להורדת הפרק – קישור.
מבוא
ראינו בפרק הקודם איך האוליגרכיה הפלורנטינית יצרה את היורשת שלה – מפלגת המדיצ׳י – במו ידיה. בניסיון לבודד את המשפחות הבוגדות, האוליגרכיה יצרה את המפלגה שלהן. מה היה עליה לעשות?
היו לאוליגרכיה שתי אופציות קיצון: להשמיד את הבוגדות, אם ע״י הרג פיזי, אם ע״י גלות, או לשלב אותן בה, במעין חנינה כללית. לא מוכנה (ואולי לא יכולה) לבצע את השמדה, ולא מוכנה לסלוח, היא בחרה בדרך ביניים, פשרה – היא החרימה אותן, בודדה אותן. כך היא יצרה שלא במתכוון את המפלגה שתשתלט עליה.
הטעות של האוליגרכיה הפלורנטינית היא טעות חוזרת בהיסטוריה: יחידים ומדינות שאינם הולכים בדרך אחת עד סופה, אלא מחפשים פשרה. מפחדים מהמחיר, או מהסטיגה המוסרית, הם מחפשים פשרה בין שתי אפשרויות בלתי נסבלות או בלתי רצויות. התוצאה לרוב שהם משלמים את מחיר שתי הדרכים, מבלי להשיג דבר.
או קחו דוגמה אחרת, ניסוי מחשבתי. נניח והחלטתם לפלוש למדינה שכנה, ״גוביינא״. הגנרלים מספרים לכם שפלישה כזו תהיה מבצע פשוט, קליל, לאור חוסר היכולת של צבא גוביינא. הם מתארים באוזניכם איך תוך ימים ספורים מרגע הפלישה הצבא יצעד כמנצח בעיר הבירה הכבושה. ״טוב״, אתם אומרים, ״אם כך נכריז מלחמה?״. ״לא, ודאי שלא״ משיבים הגנרלים. ״מלחמה זה over kill. מספיק שנכריז על ׳מבצע צבאי מיוחד׳״.
שנה וחצי אחר-כך והמבצע הצבאי שהיה אמור להסתיים תוך ״מספר ימים״ עדיין נמשך. במקום להלום בצבא גוביינא עם כל מה שיש לכם, התחלתם עם מעט כוחות והסלמתם לאט. בלילות בהם אתם לא מצליחים לישון, ואלה רבים עכשיו, אתם בוהים בתקרת חדר השינה ותוהים למה לעזאזל הקשבתם לגנרלים. ״למה לא הכרזתי פשוט מלחמה כוללת?״ אתם שואלים, מקווים שאולי הלילה ייתן לכם תשובה.
למה באמת? הפיתוי בדרך ביניים שהיא עושה רושם של פתרון קסם. במקום לבחור בין שתי אופציות מנוגדות, לוקחים את האופציה השלישית, הפשרה ביניהן. במקום להכריז מלחמה כוללת או להימנע מפלישה, יוצאים ל״מבצע צבאי מוגבל״. כך מצד אחד פולשים, מצד שני נמנעים מגיוס כלל הכוחות והמחיר הכלכלי שהדבר ידרוש. הבעיה מתחילה כאשר הפשרה לא משיגה את המטרה. להיפך – היא רק מסבכת את המצב.
אנשים ומנהיגים יכולים לבחור בדרך הביניים מאחת משתי סיבות עקרוניות: או שהם דוחים דרך אחת על בסיס מוסרי/אידיאולוגי – הדרך הזו רעה. או שהם חושבים שדרך הביניים היא הפתרון האופטימלי לבעיה תחת תנאים נתונים. כפי שנראה לא משנה מה הנימוק, דרך הביניים היא הדרך בה עדיף שלא נלך.
האח סבונרולה
בעיה מרכזית של בנקאים בימי הביניים היה האיסור על לקיחת ריבית. התורה, שחלק מציוויה הנוצרים המשיכו לקיים, אסרה במפורש לקחת ריבית על הלוואות. במקרא ריבית מכונה ״נשך״ או ״מרבית״: ״וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ אֶת-כַּסְפְּךָ לֹא-תִתֵּן לוֹ בְּנֶשֶׁךְ; וּבְמַרְבִּית לֹא-תִתֵּן אָכְלֶךָ״ (ויקרא כ״ה ל״ו-ל״ז). איסור דומה מופיע בספרי הבשורות, בבשורה על-פי לוקס: ״וְהֵיטִיבוּ וְהַלְווּ מִבְּלִי לְצַפּוֹת לִגְמוּל״ (ו׳, 35). הכנסייה הקתולית אסרה לחלוטין קבלת כל סוג של ריבית, קובעת שמי שיעשה זאת לא רק שלא יזכה לקבורה נוצרית ראויה, גם יישרף לנצח בגיהנום. כיף.
