להורדת הפרק – קישור.
מבוא
הציווי האחרון בעשרת הדיברות הוא לא תחמוד: ״לֹא תַחְמֹד בֵּית רֵעֶךָ; לֹא-תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ, וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ וְשׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ, וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ.״ (שמות, כ׳, י״ג).
שתי נקודות מעניינות בנוגע לציווי הזה:
הנקודה הראשונה היא היקף הציווי. שימו לב שלא תחמוד אינו זהה ל״לא תגנוב״. אני יכול לקנות מחברי את ביתו בכסף מלא ועדיין לעבור על איסור לא תחמוד. האיסור אינו מתייחס לפעולה של האדם אלא למחשבה שלו, לרגש שלו.
בפרק הקודם הזהרנו שאוי להם לבני-אדם אם הם מנסים לכפות אמונות על אחרים, משום חוסר היכולת לקרוא מחשבות. האל יכול לצוות ״לא תחמוד!״ כי הוא בוחן כליות ולב. בני אדם צריכים להסתפק ב-4 המצוות הקודמות: לא תרצח, לא תנאף, לא תגנוב ולא תענה ברעך עד שקר. אלו מעשים ניתנים למדידה.
הנקודה השנייה היא שלא תחמוד חותם את 5 המצוות ״החברתיות״, אלו האוסרות פעולות בין אדם וחברו. הרש״ר הירש בפירושו לתורה מצביע על-כך שהמצווה החותמת היא גם המכילה את הרעיון היסודי של כל המצוות לפניה. ב-5 המצוות הראשונות, המתייחסות לקשר בין האדם ואלוקים, החותם הוא ״כבד את אביך ואת אימך״. לדעת הרש״ר כל 5 המצוות – אנוכי ה׳ אלוקיך, לא יהיה לך אלוקים אחרים, לא תשא את שם ה׳ לשווא, זכור את יום השבת לקדשו וכבד את אביך ואת אמך – קשורות לכבוד. הכבוד שלי להורים הוא הכבוד שלי למי שברא אותי, האל. אני מכבד אותו בכך שאני זוכר אותו, עובד אותו לבדו, לא נושא את שמו לשווא ומציית לאיסור מלאכה בשבת.
5 המצוות של בין אדם וחברו קשורות כולן לחמדנות. לדעת הרש״ר ההבדל בין חמדנות ותאווה שחמדנות היא תאווה שבאה לידי מעשה. המעשה הזה יכול להיות רצח, יכול להיות גניבה, יכול להיות ניאוף ויכול להיות עדות שקר – אני רוצה שבית הדין יוציא להורג את חברי כדי שאקח את רכושו. כולן נובעות מחמדנות.
אבל שימו לב שהאיסור אינו ״לא תחמוד״. הוא לא תחמוד את בית רעך. ואת אשת רעך. ואת עבדו ואמתו וכו׳. האיסור הוא לחמוד את מה ששייך לשני. חמדנות היא טבעית בבני-אדם. לכולנו יש דחף להשלים את שחסר לנו – אם זה מחסור פיזי ממש, אם זה דבר שיש לנו כלפיו תאווה. היצור האנושי רוצה מזון וקורת גג אך הוא אינו מסתפק רק בלחם יבש ובקתה. אנחנו רוצים יותר ותמיד יותר ממה שאנו יכולים להשיג. ״אין אדם יוצא מן העולם וחצי תאוותו בידו״.
דברים דומים אנו מוצאים אצל מקיאוולי, בדיונים: ״הטבע ברא את בני האדם באופן שהם יכולים להשתוקק לכל דבר ואינם יכולים להשיג כל דבר; כך שהיות שהתשוקה תמיד גדולה יותר מיכולת לרכוש, התוצאה היא חוסר סיפוק ממה שיש להם״. חוסר הסיפוק מוליד עוינות. מצד אחד יש את אלה שרוצים יותר – ומוכנים לקחת זאת בכוח. מצד שני יש את אלו שיש להם – והם מוכנים להגן עליו בכוח. או כפי שכתב מקיאוולי: ״הואיל ובני האדם מצד אחד משתוקקים שיהיה להם יותר מצד שני חוששים לאבד את מה שרכשו, הם באים אפוא לידי עוינות ולידי מלחמה, שממנה נובע חורבנה של ארץ אחת ועלייתה של האחרת״. החמדנות של האדם היא גם דבר טבעי וגם גורם הרסני. ללא פיקוח, ללא ריסון, היא תוליך את המדינה לאבדון.
פגשנו את החמדנות כבר בפרק 4 – במאבק בין הגדולים והעם. הגדולים חומדים לעצמם עוד כוח על חשבון חירותו של העם. העם רוצה לשמור על החירות שיש לו. שני הצדדים נתונים במאבק שעלול להוביל את המדינה או לעריצות או להפקרות. רק מחוקק חכם ידע לרסן את החמדנות באמצעות חוקים שיבטיחו את חירות העם, אך ימנעו מהמדינה לגלוש למלחמת מעמדות. גם בפרק 3 פגשנו את החמדנות. צ׳זארה בורג׳ה, הפוליטיקאי המקיאוולי, הונע ע״י חמדנות לקחת עוד ועוד עד שהתרסק. ראינו גם איך החמדנות שלו הפכה אותו למי שלא ניתן לתת בו אמון, מה שהחליש אותו.
