1

פלג 78: על מעצמות קטנות וגדולות

תקציר

  1. גיאופוליטיקה משקפת לרוב את הסביבה אותה היא מנתחת. היא התחילה באמצע המאה ה-19, מתמקדת במדינות הגדולות של העולם והאימפריות שלהן. במלחמה הקרה המיקוד עבר למעצמות העל. היום דרוש מיקוד לא רק במעצמות גדולות, אלא גם במעצמות קטנות ומדינות קטנות, בשביל גישה שיטתית לחקר העולם.
  2. פרופ׳ סול ברנרד כהן ז״ל הציע את החלוקה הבאה של מדינות: היררכיה של חמש קבוצות – מעצמות גדולות, מעצמות אזוריות, מעצמות מסדר שלישי (מדינות חשובות), מדינות עם השפעה מועטה ומדינות ללא השפעה.
  3. החלוקה של סול מאפשרת לנו לחשוב טוב יותר על איפה נמצאות המעצמות השונות – טורקיה כמעצמה המנסה להפוך ממעצמה אזורית לגדולה, הודו כבעלת פוטנציאל למעצמה גדולה – ואיך עליהן להתנהל: מעצמות אזוריות בשכונה צפופה צריכות לחפש לשתף פעולה עם מעצמות ומדינות אחרות, כדי להשיג יתרון יחסי.
  4. מדינות קטנות במיוחד צריכות לשאוף לפיתוח כלכלי וטכנולוגי שלהן כבסיס לכוח צבאי ופוליטי, ולשאוף להרחיב והלעמיק את הקשרים עם מעצמות גדולות – כמו לדוגמה ישראל.

להורדת הפרק – קישור.

למקרה ואתם מאזינים לפודקסט אי-שם בהמיספרה הדרומית של כדור הארץ, בישראל הגיע אוגוסט ואיתו החום. חם לנו, לח לנו, ורובנו מבלים את ימינו או בישיבה מתחת למזגן, או בטיולים ליד מקורות מים. יכול להיות שאתם שוכבים עכשיו ליד בריכה באילת, נהנים מהניתוח הזה. יכול להיות שאתם בדרך חזרה מטיול ארוך בכינרת. יכול להיות שאתם פשוט נרגעים בסלון. יש משהו מעייף בחום, ויש גם משהו רגוע.

למה אני מדבר אתכם על מזג האוויר? חשבתי שלכבוד אוגוסט, לכבוד הטיולים והחופשות שאני מקווה שכולנו לוקחים, נדבר קצת על תיאוריה גיאופוליטית ופחות על אירוע קונקרטי כזה או אחר. ניקח רגע צעד אחורה מכל האירועים שאנו סוקרים ונסתכל על התמונה הגדולה, ננסה להבין אותה יותר טוב.

בניתוח היום אני רוצה לדבר על איך לאפיין טוב יותר את התחרויות השונות שאנו רואים בעולם, איך לאפיין יותר טוב את השחקנים השונים שאנחנו רואים בעולם. לדוגמה מה ההבדל בין התחרות האמריקנית-סינית למזרח אסיה, והתחרות האיראנית-סעודית למזרח התיכון? מה ההבדל בין טורקיה ובין רוסיה? לא מנקודת מבט כלכלית או צבאית, אלא מנקודת מבט גיאופוליטית. האם אנחנו יכולים להציע קטגוריות שימושיות למדינות השונות של העולם, קטגוריות שיכולות אז לעזור לנו ולהבין אותן ולחזות לאן הן מתקדמות? אני מאמין שכן.

אני קורא עכשיו ספר מרתק בשם “Geopolitics: The Geography of International Relations” מאת פרופ׳ סול (Saul) ברנרד כהן, גיאוגרף באוניברסיטת ניו-יורק שנפטר לפני חודש, ביוני 2021. הוא מציע בספר היררכיה למדינות, ואני מאמין שההיררכיה הזו יכולה לעזור לנו לעשות הרבה סדר במה שקורה בעולם. איך? הכול בניתוח היום, בואו נתחיל.

על אימפריות וממלכות

גיאופוליטיקה התחילה כמדע, כגישה לחקר העולם באמצע המאה ה-19. הקשר בין גיאוגרפיה ובין הפעילות האנושית היה ידוע כמובן אלפי שנים לפני כן. סון צו באמנות המלחמה מדבר על החשיבות של הגיאוגרפיה לאסטרטגיה צבאית. בגמרא חז"ל מסבירים את הקשר בין מאפיינים של תווי פנים ובין האקלים בו נמצאים בני אדם [מקור]. הקשר בין גיאוגרפיה ופוליטיקה היה ידוע בעבר, אבל מעולם לא בצורה שיטתית. הוא מעולם לא זכה לבחינה וניתוח שיטתיים.

באמצע המאה ה-19 גיאוגרפים אירופים התחילו לקשור בין גיאוגרפיה ופוליטיקה, גיאוגרפיה וחברה, מחפשים להבין איך הגיאוגרפיה משפיעה ומעצבת את הפעילות האנושית. אולם כבר בהתחלתה הגיאופוליטיקה סבלה מבעיה קשה: היא נתפסה פחות כמדע אובייקטיבי, ויותר כדרך עבור מדינה להצדיק את המדיניות שלה. האסכולה הגרמנית של גיאופוליטיקה ראתה במדינה יצור אורגני, הצריך מרחב פיזי בשביל לגדול ולצמוח. לפי האסכולה הזו ההתפשטות האגרסיבית של גרמניה היא סימן של החיוניות הגרמנית, של כוח החיים באומה הגרמנית, והדרישה שלה לעוד מרחב מוצדקת על בסיס הצורך של אומה בריאה למרחבים להתפשט אליהם. אם זה נשמע לכם כמו קריאה ל״מרחב מחייה״, אז כן – האסכולה הגרמנית היא שנתנה להיטלר ימ״ש את הרעיון בדבר מרחב מחיה במזרח אירופה [מקור].

לעומתה, האסכולה האנגלו-אמריקנית הדגישה את החשיבות כל כוח ימי, והצדיקה את ההתרחבות של בריטניה וארה״ב לאורך חופי אירו-אסיה כדרך לבלום את האיום של כוח יבשתי משמעותי. בעוד האסכולה האנגלו-אמריקנית פחות ראתה בגיאוגרפיה גורל כמו האסכולה הגרמנית, היא בכל מקרה עוצבה ע״י המדיניות והפוליטיקה של תקופתה, נותנת צידוק אסטרטגי למציאות הקיימת כבר של האימפריה הבריטית והאימפריה האמריקנית המתרחבת, עם הכיבושים של קובה והפיליפינים בסוף המאה ה-19.

שתי האסכולות עוצבו ע״י המציאות הפוליטית של זמנן, והן שיקפו את המציאות של זמנן – של מדינות לאום חזקות, השולטות באימפריות חובקות תבל. עם נפילת העולם הרב-קוטבי ועליית העולם הדו-קוטבי הפוליטיקה השתנתה, אך המוקד של הגיאופוליטיקה העולמית לא ממש השתנה – הוא המשיך להיות במעצמות העל הגדולות, ובניסיון להבין את האסטרטגיה שלהן ואיך הן יכולות לנצח במאבק ביניהן לכוח.

היום כשאנחנו במעבר לעולם רב-קוטבי, לעולם שאחרי המלחמה הקרה, ברור שההתמקדות הישנה של הגיאופוליטיקה במדינות גדולות היא לא מספיקה. היא לא מספיקה קודם כל מפני שיש לנו עכשיו כל מיני מעצמות גדולות: יש לנו את ארה״ב, שהיא עדיין מעצמת העל היחידה של העולם. יש לנו את סין, שהיא מרכז כוח כלכלי חשוב, והופכת לכוח צבאי חשוב. יש לנו את רוסיה, ששומרת על השפעה בפריפריה שלה ועל יכולת להקרין כוח לנקודות שונות בעולם, כמו אפריקה והמזרח התיכון. יש לנו גם הודו, ואת יפן, ובריטניה וצרפת וגרמניה – כולן מעצמות גדולות, אבל הן שונות מאוד בהתנהלות שלהן. מרגיש שלדחוף את כולן לקטגוריה אחת לא עושה עמן חסד.

שנית, אנחנו רואים יותר ויותר מדינות שלא מחזיקות בנכסים המסורתיים של מעצמות ועדיין מחזיקות כוח בזירה הבינלאומית, במיוחד מדינות קטנות. מדינות שאין להן אוכלוסייה גדולה או שטחי חקלאות רבים, או שאין להן משאבי טבע רבים. ישראל לדוגמה לא מחזיקה באוכלוסייה גדולה או שטחי חקלאות רבים, ועד לא מזמן גם הייתה ענייה באנרגיה. איחוד האמירויות היא מדינה עשירה בנפט, אך דלה באוכלוסייה ומים. אבל לשתיהן כוח צבאי משמעותי, והאמירויות הפכה עצמה למוקד חשוב עבור סחורות ופיננסים, עם נמלים פעילים ואזורי תעשייה מתקדמים [ראו כאן].

רשת ההשפעה של האמירויות במזרח התיכון, קרן אפריקה וצפון אפריקה

שלישית, משום שהדגש הגיאופוליטי הוא על מדינות גדולות, מדינות קטנות פעמים רבות לא מוצאות בגיאופוליטיקה כלי עזר למדיניות, או כלי שהתוצאות שלו בלתי רלוונטיות. לדוגמה, אם נלך לפי המתכון הגיאופוליטי המסורתי לכוח, שמדינה צריכה שטח רחב ופורה, עושר מינראלי וגבולות פוליטיים החופפים גבולות גיאוגרפים בשביל הגנה, יוצא שישראל צריכה לכבוש את חצי-האי סיני, את דרום לבנון עד הליטני ואת שאר רמת הגולן הנמצאת בידי סוריה.

אם לשים בצד את הבעיות המדיניות והדמוגרפיות שאסטרטגיה כזו תגרום, היא מצביעה על בעיה יסודית בגיאופוליטיקה המסורתית: הדגש על מלחמה, על כיבוש, על שליטה בכוח בשטח. גישה כזו היא מיליטריסטית, היא מתעלמת לחלוטין ממנופי השפעה אחרים של מדינה – כלכלה ודיפלומטיה – והיא מבקשת ממדינות להיות במצב מתמיד של מלחמה זו בזו על משאבים, במין מאבק דרוויניסטי בו רק החזק ביותר ישרוד. גישה גיאופוליטית כזו היא שדחפה בין השאר את גרמניה לכיבושים המחרידים שלה במזרח אירופה, וביחד עם רכיב גזעני מובהק להשמדה של מיליונים.

גיאופוליטיקה צריכה עדכון גרסה, צריכה להסתכל על העולם לא רק דרך הסכסוך הצבאי, ולא רק דרך המעצמות הגדולות של העולם. היא צריכה נקודת מבט רחבה מספיק בשביל שגם מדינות קטנות ימצאו בה שימוש, והיא צריכה תיאוריה שיכולה להבדיל בין מדינות כמו יפן, טורקיה או הודו, להסביר היכן כל אחת נמצאת בהתפתחות שלה ככוח ולאן סביר שהיא תתקדם.

וכאן נכנסת ההיררכיה של פרופ׳ כהן.

מי למעלה מי למטה

אם נסתכל על הזירה הבינלאומית גם היום במאה ה-21, ברור שהשחקנים הדומיננטיים ביותר הם עדיין מדינות גדולות. ארצות הברית היא ענק דמוגרפי ויבשתי. היא אחת המדינות הגדולות בעולם מבחינת שטח, היא המדינה השלישית בגודלה בעולם מבחינת אוכלוסייה. סין, ענק דמוגרפי וענק יבשתי. יפן, אחת המדינות המאוכלסות ביותר בעולם. רוסיה, גרמניה, צרפת, בריטניה, המדינות הגדולות הן עדיין הכלכלות הגדולות, ויש להן את הכוח הצבאי הגדול ביותר. אולם יחד איתן אנו רואים גם שחקנים קטנים יותר, מדינות שהן לא מעצמת על, אבל מצד שני, הן מקדמות אג׳נדה משלהן בזירה הבינלאומית.

קובה למשל היא מדינה קטנה וחלשה כלכלית, אך עם רשת השפעה צבאית ופוליטית. קובה הייתה ראש הגשר עבור בריה״מ לאמריקה הלטינית, והיא תמכה במורדים קומוניסטים ביבשת ובאפריקה [מקור] במלחמה הקרה. קרוב יותר לימינו היא סיפקה תמיכה ביטחונית וצבאית להוגו צ׳אבז בוונצואלה [מקור].

טאיוואן היא דוגמה אחרת למדינת אי קטנה שמחזיקה עמדה חשובה בשרשרות האספקה העולמיות הודות לייצור השבבים בה. היא גם מחזיקה במיקום אסטרטגי חיוני עבור ארה״ב וסין בין הפיליפינים ויפן, ומחזיקה בכוח צבאית מאומן. מאז משבר הקורונה היא גם רואה התחזקות במעמד הדיפלומטי שלה, משהו שחזינו כאן בפל״ג עוד כשהמשבר פרץ באפריל 2020 [ראו כאן].

איך אנחנו יכולים להבדיל בין המדינות השונות, ואיך אנחנו יכולים להתחיל ולנסות ולשרטט אסטרטגיות שונות למדינות האלו?

בספרו פרופ׳ כהן מציע היררכיה בת 5 קבוצות עבור מדינות העולם. מדובר בהיררכיה דינמית, בה מדינות יכולות לעלות ולרדת, לגדול בכוחן או לרדת. המיקום של מדינה נקבע גם על בסיס המשאבים שלה, וגם על בסיס ההשפעה בפועל שלה, הכוח שלה כפי שהוא משתקף בפעילות שלה בזירה הבינלאומית.

הקבוצה הראשונה היא הקבוצה של המעצמות הגדולות, המוקד של הגיאופוליטיקה המסורתית. בקבוצה של המעצמות הגדולות פרופ׳ כהן שם את המדינות ארה״ב, סין, רוסיה, המדינות האירופיות הכלולות באיחוד האירופי ויפן. כמובן, יש הבדלים משמעותיים בין חברות הקבוצה, אך המשותף להן שהן כולן מחזיקות ביכולת השפעה גלובאלית, ומהוות מוקדי כוח בזירה הבינלאומית, מוקדי כוח גלובאליים.

מתחת לקבוצה הזו נמצאת קבוצה של מעצמות אזוריות, המחזיקות בכוח רב לעומת האזור הגיאופוליטי שלהן. המעצמות האזוריות הן דומיננטיות בשכונה שלהן, אך לא בסקלה גלובאלית. בין המעצמות האזוריות פרופ׳ כהן מונה את טורקיה, איראן, דרום אפריקה, ברזיל, ישראל וערב הסעודית. אני הייתי מוסיף לרשימה גם את איחוד האמירויות, שהפכה כוח משמעותי יותר באזור אחרי שפרופ׳ כהן פרסם את הספר שלו ב-2014. המעצמות האלו מחזיקות כוח צבאי, כוח כלכלי, והן מסוגלות להפעיל לחץ על השכנות סביבן ולפעול גם מעבר לאזור שלהן, גם אם במידה פחותה יותר מהמעצמות הגדולות.

הקבוצה השלישית הן מדינות סדר שלישי, שאני כאן אקרא להן מדינות חשובות בשביל להקל על עצמנו. מדינות חשובות יכולות להתחרות עם המעצמות האזוריות, אך לא מחזיקות בכוח כלכלי או צבאי מספיק בשביל להפוך למעצמות אזורית, והן תלויות בדרך כלל בסיוע מהחוץ ע״י מעצמות גדולות. בין המדינות החשובות ניתן למנות את קובה, צפון קוריאה ואנגולה.

הקבוצה הרביעית הן מדינות שיש להן השפעה רק על השכנות הקרובות שלהן, כמו ירדן, תוניסיה, או סודן. המדינות האלו מחזיקות ביכולות צבאיות כאלה ואחרות, ומשום המיקום הגיאוגרפי שלהן הן יכולות להיות מוקד תחרות, אך הן חסרות את היכולת להשפיע על האזור שלהן.

הקבוצה החמישית הן מדינות עם השפעה מזערית אם בכלל על העולם החיצון, כמו נפאל. אפשר להוסיף גם מדינות בקריסה, או שנמצאות במלחמת אזרחים ולכן חסרות השפעה על העולם החיצון כמדינות, כמו תימן, סוריה ואפגניסטן.

חלוקה של מדינות העולם לפי שלוש הקטגוריות הראשונות של פרופ׳ כהן. שימו לב שלפי התיאוריה של פרופ׳ כהן, האיחוד האירופי הוא גוש אחד.

במה עוזרת לנו החלוקה של פרופ׳ כהן? היא קודם כל עוזרת לנו להבין מה ההבדל לדוגמה בין רוסיה וטורקיה. רוסיה היא מעצמה גדולה, שיש לה פריפריה גיאופוליטית ברורה במזרח אירופה ומרכז אסיה. טורקיה היא מעצמה אזורית שרוצה להפוך למעצמה גדולה, וחודרת לפריפריה הגיאופוליטית של רוסיה – באגן הים השחור, בקווקז, במרכז אסיה. הטורקים מתחרים עם הרוסים בשביל להפוך למעצמה גדולה.

תחרות דומה יכולה להתרחש בין איראן ורוסיה במרכז אסיה. המיקוד בטהרן דווקא במזרח התיכון, וביצירת גשר יבשתי לים התיכון, כרגע מוריד מהרוסים לחץ בקווקז ובמרכז אסיה. הם כיום גם עובדים יחד עם האיראנים בסוריה בתמיכה במשטר אסד. שינוי באוריינטציה האסטרטגית של איראן יכול להיות משמעותי לרוסים.

היא גם עוזרת לנו לחשוב על איך תראה האסטרטגיה של מדינות אם יעלו או ירדו בהיררכיה. הודו לדוגמה היא מעצמה אזורית, שבונה את כוחה הימי ובונה את כוחה הכלכלי. הודו כמעצמה גדולה תהפוך לכוח המרכזי באוקיינוס ההודי, עם השפעה על מזרח אפריקה, דרום מזרח אסיה והמפרץ הפרסי. הודו כזו תהיה עם כוח ימי משמעותי שיוכל להגיע לים האדום, והיא תהפוך לשחקן כלכלי וצבאי חשוב במזרח התיכון. זה לא אומר שזה בהכרח יקרה, אך זה נותן לנו מסגרת לחשוב איך יראה העולם אם זה יקרה.

לבסוף, היא מראה שיש מדינות קטנות שהן מעצמות אזוריות, ויש מדינות קטנות שלא. הבנה טובה יותר של מה הופך מדינה למעצמה אזורית תתן לנו בסיס לחשוב על אסטרטגיה עבור מדינות קטנות.

הכול קשרים בעולם הזה

מה הופך מעצמה אזורית למעצמה אזורית? היתרון היחסי שלה על המדינות סביבה, אם זה יתרון צבאי, יתרון כלכלי או יתרון פוליטי. מקורו של היתרון היחסי יכול להיות מגודל האוכלוסייה או עושר במשאבי טבע. מצרים לדוגמה היא מעצמה אזורית הודות לאוכלוסייה הגדולה שלה, שנותנת לה כלכלה גדולה וכוח צבאי גדול. היא גם מחזיקה בתעלת סואץ, מה שנותן לה השפעה על תנועת הסחר הגלובאלית.

ברזיל היא מעצמה אזורית הודות לאוכלוסייה הגדולה שלה ושפע של משאבי טבע: ברזיל היא ספקית חשובה של חיטה, תירס, סויה וקפה, כמו גם של נפט, עפרות ברזל ונחושת [מקור]. ברזיל היא גם המדינה המאוכלסת ביותר בדרום אמריקה, עם 212 מיליון בני אדם. אחריה מגיעה קולומביה, עם 50 מיליון.

אולם יתרון יחסי לא חייב להיות בגלל גודל האוכלוסייה או עושר במשאבים. קחו לדוגמה את איחוד האמירויות: איחוד האמירויות קטנה כלכלית מערב הסעודית וקטנה מבחינת האוכלוסייה שלה. יש לה עושר טבעי רב, אך לא עושר טבעי חריג למדינות המפרץ הפרסי. מה שהופך אותה למעצמה אזורית הוא הכוח הצבאי שלה, שנותן לה להתערב בנקודות עניין כמו תימן, בחריין וקרן אפריקה, והכוח הפוליטי שלה, היכולת שלה לקחת את המשאבים והצבא שלה ולתרגם אותם להשפעה על מדינות האזור כמו פקיסטן, סומלילנד [מקור] וסודן.

קניה הופכת במהירות לכוח אזורי במזרח אפריקה הודות לכלכלה הצומחת שלה והחיבור שלה לאוקיינוס ההודי. על אף שהיא קטנה יותר מאתיופיה בשטח ואוכלוסייה, הבידוד הגיאוגרפי של אתיופיה נותן לקניה יתרון יחסי, שמתורגם לכוח כלכלי. הודות לנוכחות שלה על חוף האוקיינוס ההודי קניה גם מושכת השקעות זרות משמעותיות ממדינות כמו סין, ארה״ב ובריטניה [מקור], וסביר שתהפוך בשנים הקרובות למעצמה אזורית במזרח אפריקה, לצד אתיופיה.

עבור חלק מהמעצמות האזוריות, היתרון היחסי מבוסס על האוכלוסייה ומשאבי הטבע שלהן, למשל ברזיל, טורקיה, או מצרים. אצל אחרות המעמד של מעצמה אזורית נובע מפיתוח כלכלי, פיתוח צבאי או גם וגם – ישראל והתעשייה המתקדמת שלה כמו גם הכוח הצבאי החזק שלה, דרום קוריאה והכוח התעשייתי הגדול שלה. לא ישראל ולא דרום קוריאה מחזיקות במשאבי טבע רבים, ושתיהן כלואות בין מעצמות אזוריות או אפילו מעצמות גדולות אחרות: שכנות לדרום קוריאה הן רוסיה, יפן וסין, עם צפון קוריאה גובלת בה.

מכאן אנחנו יכולים להבחין בהבדל אחד חשוב בין המעצמות האזוריות: הצורך שלהן בטכנולוגיה מתקדמת. מדינות עניות במשאבי טבע או דלות אוכלוסין יחסית צריכות טכנולוגיה מתקדמת בשביל להפוך למעצמות אזוריות. מדינה כמו מצרים, עם 100 מיליון בני-אדם, תהיה כוח כלכלי וצבאי גם ללא יכולת טכנולוגית מתקדמת. ישראל לעומת זאת צריכה תעשייה מתקדמת וצבא מתקדם בשביל כוח. טאיוואן הפכה לכוח אזורי הודות לטכנולוגיה המתקדמת שלה בתחום השבבים, והדרך היחידה שלה להרתיע את סין מפלישה תלויה ביכולת הטכנולוגית שלה בתחומים כמו טילים בליסטים וצוללות. דרום קוריאה מחזיקה בשיא העולמי לרובוטים תעשייתיים, עם 855 רובוטים לכל עשרת אלפים עובדים [מקור].

מדינות לפי מספר רובוטים תעשייתים ל-10 אלף עובדים.

הבדל אחר בין מעצמות אזוריות הוא השכנות שלהן למעצמות אזוריות ומעצמות גדולות. ברזיל נמצאת בדרום אמריקה כענק מבודד יחסית, עם ארה״ב רחוקה ממנה כ-6,000 ק״מ. היריב המשמעותי היחיד לברזיל היא ארגנטינה, והמדינות מאז שנות ה-80׳ מעדיפות לשתף פעולה במקום להילחם זו בזו. ברזיל לא הייתה צריכה מעולם ברית צבאית עם אחת המעצמות הגדולות, ועד היום שומרת על עמדה עצמאית יחסית מול המעצמות הגדולות.

לעומתה טורקיה נמצאת בין האיחוד האירופי במערב, רוסיה בצפון, איראן במזרח ומצרים במערב. הטורקים פועלים בתוך סביבה תחרותית מאוד, ומיהרו להצטרף לנאט״ו כדרך לאזן מול האיום הסובייטי מצפון להם. היום כשהם מרגישים שכוחם גדל מול היריבים שלהם, הם מתרחקים מנאט״ו והאיחוד האירופי ומחפשים למצב את עצמם כמעצמה גדולה [ראו כאן].

הנוכחות של מעצמות אחרות משפיעה על העצמאות שיש לכל מעצמה בפעולות שלה, והצורך שלה להגדיל את כוחה ע״י קשרים עם מעצמות ומדינות אחרות, אם מחוץ ואם בתוך האזור. ישראל צריכה את ארה״ב והקשרים עם מדינות כמו יוון וקפריסין בשביל לאזן מול טורקיה, איראן ובמידה פחותה יותר גם מול מצרים וערב הסעודית. דרום קוריאה צריכה את ארה״ב בשביל לאזן מול יפן וסין.

האסטרטגיה החכמה עבור מעצמות אזוריות בשכונה צפופה היא לחפש להגדיל את היתרון היחסי שלהן, ולהגדיל את מספר הקשרים שלהן. אם נחזור שוב לישראל, אסטרטגיה של התרחבות טריטוריאלית לא תעזור ליתרון היחסי הישראלי בתחומי הכלכלה והצבא. כיבושים נרחבים יתישו את כוחה הצבאי וידרשו ממנה משאבים רבים. אסטרטגיה חכמה יותר היא להשקיע בהמשך הפיתוח של המשק הישראלי – כלומר בהגדלת הפרודקטיביות שלו והיתרון התחרותי שלו [מקור] – שמירה היתרון הצבאי שלנו מול יריבות אזוריות, והגדלת מספר הקשרים שלנו עם מדינות אחרות, במיוחד מדינות אגן הים התיכון ומזרח אפריקה.

אם ישראל רוצה לשמור על עצמה כמעצמה אזורית, אולי אפילו להציץ למעצמה גדולה, היא צריכה לחשוב איך היא מגייסת סביבה קואליציה, ולא פועלת רק לבדה.

סיכום

ההיררכיה של פרופ׳ כהן נותנת לנו בסיס לחשיבה שיטתית על מדינות העולם והאינטראקציות ביניהן, על העלייה והנפילה של מעצמות, ועל התחרות בין מעצמות עולות וקיימות. היא גם מאפשרת לנו לתת בסיס ברור לאסטרטגיה לאומית עבור ישראל איך לשמור על מעמדה כמעצמה אזורית.

שאלה לגיטימית שאולי שאלתם במהלך הפרק היא ״למה בכלל להיות מעצמה?״ – טוב, בעולם התחרותי שלנו, מדינה שהיא מעצמה יכולה לשמור ולקדם את האינטרסים שלה. מעצמה לא בהכרח חייבת להילחם ולכבוש ולהתעלל במדינות סביבה. היא יכולה להיות ידידותית, היא יכולה לעודד ביטחון ויציבות. מדינות גם לא צריכות לרצות להיות מעצמות כדי להפוך לכאלה – הן בונות יתרון יחסי שהופך אותן למעצמות. כוח כלכלי הופך לכוח פוליטי שהופך גם לכוח צבאי. כוח הוא לא רע בהכרח – זו פשוט שאלה של איך משתמשים בו, ולשם מה.




פלג 63: סקירה עולמית מס׳ 5

תקציר

  1. נשיא ארה״ב ביידן וראש ממשלת יפן סוגה נפגשו ב-16.4 בבית הלבן, הפגישה הראשונה פנים אל פנים של ביידן עם מנהיג זר מאז שנכנס לתפקיד.
  2. יפן הפכה בשנים האחרונות לאחד השחקנים החשובים והמשפיעים במזרח אסיה, גם כלכלית, גם דיפלומטית ואפילו ביטחונית: היא מקדמת את החזון שלה ל״מרחב הינדו-פסיפי חופשי״, הכולל השקעה מאסיבית בתשתיות בדרום מזרח אסיה והודו, היא תומכת במדינות ים סין הדרומי מול האגרסיביות הסינית באזור, והיא בונה את כוחה הצבאי: רק בדצמבר האחרון יפן הגדילה את תקציב הביטחון שלה ל-52 מיליארד דולר, על אף המיתון אליו נכנסה בעקבות הקורונה. פגישת ביידן-סוגה היא במידה רבה הכרה בהשפעתה הגדלה של טוקיו ובחשיבות היחסים בין המדינות.
  3. בחודשים האחרונים טאיוואן נמצאת במוקד של משבר לוגיסטי עולמי: מחסור בשבבים. נראה שהמשבר לא הולך להסתיים לפני 2022, כך לפחות לפי TSMC ואינטל, שתיהן מעריכות שהמשבר ימשך לאורך השנה, אם לא יותר. למה?
    1. ראשית, אין מספיק יכולת ייצור עודפת, הודות ליעילות של כלכלת השבבים.
    2. שנית, המחסור נובע מהערכות לא נכונות של יצרנים בנוגע להשפעות הקורונה על הביקוש למוצרים.
    3. הגורם השלישי שמשפיע לרעה על ייצור השבבים הוא שטאיוואן חווה את הבצורת הקשה ביותר בה מזה חצי מאה. המשמעות של העיכובים האלה כנראה תהיה עלייה במחירים של מכשירי אלקטרוניקה כמו מחשבים, טלפונים ניידים, טאבלטים ועוד.
  4. סוף מרץ חתמו איראן וסין על הסכם שיתוף פעולה אסטרטגי ל-25 שנה, משהו שכאן בארץ ובתקשורת העולמית הוכרז כ״הסכם היסטורי״, ״משנה מציאות״, ״קו חיים לטהרן״ ואף תחילתה של ״ברית סינית-איראנית״. כרגיל עם התקשורת, המציאות אפורה יותר.
    1. בכל הטיוטות של ההסכם, כולל זה הסופי, לא מוזכר בשום מקום הסכום האגדי של ״400 מיליארד דולר״.
    2. לא משנה כמה פתיחות כלכלית סין ואיראן ינסו ליצור ביניהן, אין להן כלכלות משלימות בצורה שתיטיב עם איראן.
    3. ההסכם הוא לא חריג במזרח התיכון: לסין הסכמים דומים עם ערב הסעודית ואיחוד האמירויות
  5. המדינה האחרונה בסקירה העולמית שלנו היא טורקיה, שכמו איראן ויפן משחקת תפקיד חשוב בחוג הנזר: טורקיה היא צומת גיאוגרפי בין מרכז אסיה, המזרח התיכון, מזרח אירופה והים התיכון. בעולם הרב-קוטבי שלנו היום טורקיה היא אחת המדינות היחידות שיכולה לאזן גם את רוסיה וגם את סין במערב אירו-אסיה.
  6. אם ארה״ב רוצה להתחרות באופן אפקטיבי מול רוסיה וסין, אם היא רוצה לבלום את ההשפעה של איראן, טורקיה היא מדינת מפתח במאבק.הצעד האסטרטגי הנכון הוא להעניש את טורקיה על הפעולות האנטי-מערביות שלה, ולהציע לה גזרים אם תחליט לחזור בה מהצעדים האלו. , במקום ללכת על הכיוון האסטרטגי, ממשל ביידן החליט להגדיל את העוינות בינו ובין טורקיה: ביום שבת האחרון, ה-24 באפריל, ממשל ביידן הכיר ברצח העם הארמני.
    1. ההחלטה להכיר ברצח העם הארמני כהחלטה המשמעותית הראשונה ביחסי ארה״ב-טורקיה כמעט בוודאות תבטיח את המשך העוינות בין וושינגטון לאנקרה, ותדחוף את הטורקים להמשיך ולחפש לעצמם מעמד עצמאי מחוץ למחנה המערבי

להורדת הפרק – קישור.