על-אף האיסור הדתי, בנקאים קיבלו ונתנו ריבית. לא הייתה להם ברירה אחרת – אין לי סיבה להפקיד את כספי בבנק אם איני מקבל עליו ריבית. הוא יכול באותה מידה לשכב מתחת למזרון. אבל, זה שהם הפרו את הצו לא אומר שהם התעלמו ממנו. הם השתמשו בדרכים יצירתיות להכשיר את השרץ.
דרך אחת הייתה לרשום את הריבית לא כהחזר על הלוואה, אלא כ״מתנה״. הבנקאי החליט לתת מתנה ללקוחות שהפקידו אצלו כספים, לאות תודה. הבנקאי גם קיבל במתנה סכומי כסף ממי שנתן לו הלוואה. ודאי כאות הוקרה שבכלל נתן את ההלוואה.
דרך אחרת הייתה לרשום את הריבית כתוצאה של תנודות בשער החליפין. נניח שאני בנקאי פלורנטיני עם 100 פלורינים בחשבון. אני קונה דוקטים, בשער של 2 פלורינים לדוקט – כלומר, 50 דוקטים. כעבור כמה ימים, אני ממיר חזרה את הדוקטים שלי לפלורינים אך הפעם, לשמחתי, השער הוא 3 פלורינים לדוקט. איזה צירוף מקרים משמח! הפיקדון שהיה שווה 100 פלורינים הפך ל-150 פלורינים והכול באמצעות המרת מטבע. העובדה שהמרה כזו לא באמת קרתה, אלא הייתה רק תרגיל חשבונאי, לא הפריעה לא לכנסייה ולבנקים. די היה בה להשקיט את מצפון הבנקאים ואת אנשי הכנסייה, לפחות לזמן מה.
קוזימו מדיצ׳י, האיש שהפך את המדיצ׳י למפלגה הפוליטית החזקה בפירנצה, היה בדיוק בנקאי כזה, שנתן ״מתנות״ והמיר מטבעות. אבל ככל שהזדקן והתקרב ליום מותו, כן התחיל לכרסם בו החשש שמא הטריקים החשבונאים שלו לא שכנעו את היושב במרומים. שמא דרך הביניים בה נקט תוביל אותו לגיהנום. יש אומרים שהחשש הזה, מה יקרה לנשמתו הנצחית לאחר המוות, דחף אותו לבנות ולשפץ כנסיות רבות בפירנצה, משתמש בכספו כדי לפאר את ביתו של האל.
בין הכנסיות הרבות ששיפץ נמצאת גם כנסיית סן-מרקו, אותה שיפץ קוזימו עבור מסדר הנזירים הדומיניקני. הוא אף לקח לעצמו תא במגורי הנזירים, שם היה מתבודד מעת לעת. גם אחרי מותו, הכנסייה המשיכה לסמוך על תרומות נדיבות של המדיצ׳י.
היום כנסיית סן-מרקו היא אחת הכנסיות הפחות מעניינות בפירנצה, לדעתי לפחות. המנזר הפך מוזיאון שמלא, איך לא, באומנות דתית. הכנסייה עצמה מצועצעת, כשהפריט היחיד ״שמעניין״ – מעניין אם אתם אוהבים גופות – היא הגופה המשומרת היטב של אנטונינוס (Antoninus) הקדוש. כמעט שום דבר בכנסייה לא מעיד על האירועים הדרמטיים שהתרחשו בה בין 1494 ל-1498.
באותן שנים הכנסייה הייתה בית לאיש ששלט בפירנצה, בכוח דיבורו ואישיותו בלבד: ג׳ירולמו סבונרולה. סבונרולה, שהגיע לפירנצה ב-1490, הפך אחרי גירוש המדיצ׳י ב-1494 למנהיג החדש של העיר. הוא מיזג באישיותו שני היבטים מנוגדים: מצד אחד, הוא היה תיאולוג מבריק, עם זיכרון יוצא דופן ויכולת אינטלקטואלית מרשימה. כשרצה או כשהיה צריך, ידע להפיק כתבים פילוסופים ותיאולוגים מפורטים, בהם פירק לגורמים את טענות יריביו. מצד שני, הוא היה רטוריקן ודמגוג מהמעלה הראשונה. הכוונה ב״דמגוג״ לאדם שיודע לעורר את מאזיניו רגשית, במיוחד אלה מהמעמדות הנמוכים. סבונרולה בהטפות שלו ידע בו-זמנית למשוך את המוחות המתוחכמים של הגדולים ואת הלבבות הפשוטים של העם.