חמדנות היא איום תמידי על המדינה, מחוץ ומפנים. מדינה תמיד תהיה בסיכון שפוליטיקאי חמדן, עריץ בהתהוות, ירצה יותר כוח ממה שהחוקים מאפשרים לו. הוא ישתמש במאבק בין העם והגדולים כדי לחזק את עצמו, בעודו מבטיח יציבות וחירות.
המטרה של כל מערכת פוליטית טובה היא להתכונן בדיוק לטיפוס הזה. חוקים טובים הם חוקים שמניחים שהפוליטיקאים רעים ומרסנים אותם, בעיקר ע״י פוליטיקאים אחרים. פיצול הרשויות במשטר דמוקרטי לא נובע מרצון ליעילות – הוא נובע מרצון שכל רשות תאחוז בגרונה של האחרת. כמובן שדיקטטורה יעילה יותר מהמבנה הזה. אבל מי מבטיח לנו שהדיקטטור יהיה טוב?
חמדנות היא גם איום חיצוני תמידי על המדינה. במדינה שכנה עלול לקום מנהיג שירצה להרחיב את גבולותיו. גם הוא ירצה את מה שאינו יכול – את השטח של שכניו. מול תרחיש כזה לא מספיקים חוקים, דרוש צבא. הפתגם הרומאי הידוע ״הרוצה בשלום ייכון למלחמה״ מבטא זאת היטב: למה צריך להתכונן למלחמה אם רוצים שלום? כי שלום עלול להיות זמני. כי החמדנות האנושית היא מצב קבוע. יבוא יום ויקום מנהיג בארץ אחרת וירצה את ארצך. אז ההכנות שלך למלחמה יהיו הדבר היחיד שירתיע אותו, שיבטיח את השלום.
לצערו של מקאיוולי, לא איטליה ולא פירנצה התכוננו למלחמה. על כן הן גם לא קיבלו שלום. מקיאוולי ראה איך איטליה נדרסת ע״י המעצמות הגדולות של זמנו – צרפת, ספרד, האימפריה הרומית הקדושה – משום שלא היו לה הכלים לעצור אותן. רוב מדינות איטליה סמכו על שכירי חרב ככוחות צבא ואלה שמחו לקבל שירות אך היססו לצאת ולהילחם בצרפתים או בספרדים. כפי שמקיאוולי כתב בלעג: ״ברגע שבא הנכרי, הם הראו את מה שהנם: וכך הורשה שארל מלך צרפת לתפוס את איטליה בגיר״. כלומר, כל מה שהצרפתים היו צריכים כדי לכבוש הוא לסמן את הבתים שהם רצו בגיר.
הפרק היום יוקדש כולו לחמדנות ולזירת החוץ. נגולל בו את סיפורו של החמדן לואי ה-12 מלך צרפת, שהחליט לקחת את מה שלא היה יכול להחזיק. בניסיון להשתלט על מילאנו ונאפולי הביא את הספרדים והגרמנים לאיטליה. אלה, אחרי מספר שנים, בעטו אותו מארץ המגף ולקחו אותה לעצמם.
כרונולוגיה של כיבוש
מקיאוולי עסק בסיפורו של לואי והכישלון הצרפתי באיטליה בפרק ג׳ של הנסיך. הכותרת של הפרק היא ״נסיכויות מעורבות״. נסיכויות מעורבות הן נסיכויות בהן חלק אחד בנסיכות היה זמן רב תחת שליטת הנסיך בעוד חלק אחר הוא תוספת חדשה שלרוב הושגה בכוח. הנסיכות המעורבת היא בעצם אימפריה – מדינה מרכזית עם מושבות – או ממלכה שכבשה לא מזמן מדינות אחרות וסיפחה אותן אליה. בפרק ג׳ מקיאוולי נותן עצות לנסיך כיצד לשלוט בנסיכות כזו.
אבל כבר בתחילת הפרק יש משהו מוזר. אם הוא עוסק בכיבוש ארץ אחרת, איפה המלחמה שקדמה לכיבוש? בכל הפרק מקיאוולי לא עסק ולו במילה במלחמה שקדמה להקמת הנסיכות המעורבת. להיפך – מקיאוולי פתח את הפרק עם תרחיש בו המקומיים מקבלים בזרועות פתוחות את הכובש. לא רק שאין כאן רמז למלחמה, יש כאן תרחיש בו כמעט ולא נדרשת לחימה.
למה מקיאוולי השמיט את כל נושא המלחמה מן הפרק? כי המלחמה לא חשובה. מקיאוולי פתח במקרה הכי אופטימי שיכול להיות לכובש זר – המקומיים שמחים לראות אותך – כדי להראות שגם בתרחיש כזה הוא יתקשה לשלוט על הארץ החדשה שכבש. זה לא משנה אם המלחמה הייתה קלה או קשה. הניצחון הוא רק נקודת התחלה.
