חיפוש
Close this search box.

מה לעשות עם עזה (ניתוח 66) – ש.ח

זו אינה הפעם הראשונה שישראל עורכת מבצע צבאי גדול ברצועת עזה, דבר שהפך כבר לשגרה. אבל שמא הטעות שלנו היא לא בפעולות שלנו, אלא בחשיבה שלנו על הבעיה? בואו והצטרפו למועדון שלנו! ניתוחים בלעדים, קבוצות פייסבוק וטלגרם סגורות, סקירות שבועיות ועוד! הצטרפות למועדון בקישור כאן.

8 באוקטובר 2023

רוצים עוד תוכן? מוזמנים למועדון שלנו – פל״ג

תקציר

  1. בלב תפיסת הביטחון של ישראל ישנם שלושה מושגים מרכזיים: הרתעה, התרעה והכרעה. הרתעה – הרתעת האויב מלתקוף. התרעה – אם האויב מתכונן לתקוף. והכרעה – הכרעת האויב במהירות ועם מינימום נזק למדינת ישראל. זהו משולש הביטחון של ישראל.
  2. הבעיה עם משולש הביטחון שהוא הפך את ישראל ללא מסוגלת לחשוב על מלחמה כעוד כלי בארגז הכלים של המדינה, או כעוד שלב באינטראקציה המדינית שלה.
  3. ללא יתרון כמותי ישראל לעולם לא תוכל להכניע את יריביה לחלוטין ולכפות עליהם את רצונה, כלומר היא לעולם לא תוכל להשיג הכרעה מוחלטת של היריב. על כן ההכרעה שישראל תשיג תהיה זמנית בלבד. משמעותה של הרתעה בצורתה המקובלת היא מניעת אלימות ע״י איום בכוח. אולם בישראל הרתעה קיבלה משמעות אחרת: לא מניעת אלימות, אלא דחייה וצמצום אלימות. ההרתעה הישראלית לא נמדדת בהיעדר אלימות, אלא בהצלחה לצמצם את עוצמת האלימות ואת תדירות האלימות לאורך זמן.
  4. יש 3 בעיות עם תפיסה כזו של הרתעה: ראשית היא לא באמת מספקת ביטחון, אלא ביטחון יחסי; שנית, כשהמדידה של הרתעה היא בתדירות ובעוצמה, ולא בהאם יש או אין אלימות, הדגש עובר להבנת הרצונות והפסיכולוגיה של האויב, ופחות מדידה אובייקטיבית של יכולותיו; שלישית, תפיסת הרתעה כזו לאורך זמן מעצבת את תפיסת ההכרעה.
  5. ברגע שמטרת ההכרעה היא הרתעה, המלחמה הופכת סגורה בתוך עצמה: אנו מפעילים כוח צבאי בשביל להפעיל כוח צבאי. ללא מטרה מדינית כלשהי ללחימה, הפעולות של צה״ל אינן משנות את המצב באופן מהותי.
  6. יש כאן מעגל אלימות שאינו נגמר, אך בראיית הממסד המדיני-ביטחוני של ישראל, שמובל ע״י ראש הממשלה נתניהו, הסבבים הם המחיר הבלתי-נמנע של אסטרטגית ההפרדה שישראל נוקטת בה: ישראל מבקשת לוודא שיש הפרדה פוליטית בין רצועת עזה ויהודה ושומרון, ע״י שמירת שלטון חמאס ברצועת עזה.
  7. הבעיה עם האסטרטגיה הזו, שהולכת יד ביד עם תפיסת ההכרעה של ישראל, שהזמן אינו עומד מלכת. ככל שחולף הזמן עוד איומים מתווספים על ישראל, והביטחון שלנו הופך להיות יותר ויותר שביר.זה אינו כורח המציאות, אלא תוצאה של ההתמקדות בהרתעה.
  8. האם יש פתרון לבעית חמאס ברצועה? כן, והוא נגזר מהיעד המדיני של ישראל: היעד המדיני המקסימאלי הוא פירוז של הרצועה והחלפת שלטון חמאס בשלטון שמצד אחד מייצג ודואג לתושבי עזה, ומצד שני אינו חלק מתנועת טרור אזורית כמו חמאס. היעד המדיני המינימאלי הוא פירוז הרצועה מנשק תלול מסלול בתמורה להקלות בסגר הכלכלי ושיפור התשתיות ברצועה.

להורדת הפרק – קישור.