במשך 4 שנים, מ-1494 עד למותו האלים ב-1498, סבונרולה ניסה לעצב את פירנצה לפי החזון של ״עיר האלוקים״. הוא האמין שפירנצה תהיה ״ירושלים חדשה״, עיר בה האזרחים ייהנו מחירות פוליטית, מנהלים את עצמם כדמוקרטיה ובו בזמן עיר שתקפיד על מוסר ואורח חיים סגפני: בלי זונות, בלי הימורים, בלי ספרים כופרים, בלי חפצי יוקרה כמו פאות או בדים יקרים.
במשך 4 שנים השפיע סבונרולה על המוסדות, החקיקה והמדיניות של פירנצה. בתמיכתו הוקמה המועצה הגדולה של העיר, מועצה של 3,000 איש שמתוכה נבחרו אנשי הממשלה והועדות השונות המטפלות בעיניי המדינה. החברות במועצה הייתה באופן חסר תקדים פתוחה לא רק למשפחות המיוחסות, אלא גם לבעלי חנויות, סוחרים קטנים ובעלי מקצועות חופשיים. יחסית לזמנה, המועצה כנראה הייתה הגוף הכי דמוקרטי באירופה.
סבונרולה גם התערב במדיניות החוץ של פירנצה, התעקש שהעיר חייבת להמשיך להיות בעלת ברית של מלך צרפת גם כשזה נסוג בחיפזון מאיטליה. החל ב-1487 סבונרולה התנבא שאיטליה עומדת לעבור טיהור ושזעם האלוקים עומד לרדת על הכנסייה ולטהר אותה. כשמלך צרפת שארל ה-8 פלש לאיטליה בספטמבר 1494, סבונרולה טען שהוא-הוא, שארל, הוא זעם האל נגד הכנסייה. הוא המשיך להתעקש שזה המצב גם כששארל נאלץ לסגת במהירות באביב 1495 מארץ המגף. סבנורולה לחץ על הממשלה שלא תעזוב את צרפת ולא תצטרף לקואליציה האזורית נגדה, הליגה הקדושה.
סבונרולה עשה את כל זה מבלי שהחזיק באיזו משרה רשמית או אפילו מנגנון פוליטי. גם המדיצ׳י לא החזיקו במשרה רשמית, אך היה להם לפחות מנגנון פוליטי משומן היטב שהבטיח להם אחיזה בממשלה. היה צריך אירוע דרמטי, כמו הפלישה הצרפתית של 1494, כדי שיאבדו את אחיזתם ויגורשו מן העיר.
לסבונרולה הייתה רק הפופולאריות שלו. לשיעורים שלו היו מגיעים אלפים, תומכים ומתנגדים. הוא היה שובה את ליבם של ההמונים עם התיאטרליות שלו, עם מחוות הגוף הדרמטיות, עם נבואות הזעם שהיה מספר. את הגדולים היה מושך עם פרשנויות חדשות לכתבי הקודש, עם טיעונים פילוסופים ועם אותן נבואות זעם שמשכו את ההמון. כי כולם נמשכים לפחד ורבים ראו בסבונרולה לא רק מטיף מבריק – גם נביא.
אבל לכל דבר יש סוף, גם לפופולאריות. כשזו נעלמה, באביב 1498, מתנגדיו מיהרו לעצור אותו, לענות אותו ולהוציא אותו להורג. תומכיו המעטים שעוד נותרו הסתכלו בדממה איך תלו ושרפו כליל את הנביא שלהם.
איך בדיוק סבונרולה איבד את תמיכת העם ואת חייו? ביוני 1497 האפיפיור אלכסנדר השישי פרסם צו נידוי נגדו. הסיבה המיידית לצו היה ניסיון של סבונרולה לכנס מועצה שתדיח את האפיפיור. סבונרולה היה מבקר חריף של הכנסייה בכלל ושל האפיפיור בפרט, ראה בו אדם מושחת, לא מוסרי ואפילו לא נוצרי. הצו נידה את סבונרולה מהכנסייה הקתולית ואיים שכל מי שיקשיב להטפות שלו – ינודה גם הוא. זו הייתה הפגיעה הראשונה בסבונרולה, פגיעה בתדמית שלו כאדם קדוש.
הפגיעה השנייה והסופית היה מבחן באש אליו הוזמן סבונרולה ע״י מטיף מתחרה, שנקבע לאפריל 1498. מבחן באש היה מורשת מימי הביניים: הנאשם נדרש לעבור דרך להבות או לדרוך על גחלים בוערות. אם הוא באמת נהנה מתמיכה אלוקית, ציפו שיקרה לו נס והוא לא ישרף. אם לא – לא. סבונרולה, כמו גם מפרנסי העיר, ראו במבחן שארית ברברית של תקופה אפילה. אבל יריביו של הנזיר התעקשו לערוך אותו, מקווים כמובן שיישרף למוות.