חשבו לדוגמה על הפלישה האמריקאית לעיראק ב-2003. המלחמה עצמה הייתה כל-כך קצרה שהיא הפתיעה גם את ארה״ב. בתוך שלושה שבועות הצבא העיראקי התמוטט והאמריקאים הגיעו לבגדאד. אבל הניצחון היה רק נקודת ההתחלה. המדינה העיראקית כולה התמוטטה. אנשים בזזו ושרפו מבני ממשלה ובסיסים צבאיים. לפתע מה שממשל בוש ציפה שיהיה כיבוש קצר וקל הפך למשימת שיטור על מדינה בת 20 מיליון תושבים.
אם התרחיש של אוכלוסייה מקומית השמחה לקבל את הכובש הזר נשמע לכם דמיוני, הוא לא. כזה היה המקרה של המלך לואי ה-12 במילאנו.
לואי פלש ללומברדיה, החבל עליו שלטה העיר מילאנו, באוגוסט 1499. שליט העיר, לודוביקו ספורצה, ניסה בחודשים שקדמו לפלישה לגייס צבא מקרב האזרחים. אולם האזרחים שנאו את ספורצה. העם שנא אותו כי הטיל מיסים גבוהים. האצילים שנאו אותו כי היה ממנה אנשים ממעמד פשוט לתפקידים בכירים בממשל. שתי הקבוצות לא מיהרו להיענות לקריאות של ספורצה לעזרה. הן העדיפו שהצרפתים ישתלטו על העיר. נוכח עוינות האוכלוסייה לודוביקו ברח בשקט לקראת סוף אוגוסט. כמה ימים מאוחר יותר, בספטמבר 1499, הצרפתים כבשו אותה כמעט ללא מאבק.
תושבי מילאנו קיוו שהמלך יעניק להם אוטונומיה במסגרת הכתר הצרפתי, אולי אפילו מדינה עצמאית המשלמת מס שנתי למלך. האצילים רצו לשלוט לבדם על לומברדיה, חופשיים סוף-סוף משושלת ספורצה ששלטה בעיר מאז 1450. העם כמובן ציפה למיסים נמוכים יותר. שתי הקבוצות קיבלו את המלך בבגדים חגיגיים כשזה נכנס לעיר כמנצח ב-6 באוקטובר.
לקח זמן עד שאנשי מילאנו הבינו שלא תהיה אוטונומיה או מיסים נמוכים. לואי התכוון להפוך אותם לנתינים ישירים שלו. במקום הדוכס ספורצה לואי העמיד פקידים צרפתים לנהל את ענייני העיר והמחוז. האצילים המקומיים קיבלו מקום במערכת הפוליטית החדשה, אך הם היו כפופים לפקידים שמינה המלך. המיסים נותרו גבוהים, כדי לשלם את מסע המלחמה.
עוד לפני שלואי עזב את העיר בנובמבר החל אי-שקט. מהומה פרצה בזמן שהותו ומספר עמדות לאיסוף מס הועלו באש. האוכלוסייה זעמה על פשעים שביצעו חיילים צרפתים במהלך הכיבוש. האצילים התגעגעו ללודוביקו. לפחות הוא גר בעיר עליה הוא שלט.
בכל הזמן הזה הדוכס היה בשטחי האימפריה הרומית הקדושה, גרמניה של ימינו וגייס חיילים למערכה לשחרר את מילאנו. בתחילת ינואר 1500 הוא פלש לצפון איטליה עם כ-8,000 איש. הידיעה שהוא שב בראש צבא עוררה את תושבי מילאנו לפתוח במהומות בעיר והם אילצו את הצרפתים לסגת ממנה. הדוכס נכנס לעיר כמנצח ב-5 בפברואר. ממילאנו החל לכבוש מחדש את לומברדיה, הגיע לעיר נוברה (Novara) בתחילת מרץ 1500.
עם הידיעה על כיבוש מילאנו הצרפתים מיהרו לשלוח צבא חדש. הם תפסו את ספורצה כשהוא עדיין בנוברה והטילו עליו מצור. במהלך הלילה שכירי חרב שוויצרים משני הצדדים – אלה תחת לודוביקו ואלה תחת המלך – התיידדו. שכירי החרב של ספורצה הבינו שאין לו עוד תקווה והצליחו להשיג מול אחיהם מהצד השני יציאה בטוח מהעיר. בתמורה הסכימו שאם ימצאו את הדוכס ביניהם, ימסרו אותו. הם הסכימו למסור אותו בעודם מחויבים בחוזה אליו.
ביום למחרת שכירי החרב עברו אחד-אחד לפני השוויצרים בצבא הצרפתי, כדי שיהיה אפשר לזהות כל לוחם. ביניהם זוהה גם ספורצה, שניסה להתחפש לשכיר חרב. הוא נעצר והוגלה לצרפת. את 8 השנים האחרונות לחייו בילה בכלא הצרפתי, שם גם מת.
