדות ללא מלחמה ישירה נגד חיזבאללה. איך עושים זאת? הנה שתי הצעות:
אחת – פותחים חזית בסוריה. לא פלישה קרקעית, כן הפצצות מהאוויר וארטילריה. אנחנו רוצים להרוס את היכולת של איראן לאיים עלינו משם, אם ע״י תקיפת מחסני תחמושת, מתקני בקרה, ריכוזי כוחות, מתקנים לוגיסטיים ועוד. אנחנו רוצים למשוך את חיזבאללה ואיראן שישלחו תגבורות, כך שנפציץ גם אותם הרחק מבסיס האם שלהם. את כוחות חיזבאללה ניירט בגבול סוריה-לבנון. את הכוחות האיראנים אפשר ליירט בגבול עיראק-סוריה.
שתיים – פוגעים בבכירים של חמאס ומשה״מ. ח׳אלד משעל? מטען מתחת למכונית. אסמאעיל הנייה? התנקשות בביתו. גנרל בכיר של משמרות המהפכה בביקור בעיראק? חיסול מהאוויר. ישראל צריכה להכות בבכירים של חמאס ומשה״מ בצורה פומבית, מה שיביא את איראן וחמאס לדרוש מחיזבאללה להצטרף ללחימה ולנקום את מותם.
ישראל לא צריכה לתת לאויב לקבוע את מקום ואופן התגובה שלה. היא גם לא צריכה לתת לו לקבוע את קצב המערכה. בעזה נתקדם לאט, בסוריה נכה במהירות, את אנשי חמאס ומשה״מ נצוד בחו״ל. או שחיזבאללה יכנס לסבב הלחימה, או שאיראן תראה את הפירוק האיטי של ציר ההתנגדות שלה.
השאלה הפלשתינית
בתחילת השבוע פרסמתי מחדש את ניתוח מס׳ 66 ״מה לעשות עם עזה״. הגיבו לי שהכותרת של הניתוח היא לא בסדר, כי היא מתייחסת לפלשתינים בעזה כאובייקט. זו לא הפעם הראשונה שאני רואה תגובות מצד אנשים שדואגים לגורלם של אנשי הרצועה. ברשותכם, אני רוצה לסיים בכמה מילים על הפלשתינים ברצועה.
לבני-אדם יש שתי אפשרויות: הם יכולים להיות נתונים לחסדי אחרים או שהם יכולים לפעול בעצמם. אנחנו יכולים להיות מובלים או שאנחנו יכולים להיות מובילים. במדינה, אנחנו יכולים להיות נתינים או שאנחנו יכולים להיות אזרחים.
תושבי רצועת עזה מובלים ע״י חמאס למלחמה איומה שתעלה לכל הצדדים בדמים רבים. ישראל יכולה וצריכה לצמצם את הפגיעה בחפים מפשע. אבל אנחנו לא יכולים להנהיג את הפלשתינים. אני לא יכול להילחם במקומם על חייהם. אני לא יכול במקומם להפיל את חמאס.
כעת יש להם הזדמנות: חמאס תחת מתקפה. רוצים לא לאבד את חייכם? את רכושכם? גנו את האלימות של חמאס. התקוממו נגדו. פגעו בו. טהרו שכונה אחת, בניין אחד מחמאס. תציגו שמץ של מנהיגות חלופית. בקשו מאחיכם הפלשתינים בחו״ל להקים גוף פוליטי שיהיה מוכן לדאוג לעזה במקום חמאס. תעשו משהו כדי לקחת את גורלכם בידיים.
יש אלף ואחד תירוצים וסיבות למה אין לעזתים הנהגה עצמאית, למה כל ניסיון הנהגה נכשל ולמה הם נשלטים ע״י אנשים שמוכנים להקריב את כולם. אני לא נכנס לדיון הזה כי הוא פשוט לא רלוונטי. אם הפלשתינים רוצים מדינה, הם חייבים לקחת אחריות על עצמם. אם הם רוצים חירות, הם חייבים לקחת אחריות על גורלם. ישראל או העולם לא יכולים לעשות זאת במקומם.
אנחנו, ישראל, נעשה מה שצריך לעשות כדי לשמור על ביטחוננו. תושבי עזה צריכים עכשיו לבחור מה הם מתכוונים לעשות כדי לקחת את עתידם בידיהם.
[1] Nassim Nicholas Taleb, The Black Swan: The Impact of the Highly Improbable, Random House trade paperback edition (New York: Random House, 2016).
[2] ‘Iran’s Strategic Intent’, in Iran’s Networks of Influence in the Middle East (IISS, 2019), https://www.iiss.org/publications/strategic-dossiers/iran-dossier/iran-19-03-ch-1-tehrans-strategic-intent/?_id=D6181FBBCF9F4165AD1BC1CF316D7EA3&_z=z.
[3] Eli Galia, ‘The Pro-Iranian Militias in Syria’, The Meir Amit Intelligence and Terrorism Information Center, 16 April 2023, https://www.terrorism-info.org.il/en/the-pro-iranian-militias-in-syria/.