ביום בו היה אמור להיערך המבחן הגיעו סבונרולה והמטיף השני לכיכר הסינוריה, מול בניין הממשלה. סבונרולה היה מוכן למבחן, אך המתחרה ניסה לעכב אותו בטענות טכניות שונות ומשונות. הוא הסתגר בבניין הממשלה יחד עם חברי הממשלה, שניסו לפתור את הסוגיות הטכניות ולהתקדם במבחן. אחרי כמה שעות עיכוב, כאשר סבונרולה רצה לדעת אם מתכוונים לערוך את המבחן או לא, הציעו לו לבצע אותו לבדו. הוא כמובן דחה זאת – למה שיקפוץ לאש כאשר המתחרה השני עדיין נעול בבטחה בבניין?
לבסוף, לקראת שקיעה, המבחן בוטל. גשם אביב פתאומי כיבה את האש. הקהל שהתאסף והמתין שעות החל לעזוב את הכיכר מתוסכל וזועם. חלקם עזבו עם ספקות: הם ראו את סבונרולה דוחה את ההצעה לבצע את המבחן. הם לא ידעו שהמטיף השני עיכב את ביצוע המבחן. למה סבונרולה סירב? האם הנביא שלהם לא באמת נבחר ע״י האל?
המתנגדים של סבונרולה ניצלו את הסצנה הזו כדי להאשים אותו שהוא נביא שקר. מאמיניו, שהיו עדים לסירוב, הפכו במהרה למתנגדיו. כמעט בן לילה האיש הקדוש הפך שקרן, רמאי. כמה ימים אחרי המבחן ההמון הסתער על כנסיית סן מרקו ולכד את סבונרולה. הוא עונה, נשפט ולבסוף נתלה ונשרף במאי 1498.
דרך ביניים
סבונרולה, שלא במכוון, עקב אחרי המלצת אריסטו לקחת את האמצע בין שתי מידות. במקום להיות או עריץ או אזרח פרטי, סבונרולה לקח לעצמו את האמצע של מטיף כריזמטי, של מי שמשפיע דרך דעת הקהל. זה עבד לו כל עוד הייתה לו את דעת הקהל.
ההמלצה של אריסטו, שיש לקחת את האמצע בין שתי מידות, התגלגלה ליהדות דרך הרמב״ם. בהלכות דעות פרק א׳ הרמב״ם כתב: ״הדרך הישרה–היא מידה בינונית שבכל דעה ודעה, מכל דעות שיש לאדם; והיא הדעה שהיא רחוקה משני הקצוות ריחוק שווה, ואינה קרובה לא לזו ולא לזו.״ אדם צריך להיזהר לא להיות לא סגפן ולא נהנתן. הוא צריך להיות לא נוח לכעוס אך גם לא מת שאינו מרגיש. הוא צריך להיות לא עריץ ששולט בכוח הזרוע ולא אזרח פרטי. או שמא?
הרעיון של מציאת שביל הזהב בין שתי גישות, בין שתי דרכי פעולה, מושך רבים, במיוחד בתחומים של פוליטיקה ומדיניות חוץ. זה מרגיש לנו מאוד ״מתוחכם״ כשאנחנו נמנעים מללכת לאיזה קיצון, מראים את שיקול הדעת שלנו והיכולת שלנו להסתכל על סיטואציה מנקודת מבט רחבה, תוך לקיחה בחשבון של כל הגורמים וההשלכות. הנה, זה עבד לסבונרולה במשך 4 שנים. טוב, עד הנקודה בה תלו אותו.
מקיאוולי התנגד לדרך הביניים. אם אתה לא נוקט בדרך אחת עד הסוף, כל מה שתקבל הן החסרונות של שתי הדרכים האחרות ללא אף אחד מהיתרונות שלהן. אתה תהיה חשוף לסיכונים של שתי הדרכים, עם סיכוי נמוך להצליח באיזו מהן.
דיברנו כבר על שתי דוגמאות במבוא, בוא נדבר על עוד אחת: ההחלטה של לורנצו מדיצ׳י להתערב בסוגיית הירושה של משפחת פאצי. כזכור מפרק 4 אביה של אישה שהתחתנה למשפחת פאצי נפטר והיא תבעה את הירושה. לורנצו, בניגוד למסורת בת מאות שנים, קבע שלא היא היורשת, אלא אחיין האב, משום שהוא היה היורש הזכר הכי קרוב. למה לורנצו עשה זאת? כדי ללמד את הפאצי לקח: לורנצו באותו זמן אסר על הבנקאים בפירנצה לתת הלוואה גדולה לאפיפיור, שהיה מעוניין בה בשביל מסע מלחמה נגד עיר שכנה לפירנצה. הפאצי המרו את פיו ונתנו את ההלוואה. כעונש, לורנצו מנע מהם את הירושה הגדולה של אבי הכלה.