כשלואי כבש מחדש את מילאנו הוא נקם בעיר על המרד. הביזה והאלימות של החיילים הצרפתים הייתה קשה יותר. העיר תחילה נדרשה לשלם 800 אלף דוקטים – מחיר המלחמה כולה – אך הצליחה אחרי משא ומתן להוריד את הסכום ל-300 אלף דוקטים, עדיין מחיר גבוה גם לעיר עשירה כמו מילאנו. הממשל הצרפתי החדש היה צבאי יותר מקודמו והאצילים המקומיים סולקו לחלוטין מהדרגות הגבוהות.
מקיאוולי התייחס לכל הפרשה בתחילת פרק ג׳: ״אנשים מחליפים אדון בחפץ-לב כי הם מאמינים שישפרו את מצבם […] ובעניין זה הם טועים, כי אחר כך הם רואים מהניסיון שהרעו את מצבם״.
שמתם לב לחילופי המילים שמקיאוולי עשה? הם מאמינים שישפרו את מצבם, והם רואים מהניסיון שהרעו את מצבם. אנשים עלולים לבצע שינויים קיצוניים רק מתוך אמונה שהמצב יהיה טוב יותר. הם מאמינים שהוא יהיה כך. אבל הם מגלים שהם טעו ע״י הניסיון הממשי שלהם.
הנתינים החדשים מגלים שהרעו את מצבם משום ״כורח אחר טבעי ורגיל, המצריך תמיד לפגוע באלה שאדם נעשה נסיכם החדש, הן ע״י אנשי צבא הן ע״י אינסוף נזקים אחרים שהרכישה החדשה מביאה בעקבותיה״. כיבוש בהכרח מביא עמו פגיעות ונזקים, אם לאנשים, אם לרכוש, אם לסדרים הישנים. הנזק יכול להיות חיילים שבוזזים חנויות בעיר. או בתים שנהרסו במהלך פריצת החומות. או אצילים שלפתע מוצאים עצמם כפופים לשלטון זר. או העלאת מיסים כדי לממן את המלחמה. פגיעה תהיה. והעם יסבול פעמיים: פעם אחת בגלל הפגיעה עצמה ופעם שנייה משום שהוא האמין שיהיה לו טוב יותר.
מקיאוולי נוגע כאן בשתי נקודות חשובות. הראשונה, שבני-אדם עלולים לבצע פעולות דרמטיות על בסיס אמונה בלבד, ללא ניסיון ממשי או תוך התעלמות מניסיון העבר. כובשים זרים – ואפשר להוסיף גם עריצים – עלולים לנצל זאת כדי להשתלט על המדינה. כל שהם צריכים לעשות הוא לשכנע את העם שיהיה לו טוב יותר, לגרום לו להאמין שיהיה לו טוב יותר. כמו הנסיך האזרחי שפגשנו בפרק 4 בסדרה, שמבטיח שהכול יהיה טוב יותר אם רק יתנו לו עוד כוח. מי לא רוצה להאמין בעתיד טוב יותר?
הנקודה השנייה היא שיש מגבלות בפוליטיקה. יש דברים שניתן ושלא ניתן לעשות. כובש לא יכול להימנע לחלוטין מפגיעות. הוא ניצל את אמונתם של האזרחים שפתחו לו את השערים, אולם האמונה הזו היא זמנית. במהרה המציאות תפגוש אותם ולנסיך אין שום דרך למנוע זאת. אם לא ימהר לבסס את שלטונו על יסודות יציבים יותר מרצון טוב, הוא ימצא עצמו מול מרד.
שימו לב שהכובש אינו רוצה לבצע פגיעות. הפגיעות הן הכרח, תוצאה טבעית של הכיבוש. העם אינו רוצה למרוד. הוא קיווה לשינוי לטובה במצבו. שני הצדדים באים עם כוונות טובות זה כלפי זה. וזה לא משנה. כי יש לפוליטיקה דינמיקה משלה. דינמיקה שמושפעת ע״י שני השחקנים אך אינה נקבעת לחלוטין על-ידם. גם במצב בו לשני השחקנים כוונות טובות, הם עלולים במהרה למצוא עצמם במלחמה זה נגד זה.
הפרד ומשול
עם מילאנו בידיו לואי פנה לכיבוש הבא שלו: נאפולי. קודמו בתפקיד, שארל ה-8, פלש לאיטליה ב-1494 כדי לכבוש את נאפולי. הוא הצליח, אך גם הוא גילה בדרך הקשה שניצחון הוא רק ההתחלה. במהרה ספרד גיבשה קואליציה עם מדינות איטליה נגד שארל והוא נאלץ לברוח באביב 1495. נאפולי שבה להיות ממלכה עצמאית.
כצעד מקדים לכיבוש נאפולי, לואי חתם ב-1500 על הסכם סודי עם מלך ספרד פרננדו השני לחלק את נאפולי ביניהם. למה עשה זאת היא שאלה פתוחה. באותו זמן – 1500 – שתי הממלכות היו בהפסקת אש. אולי לואי רצה שכיבוש נאפולי לא יביא לחידוש המלחמה ביניהן. פרננדו היה קרוב משפחה של מלך נאפולי, פדריקו. הסכם בינו לבין לואי היה מונע מהספרדים לצאת לעזרת פדריקו.