הסקירה העולמית החודש היא הזדמנות טובה לעמוד על עובדה גיאופוליטית בסיסית שנמצאת ברקע של כל הניתוחים שלנו, אך שעד היום לא יצא לנו לדבר עליה:

ניתן לחלק את העולם בשתי חלוקות:

בחלוקה הראשונה אנחנו יכולים לחלק את המסה היבשתית של העולם לשתי קבוצות:

  1. אירו-אסיה, שמכונה בגיאופוליטיקה ״האי העולמי״.
  2. והאיים המקיפים אותה – אפריקה שמתחת לסהרה, האמריקות, אוסטרליה.

רובן של האדמות החקלאיות בעולם, המשאבים בעולם, והאוכלוסייה בעולם, נמצאים ב״אי העולמי״: אם אלו האדמות החקלאיות של אירופה והודו, שדות הנפט והגז של המפרץ הפרסי או מרכזי האוכלוסייה בסין, הודו ויפן. זו הסיבה שקוראים לאירו-אסיה ״האי העולמי״ – היא מהווה את מרכז הכוח הפוליטי, הכלכלי והדמוגרפי של העולם. מי ששולט באי יכול לשלוט בעולם.

החלוקה השנייה היא בתוך האי העולמי, בין אזור החוף הארוך שלו, הנמתח מחופיה המזרחיים של סיביר, דרך מזרח אסיה, תת היבשת ההודית, המזרח התיכון ואירופה, ובין המרכז שלו, הלב שלו, שהוא מרכז אסיה ורוב המסה היבשתית של רוסיה. אזור החוף נקרא ״חוג הנזר״, Rimland, ובו נמצאים רוב המשאבים, האוכלוסייה והאדמות החקלאיות של האי העולמי. חוג הנזר הוא-הוא מרכז הכוח העולמי, נמתח על אלפי קילומטרים לכל אורך האי העולמי.

חוג הנזר מקיף את ״ארץ הלב״, Heart Land, גוש יבשתי שקשה מאוד לחדור אליו משום שהוא מוקף מדבריות והרים, והוא מכיל משאבים משמעותיים של נפט וגז. ארץ הלב אבל אינה חשובה כלכלית כמו חוג הנזר, משום שהיא ברובה מדברית והתנועה בה קשה, נעדרת גופי מים שיאפשרו מסחר ער בדומה לחוג הנזר.

האי העולמי והאיים המקיפים אותו, חוג הנזר וארץ הלב באי העולמי.

רובן המוחלט של ההתפתחויות הגיאופוליטיות של 200 השנים האחרונות היו בחוג הנזר, או במאבק בין חוג הנזר וארץ הלב: במאה ה-19 האימפריה הבריטית, ששלטה ברובו של חוג הנזר, נאבקה נגד התפשטות הצארות הרוסית לתוכו. במאה ה-20 הנאצים ניסו לחדור דרך רוסיה אל תוך אזור הלב, בשביל לשלוט באי העולמי כולו. במלחה הקרה ארה״ב, ששלטה בחוג הנזר ע״י הכוח הימי שלה, נאבקה בבריה״מ בשביל למנוע ממנה, שוב, לחדור אל חוג הנזר. היום בעולם הרב-קוטבי שלנו יש לנו מצד אחד את סין ורוסיה, שתי מדינות הנמצאות בארץ הלב, מול קואליציה של מדינות חוג הנזר והאיים המקיפים את אירו-אסיה – ארה״ב, קנדה, אוסטרליה, הודו, יפן ובריטניה. התחרויות הגיאופוליטיות שלהן נמצאות גם הן ברובן בחוג הנזר.

חוג הנזר וארץ הלב נמצאים ברקע של רוב הניתוחים שלנו, והם הבסיס לרבים מהמתחים שקיימים היום במערכת הבינלאומית שלנו. בסקירה העולמית היום נראה עד כמה חוג הנזר נוכח בניתוחים שלנו ע״י בחינה של 4 מדינות נזר, שלא משנה מה קורה במערכת הבינלאומית – איכשהו שומרות על הרלוונטיות שלהן: יפן, טאיוואן, איראן וטורקיה. בואו נתחיל.

פגישת סוגה-ביידן

נשיא ארה״ב ביידן וראש ממשלת יפן סוגה נפגשו ב-16.4 בבית הלבן, הפגישה הראשונה פנים אל פנים של ביידן עם מנהיג זר מאז שנכנס לתפקיד. העובדה שהפגישה הראשונה פנים אל פנים של ביידן היא עם ראש ממשלת יפן באה להדגיש את החשיבות של הברית בין וושינגטון וטוקיו, כפי שביידן עצמו העיד במסיבת העיתונאים עם ראש הממשלה:

יפן הפכה בשנים האחרונות לאחד השחקנים החשובים והמשפיעים במזרח אסיה, גם כלכלית, גם דיפלומטית ואפילו ביטחונית. סקרנו בהרחבה בניתוח מס׳ 19, ״המשחק היפני״ [ראו כאן] את המעמד החדש של יפן באזור, וכאן רק אחזור על עיקרי הדברים: יפן היא מדינת אי עם אוכלוסייה גדולה, תעשייה מתקדמת, אך ענייה מאוד במשאבים טבעיים. בניגוד לארה״ב, יפן אינה יכולה לנקוט מדיניות בדלנית משום שהיא צריכה גישה למשאבים הנחוצים לתעשייה והאוכלוסייה שלה. היא לכן מוכרחת לנהל אינטרקציה עם מזרח אסיה.

הודות למיקום שלה יפן יכולה להקרין כוח על כל מערב האוקיינוס השקט, מחופיה של סיביר עד המים הטרופיים של אינדונזיה. משום שהיא נמצאת בחלק המזרחי של חוג הנזר, היא מהווה גורם משפיע על הכלכלה העולמית, יכולה תיאורטית לשלוט בסחר בין מזרח אסיה ואירופה, כמו גם בין מזרח אסיה וצפון אמריקה. העמדה הגיאוגרפית מעצימה את יפן, נותנת לה עמדה נוחה ממנה היא יכולה להשפיע על האזור סביבה.

בתחילת המאה ה-20 ההשפעה היפנית הייתה בצורה של אימפריאליזם פאשיסטי-גזעני, עם טוקיו כובשת ומשעבדת את העמים השונים של מזרח אסיה. בשיאה האימפריה היפנית שלטה על כל השטח מחצי האי הקוריאני, לאורך החוף הסיני ועד אינדונזיה והאיים הצפוניים של אוסטרליה. למזלה של יפן, הפעילות הצבאית האגרסיבית שלה הביאה אותה למלחמה עם ארה״ב, ובסופה יפן הובסה, נכבשה, והוקמה מחדש כדמוקרטיה ליבראלית, המבוססת על כיבוד זכויות אדם והחוק הבינלאומי.

אני אומר למזלה, משום שהיום כשיפן שוב באה לנהל אינטראקציה עם האזור סביבה, להשפיע על מזרח אסיה, היא יכולה להשפיע עליו לא ע״י כיבוש צבאי, אלא ע״י סחר חופשי, השקעות בתשתיות וקידום של הסדר הליבראלי הבינלאומי, המבוסס על זכויות אדם, החוק הבינלאומי ופתיחות כלכלית, פוליטית ותרבותית. הודות לשינוי שנכפה על יפן בסוף מלחמת העולם השנייה, יפן היא היום המובילה של האג׳נדה הליבראלית במזרח אסיה [מקור]. חשוב להבהיר – ליבראלי אין כאן כוונתו לליבראלי במובן של שמאל פוליטי. הכוונה כאן ב״ליבראלי״ היא גישה ביחסי חוץ המאמינה שהיחסים בין מדינות צריכים להתבסס על החוק הבינלאומי, ודוחה את הרעיון שכוח הוא שקובע מי צודק ומי לא [מקור].

יפן הפכה בשנים האחרונות לכוח ליבראלי מוביל במזרח אסיה: היא מקדמת את החזון שלה ל״מרחב הינדו-פסיפי חופשי״, הכולל השקעה מאסיבית בתשתיות בדרום מזרח אסיה והודו, כמשקל נגד ל״דרך המשי החדשה״ של סין. היא תומכת במדינות ים סין הדרומי מול האגרסיביות הסינית באזור: היא חתמה בינואר 2021 על הסכם ייצוא צבאי עם וויטנאם, ובמרץ 2021 חתמה על הסכם דומה עם אינדונזיה [מקור]. והיא בונה את כוחה הצבאי: רק בדצמבר האחרון יפן הגדילה את תקציב הביטחון שלה ל-52 מיליארד דולר, על אף המיתון אליו נכנסה בעקבות הקורונה [מקור].

פגישת ביידן-סוגה היא במידה רבה הכרה בהשפעתה הגדלה של טוקיו ובחשיבות היחסים בין המדינות. בהצהרה המשותפת שהתפרסמה בסוף הפגישה שני המנהיגים הכריזו על המחויבות לחזון היפני של מרחב הינדו-פסיפי חופשי. בהצהרה הם גם הכירו בצעדים האגרסיבים של סין באזור, אם בים סין הדרומי, הונג קונג או טאיוואן.

האזכור של טאיוואן הרים הרבה גבות – יפן וארה״ב לא הזכירו את המדינה בהצהרות משותפות מאז 1969 [מקור]. סין בחודשים האחרונים הגבירה את המאמצים הצבאיים שלה לאיים על טאיוואן, כשרק בתחילת אפריל ראינו מספר תרגילים ימיים של סין מסביב לאי, כולל בהשתתפות של נושאת מטוסים סינית [מקור]. טאיוואן בתגובה הודיעה שהיא החלה בייצור המוני של טילים ארוכי טווח [מקור], שבלי ספק נועדו לאיים על החוף המזרחי של סין, והזהירה את סין שהיא תשקול להפיל מזל״טים שיחדרו לשטחה [מקור]. המתיחות בין טאיוואן לסין ממשיכה לעלות במקביל למשבר השבבים העולמי, משבר שרק יחמיר אם טאיוואן לא תוכל לספק שבבים לכלכלה העולמית. ההחלטה של סוגה וביידן להזכיר את טאיוואן היא לכן לא מקרית – היא נועדה לשלוח מסר ברור לבייג׳ין ששתי המעצמות מודאגות מהמצב במצר.

לבסוף, במסגרת ההצהרה יפן קיבלה על עצמה להגדיל את כוחה הצבאי בשביל לשחק תפקיד משמעותי יותר במערך הביטחון האזורי של מזרח אסיה. יפן כבר היום היא שחקן חשוב במערך הזה: יש לה ברית הגנה עם ארה״ב, המחויבת להגן על השלמות הטריטוריאלית שלה, כולל בנשק גרעיני. היא מארחת מספר בסיסי צבא של ארה״ב שמהווים את עמוד השדרה של הנוכחות האמריקנית באזור. יש לה הסכמי שיתוף פעולה צבאיים עם אוסטרליה והודו, שני שחקנים חשובים נוספים במזרח אסיה.

ככל שנתקדם בתוך העשור הזה, המעמד של יפן במזרח אסיה קרוב לוודאי רק יגדל. נכון שיש לה אוכלוסייה מבוגרת, אך האוכלוסייה שלה לא צפויה להשתנות באופן רדיקלי בעשורים הקרובים – יפן כבר זקנה, והיא תמשיך להיות זקנה. לעומתה, מדינות כמו סין, דרום קוריאה, ו-וויטנאם צפויות לעבור שינויים דמוגרפים מהירים, עם עליה חדה במספר הזקנים אצלן. הן יסבלו מכל התוצאות של שינוי חד בדמוגרפיה, בעוד יפן תישאר יציבה חברתית.

הודות לרמת הטכנולוגיה הגבוהה של התעשייה שלה, והעמדה הגיאוגרפית הייחודית שלה, יפן תמשיך להיות שחקן כלכלי וביטחוני משמעותי במזרח אסיה אל תוך 2030. יפן יכולה להיות שוק פוטנציאלי לחברות ישראליות העוסקות בתחומים של אבטחת סייבר, מל״טים, מודעות ימית, טילים ויירוט טילים, כמו גם לעזור להן לקבל גישה לשווקים של דרום מזרח אסיה, ע״י שיתוף פעולה עם יצרנים יפנים. נכון לחברות ישראליות לבחון את האפשרות הזו בתכנון האסטרטגי שלהן.

טאיוואן

כמו יפן, גם טאיוואן היא חלק מחוג הנזר של אירו-אסיה. בניגוד ליפן, לטאיוואן אין אוכלוסייה גדולה – כ-24 מיליון בני אדם, פחות מאוכלוסיית שנחאי. היא גם לא מדינה גדולה – האי הקטן של טאיוואן קצת יותר גדול מבלגיה או מולדובה. מה שכן יש לטאיוואן הוא מיקום גיאוגרפי אסטרטגי – היא מחברת בין ים סין המזרחי והדרומי – ונכס אסטרטגי: ייצור שבבים, במיוחד ענק השבבים הטאיוואני TSMC.

בחודשים האחרונים טאיוואן נמצאת במוקד של משבר לוגיסטי עולמי: מחסור בשבבים. עסקנו בסקירה עולמית מס׳ 4 במשבר השבבים שהתחיל בסוף 2020 ונובע משיבושים שגרמה מגיפת הקורונה [ראו כאן]. כעת נראה שהמשבר לא הולך להסתיים לפני 2022, כך לפחות לפי TSMC ואינטל, שתיהן מעריכות שהמשבר ימשך לאורך השנה, אם לא יותר [ראו כאן וכאן]. למה? ראשית, אין מספיק יכולת ייצור עודפת, הודות ליעילות של כלכלת השבבים. מפעלים מתוכננים לקום בארה״ב ומדינות נוספות, אך לוקח זמן להקים ולהפעיל את המפעלים האלה, בערך כ-4 שנים. שנית, המחסור נובע מהערכות לא נכונות של יצרנים בנוגע להשפעות הקורונה על הביקוש למוצרים: לדוגמה, יצרני הרכב ציפו שהביקוש יקרוס ב-2020, ולא יתאושש לפני 2021. הם ביטלו לכן הזמנות לשבבים, והיצרנים התקדמו לענות לבקשות אחרות. מה שקרה בפועל הוא שהביקוש לרכבים התאושש מהר מהצפוי בסוף 2020, כמו גם ביקוש למוצרי אלקטרוניקה כמו טאבלטים, מחשבים וטלפונים ניידים. יצרני הרכב נתקעו ללא שבבים ועם תור ארוך אצל היצרנים. עכשיו יצרני הרכב ויצרנים אחרים נאבקים על מקום בקווי הייצור.

הגורם השלישי שמשפיע לרעה על ייצור השבבים הוא שטאיוואן חווה את הבצורת הקשה ביותר בה מזה חצי מאה [מקור]. ייצור שבבים הוא תהליך אינטנסיבי מבחינת צריכת מים [מקור] והבצורת מכריחה את ממשלת טאיוואן לבצע הקצאת מים לתעשיות השונות בה, כולל תעשיית השבבים באי. אם זה נשמע לכם הזוי שבצורת בטאיוואן משפיע על היצע השבבים העולמי, זכרו ש-TSMC לבדה מפיקה מעל מחצית מהרווחים בשוק יצרניות השבבים [מקור].  כל עוד הבצורת תמשך, טאיוואן תהיה מוגבלת ביכולת שלה להגדיל את ייצור השבבים בה. אגב, יש כאן פוטנציאל עסקי לחברות בתחום טכנולוגיות המים – טאיוואן לא תהיה המדינה האחרונה לסבול מבצורות ועם תעשיית שבבים גדולה. אפשר ויש כאן פוטנציאל מסחרי לפתרונות טכנולוגים בתחום הטיפול בשפכים תעשייתים, התפלה מיועדת לתעשיית השבבים וכדומה.

המחסור בשבבים לא משפיע רק על יצרני רכב: צרכני אלקטרוניקה פרטיים מתקשים להשיג מעבדים וכרטיסים גרפיים למחשבים שלהם [מקור]. קוואלקום, מתכננת שבבים חשובה לטלפונים ניידים, מתקשה לענות לביקוש לשבבים במכשירים ניידים [מקור]. אפילו אפל החלה לעכב ייצור של אייפדים ולפטופים עקב מחסור בשבבים [מקור]. המשמעות של העיכובים האלה כנראה תהיה עלייה במחירים של מכשירי אלקטרוניקה כמו מחשבים, טלפונים ניידים, טאבלטים ועוד.

כמובן, המרוויחות הגדולות מכל הסיפור הן יצרניות השבבים, שהפכו להיות עוד יותר מבוקשות: TSMC דיווחה על עלייה של 20% ברווחים ברבעון האחרון שלה הודות לביקוש הגדל לשבבים [מקור]. הרצון להגדיל את הייצור כנראה יתרום גם לרווחים של יצרני מכשור שבבים, כמו Applied Materials.

איראן

אם יפן וטאיוואן מייצגות כיצד מדינות יכולות להשתמש בגיאוגרפיה ובידע שלהן בשביל להפוך עצמן למשפיעות, איראן היא דוגמה איך הגיאוגרפיה שומרת על מדינה רלוונטית בזירה הבינלאומית גם כשמופעל עליה לחץ כלכלי חריף. בסוף מרץ חתמו איראן וסין על הסכם שיתוף פעולה אסטרטגי ל-25 שנה, משהו שכאן בארץ ובתקשורת העולמית הוכרז כ״הסכם היסטורי״, ״משנה מציאות״, ״קו חיים לטהרן״ ואף תחילתה של ״ברית סינית-איראנית״. כרגיל עם התקשורת, המציאות אפורה יותר.

ראשית, בכל הטיוטות של ההסכם, כולל זה הסופי, לא מוזכר בשום מקום הסכום האגדי של ״400 מיליארד דולר״. המספר הזה, 400 מיליארד דולר, הוא הסיבה המרכזית שההסכם נתפס כקו חיים קריטי לטהרן. אולם עיון בטיוטות ההסכם מראה שלא מוזכר שום סכום, ודאי לא 400 מיליארד, וגם לא מוזכר פרויקט ספציפי כלשהו שיבוצע במסגרת ההסכם [מקור]. הגדיל לעשות דובר משרד החוץ הסיני בסוף מרץ שהבהיר שההסכם לא כולל שום סכום ספציפי או פרויקט ספציפי [מקור].

ההסכם בהחלט מכיל הכרזות בומבסטיות על כך שסין ואיראן ישתפו פעולה בתחום האנרגיה, יעבדו לשלב את טהרן בדרך המשי החדשה ויגבירו את שיתוף הפעולה הביטחוני והטכנולוגי שלהן. אולם אם להצהרות האלו לא מצורפים צעדים קונקרטיים, הן בגדר הצהרות בלבד. האיראנים והסינים אגב מודעים לזה: בראייתם ההסכם הוא יותר ״מסגרת״ ליחסים בין איראן וסין, מתאר באילו תחומים סין ואיראן ירצו לעבוד יחד. התקשורת היא שניפחה את ההסכם הזה ל״שותפות אסטרטגית היסטורית״.

שנית, לא משנה כמה פתיחות כלכלית סין ואיראן ינסו ליצור ביניהן, אין להן כלכלות משלימות בצורה שתיטיב עם איראן. איראן מייצאת בעיקר נפט, גז ומוצרים של התעשייה הקלה שלה, כמו חלקי מכונות וטקסטיל [מקור]. הסינים מייצאים בעיקר מכשירי אלקטרוניקה, טקסטיל, חלקי מכונות ומוצרים פטרו-כימיים [מקור]. סין בהחלט מייבאת כמות גדולה של נפט וגז, אך היא מתחרה בתעשייתה הקלה האיראנית. ככל שטהרן תגדיל את הסחר שלה עם סין, היא תפגע בצמיחה הכלכלית ארוכת הטווח שלה ותהפוך עצמה יותר ויותר תלויה בתעשיית האנרגיה שלה. לכן כל הסכם כלכלי ביניהן בסופו של יום עלול לפגוע בטהרן יותר מלעזור לה.

שלישית, ההסכם הוא לא חריג במזרח התיכון: לסין הסכמים דומים עם ערב הסעודית ואיחוד האמירויות [מקור]. סין משתדלת מאוד שלא להיתפס כתומכת בצד אחד בלבד באזור, מה שאומר בהכרח שהאיראנים לא יקבלו תמיכה ייחודית שלא תוצע גם לריאד או אבו-דאבי. יש אף מי שרואה בהסכם ניסיון סיני להביא את היחסים עם איראן לאותה רמה שיש לבייג׳ין עם מדינות אחרות באזור, כמו טורקיה, ערב הסעודית ואיחוד האמירויות [מקור].

ההסכם ההיסטורי בין איראן לסין הוא פחות היסטורי ממה שמנסים לצייר אותו כאן בארץ או בעולם. זו לא תחילתה של ברית סינית-איראנית, וכנראה גם לא של השקעה סינית מאסיבית בתשתית של איראן. ההסכם אבל כן חושף אמת גיאוגרפית פשוטה, שמקבלי ההחלטות כאן בארץ צריכים להכיר: אי-אפשר להטיל סנקציות על איראן ולקוות שהיא תנמק כמו צפון קוריאה או וונצואלה. מדיניות של ״לחץ כלכלי מקסימאלי״ כנראה לא תצליח לדרדר אותה להתמוטטות.

איראן, בניגוד לשתי המדינות האלו, היא צומת משמעותי בחוג הנזר: היא מחברת יבשתית את סין והודו למפרץ הפרסי ואירופה. היא יצרנית הנפט היחידה במפרץ הפרסי שיכולה להציע חיבור יבשתי לשדות האנרגיה שלה גם לתעשיות הגדולות של מזרח אסיה וגם לאלו של האיחוד האירופי. היא מדינה גדולה מבחינת אוכלוסייה, עם כ-82 מיליון בני אדם, מה שהופך אותה לשוק פוטנציאלי גדול במזרח התיכון, ושוק נגיש גם למזרח אסיה וגם לאירופה.

בנוסף, משום המיקום שלה איראן גם לא נמצאת באופן טבעי באזור ההשפעה של אף מעצמה: צפון קוריאה תלויה בסין גיאוגרפית בשביל חיבור לעולם. וונצואלה נמצאת בתוך אזור ההשפעה האמריקני בים הקריבי. איראן נמצאת בין אזורי השפעה – של סין, של רוסיה, של ארה״ב. המשמעות היא שתמיד תהיה תחרות בין מעצמות על השפעה על איראן, ואיראן תמיד תנצל את התחרות הזו כדי להשיג הטבות מאותן מעצמות. היום אנחנו רואים את זה באיזון שאיראן עושה בין ארה״ב ואירופה ובין רוסיה וסין: ככל שארה״ב תגביר את הלחץ הכלכלי על טהרן, היא רק תדחוף אותה יותר לבייג׳ין ומוסקבה. ככל שהיא תנסה ״לחנוק אותה״, כך סין ורוסיה ירצו יותר לתמוך בה, מעוניינות להבטיח שטהרן לא תיפול בידי ארה״ב.

אסטרטגית ״לחץ מקסימאלי״ על טהרן לכן תמיד תהיה מוגבלת: ככל שילחצו עליה יותר, כן יהיה זול יותר למעצמה אחרת לעזור לאיראן להמשיך לשרוד. בעולם הרב-קוטבי שלנו, איראן היא שחקן חשוב מדי בשביל להצליח לבודד אותו לחלוטין.

טורקיה

המדינה האחרונה בסקירה העולמית שלנו היא טורקיה, שכמו איראן ויפן משחקת תפקיד חשוב בחוג הנזר: טורקיה היא צומת גיאוגרפי בין מרכז אסיה, המזרח התיכון, מזרח אירופה והים התיכון. בשיא ימיה של האימפריה העות׳מאנית, טורקיה הייתה לא פחות מעצמה אירופית מצרפת או בריטניה – משום שהיא שוכנת לחוף הים השחור, היא בקלות יכולה להתחבר ללב של אירופה דרך הדנובה. במשך מאות שנים היא שלטה על הבלקנים וחלקים ממזרח אירופה, ואף איימה על ווינה ומדינות מרכז אירופה.

שיא התפשטות האימפריה העות׳מאני לתוך מזרח אירופה.

בעולם הרב-קוטבי שלנו היום טורקיה היא אחת המדינות היחידות שיכולה לאזן גם את רוסיה וגם את סין במערב אירו-אסיה. מול רוסיה טורקיה, הודות למיקום שלה, יכולה לאזן מול הרוסים באגן הים השחור, בקווקז, בסוריה ובים התיכון. במרכז אסיה היא יכולה לאזן מול ההשפעה הסינית, הודות לקשרים הכלכליים והתרבותיים שלה עם העמים הטורקמנים של האזור [מקור]. טורקיה היא שחקן אירו-אסיאתי, וכוח שיעצב את הזירה האזורית שלנו אם נרצה ואם לא.

לכן תיאורטית, משיקול אסטרטגי בלבד, היינו מצפים שממשל ביידן יחפש להחזיר את טורקיה למחנה המערבי. זה נכון שהיחסים בין טורקיה למערב מדרדרים מזה כעשור: ארדואן הפך את טורקיה ממדינה דמוקרטית ומערבית לאוטוקרטיה אסלאמית. הוא משתף פעולה לעיתים עם יריבים למערב כמו רוסיה ואיראן, ומאיים על חברות נאט״ו כמו יוון וצרפת, כמו גם על בעלות ברית של ארה״ב באזור כמו ישראל ומצרים. אחרי שטורקיה רכשה סוללות נ״מ מהרוסים, היא סולקה מתוכנית ה-F‪-35, ויש קולות שאף קוראים להעיף את טורקיה מנאט״ו [מקור].

מצד שני, טורקיה יכולה לבלום את סין ורוסיה, שתי היריבות הגדולות של ארה״ב, כמו גם את איראן. זה נכון שטורקיה משתפת לעיתים פעולה עם טהרן ומוסקבה, אך היא גם מתחרה איתן: הרוסים והטורקים תומכים בצדדים יריבים בלוב, מנהלים קרבות דרך שליחים בסוריה והטורקים החלו לאחרונה בתמיכה צבאית וכלכלית באוקראינה [ראו כאן]. מול איראן הטורקים מתחרים על השפעה בקווקז, סוריה, עיראק ומרכז אסיה [מקור].

אם ארה״ב רוצה להתחרות באופן אפקטיבי מול רוסיה וסין, אם היא רוצה לבלום את ההשפעה של איראן, טורקיה היא מדינת מפתח במאבק. הצעד האסטרטגי הנכון הוא להעניש את טורקיה על הפעולות האנטי-מערביות שלה, ולהציע לה גזרים אם תחליט לחזור בה מהצעדים האלו: הסרת סנקציות על תעשיית הביטחון שלה, הלוואות דולרים בשביל לייצב את הכלכלה [ראו כאן], ואפילו החזרה של טורקיה לתוכנית ה-F-35. אני לא אומר שבהכרח הגזרים האלו יחזירו אותה, ואני לא חושב שארה״ב צריכה להתעלם מהרקורד הדמוקרטי הבעייתי של טורקיה, אך לבעוט אותה לחלוטין מחוץ למחנה המערבי הוא לא רעיון חכם.

והנה, במקום ללכת על הכיוון האסטרטגי, ממשל ביידן החליט להגדיל את העוינות בינו ובין טורקיה: ביום שבת האחרון, ה-24 באפריל, ממשל ביידן הכיר ברצח העם הארמני [מקור], מעורר את זעמם של הטורקים שממשיכים להכחיש שרצח עם שיטתי נעשה ב-1915 נגד הארמנים [מקור]. זה נכון שיש כאן צדק היסטורי כלפי הארמנים, אך תפקידו של הבית הלבן אינו לתקן את הרקורד ההיסטורי – מטרתו לנהל את מדיניות החוץ של ארה״ב. ההחלטה להכיר ברצח העם הארמני כהחלטה המשמעותית הראשונה ביחסי ארה״ב-טורקיה כמעט בוודאות תבטיח את המשך העוינות בין וושינגטון לאנקרה, ותדחוף את הטורקים להמשיך ולחפש לעצמם מעמד עצמאי מחוץ למחנה המערבי [ראו כאן].