לורנצו לקח את דרך הביניים. הוא היה יכול להשמיד את המשפחה על שהמרתה את פיו ופגעה באינטרס האסטרטגי של פירנצה. או, הוא היה יכול לשתוק, למחול על כבודו. הוא בחר בדרך האמצע – פגע בהם, אך לא פגיעה חמורה. על זה הזהיר מקיאוולי: ״יש לציין שבבני-האדם צריך או לנהוג בנועם או לחסלם: כי הם מתנקמים על פגיעות קלות, אך אינם יכולים להתנקם על החמורות״.
ואכן זה מה שקרה: הפאצי ניסו להתנקש בלורנצו ואחיו ג׳וליאנו באפריל 1478. ג׳וליאנו נדקר למוות. לורנצו ניצל רק הודות למזל: המתנקש שהיה אמור לדקור אותו צעק ״אהה בוגד!״ וכך הספיק לשלוף את חרבו ולהדוף אותו. רק אחרי שכמעט איבד הכול – את חייו ואת שלטונו – לורנצו נקט בפעולה הדרסטית של הוצאה להורג של הגברים במשפחה וגירוש שאר המשפחה מהעיר. דרך האמצע כמעט עלתה ללורנצו בחייו והובילה אותו לאותו קיצון ממנו ניסה להימנע. אם יש לך אויב, או שתתעלם ממנו לחלוטין או שתשמיד אותו. אל תפגע בו, פגיעות שרק יגדילו את כעסו.
בימינו, דוגמה ל״דרך הביניים״ היא הסיסמה של האיחוד האירופי וארה״ב ״מפחיתים סיכונים, לא מתנתקים״ ביחס לסין. זה נשמע טוב יותר באנגלית – derisking, not decoupling. הרעיון הוא שהמערב לא יתנתק לחלוטין מסין, רק יפחית את הסיכון ממנה. במיוחד, המערב ימנע מסין טכנולוגיות אסטרטגיות שעלולות לסכן אותו צבאית.
הבעיה שטכנולוגיות שיכולות לסכן את המערב צבאית נחוצות להתפתחות הטכנולוגית והכלכלית של סין: בינה מלאכותית, שבבים חזקים, רכבים אוטונומיים, מחשבים קוונטים. ההכרזה ״מפחיתים סיכונים, לא מתנתקים״ נשמעת באוזניים סיניות כ״מנתקים את סין, למעט בייצור המוני וזול״. במילים אחרות, המערב שמח לסחור עם סין כל עוד היא נמצאת בתחתית שרשרת הערך.
השיקולים של המערב מובנים. סין היא בהחלט איום ואין סיבה להניח שטכנולוגיה אזרחית לא תהפוך לטכנולוגיה צבאית. ניסיון להתנתק מסין יהיה יקר מאוד ועלול לפגוע קשות בכלכלה הגלובאלית. עם זאת, המערב לא יכול לחשוב שסין תשלים עם הנוסחה החדשה. בניסיון להשיג את הטכנולוגיות הדרושות לה, היא תפעיל מנופים כלכלים ואם צריך צבאיים. בתגובה המערב יפחית עוד יותר את התלות בסין, מה שיותיר אותה עם פחות ופחות מנופים כלכלים, מה שידחוף אותה לעבר פעולה צבאית. ״מפחיתים סיכונים, לא מתנתקים״ עלול בעצמו להוביל לסיכונים חדשים.
יש לנו דוגמה מהעבר לתהליך כזה. בין 1937 ל-1941 ארה״ב הגדילה את הסיוע לסין בעודה מצמצת את הסחר עם יפן. יפן באותן שנים פלשה לסין וניהלה מלחמה אכזרית נגדה. ביולי 1941 האמריקנים הטילו אמברגו נפט על טוקיו בתגובה לפלישה של זו להודו-סין. האמריקנים הניחו שהעליונות הכלכלית, הדמוגרפית והפוליטית שלהם תשכנע את היפנים לסגת. היפנים, עם הגב לקיר, החליטו לבצע מתקפת פתע נגד ארה״ב שתתן להם מספיק זמן לכבוש את דרום מזרח אסיה ולהתבצר עד שהאמריקנים יתאוששו. האמריקנים לקחו את דרך האמצע – לא מלחמה, אך גם לא עמדה ניטראלית. הם קיבלו ביקור פתע של מפציצים יפנים בהוואי.