מצד שני, בהסכם שנחתם הבעלות על שטחים גדולים בממלכה נותרה בסימן שאלה, מה שאולי רומז ששני הצדדים ידעו שההסכם הוא זמני. מה זה משנה למי הולכת איזו עיירה, אם גם ככה הם ילחמו עליה? ואכן הם נלחמו. מעט אחרי כיבוש נאפולי ב-1501 הצרפתים והספרדים החלו בעימותים, שהידרדרו למלחמה בדרום איטליה. הצרפתים הובסו בדצמבר 1502 וסולקו מדרום המגף.
בהערת אגב, שימו לב שההסכם עם ספרד הוא דוגמה לדרך ביניים עליה דיברנו בפרק הקודם. לואי רצה לכבוש את נאפולי, אך לא רצה להסתכן במלחמה עם ספרד, לפחות לא לפני שיכבוש את נאפולי. במקום לוותר על הממלכה הוא בחר בפשרה: כיבוש נאפולי עם ספרד. בסוף הוא קיבל גם מלחמה עם ספרד וגם איבד את נאפולי.
נחזור לעניינו: התבוסה בנאפולי לא ריסנה את החמדנות של לואי. במקום להסתכל שוב דרומה, הוא הפנה את מבטו לידידה לשעבר: ונציה. בסוף 1508 הוא חתם על הסכם סודי – כן, שוב הסכם סודי – עם קיסר האימפריה הרומית הקדושה, האפיפיור ומלך ספרד לתקוף יחד את ונציה. הקיסר רצה להרחיב את שליטתו בצפון איטליה. לואי רצה להשתלט על הערים שוונציה קיבלה בלומברדיה. האפיפיור רצה להשיב את ערי רומאניה עליהן השתלטו בני ונציה. ומלך ספרד רצה את הנמלים עליהם שלטו בני ונציה בממלכת נאפולי.
בצעד הזה לואי התעלה על עצמו בטמטום המדיני שלו: הוא גם החליש את המדינה היחידה שיכלה להיות לצידו – ונציה – והוא גם חיזק את היריבות שלו, רומא וספרד. בני ונציה, שהבינו שלא יוכלו לנצח את הקואליציה האימתנית נגדם, מיהרו לפרק אותה באמצעות וויתורים טריטוריאליים: את הנמלים בנאפולי מסרו לספרד; את הערים ברומאניה לאפיפיור. ברגע שעשו זאת, לא לאפיפיור ולא לפרדיננד הייתה עוד סיבה להמשיך במלחמה. הם לא פרשו ממנה רשמית, לא מעוניינים להכעיס את הקיסר או המלך, אך מעשית הם כבר לא לקחו חלק בלחימה.
בתוך זמן קצר לואי קטף את פירות הטעויות שלו. עם סיום המערכה ברומאניה, האפיפיור יוליוס השני הפנה את נשקו נגד צרפת. הוא רצה לסלק את הצרפתים מצפון איטליה, התייחס אליהם כ״ברברים״ שיש לגרש. ב-1510 הוא ניסה לגרור את השוויצרים להכריז מלחמה על צרפת ותקף בעלי ברית צרפתים ברומאניה. מקיאוולי יצא בשתי שליחויות באותה שנה למלך בניסיון לראות אם אפשר לגשר בינו ובין האפיפיור. באותן שליחויות גם הבהיר שבכל מקרה פירנצה תעמוד לצד צרפת.
הניסיונות לגשר בין הצדדים נכשלו ובאוקטובר 1511 האפיפיור הכריז על ליגה חדשה – הליגה הקדושה – לסילוק הצרפתים. בליגה היו חברים האפיפיור, ונציה וספרד. לעזרתה של הליגה הגיעו גם השוויצרים, שפלשו ללומברדיה באביב 1512. אחרי מספר קרבות עקובים מדם, צרפת נסוגה סופית מצפון איטליה ביולי אותה שנה.
איך לואי איבד לחלוטין את איטליה, על-אף המערכה הכל-כך מוצלחת לכיבוש מילאנו? איך הוא איבד אותה למרות ששתי המדינות החזקות בחצי האי – ונציה ורומא – היו ידידות שלו? איפה הוא טעה?
בפרק ג׳ מקיאוולי השווה בין הפעולות של לואי ובין מתכון שהוא לשליטה בחבל ארץ שאינו יחידה מדינית אחת. למתכון 4 שלבים: ראשית, על הנסיך לאסוף סביבו את כל המדינות החלשות באזור. אלו יבואו אליו אם משום הפחד ממנו, אם משום הפחד שלהן מן המדינות החזקות בחבל הארץ.
שנית, ברגע שאיחד את החלשים תחתיו, עליו להחליש ולרסן את החזקים יותר. אלה עלולים להתחרות בו על השפעה, או להצטרף ליריב זר.
שלישית, עליו לוודא שבריסון החזקים אינו מחזק את החלשים.
לבסוף, עליו למנוע מיריב זר להיכנס לאזור. זאת משום שברגע שאחר יכנס, חלק מן המדינות ילכו אליו, אם משום שאפתנות אם משום פחד. הוא אז יוכל לגייס אותן ולסלק אותך.