*** ניתוח זה פורסם לראשונה לחברי המועדון שלנו. רוצים להצטרף? מוזמנים ללחוץ כאן ***

תכננתי שהפרק השבוע יעסוק בתפוצת נשק גרעיני והקשר בין נשק ואנרגיה גרעינית, אך לנסיבות תוכניות אחרות. מזה שבוע וקצת צה״ל עורך מבצע צבאי משמעותי נגד חמאס ברצועת עזה, המבצע הגדול ביותר ברצועה מאז ״צוק איתן״. צה״ל, בעיקר ע״י חיל האוויר, תוקף מטרות של חמאס והג׳יהאד האסלאמי, מבקש להשמיד את המנהרות ומערכי הטילים שלהם. הם במקביל משתדלים להוכיח שלא ספגו פגיעה אנושה, וממשיכים לירות רקטות וטילים על יישובי עוטף עזה והמרכז.

זו אינה הפעם הראשונה שישראל עורכת מבצע צבאי גדול ברצועת עזה. למען האמת עזה מככבת כבר כל-כך הרבה בפעילות הצבאית של צה״ל שהגענו למין תחושה של ייאוש והשלמה – אנחנו לא מצפים לפתור את הבעיה בעזה, אנחנו לא חושבים שאפשר לפתור את הבעיה בעזה, ואנחנו תוהים בעיקר כמה זמן של שקט נקנה בסיבוב הלחימה הנוכחי.

מצד שני, יש משהו שונה בסיבוב הלחימה הנוכחי: ישראל הגיבה כבר בתחילתו בעוצמה רבה, תוקפת מנהרות, מבנים ובכירי חמאס וג׳יהאד. בניגוד למבצע ״צוק איתן״, בו ישראל מיהרה לבקש הפסקת אש, כאן הקבינט מאותת בצורה ברורה שלא יחפש הפסקת אש עד שימצה את המבצע הצבאי [מקור]. ישראל אף ניסתה לבצע מהלך הטעיה עם הכרזה על כניסה קרעית, רק בשביל להביא את מחבלי חמאס להסתתר במנהרות שלהם ולתקוף אותן [מקור]. בסבב הזה יש הרגשה שצה״ל מגיע עם יוזמה, עם מטרה ברורה ואולי, ממש אולי, כוונה לפתור את הבעיה בעזה.

בשביל אבל להבין מה אולי שונה בסבב הנוכחי לעומת סבבים קודמים, אנחנו קודם צריכים להבין מה לא עובד בחשיבה של מדינת ישראל על מלחמה ולמה בכלל עד עתה אנו תקועים בסבבים שלא נגמרים. בואו נתחיל.

בעיות במשולש

בלב תפיסת הביטחון של ישראל ישנם שלושה מושגים מרכזיים: הרתעה, התרעה והכרעה. הרתעה – הרתעת האויב מלתקוף. התרעה – אם האויב מתכונן לתקוף. והכרעה – הכרעת האויב במהירות ועם מינימום נזק למדינת ישראל. הרתעה, התרעה והכרעה הם משולש הביטחון הישראלי שהוגדר ע״י דוד בן גוריון ומהווים מאז את המסגרת של תפיסת הביטחון הישראלית והדרך בה אנו חושבים על מלחמה.

הבעיה עם משולש הביטחון שהוא הפך את ישראל ללא מסוגלת לחשוב על מלחמה כעוד כלי בארגז הכלים של המדינה, או כעוד שלב באינטראקציה המדינית שלה. המלחמה בחשיבה שלנו הפכה ליעד בפני עצמו: אנו נלחמים כדי לנצח את היריב בשדה הקרב, ולא בשביל לקדם אג׳נדה מדינית כלשהי. בשביל להבין זאת טוב יותר, צריך להבין שניים מהמושגים המרכזיים בתפיסת הביטחון הישראלית – הרתעה והכרעה – וצריך להבין את הרקע ההיסטורי עליו התגבשה תפיסת הביטחון של ישראל.

תפיסת הביטחון של ישראל התגבשה עם קום המדינה ע״י דוד בן גוריון, שאימץ את תפיסת ״קיר הברזל״ של ז’בוטינסקי [מקור]: הערבים מעוניינים להשמיד את ישראל, מתוך סירוב עקרוני להכיר בנו. ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה להפסיד במערכה מול הערבים, משום שהפסד כזה יעלה לנו בקיומנו. הדרך היחידה בה תשיג שלום עם הערבים היא רק ע״י תבוסות חוזרות ונשנות שלהם בשדה הקרב, עד שיתייאשו מהרעיון להשמיד אותנו.