דוגמה נוספת של דרך ביניים היא נקיטת עמדה ניטראלית בסכסוך בין שתי מדינות שכנות לך. מקיאוולי עסק בנושא של עמדה ניטראלית בפרק כ״א בנסיך. לכאורה אתה לא נוקט עמדת תמיכה במדינה הזו או הזו, אלא עומד בצד, ממתין לראות מה יקרה. אבל אתה יוצא קירח מכאן ומכאן: המנצח יחשוד בך משום שלא באת לצידו. המפסיד ישנא אותך כי לא באת לצידו. אם כעת המנצח יחליט לתקוף אותך, תשאר בודד במערכה.
כאשר גרמניה איימה על צ׳כוסלובקיה, בריטניה וצרפת העדיפו לנקוט עמדה ״ניטראלית״ ולתת לגרמנים את מבוקשם במקום לעמוד לצד צ׳כוסלובקיה. כמובן, המהלך היה מוצדק מתחילתו ועד סופו. צרפת הייתה מחויבת לצאת להגנת צ׳כוסלובקיה, אך לא הייתה מוכנה לעשות זאת ללא בריטניה. בריטניה לא הייתה מעוניינת לעשות זאת משום החשש למלחמת עולם נוספת והערכה, כנראה מוטעת, של הכוח הצבאי הגרמני מול זה הבריטי והצרפתי. לונדון ופריז ״נאלצו״ להשלים עם התוקפנות הגרמנית נגד צ׳כוסלובקיה, רק כדי לראות את זו בולעת את צ׳כוסלובקיה וזזה למטרה הבאה – פולין.
אם אנחנו כבר בעניין בריתות ויציאה לעזרה, מקיאוולי גם המליץ שלעולם אל תצטרף לבעל העוצמה הגדולה יותר במתקפה נגד אחרים. אם הוא ינצח, אתה תהיה נתון לחסדיו. עדיף, כשהדבר אפשרי, להצטרף דווקא לצד החלש יותר כדי לרסן את התוקפן החזק יותר. כדוגמה מקיאוולי הביא את בני ונציה שהזמינו את מלך צרפת לואי ה-12 לפלוש למילאנו ולחלק ביניהם את לומברדיה ב-1499. רק אחרי שפלש וכבש את האזור, הבינו לפתע בני ונציה את גודל הטעות: הם קיבלו כשכנה את אחת הממלכות החזקות באירופה. משום הכוח שלה, רבות ממדינות איטליה מיהרו לכרות עם צרפת ברית, מה שבודד את ונציה. בני ונציה מצאו את עצמם מבודדים ועם יריב חזק על גבולם, יריב שיצא נגדם למלחמה ב-1508.
תופעה חוזרת בזמנו של מקיאוולי הייתה החבירה של המדינות האיטלקיות הקטנות למעצמות גדולות מהן. ב-1499 ונציה הזמינה את לואי ה-12 לפלוש לאיטליה כדי להיפטר מלודביקו ספורצה, דוכס מילאנו. אותו לודביקו הזמין את מלך צרפת שארל ה-8 ב-1494 לפלוש לאיטליה כדי להיפטר ממלך נאפולי. בשני המקרים, המזמין נזכר מאוחר מדי את מי הוא בדיוק מזמין. לודביקו עוד הספיק להיפטר משארל לפני שפנה נגדו, באמצעות הצטרפות לליגה הקדושה ב-1495. לוונציה לא שיחק המזל.
דמוקרטיה או תיאוקרטיה?
אבל בואו ונחזור לסבונרולה. סבונרולה דבק בדרך ביניים לא רק בהתנהלות הפוליטית שלו. גם בחשיבה הפוליטית שלו הוא החזיק בשני אידיאלים מנוגדים בו-זמנית: מצד אחד, חירות פוליטית לכלל האזרחים. בשם החירות הוא דחף להקמת המועצה הגדולה של פירנצה וכדי לשמור על החירות כנראה נמנע מלהפוך את עצמו לשליט הרשמי של העיר. כשלעצמו, זה מהלך חכם לכל מי שרוצה להתקין סדרים חדשים – אל תשים את עצמך בראש. כאשר אתה שם את עצמך בראש הסדר החדש, אתה מקל על יריבך להאשים אותך שאתה פועל מאינטרס אישי. אתה גם מרפה את ידי תומכייך שתוהים אולי אתה פועל מאינטרס אישי ולא מדאגה לטובת הכלל.
מצד שני, סבונרולה החזיק באידיאל של חברה טהורה, מוסרית, בה כל יחיד יקדיש את חייו לעבודת האל. סבונרולה ראה בחברה הזו לא רק אידיאל דתי, מוסרי, אלא גם אידיאל פוליטי. הוא לחץ על ממשלת פירנצה לפעול נגד הימורים, זנות והתנהגויות לא מוסריות אחרות. הוא רצה שהחוק יאסור פעולות לא מוסריות והוא עצמו אירגן קבוצות נערים שישבשו פעולות כאלה. כך, בעודו מחזיק באידיאל של חירות פוליטית לכלל האזרחים, לקהילה, הוא פעל לצמצם את חירויות הפרט ולהנדס את החברה המושלמת בעיניו.