לואי נכשל בכל 4 הנקודות.
אחרי שלקח את מילאנו, המדינות החלשות של איטליה מיהרו להפוך לבנות חסותו. המדינות החזקות – ונציה ורומא – היו ידידותיו. מהעמדה הזו היה יכול להבטיח את שלטונו בכל איטליה ע״י ריסון המדינות החזקות והגנה על החלשות.
במקום – בהתאם להסכם בינו לאפיפיור – סיפק לצ׳זארה בורג׳ה חיילים לכבוש את רומאניה. הכיבוש חיזק את האפיפיור ופגע בחלשים שחיפשו את חסותו של המלך. אחרי שחיזק את רומא, מיהר להזמין את ספרד. לבסוף, נלחם בוונציה.
מקיאוולי ייחד ביקורת גם לחיזוק האפיפיור וגם לכיבוש נאפולי. בנוגע לאפיפיור, מקיאוולי הכיר את הסיבה למה לואי עשה זאת. לואי היה מחוייב לתת לאפיפיור אלכסנדר חיילים לכיבוש רומאניה בהתאם להסכם ביניהם. בתמורה האפיפיור אישר את הגירושין של לואי מאשתו וחיתן אותו עם אלמנתו של המלך שארל ה-8. הייתה לו התחייבות לאפיפיור, גם אם לא הסכם כתוב. האם היה צריך להפר אותה?
כן. לא אני אומר את זה, מקיאוולי אמר: ״ואם יעלו אי-אלו אחרים את ההתחייבות שנתן המלך לאפיפיור […] אני עונה במה שאומר להלן על האמונים של נסיכים וכיצד יש להקפיד על שמירתם״. ״מה שאומר להלן״ הכוונה לפרק י״ח בו מקיאוולי עסק בכיצד לשמור אמונים. שם בפרק י״ח כתב: ״שליט נבון אינו יכול וגם אינו צריך להקפיד על שמירת אמונים כשהקפדה זו מזיקה לו ומשפסקו להתקיים הסיבות שבגללן נתן את הבטחתו״.
הפרשנות המקובלת היא שמקיאוולי המליץ לנסיך לעמוד במילה שלו עד הרגע שהדבר כבר לא משרת אותו. ראינו בפרק 3 עם צ׳זארה שהתנהלות כזו היא לא חכמה, מפני שהיא הופכת אותך לאדם בו לא ניתן לתת אמון. במוקדם או במאוחר תהיה תלוי באחרים ואז הם יבגדו בך בדיוק כפי שאתה בגדת לפני.
פרשנות אחרת היא שמקיאוולי מזהיר את הנסיך לא להיות תמים מדי. אתה לא צריך לעמוד בהתחייבות שלך כשאחרים לא עומדים בהתחייבות שלהם. שימו לב ״משפסקו להתקיים הסיבות שבגללן נתן את הבטחתו״. אתה נתת הבטחה בהנחה שהצד השני יקיים את שלו. אם הוא אינו עושה זאת, למה שאתה תקיים את שלך?
באביב 1501 צ׳זארה, בניגוד להוראות מהמלך, איים על בולוניה ופירנצה. לואי היה יכול באותו רגע לקחת מצ׳זארה את החיילים שלו ולאיים על האפיפיור שאם לא ימסור את ערי רומאניה אליו הוא יאלץ להשתמש בכוח. אם בנו של האפיפיור אינו מציית למלך למה שהמלך יעמוד בהתחייבות אליו? אבל לואי לא עשה זאת. הוא הסתפק בלמנוע מצ׳זארה לכבוש את שתי הערים. לואי היה אז ממוקד במערכה אחרת, כיבוש נאפולי, והיה זקוק לתמיכת האפיפיור.
על כיבוש נאפולי מקיאוולי נתן שתי הבחנות, שתיהן מעניינות. הראשונה היא זו: ״התשוקה לרכוש היא אל-נכון דבר טבעי ביותר ורגיל: ותמיד, כאשר בני-אדם שיכולים עושים זאת, ישבחו אותם – או שלא יגנו אותם״. התשוקה לרכוש היא דבר טבעי ורגיל. בני-אדם הם יצורים חמדנים. נראה שמקיאוולי לא רק מכיר בתכונה הזו הוא גם משבח אותה, מהלל את הכיבוש של ערים אחרות. אבל מה שנראה לנו הוא לא מה שבפועל.
מקיאוולי רק ציין את היחס של אנשים אחרים למעשה חמדנות. הם או משבחים אותך או שאינם מבקרים אותך. הוא לא אומר מילה על האם מעשה הרכישה הוא טוב או נחוץ. העובדה שלא מגנים אותך על משהו אינה עדות שהמעשה רצוי. כפי שמקיאוולי כתב במקום אחר, בפרק י״ח, המון העם ״נתפס למראית-העין ולתוצאה של הדבר״. כלומר, הוא מסתכל רק על הניצחון המיידי, על השטחים שנכבשו, ולא נותן את דעתו על המחיר ששולם ועל המחיר שעוד ישלמו.