בהתבסס על ההשקפה הזו קבע בן גוריון את תפקידיו של כוח המגן העברי [מקור]: הוא ירתיע את האויבים שלנו, בשביל שיחששו מלפתוח נגדנו במלחמה; הוא יתריע אם הם בכל זאת מתכוונים לפעול נגדנו, התרעה שיש בה די זמן לגייס כוחות ולהיערך; ולבסוף הוא יכריע את האויב, מעביר אם אפשר את המלחמה לשטחו ומכריע אותו בשטחו שלו. זה הוא ״משולש הביטחון״ של ישראל: הרתעה, התרעה והכרעה.

אולם בן גוריון הבין שישראל אינה יכולה להשיג לא הכרעה ולא הרתעה כפי שהן מוכרות בעולם הרחב. בנוגע להכרעה, בן גוריון הכיר שישראל נחותה מהערבים גם בכוח אדם וגם בשטח, קטנה פי כמה מהם בשני המדדים [מקור]. ללא יתרון כמותי ישראל לעולם לא תוכל להכניע את יריביה לחלוטין ולכפות עליהם את רצונה, כלומר היא לעולם לא תוכל להשיג הכרעה מוחלטת של היריב [מקור]. על כן ההכרעה שישראל תשיג תהיה זמנית בלבד – הכרעה של היריב בנקודת זמן ספציפית, ניצחון על כוחותיו בשדה הקרב וסיום המערכה בניצחון של צה״ל אך ללא הבסה מוחלטת של היריב, שיוכל לבנות מחדש את כוחותיו לסבב הבא.

מהתפיסה הזו של הכרעה גם נולדה התפיסה הייחודית של ישראל בנוגע להרתעה: בעולם המונח ״הרתעה״ מתקשר בעיקר למונח של הרתעה גרעינית, שמטרתה למנוע מלחמה גרעינית [מקור]. משמעותה של הרתעה בצורתה המקובלת היא מניעת אלימות ע״י איום בכוח. אולם בישראל הרתעה קיבלה משמעות אחרת: לא מניעת אלימות, אלא דחייה וצמצום אלימות. מפני שישראל לא יכולה להכריע לחלוטין את היריב אלא רק להכריע אותו זמנית, היא אינה יכולה ליצור איום שירתיע אותו לחלוטין ממלחמה. לכן הרתעה במשמעותה הישראלית היא ״דחייה וצמצום אלימות״ ולא ״מניעת אלימות״. ההרתעה הישראלית לא נמדדת בהיעדר אלימות, אלא בהצלחה לצמצם את עוצמת האלימות ואת תדירות האלימות לאורך זמן.

יש 3 בעיות עם תפיסה כזו של הרתעה: ראשית היא לא באמת מספקת ביטחון, אלא ביטחון יחסי. אם בעוד חודש אחרי הפסקת האש ירו על שדרות רק 5 טילים, במערכת הביטחון יקבעו שחמאס עדיין מורתע, אך האנשים בשדרות ימשיכו לחיות בצל איום הטילים. תפיסת ההרתעה הישראלית גם יוצרת הבדלים בין אזורים שונים בארץ מבחינת התגובה הביטחונית עליהם – ירי על ניר עוז יזכה את עזה בכמה תקיפות אוויריות. ירי מאסיבי על תל-אביב יזכה את חמאס בחיסול מנהיגיו.

שנית, כשהמדידה של הרתעה היא בתדירות ובעוצמה, ולא בהאם יש או אין אלימות, הדגש עובר להבנת הרצונות והפסיכולוגיה של האויב, ופחות מדידה אובייקטיבית של יכולותיו. כך לדוגמה טען תא״ל מָנֵלִיס ב-2018, אז היה דובר צה״ל, שחמאס הורתע במהלך ההפגנות על הגדר, מה שהתבטא בפעילות מצומצמת יותר שלו ולא בהיעדר פעולות מצידו [מקור]. בדוגמה אחרת, במאמר בכתב העת ללימודי המזרח התיכון, שאחד משני כותביו הוא חוקר בכיר במכון למחקר ביטחון לאומי, נכתב ש[מקור]: ״חמאס אינה מעוניינת בהסלמה צבאית ובסבב אלים נוסף מאז סיום מבצע ״צוק איתן״, […] מכיוון שהיא מורתעת מכוחה הצבאי של ישראל […] אומנם גם מאז מבצע “צוק איתן” ניסתה חמאס לא פעם ליזום פעולות התקפיות נגד ישראל ואזרחיה, אך גם באותם מקרים היא נזהרה שלא להסלים את תוקפנותה לרמה שתוביל למבצע צבאי נרחב ברצועת עזה.״ כלומר האלימות של חמאס אינה אינדיקציה להיעדר הרתעה. מה כן מהווה אינדיקציה? זה כבר תלוי בפרשנות של גורמי המודיעין והביטחון השונים.