מה עצר את סבונרולה מלממש את החזון שלו? בזמן שהוא היה השליט הלא רשמי של פירנצה, שלטונו לא היה ללא התנגדות. מולו ומול תומכיו היו מספר קבוצות שונות של מתנגדים. קבוצה אחת היו משפחות מיוחסות שהתנגדו לרפורמות הדמוקרטיות שלו. קבוצה אחרת הומניסטים חילונים שהתנגדו לכפייה הדתית שלו. קבוצה שלישית צעירים אריסטוקרטים שהתנגדו לסגפנות שניסה לכפות עליהם. אבל סבונרולה, בשם אידיאל החירות שלו, נאלץ להשלים עם הקבוצות היריבות הללו שהצרו את צעדיו.
מה היה קורה אם סבונרולה היה מוותר על המבנה הדמוקרטי בשביל להקים את ״עיר האלוקים״? סביר להניח שהיה משליט טרור בעיר, משתמש באלימות כדי להנדס את החברה החדשה שלו. היום ניתן לנמק את התחזית הזו על בסיס הניסיון ההיסטורי שלנו: לדוגמה הטרור במהפכה הצרפתית, או הטיהורים הגדולים של סטלין. אבל האם בתקופתו של סבונרולה היו מבינים זאת? למה בכלל תנועות מהפכניות פעמים רבות הופכות רצחניות כשהן עולות לשלטון?
בפרק ו׳ בנסיך מקיאוולי עוסק בהקמה של סדרים חדשים. זה הפרק היחיד שמתייחס לסבונרולה במפורש ואני חושב שיש קטע בו שחשוב להכיר, לא רק משום שהוא עוד הוכחה לגאונות של מקיאוולי, אלא גם מסביר למה תנועות מהפכניות הופכות רצחניות. מקיאוולי כתב כך: ״טבע העם הוא הפכפך וקל לשכנע אותם בדבר אחד, אבל קשה לקבע אותם באותה דעה: ורצוי […] שכאשר אין הם מאמינים עוד, אפשר יהיה באמצעות כוח להביא אותם לידי כך שיאמינו״. מה הטיעון? האמונות של בני-אדם משתנות. יום אחד הם תומכי המהפכה, ביום השני הם כבר מפקפקים בה. יום אחד הם מאמינים בך, ביום הבא הם רוצים לתלות אותך.
לכאורה הדרך היחידה לוודא אמונה היא באמצעות כוח, ע״י כפייה של האמונה עליהם. הפסקה שהבאתי באה מיד אחרי המשפט הזה: ״כל הנביאים החמושים ניצחו והלא-חמושים נהרסו״. כלומר, אם אתה רוצה להבטיח את הצלחתך כמייסד של סדר חדש, אתה חייב להשתמש בכוח נשק כדי לכפות את האמונה על האנשים. במקרה של סבונרולה העובדה שהוא לא היה חמוש, שלא היה יכול לכפות את האמונה בו, היא שהביאה לחיסולו.
אבל, האם אפשר לכפות אמונה? אריקה בנר מביאה קטע מהדיאלוגים של אפלטון בו הדוברים מגיעים למסקנה שלא ניתן לכפות אמונה, משום שלעולם אי-אפשר לדעת מה באמת אדם מאמין בו. אם מקיאוולי הכיר את הקטע הזה מאפלטון הוא דיון נפרד שאין בכוונתי לעשות. מה שכן, סביר להניח שמקיאוולי היה מודע כמו כל אדם שלא ניתן לקרוא מחשבות, שלא ניתן לדעת אם מישהו באמת מאמין. מכאן שניסיון לכפות בכוח אמונה רק יביא עוד ועוד אלימות, כי אי-אפשר לדעת אם מישהו מאמין או רק מעמיד פנים. אולם בניסיון לאמת זאת, המשטר המהפכני הופך יותר ויותר פולשני ויותר יותר אלים, מבקש לפקח על כל מה שהאדם עושה ולטהר את ״הלא מאמינים״.
אפשר להסביר את הטרור המהפכני גם על בסיס התנהגותי. שימוש באיומים כדי להביא אדם לעשות כרצונך גורם לך פחות ופחות להעריך את הסוכנות שלו. בכל פעם שאתה מאיים עליו והוא מציית, כן אתה רואה בו פחות סובייקט העומד בפני עצמו ויותר אובייקט המתכופף בפני הכוח שלך. אולם מפני שאתה רוצה שהוא יאמין, בכל פעם שהוא מתכופף כן אתה יותר חושד שהוא לא באמת מאמין, אלא רק מעמיד פנים משום הפחד ממך. בניסיון לאמת זאת אתה מכריח אותו להוכיח שוב ושוב את אמונתו, מה שרק מגדיל את החשד בו. מעגל קסמים אכזרי, שבסופו או שאתה משמיד את הנתין או שהוא מורד בך.