האם ההכרזה על רצח העם הארמני היא הסוף ליחסים האסטרטגים בין ארה״ב וטורקיה? קרוב לודאי שלא. טורקיה תמשיך להיות ציר גיאוגרפי חשוב באירו-אסיה, והיא עדיין חברה בנאט״ו. למען האמת אין לנאט״ו שום מנגנון להוציא חברה ממנו גם אם ארה״ב הייתה רוצה זאת. הודות להשפעה שלה באגן הים השחור, במזרח התיכון וצפון אפריקה טורקיה תהיה שחקן שאם ממשל ביידן יתעלם ממנו, הוא יתקשה לנהל מדיניות בלימה אפקטיבית מול רוסיה וסין. יכול להיות שממשל ביידן יתעקש לשמור על יחסים מתוחים עם אנקרה – אך בכך הוא בעיקר יפגע בעצמו.




השילוח: מערבה מכאן

במימיו החמימים של הים התיכון מתנהלים מאבקים אסטרטגיים בין מעצמות אזוריות. ישראל יכולה וצריכה לבנות ציר משלה, עם יוון וקפריסין

אגן הים התיכון, שישראל נמצאת בקצהו המזרחי, מעניק לישראל הזדמנות אסטרטגית לבסס את מקומה בזירה הבינלאומית – ובה בשעה יש בו פוטנציאל של איום אסטרטגי על ביטחונה ושגשוגה.

הזדמנות – שכן על שפת הים התיכון נמצאות ארבע מתוך עשרים הכלכלות הגדולות בעולם: צרפת, ספרד, איטליה וטורקיה. המבנה הגיאוגרפי של האגן מאפשר שיט קצר יחסית וקל בין מרכזי אוכלוסייה ותעשייה. אגן הים התיכון היה לאורך ההיסטוריה מרכז כלכלי ותרבותי חשוב, והשיט הנוח בו יצר סביבו תרבות מובחנת וייחודית מסביבותיו. ואכן, גם כיום 11% (בממוצע) מהסחר של מדינות האגן נעשה עם מדינות אחרות בו. לגבי רוב המדינות, האגן הוא האזור השני בחשיבותו לסחר שלהן. לישראל האגן מצוי לעת עתה רק במקום שלישי.

להמשך קריאה – קישור.




פלג 45: חברים חדשים

להורדת הפרק – קישור.

כולנו צריכים חברים, אפילו מדינות. נכון שבין מדינות החברויות אינן מתבססות על אהדה הדדית אלא אינטרסים משותפים, אך אי-אפשר להתכחש לעובדה שהמערכת הרב-קוטבית החדשה מתאפיינת במדינות רבות שבאות זו לעזרת זו, עובדות יחד נגד איומים משותפים או בשביל להגשים מטרות משותפות. הניתוח היום בא לפתוח את החשיבה שלנו על הזירה הבינלאומית, ואולי גם לאתגר את החשיבה הגיאופוליטית שלנו – לעיתים מדינות יהפכו לשותפות אסטרטגיות זו של זו ללא שום קשר גיאוגרפי ברור ביניהן.

בניתוח היום נכיר ארבע מערכות יחסים בין מדינות שונות, כל מערכת מחזיקה במאפיינים שונים וכל אחת נובעת ממניעים שונים: הראשונה היא ״ברית הפריפריה״ של עיראק-ירדן-מצרים. מאז 2015 שלוש המדינות מנסות ביחד לגבש מעין בלוק אזורי, שייתן להן השפעה גדולה יותר במזרח התיכון ויגדיל את ערכן בעיניי מוקדי הכוח של העולם הערבי שנמצאים כיום במפרץ הפרסי (האמירויות, ערב הסעודית, קטאר). אני קורא לברית הזו ״ברית הפריפריה״ משום ששלוש המדינות – עיראק, ירדן, מצרים – מוצאות עצמן היום בפריפריה של העולם הערבי, עולם המושפע מצד אחד מגורמים לא ערביים כמו איראן, טורקיה וישראל, ומצד שני מגורמי הנהגה חדשים בעולם הערבי, כמו אבו-דאבי וערב הסעודית. מצרים ועיראק היו מסורתית מרכזי הכוח של העולם הערבי, והן מחפשות להחזיר את עצמן לראש ההנהגה, גם אם בשיתוף פעולה עם מדינות המפרץ.

המערכת השנייה היא של טורקיה ואוקראינה, שמחזירות את הקשרים ההיסטוריים בין האימפריה העות׳מאנית ומזרח אירופה. המדינות חתמו על שורה של הסכמים צבאיים ומסחריים, כולל הסכם שנחתם ב-15 בדצמבר 2020 לבנייה משותפת של מל״טים וספינות מלחמה. החדירה של אנקרה לתחום ההשפעה של רוסיה היא התפתחות חיובית עבור ישראל, משום שהיא תכריח את שתי המדינות, טורקיה ורוסיה, להפנות יותר ויותר משאבים לאיזון זו של זו באגן הים השחור, ולתת לישראל וידידותיה באגן הים התיכון ובמפרץ הפרסי לגבש מערכי ביטחון ומערכים כלכלים עצמאיים משתיהן.

המערכת השלישית היא של מרוקו, צרפת והאמירויות, שמשקפת את המשחק הגדול יותר שפריז ואבו-דאבי משחקות להשפעה באגן הים התיכון ואפריקה. מרוקו הפכה מאז 2015 למרכז ייצור, פיננסים ולוגיסטיקה למערב אפריקה, עם תוכניות להפוך אותה לציר האסטרטגי שיחבר את מערב אירופה ליבשת השחורה ע״י שרשרות ייצור וצריכה. נרמול היחסים שלנו עם מרוקו מציע שורה של הזדמנויות לחברות ישראליות ומשקיעים.

המערכת הרביעית היא ציר צפון קוריאה-איראן-וונצואלה. שלוש מדינות פורעות חוק, שלוש מתנגדות חריפות לארה״ב, הן גם שותפות אסטרטגיות חשובות אחת של השנייה. צפון קוריאה ואיראן משתפות פעולה מאז שנות ה-80׳ בתחום הטילים הבליסטים, חולקות ידע ותוצאות ניסויים בשביל לשפר את יכולותיהן. וונצואלה ואיראן משתפות פעולה בעיקר בתחום הכלכלי והאסטרטגי, עם וונצואלה נותנת לאיראן ראש גשר באמריקה הלטינית. וונצואלה וצפון קוריאה חתמו בספטמבר 2019 על מספר הסכמי שיתוף פעולה שעלולים להביא בקרוב את ארה״ב תחת איום טילים מדרום אמריקה.

ברית הפריפריה

ב-13 באוקטובר 2020 בקהיר קיימו שרי החוץ של עיראק, ירדן ומצרים ועידה משותפת [מקור], כחלק מהניסיון של שלוש המדינות להקים מנגנון ביורוקרטי מסודר שייתן ממשות לניסיונות שלהן ליצור גוש אזורי חדש במזרח התיכון. שרי החוץ עסקו בסוגיות של ביטחון וכלכלה, כמו גם במשבר הקורונה הפוקד את שלושתן.

הגוש האזורי ששלוש המדינות מנסות להקים הוא מעניין משום שהוא מעיד על המבוכה האסטרטגית בה נמצא העולם הערבי מאז הפלישה האמריקנית לעיראק והאביב הערבי. עברו שנים מאז שמרכזי הכוח הערביים המסורתיים – מצרים, סוריה ועירק – שלטו בחלק גדול מהיחסים הבין-ערביים ובפוליטיקה האזורית. בעקבות פלישת ארה"ב לעירק ומאוחר יותר האביב הערבי, מצרים, סוריה ועירק ירדו בחשיבותן. במקומן, שלוש מדינות לא-ערביות הפכו לדומיננטיות באזור: ישראל, איראן וטורקיה. מדינות ערב במפרץ הפרסי מנסות למלא את החלל הבין-ערבי והאזורי, ומנסות להעביר את מוקדי הכוח אליהן, במיוחד ערב הסעודית, האמירויות וקטאר. עם זאת, המזרח התיכון המודרני נותר אזור ללא מאזן כוחות ברור, עם התערבות זרה נרחבת (כולל מארצות הברית ורוסיה) ומאבקים סביב כוח והשפעה. העולם הערבי הוא חסר מנהיגות, ואינו יכול להציג חזית אחידה מול הכוחות הזרים הסובבים אותו.

על רקע המצב הזה, המערך המצרי-עירקי-ירדני אינו ברית מסורתית של  ברית הגנה רשמית, והוא כנראה גם לא יהיה בפני עצמו הכוח הדומיננטי במזרח התיכון. המטרה שלו היא להשיג תיאום ושיתוף פעולה בנושאי ביטחון, דיפלומטיה וכלכלה בין בגדאד, קהיר ועמאן. שלוש המדינות מקוות שע״י המאמצים המשותפים שלהן הן יוכלו להגדיל את חשיבותן בעיניי מדינות המפרץ, לתת להן עמדת מיקוח טובה יותר מולן ולהחזיר לעצמן חלק מהחשיבות שהן איבדו בפוליטיקה האזורית.

כל אחת מהן אבל מתמודדת עם אתגרים שונים, ולכן כל אחת מגדירה את האינטרסים החיוניים שלה בצורה שונה, כך שגוש אזורי, אם יצליח להתממש, יהיה מוגבל ע״י האינטרסים השונים של חברותיו. עירק הייתה ועודנה יצרנית נפט גדולה, אך היא ממשיכה במאבקה להחזיר לעצמה את ריבונותה וביטחונה בעקבות שנים של פלישה, כיבוש וטרור. שלושת האתגרים המשמעותיים ביותר עבור עיראק כיום הם איראן, טורקיה והצורך למשוך השקעות לתשתיות המתפוררות שלה. הנוכחות האיראנית ידועה ומוכרת, עם טהרן תומכת במספר מליציות בשטח עיראק החותרות תחת ריבונותה של בגדאד. לאיראן גם יש קשרים לאישים בכירים בממשל העיראקי, העוזרים לה להחליש את המדינה [מקור]. כפי שעמדנו על הנושא בניתוח של הסוגיה האיראנית [ראו כאן], עיראק חלשה הכרחית להתפשטות איראן במזרח התיכון.

נוסף על איראן, גם טורקיה פוגעת ומחלישה את המדינה העיראקית. הטורקים מחזיקים מאז 2019 כוח צבאי בצפון עיראק, במסגרת המאבק שלהם במחתרת הכורדית [מקור]. סכרים שהטורקים הקימו על הפרת והחידקל פוגעים בזרימת המים לעיראק ומגבירים את מצוקת המים בה [מקור].

בשביל לנסות ולאזן מול שני הכוחות האלו ולהחזיר לעצמה את ריבונותה ושגשוגה, עיראק תחת ראש הממשלה הנוכחי אל-כאזמי מחפשת שותפים חדשים בכלכלה ובביטחון, מחפשת לגוון את מקורות המסחר שלה ולמשוך השקעות חדשות בתשתיות שלה. גוש אזורי ביחד עם ירדן ומצרים יכול לעזור לבגדאד למצוא חברים חדשים בוושינגטון, ריאד ואבו-דאבי, שירצו לאזן את ההשפעה האיראנית בה.

מצרים מחפשת להגדיל את חשיבותה במזרח התיכון, ולבסס את עצמה לא רק כמי שמחזיקה בצבא הערבי הגדול ביותר אלא גם עתידה להיות, אם התוכניות שלה יתממשו, למוקד אנרגיה חדש עבור אסיה, אירופה ואפריקה. המצרים כיום עובדים על מספר פרויקטים בתחום הנזלת גז טבעי, אנרגיה סולארית ומתיחת קווי חשמל שיאפשרו להם לייצא עודפי חשמל למדינות שכנות כמו ערב הסעודית ויוון [מקור]. כפי שאמרתי עוד בניתוח הראשון של פל״ג, משחקי הגז של מצרים, המצרים מעוניינים לנתב אל עצמם גז ונפט ממזרח הים התיכון והמפרץ הפרסי ואז לייצא אותו לשווקים רלוונטים באירופה, מזרח אסיה ואפריקה.

בנוסף, מצרים מחפשת תמיכה ערבית רחבה נגד טורקיה, המגדילה את השפעתה בשלוש חזיתות עם מצרים: במזרח הים התיכון, בלוב ובסודן. המצרים כנראה מאמינים שהם המדינה הערבית היחידה שיכולה לאזן מול טורקיה, הודות לכוחם הדמוגרפי, והם מקווים ע״י גוש אזורי עם ירדן ועיראק להדגיש את החשיבות שלהם מול הטורקים בעיני ריאד ואבו-דאבי.

ירדן מעולם לא הייתה מעצמה אזורית, אך התרגלה להשפעה מוגדלת – גדולה ממה שאפשר היה לצפות למדינה קטנה כמוה – בעיקר בזכות היחסים ההדוקים שלה עם מעצמות המערב, יכולות המודיעין והצבא שלה – ירדן עזרה לדוגמה לדכא את התקוממות השיעים בבחריין, ויש לה היסטוריה של פעילות צבאית במפרץ [מקור] – והייתה ערוץ תקשורת חשאי בין מדינות ערב לישראל. עד הסכמי הנרמול.

הסכמי ישראל-איחוד האמירויות וישראל-בחריין צמצמו את חשיבותה של ירדן. ירדן לא הייתה חלק ממאמצי המשא ומתן ופקידים ירדניים חוששים מירידה בחשיבות המדינה, אם כבר אין צורך בה כערוץ אחורי בין ישראל למפרץ [מקור]. נרמול יחסים בין המפרציות לישראל גם מאיים לדחוק את עמאן מחשיבותה המסורתית לביטחון המפרץ, עם ירושלים הופכת לספקית הביטחון המרכזית החדשה של המפרץ על חשבונה של ירדן.

ישנו פוטנציאל כלכלי בגוש האזורי. מצרים מעוניינת מאוד להשיג חלק במפעל השיקום העיראקי, ומדגישה את ניסיונה של תעשיית הבנייה המקומית שלה בהקמת תשתיות ומגה-פרויקטים, הן בבית והן במדינות אפריקה וערב. עיראק תחת אל-כאזמי מבקשת לחזור לעולם הערבי ולהרחיב ולגוון את קשריה הדיפלומטיים, הכלכליים, התשתיתיים והאנרגטיים בניסיון לשחרר את אחיזתה של איראן בפוליטיקה העיראקית ולהעניק לעיראק תפקיד וזהות אזורית רחבה יותר.

על פי מיקומה הגיאוגרפי, ירדן היא חיונית לשיתוף פעולה בין אם בסחר, אנרגיה או תשתיות בין מצרים ועירק. היא יכולה לאפשר הקמת ערוץ למסחר דרך סיני ועקבה לעירק, כמו גם שילוב רשתות החשמל של שלוש המדינות. עמאן מבקשת מצידה לקדם הסכמים תקועים עם עירק, כמו הפעלת אזור תעשייה משותף בגבול ירדן-עירק (שעוכב בעקבות גרירת רגל עירקית); והקמת צינור יצוא נפט עירקי מבצרה לעקבה. צינור זה יספק לירדן אספקה ​​יציבה של נפט ועמלות מעבר, וניתן יהיה להאריך אותו אל תוך סיני. צינור כזה, שיאפשר לעיראק להעביר נפט לשוק הים תיכוני, וחיבור בין רשתות החשמל של המדינות, יקדם משמעותית את מטרתה של מצרים להפוך למוקד אנרגיה אזורי. ירדן רואה גם הזדמנויות בתחום הפיננסי, במיוחד עם הירידה של לבנון בתחום זה.

קו הנפט המוצע בין בצרה בעיראק ועקבה בירדן באדום מקווקו.

הבעיה המרכזית עבור גוש עיראק-ירדן-מצרים ששלוש המדינות עניות מכדי לממן בעצמן את כל הפרויקטים שהן הגדירו. שלושתן תלויות בתמיכה כלכלית, במיוחד מהמפרץ הפרסי. המשמעות היא שלא משנה כמה תהיה שאפתנית האג׳נדה שלהן, היא תהיה חייבת להתאים את עצמה למדינות המפרץ ובראשן ריאד ואבו-דאבי. הן מבקשות, ע״י הדגשת העובדה שהן החזית של העולם הערבי – ירדן מול ישראל, עיראק מול איראן, מצרים מול טורקיה – להגדיל את התמיכה הכלכלית בהן ולהעלות את חשיבותן בפוליטיקה הערבית.

עבורנו, עבור ישראל, ההתקרבות בין בגדאד לעמאן וקהיר, עמן יש לנו כבר הסכמי שלום רשמיים, יוצרת הזדמנות להתקרבות משלנו לבגדאד. משום התסכול של הירדנים מהפעילות של ממשלת ישראל, כנראה המצרים יהיו אלו שיהיו יותר מוכנים לעזור ביצירת ערוצים חשאיים בין ירושלים ובגדאד, וחיפוש פרויקטים משותפים לתמיכה בעיראק וחיזוק היכולת שלנו למנוע פעילות איראנית דרך שטחה. ישראל יכולה לדוגמה לעזור עם מאמצי לובי בקונגרס האמריקני לסיוע כלכלי ולשלוח ציוד הומניטרי ורפואי. בתמורה ישראל יכולה לבקש חופש פעולה מסויים בעיראק, לדוגמה הפעלת מל״טים ומזל״טים לניטור קבוע של נקודות עניין, ופעולות חשאיות נגד גורמים איראנים בעיראק. ברור לי שישראל כבר היום עושה פעולות התקפיות מהאוויר שם, אך קבלת הסכמה מבגדאד ותיאום ביטחוני גם יקטין את הסיכון לכוחות ישראלים וגם יאפשר לנו פעילות רציפה יותר בציר לוגיסטי חשוב לטהרן.

האימפריה חוזרת

טורקיה ורוסיה הן אחד הצמדים הכי מעניינים שיש היום בזירה הבינלאומית. מדובר בשתי מדינות גדולות דמוגרפית – רוסיה עם 144 מיליון בני אדם, טורקיה עם 82 מיליון – אגרסיביות ושגובלות זו באזור ההשפעה של זו – בקווקז, בים הכספי, בבלקנים ובאגן הים השחור. הן שתיהן היום ביחסים ידידותיים, אך הן שתיהן מבינות שהן נתונות במאזן כוח שיכריע את מקומן במערב אירו-אסיה. ובזמן שרוב העולם ממוקד במה שקורה ביניהן בסוריה ובקווקז, בשקט-בשקט הטורקים והרוסים גם מתחרים זה בזה באגן הים השחור.

הים השחור הוא אחד משני הימים המערביים לחופם רוסיה שוכנת – השני הוא הים הבלטי – והוא הים היחיד שאינו קופא חלק מהשנה. לנאט״ו יש נוכחות צבאית רק במערב הים, בניגוד לים הבלטי שרוב חופיו שייכים למדינות חברות בברית הצפון אטלנטית, והוא יכול לשמש, ביחד עם הבסיס הרוסי בסוריה, ציר אסטרטגי לפריסת כוחות גם באגן הים התיכון וגם בים האדום. הוא גם מחבר בין ארבע זירות גיאוגרפיות חשובות לרוסים – הקווקז, אסיה הקטנה (טורקיה), אגן הדנובה והמישור המזרח אירופי. בקיצור, הים חשוב אסטרטגית לרוסים, והוא השער המרכזי שלהם לעולם.

עד לסיפוח חצי האי קרים, אנקרה האמינה שהאינטרסים שלה בים השחור נשמרו בצורה הטובה ביותר ע״י שמירת ארה"ב מחוץ לזירה ושיתוף פעולה עם מוסקבה. משנת 2001 ואילך קידמו אנקרה ומוסקבה את ״הרמוניה בים השחור״ ואת ״קבוצת המשימות לשיתוף פעולה ימי בים השחור״ (Blackseafor), יוזמות ביטחוניות שביקשו להפחית את הסיכויים לעימות על ידי הדרת נאט"ו מהים השחור. למשל, במהלך המלחמה בין רוסיה לגיאורגיה ב-2008, טורקיה אסרה על שתי ספינות חולים אמריקאיות, ה-USNS Comfort and Mercy, לעבור דרך הבּוֹסְפּוֹרוּס לים השחור [מקור].

סיפוח קרים גרם לחשיבה מחודשת. תפיסת חצי האי הטתה את מאזן הכוחות בין רוסיה לטורקיה בים השחור לעבר מוסקבה. לאחר מרץ 2014 קו החוף של רוסיה בפועל גדל מ- 475 ק"מ ל -1,200 ק"מ, או כ-25% מקו החוף הכולל. לרוסיה לפתע היה קו חוף שווה כמעט באורכו לקו החוף הטורקי בים, שהוא 1,785 ק"מ או 35% מקו החוף הכולל.

בנוסף, לפני 2014, לטורקיה היה יתרון מבחינת הכוח הימי באזור: המשקל הכולל של חיל הים שלה באזור היה 97,000 טון לעומת 63,000 טון של צי הים השחור של רוסיה; לטורקים היו 14 צוללות מול אחת של רוסיה, ועליונות מוחצת בספינות אמפיביות (54 מול שבע). הבנייה הרוסית מאז 2014 שינתה את המאזן. טורקיה שומרת על יתרון רק בספינות לוחמה אמפיביות, עקב החלטת צרפת לבטל את מכירתן של שתי ספינות מסוג מיסטרל לרוסיה בשנת 2015. לאחר שביטלה באופן חד צדדי את המגבלות על הצי שלה במסגרת אמנת חרקוב שנחתמה עם אוקראינה בשנת 2010, מוסקבה הוסיפה בין 15-20 ספינות חדשות לצי הים השחור שלה, כולל ספינות מלחמה רב תכליתיות וצוללות מתקדמות המצוידות בטילי שיוט בעלי דיוק גבוה. היא גם פרסה סוללות S-300 ו-S-400 בחצי האי-קרים המכסות את רוב הים השחור [מקור].

התשובה של טורקיה למאזן האסטרטגי המשתנה לרעתה מורכבת משלושה חלקים: ראשית, התעצמות ימית. טורקיה עובדת כיום על בניית נושאת מטוסים ראשונה לצי שלה, והוסיפה בשנים האחרונות ספינות מלחמה וספינות אמפיביות [מקור]. בזמן שנראה כרגע שההתעצמות הימית מכוונת בעיקר לים התיכון, ברור שטורקיה תחפש להפנות חלק מהכוחות לים השחור בשביל לאזן מול הרוסים, ודאי אם המתיחות בין המדינות תגדל ככל שטורקיה תגדיל את תמיכתה באוקראינה (על כך בעוד דקה).

החלק השני הוא מודרניזציה של הכוחות המזויינים של טורקיה [מקור]. טורקיה כיום מחזיקה במספר מל״טים מתקדמים, והיא שוקדת על הייצור של פלטפורמות לחימה אוטונומיות שיוכלו לעזור לה – או לבעלי בריתה – מול סוללות אוויר כמו אלו שהרוסים פרסו בחצי האי קרים. הטורקים גם עובדים על ייצור עצמי של ספינות קרב וטנקים מתקדמים, במטרה להבטיח שהמודרניזציה של הצבא הטורקי לא תהיה תלויה בספקים חיצוניים.

החלק השלישי הוא תמיכה במדינות אגן הים השחור ותחרות עם רוסיה על השפעה, אם בגיאורגיה, אזרבייג׳ן או – אוקראינה. ב-2020 נשיא אוקראינה וולודימיר זלנסקי ערך שני ביקורים אסטרטגיים אצל חברות נאט"ו פולין וטורקיה, העומדות בשני הקצוות של החזית המזרחית של נאט״ו עם רוסיה. במסיבת עיתונאים משותפת עם זלנסקי אמר ארדואן ״טורקיה רואה באוקראינה מדינה מרכזית להבטחת יציבות, שלום ושגשוג באזורנו. במסגרת זו תמיד תמכנו ונמשיך לתמוך בריבונותה של אוקראינה ובשלמותה הטריטוריאלית, כולל בחצי האי קרים.״ הוא הוסיף, ״טורקיה לא הכירה ואינה מכירה בסיפוח חצי האי קרים״ [מקור].

טורקיה מספקת תמיכה דיפלומטית וצבאית לאוקראינה, מחפשת לחזק אותה ובמקביל לחזק גם את התעשייה הביטחונית שלה.  כך לדוגמה טורקיה, לצד ארה"ב ובריטניה, תומכת בבנייה מחדש של הצי של אוקראינה, ולאחרונה – ב-15 בדצמבר 2020 – שתי המדינות חתמו על עסקה לבנייה משותפת של ספינות מלחמה ומל״טים לצרכי אוקראינה [מקור].

ארדואן נתן את תמיכתו בחברות אוקראינה בנאט"ו. אוקראינה וטורקיה משתפות פעולה בבניית מגוון מוצרים צבאיים: למשל, המזל״ט הטורקי ריידר מונע ע״י מנועי טורבו-פרופ האוקראינים. אוקראינה קנתה 12 (עם תוכניות לרכוש סך של 48) מל"טים Bayraktar TB-2 UAS. בנוסף יש דיון על פרויקטים טכנולוגיים מתקדמים, כמו טילי חלל בשלבים, מערכות טילים בליסטיים ואפילו טילי שיוט, נמצאים גם כן בדיון.

בשנים 2018-19, טורקיה – מאחורי הקלעים – תמכה בפטריארך של הכנסייה האורתודוכסית המעניקה תומוס (אוטוקפליה) לכנסייה האורתודוכסית באוקראינה לאחר שהכריזה על שליטת הכנסייה האורתודוקסית הרוסית (ROC) באוקראינה כ'לא-קנונית׳. עם הכרזת העצמאות של הכנסייה האוקראינית הכנסייה הרוסית כבר אינה הגדולה מבין 14 הכנסיות האורתודוכסיות ודומה כיום בגודלה לכנסייה האורתודוכסית הרומנית [מקור].

ההיגיון האסטרטגי של קשרים הדוקים יותר בין טורקיה לאוקראינה הוא פשוט: כל אחת רואה את השנייה כמשקל נגד למוסקבה. שיתוף פעולה בתחום התעשייה הביטחונית יכול לתרום לשתיהן – טורקיה יכולה להחליף טכנולוגיה מערבית בזו מאוקראינה – ולשפר את מאזן הכוח של טורקיה מול הרוסים. קרוב לוודאי שאחרי ההצלחה של האזרים בנגורנו קרבאך מול הארמנים, האוקראינים ירצו את הסיוע הטורקי בשביל להחזיר לעצמם את השליטה באזור המורד של דונבאס במזרח המדינה. מהלך כזה יכניס את רוסיה וטורקיה לעימות ישיר בחזית נוספת, ויהפוך את אגן הים השחור למוקד תחרות חדש, מוקד שכנראה יסיח את דעתה של טורקיה מהים התיכון.

החשיבות של מרוקו

בואו ונדבר על צירופי מקרים: ב-10 בדצמבר התבשרנו שמרוקו תנרמל את יחסיה עם ישראל, המדינה הערבית הרביעית לעשות זאת ב-2020. בתמורה לנרמול היחסים ארה״ב תכיר בריבונות של מרוקו על סהרה המערבית. כחודש וחצי לפני כן, ב-28 באוקטובר, הפכה איחוד האמירויות הערביות למדינה הערבית הראשונה שהודיעה כי תפתח קונסוליה בשטח השנוי במחלוקת של סהרה המערבית, שנמצאת בפועל בשליטת מרוקו [מקור]. ההודעה של האמירויות באה שבועיים אחרי שמרוקו נקטה בצעדים המצביעים על תמיכה בחרם הבלתי פורמאלי על המוצרים הטורקים שמובילות סעודיה והאמירויות. ב-15 באוקטובר העלתה רבאט מיסים על סחורות טורקיות מיובאות בשיעור של עד 90%. מגבלות חדשות אלה הגיעו רגע לפני שהקבינט של מרוקו החל בבחינה מחדש של הסכם הסחר החופשי המרוקאי-טורקי.

ביודעין או שלא, ישראל מנרמלת את יחסיה עם הרשת של האמירויות בעולם הערבי. תחילה הייתה זו סודן, בה כפי שראינו בסקירה עולמית מס׳ 2 יש לאמירויות אינטרס ברור לחזק את הגנרל אל-בורהאן לקראת הבחירות לנשיאות שיערכו ב-2022 [ראו כאן]. עכשיו זו מרוקו, שמהווה את השער עבור האמירויות וצרפת, עוד בעלת ברית של אבו-דאבי, למערב אפריקה.

בשביל להבין זאת טוב יותר צריך להכיר את הסיפור מסביב לסהרה המערבית. ב-1975 נסוגה ספרד מהשטח ומרוקו ומאוריטניה חילקו אותו ביניהן. בשטח שבידי המרוקאים קמה תנועת גרילה של תושבי האזור,  שמאז 1979 מנהלת מלחמה נגד המרוקאים בתמיכת אלג׳יריה. לאחר כעשור של מלחמה, מלחמת הגרילה הגיעה לסיומה עם הסכם הפסקת אש ב-1991, אולם המצב נותר מתוח מאז.

סהרה המערבית.

העדיפות הדוחקת ביותר של רבאט בזירת החוץ היא להשיג הכרה בינלאומית גדולה יותר בשליטתה בשטח סהרה המערבית. למרות שהמשאבים הטבעיים בה דלים והיא דורשת ממרוקו השקעה מאסיבית רק בשביל לתחזק את האוכלוסייה – אין משאבי מים זמינים בה – היא חשובה אסטרטגית למרוקו משום שהיא החוליה המחברת אותה למערב אפריקה ואפריקה בכלל. אם סהרה המערבית תיפול לידי אלג׳יריה, מרוקו תנותק מהיבשת השחורה. זו הסיבה שהתוכנית של איחוד האמירויות להפוך למדינה הערבית הראשונה שפותחת קונסוליה בלעיון, בירת השטח השנוי במחלוקת, היא ניצחון גדול עבור מרוקו, ועוזרת להכשיר את שליטתה בשטח.

הניצחון השני הוא ההכרה של ארה״ב בריבונות של מרוקו על השטח, בתמורה לנרמול היחסים עם ישראל. דיווחים עוד משנת 2019 הצביעו על כך ששר החוץ של מרוקו שוחח על נורמליזציה עם נתניהו [מקור]. סביר שהאמירויות עזרו להביא את השיחות לידי הסכם ממשי.