שלישית, תפיסת הרתעה כזו לאורך זמן מעצבת את תפיסת ההכרעה. אם פעם צה״ל ומדינת ישראל עוד חיפשו הכרעה צבאית ברורה בהרס פיזי של היריב בשדה הקרב, הרי שעם הזמן ההכרעה בעיקר נתפסת דרך היבט ההרתעה, דרך השאלה הפסיכולוגית ״האם האויב הורתע״. כל מטרת הפעלתו של הכוח הצבאי הפכה להיות לשם שימור או הגדלת ההרתעה. השיח על הפעלת כוח, גם בקרב הדרג המדיני, הפך ממוקד בהרתעת היריב ע״י הרס.

אולם ברגע שמטרת ההכרעה היא הרתעה, המלחמה הופכת סגורה בתוך עצמה: אנו מפעילים כוח צבאי בשביל להפעיל כוח צבאי. אנו מפציצים בניינים בשביל להפציץ בניינים. אנו הורגים מחבלים, מיירטים רקטות, קוטעים מנהרות בשביל להסב נזק ליריב שלנו. מטרת הנזק ליצור הרתעה, אך ההרתעה היא דבר שנוצר אצל היריב. מהצד שלנו, הדבר היחיד שאנו שולטים עליו היא מידת הנזק. בחשיבה כזו על הפעלת כוח אין מקום ואין צורך ביעד מדיני, ותפקידו המרכזי של הדרג המדיני הוא לאמוד את הנזק שיוצר הצבא, ולהחליט מתי על צה״ל להפסיק להילחם.

למה אבל צריך בכלל את הדרג המדיני שיגדיר יעד מדיני למלחמה? משום שללא מטרה מדינית כלשהי ללחימה, הפעולות של צה״ל אינן משנות את המצב באופן מהותי: היריב ילקק את פצעיו, ויתכונן לסבב הלחימה הבא. מדינת ישראל באופן לא מודע מבטיחה לעצמה שהיא תמשיך להתמודד עם סבבי אלימות חוזרים ונשנים, והיא גם מבטיחה שלא משנה כמה מוצלחת תהיה פעילות הלחימה שלה, היוזמה המדינית תהיה בידיים של יריביה. מדינת ישראל יכולה להיות בעלת עליונות צבאית מוחלטת, ועדיין למצוא את עצמה מקבלת תכתיבים שלא משרתים אותה כלל. וזה בדיוק מה שקרה שוב ושוב בעזה.

*** ניתוח זה פורסם לראשונה לחברי המועדון שלנו. רוצים להצטרף? מוזמנים ללחוץ כאן ***

הכשלון העזתי

בשנת 2005 מדינת ישראל נסוגה מרצועת עזה במסגרת ההתנתקות, מפנה במהלך חד-צדדי את כל היישובים והבסיסים שלה ברצועת עזה ומעבירה את השליטה ברצועה לידי הרשות הפלשתינית. ישראל קיוותה שפינוי הרצועה יתניע מחדש הסדר מדיני מול הפלשתינים, ישפר לטווח ארוך את ביטחון ישראל ויצמצם את החיכוך בין האוכלוסייה היהודית והערבית ברצועה [מקור]. במסגרת ההתנקות ישראל גם וויתרה על השליטה בציר פילדלפי, המחבר בין עזה ומצרים, ולא ביצעה שום מהלך להביא את קהיר לקבל אחריות על הרצועה לאחר יציאת ישראל ממנה. ההערכה הייתה שהטרור בטווח הזמן המיידי ירגע בעזה, ובטווח הארוך חמאס יהיה נתון ללחץ שירסן אותו [מקור].