האם לואי ה-12 היה צריך לכבוש את מילאנו ונאפולי? הוא רצה את מילאנו מפני שטען לכס הדוכסות. הוא היה צאצא של שושלת ויסקונטי, האדונים הקודמים של העיר שהוחלפו ע״י שושלת ספורצה. את נאפולי הוא כבש משום שירש משארל ה-8 את התביעה לכתר. הייתה לו שאיפה להפוך את צרפת לכוח ים-תיכוני, ע״י כיבוש צפון איטליה ודרום ארץ המגף. אבל, האם הוא היה צריך את כל זה?
השאלה הזו מובילה אותנו להבחנה השנייה של מקיאוולי: ״אילו הייתה צרפת יכולה לתקוף את נאפולי בכוחותיה, היה עליה לעשות זאת; אם לא יכול, לא היה צריך לחלקה״. הדחף לרכוש מוביל את האדם – או המדינה – לנסות ולקחת את מה שמעבר לכוחותיה. אם לואי לא היה יכול לכבוש את נאפולי ולהסתכן במלחמה עם ספרד – היה עדיף שיישאר ללא נאפולי.
לכאורה המסקנה היא שאל תיקח את מה שאתה לא יכול להחזיק בכוחותיך. אבל התרחיש בתחילת הפרק שם בסימן שאלה את המסקנה הזו. הצרפתים התקבלו בשמחה ע״י תושבי מילאנו. הם השתלטו בקלות על לומברדיה. ההפתעה הגיעה אחר-כך, עם המהומות והפלישה של ספורצה. איך אתה יודע מראש מהם כוחותיך? מהם הגבולות שלך?
מסקנה טובה יותר היא שאת הדחף לרכוש יש לרסן. אם נסיך החליט לרכוש, כדאי מאוד שיהיו לו סיבות טובות לכך – לדוגמה מלחמת מגן. והנימוקים למה כן יש לכבוש חייבים לעמוד מול ההבנה שיש בכיבוש סיכון לא ידוע. אוכלוסייה אוהדת יכולה במהירות להפוך עוינת. מדינה שלמה עלולה להידרדר לאנרכיה. מנצח במלחמת בזק עדיין יכול למצוא עצמו שוקע בבוץ הלבנוני. סליחה, העיראקי. לא, האפגני. כלומר… טוב, הבנתם את הנקודה.
משלחת ציד להגנה
איך מתגוננים מפני חמדנים? החמדן הוא עובדת טבע, כמו גשם או שמש. אנחנו לא יכולים לחזות מתי הוא יופיע או מי הוא יהיה, אך אנחנו יודעים שהוא יופיע. איך אפשר להתגונן מפניו?
החמדן, גם בזירה הפנימית וגם בזירה החיצונית, זהה עם החיה. לחיות ולחמדנים אין חוקים. הם לוקחים את מה שהם רוצים תוך התעלמות מוחלטת מהשאלה האם זה שייך למישהו אחר. הם אינם עוצרים לחשוב אם אולי מה שהם רוצים נמצא מעבר להישג ידם.
כדי למנוע מחיה לקחת את מה שלא שלה מקימים גדר, מכים אותה או צדים אותה. מול החמדן האנושי אלו אותם פתרונות. אנחנו קובעים חוקים שיגבילו אותו, חוקים שיהיה חייב להפר כדי לממש את רצונו. אנחנו מנסים לחנך אנשים שלא לקחת את מה שלא שייך להם, מרסנים את התאוות שלהם. אבל לעיתים חוקים וחינוך אינם מספיקים. במקרה כזה צריך כוח, צריך לפעול נגד החמדן. צריך – לצוד אותו.
בפרק י״ד בנסיך מקיאוולי המליץ לנסיך תמיד לעסוק באומנות המלחמה. בזמני שלום יוכל לעשות זאת באמצעות מסעות ציד. ד״ר בנר מעירה כאן ש״מסע ציד״ לא חייב להתפרש כפשוטו. למען האמת הוא כנראה לא מתפרש כפשוטו: באומנות המלחמה, יצירה אחרת של מקיאוולי, הוא לא עוסק אפילו פעם אחת בציד, שהוא לכאורה ההכנה הטובה ביותר למלחמה בימי שלום. בנוסף, בנר מצביעה על כך שבכתבים קלאסיים מימי היוונים והרומאים ״מסע ציד״ שימש כמטאפורה למאבק נגד עריצים.
העריץ בתוך המדינה זהה לכובש הזר בזירה הבינלאומית. שניהם רוצים לקחת משהו שאינו שלהם – חירות, או ארצם של אחרים. הם שניהם מפרים חוקים ונורמות. את שניהם לא ניתן לרסן אלא ע״י כוח. שניהם חיות שיש להתגונן מפניהן. במדינה פנימה האזרחים צריכים להיות תמיד בכוננות נגד חמדנים כאלה ולוודא שהם אינם פוגעים בחוקים שמרסנים אותם. מעת לעת הם גם יצטרכו להסיר אותם. בדמוקרטיה, תודה לאל, זה נעשה ע״י בחירות.