העובדה שהאמירויות עומדות מאחורי נרמול היחסים האחרון הוא לא רע, ומציע לעסקים ישראלים שלל אפשרויות חדשות. מרוקו היא לא רק יעד תיירות פופולארי – הודות לרפורמות והשקעות משמעותיות בהובלת המלך, מרוקו הפכה מאז 2015 למוקד ייצור-לוגיסטיקה-פיננסים במערב אפריקה, שמבקש לחבר בין מערב אירופה והמזרח התיכון ליבשת השחורה. המשקיעים החשובים ביותר בתהליך הזה הן צרפת ואיחוד האמירויות, שמהוות ביחד כ-40% מסה״כ ההון הזר המושקע במדינה [מקור].

לדוגמה, על ידי הרחבה מאסיבית של יכולת הנמל בחוף הים התיכון שלה, מרוקו עברה את ספרד ונמצאת בדרך להיות המרכז הימי הדומיננטי במערב הים התיכון. מרוקו כיום משקיעה במספר נמלים כחלק מתוכנית 2030 שלה [מקור], ומתכננת להקים בין השאר מתקן ראשון לגז טבעי נוזלי – מה שיהפוך אותה לשער לאפריקה עבור גז טבעי מצפון אמריקה – ולהרחיב את הנמלים לאורך חוף הים האטלנטי שלה.

תוכנית אחרת, ״תוכנית הרכבת של מרוקו 2040״, מבקשת להקים רשת של רכבות מהירות לכל אורכה של מרוקו, רכבות שיחברו בין הנמלים המרוקאים בים התיכון ואלו על חוף האוקיינוס האטלנטי. התוכנית גם מתכוונת למתוח קו רכבת שיגיע עד הקצה הדרומי של מרוקו ויוכל בעתיד להמשיך לאורך החוף המערבי של אפריקה עד ניגריה.

חלק מהתוכנית כבר מומש בפועל עם בנייתו של קו הרכבת המהיר אל-בורק – הרכבת המהירה הראשונה באפריקה. חנוכת הקו ב-15 בנובמבר 2018 נעשתה על-ידי המלך מוחמד השישי בשיתוף עם נשיא צרפת, עמנואל מקרון. הקו הוא מיזם משותף בין חברת הרכבות הלאומית של צרפת (SNCF) לבין המקבילה המרוקאית שלה (ONCF). הקו מצויד ברכבות מהירות של היצרנית הצרפתית אלסטום, והקטע הראשוני של קו בורק משתרע על פני 362 ק"מ מעיר הנמל התעשייתית הגדולה במרוקו טנג'יר עד המרכז הכלכלי של קזבלנקה במדינה. מסע ברכבת המהירה אורך 2.2 שעות בלבד ומקצר את זמן הנסיעה הקודם ביותר ממחצית.

המקטע הראשון של קו אל-בורק

ההשקעות בנמלים וקווי רכבת מושכים יצרנים אירופים להקים מפעלים במרוקו, רואים בה מרכז ייצור עם עלות עבודה נמוכה שקרוב מאוד לשווקי היעד באירופה. כיום מרוקו מייצרת כמיליון רכבים בשנה, וממשיכה להרחיב את תעשיית הייצור שלה עם אזורי תעשייה חדשים [מקור].

מרוקו היא הזדמנות לעסקים ישראלים המחפשים להשתלב בשרשרות הייצור של אירופה ובו בזמן להשיג חשיפה גם לשווקים של אפריקה. מרוקו במיוחד רלוונטית לחברות טכנולוגיה ישראליות בשלושה תחומים: טכנולוגיות רכב, הודות למרכזי החדשנות והייצור של יצרניות רכב אירופיות כמו רנו; טכנולוגיות ייצור חכם, תחום בו מרוקו נמצאת רק בצעדים הראשונים שלה [מקור]; וטכנולוגיות פיננסים, עם ההקמה של העיר הפיננסית של קזבלנקה [מקור].

משולש ההתנגדות

אז דיברנו על ברית הפריפריות, דיברנו על התחרות האסטרטגית של טורקיה-אוקראינה מול רוסיה ודיברנו על החשיבות הגדלה של מרוקו לאיחוד האמירויות וצרפת כשער לאפריקה. בואו ונסיים עם מישהי שאנחנו תמיד שמחים לדבר עליה – איראן ומשולש ההתנגדות של צפון קוריאה-איראן-וונצואלה.

הצלע הכי חשובה לנו כישראל במשולש הזה הוא הצלע של איראן-צפון קוריאה, משום התמיכה החשובה של שתי המדינות זו בזו בתחום הגרעין ובתחום הטילים הבליסטיים [מקור]. איראן וצפון קוריאה יצרו שותפות אסטרטגית שראשיתה עוד במלחמת איראן-עיראק בשנות ה-80׳, כשאיראן הביאה נפט לקוריאה בתמורה לטכנולוגיה צבאית וטילים בליסטיים.

על פי הערכת האיומים העולמית של קהילת המודיעין האמריקאית בשנת 2018, "ההיסטוריה של צפון קוריאה בייצוא טכנולוגיית טילים בליסטיים למספר מדינות, כולל איראן וסוריה, וסיוע שלה במהלך הקמת כור גרעיני בסוריה – שהושמד בשנת 2007 – ממחיש את נכונותה להפיץ טכנולוגיות מסוכנות.״ על פי שירות המחקר בקונגרס, איראן מנצלת את משטר הייצוא הבלתי חוקי של צפון קוריאה, "איראן פיתחה יחסי עבודה הדוקים עם צפון קוריאה בתוכניות טילים בליסטיים רבים", מה שמספק לאיראן "הגדלה איכותית של יכולות [הטילים הבליסטיים שלה]" וקידמה את איראן לקראת "המטרה של ייצור עצמאי בייצור טילים בליסטיים לטווח בינוני״ [מקור].

תחילתה של השותפות במלחמת איראן-עיראק, אז איראן החלה לרכוש טילים בליסטיים מצפון קוריאה, טילי סקאד-בי, לטווח של 300 ק"מ בכדי לספק את צרכיה בזמן המלחמה. מכירת סקאד-סי לאיראן הוסדרה במהלך ביקורו של שר ההגנה של צפון קוריאה בטהראן בנובמבר 1990. במאי 1991 איראן בחנה בהצלחה Scud-C בקום, מה שמסמן את שיתוף הפעולה הצבאי ההולך וגובר בין שתי המדינות.

במאי 1993 השיגה צפון קוריאה פריצת דרך משמעותית כשסיימה את הפיתוח וביצעה את שיגורי הניסוי המוצלחים הראשונים של הנודונג-1, עליו ניהלה משא ומתן לייצוא לאיראן תמורת משלוחי נפט. על פי דרישתה של איראן, צפון קוריאה הרחיבה את טווח הנודונג ל -1,300 ק"מ, והכניסה את כל ישראל למרחק פגיעה מאיראן. על פי הערכות המודיעין הישראלי, צפון קוריאה החלה להעביר טילי נודונג (שהאב -3) לאיראן עד 1995.

איראן מצידה לא רק רכשה את הטילים, ושיתפה לעתים קרובות נתונים מהניסויים שלה עם צפון קוריאה, מה שאפשר להם ללמוד ולקדם את התוכניות שלהם. צפון קוריאה, בד בבד עם סין, שלחה צוות טכנאים משותף לאיראן בשנת 1997 בכדי לסייע לה להפעיל את יכולות ייצור הטילים הבליסטיים המקומיים שלה ולשפר את טווח הטילים שלה.

החלטה מס׳ 2231 של מועצת הביטחון של האו"ם, ההחלטה התומכת בהסכם הגרעין עם איראן שנחתם ב-2015, הקלה על ההגבלות על תוכנית הטילים הבליסטיים של טהרן על ידי החלפת שפה חזקה שאמרה שאיראן "לא" תעסוק בפעילות טילים בליסטית כלשהי בשפה חלשה יותר, אשר "קוראת" לאיראן לא לבדוק טילים בליסטיים "שנועדו להיות בעלי יכולת גרעינית".

איראן ניצלה עד תום את החלטה מס׳ 2231, וביצעה כ-23 ניסויים עם טילים בליסטים מאז חתימת הסכם הגרעין ביולי 2015. באופן דומה, ניסויי הטילים הבליסטיים של צפון קוריאה שבוצעו בשנת 2017 הראו סימנים לשילוב טכנולוגיות איראניות, מה שמדגיש את האופי המועיל הדדי בין תוכנית הטילים הבליסטיים של צפון קוריאה ושל איראן [מקור].

בדומה לתוכנית הטילים הבליסטים, גם בתוכנית הגרעין של שתי המדינות יש שיתוף פעולה פורה. כך לדוגמה בכירים איראניים, כולל ראש תוכנית הגרעין האיראנית, נכחו בשלושת הניסויים הגרעיניים הראשונים של צפון קוריאה בשנים 2006, 2009, 2013, ולפי הדיווחים שילמו מיליוני דולרים על הזכות להשתתף. הגישה לנתוני ניסוי גרעיני של גורם אחר יכולה לספק מידע משמעותי על תכנון ותפוקת המכשיר המפוצץ, על המשקל והצורה של המכשיר הגרעיני ועל הטריגר שלו.

בספטמבר 2012 חתמו שתי המדינות על "הסכם שיתוף פעולה מדעי וטכנולוגי אזרחי", שיכלול בין השאר "מעבדות משותפות ותוכניות חילופי צוותים מדעיים, כמו גם העברת טכנולוגיה בתחומי טכנולוגיית המידע, ההנדסה, הביוטכנולוגיה, האנרגיה המתחדשת והסביבה". הסכם דומה נחתם בשנת 2002 בין צפון קוריאה ובשאר אסד בסוריה, שלאחריו מדענים צפון קוריאניים סייעו לסוריה בבניית כור גרעיני שנהרס על ידי תקיפה ישראלית בשנת 2007.

שיתוף הפעולה בין צפון קוריאה ואיראן הוא בו זמנית איום והזדמנות לישראל: מצד אחד, צפון קוריאה עוזרת לאיראן לקדם את יכולות הטילים ויכולות הגרעין שלה. מצד שני, העובדה שאיראן עוזרת גם לצפון קוריאה משמעותה שתוכנית הטילים הבליסטית של טהרן מאיימת בעקיפין על ארה״ב עצמה – צפון קוריאה שואפת להשיג את היכולת לאיים גרעינית על ארה״ב באמצעות טילים בליסטים בין יבשתיים. שיתוף הפעולה עם טהרן קרוב לוודאי יהיה מרכיב חשוב בקידום השאיפה הזו, מה שאומר שכל הסכם אליו ארה״ב תכנס עם איראן שלא יכלול מגבלות חריפות על התוכנית הבליסטית שלה, יאיים על הביטחון הלאומי של ארה״ב. זו נקודה שחשוב שישראל תדגיש בפני האמריקנים, תעזור לה למנוע חזרה להסכם הגרעין הקודם ותעזור לה לחפש ביחד עם האמריקנים דרכים לשבש את שרשרות האספקה בין צפון קוריאה וטהרן.

הצלע השנייה במשולש ההתנגדות היא וונצואלה ואיראן. תחילת היחסים בין שתי המדינות בשנות ה-60׳, עוד בתקופת השאה באיראן. בתחילת שנות ה-2000 תחת אחמדינז׳אד והוגו צ׳אבז היחסים הפכו קרובים יותר, עם טהרן וקראקס חותמות על סדרה של הסכמים בתחום האנרגיה והכלכלה. לפי דיווחים וונצואלה עזרה לאיראן להתחמק מסנקציות אמריקניות ואפשרה לה לייצר רכיבים לטילים בשטחה [מקור], בעוד טהרן עזרה לצ׳אבז להקים מליציות אזרחיות על-פי המודל של הבאסיג׳, מליציות שהפכו לבסיס הכוח החדש של צ׳אבז בוונצואלה [מקור].

יש ספק רב מה הערך הכלכלי ביחסים בין איראן לוונצואלה, לאור העובדה שחוזים על כריית משאבים לא התממשו ומפעל משותף לייצור רכבים התעכב במשך שנים וכיום מתקשה למכור את תוצרתו. הערך המרכזי של וונצואלה לאיראן הוא במיקום האסטרטגי שלה בדרום אמריקה, מהווה ראש גשר לכוחות איראנים – אם משמרות המהפכה ואם חיזבאללה – לשנע אנשים וציוד מהמזרח התיכון לדרום אמריקה וחזרה. לפי הערכות וונצואלה העניקה דרכונים לאלפי איראנים ואנשי חיזבאללה [מקור], שהשתמשו בהם בשביל לנוע בחופשיות בדרום אמריקה. עבור וונצואלה איראן היא תומכת חשובה לעת צרה, עם איראן השנה סיפקה כמיליון וחצי ליטרים של דלק ועזרה לוונצואלה לשקם את יכולות זיקוק הנפט שלה.

הצלע השלישית במושלש היא וונצואלה-צפון קוריאה, עם השתיים חותמות על סדרה של הסכמי שיתוף פעולה בתחומי הטכנולוגיה, החקלאות והכלכלה בספטמבר 2019. בהנחה וצפון קוריאה לא הפכה למרכז עולמי של טכנולוגיות דשנים ואפליקציות תשלום, סביר להניח שמה שקראקס באמת חתמה עליו היא גישה לטכנולוגית הטילים של צפון קוריאה. אם וונצואלה תפתח ותציב טילים בליסטים בשטחה, היא תצטרף למספר מצומצם של מדינות – בראשן סין ורוסיה – שיכולות לאיים על ערים אמריקניות עם טילים.

המשותף לשלוש המדינות במשולש ההתנגדות הוא משטר הסנקציות הנרחב שארה״ב הפעילה עליהן. משום משטר הסנקציות הזה, ומשום הרצון שלהן לפעול נגד המנהיגות האמריקנית, הן באו זו לעזרתה של זו, משתפות פעולה בתחומים צבאיים וכלכלים בשביל להפחית את הנזק של הסנקציות האמריקניות ולאפשר להן להמשיך ולבנות את כוחן הצבאי למרות הלחץ של וושינגטון.

סיכום

הקשר ביניהן ממחיש לנו עובדה חשובה, עובדה שראינו גם בחברויות האחרות שסקרנו – שאיומים והזדמנויות בעולם הרב-קוטבי החדש שלנו לא מוגבלים לזירה גיאוגרפית אחת. הודות לתנועה המהירה היום של אנשים, כסף וידע, צפון קוריאה ואיראן יכולות לעבוד ביחד על תוכנית הטילים שלהן למרות שהן מרחוקות זו מזו כ-6,000 ק״מ. האמירויות משחקות תפקיד חשוב בפיתוח הכלכלי של מרוקו למרות שהן בצדדים שונים של יבשת אפריקה. כמובן ישנה גם חזרה לחברויות ישנות שהוגדרו ע״י גיאוגרפיה – טורקיה ואוקראינה, או עיראק-ירדן-מצרים.

בעולם רב-קוטבי, בו אין מעצמה אחת דומיננטית, מדינות קטנות או חלשות יותר יחפשו להתאגד בגושים מול מדינות חזקות. ישראל, הודות למיקום האסטרטגי שלה במפגש בין אסיה, אפריקה ואירופה, והודות ליכולות הצבאיות והטכנולוגיות המתקדמות שלה, תוכל להשתתף בהרבה מהגושים האלו, עובדת לדוגמה עם האמירויות ומצרים מול טורקיה, עם סעודיה ועיראק מול איראן, אולי עם ארה״ב ויפן מול צפון קוריאה. העולם החדש מציע לנו הזדמנויות רבות, אנחנו רק צריכים לדעת איך להסתכל על הזירה הבינלאומית בשביל לראות אותן.




פלג 42: סקירה עולמית מס׳ 3

להורדת הפרק – קישור.

הסקירה העולמית היום, באופן לא מכוון, עוסקת בנושאים מגוונים אך בעלי מכנה משותף אחד: השינוי של המערכת הבינלאומית לעולם רב-קוטבי מלא, עולם בו מדינות רבות מנהלות מדיניות חוץ עצמאית מארה״ב ומתחרות זו עם זו על כוח והשפעה. בפרק היום נראה איך יוון ואיחוד האמירויות מגבשות ציר אנטי-טורקי, כחלק מההיערכות מחדש של כוחות במזרח התיכון; נראה את בריטניה מתחילה להתוות את חזרתה לזירה העולמית ככוח צבאי משמעותי; נבין את המשמעויות של הסכם שביתת הנשק בנגורנו-קרבאך; ונראה איך דרום-מזרח אסיה מנסה לנהל משחק מורכב בסביבה של יריבות הולכת וגדלה בין סין, יפן, הודו וארה״ב. הכול בפרק היום, בואו נתחיל.

מאתונה עד דובאי

ב-17.11.2020, ראש ממשלת יוון ביקר באיחוד האמירויות במטרה לחזק את הקשר ביניהן. במהלך הביקור נחתם הסכם לשיתוף פעולה ביטחוני המכיל סעיף מפתיע – סעיף הגנה הדדית [מקור]. לפי הסעיף יוון והאמירויות יסייעו זו לזו במקרה של איום צבאי אחת על השנייה, ויפעלו לשמור על השלמות הטריטוריאלית והריבונות זו של זו. המשמעות הפרקטית של ההסכם הוא שהמדינות יוכלו להציב כוחות צבא זו בשטחה של זו, ושהן יחלקו מודיעין מסווג הרלוונטי לשתיהן.

למה ליוון והאמירויות לחתום על הסכם המכיל סעיף כזה? התשובה היא ברורה – טורקיה. יוון והאמירויות רואות בטורקיה יריב ואיום, כל אחת מסיבותיה שלה: יוון רואה בהתפשטות הטורקית במזרח הים התיכון איום טריטוריאלי עליה, וברור שנוסח הסעיף המדבר על ״שלמות טריטוריאלית וריבונות״ מכוון מול איום ימי מצד הטורקים על אחד מאיי יוון. איחוד האמירויות רואה בטורקיה איום על היציבות שלה משום התמיכה של טורקיה באחים המוסלמים, המעוניינים להחליף את המונרכיות הערביות. יש לכן ליוון והאמירויות אינטרס לבלום את הטורקים, וההסכם החדש יאפשר לאמירויות להציב כוחות ביוון עצמה ולשתף פעולה עם שחקנים נוספים כמו קפריסין, ישראל, מצרים וצרפת נגד טורקיה של ארדואן. החתימה על הסעיף אגב באה כמה ימים לפני הודעה על תרגיל ״מדוזה 2020״, תרגיל ימי-אווירי משותף למצרים, יוון וקפריסין, בו ישתתפו הפעם גם צרפת ואיחוד האמירויות [מקור]. העובדה שישראל לא תשתתף היא אכזבה, והיא מחייבת אותנו בשינוי שאנחנו צריכים לעשות בחשיבה שלנו לעולם בכלל ולאזור שלנו בפרט.

החתימה על הסכם הגנה הדדי מחייב אותנו לעדכן מהיסוד את החשיבה שלנו על המזרח התיכון ולהבין שהחשיבה המיושנת על ״מחנות״ בהובלת מדינה כלשהי היא כבר לא רלוונטית לעולם בכללו, וודאי לא למזרח התיכון. אנחנו צריכים להתחיל לחשוב לא במונחים של מחנה מול מחנה, אלא ברשתות שאינן מובלות ע״י מדינה אחת כלשהי ושמשנות את צורתן עם שינוי האינטרסים של כל מרכיב ברשת.

איך זה מתבטא במקרה שלנו? טורקיה, יוון ואיחוד האמירויות יכולות כולן להיחשב כחלק מ״המחנה האמריקני״, טורקיה אפילו יותר מהאמירויות לאור החברות שלה בנאט״ו ויוון יותר מטורקיה לאור החברות שלה בנאט״ו ובאיחוד האירופי. לדבר על האמירויות ויוון בהקשר של ״מחנה אמריקני״ הוא לכן לא רלוונטי, כי: א׳ שהקשר שלהן מכוון נגד חברה שלישית במחנה ו-ב׳ לא ברור מה החלק של ארה״ב אם בכלל ביצירת הקשר – יוון ואיחוד האמירויות שתיהן מתנהלות כיום ככוחות עצמאיים, עם מדיניות חוץ עצמאית שאינה תלויה בארה״ב.

זה מביא אותי לנקודה השנייה: החיפוש אחר מנהיגה מובילה למחנה הוא חיפוש חסר טעם, משום שמדינות רבות היום מתנהלות באופן עצמאי מול המעצמות הגדולות, מחפשות למקסם את הקשרים שלהן. כל עוד אנחנו מקובעים לדוגמה סביב הרעיון של מחנה אמריקני, אנחנו עוקבים אחר הפעולות של ארה״ב ומתעלמים שלא במודע מהפעילות העצמאית של אבו-דאבי ואתונה בזירה הבינלאומית.

יוון במיוחד אינה זוכה להתייחסות משמעותית בשיח האסטרטגי בארץ: מאז 2019 יוון החלה בצעדים קונקרטיים לחזק את מעמדה במזרח הים התיכון ולהפוך עצמה למדינה חשובה לאיחוד האירופי ונאט״ו [מקור]. היא מתכוונת להגדיל את כוחה הצבאי, אם בגיוס חיילים נוספים, רכש ספינות או רכש מטוסי F-35 מארה״ב [מקור] ומטוסי רפאל מצרפת [מקור]; היא הקימה שתי מסגרות דיאלוג אסטרטגיות במזרח הים התיכון, אחת עם ישראל ואחת עם מצרים; היא שולחת כוחות מיוחדים למאלי לעזור לצרפת בלחימה נגד גורמי טרור [מקור]; וע״י צינור ה-EastMed מתכוונת להיות השער האנרגטי של האיחוד האירופי לגז במזרח הים התיכון. כל עוד אנחנו מחפשים מדינה מובילה למחנה שלא קיים, אנחנו לא יכולים לראות ולהעריך את הפעולות העצמאיות של שחקנים שהם אולי לא מעצמת-על, אך הם משמעותיים לזירה שלנו.

לבסוף, בזמן שיוון והאמירויות אכן מהוות ציר אנטי-טורקי, אסור לנו ליפול לניסיון לחלק את המזרח התיכון למחנה אנטי-טורקי או מחנה אנטי-איראני, משהו שרבים אוהבים לעשות בארץ – לדמיין שנרמול היחסים עם סודן הוא חלק ממחנה אנטי-איראני גדול בהובלת ארה״ב, ישראל וסעודיה. כבר דיברתי בעבר שציר סוני אנטי-איראני לא קיים [ראו כאן], וספק אם יש מחנה אנטי-איראני.

יוון והאמירויות שותפות בהתנגדות שלהן לטורקיה, אך כנראה שאת יוון קרן אפריקה לא ממש מעניינת בדיוק כפי שאת האמירויות לא מעניינת מאלי או היחסים עם צרפת. לקרוא להן ״מחנה אנטי-טורקי״ הוא לצמצם אותן, לנסות ולתפוס אותן רק דרך נקודה אחת. דרך יותר טובה יותר היא לחשוב עליהן כ״ציר אנטי-טורקי״ או אולי כ״קואליציה אנטי-טורקית״: המשמעות של ציר היא שהן יוצרות מבנה, המורכב מהסכמים, תרגילים משותפים ודיאלוג אסטרטגי. המבנה הזה הוא לא הפן היחיד של מדיניות החוץ שלהן, אך הוא בהחלט חלק ממדיניות החוץ שלהן. הוא קיים כמבנה בזירה הבינלאומית שטורקיה צריכה להתמודד מולו ויריבות של טורקיה יחפשו לעבוד עמו – משהו שהצעתי שישראל תקים במזרח הים התיכון עוד בקיץ 2020 [ראו כאן].

קואליציה היא התאגדות זמנית של מדינות לשם מטרה משותפת. קואליציות היו נפוצות באירופה במאה ה-17 וה-18, והן שיחקו תפקיד בשתי מלחמות המפרץ של ארה״ב בעיראק ואפגניסטן. קואליציות העבר היו בעיקר התאגדות צבאית לשם ניהול מלחמה, כשהקואליציות בימינו הן התאגדות צבאית ולעיתים כלכלית בשביל להרתיע מפני מלחמה. קואליציות הן פחות נוקשות ממחנות והן משנות את הרכבן עם שינוי האינטרסים בין החברים בהן. כיום יוון והאמירויות, ביחד עם מצרים, קפריסין, ישראל וצרפת, מהוות קואליציה אנטי-טורקית – אולם חברותן בקואליציה אינה אומרת שהן אינן מתחרות זו בזו בזירות אחרות, או שהן מחויבות זו לזו.

בעולם בו יחסי החוץ הם דינמיים יותר, עם קואליציות וצירים, אנחנו צריכים להפסיק ולחפש מחנות ואת המנהיגות האמריקנית, ובמקום לחפש איך אפשר להתאגד עם מדינות בעלות אינטרס דומה לשלנו, מול מדינות עם אינטרס שונה משלנו. תפיסה כזו כמובן תחייב שינויים משמעותיים באיך מדינת ישראל מנהלת מדיניות חוץ: היא תצטרך תיאום בין משרדי הביטחון, החוץ והכלכלה בשביל לקדם אג׳נדה רלוונטית מול כל מדינת עניין; היא תצטרך כוח אדם שמוכשר בניתוח על בסיס ריאלי-גיאופוליטי, עם גישה למגוון מומחים עבור מדינות שונות (משום שמודל של one-fits-all כבר לא יהיה אפקטיבי); והיא תצטרך להביא את חיל הים וחיל האוויר לעבוד ביחד כפנים שלה בזירה הבינלאומית, ודאי בזירות הקרובות שלנו של הים התיכון והים האדום.

הנקודה האחרונה היא הנקודה שאני רוצה להתעכב עליה, מפני שהיא רלוונטית גם לנושא הבא שלנו על בריטניה: הסכסוכים באזור שלנו, הסכסוכים הגדולים, כנראה יהיו ברובם ימיים – טורקיה/צרפת בים התיכון, פיראטים בים האדום, התחרות להשפעה באוקיינוס ההודי. אולם הסכסוך הימי העתידי לא יתנהל רק בין ספינות, אלא גם בין מטוסים ומל״טים – לכן לדוגמה תרגיל ״מדוזה 2020״ הוא תרגיל ימי-אווירי.

אם ישראל רוצה להשתלב בקואליציות המקומיות, היא חייבת כוח ימי-אווירי שיודע לפעול ביחד ואפשר להפעיל אותו ביחד לאזורי עניין. אנחנו כבר מחזיקים במאפיין חשוב אחד שיאפשר לנו להשתלב בקואליציות מקומיות והוא טייסות האדיר, ה-F-35 שלנו. אנחנו והאיטלקים כבר מפעילים טייסות, ובהמשך כנראה יפעילו גם יוון ואיחוד האמירויות. טורקיה לעומת זאת הוסרה מהתוכנית.

הדבר יוצר עבור טורקיה לא רק חיסרון בתחום האמל״ח עם היעדר מטוסי קרב חמקנים, אלא גם יפגע ביכולת שלה לשתף פעולה עם חברות נאט״ו אחרות, בעוד ישראל, האמירויות והיוונים יוכלו לעבוד זה עם זה ועם כוחות נוספים דוגמת האיטלקים, הבריטים והאמריקנים. בהנחה וישראל תרכוש מטוסי F-35B בעלי יכולת נחיתה אנכית, היא תוכל להפעיל את המטוסים מנושאות מטוסים איטלקיות, בריטיות, או אמריקניות. היא תוכל לעבוד ביחד עם יוון והאמירויות על הפעלת המטוסים במתארי חדירה לאזורים רווי נ״מ, והלוגיסטיקה הדומה תקל על פריסת טייסות ישראליות בבסיסים של מפעילות אחרות.

אולם כוח אווירי הוא רק חלק מהמשוואה. אם ישראל רוצה להיות רלוונטית לקואליציות המקומיות, היא חייבת להיות מסוגלת לשלוח כוח ימי שיכול להשתתף בהגנה על קווי שיט, לוחמה נגד פיראטים, הרתעה ובמקרה הצורך תקיפה של ספינות אויב. הצירוף של ספינות ״סער 6״ לחיל הים הישראלי הוא צעד חשוב בכיוון הזה [מקור] ואסור לישראל לראות בספינות רק ״שומרות של אסדות הגז שלנו״ – הן צריכות להישלח לתרגילים בינלאומיים ולהשתתף בהגנה על אזורי שיט חשובים לישראל, כמו הים התיכון והים האדום. אנחנו צריכים באופן אקטיבי לחפש כיצד לשלב אותן במסגרות כוח גדולות יותר, לדוגמה בשיתוף פעולה עם נושאות מטוסים של בעלות ברית.

בשביל למקסם את האפקטיביות של זרוע הים וזרוע האוויר, ישראל חייבת שהן יעבדו יחד, יתרגלו יחד את היכולות החדשות שלהן וייקחו חלק פעיל באירועים בינלאומיים תחת פיקוד משותף. אפשר ונכון גם לבחון מסלול פיתוח ללוחמים בשתי הזרועות בה הם יבצעו תפקידים בשתיהן, כדי לקבל קצונה בכירה שמבינה טוב יותר את היכולות של צה״ל גם באוויר וגם בים, וכיצד הן יכולות להשתלב.

ומחיל הים והאוויר שלנו, לזה הבריטי.

שוטי (שוב) בריטניה

ראש ממשלת בריטניה, בוריס ג׳ונסון, הודיע ביום חמישי ה-19.11.2020 על תוספת לתקציב הביטחון של בריטניה בסך של כ-22 מיליארד דולר, תוספת התקציב הגדולה ביותר מאז המלחמה הקרה. לטענת ג׳ונסון למרות המשבר הכלכלי הקשה שבריטניה עוברת עקב הקורונה והברקזיט, ועל-אף ההפצרות בו לחתוך בתקציב ההגנה, הוא סירב לעשות זאת, מתוך חשש שאם ימשיך בקיצוצים שהתחילו קודמיו, בריטניה תתעורר יום אחד ללא כוחות חמושים שיכולים להגן עליה. ג׳ונסון לכן החליט לא רק שלא לחתוך בתקציב, אלא להגדיל אותו, בשביל להבטיח שהכוחות המזויינים של בריטניה יוכלו להתמודד עם האתגרים לא רק של השנה הבאה – אלא גם של 20 השנים הבאות.