פחות משנתיים אחרי סיום ההתנקות ובקיץ 2007 השתלט חמאס וכבש את הרצועה בהפתעה מוחלטת למודיעין הישראלי [מקור]. צה״ל היה מודע למאבקים בין פת״ח לחמאס אך האמין שחמאס אינו מעוניין להפוך לריבון ברצועה, ושהלחימה דווקא תגביר את המוטיבציה של פת״ח להיאבק בחמאס. בכל מקרה, חמאס השתלט על רצועת עזה, וישראל נתפסה עם המכנסיים למטה: ללא שליטה בציר פילדלפי חמאס היה חופשי להבריח נשק וציוד לרצועה. ללא הסכם כלשהו עם מצרים, לקהיר לא הייתה סיבה להתערב לטובת ישראל ברצועה. ללא נוכחות צבאית של ישראל בה, חמאס היה חופשי לבסס את שלטונו.

ללא אסטרטגיה למקרה של השתלטות חמאס על הרצועה, ישראל חיפשה בעיקר להכיל את האיום: רצועת עזה הוגדרה כיישות עוינת, ומצור כלכלי הוטל עליה. בירושלים כנראה קיוו שהמצור הכלכלי על חמאס יפיל אותו בהתקוממות עממית רחבה. זה לא קרה. יעד אחר היה למנוע את ההתעצמות הצבאית של חמאס, אך זה ניצל את ציר פילדלפי בשביל להבריח אמל״ח רב לרצועה והשתמש בו כדי לכפות על ישראל הקלות בסגר על הרצועה.

סבבי האלימות בין ישראל לרצועה בעיקר נעים סביב סוגיית הסגר הכלכלי של ישראל: חמאס רוצה שישראל תקל את הסגר, ישראל רוצה שחמאס יתפרק מנשקו או לכל הפחות יפסיק את האלימות נגדנו. המצב ברצועה מגיע לנקודת רתיחה, חמאס יורה עלינו, אנחנו יורים על חמאס, ובהפסקת האש הבאה שוב אנחנו מתחייבים לסיוע הומניטרי ואולי לשיפור המצב הכלכלי ברצועה, חמאס מתחייב להפסקת אש ארוכה אך מנצל את הסיוע ההומניטרי להתחמשות ואחרי שהשיחות על שיפור המצב הכלכלי נכשלות שוב הצדדים מתקדמים לקראת מלחמה.

יש כאן מעגל אלימות שאינו נגמר, אך בראיית הממסד המדיני-ביטחוני של ישראל, שמובל ע״י ראש הממשלה נתניהו, הסבבים הם המחיר הבלתי-נמנע של אסטרטגית ההפרדה שישראל נוקטת בה [מקור]: ישראל מבקשת לוודא שיש הפרדה פוליטית בין רצועת עזה ויהודה ושומרון, ע״י שמירת שלטון חמאס ברצועת עזה. לאסטרטגיה הזו שתי סיבות מרכזיות: ראשית, הפיצול משרת את ישראל בהקפאת תהליך השלום בינינו לפלשתינים. אם אין הנהגה פלשתינית מאוחדת, הרי שאין פרטנר עמו ישראל יכולה לעשות שלום. ישראל במקרה כזה חופשית מלחץ בינלאומי לחזור לשולחן המשא ומתן ואינה צריכה להתמודד עם הדילמה האסטרטגית של וויתור על שטחים ביהודה ושומרון לטובת מדינה פלשתינית עתידית.

שנית, בעוד הרשות הפלשתינית ואש״ף הם גופים לגיטימים בזירה הבינלאומית הודות להסכמי אוסלו, חמאס הוא ארגון טרור המוכר ככזה ברוב העולם המערבי. השליטה של חמאס ברצועת עזה משרתת את ישראל לצרכי הסברה, כהוכחה מדוע ישראל אינה יכולה לוותר על עוד שטחים ביהודה ושומרון וכהוכחה שחלקים בציבור הפלשתיני עדיין מעוניינים בדרך הטרור נגד ישראל. חמאס לפיכך הוא נכס עבור ישראל, לא נטל, ויש לשמור על שלטונו.

אסטרטגית ההפרדה ותפיסת ההרתעה של ישראל הולכות יד ביד. אסטרטגית ההפרדה לא מגדירה שום פתרון מדיני לבעית חמאס, משום שהיא לא רואה בה בעיה. תפיסת ההרתעה של צה״ל לא צריכה יעד מדיני, משום שהמטרה של הפעלת הכוח היא הרתעה, והרתעה מושגת ע״י הפעלת הכוח. כן, אנחנו דורשים הפסקות אש בין סבבי לחימה וכן אנחנו מתחייבים לשינוי במצב בעזה בתמורה להפסקת האלימות, אך הדרישות האלו משניות. הממשלה לא מקדמת נמל ימי לעזה מחשש לתגובת זעם מבסיס התומכים שלה והחשש הביטחוני, והיא לא צריכה לתת לצה״ל יעד מדיני לקדם משום שהוא פועל מכוחות עצמו.