איך זה נעשה בזירה הבינלאומית? מדינות גדולות יכולות לנסות ולמקסם את העוצמה הצבאית שלהן כדי להגן על עצמן. אם אני הילד הכי חזק בשכונה, אף בריון לא יכה אותי. אבל אם אני הילד הכי חזק בשכונה, מה מונע ממני להיות בריון בעצמי? ומה יבטיח לאחרים שאני לא אהיה בריון נגדם? מדינה שמפחדת מחמדנים עלולה להפוך חמדנית בעצמה.
זה מה שקרה לרפובליקה הרומית. בפרק ג׳, חוץ מלעסוק בהרפתקאות של המלך לואי באיטליה, מקיאוולי גם סקר את הכיבוש הרומאי של יוון. הרומאים, בניסיון להגן על עצמם מאיומי חוץ, ניסו להקדים תרופה למכה ע״י כיבוש של טריטוריות שכנות וחיסול יריבים פוטנציאלים. הם פלשו ליוון כדי להכות את מקדוניה וכדי לדחוק החוצה את אנטיוכוס (האבא של אנטיוכוס אויב המכבים). מבחינתם המלחמה הייתה מלחמת מנע. הם רק רצו להגן על עצמם מפני אויבים שיחמדו את ארצם.
בפועל הם הפכו לחמדנים שגנבו את ארצם של אחרים. לא מקדוניה ולא אנטיוכוס עמדו בשערי רומא או אפילו שערי איטליה. האובססיה הרומאית עם הקדמת תרופה למכה הביאה מכה חדשה: הרפובליקה התפשטה כל-כך שהיא הפכה תלויה בצבא כדי לשלוט בכל העמים הכבושים. הגנראלים הפכו עשירים הודות לבזיזה של ארצות אחרות. הם גם קנו את ליבם של החיילים באמצעות ביזה, הופכים את הלגיונות של הרפובליקה לצבא הפרטי שלהם. הניסיון למקסם את העוצמה שלך מביא איתו סכנות חדשות.
דרך אחרת היא ברית בין מספר מדינות קטנות כדי להגן עליהן מהגדולות יותר. בברית כזו, שמקיאוולי כינה בדיונים ״ליגה״, כל החברות שוות זו לזו. אין מפקד אחד, אין מדינה אחת דומיננטית. מטרתה של הליגה למנוע פלישה של מדינות גדולות ולמנוע ממדינה שאפתנית אחת להילחם עם האחרות.
הטרגדיה של איטליה בימיו של מקיאוולי הייתה בדיוק המלחמות בין המדינות השונות. איומים מצד האפיפיור ונאפולי הביאו את ספורצה למשוך את שארל ה-8 לאיטליה ב-1494. סכסוך בין ונציה ומילאנו הביאו את לואי ה-12 ב-1499. איטליה נמעכה ע״י הענקים האירופים של צרפת וספרד הודות לסכסוכים הקטנוניים של המדינות שהרכיבו אותה.
ליגה היא פתרון קשה לביצוע. היא מחייבת אמון בין החברות: שכל אחת תבוא לעזרת השנייה כשהיא תצטרך. כל אחת מהחברות גם צריכה לרסן את החמדנות שלה, נמנעת מלתקוף שכנה או להזמין מעצמות זרות שיעשו זאת במקומה. אין תהילה בליגה – מטרתה לא לכבוש ארצות אחרות, אלא לשמור על חירות החברות בה. אבל ליגה היא אולי הדרך הכי טובה למדינות קטנות, כמו ישראל, לצוד את החיות שמאיימות עליהן.
ביבליוגרפיה
Benner, Erica. Be like the Fox: Machiavelli’s Lifelong Quest for Freedom. First American Edition. New York ; London: W.W. Norton & Company, 2017.
———. Machiavelli’s Prince: A New Reading. First published in paperback. Oxford: Oxford University press, 2015.
Cesa, Marco, ed. Machiavelli on International Relations. Oxford, United Kingdom ; New York: Oxford University Press, 2014.
Graff, Garrett M. ‘Orders of Disorder’. Foreign Affairs, 5 May 2023. https://www.foreignaffairs.com/middle-east/iraq-united-states-orders-disorder.
Hörnqvist, Mikael. Machiavelli and Empire. Ideas in Context 71. Cambridge ; New York: Cambridge University Press, 2004.
Machiavelli, Niccolo. Machiavelli: The Chief Works and Others. Translated by Allan Gilbert. Vol. 1. 3 vols. Duke University Press, 1989. https://www.jstor.org/stable/j.ctv1131523.
———. Machiavelli: The Chief Works and Others. Translated by Allan Gilbert. Vol. 2. 3 vols. Duke University Press, 1989. https://doi.org/10.1215/9780822381587.
Shaw, Christine. The Italian Wars, 1494-1559: War, State and Society in Early Modern Europe. Second edition. Modern Wars in Perspective. Abingdon, Oxon; New York, NY: Routledge, 2019.
מקיאוולי, ניקולו. דיונים על עשרת הספרים הראשונים של טיטוס ליוויוס. תורגם ע”י מרים שוסטרמן. ירושלים: שלם, 2010.
———. הנסיך. תורגם ע”י מרים שוסטרמן. תל אביב: דביר : שלם, 2003.