מעבר לרטוריקה ההחלטה של ג׳ונסון על הגדלת התקציב היא משמעותית מ-3 סיבות:

ראשית, היא מסמנת שבריטניה מבינה שאחרי הברקזיט, היא תהיה חייבת ליצור לעצמה מקום משלה בעולם. מחוץ לאיחוד האירופי, בריטניה לא תהיה עוד מוגבלת ע״י הצורך להתאים עמדות עם חברותיה לאיחוד, ועם העצמאות לקבוע את הסכמי הסחר ומדיניות החוץ שלה בעצמה, היא תוכל למצוא לה מחדש מקום ככוח מרכזי בזירה הבינלאומית.

חשוב לזכור שמאה השנים האחרונות לא היו טובות לבריטים, ודאי לא למעמדם בעולם: ב-1914 הם נאלצו להילחם במלחמה יבשתית באירופה נגד הכוח התעשייתי של גרמניה הקיסרית, מלחמה שהרגה את מיטב בניה של בריטניה וחיסלה את אוצר האימפריה. ב-1939 שוב היא נאלצה לצאת למלחמה נגד הכוח התעשייתי של גרמניה הנאצית, וללא משאבים משל עצמה נאלצה להישען לחלוטין על האמריקנים בשביל אספקה. עם סוף מלחמת העולם השנייה היא לא הייתה עוד חזקה מספיק לעמוד מול תנועות העצמאות באימפריה שלה, והאימפריה הבריטית, האימפריה בה השמש לעולם אינה שוקעת, התפרקה.

את המחצית הנותרת של המאה ה-20 הבריטים העבירו בצל האמריקנים. מבינים שהם אינם עוד חזקים להיות כוח עצמאי, הם השתלבו בתוך הממסד המדיני והביטחוני של ארה״ב בשביל לעצב את החלטותיה כך שיתרמו לבריטניה. האמריקנים סיפקו נשק גרעיני וטילים לבריטניה [מקור], הבריטים הם השותף היחיד ברמה 1 בתוכנית ה-F-35, שתי המדינות חולקות מודיעין, תיאום ביטחוני ויחסי השקעה ומסחר ענפים. אולם בריטניה לא יכולה לסמוך ש״היחסים המיוחדים״ עם ארה״ב ימשיכו רק מכוח האינרציה, או מכוח התרבות המשותפת להן – בריטניה צריכה להוכיח שהיא עדיין כוח צבאי רלוונטי במערב אירו-אסיה, עם יכולת פעולה בים הבלטי, בים התיכון ובמפרץ הפרסי, ויכולה לתמוך גם בפעילות האמריקנית במקומות רחוקים יותר, כמו במזרח אסיה ובאוקיינוס ההודי. היא גם אינה יכולה עוד לסמוך על האמריקנים שיגנו על האינטרסים שלה, ולכן עליה לגבש לעצמה כוח עצמאי משלה, גם אם היא תחפש להמשיך ולעבוד בתיאום עם האמריקנים. ההחלטה להגדיל את תקציב הביטחון היא ראייה שלונדון אכן מתכוונת לקחת את האתגר ולהגדיל את כוחה הקשה, הבסיס של כל מעצמה.

שנית, ההכרזה באה עם כניסתו המסתמנת של ביידן, שרואה את בוריס ג׳ונסון כחיקוי בריטי של טראמפ, וההערכה שביידן יהיה הרבה יותר קריר כלפי הבריטים מאשר טראמפ. המשמעות המעשית של הקרירות היא עדיין לא ברורה לחלוטין, אולי דחייה או אפילו ביטול של השיחות להסכם סחר חופשי בין שתי המדינות. ג׳ונסון יכול למתן בכל מקרה את השפעתה ע״י חיזוק החשיבות של בריטניה בעיני האמריקנים.

איך תוספת התקציב עושה זאת? התוספת תופנה בין השאר לרכישת 13 אוניות מלחמה ומספר לא ידוע של ספינות לוגיסטיקה שיתמכו בשתי נושאות המטוסים החדשות של בריטניה, המלכה אליזבת והנסיך מויילס. המלכה אליזבת צפויה לבצע את הפריסה המבצעית הראשונה שלה ב-2021, כנראה לאזור ההינדו-פסיפי [מקור], בתמיכה של המאמצים האמריקנים מול סין.

חיזוק הכוח הימי של בריטניה והיכולת להפעיל שתי קבוצות לחימה של נושאות מטוסים (Carrier Battle Group) – קבוצות ימיות הכוללות מלבד נושאת המטוסים גם ספינות תקיפה וסיוע – יהפוך אותה לנכס חשוב עבור ארה״ב מול סין במזרח אסיה ומול רוסיה בים הצפוני ובים הבלטי. כיום יש לאמריקנים חור בצפון אירופה מבחינת כיסוי של נושאות מטוסים, והיא מחזיקה בשתי נושאות מטוסים פעילות בלבד במזרח אסיה – מספר שהסינים מתכוונים בשנים הקרובות להשוות. בריטניה תוכל לסתום את החור בצפון אירופה ולסייע במזרח אסיה. בנוסף, בריטניה גם תוכל לסייע לבעלות ברית מערביות באגן הים התיכון ובמפרץ הפרסי, משתמשת ברשת הבסיסים שלה הפרוסים בין השאר בחצי האי הערב בעומאן ובים התיכון.

נושאות המטוסים הבריטיות מתוכננות להשתמש במטוסי F-35 בעלי נחיתה אנכית, מה שאומר שמגוון בעלות ברית אמריקניות יוכלו לעבוד אתן, כולל יפן, דרום קוריאה, ישראל, יוון ואיטליה, ואולי גם האמירויות וקטאר אם תאושר האספקה לשתיהן.

הכוח הימי הבריטי יהפוך לנכס חשוב בתכנון האסטרטגי של וושינגטון ויוכל להקל מעליה חלק מהעול של בלימת הסינים והרוסים גם יחד. גם אם ביידן יתעב בכל ליבו את בוריס ג׳ונסון, משרד המדינה ומשרד ההגנה ירסנו כל תגובה שלילית של הממשל לבריטניה, ויבטיחו שהיחסים המיוחדים ימשיכו, גם אם יותר ברמת הפקידות ופחות ברמת ההנהגה.

הסיבה השלישית והאחרונה מדוע הגדלת התקציב היא משמעותית קשורה לחזון ארוך הטווח של ההגדלה – חוץ מרכש ספינות קרב, התקציב גם יופנה להקמת כוח סייבר לאומי, כוח חלל, וסוכנות לאינטליגנציה מלאכותית, שמטרתה לפתח יישומים לצרכי הצבא הבריטי. בריטניה מסמנת את הרצון שלה להפוך למובילה טכנולוגית בתחום הסייבר והאינטליגנציה המלאכותית, ולהחזיר לעצמה יכולות בתחום החלל – היא מתכננת לשגר לוויין בריטי ראשון בעצמה ב-2022.

מחקר ופיתוח צבאי נוטים בדרך כלל להפוך גם למוצרים אזרחיים, ועם התוכנית התעשייתית של בריטניה לייצור חכם [מקור], אנחנו כנראה נראה בשנים הקרובות חברות הזנק שמקורן במערכת הביטחון הבריטית שמפתחות ומוכרות מוצרים טכנולוגיים לשוק האזרחי. הדבר יכול לתרום בטווח הארוך לצמיחה הכלכלית של המדינה, ע״י שיקום מגזר הייצור שלה והקמת מגזר חדש של שירותים ותעשיית היי-טק. בזמן שכולם מתמקדים בהשלכות השליליות של הברקזיט, נכון למשקיעים לבחון את הצפי הכלכלי של המדינה בטווח הארוך – אפשר והירידה במדדים עכשיו היא ירידה לשם עלייה.

ההחלטה להשקיע בתחומים של סייבר, חלל ואינטליגנציה מלאכותית היא גם הזדמנות לעסקים ישראלים ומדינת ישראל להשיג גישה לשוק חדש ולחזק את הקשרים האסטרטגים עם הבריטים. בריטניה היא עדיין הכלכלה החמישית בגודלה בעולם, וההוצאה שלה על צרכי ביטחון עד 2024 תהיה כרבע טריליון דולר [מקור]. הבריטים קרוב לוודאי יחפשו כלים טכנולוגים ופרויקטים להשקעה ביטחונית, וחברות ישראליות כנראה יוכלו להיחשף להשקעה זו ע״י שיתוף פעולה עם חברות בריטיות.

עבור מדינת ישראל הרצון של בריטניה לקדם את יכולותיה היא הזדמנות להושיט יד לעזרה ולחפש כיצד לקרב בין שתי המדינות. הערוץ הראשון והברור ביותר הוא בפיתוח של יכולת חלל עצמאית, עם מפגשים מקצועיים של אנשי רפא״ל ויחידת ניסויי הטילים של צה״ל עם המקבילים הבריטים שלהם. ישראל יכולה להציע להקים דיאלוג אסטרטגי עם בריטניה, ולראות כיצד כוחות בריטים הממוקמים בים התיכון, במיוחד בקפריסין, יכולים לפעול ביחד עם כוחות ישראלים, לדוגמה ע״י סיורים אוויריים משותפים, הסכם לוגיסטי שיאפשר לחיל הים המלכותי לפעול מנמל חיפה או אשדוד ועוד. בריטניה תוכל לעזור לנו לאזן מול טורקיה, ותוכל לעזור לנו לצמצם את ההשפעה של צרפת באזור.

בריטניה כבר אינה מעצמה עולמית, אך התוספת לתקציב הביטחון מראה שבריטניה אינה מוכנה להידרדר למעמד של מעצמת משנה. היא מעוניינת להפוך לכוח משפיע באירופה, במזרח התיכון ובמזרח אסיה, הנושא הבא שלנו.

הסכם RCEP

ביום ראשון, ה-15.11, נחתם אחרי כמעט עשור של דיונים הסכם הסחר הגדול ביותר בעולם מבחינת אחוז התמ״ג של המדינות החברות בו – ה-Regional Comprehensive Economic Partnership, או RCEP בקיצור.

ארגוני החדשות רעשו: ״הסכם הסחר הגדול בעולם״, ״הסכם בהובלת סין״, ״ניצחון אסטרטגי של בייג׳ין על וושינגטון״. חלקכם גם שאלתם אותי כיצד החתימה על ה-RCEP מסתדרת עם ההערכה שלי מניתוח מס׳ 14 [ראו כאן] ש: ״מנקודת מבט מבנית, מה שסין עשתה בעצם עם האסרטיביות החדשה שלה מאז 2013 הוא לעודד את המערכת הגלובאלית ליצור מאזן כוח מולה. היא סימנה את עצמה כמדינה חזקה ותוקפנית – כמו צרפת במאה ה-18 או גרמניה בסוף המאה ה-19 – ועל-כן הדרך היחידה למדינות חלשות יותר להתמודד מולה הוא להתאגד נגדה.״ איפה ההתאגדות הזו? והאם לא קורה בדיוק להיפך, עם הסכם הסחר הסיני? האם מזרח אסיה לא נכנסת תחת השפעתה של סין?

התשובה הקצר היא: לא, והסיקור התקשורתי של RCEP הוא דוגמה מעולה למה הקמתי את פל״ג מלכתחילה. גופי התקשורת בעולם לא מנסים באופן מכוון להטעות אתכם – לא רובם לפחות. אולם הם צריכים להפיק ידיעות באופן שוטף, ואין להם זמן להתעמק במשמעות של הסכמים ואין להם גם באמת רצון להבין אותם או את ההשלכות שלהם. מה שמוכר היום הם ביטויים בומבסטים וקביעות שחור-לבן של ״ניצחון-הפסד״. אז כשגופי התקשורת היו צריכים לדווח על ה-RCEP, הסכם סחר בן 20 פרקים ו-510 עמודים, עם עוד אלפי עמודי נספחים [מקור], הם הכניסו אותו לתוך קופסה של ״ניצחון סיני – הפסד אמריקני – חשוב ומשמעותי״ ופרסמו. הם הרוויחו עוד אייטם ואתם הוטעתם עוד קצת בנוגע למה שקורה בעולם.

בואו ונסתכל על RCEP כפי שהוא, לא כפי שהוא מדווח. ראשית לא מדובר בהסכם סיני, הסכם ביוזמת סין או הסכם בהובלת סין – זה הסכם שיזם והוביל ASEAN, איגוד מדינות דרום מזרח אסיה, שהחליט ב-2011 לפנות למדינות עמן יש לו הסכמי סחר חופשי בשביל לאחד את ההסכמים השונים בהסכם אחד, שיפשט את חוקי המקור ומשטר המכסים עבור יצרנים ב-ASEAN [מקור].

זו הנקודה השנייה בנוגע ל-RCEP: נכון יותר להסתכל עליו לא כהסכם סחר חדש, אלא כניסיון לסדר ולנקות את הסכמי הסחר הקיימים במזרח אסיה. לפני RCEP, כוס קפה שיוצרה בווייטנאם לדוגמה הייתה צריכה להתמודד עם חוקי מקור שונים עבור ייצוא ליפן, עבור ייצוא לסין ועבור ייצוא לניו-זילנד. חוק מקור קובע מה האחוז של מוצר שחייב להיות מיוצר במדינות חברות להסכם סחר כדי שההסכם יחול עליו – נעליים לדוגמה שמיוצרות בארה״ב ורק האריזה שלהן בוויטנאם אינן נהנות מהסכם הסחר החופשי של ASEAN עם יפן או סין.

RCEP לוקח את הסכמי הסחר החופשי הקיימים של ASEAN – עם סין, עם יפן, עם ניו-זילנד – ומאחד אותם להסכם אחד, עם חוק מקור אחד וסט אחד של מכסים. המשמעות היא שעוד לפני החתימה על RCEP, כ-83% מהסחר שמכוסה תחת ההסכם החדש כבר היה מכוסה תחת הסכמי סחר אחרים [מקור]. שיעורי המכס ש-RCEP יוריד היו כבר נמוכים לפניו.

RCEP גם אינו מוסיף משהו משמעותי על הסכמי הסחר הקיימים, לא מרחיב אותם ונתפס כהסכם שטחי לעומת הסכם הסחר החדש שממשל טראמפ העביר עם מקסיקו וקנדה, ה-USMCA. RCEP לא עוסק בסוגיות של חברות ממשלתיות וסבסוד ממשלתי, לא עוסק בתנאי עבודה ותנאים סביבתיים ולא ברור עד כמה הוא יקל על השקעות והתעשייה הדיגיטאלית באזור [מקור]. ברור למה הוא לא נוגע בחברות ממשלתיות וסבסוד – סין לעולם לא הייתה מסכימה לוותר עליהם. אולם אם הסינים יכולים להמשיך בהתערבות ממשלתית רחבה בכלכלה המשמעות היא שהם יוכלו לשלוט בסחר שלהם גם ללא העלאה של מכסים – מה שאומר ש-RCEP לא באמת פותח את סין לסחר בינלאומי חופשי, והוא יחייב את המדינות הסוחרות עמה להיזהר מהצפה שלהן בתוצרת סינית – סיכון שרק גדל עם התוכנית של בייג׳ין לסירקולציה כפולה וחיזוק סקטור הייצוא שלה [ראו כאן].

למה אז המדינות השונות חתמו על RCEP מלכתחילה? למדינות ASEAN יש כבר הסכם סחר חופשי עם הסינים, והן אינן מהססות להשתמש בכלים של פיחות מלאכותי במטבע והתערבות ממשלתית בשביל להגן על התעשייה המקומית בדומה לסינים. השינוי המשמעותי ב-RCEP הוא עבור דרום קוריאה ויפן, שיראו את סין מורידה מכסים על רוב הייצוא שלהן אליה – מה שאמור לתרום לצמיחה הכלכלית של שתיהן. בזמן שהיפנים לא יוכלו לחסום ייצוא סיני אליהם באמצעות מכסים, הם חתומים על הסכם עם אוסטרליה והודו על ״חיזוק קווי האספקה״ שלהם, הסכם שרשמית קורא לגיוון שרשרות האספקה של יפן ולא רשמית מכוון להקטין את התלות בסין [מקור]. יפן כנראה תחפש לאזן את סין מתוך גוש הסחר החדש, אם ע״י הוספה של חוקים בנוגע לחברות ממשלתיות, תקנות בנוגע לסבסוד ממשלתי, פיחות מלאכותי של המטבע, העברת טכנולוגיה בכפייה והדרישה מחברות זרות להקים מיזמים משותפים עם חברות מקומיות.

הודות לעובדה שחוק המקור החדש ב-RCEP הוא צנוע יחסית – רק 40% מהערך של מוצר חייב להיות מיוצר בתוך אזור הסחר כדי להנות ממיסים נמוכים [מקור] – יפן תוכל להיות השער לחברות הודיות, אמריקניות ואירופיות שירצו לייצא למזרח אסיה. כל שהן יצטרכו לעשות הוא לשלב את יפן בשרשרת האספקה שלהן בשביל לייצא לאזור. לחילופין הן יחפשו לשלב מדינות כמו וויטנאם או אינדונזיה בשרשרות הייצור שלהן.

זה ש-RCEP לא כולל את ארה״ב לא צריך להפתיע אותנו, בהתחשב בעובדה שממשל טראמפ היה סקפטי בנוגע להסכמי סחר רבי-משתתפים ויצא מהסכם ה-TPP שממשל אובמה קידם. עוד לפני RCEP מדינות מזרח אסיה הטילו מסים גבוהים יותר על תוצרת אמריקנית מאשר סינית, והחזיקו בעודף סחר גדול יותר מול ארה״ב מאשר מול סין.

המשמעות היא שאין כאן שינוי ממש בקשרים הכלכלים של סין עם מדינות האזור – הן סחרו באופן אינטנסיבי עם סין עוד לפני RCEP, עם ארה״ב משחקת בעיקר תפקיד של יעד ייצוא עבור מזרח אסיה ולא שותף סחר הנהנה מתנאים שווים לאלו של סין. אולם הפעילות הכלכלית שלהן עם סין לא אומרת שהן מקבלות את ההגמוניה של סין, או אפילו שהן יפסיקו להתנגד לאגרסיביות הסינית במזרח אסיה.

יפן ואוסטרליה לדוגמה, שתי חברות ב-RCEP, השתתפו, באותו יום בו נחתם ההסכם, בתרגיל הימי מלבר (Malabar) באוקיינוס ההודי, שכלל גם את ארה״ב והודו. כלומר שתי המדינות התאמנו ביחד עם נושאות מטוסים אמריקניות והודיות כיצד לפעול צבאית נגד סין, בעודן חותמות על הסכם סחר שכולל גם אותה.

או וויטנאם – מדינה שיש לה היסטוריה בת מאות שנים של התנגדות לסין, שפועלת באגרסיביות נגד הסינים בים סין הדרומי ורק לאחרונה חתמה על הסכם שיתוף פעולה ביטחוני עם יפן מול סין [מקור] – היא גם מדינה שסין היא שותף הסחר הכי חשוב שלה [מקור].

הטעות שלנו היא לחשוב שרק מפני ששתי מדינות סוחרות זו עם זו הן ידידות, או שמפני שאחת מהן היא גדולה יותר הרי שהשנייה בהכרח נכנסת תחת תחום ההשפעה שלה. מדינות יכולות לנהל יריבות אסטרטגית, צבאית, ולהמשיך לסחור זו עם זו. כפי שאני חוזר ואומר בסדרה ״פוסט אימפריום״ [ראו כאן] – סחר לא מביא שלום. RCEP לא משנה דבר מבחינת היחס של יפן, אוסטרליה, וויטנאם, אינדונזיה והפיליפינים לאגרסיביות הסינית באזור. RCEP אינו הסכם שהובל ע״י סין והוא לא משנה בצורה משמעותית את המבנה הכלכלי באזור – הוא בסה״כ מקל על היכולת של שרשרות אספקה לפעול בו.

יש כן משמעות ל-RCEP ליחסים של מדינות דרום מזרח אסיה לארה״ב – מדינות ASEAN רוצות שארה״ב תהיה אגרסיבית עם סין בעוד הן ממשיכות לסחור עמה. עם ארה״ב מחוץ להסכם, שיעור מס גבוה שיצרנים אמריקנים סובלים ממנו, וושינגטון תצפה ש-ASEAN תציע תנאי סחר טובים יותר בתמורה למטריה הצבאית של ארה״ב. זה לא יקרה היום, זה כנראה לא יקרה תחת ממשל ביידן, אך ארה״ב תדרוש ממדינות ASEAN הסכם סחר אם הן רוצות ציוד צבאי מתקדם ונוכחות אמריקנית אצלן כהגנה מפני הסינים. הימים בהם ארה״ב לא ציפתה לתשלום על שירותיה עברו – ו-RCEP רק מחזק את הקולות שירצו הטבות מ-ASEAN בתמורה להגנה מסין.

מי ניצח בנגורנו-קרבאך?

וממרחב הסחר המורכב של מזרח אסיה למרחב הגיאופוליטי הלא פחות מורכב של הקווקז ולשאלה שכולם שואלים: מי ניצח בסכסוך בנגורנו-קרבאך? רוסיה או טורקיה?

גיאופוליטית הניצחון הוא של רוסיה. בהתאם להסכם שביתת הנשק בין ארמניה לאזרבייג׳ן הרוסים יציבו כוחות שלום בנגורנו קרבך, ישלטו במסדרון שיקשר בין הטריטוריה לארמניה וישלטו גם במסדרון שיחבר בין אזרבייג׳ן והמובלעת שלה ליד הגבול עם טורקיה [מקור]. מדובר בכ-2,000 חיילים רוסים, שיגיעו ביחד עם כלי רכב משוריינים, טנקים ואפשר וגם מסוקים – כוח בסדר גודל של מספר גדודים, שישלוט בשני עורקים חשובים של אזרבייג׳ן וארמניה. לפי הסכם שביתת הנשק הכוח יהיה שם למשך 5 שנים, ולאחר מכן שהותו תוארך כל 5 שנים באופן אוטומטי אלא אם אזרבייג׳ן או ארמניה יביעו התנגדות 6 חודשים מראש. לא סביר שזה יקרה, מה שאומר שהרוסים הם שם כדי להישאר.

בנוסף, הכוח הרוסי יצפה על קווי הגז והנפט ההולכים מהים הכספי לאיחוד האירופי. כך הרוסים שומרים על השפעה משמעותית בדרום הקווקז, ומאיימים על כל החלק הכספי של ״מסדרון הגז הדרומי״ של האיחוד האירופי – מה שמותיר את הגז במזרח הים התיכון כמקור היחיד לאירופה שעדיין לא נמצא תחת שליטה או איום רוסי.

הרוסים גם הצליחו למנוע את ההשתתפות של הטורקים בכוח שמירת השלום – חיילים טורקים לא יוצבו ביחד עם חיילים רוסים בנגורנו קרבך, למעט כוח צבאי מצומצם שישמש כמשקיף ביחד עם הרוסים למעקב אחר הפסקת האש. הטורקים חוגגים את הדבר כניצחון אסטרטגי והתרחבות מזרחה שלהם – אך בעצם הדבר היחיד שהשתנה הוא שהרוסים כעת מחזיקים כוחות צבא בשטחה הריבוני של אזרבייג׳ן והטורקים יוכלו לצפות עליהם (סוג של).

אולם הטורקים אינם יוצאים בידיים ריקות מהסכסוך. בזמן שהם לא הצליחו לשפר את העמדה האסטרטגית שלהם בדרום הקווקז ולחדור לאזור ההשפעה של רוסיה, השימוש ההרסני שהאזרים עשו במל״טים טורקים וישראלים והייעוץ צבאי של טורקיה מעלה עכשיו את קרנה של טורקיה בשוק הנשק העולמי [מקור], ומעורר חששות בקרב מתכננים צבאיים במערב [מקור].

מה קרה בנגורנו-קרבך שהוא כל-כך משמעותי? הציפייה הייתה, ואני הייתי שותף לה, שהאזרים יתקשו לבצע תמרון קרקעי רחב עקב איכות כוח אדם נמוכה והתוואי ההררי של החבל, ולכן לא יצליחו לכבוש חלקים רחבים ממנו למעט הדרום. האזרים הוכיחו שהציפייה הזו לא נכונה, מפני שהיא לא רלוונטית: הם הצליחו לכבוש שטחים רחבים לא ע״י תמרון קרקעי רחב, אלא ע״י כרסום של הכוחות הארמנים.

תחילה האזרים השתמשו במל״טים מתאבדים ישראלים בשביל לחסל את סוללות הנ״מ של ארמניה באזור. אחרי שהסוללות חוסלו והשמיים נפתחו, הם השתמשו במל״טים כדי לאתר את כוחות האויב ולכוון אש קונבנציונאלית נגדם – פצצות מרגמה, ארטילריה וטילים. האזרים כתשו את עמדות האויב באמצעות הנחייה של המל״טים, ואז המשיכו לפגיעה בכוחות העתודה שהיו מסביב לעמדות. לאחר שכוחות האויב הוכו, הם יכלו לחדור ולכבוש את השטח. אזורים הררים התגלו כמלכודות מוות – משום שיש רק מספר נקודות גישה מצומצמות, מל״טים יכלו לאתר בקלות תנועת כוחות ולכוון אש אריטלריה נגדם. האזרים פשוט כתשו את הארמנים לאט, משתמשים במל״טים בעיקר בשביל להנחות ירי קונבנציונאלי ולא בשביל תקיפת מטרות.

מה המשמעות של כל זה עבור צבאות אחרים? רוב הצבאות המערביים, במיוחד צבאות אירופים, אינם מחזיקים ביכולות לשבש את האות של מל״טים למעט לטווח קצר ואינם מחזיקים במערכות נ״מ שיכולות ללוות כוחות קרקע נעים ולחסל מטרות איטיות וקטנות כמו מל״טים ומזל״טים. השילוב של מל״טים וכוח ארטילרי הוכח כקטלני, גם כאשר הצד המותקף החזיק בעמדה גיאוגרפית עדיפה וכוח אדם מיומן יותר.

המלחמה בנגורנו-קרבך לכן תחזק ארבע תהליכים:

1) היא תחזק את ההתחמשות של צבאות במל״טים, שראו את האפקטיביות שלהם במלחמה. זו תהיה הזדמנות ליצרנים ישראלים וטורקים.

2) צבאות ירצו לפתח משבשים ארוכי טווח, או לחילופין משבשים ניידים שיכולים לנוע עם הכוחות. כיום רק לצרפת וגרמניה יש יכולת שיבוש קצרת טווח של מל״טים מכל צבאות אירופה [מקור].

3) הצורך בפיתוח של מערכות נגד מל״טים ומזל״טים הפך עוד יותר ברור עם הניצחון האזרי בנגורנו-קרבך.

4) הפיתוח של מערכות לשיבוש אותות תעודד את הפיתוח של מל״טים אוטונומיים, כאלה שלא תלויים באות מיחידת בקרה רחוקה ויכולים לאתר ולתקוף מטרות באופן עצמאי. מל״טים כאלה יהיו חשובים בשביל איתור והשמדת משבשים.

כדאי גם להגיד מילה על צרפת והאיחוד האירופי בהקשר של נגורנו קרבך: רוסיה הביאה להסכם שביתת נשק והציבה כוחות שלום מבלי להתייעץ פעם אחת עם בריסל או פריז. הקווקז הוא אזור אסטרטגי לביטחון אירופה, וחוסר היכולת שלה להשפיע כהוא זה על איך יסתיים הסכסוך ואיך הסיום הזה יראה מוכיחים שוב שיש עוד מרחק גדול בין הדיבורים הצרפתיים ״על אירופה ככוח גיאופוליטי״ ובין המציאות בפועל.

מדענים מתים ואתיופים כובשים

ושתי נקודות קצרות לפני סיום: ביום ראשון, ה-29.11, אבי אחמד הודיע שכוחות צבא אתיופיה הצליחו לכבוש את מקלה, בירת תיגראי. כעת עם כיבוש הבירה הצבא עובר לשלב השני של המלחמה: לכידת ההנהגה הבכירה של התיגרים. לא סביר שהצבא יצליח ללכוד אותם במהירות, והוא כעת עובר ממצב של פלישה למצב של החזקת השטח. צפוי שנראה דיווחים על התקפות גרילה נגד הצבא, וניסיון של אדיס אבבה למנות הנהגה אלטרנטיבית לתיגראי.

שנית, בסוף השבוע האחרון נהרג אבי פצצת הגרעין האיראנית מוחזדן פח׳ריזאדה בהתנקשות, שיש מי שמאשים את המוסד בה. בהנחה וזה אכן המוסד, הסבר סביר אחד הוא שממשל טראמפ נתן אור ירוק לירושלים להתחיל להוציא חיסולים בהתאם לבנק המטרות שלה באיראן, במטרה לפגוע בתוכנית הגרעין האיראנית לפני כניסתו של ביידן. במקרה כזה כנראה שמוחזדן לא יהיה האיראני האחרון לפגוש את בוראו בשבועות הקרובים.