אם אתם לא חיים בעוטף עזה, יכול להיות שהמודל הזה נראה לכם כמו משהו סביר, אם לא טוב: ישראל מקבלת ביטחון יחסי במחיר נמוך מאוד בחיי אדם ובמחיר סביר יחסית כלכלית. כל 5 שנים בערך אנחנו סובלים מהתקפות טילים וצריכים לשלוח חיילים לגדר, אך בין לבין רוב המדינה נהנית משקט וביטחון. לצה״ל אין יעד מדיני לקדם, והממשלה לא טורחת למצוא אחד, אך נראה שישראל בסה״כ מסתדרת גם ללא שינוי אמתי במצב. אז למה לנסות ולשנות?

טוב, מפני שהזמן לא עומדת מלכת. ב-2008 כשישראל יצאה למבצע עופרת יצוקה חיזבאללה היה בתהליכי שיקום ממלחמת לבנון השנייה, סוריה הייתה מדינה יציבה וטורקיה ידידה שלנו. היום ב-2021 חיזבאללה בנה את עצמו מחדש ככוח צבאי משמעותי בגבול הצפוני, איראן מתחפרת בסוריה וטורקיה הפכה יריב במזרח הים התיכון. חמאס באותו זמן הגדיל את טווח הירי שלו, את כמות הטילים שהוא יכול לשגר בבת אחת והוסיף לעצמו עוד יכולות תקיפה כמו טילי נ״ט, מל״טים מתאבדים וכוח ימי. ככל שחולף הזמן עוד איומים מתווספים על ישראל, והביטחון שלנו הופך להיות יותר ויותר שביר.

זה אינו כורח המציאות, אלא תוצאה של ההתמקדות בהרתעה. ההרתעה הישראלית לא פותרת איומים, רק מנסה לבלום אותם. מה שדרוש הוא יעד מדיני, אך הדרג המדיני עד היום לא נתן אחד משום החשש מהמחיר הפוליטי שיצטרך לשלם בשביל ממש אותו ומשום שצה״ל פועל גם בלעדיו.

חשוב לי להבהיר שיעד מדיני או פתרון מדיני לא בהכרח אומר הסכם שלום, מסירת שטחים או איזה מהלך מדיני שמקושר בארץ בעיקר לצד השמאלי של המפה הפוליטית. יעד מדיני יכול להיות גם הפסקת אש, הסכם כניעה ללא תנאים, הסכם בתיווך בינלאומי וכדומה. הנקודה היא שללא שינוי מדיני, היריב שלנו ימשיך לבנות את כוחו ולאיים עלינו ואנחנו נמשיך להיות תקועים במעגל הלא נגמר של הרתעה-הכרעה-הרתעה, מכים ביריב עם נשק יותר ויותר מתוחכם אך לא משנים את המצב בשום צורה מהותית.

המצב בעזה גם נסבל משום שעדיין לא נפל טיל על אוטובוס עמוס ילדים או על מכלית דלק בכביש עמוס. פגיעה באוטובוס כמעט קרתה לפני שנה וחצי בכביש ליד גן יבנה. אנחנו משחקים כאן עם אירוע של ברבור שחור – אנו מסתמכים על מערכת כיפת ברזל שנותנת לנו תחושת ביטחון, אך היא עלולה להשתנות ברגע עם פגיעה רבת הרוגים. אני חלילה לא מקווה שזה יקרה, אך חשוב להבין שזה שעד היום לא נהרגו עשרות מנפילת טיל לא אומר שלא יהרגו עשרות מנפילת טיל.