האם מקיאוולי היה מודע לכך? ודאי שכן. שימו לב מה הוא כתב אחרי הקביעה שיש להכריח אמונה בכוח: ״משה, כורש, תזאוס ורומולוס לא היו יכולים להביא לידי כך שחוקותיהם יישמרו לאורך זמן, אלמלא היו חמושים; כמו שקרה בימינו לאח ג׳ירולאמו סבונרולה, שהתמוטט עם הסדריו החדשים, כשההמון התחיל לא להאמין בהם״. שימו לב לתרגיל הרטורי שמקיאוולי עשה. לכאורה הוא משווה בין סבונרולה ומייסדים אחרים על בסיס הנשק שלהם – ״אלמלא היו חמושים״. אבל זו לא ההשוואה היחידה כאן. המייסדים האחרים ״לא היו יכולים להביא לידי כך שחוקותיהם יישמרו לאורך זמן״. חוקותיהם, לא האמונה בהם. אפרים שמואלי תרגם זאת כך: ״אילו היו משה, כורש, תזאוס ורומולוס חסרים כלי זין לא היו יכולים להסיר את העמים למשמעת חוקותיהם״. אין כאן אמונה, יש כאן אכיפה של חוקים – למשמעת חוקותיהם.
ההבדל הוא דק אך חשוב. להכריח אנשים להאמין בכוח הוא מעשה עקר שמוביל במהרה רק לעוד ועוד אלימות. אבל לאכוף חוקים? ציות לחוק נמדד לפי המעשים, לא לפי המחשבות. תנועה מהפכנית המבקשת לבסס סדר חוקי חדש, ללא התערבות באמונות של בני-אדם, כנראה תצליח להימלט מהטרור שמלווה את אחותה המעוניינת לקבוע אמונות בבני-אדם. סבונרולה, אם היה מנסה רק לבסס משטר דמוקרטי בפירנצה במקום להקים את עיר האלוקים, אולי היה וניצל ממוות אלים.
ביבליוגרפיה
Allan, Bentley. ‘The Biden Administration’s New Vision for Global Trade and Investment’. Carnegie Endowment for International Peace, 22 May 2023. https://carnegieendowment.org/2023/05/22/biden-administration-s-new-vision-for-global-trade-and-investment-pub-89791.
Aristotle. The Nicomachean Ethics. Edited by W. D. Ross and Lesley Brown. Oxford ; New York: Oxford University Press, 2009.
Benner, Erica. Machiavelli’s Prince: A New Reading. First published in paperback. Oxford: Oxford University press, 2015.
Cave, Damien. ‘How “Decoupling” From China Became “De-Risking”’. The New York Times, 21 May 2023, sec. World. https://www.nytimes.com/2023/05/20/world/decoupling-china-de-risking.html.
Clark, Robert M. Intelligence Analysis: A Target-Centric Approach. Sixth Edition. Los Angeles, CA: CQ Press / SAGE, 2020.
Raven, Bertram H. ‘The Bases of Power: Origins and Recent Developments’. Journal of Social Issues 49, no. 4 (1993): 227–51. https://doi.org/10.1111/j.1540-4560.1993.tb01191.x.
Shaw, Christine. The Italian Wars, 1494-1559: War, State and Society in Early Modern Europe. Second edition. Modern Wars in Perspective. Abingdon, Oxon; New York, NY: Routledge, 2019.
Taleb, Nassim Nicholas. Antifragile: Things That Gain from Disorder. Random House trade paperback edition. Incerto. New York: Random House, 2016.
———. The Black Swan: The Impact of the Highly Improbable. Random House trade paperback edition. New York: Random House, 2016.
Weinstein, Donald. Savonarola: The Rise and Fall of a Renaissance Prophet. New Haven: Yale University Press, 2011.
מקיאוולי, ניקולו. דיונים על עשרת הספרים הראשונים של טיטוס ליוויוס. תורגם ע”י מרים שוסטרמן. ירושלים: שלם, 2010.
———. הנסיך. תורגם ע”י מרים שוסטרמן. תל אביב: דביר : שלם, 2003.
———. כתבים פוליטים: עיונים והנסיך. תורגם ע”י אפרים שמואלי. 9th ed. ישראל: שוקן, 2009.
קגן, דונלד. שורשי המלחמה והדרכים לשמירה על השלום. תורגם ע”י אביעד שטיר. ישראל: סלע מאיר, 2021.
קיסינג׳ר, הנרי. דיפלומטיה. תורגם ע”י דויד בן-נחום. ירושלים: שלם, 2007.