חשיבות הממשל והבנק המרכזי האמריקאיים במערכת הפיננסית הבינלאומית – הדולר ככלי משחק גיאופוליטי

הקדמה

בשנת 2012 התייצב ראש הפדרל ריזרב (הבנק המרכזי האמריקאי) דאז בן ברננקי לשימוע מול ועידת השירותים הפיננסיים של בית הנבחרים האמריקאי (הסרטון המלא של השימוע נמצא בקישור הזה). ברננקי התבקש לדבר על חלק מהפעולות האחרונות שביצע הבנק, כמו כן, גם על תחזיות לעתיד ושאר נושאים שנוגעים לכלכלת ארה"ב. בנוסף, ברננקי התבקש לענות על מספר שאלות הנוגעות לפעולות שביצע הבנק במשבר הפיננסי של 2008. אחת מהן נקראת בשמה הטכני 'Central Bank Liquidity Swaps'. משמעות הפעולה היא שבשעת צורך, הבנק המרכזי האמריקאי לוקח ערובה של מטבע חוץ ומלווה דולרים למספר בנקים מרכזיים אחרים ברחבי העולם כדי לייצב את השווקים הפיננסיים (נפרט בהרחבה בהמשך). נציג הקונגרס מפלורידה שתיחקר את ברננקי תהה מדוע במאזן של הבנק המרכזי ב-2007 הופיעו 45 מיליארד דולר תחת קטגוריית 'הסוואפ-ליינס' ובסוף 2008 הסכום עמד על לא פחות מ-553 מיליארד.

ההסבר של ראש הפד היה פשוט למדי: בנקים מרכזיים במדינות אחרות היו מאוד קצרים בדולרים, ולבנק האמריקאי יש אינטרס למנוע אי-יציבות בשווקים הפיננסיים העולמיים. לכן, הוא מספק לבנקים מרכזיים אחרים את דולרים והם מלווים אותם לבנקים המקומיים שלהם ומחזירים את הכסף לפדרל ריזרב בסוף התהליך (עם ריבית). לדוגמא, הפדרל ריזרב מספק דולרים לבנק המרכזי היפני, וזה בתמורה מעביר לפדרל ריזרב ין יפני שהוא שווה ערך למחיר השוק של הדולרים שקיבל. הבנק היפני מלווה את הדולרים האלה לבנקים מקומיים במדינה שמלווים אותם ללקוחותיהם שקצרים בדולרים.

הפוליטיקאי המבולבל לא הצליח להבין איך ראש הפדרל ריזרב מוכן להלוות חצי טריליון דולר למדינות זרות, בלי לדעת לאן בדיוק הכסף הזה מנותב, במקום לתת אשראי כה נדיב לאזרחים אמריקאיים? והאמת שזו שאלה טובה. אנחנו מקווים שבסוף הניתוח הנוכחי תוכלו לקבל תשובה מספקת. הרעיון המרכזי שעליו נדבר הוא חשיבות הבנק המרכזי האמריקאי בכלכלה העולמית. דרך האנקדוטה של קווי אספקת הדולרים במשבר הפיננסי של 2008 וזה הנוכחי (2020), ניתן להבין לעומק כיצד החשיבות הזו באה לידי ביטוי וכיצד הדולר משמש ככלי משחק גיאופוליטי מהמעלה הראשונה.

כדי להבין את חשיבות הדולר בכלכלה העולמית ומכאן את תפקידו הגיאופוליטי, עלינו לענות על מספר שאלות. ראשית, איזה תפקיד משחק הדולר בכלכלה העולמית ומדוע הוא כל כך חשוב לכלכלות מסויימות (אם בכלל) בזמנים רגילים וגם בזמני משבר?

רקע היסטורי – הדולר

מתנגדי ההגמוניה האמריקאית טוענים לאורך השנים שארה"ב משתמשת בדולר ככלי נשק להשגת מדיניות החוץ שלה. למרות שארה"ב אחראית "רק" על 20% מהתוצר העולמי, כ-50% מהרזרבות ומכמות המסחר העולמי מתומחרים בדולרים. ההגמוניה הדומיננטיות של הדולר היא תוצאה ישירה של הסכם "ברטון וודס" שנחתם ב-1944. אותו הסכם מוניטרי בינלאומי שהצמיד את ערכם של קבוצת מטבעות מרכזיים ברחבי העולם לערכו של הדולר, כאשר הדולר עצמו הוצמד ישירות למחיר אונקיית זהב שעמד על 35$.
הגירעון המסחרי הגדול של ארה"ב בעקבות המיתון הגדול ומלחמת העולם ה-2 היכה גלים במשך שנים ארוכות בכלכלה האמריקאית. עודפי המסחר שלה נהפכו במהרה לגירעונות משמעותיים בעקבות התחזקות והתעיילות הסקטור התעשייתי\יצרני באסיה. ארה"ב כבר לא יכלה להחזיק מספיק זהב כדי לגבות את הביקוש האדיר לדולרים באותה תקופה. בעקבות כך, ב-1971 ריצ'רד ניקסון הוריד בלית ברירה את הדולר מ-"סטנדרט הזהב". הדולר הפך בין-לילה למטבע "צף" שערכו מגובה בנייר שעליו הוא מודפס ובאמון הגלובלי בכלכלה האמריקאית. יש המכנים את המצב הנוכחי שנוצר מאז 1971 כ-"סטנדרט הנייר".

למרות מהלכים אלו (או בזכותם, תלוי איך מסתכלים על זה), הדולר, והמערכת המוניטרית כפי שהיא בנויה היום מספקים לארה"ב פריבילגיה אדירה. היא שולטת על קצב אספקת הדולרים לשוק בעצמה והיא מייבאת מוצרים ומממנת את החובות שלה בעבור המוצרים הללו באותו מטבע מקומי. דבר זה מאפשר לה לממן גירעונות סחר ותקציב כמעט בלתי מוגבלים.
מבחינה מאקרו-כלכלית, כוחו של מטבע מסויים תלוי ברמת האמון שמחזיקי המטבע נותנים בו, ורמת האמון תלויה ברמת היציבות והנזילות של המטבע (שיעור האינפלציה במדינה, מוניטין בינלאומי של הבנק המרכזי והממשלה, וכמות האנשים שסוחרים בו). על פי קריטריונים אלו, מאז חתימת ההסכם ועד היום הדולר היה ונותר המטבע החזק בעולם.

כוחו הגיאו-כלכלי של הדולר

פשוטו כמשמעו, גיאו-כלכלה הוא היא השימוש בכלים כלכליים ופיננסיים בשביל השגת יעדים גיאו-פוליטיים. הדולר עוזר לאמריקאים לעשות בדיוק את זה. כוחו הפיננסי של הדולר מאפשר לו לשחק תפקיד חשוב במדיניות החוץ האמריקאית, דבר הבא לידי ביטוי בעיקר בעיצוב משטר הסנקציות הבינלאומי. לאורך השנים, הסנקציות היו הכלי הגיאו-כלכלי המשמעותי ביותר של ארה״ב עד הגעתו של ממשל טראמפ, שהחל להשתמש גם באמצעים נוספים כגון מכסי-מגן (Tariffs) והסכמי סחר לקידום האינטרס האמריקני.
ארה"ב משתמשת בסנקציות כלכליות ופיננסיות יותר מכל מדינה אחרת בעולם. מאז אסון התאומים, האמריקאים החליטו ללכת למאמץ נרחב ובלתי מתפשר כנגד תשתיות פיננסיות וחברות שמסייעות לטרוריסטים, ארגוני פשיעה בינלאומיים, ומדינות אוטוקרטיות. ממשל אובמה אהב את כלי הסנקציות במיוחד. ב-8 השנים שלו במשרד, אובמה השתמש בסנקציות כלכליות כנגד לא פחות מ-11 מדינות וארגונים.

מדיניות הסנקציות יכולה להתחיל את דרכה ברשות המחוקקת (הקונגרס) או ברשות המבצעת (הבית הלבן). מגוון חוקים ותקנות בארה"ב נותנים סמכויות ביצועיות בכירות לנשיא להטיל סנקציות במקרים מיוחדים לצורכי ביטחון לאומי, כגון אלה שהושמו על רוסיה אחרי הסיפוח של חצי האי-קרים. גם משרד החוץ, המשרד להגנת המולדת, והזרוע המשפטית יכולים להתערב ולהוביל להטלת סנקציות. יש להם את היכולת להגדיר יישות מסויימת כארגון טרור או מדינה מסויימת כמסייעת לארגון טרור, הגדרה שתוביל להטלת סנקציות שכוללות בין היתר הקפאת נכסים, איסורי נסיעה בינלאומיים, ו"בלאקליסטינג" (איסור על קיום קשרי מסחר ופיננסיים עם הישויות הללו) . המאמצים הללו לא היו נושאים פרי אלמלא מעמדו של הדולר, שמהווה חלק בלתי נפרד מהאפקטיביות של המאמץ האמריקני בתחום.

חשיבות הדולר בכלכלות זרות

גורם נוסף שממחיש את השפעתו הרחבה של הדולר הוא החשיבות שלו בקרב מדינות יצרניות ברחבי העולם. מסחר בדולרים הוא אלמנט קריטי לכלכלה, במיוחד במדינות מתפתחות. רוב העולם המתפתח מחזיק עודף מסחרי עם שותפות מסחריות עשירות יותר. למדינות מתפתחות כמו סין, הודו, וברזיל יש חלקים גדולים בכלכלה שמסוגלים לייצר מוצרים זולים יותר לייצוא, אך הצרכנים המקומיים עדיין אינם יכולים להרשות לעצמם לייבא כמות דומה של מוצרים בעלי ערך גבוה מארה"ב או מהאיחוד האירופי. בעקבות כך, נוצר מצב פיננסי ייחודי שבו המטבע של המדינות הללו מתחזק כתוצאה מהעודף המסחרי, דבר שמכביד על הסקטור היצרני והמחירים התחרותיים של מוצרי הייצוא שלהם בתמורה. בנוסף, כאשר ערכו על מטבע עולה, הדבר מקשה על משקיעים זרים (שצריכים להמיר את כספם בשער חליפין גבוה יותר) להשקיע במדינה.

כדי למנוע את עליית ערכו של המטבע, כלכלות מתפתחות משתמשות במספר כלים מוניטריים ופיסקליים. אחד הנפוצים שבהם הוא השקעה של עודפי הרזרבות שלהם בנכסים שמנוקבים בדולרים. למעשה, משקיעים זרים מחזיקים כיום 28 טריליון דולר של נכסים כאלו, כאשר 12 טריליון מתוכם הם אשראי של מדינות מחוץ לארה"ב.
לפעולות ממשלתיות אלו יש השפעה גם על השוק המקומי בארה"ב, שנהנה בין היתר מירידה בערך הריבית. ריבית נמוכה כידוע מאפשרת לחברות אמריקאיות להשקיע וללוות כסף כמעט ללא עלות ביחס לשאר העולם. בנוסף, ערכם של פנסיות ותיקי השקעות של אזרחים אמריקאים עולה בזכות זרימת הכסף להשקעות בבורסה המקומית.
מעבר לסיבות שהזכרנו, ישנו מספר רב של מדינות שנדרשות ללוות כסף במטבע זר (דולר) לשימושים אחרים. הסיבה לכך יכולה להיות שהמטבע המקומי שלהם לא ניתן להמרה בקלות או שישויות חיצוניות לא מוכנות לקבל תשלום בו בעבור שירותים או מוצרים. לכן, הן נדרשות ללוות כסף במטבע יותר "נזיל" כמו הדולר.

בטבלה הבאה של הבנק לתשלומים בינלאומיים (BIS) ניתן לראות את כמות האשראי (אג"ח) בדולרים מחוץ לארה"ב של כלל העולם ושל כלכלות מתפתחות, נומינלי, וגם כאחוז מהתוצר:

הטבלה מראה בכחול ובאדום את סך האשראי שניתן לישויות לא-בנקאיות, בין היתר ארגונים לא-פיננסיים, ממשלות, בתי אב, וארגונים בינלאומיים. אנחנו רואים שהתופעה של הלוואות וחוב דולרי צמחה למימדים גדולים בשנים האחרונות והיא מגיעה בעיקר ממדינות שמנפיקות אג"ח, גם בעולם וגם בכלכלות מתפתחות.

חשוב להבין שלא כל הכלכלות המתפתחות דומות ביחסן כלפי הדולר. לדוגמא, מדינה שמייצרת את מירב ההכנסות שלה בדולרים אינה זקוקה ללוות במטבע זר. מקרה קלאסי יכול להיות מדינה שהכלכלה שלה מבוססת על אנרגיה, מאחר והיא מקבלת תשלום בעבור הנפט או הגז הטבעי שלה בדולרים . מדינה כמו סעודיה מחזיקה קיבוע (PEG) של המטבע המקומי לשער הדולר ויש באמתחתה תמיד כמות שווה של דולרים שמגבים את אספקת הריאל (המטבע המקומי) לשוק, דבר שעוזר לשמור על היציבות הפיננסית של המערכת שלה.

כדי להבין מה בעצם קרה במערכת הפיננסית העולמית במשבר האחרון נדרש מאיתנו לדעת כיצד היא פועלת. אישית, מצאנו את האנלוגיה של משחק הילדים הקלאסי – "כיסאות מוסיקליים" כמאוד מועילה. בדומה למשחק המוכר, הכלכלה העולמית מתפקדת בצורה חלקה על אספקה מסויימת של דולרים (כיסאות) שמשמשת כבסיס מוניטרי ליצירת אשראי גלובלי לעסקים ואזרחים פרטיים (בנקאות רזרבה). כמו במשחק, בסיס הדולרים המוניטרי (הכיסאות) קטן בהרבה מכמות האשראי והחוב הקיים בעולם (אנשים שמחפשים כיסא). כל עוד ה-"מוסיקה" מתנגנת (סחר עולמי ממשיך להתקיים, וכלכלות חוות צמיחה כלכלית יציבה) אז המצב הוא נורמטיבי ונשלט. הלווים מסוגלים להחזיר את ההלוואות והריביות שלהם בלי להגיע לחדלות פירעון (ממשיכים להסתובב סביב הכיסאות). אך מה קורה כשהמוסיקה מפסיקה להתנגן? ובכן, כולם רבים על הכיסאות, וישנן מספר מדינות שנותרות ללא כיסא. במצבים בהם תנאי השוק ירודים והמסחר העולמי מאט כמו במשבר הקורונה הנוכחי, מדינות מסויימות מוצאות את עצמן בלחץ פיננסי כבד שנגרם כתוצאה מירידה במחירי הנכסים שלהן, ירידה בסחר בינלאומי ובייצוא ועל כן בפגיעה חדה בערך המטבע שלהן. כאשר נפסקה המוסיקה אותן מדינות לא מצאו כיסא (דולרים) בעקבות הביקוש הגבוה וחוסר האספקה.

הנפגעות העיקריות במצב כזה הן מדינות שמחזיקות התחייבויות גדולות במטבע זר, מריצות גירעון תקציבי גבוה, ומחזיקות רזרבות מט"ח נמוכות. אנחנו נדבר על מדינות עם מאפיינים כאלו בהמשך. בגלל הצורה שבה המערכת בנויה, אותן מדינות חוות "מעגל אכזרי" – כמות החוב ההולכת וגדלה בדולרים דה-פקטו משמעותה ביקוש הולך וגדל לדולר בגלל הצורך לשרת את החוב (לשלם את החוב בתשלומים ואת הריבית הנקובה לאורך זמן). כאשר זה קורה, ערכו של הדולר מתחזק ויוצר עוד לחץ על מדינות שאינן מחזיקות מספיק ממנו בלאו הכי.

רזרבות מט"ח

אחד המאפיינים החשובים במדינה מבחינת האיתנות הפיננסית שלה הוא כמות רזרבות הדולר (מט"ח) שהיא מחזיקה. הדולר הוא המטבע העיקרי שבו מדינות מחזיקות רזרבות מט"ח, וכמות הרזרבות המוחזקות בבנק מרכזי של מדינה הוא אחד המאפיינים החשובים בחוזק המטבע שלה ובקביעת דירוג האשראי שלה (הדירוג שקובע את דרגת הסיכון שמשקיעים לוקחים במידה והם מלווים למדינה מסויימת כסף). בטבלה הבאה ניתן לראות את החוב בדולרים כאחוז מהתוצר של מדינות מסויימות בהשוואה לכמות הרזרבות שלהם כאחוז מהתוצר:

על פי בלומברג, בשיא המשבר האחרון בחודש מרץ כלכלות מתפתחות ראו צמצום של 1.5 מיליארד דולר מחשבון הרזרבות שלהן בכל יום נתון. את חומרת האירוע ניתן לראות בטבלה הבאה.

הקשר בין רזרבות מט"ח למצב הכלכלי של מדינות

ישנן מספר מדינות כגון סעודיה, סין, והודו שהחזיקו מעמד בצורה טובה במשבר מבחינת כמות הרזרבות וההשפעה על הכלכלה שלהן:

• סעודיה הצליחה לשמור את חשבון המט"ח שלה עם 400+ מיליארד דולר על תמ"ג של 730 מילארד .
• סין שמרה על 3+ טריליון דולר על תמ"ג של 13 טריליון.
• הודו אפילו לא חטפה מכה קלה בכנף עם חשבון מט"ח שטיפס מ-450 מיליארד דולר בפברואר ל-500 מילארד בסוף יולי על תמ"ג של 2.7 טריליון.

כפי שהזכרנו קודם, מאחר והדולר הוא המטבע העיקרי בחשבונות המט"ח של מדינות אז יחס מט"ח\תוצר נמוך, מחסור בנזילות בשווקים הפיננסיים, או קושי בהשגת גישה למטבע יכולה להוות בעיה כלכלית חמורה למדינות מסויימות. בניגוד למדינות שהזכרנו, ישנן מספר מדינות עם המאפיינים הנ"ל שסבלו ועדיין סובלות מקשיים. בניהן טורקיה, ארגנטינה, לבנון, ונצואלה, ירדן, אירן, זמביה, זימבבוואה, ודרום אפריקה. בטבלה הבאה ניתן לראות את הירידה הדרסטית בשער החליפין של חלק מהמדינות הללו כנגד הדולר בין דצמבר 19' לאפריל 20':

למרות שיש מדינות שראו ירידה יותר גדולה בשער המטבע שלהן, טורקיה היא אחת הדוגמאות המובהקות ביותר לבעיה שהזכרנו. הסיבה לכך היא שהמדינה נמצאת במצב רע כלכלית כבר מספר שנים ומגמת הירידה שלה צפויה רק להמשיך, לעומת מדינות אחרות שהצליחו לייצב מעט את מצבן מאז אפריל. חשבון המט"ח של המדינה צלל מרמה של 75 מיליארד דולר בפברואר לסכום זעום של 45 מיליארד על תמ"ג של 750 מיליארד. מצבה של טורקיה נחשב בעייתי כבר מספר שנים, אך בעקבות המשבר הכלכלי שהביאה הקורונה המדינה ראתה את המטבע שלה צולל לשיא שלילי של כל הזמנים של מעל 7 וחצי לירות ל-1 דולר. רק בשנה האחרונה הלירה הטורקית חוותה ירידה של לא פחות מ-26% כנגד הדולר.
ניתן לראות את התחזקות הדולר (התחלשות הלירה הטורקית) בטבלה הבאה.

איבוד אמון כה חמור במטבע כמו שטורקיה חווה כבר מספר שנים מוביל לצרות כלכליות רבות, בניהן חוסר יכולת לשלם חובות ממשלתיים, אבטלה גבוהה, ואינפלציה גבוהה של מעל 10% שנתי (בדומה ישראל בשנות ה-80). גישה יציבה לדולרים הייתה יכולה למתן את ההשפעות של משבר כמו שטורקיה חווה, וכאן נכנס תפקידם של קווי ההחלפה.

מה זה Swap Line (קווי החלפה)?

על פי ההגדרה הרשמית של הבנק המרכזי האמריקאי, "קווי החלפת נזילות" (בשמם העברי) הם מכשיר פיננסי שהוקם כדי לאזן שווקים פיננסיים גלובליים אשר חווים בעיית נזילות שנובעת ממחסור בדולרים. קווי ההחלפה האלה פועלים בצורה הדדית, הם מאפשרים לבנק המרכזי להלוות דולרים לבנקים אחרים בעולם שזקוקים למטבע ובתמורה הבנק המרכזי האמריקאי מקבל מטבע זר שאותו הוא יכול להלוות לחברות ועסקים בארה"ב שזקוקים לו גם. ההחלפה עצמה נגמרת (והכסף מוחזר) כאשר מסתיימת תקופת הזמן שהוחלט עליה או ש-"מגלגלים" אותה ומשאירים את ההסדר פתוח לזמן הנדרש. הבנק האמריקאי איננו נושא את סיכון האשראי הכרוך בהלוואות שניתנות באמצעות הדולרים שלו מאחר והבנקים המרכזיים מחוייבים להחזיר את הכסף.

איזו מדינות משתמשות בקווי ההחלפה הללו?

ב-2007 ניצני המשבר הפיננסי החלו להופיע והם הצריכו התערבות בשווקים הפיננסים. הפדרל ריזרב פתח את קווי ההחלפה למספר מצומצם של מדינות בהתחלה, בעיקר לבנקים המרכזיים של קנדה, אנגליה, יפן, בנק האיחוד האירופי (ECB), ושוויץ. אחרי קריסת ליהמן בראדרס בספטמבר 2008 והפאניקה ששררה בשווקים, הפדרל ריזרב החליט להרחיב את קווי החלפת הדולרים שלו למדינות נוספות. המהלך הדגיש את השבירות והתלות של המערכת הפיננסית העולמית כאשר בפרק זמן של שישה שבועות, קריסה בנקאית נקודתית בניו יורק התפשטה לכל רחבי העולם.
במרץ האחרון הוחזרו הקווים לשימוש. הפדרל ריזרב הוריד את עלות השימוש בהם למדינות אחרות והאריך את זמן הפעילות שלהם ל-עד 84 ימים. בין אלו שנזדקקו לקווי ההחלפה ניתן למצוא את אותם הבנקים כמו ב-2007 וגם את הבנקים המרכזיים של אוסטרליה, ברזיל, דנמרק, ניו זילנד, סינגפור, ושבדיה, כאשר הבנק המרכזי של יפן קיבל את הסכום הגדול ביותר של דולרים בשיא המשבר, באזור ה-200 מיליארד.

הדולר כמנוף לחץ גיאופוליטי

כמו שהזכרנו מקודם, כאשר כלכלות נמצאות במצב של האטה או מיתון, מחירי נכסים פיננסיים כגון אג"חים ומניות יורדים וחברות ובנקים זרים שלוו את הכסף במטבע שהוא לא המטבע המקומי שלהם מתקשים להחזיר חובות שמנוקבים בדולרים. במקרה של תקופת הקורונה, המשבר הבריאותי, הכלכלי, והפיננסי יצר אי-וודאות חסרת תקדים שהובילה לקפיצה בביקוש העולמי לדולר או כמו שוול-סטריט מכנים את זה – Dollar Crunch – מצב בו אין מספיק דולרים במערכת בכדי לעמוד בביקוש. הסיבה לכך היא שמשקיעים בשעת משבר מחפשים את הנזילות והביטחון בנכסים שמתומחרים בדולרים ובמיוחד נכסים בערבות ממשלתית כגון איגרות חוב.

מאז 2008, הפדרל ריזרב מיצב את עצמו כדה-פקטו ה-"מלווה של המוצא האחרון" הגלובלי, והוא מחליט איזו מדינה תקבל ואיזו מדינה לא תקבל גישה למטבע. מדינות שלא קיבלו גישה לקווי ההחלפה האלה, והרזרבות מט"ח שלהן היו נמוכות בכניסה למשבר הנוכחי כמו טורקיה סבלו מלחץ כלכלי אדיר ומיתון מתמשך.

למרות ההרחבה של הפעילות, כמה מהכלכלות הגדולות בעולם אינן מכוסות על ידי הסידור הנוכחי, בניהן ארגנטינה, סין, הודו, אינדונזיה, רוסיה, ערב הסעודית, דרום אפריקה, וטורקיה – כולן חברות ב-G20. לחלק מהמדינות הללו יש מאגרים גדולים של מט"ח (בעיקר דולרים) שיעזרו להם לעמוד בביקוש (ערב הסעודית, סין, הודו) ולחלקן יש שליטה על זרימת הכספים מה שמקנה להן את היכולת להגביל את היציאה של דולרים מן המדינה ולהפחית את הצורך במטבע (סין, הודו). עם זאת, ישנן מדינות מתפתחות שיצטרכו לחפש מקור מימון אחר ויסבלו ממחסור שעלול לשתק את הכלכלות שלהן. הקטגוריות של המדינות המקבלות והלא-מקבלות מתחלקות ל-:
• מדינות שאינן צריכות דולרים ולא מקבלות (הודו, רוסיה)
• מדינות שצריכות דולרים ולא מקבלות (טורקיה, ארגנטינה)
• מדינות שצריכות דולרים ומקבלות (מקסיקו, יפן)

טורקיה אחת המדינות שצריכות דולרים ולא קיבלו גישה לקווי ההחלפה. לאורך המשבר, המדינה ניסתה פעם אחר פעם להשיג גישה לקווי ההחלפה של הפדרל ריזרב וזכתה לדחייה צורמת מבכירי הבנק המרכזי בארה"ב בטענה שהגישה לקווי ההחלפה מותנית ב"אמון ההדדי" שיש עם המדינות המקבלות. בנוסף, הפדרל ריזרב הדגיש שגישה לקווי ההחלפה איננה "ניתנת לכל הדורש" והיא מצריכה דירוג אשראי גבוה והתנהלות כלכלית נכונה, וטורקיה איננה עומדת בקריטריונים הללו.
בפועל, ארה"ב רואה את קווי ההחלפה כמנוף לחץ גיאופוליטי והיא מחליטה אילו מדינות יקבלו את הגישה אל הקווים בהתאם לשיקול האסטרטגי. השאלה המעניינת מבחינה גיאופוליטית, מעבר לההסבר הרשמי הנ"ל, היא מדוע מדינות מסויימות מקבלות את הגישה המיוחלת לקווי ההחלפה ואחרות לא.

מנהיגות אמריקאית אחראית או פעולה רווית אינטרסים?

התשובה לשאלה היא שכנראה ששניהם. עם זאת, האינטרס האמריקאי משמעותי והוא טמון ביחסי המסחר של המדינה. על פי הלמ"ס האמריקאי, שותפות המסחר הגדולות ביותר של ארצות הברית (מבחינת יעדי הייצוא האמריקאי בלבד) בסדר יורד הן: קנדה, מקסיקו, סין, יפן, בריטניה, גרמניה, דרום קוריאה, הודו, ברזיל, וטייוואן.

באופן לא מפתיע, על פי רישומי הפדרל ריזרב שהראנו לפני כן, המדינות שקיבלו גישה לקווי ההחלפה הן אותן מדינות שיש להן פעילות מסחר ענפה עם ארה"ב. למעשה, שתי המדינות היחידות מתוך שותפות המסחר המרכזיות של ארה"ב שלא קיבלו גישה לקווי ההחלפה הן סין וקנדה. כפי שכבר צויין, סין אינה צריכה דולרים מאחר והיא מחזיקה רזרבות מט"ח גדולות והמון נכסים שמתומחרים בדולרים ויש לה גם חשבון מטבע סגור (דבר המקשה מאוד על כסף לצאת מסין), וקנדה המשיכה לייבא ולייצא לארה"ב ונעזרה ברזרבות המט"ח שלה תוך כדי המשבר, לכן היא גם לא הזדקקה לדולרים.
אנחנו למדים מהנתונים הללו שישנם שיקולים שמערבים מדיניות חוץ ומסחר במתן קווי ההחלפה מצד הבנק המרכזי האמריקאי. כל מדינה שקיבלה גישה אליהם היא או שותפת מסחר גדולה (זה אינטרס אמריקאי שהיא תקבל דולרים ותוכל לרכוש מוצרים מארה"ב), או שהיא בעלת ברית חשובה.

מקסיקו וארגנטינה

אולי הדוגמא הטובה ביותר לכוחם והשפעתם של הפדרל ריזרב והדולר הוא סיפורן של מקסיקו וארגנטינה.
שתי המדינות נמצאות באמריקה הלטינית והן בעלות מאפיינים כלכליים ופוליטיים די זהים. השלטונות בשתי המדינות נוטים היסטורית למרכז-שמאל ויש להן את אותו אחוז מס הכנסה, מס חברות, ואותו תמ"ג לנפש (מחושב לפי מדד המחירים לצרכן). למרות זאת, גורלן הכלכלי שונה בתכלית. נכון לזמן כתיבת המאמר האינפלציה בארגנטינה חסרת תקדים, מעל 40%, לעומת מקסיקו עם 5%, ואחוז האבטלה בארגנטינה עומד על 10% לעומת 3.3% במקסיקו. בנוסף, החוב הממשלתי של ארגנטינה כאחוז מהתוצר גבוה משמעותית מזה של מקסיקו ורזרבות המט"ח נמוכות מזו של שכנתה ליבשת.

בזמן שארגנטינה חווה קשיים כלכליים על בסיס קבוע, מקסיקו מצליחה להישאר עם הראש מעל המים, עם צמיחה יציבה ואינפלציה נמוכה. למעשה, העליונות הגיאופוליטית של ארגנטינה על מקסיקו אמורה להציב אותה בעמדה הרבה יותר טובה. ארגנטינה היא הכלכלה השנייה הכי גדולה בדרום אמריקה, עתירת משאבים (נפט וגז) וקרקעות פוריות, שיוצרות סקטור חקלאי יעיל ומשגש. בנוסף, הרי האנדים יוצרים מחסום טבעי בינה לבין שכנותיה מהמערב, דבר שמקטין את כמות האיומים הביטחוניים עליה.