גם יש משהו טבעי בזה שאנחנו רוצים פתרון לעזה כי נמאס לנו לצאת כל כמה שנים להילחם בה רק בשביל להילחם בה בעוד כמה שנים. יש אנשים שנהרגים בסבבי הלחימה האלו, אזרחים וחיילים, יש נזק כלכלי, אם באיבוד ימי עבודה או בתוספות לתקציב הביטחון, ויש נזק מאסיבי לתשתיות, נזק כלכלי וסבל אנושי ברצועה שרק מחמירים מסבב לסבב. כן, חמאס הוא האשם בנזק ובסבל שנגרם לרצועה – אך זה לא משנה את העובדה שנזק וסבל קיימים וגדלים עם כל סבב, נזק וסבל שרק עוזרים להזין את הסכסוך. האם אנחנו באמת רוצים כל כמה שנים להרוס עוד חלק ברצועה, ולסכן את החיילים והאזרחים שלנו בסבב לחימה שאולי אפשר למנוע?

וכאן אנחנו סוף-סוף מגיעים לשאלה שבאמת מעניינת אותנו: האם יש פתרון לבעית חמאס ברצועה? האם יש פתרון לירי הטילים על יישובי עוטף עזה? כן, אבל הוא פתרון מדיני, לא צבאי. ברגע שאנחנו מבינים שהרתעה לא צריכה להיות הסיבה להפעלת כוח, או לא הסיבה המרכזית להפעלת כוח, וברגע שאנחנו עוברים לחשוב מדינית על המצב, קל לראות מה הפתרון.

תחילה, בואו נגדיר מה ישראל רוצה: ישראל רוצה שירי הטילים ואיום הטרור מעזה יפסיק. אנחנו רוצים מדינה שכנה שלא עובדת כל יום וכל שעה איך לרצוח אזרחים ישראלים. אנחנו לא רוצים לשלוט ברצועה, ואנחנו לא רוצים לנהל את חייהם של העזתים – אנחנו פשוט רוצים שהטרור על צורותיו יפסיק.

איך משיגים את זה? היעד המדיני המקסימאלי הוא פירוז של הרצועה והחלפת שלטון חמאס בשלטון שמצד אחד מייצג ודואג לתושבי עזה, ומצד שני אינו חלק מתנועת טרור אזורית כמו חמאס. היעד המדיני המינימאלי הוא פירוז הרצועה מנשק תלול מסלול בתמורה להקלות בסגר הכלכלי ושיפור התשתיות ברצועה.

ברור לי שהיעדים האלו נשמעים טריוויאלים, אבל שימו לב במה השיח הציבורי בארץ מתמקד במבצע הזה: כמה גדולה המכה שנתנו לחמאס? כמה החזרנו את ההרתעה? האם צריך או לא לכבוש את הרצועה? האם צריך להמשיך ולהכות את חמאס ולא להסכים להפסקת אש? כל השאלות שעוסקים בהן, כל האמירות, כולן ממוקדות ברמה הטקטית של פעילות צה״ל בעזה. כולן חסרות משמעות. הן חסרות משמעות מפני שאין לרובנו מושג איך נראת תמונת המערכה הכוללת, מה הנזקים שהיו לחמאס ומה היכולות של צה״ל. והן חסרות משמעות מפני שהן מתעסקות באיך לבצע במקום לשם מה לבצע. הפעולה הצבאית היא נגזרת של היעד המדיני, לא ההיפך.

וכאן נראה שאולי בפעם הראשונה בסבב הלחימה בעזה משהו השתנה בתפיסה של מדינת ישראל על מטרות הפעלת הכוח. במקום למהר להפסקת אש, ישראל דחתה שוב ושוב את המצרים והקטארים והבהירה שהיא מתכוונת להשיג קודם את יעדי המבצע הצבאי לפני שהיא נכנסת למשא ומתן על הפסקת אש [מקור]. למה?

אפשרות אחת היא שהקבינט והצבא הבינו את סדר הפעולות בסכסוך צבאי – קודם הצבא יוצר נזק משמעותי אצל היריב, ואז המדינה מנצלת את הנזק כדי להשיג את יעדיה המדיניים. אנחנו פוגעים פגיעה אנושה בזרוע הצבאית של חמאס כדי שכאשר נשב עמו למשא ומתן בתיווך מצרי או אמריקני, לא יהיה לו מנוף לחץ כלשהו עלינו. יותר מזה – אם נכה מספיק חזק בזרוע הצבאית, נוכל לאיים שכל קריסה של שיחות הפסקת האש יתבטאו בכניסה קרקעית לרצועה או המשך חיסול בכירים. האיום הצבאי הוא מנוף לחץ בשולחן המשא ומתן, הוא משרת את היעד המדיני ואינו מהווה מטרה כשלעצמו.