אז מדוע מצבה הכלכלי של ארגנטינה רע משמעותית מזה של מקסיקו? הניתוח שלנו מאפשר להבין את הדיסוננס הזה במצבן של שתי המדינות. מקסיקו נמצאת בפוזיציה משמעותית יותר טובה מארגנטינה בעיקר בחסד ולא בזכות. מקסיקו גובלת עם ארה"ב והיא אחת משותפות הסחר הכי גדולות שלה. לארה"ב יש אינטרס שכלכלת מקסיקו לא תקרוס ולכן היא מקבלת גישה לקווי ההחלפה וכמות הדולרים הדרושים לה. ניתן לראות את ההשלכות של הגישה הזאת על שתי המדינות במרוצת השנים. ארגנטינה הגיעה למצב של חדלות פירעון במהלך ההיסטוריה שלה לא פחות מ-9 פעמים, כאשר ב-2001 היא הגיעה לחדלות פירעון הגדולה ביותר אי פעם על אג"חים בשווי 95 מיליארד דולר. למרות עזרה מגופים בינלאומיים, ארגנטינה לא זכתה ליחס מועדף מארה"ב שלא מיהרה לתת למדינה גישה לדולרים או חילוץ ישיר.
מהצד השני, כאשר מקסיקו הייתה בעיצומו של משבר הפסו, עם מטבע שאיבד מערכו בצורה משמעותית וחובות גבוהים שמנוקבים בדולרים היא זכתה לחילוץ מממשל קלינטון. ב-1995, סמוך לחתימה על הסכם NAFTA, ארה"ב הובילה גיוס של 50 מיליארד דולר מטעם ה-IMF למקסיקו שמתוכם 20 מיליארד היו הלוואה ישירה של ארה"ב. הפעולה הזאת הצילה את המדינה מחדלות פירעון. משקיעים זרים מודעים ל"רשת הביטחון" שיש למקסיקו בזכות יחסיה עם ארה"ב מה שמאפשר להם להרגיש יותר בטוחים כאשר הם מעוניינים להשקיע בה לעומת ההשקעה היותר "מסוכנת" בארגנטינה.

דולר חלש\דולר חזק

מעבר לעזרה לשותפות סחר ובעלות ברית, קווי ההחלפה הם גם אינטרס אמריקאי מובהק במישור הפנימי. בטבלה הבאה ניתן לראות את מדד ה-DXY (דיקסי), שמודד את חוזקו של הדולר מול סל של מטבעות בינלאומיים אחרים.

אנחנו יכולים לראות שהדולר עבר תקופה מאוד תנודתית שהתחילה בהתחזקות לשיא של 3 שנים מהירדות בפברואר עד לרמה של 102 ומשם החל את הירידה ההדרגתית שלו לרמה הנוכחית היום. לאחר ההתחזקות הרגעית שלו באפריל (שהתמתנה בעקבות קווי ההחלפה) ראינו ביולי האחרון את הירידה הגדולה ביותר בערך הדולר מזה עשור ירידה זו תפסה המון אנשים לא מוכנים וקצת מבולבלים לגבי הגורמים שהובילו לשם.
אז, למה בעצם כל זה רלוונטי?
דולר חזק ודולר חלש הוא נושא שמעסיק אנשים פרטיים, בעלי עסקים, ומקבלי החלטות. גם בסקטור הפרטי וגם בציבורי. כוחו של הדולר משפיע על מגוון רחב מאוד של תעשיות, שירותים, ואנשים ברחבי העולם. בשנים האחרונות, נושא הדולר מעסיק במיוחד את הממשל האמריקאי עצמו.

דולר "חזק" או "חלש" הוא אלמנט חשוב במסחר בינלאומי. נייר עמדה של ה-IMF הראה שדולר חלש הוא משמעותית טוב יותר לסחר עולמי לעומת דולר חזק שנחשב כמכשול לשווקים. הניתוח של קרן המטבע הראה שעלייה של 1% במדד הדולר מובילה להפחתה של 0.6%-0.8% בנפח המסחר הבינלאומי. מדוע? כי למעשה, דולר חזק משמעותו פחות "נזילות" במערכת הפיננסית. חוסר הנזילות גורם לשחקנים בינלאומיים להירתע מלספק הלוואות או לקחת הלוואות במטבע בעקבות חשש מיכולתם להחזיר את הכסף או לקבל אותו בחזרה(נושים ולווים). מהצד השני, דולר חלש פירושו "נזילות" גבוהה יותר (מצב בו ישנם יותר דולרים במערכת הפיננסית מהביקוש שלהם בשוק). בסביבה כזו, בנקים וגופים פיננסיים מוסדיים מתומרצים יותר לספק מימון דולרי לעסקים בינלאומיים מה שמוביל לעלייה בהשקעות ובנפח המסחר.
במישור המקומי, בארה"ב דולר חלש הוא טוב ליצאונים מאחר והם יכולים לרכוש יותר סחורות אמריקאיות בכמות קטנה יותר של המטבע המקומי שלהם והוא רע ליבואנים בינלאומיים בארה"ב שיצטרכו לרכוש את אותם סחורות ביותר כסף. במילים פשוטות, דולר חלש במידה כזו או אחרת במדינה שמייבאת את רוב המוצרים המוגמרים שלה כמו ארה"ב יכול גם להיטיב מאוד עם עסקים אמריקאיים בינלאומיים. עם זאת, דולר חלש מדי עלול להוביל לאינפלציה ולעלות מחייה גבוהה יותר שפוגעת בעיקר במעמד הביניים. הממשל האמריקאי הנוכחי מודע לנתונים הללו. הוא לא מסתיר את רצונו במטבע חלש יותר, שהוא רואה כהכרח על מנת להחזיר את התעשייה האמריקאית לימי הזוהר שלה. הממשל הנוכחי גם לא חושש מלהביע את זעמו כנגד מדינות ששומרות על המטבע שלהם חלש בצורה מלאכותית בדיוק מהסיבות שצוינו.

ישנן מספר מטרות שאותן הממשל רוצה להשיג דרך דולר חלש:

1. מדיניות מוניטרית משוחררת יותר – רוב העולם רוצה או זקוק לדולרים, לכן כאשר הדולר "זול" התנאים המוניטריים מיטיבים עם השחקנים הבינלאומיים. בגלל מעמדו של הדולר, היחסים בין הכלכלה העולמית לזו האמריקאית הם מעגליים. כאשר ערכו של הדולר זול, התנאים הפיננסיים ברחבי העולם משתפרים ומאפשרים הרחבת קווי אשראי בינלאומיים ופעילות מסחרית גבוהה יותר. ואז, אותם דולרים גם מוצאים את עצמם בחזרה בכלכלה האמריקאית דרך מסחר ופעילות ענפה בשווקים הפיננסיים מה שיוצר מצב של Win-Win.
2. שוק מניות גבוה יותר – לנשיא טראמפ יש את המחשבה ששוק המניות הוא ייצוג עולמי של הכלכלה האמריקאית. מבחינה פסיכולוגית הוא לא לגמרי טועה. שוק המניות מייצג את הסנטימנט הציבורי לגבי עתיד החברות הנסחרות בו. שוק עולה = אופטימיות לגבי ביצועים עתידיים, שוק יורד = פסימיות. דולר חלש פשוטו כמשמעו גם מעלה את הערך הנומינלי של הנכסים הפיננסיים שמתומחרים בו וגם מגדיל את הרווחים של חברות אמריקאיות שפועלות מחוץ לארה"ב.
3. דולר חלש יוביל לאינפלציה בארה"ב – אינפלציה עוזרת להתמודד עם חובות גבוהים. ירידה בערכו של המטבע בעצם "אוכלת" את החובות של ממשלת ארה"ב.
4. תעסוקה וייצור – כמו שפירטנו למעלה, דולר חלש יועיל ליצאונים אמריקאים ולחברות זרות שרוצות להשקיע בארה"ב. שינוי כזה יוביל ליצירת מקומות עבודה חדשים והגדלת הסקטור היצרני של המדינה.

סיכום

בתור אזרחים במדינה מפותחת במאה ה-21 ניתן להגיד כמעט בוודאות שאין אדם שקורא את השורות הללו ואין לו שום זיקה, אינטרס, או חשיפה כלשהי לדולר האמריקאי. החל מחברה ישראלית שזה עתה ביצעה הנפקה בנאסד"ק או עסק בינוני של ייצוא\ייבוא שסוחר בדולרים ועד אזרח שמזמין ספר מאמזון או מחזיק את מניות גוגל ואפל בתיק ההשקעות שלו בבנק. גם אם אתם לא נופלים לאף אחת מהקטגוריות הללו, מן הראוי שתדעו שבנק ישראל מחזיק את אחת מרזרבות מטבע החוץ הגדולות בעולם כאחוז מהתוצר. כ-142 מיליארד דולר, 35% מהתוצר של המדינה.

ההחלטה הפיננסית להחזיק כמות כה גדולה של רזרבות היא לא מקרית. אנשי המקצוע בבנק ישראל הבינו מזמן את מה שאנחנו הבנו בעקבות המחקר והכתיבה של הניתוח הזה – כוחה הכלכלי של מדינה, והאמון שהשוק העולמי נותן בה תלויים במידה רבה בנכסים הפיננסיים שלה, ביחס הרזרבה, ובמשמעת של הבנק המרכזי והממשלה שלה. בנוסף, יחסים עויינים עם ארה"ב (כפי שראינו במקרה של מספר מדינות) עלולים לבשר על פגיעה עתידית באמון ובכוחה של כלכלה.

השלכות

דוגמא לאיך התנהגות גיאופוליטית לא חכמה מובילה למשבר כלכלי היא טורקיה. ב-2015 כמות הרזרבות בבנק המרכזי של טורקיה עמדו על 100 מיליארד דולר ושער הלירה עמד על 2.9 לירות לדולר . בשני המדדים ראינו ירידה הדרגתית ואיטית ב-5 שנים האחרונות. רזרבות המט"ח צנחו ל-45 מיליארד ושער הלירה עומד היום על 7.6 לירות לדולר, ירידה של 62% מהרמה של 2015. כפי שהראנו בניתוח ״מארש טורקי״, בשנים האחרונות טורקיה ביצעה כמה מהלכים אסטרטגיים לא נבונים. בין היתר עימות עם ארה"ב, הפלת מטוס הקרב הרוסי ב-2015, התערבות בסוריה, וניסיון ליצור מנופי לחץ באמצעות משבר הפליטים על שכנותיה באיחוד האירופי. כל אלה הובילו לבריחת הון זר מהמדינה ולפגיעה כלכלית משמעותית בה.

החזון האסטרטגי של טורקיה צופה ירידה של המערב כמוקד כוח עולמי ועלייתה של טורקיה כמעצמה אזורית וגלובאלית. זה לפחות היה החזון עד לאחרונה. משבר הקורונה, ממש כמו אור השמש, שימש כמחטא הטוב ביותר. הוא חשף את ההתנהלות הכלכלית הקלוקלת, השחיתות, וחוסר ההבנה של ארדואן את מאזן הכוח העולמי שבראשו עדיין, לצערו, עומדת ארצות הברית של אמריקה. בעקבות כך, סביר שנראה את ארדואן מנסה להקטין את החיכוך עם המערב, גם אם רק זמנית. הורדת החיכוך יכולה להתבטא למשל בהסכמה לישיבה למשא ומתן עם יוון וקפריסין בנושא הגבול הימי, רטוריקה והידברות פחות מיליטנטית עם האיחוד האירופי וארה"ב, ומציאת איזון פוליטי פנימי שונה.

קווי ההחלפה כאנלוגיה למשחק הכלכלי הגדול

נזכיר שכותרת הניתוח היא "חשיבות הממשל והבנק המרכזי האמריקאיים במערכת הפיננסית הבינלאומית". עם זאת, חלק מהממצאים במהלך המחקר העלו נקודת מבט עמוקה ומורכבת מכפי שחשבנו. דיברנו על ההיסטוריה של הדולר כמטבע הרזרבה העולמי ואת השימוש שארה"ב עשתה בו כדי לקבע את ההגמוניה שלה מאז 1944. השימוש בדולר ככלי גיאו-כלכלי הוא לא דבר חדש. מה שכן חדש הוא השימוש הגיאו-כלכלי של הסוואפ-ליינס.

בעקבות המונופול שיש לארה"ב על ההדפסה של הדולר, הפדרל ריזרב רשאי להחליט, על פי הקריטריונים שלו, לאילו מדינות הוא בוחר לספק דולרים דרך קווי ההחלפה בשעת משבר. השימוש בקווי ההחלפה החל ב-2008 ומאז התעצם והתרחב בקיבולת שלו. קווי ההחלפה והדולר התווספו לשימוש של ממשל טראמפ במסחר בינלאומי ובסנקציות על חברות ספציפיות ככלי גיאו-כלכלי וכמנוף לחץ. האינטרסים האמריקאיים של שני הכלים הללו חופפים. המקל והגזר עובדים במלוא המרץ תחת ממשל טראמפ. דרך קווי ההחלפה ארה"ב דואגת ששותפות המסחר המדיניות שלה לא יגיעו לחדלות פירעון מצד אחד (הגזר), ומצד שני היא משתמשת בדולר ובסנקציות כדי לטרפד יריבות עסקיות אסטרטגיות גם בסקטור הפרטי (המקל). ראינו את זה במקרה של Huawei ו-טיק-טוק הסיניות שהממשל התערב בצורה משמעותית כדי למנוע משתי החברות לעשות עסקים בצורה חופשית בתוך גבולות ארה"ב ומעבר.
הראנו בניתוח שמדינות שצריכות דולרים ומקבלות אותם מחזיקות ביתרון משמעותי לעומת מדינות שצריכות דולרים ונדרשות למצוא אותם בשוק העולמי כשהם בביקוש גבוה. ראינו את ההשפעות של המדיניות הזו במקרה של טורקיה, דרא"פ, וארגנטינה שראו את הכלכלות והמטבעות שלהן צונחים לרמות היסטוריות לאחר שלא לקחו חלק בהסדר של קווי ההחלפה. השאלה הנשאלת כאן היא היכן הכוח הזה נגמר? כמה זמן מדינות ותאגידים יהיו מוכנים לספוג את היחס הסלקטיבי המוניטרי של ארה"ב בנושא קווי ההחלפה והשימוש בסנקציות ככלי אסטרטגי. על ידי המון מדינות התנהגות כזו נתפסת כ-"בריונית" ומונעת מאינטרסים לא טהורים.

מדיניות החוץ האמריקאית והדולר – לא הכל רע

הניתוח מראה איך האינטרסים ממשיכים לשחק תפקיד מרכזי ביחסים בין מדינות, גם אם הם עומדים בסתירה מוחלטת לרטוריקה האמריקאית היומית. הפדרל ריזרב בסופו של דבר משחק תפקיד חיובי ומשמעותי בכלכלה העולמית. דונאלד טראמפ יכול בבוקר לצייץ כנגד הסכמי הסחר שלו עם האיחוד האירופי, דרום קוריאה, ויפן, או להתלונן שמקסיקו לא עושה מספיק עם המסתננים משטחה, ובערב הפדרל ריזרב יזרים לכל הבנקים המרכזיים של המדינות הללו דולרים באין מפריע.
הפן המעניין בפעולות הללו הוא שהן דה-פקטו הופכות את הדולר ליותר שכיח במערכת הפיננסית. ככל שהדולר יותר שכיח (יש יותר ממנו) ערכו נחלש או לפחות לא מתחזק, דבר שיוצר תנאים כלכליים גלובליים מקלים יותר. הראנו שעל פי המחקר של ה-IMF, שער הדולר משחק תפקיד ישיר בנפח המסחר הבינלאומי. ליתר דיוק, דולר חזק פוגע בסחר בינלאומי ודולר חלש מיטיב עימו. בשיא הגלובליזציה, המסחר, והחיבור בין כלכלות, הדולר משחק תפקיד יותר ויותר משמעותי והאמון שניתן בו תלוי במידה רבה בהתנהגות הממשל האמריקאי ובתפקוד הכלכלה.

עם זאת, ההתערבות של הפדרל ריזרב לא נטולת אינטרסים. ארה"ב צריכה את שותפות המסחר שלה חזקות, צומחות, וכמובן עם כמות מספקת של דולרים בכל זמן נתון. הרבה מהדולרים שארה"ב מדפיסה מוצאים את עצמם חזרה במערכת הפיננסית האמריקאית או בייצוא האמריקאי בלאו הכי. בדיוק כמו בשוק המניות, מערכת היחסים בין ארה"ב, הדולר, ושאר העולם היא רפלקסיבית. רפלקסיביות פיננסית היא מושג שטבע המשקיע ואיש העסקים ג'ורג' סורוס והיא טוענת שמשקיעים לא מבססים את ההחלטות שלהם על המציאות עצמה אלא על התפיסה שלהם של המציאות. ההתנהגות שלהם בשוק כתוצאה מהתפיסה הזו משפיעה על המציאות, וזו כתוצאה משפיעה על התפיסה של המשקיעים ועל מחיר הנכסים הפיננסיים. לכן, העובדה שארה"ב עדיין בוחרת לשחק תפקיד משמעותי וכן להתערב בשווקים הפיננסיים כדי למנוע את קריסתם היא זאת שבין היתר מעניקה לדולר את ההגמוניה שלו והאמון של המשקיעים בו, מה שבתורו מחזק עוד את מעמדו של הדולר.

דולר חלש\ דולר חזק

אולי הדבר המעניין ביותר לדעת הוא מה יעלה בגורלו של הדולר. התשובה היא…זה מסובך. על פניו, דולר חלש גם יועיל למדינות ברחבי העולם וגם לממשל הנוכחי שדוחף לדולר יותר חלש כבר שנים, מה שייצור מצב של Win-Win. עם זאת, ארה"ב לא פועלת בוואקום, וקשה לדעת האם היא באמת יכולה באופן אקטיבי להוריד את ערך המטבע בלי להוביל לעלייה דרמטית באינפלציה, חוסר איזון בשווקים, או פאניקה. דיברנו על כמה מהפעולות שנעשו בעבר כדי להחליש את הדולר ונחלו הצלחה. בניהן – הסכם פלאזה, מכירה של דולרים על ידי משרד האוצר, ועוד. אבל, אנחנו יודעים ש- Past performance do not indicate future results. המערכת המוניטרית הבינלאומית עברה שינויים רבים בעשורים האחרונים וזה יהיה לא מדוייק מצידנו לחשוב שאותן פעולות שעבדו בשנות ה-80 יעבדו גם היום.

בכל זאת, ברצוננו להעלות מספר השערות בנושא. מעניין אותנו לחשוב איזה אופציות עוד לא מומשו בהקשר של הדולר. בנוסף, אופן הפעולה עצמו יהיה חשוב. האם האמריקאים ילכו על מהלך מוניטרי רחב עם בעלות הברית? או מהלך חד צדדי שיכול לגרום אפילו לקריסה של כלכלות מסויימות? התאוריות השונות של הדרכים בהן ארה"ב יכולה להגיע למטרה שלה מסתבכות כאשר לוקחים בחשבון את מדיניות הסחר האמריקאית הנוכחית. ברמה הכי בסיסית, אם וכאשר ארה"ב תמשיך בקו המסחר הנוכחי שלה כדי להחזיר משרות הביתה ולהפחית מערכו של הדולר, היא תצטרך לייבא פחות ולייצר יותר – הרי שפחות דולרים יעברו את גבולות המדינה. מעבר לקווי ההחלפה ונכסים פיננסיים, מרבית המדינות המתפתחות מקבלות דולרים בעבור המוצרים שהם מוכרים לארה"ב. ימכרו פחות מוצרים = יקבלו פחות דולרים. העלילה מסתבכת מאחר ש-"הבור" הגלובלי בדולרים עדיין חי וקיים. אם פחות דולרים עוזבים את ארה"ב זה בהכרח יוביל לעלייה בערכו של המטבע. אז מה כן אפשר לעשות בכדי לפתור את הפלונטר?
התשובה אולי טמונה במדיניות הסחר של ארה"ב. בסוף 2019 משרד המסחר האמריקאי פרסם נייר עמדה בו הוא טוען שהמשרד שוקל להתייחס למטבעות זרים שמתומחרים מתחת לערכם האמיתי כסובסידיית מסחר לא חוקית. משרד המסחר והאוצר האמריקאים יבחנו האם ממשלות זרות התערבו בשוק שערי החליפין מה שהוביל למטבעות יותר "חלשים". תופעה שראינו במספר כלכלות של מדינות מתפתחות ברחבי העולם. במידה וכן, המשרד יקבע, על פי העובדות האם פעולה כזו תגרור תגובה נגדית מצד ארה"ב של התערבות ישירה בשערי החליפין (מניפולציה פיננסית שנחשבת ללא מקובלת בעולם) שתוביל להחלשת הדולר.

ישנן עוד המון השערות בנושא אבל להפעם נצטרך להתעסק רק באלו שהן בעלי סבירות גבוהה להתרחשות. למרות זאת, ניתן להסיק מהניתוח שלנו מסקנות חשובות שהן לא בהכרח קשורות לשער דולר כזה או אחר. מצאנו שלמרות הבדלנות האמריקאית, המוסדות הפיננסיים משתפים פעולה מאחורי הקלעים כדי להימנע מנזק קולקטיבי. ראינו איך האינטרס האמריקאי משפיע על המדיניות המוניטרית האמריקאית וזו בתורה משפיעה על מדיניות החוץ. זה אומר שמדינות שמקיימות קשרים יותר הדוקים עם וושינגטון, או במינימום קשרים פחות מילטנטים ככל הנראה ירוויחו שקט כלכלי משמעותי יותר בשעת משבר בעקבות קווי ההחלפה ומשטר הסנקציות.

מעבר לכך, כל "ניחוש" אחר או חיזוי בעת הזו נראים מעט תלושים. הבחירות לנשיאות הן בעוד קצת פחות מחודש, הקורונה נמצאת עמוק מאוד בסבב השני שלה, דפוסי התנהגות אזרחיים ומדיניות ממשלתית ברחבי העולם משתנים כהרף עין. אנו נמצאים בתקופה חסרת תקדים בכל כך הרבה מובנים שזה יהיה נאיבי מאיתנו לנסות לנחש מה יקרה בכלכלה העולמית ובמדיניות האמריקאית בשנים הבאות. ניתוח יותר מעמיק על פעולות שהממשל האמריקאי בהקשר של הדולר כנראה יהיו נושא שנעסוק בו ב"משחק הגדול" בעתיד.

מקורות

https://economictimes.indiatimes.com/news/international/business/how-the-us-has-made-a-weapon-of-the-dollar/articleshow/65715068.cms?from=mdr
https://tradevistas.org/keeping-up-u-s-economic-sanctions/
https://www.cfr.org/backgrounder/what-are-economic-sanctions
https://am.jpmorgan.com/us/en/asset-management/institutional/insights/portfolio-insights/fixed-income/fixed-income-perspectives/examining-offshore-dollar-liquidity-in-light-of-the-three-phases-model/
https://www.jpmorgan.com/commercial-banking/insights/global-role-us-dollar
https://www.bis.org/statistics/gli2004.pdf
https://www.pragcap.com/why-do-countries-borrow-in-foreign-currency/
https://www.bis.org/publ/bppdf/bispap73v.pdf
https://mof.gov.il/en/PublicationsAndReviews/TheCreditRating/Pages/CreditRatingMethodology.aspx
https://www.lynalden.com/global-dollar-short-squeeze/#:~:text=There%20is%20currently%20a%20short,for%20one%20reason%20or%20another.
https://www.dlacalle.com/en/global-us-dollar-shortage-rises-as-emerging-markets-lose-reserves/#:~:text=Argentina%2C%20Brazil%2C%20Mexico%2C%20South,forced%20lockdown%20weakens%20export%20revenues.
https://www.ceicdata.com/en/indicator/saudi-arabia/foreign-exchange-reserves
https://www.ft.com/content/31ac88a1-9131-4531-99be-7bfd8394e8b9
https://www.xe.com/currencycharts/?from=USD&to=TRY&view=1Y
https://www.federalreserve.gov/monetarypolicy/bst_liquidityswaps.htm
https://www.csis.org/analysis/dollar-swap-lines-welcome-support-only-part-solution
https://www.thebalance.com/swap-line-definition-purpose-examples-3305966
https://www.arabnews.com/node/1671186/middle-east
https://www.census.gov/foreign-trade/statistics/highlights/top/top2007yr.html
https://georank.org/economy/argentina/mexico#:~:text=Argentina%20vs%20Mexico%3A%20Economic%20Indicators,and%2077th%20vs%2066th%2C%20respectively.
https://tradingeconomics.com/argentina/inflation-cpi
https://www.bloomberg.com/news/photo-essays/2019-09-11/one-country-eight-defaults-the-argentine-debacles
https://www.historycentral.com/Today/Mexico.html
https://www.tradingview.com/chart/?symbol=TVC%3ADXY
https://www.worldfinance.com/markets/the-dominance-of-the-us-dollar-is-called-into-question
“Global Trade and the Dollar,” International Monetary Fund Working Paper; http://www.sipotra.it/wp-content/uploads/2017/11/Global-Trade-and-the-Dollar.pdf
https://www.americanexpress.com/us/foreign-exchange/articles/usd-exchange-rate-affecting-global-credit-international-trade/#:~:text=A%20weak%20U.S.%20dollar%20exchange,of%20imports%20in%20dollar%20terms.
https://moneyweek.com/511452/donald-trump-weak-us-dollar
https://www.boi.org.il/en/NewsAndPublications/PressReleases/Pages/7-6-20.aspx
https://tradingeconomics.com/turkey/foreign-exchange-reserves
https://www.investopedia.com/terms/r/reflexivity.asp#:~:text=Reflexivity%20theory%20states%20that%20investors,investors'%20perceptions%20and%20thus%20prices.
https://www.govinfo.gov/content/pkg/FR-2019-05-28/pdf/2019-11197.pdf




פלג 34: סקירה עולמית 1

להורדת הפרק – קישור.

הפרק השבוע הוא ממש סקירה: נדבר על כווית והמשבר הפרלמנטרי בה, טורקיה, יוון וצרפת במזרח הים התיכון, קפריסין שחוסמת סנקציות אירופיות על בלארוס וההתפתחויות האחרונות במלחמת השבבים בין סין לארה״ב. המטרה של הסקירה היא להדגיש הזדמנויות וסיכונים לכם, הדמנויות וסיכונים בזירות שונות שבכולן כבר נגענו בעבר. כפי שציינתי לפני שבועיים הפורמט של הסקירות הוא ניסיוני ואשמח לשמוע מה אתם חושבים עליו, אם הוא שימושי לכם, מה אהבתם והאם הייתם רוצים לראות עוד ממנו. אתם מוזמנים לחלוק את המחשבות שלכם בקבוצת הפייסבוק של פל״ג, דרך צור קשר באתר, או לשלוח לי למייל ב-nitzanfoucks@gmail.com. בואו נתחיל, בסקירה עולמית.

כווית בדרך למשבר?

אחת הנקודות שאני מנסה לשוב ולהדגיש בניתוחים ב״משחק הגדול״ ובפל״ג הוא שאנחנו צריכים מאוד-מאוד להיזהר כשאנחנו מכניסים כמה מדינות לקטגוריה אחת. אם תשימו לב, אני כמעט ולא משתמש במונחים כמו ״המערב״ או ״המדינות הדמוקרטיות״, וגם בנוגע ל״ציר הסוני״ יש לי ספקות [ראו כאן].

אחד המונחים הבעייתים בהקשר הזה הוא ״נסיכויות המפרץ״, מונח שמאגד בתוכו את קטאר, בחריין, כוויית, איחוד האמירויות ולעיתים גם את עומאן וערב הסעודית. כשאנשים משתמשים בביטוי הזה הם חושבים על נסיכויות נפט עשירות ומושחתות, התלויות בחסדי האמריקנים ועסוקות בסבסוד האוכלוסייה העוינת שלהם בשביל השרידות הפוליטית שלהן. בזמן שחלק מהמאפיינים האלו נכונים לחלק מהנסיכויות, מדובר במדינות כל-כך שונות מבחינת צבא, כלכלה ואסטרטגיה שאסור להתייחס אליהן כמקבץ אחד למעט אולי בהקשר הגיאוגרפי.

איחוד האמירויות היא מרכז כוח כלכלי וצבאי, שנראה שעולה במעמדו למרכז כוח אזורי חדש. האמירויות מציגות סביבה ידידותית מאוד לעסקים ומהוות מרכז מסחר ולוגיסטיקה חשוב בשרשרת האספקה הגלובאלית. קטאר גם היא מרכז כוח כלכלי ודיפלומטי, מהווה חלק מהציר האיסלמיסטי ביחד עם טורקיה והאחים המוסלמים. בניגוד לאיחוד האמירויות, קטאר כנראה נמצאת ביחסים טובים יותר עם הממסד המדיני באמריקה [מקור], הודות למאמצי התיווך שלה באפגניסטן [מקור], האירוח של הפיקוד האמריקני במזרח התיכון [מקור], ודיאלוג אסטרטגי ושיתוף פעולה ביטחוני בין שתי המדינות [מקור].

לעומת שתי אלה, בחריין תלויה במדיניות החוץ שלה בערב הסעודית והכלכלה שלה נתונה במשבר מאז נפילת מחירי הנפט של 2014. האג״ח של בחריין מדורג כאג״ח ״זבל״, ומשקיעים ויזמים צריכים להיזהר מהצעות עסקיות ופיננסיות שיגיעו מהנסיכות – אין כאן כלכלה בריאה כמו זו של האמירויות [ראו כאן].

כווית נופלת בין בחריין ובין האמירויות וקטאר, מהבחינה הזו שהכלכלה שלה במצב טוב יותר מזו של בחריין אך רק טיפה יותר. הנפילה במחירי הנפט מאיימת להביא את הגרעון התקציבי של כווית השנה ל-22% מהתמ״ג [מקור], והמדינה צריכה מקור ממנו היא יכולה לגייס את הכסף לסגירת הגרעון. אפשרות אחת היא למשוך כספים מ״קרן עתיד הדורות״ (Future Generations Fund, FGF), שם יש לכווית נכסים בשווי של כמעט 490 מיליארד דולר. הבעיה בשביל הממשלה שתחת החוק הנוכחי היא אינה יכולה למשוך כסף מהקרן, אלא רק מקרן קטנה יותר בשם ״קרן עתודה כללית״ (General Reserve Fund, GRF), בה יש לכווית כ-38 מיליארד דולר.