כמובן, ישנה גם האפשרות שצה״ל בעיקר ממוקד בהחזרת ההרתעה, והסיבה שישראל מסרבת להפסקת אש היא מפני שעדיין לא הצלחנו להשמיד את כל נכסי חמאס שרצינו, או לא הצלחנו להשיג תמונת ניצחון במבצע בעזה. אפשר וישראל מחפשת לחסל את מוחמד דף כדי להוכיח שהפעם היא ניצחה במערכה, ולאחר מכן תסכים להסכם הפסקת אש במתכונת כזו או אחרת.

אנחנו נדע איזו מהאפשרויות נכונה כשנראה מה התוצאה המדינית שהושגה מסבב הלחימה הנוכחי. אם ישראל תסיים את הסבב בהסכם הפסקת אש ללא ערבויות מצד ארה״ב או מצרים, אם היא תסיים עם הפסקת אש שבה הדבר היחיד שמוסכם הוא להפסיק את האש, כפי שהיה אחרי סבב האלימות ב-2018 [מקור], אז השינוי המחשבתי עדיין לא קרה. אנחנו עדיין שבויים של הרתעה, ואנחנו נמשיך להרתיע את חמאס, ללא פתרון ארוך טווח.

*** ניתוח זה פורסם לראשונה לחברי המועדון שלנו. רוצים להצטרף? מוזמנים ללחוץ כאן ***

בין טקטיקה לאסטרטגיה

אפשר לטעון מול ההצעות להפסקת אש או פירוז הרצועה שאו שחמאס לא יסכים, או שהוא יסכים ולא יבצע, או שהוא לא יסכים, לא יבצע ואנחנו לא נעז להיכנס קרקעית לעזה. תראו, המטרה של ניתוח בעיה היא להציע פתרון. אם אנחנו חושבים שחמאס לא אמין, אז צריך להכניס מישהו שאנחנו רואים בו אמין יותר – מנגנוני הביטחון של הרשות הפלשתינית למעברי הגבול? מצרים? למצרים של א-סיסי יש יחסים מתוחים עם ממשל ביידן. ישראל יכולה עם עזה לתת לה הזדמנות לשפר את היחסים עם הבית הלבן ע״י הגדלת השפעתה: מצרים תציב כוחות במעבר רפיח ותכנס ככוח מפקח על פירוז הרצועה. אחרי השמדה של רוב לוחמי חמאס והג׳יהאד, הם לא יוכלו להיות איום משמעותי על הכוח המצרי.

ישראל גם יכולה לקדם תוכנית מדינית כוללת לרצועה, עם הפלת שלטון חמאס כשלב ראשון, שיקום תשתיות ואפשרויות תעסוקה לעזתים והקמת מערכת פוליטית שבאמת תדאג ותייצג אותם – פרלמנט או מועצה שיהיו עצמאיים מרמאללה וידאגו קודם כל לתושבי עזה ולרווחתם. ישראל יכולה לגייס את ארה״ב לתוכנית, מתבססת על העובדה שחמאס הוא ארגון טרור מוכר שאינו דואג לתושבי הרצועה ולא כיבד הסכמי הפסקת אש קודמים. ישראל תציג את עצמה כמי שעושה פעילות חשובה לרווחת האזור כולו, ותבקש סיוע בינלאומי למאמצי המלחמה והשיקום שלאחר מכן.

נשמע הזוי? אולי. כל אלו אבל פתרונות שנגזרים מהיעד המדיני של ישראל של סיום איום הטרור של חמאס, ומתוך רצון לסיים את הסבבים מול הרצועה. זה תפקידו של צה״ל, של משרד החוץ, של המטה לביטחון לאומי, לבחון את הפתרונות בהתאם ליעדים המדיניים ולהציע את החלופות הטובות ביותר. אינני יודע אילו מסרים הועברו או לא לבית הלבן, אינני יודע מה טיב היחסים עם מצרים, או אם צה״ל ערוך לטיהור ממושך של הרצועה. אלו סוגיות טקטיות, שאינן חשופות לנו. אני יודע מה ישראל צריכה לעשות אסטרטגית – אם תעשה זאת, זו כבר שאלה אחרת.  

*** ניתוח זה פורסם לראשונה לחברי המועדון שלנו. רוצים להצטרף? מוזמנים ללחוץ כאן ***

הרשמה לניוזלטר

רוצים להישאר מעודכנים? מוזמנים להירשם לניוזלטר שלנו

התחברות לחשבון פל״ג