באוגוסט, כחלק מהמאמצים להעביר חוק חוב חדש שיאפשר למדינה למשוך כספים מקרן עתיד הדורות, שר האוצר הכווייתי דיווח שלמדינה נותר רק 6.6 מיליארד דולר נזיל ושבאוקטובר היא לא תוכל עוד לשלם משכורות ללא גיוס של חוב נוסף [מקור]. הפרלמנט אבל דחה ב-16 באוגוסט את החוק החדש, שהיה מאפשר לממשלה לא רק לא למשוך כספים מקרן עתיד הדורות, אלא גם לגייס חוב בסך של 65 מיליארד דולר בשווקים בינלאומיים.

ללא חוק חוב חדש, לאמיר החדש של כווית – נוואף, שירש את סבאח שנפטר ב-20 בספטמבר – לא יהיו הרבה ברירות חוץ מלפזר את הפרלמנט ולהעביר את חוק החוב ע״י צו. בחירות חדשות לפרלמנט גם ככה אמורות להתקיים בסוף נובמבר [מקור], ואם האמיר יחליט לפזר את הפרלמנט הוא יהיה מחוייב תחת החוק לערוך בחירות בתוך חודשיים לפרלמנט חדש – כלומר שאם הוא יפזר אותו באוקטובר, הבחירות יהיו בדצמבר או אפילו בנובמבר, בתאריך המקורי.

השאלה המעניינת, והיא מה שמשקיעים ואנשי עסקים במפרץ צריכים לשים לב אליה, היא האם האמיר לא רק יפזר את הפרלמנט, אלא ישהה אותו לחלוטין, מעביר לא רק את חוק החוב החדש, אלא גם רפורמות משמעותיות בכלכלה הכוויתית, הכוללות העלאת מיסים וקיצוץ בסבסוד הממשלתי לאזרחים [מקור]. לכווית יש כיום אופוזיציה משמעותית – האופוזיציה מחזיקה כמחצית מהמושבים בפרלמנט מתוך 50 מושבים [מקור]. היא חסמה רפורמות כלכליות של הממשלה, מגנה על הסבסוד שלא רק שומר את הכלכלה הכוויתית לא יעילה, אלא גם מרושש את תקציב המדינה. האופוזיציה אבל משחקת פונקציה חשובה בתיעול הזעם הציבורי על המדינה, נותנת להם לפרוק אותו דרך הפוליטיקה הפרלמנטרית. אם האמיר יחליט להשהות את הפרלמנט ולהעביר חקיקה כלכלית חדשה, הוא עלול לעורר הפגנות נגדו, הפגנות שיעודדו ע״י האופוזיציה.

למה זה חשוב? האופוריה ממה שנתפס כ״גל נורמליזציה״ עם מדינות המפרץ עלול להפוך להיסטריה ברגע בו הפגנות ירעידו את כווית סיטי ובחריין תגיע למשבר חוב לאומי. משום שבקרב הציבור הרחב ״נסיכויות המפרץ״ נתפסות כגוש אחד הומוגני, משקיעים ויזמים שלא מכירים את ההבדלים הכלכלים בין האמירויות לבחריין וכווית לדוגמה עלולים להיבהל ולצאת משיתופי פעולה אתן. לחילופין, אותם משקיעים ויזמים עלולים להשקיע כסף בבחריין וכווית מבלי להבין את הסיכון הפוליטי שהם לוקחים על עצמם.

חשוב לכן לעשות את ההבחנה: קטאר והאמירויות הן שני השחקנים הגדולים בין הנסיכויות. בחריין וכווית נמצאות במשבר פיננסי. כווית, משום האופוזיציה החזקה שלה וחוסר הרצון של הממשלה לעורר זעם ציבורי, גוררת את רגליה מזה שנים בקידום רפורמה משמעותית בכלכלה. כמו כל מדינת מפרץ אחרת, כווית מחזיקה בתוכנית לרפורמות משמעותיות בכלכלה שלה, ״חזון 2035״, שהוצג עוד לפני התרסקות מחירי הנפט של 2014 [מקור]. על אף זאת, תעשיית הנפט והגז עדיין מהווה כמחצית מהתמ״ג של המדינה ומעל 90% מהכנסות הממשלה [מקור].

סביר שנראה את האמיר מפזר את הפרלמנט בשביל להעביר את חוק החוב הדרוש לו. אפשר והוא יחליט לנצל את ההזדמנות בשביל להשהות לחלוטין את הפרלמנט, מעביר שורה של רפורמות כלכליות במדינה שנתקעו בגלל אותה אופוזיציה. הדבר עלול לעורר זעם ציבורי, זעם ציבורי שישפיע לרעה על כווית, אך לא ישפיע על האמירויות.

מכאן גם שאם כווית תנרמל את היחסים שלה אתנו בחודשים הקרובים, הציפיות הכלכליות צריכות להיות צנועות. על הנייר כווית מעוניינת בגיוון הכלכלה שלה, בניית בסיס יצרני ותעשיית ידע [מקור]. אולם היא לא עשתה צעדים משמעותיים לשם השגת החזון הזה והיא סובלת משחיתות ואבטלה גבוהה. כמו בחריין, נרמול של היחסים שלנו אתה יהיה חשוב בעיקר בתחום הדיפלומטי, לא הכלכלי.

טורקיה, יוון והאיחוד האירופי

ומהמפרץ הפרסי לים התיכון. באמצע יולי 2020 ניתחנו כאן בפל״ג את הדינמיקה של טורקיה [ראו כאן]ֿ, וראינו שהטורקים מונעים מתפיסה שלהם ככוח אזורי ועולמי חדש, תפיסה שנובעת לא רק מניתוח אסטרטגי קר, אלא גם מהפוליטיקה של ארדואן – ארדואן רוכב על פופוליזם לאומני, וההצגה שלו כסולטן טורקי חדש שיחזיר את המדינה לגדולתה עוזרת לו לשמור על תמיכת הציבור בו. כתבתי אז באותו ניתוח את הדברים הבאים:

״טורקיה לכודה בדינמיקה שתמשיך לדחוף אותה למשברים כלכלים חדשים והרפתקאות צבאיות מיותרות. תחת החלום שלה ככוח אירו-אסיאתי עצמאי ועם הצורך של ארדואן לשמור על כוחו בבית, הטורקים יחפשו הזדמנויות להגדיל את השפעתם באגן הים התיכון והמזרח הקרוב. התשובה מול מדיניות כזו אינה פרגמטיות, אלא חיזוק הקשרים האזורים בשביל לרסן את ההתנהגות האופורטוניסטית של טורקיה. טורקיה היא אכן מדינה חזקה וחשובה באגן הים התיכון – אך גם היא אינה יכולה להילחם מול כל האזור ולנצח.״ במילים אחרות טורקיה היא תוקפן שיש לרסן ע״י הצגת כוח, משום שרק הצגת כוח תצליח להביא אותה להתפשר, גם אם לא לשנות מהיסוד את האסטרטגיה התוקפנית שלה.

בניתוח אחר, על האסטרטגיה הימית של ישראל לים התיכון, הצעתי שישראל, יחד עם יוון וקפריסין, תהיה אותו כוח שירסן את התוקפן הטורקי, מייצרת ציר ביטחוני חדש לאגן הים התיכון שיעצים אותנו אסטרטגית וירסן לא רק את הטורקים, אלא גם את המצרים והצרפתים אם יהיה בזה צורך.

לצערי כשהטורקים שלחו באוגוסט ספינת מחקר למים הטריטוריאלים של יוון [מקור], ישראל לא הייתה הראשונה לשלוח כוחות לעזרת היוונים. מי שנכנס במקומנו הם הצרפתים, שהודיעו שהם מגדילים את הנוכחות הצבאית שלהם במזרח הים התיכון, כולל שליח ספינות ומטוסים לאזור [מקור]. הם גם תומכים בקריאה של קפריסין לאיחוד האירופי להטיל סנקציות כלכליות על טורקיה [מקור].

האיום בסנקציות כלכליות מצד שותף הסחר הכי גדול של הטורקים כמובן פגע בכלכלה הטורקית, מביא את הלירה לצנוח משער של 6.9 לירות לדולר בתחילת אוגוסט ל-7.7 לירות לדולר בסוף ספטמבר. ביחד עם בריחת ההון של משקיעים ויזמים מהמדינה, הכלכלה בטורקיה נמצאת בצלילה חופשית. האינפלציה לחודש אוגוסט עמדה על כמעט 12% [מקור] ואין שיפור בשיעור האבטלה, העומדת על 13% [מקור].

בתחילת השנה ראיתי בפורומים מקצועיים שונים בארץ זלזול בסנקציות האירופיות על הטורקים, דבר שאני מניח נובע בין השאר מהתפיסה הצבאית בעיקרה של הביטחון הלאומי כאן. משום שאנחנו מסתכלים בעיקר ״דרך קנה האקדח״ [ראו כאן], אנחנו נוטים להעריך יותר את השחקן שנתפס ככוח הצבאי האגרסיבי ולא את השחקן שהוא כוח כלכלי אך מתון יותר. אולם תפיסה לחוד ומציאות לחוד – טורקיה היא לא כוח כלכלי מספיק גדול בשביל להתעלם מסנקציות מהכלכלה הגדולה בעולם, האיחוד האירופי. היא גם לא שחקן צבאי מספיק חזק כדי להתמודד עם היוונים והצרפתים גם יחד. המעמד שלה בזירה הבינלאומית כל-כך מעורער שלא בטוח שתקרית עם צרפת לא תעלה לה בהדחתה מנאט״ו.

הצמיחה הכלכלית המהירה של טורקיה תחת ארדואן בעשור וחצי הראשונים של המאה ה-21 הייתה הודות למשיכה של השקעות ופיתוח התעשייה הקלה של המדינה. משום הקרבה של טורקיה היא הציעה ליצרנים אירופים מקור זול לכוח עבודה שקרוב לשווקים בהם הם מוכרים. אם טורקיה תאבד את הגישה לאיחוד האירופי, טורקיה תאבד את מקומה בשרשרות האספקה של אירופה. לכן הצעדים התוקפניים של ארדואן, יחד עם האיום בסנקציות מצד האיחוד, די היה בהן להפיל את המטבע הטורקי ולפגוע קשות בכלכלה.

האם טורקיה תתקפל מול הלחץ הכלכלי והדיפלומטי של האיחוד וצרפת? לפי דיווח בפוליטיקו מה-22/09/2020, טורקיה ויוון הסכימו לשיחות על הגבול הימי שלהן [מקור], שיחות ששר החוץ של יוון הדגיש ״אינן משא ומתן״. כלומר היוונים מודעים לעמדה האסטרטגית העדיפה שלהם למרות שלכאורה הם נחותים צבאית מול הטורקים. יוון אגב הודיעה לא מזמן שהיא מתכוונת להגדיל את ההוצאה הצבאית שלה ולגייס עוד כ-15 אלף חיילים, ביחד עם רכישות ביטחוניות [מקור]. הצרפתים כבר סגרו עסקה למכירת מטוסי קרב ליוון [מקור].

הדילמה עבור טורקיה היא פשוטה: אם היא תמשיך בקו התקיף שלה מול יוון ועכשיו צרפת, היא תראה את הלירה נשחקת והכלכלה ממשיכה להידרדר. גם אם ארדואן יוכל להמשיך ולהלהיב את ההמון הטורקי לתמוך בו ובחזון שלו לתחייה לאומית, טורקיה תהפוך יותר ויותר ענייה ועוד חברות ומשקיעים יעזבו אותה. עם תעשייה מתנוונת טורקיה וסנקציות מהמערב טורקיה תצטרך לפנות לרוסיה או סין בשביל הלוואות והשקעות – מה שיפגע בעצמאות האסטרטגית של טורקיה ועלול להפוך אותה כפופה למוסקבה או בייג׳ין.

לחילופין, טורקיה יכולה להנמיך את הלהבות מול יוון ע״י ישיבה לשולחן המשא ומתן. אתונה ופריז לא דורשות מטורקיה לקבל את הגבול הימי הנוכחי כסטטוס קוו, אלא כבסיס למשא ומתן שיסדיר את הגבול ביניהן. טורקיה תוכל להרחיב את האזור הימי שלה, גם אם לא במידה שהיא רוצה. כמובן, צעד כזה עלול להיתפס בעיני הרחוב ככניעה למערב, ועל-כן ארדואן כנראה יחפש לצייר זאת דווקא כהתקפלות של המערב – אולי כהכרה של יוון בזכות ההיסטורית של טורקיה. תהיה אשר תהיה הדרך בה ארדואן יעשה ספין למו״מ, אין לטורקיה הרבה ברירות חוץ מלשבת למו״מ עם יוון – המשך העימות במזרח הים התיכון רק יפגע בה עוד.

העובדה שצרפת היא השחקן המוביל במתיחות הזו היא לצערי חדשות לא טובות לחזון של ציר אסטרטגי יוון-ישראל-קפריסין. לצרפתים יש עניין לשמור על הנוכחות שלהם במזרח הים התיכון לא רק כדי לבלום את הטורקים, אלא גם לחזק את התפיסה שהאיחוד האירופי הוא לא רק גוף כלכלי, אלא גם גוף גיאופוליטי, שיכול להגן על האינטרסים האסטרטגים שלו. פריז מבחינתה כנראה מובילה את התגובה האירופית לתוקפנות הטורקית, מגנה על הריבונות של אחת מחברות האיחוד מתוקפן חזק יותר.

אם פריז תצליח לפתור את הסכסוך בין יוון וטורקיה ע״י מו״מ, ואם – וזה יותר משמעותי – תצליח לשכנע את האיחוד האירופי כולו לעמוד כגוף אחד באגן הים התיכון, ישראל תאבד הרבה מהמרחב האסטרטגי שלה באגן הים התיכון, הופכת ממנהיגה אזורית לנספחת למאמצים של האיחוד האירופי. יוון וקפריסין ילכו עם האיחוד, וצרפת תהפוך לנותנת הטון באגן הים התיכון. אם אנחנו נהיה תלויים באיחוד האירופי לביטחון שלנו בים, הוא עלול למנף זאת בשביל ללחוץ עלינו בנושאים אחרים, בעיקר בנושא הסכסוך הישראלי-פלשתיני. הדומיננטיות הדיפלומטית של ארה״ב בזירה שלנו היא לא ברורה מאליה, ועם צמצום העניין האמריקני באזור ובים התיכון אנו עלולים למצוא את עצמנו תלויים יותר בבריסל. כמובן, אם האיחוד האירופי יצליח להתאחד כגוף גיאופוליטי יחיד.

טורקיה, בלרוס וקפריסין

הבעיה של האיחוד האירופי שמשום שההנהגה שלו אינה מקבלת את מנדט העם – אין לאיחוד נשיא נבחר כמו נשיא הפדרציה של ארה״ב – בשביל לבצע החלטה משמעותית כמו הטלת סנקציות האיחוד חייב את הסכמת כל חברותיו לשם כך. לכן לדוגמה ישראל לא צריכה לחשוש מסנקציות מהאיחוד כולו, לא משנה מה תהיה המדיניות שלנו בשטחים – מספיק שרומניה או הונגריה יסרבו להצביע בעד כדי לשתק את האיחוד.

דבר דומה קורה עכשיו בנושא הסנקציות על בלרוס, והוא נוגע לא רק בבעיות המבניות של האיחוד שמעכבות אותו מלהיות שחקן משמעותי בזירה הבינלאומית, אלא גם חושף את הפער הגדול שקיים עדיין בין ברלין ופריז בנוגע ליחסי חוץ. איך?

האיחוד מנסה כבר מספר שבועות להגיע להחלטה על הטלת סנקציות על בלרוס כדרך ללחוץ את לוקשנקו להפסיק את האלימות נגד המפגינים. הסנקציות אינן סנקציות כלכליות נגד כל בלרוס, אלא סנקציות נגד אישיים פוליטיים המעורבים בזיוף הבחירות ובדיכוי האלים של המפגינים. ההחלטה להטיל את הסנקציות התקבלה כבר באוגוסט ע״י הנהגת האיחוד, אך מאז האיחוד לא מצליח להגיע להסכמה בין כל חברותיו להטיל את הסנקציות. מי תוקעת את התהליך? קפריסין, שמסרבת לתמוך בסנקציות על בלרוס כל עוד האיחוד לא עושה דבר מול התוקפנות של טורקיה במזרח הים התיכון [מקור].

התסכול של קפריסין הוא ברור: ספינות טורקיות חדרו למים הטריטוריאליים שלה מאז מאי 2019, מפריעות לקידוחים של קפריסין באזור [מקור]. טורקיה אינה מכירה בגבול הימי של דרום קפריסין עם צפון קפריסין הטורקית, בעוד רוב העולם לא מכיר בצפון קפריסין כמדינה עצמאית [מקור]. מבחינת החוק הבינלאומי, הטורקים יוצאים לעזרתה של מדינה שלא מוכרת ברוב העולם, מה שאומר שאין שום הצדקה לחדירה שלהם לשטח הימי של קפריסין. קפריסין הגישה ב-18 ביוני רשימת אישים וגופים טורקיים לסנקציות אירופיות, אך לא ראתה שום תגובה מצד האיחוד. מבחינתה של קפריסין זה אבסורד שהאיחוד מסרב להגן על האינטרסים של חברה בו, בעוד הוא יוצא במרץ להגן על הדמוקרטיה והאזרחים בבלרוס, מדינה שאפילו לא נמצאת בתהליך חברות לאיחוד.

הביקורת של קפריסין אינה שלה בלבד, והיא חושפת את הפער האסטרטגי בין ברלין לפריז מהו בדיוק האיחוד האירופי ומה מדיניות החוץ שלו צריכה להיות: הגרמנים מעדיפים להיות מעצמת סטטוס קוו כל עוד זה נוח להם – מול טורקיה הם מעדיפים לנקוט עמדה של מתווך שיכול לנהל מו״מ בין הצדדים השונים – טורקיה ויוון. מול בלרוס הם מוכנים להפעיל סנקציות, אך רק סנקציות אישיות. מה ההבדל בין המקרים? אפשר וההבדל הוא שבין גרמניה לטורקיה יש מסחר פורח, היקף של כ-36 מיליארד דולר בשנת 2018 [מקור], מסחר שעלול להיפגע מסנקציות. מול בלרוס סנקציות אישיות לא יפגעו במסחר המצומצם יותר בין ברלין למינסק ולא יפגע במסחר בין גרמניה ורוסיה.

אפשר לראות את העמדה הגרמנית טוב יותר אם לוקחים גם בחשבון את התגובה חסרת השיניים להרעלה של נבלני, איש האופוזיציה הרוסי: אחרי שמרקל טענה שנבלני הורעל ודרשה חקירה מהרוסים, היא המשיכה ל… לא לעשות כלום. הגרמנים ״מתייעצים״ עם נאט״ו והשותפים האירופים שלהם, אך בו בזמן מקורבים למרקל הבהירו לכתבים של רויטרס שצינור הגז בין רוסיה לגרמניה “Nord Stream 2” כנראה לא יפגע גם אם האיחוד יחליט להטיל סנקציות על רוסיה [מקור]. כלומר גרמניה תגדיל את ייבוא הגז שלה מרוסיה ואת התלות של אירופה בגז רוסי, בעודה קוראת לרוסיה לחקור את נסיבות הרעלתו של נבלני         .

הבעיה של פריז עם העמדה הגרמנית היא שהיא פוגעת באפשרות של האיחוד האירופי להתרומם מגוף כלכלי לגוף גיאופוליטי, גוף שיכול להגדיר את האינטרס הלאומי שלו ולפעול בהתאם. כשברלין מסרבת ״לנקוט צד״ בסכסוך בין טורקיה ליוון, היא בעצם מסרבת לבוא לעזרה של חברה באיחוד (יוון) מול מי שאינה חברה באיחוד (טורקיה). הרצון של גרמניה להיות הוגנת לשני הצדדים משמעותה שחברות באיחוד היא בעיקר חברות כלכלית וביורוקרטית, ללא שום השלכות ביטחוניות או אסטרטגיות. אם בסופו של יום חברה באיחוד צריכה להתמודד לבד עם מדינה יריבה, מבלי שהאיחוד כולו יבוא לעזרתה, הרי שהאיחוד לא רלוונטי לאסטרטגיה הלאומית.

צרפת רוצה לראות את אירופה פועלת באופן אקטיבי להגנתה, עם צרפת – איך לא – עומדת בראשה [ראו כאן]. קרוב לוודאי שכל עוד מרקל נמצאת בתפקיד הקנצלר, ברלין לא תשנה את עמדתה או המדיניות שלה. קואליציית מרכז-שמאל, עם אלמנט משמעותי יותר של המפלגה הירוקה, אפשר ותהיה אגרסיבית יותר כלפי רוסיה וטורקיה בנושאים של זכויות אדם, מוכנה להתעלם מאינטרסים כלכלים שיפגעו בגלל מדיניות כזו [ראו כאן וכאן].

בכל מקרה, המשבר בבלרוס והמתיחות מול טורקיה חושפים שהאיחוד האירופי עדיין לא מסוגל להתנהל ככוח גיאופוליטי עצמאי בזירה הבינלאומית. זה אומר שיש לישראל עדיין חלון זמן אסטרטגי לאתגר את העזרה שיוון מקבלת מהאיחוד ע״י סיוע מצדנו. במקרה בו ברלין ופריז יצליחו להגדיר אג׳נדה אסטרטגית ברורה לאיחוד, ישראל תהפוך למרכיב חשוב ובעל השפעה בביטחון האירופי דרך יוון. במקרה וברלין ופריז ימשיכו להיאבק זו עם זו, ישראל תוכל לגבש מבנה ביטחון לאגן הים התיכון שלא יהיה תלוי באירופה, וישמור על האינטרסים האסטרטגים שלנו בים ללא קשר לאן האיחוד יחליט ללכת.

מלחמת השבבים

אני רוצה לסיים את הסקירה שלנו במשהו שהוא כל-כך גדול וכל-כך משמעותי שמפני שהוא כל-כך גדול ומשמעותי קשה לתפוס אותו: הגבלות הייצוא של ארה״ב על שבבים מתקדמים לחוואווי. הזכרתי את זה בניתוח על המתיחות בטאיוואן שארה״ב הוסיפה בסוף אוגוסט הגבלות נוספות על חוואווי שמטרתן לסגור פרצות בהגבלות הייצוא הקודמות [מקור]. החל מאמצע ספטמבר כל מי שמשתמש בטכנולוגיה אמריקנית בייצור שבבים – חברה אמריקנית או זרה – לא יכול לייצא אותם לחוואווי ללא אישור של ארה״ב.

למה זה כל-כך משמעותי? ב-2016 התפרסם ספר בשם “War By Other Means: Geoeconomics and Statcraft” שסוקר את הנושא של גיאו-כלכלה – איך מדינה משתמשת בכלים כלכלים לקידום יעדים גיאופוליטיים ואיך הצעדים הכלכלים של מדינות אחרות משפיעות על היעדים הגיאופוליטיים שלה. בספר, שהתפרסם לפני כניסתו של טראמפ לתפקיד, נכתב בפירוש ש״סביר שסחר לא יוכל לשמש את ארה״ב ככלי גיאו-כלכלי״. למה? מפני שלארה״ב לכאורה אין שליטה בזרימת הסחר שלה, אין לה שליטה בגישה לשוק שלה ועדיף לה להמשיך ולתמוך בסחר חופשי גלובאלי, גם אם מדינות מסויימות – בעיקר סין – מרוויחות מהגישה הליברלית שלה.

העניין שהטיעון הזה היה נכון גם לפני 20 שנה בנוגע לסנקציות פיננסיות, סנקציות בהן וושינגטון מנתקת אנשים או גופים ממערכת הבנקאות העולמית, בעיקר ע״י ניצול הדומיננטיות של הדולר כמטבע עולמי [מקור]. לפני 20 שנה הטיעונים נגד סנקציות פיננסיות היו דומים לאלה נגד סנקציות סחר – הן לא אפקטיביות בהשגת המטרות שלהן, הן פוגעות בארה״ב בטווח הארוך והן פוגעות בכלכלה האמריקנית [מקור]. מה שהביא לשינוי ולשכלול של הסנקציות הפיננסיות הייתה המלחמה בטרור תחת בוש, מלחמה שהתרחשה לא רק במרחב הפיזי בחיסול תאי טרור אלא גם במרחב הפיננסי, עם ארה״ב מאתרת וחוסמת גופים הקשורים למימון של ארגוני טרור [מקור]. רמת השכלול של ארה״ב בסנקציות היא כזו שהיא יכולה היום לחסום אישים, גופים ומדינות במהירות, והקלות בה היא יכולה לעשות זאת הופכת את הסנקציות הפיננסיות – לטוב או לרע – לכלי המועדף בוושינגטון למדיניות חוץ.

ממשל טראמפ נמצא היום בצעדים הראשונים בשביל להפוך את הסחר של ארה״ב לכלי גיאו-כלכלי דומה לזה של סנקציות פיננסיות. מה שנדרש לשם כך הם שני דברים: א׳ בסיס חוקי בשביל הנשיא לפעול בנושא סחר ללא פיקוח או מגבלה מצד הקונגרס. את זה רוברט לייטהייזר ביסס ע״י שימוש בפסקה 301 של חוק הסחר של 1974, שנותנת לנשיא את האפשרות להשתמש בכל פעולה נדרשת, כולל מכסים, בשביל להכריח מדינה זרה לבטל מדיניות או פעולות הפוגעות בהסכם סחר בינלאומי או בארה״ב. מה שראינו ב-4 השנים האחרונות הוא את הנשיא מנהל סכסוך סחר עם אחד מהשותפים הגדולים ביותר של ארה״ב מבלי שלקונגרס תהיה מילה בנידון, לא בנוגע למכסים ולא בנוגע להסכם כשיהיה. לייטהייזר אומר זאת במפורש במתן עדות בפני הקונגרס [מקור].

נוסף על פסקה 301 של חוק הסחר, לנשיא יש גם יכולת לשלוט בייצוא אמריקני תחת חוק רשות הייצוא של 1979 (Export Administration Act, EAA) וחוק השליטה בייצוא של 2018 (Export Controls Act) [מקור]. שני החוקים מאפשרים לנשיא להגביל את הייצוא של מוצרים וטכנולוגיות אמריקניות במקרה של חשש לביטחון הלאומי או במקרה של חשש ליתרון הטכנולוגי של ארה״ב, כלומר הנשיא יכול לחסום ייצוא של טכנולוגיה לא רק אם היא בעלת שימוש כפול ומשפיעה על הביטחון הלאומי, אלא גם אם היא חשובה ליתרון הטכנולוגי של ארה״ב.

החוקים האלו גם אינם מוגבלים רק לאזרחים או חברות אמריקניות – גופים במדינות אחרות שעושים שימוש במוצרים או ידע אמריקני כפופים לחוק בדיוק כמו גופים בארה״ב. אם לדוגמה אתם חברה בישראל, שמשתמשת בתוכנה שלה גם בתוכנה שמקורה בארה״ב – אתם צריכים אישור מהממשל לייצא למדינות הנתונות תחת הגבלות ייצוא. כמובן שיש כאן דקויות משפטיות מה בדיוק נחשב כתוכנה אמריקנית ומה השימוש שהופך אתכם לכפופים להגבלות הייצוא של ארה״ב, אך בגדול לנשיא יש את היכולת החוקית להגביל את הזרם של סחורות אמריקניות למדינות זרות, גם אם אלה רוכשות את המוצרים מצד שלישי ולא מארה״ב ישירות.

עם הבסיס החוקי, מה שדרוש כדי שסחר יהפוך לכלי גיאו-כלכלי דומה לסנקציות הוא שהביורוקרטיה בארה״ב תלמד כיצד להשתמש בו. בשביל להטיל סנקציות או להגביל ייצוא צריך יותר מרק לצייץ – משרד המסחר צריך לעדכן את הרגולציות ולהודיע לחברות המעורבות בייצוא קיים. חברות צריכות להיערך לשינוי, לבחון האם הוא רלוונטי אליהן ולהתכונן בהתאם. הגבלות הייצוא גם צריכות להיות אפקטיביות: מה שהאמריקנים לומדים עם חוואווי שיש לחברות דרכים שונות להשיג את המוצרים הדרושים להן. אם אסור למכור לחוואווי ישירות, יצרנים אמריקנים השתמשו בחברות בת ושלוחות זרות כדי לייצא לחוואווי [מקור]. הממשל לכן צריך כל הזמן לעקוב איך השוק מגיב, להבין איך הוא עוקף את הגבלות הייצוא ולשפר אותן כדי לחסום אותו.

מה שאנחנו רואים היום בהגבלות הייצוא של ממשל טראמפ לחוואווי הוא את הממשל האמריקני לומד איך להשתמש בסחר ככלי גיאו-כלכלי, איך לקחת את אחד המוצרים הכי גלובלים שיש – שבבים, שבשביל ייצורם מעורבות עשרות חברות בתהליכי ייצור, תכנון ובדיקה – ולמנוע אותו מחברה ספציפית. מה שהממשל לומד עכשיו יוכל לשמש גם ממשלים בעתיד, ומשום שהוא לא דורש את אישור הקונגרס, או מסכן חיים של אמריקנים, סביר שממשל טראמפ לא יהיה האחרון להשתמש בסחר ככלי לחץ. זה מחריד את הסינים.

סין מייבאת כיום את רוב השבבים הנחוצים לה מהחוץ, כשייצור מקומי עונה רק ל-16% מהביקוש [מקור]. התעשייה המקומית שלה מפגרת אחרי שני היצרנים המתקדמים בעולם: סמסונג בדרום קוריאה ו-TSMC בטאיוואן. שתי החברות מציעות כבר היום שבבים בארכיטקטורה של 5 ננומטר [מקור] ועובדות על פיתוח תהליכי הייצור לארכיטקטורה של 3 ננומטר [מקור]. SMIC, יצרן השבבים הגדול בסין, התחילה ב-2019 רק בייצור של שבבים בארכיטקטורה של 14 ננומטר [מקור], כלומר התעשייה המקומית בסין מפגרת כשניים-שלושה דורות אחרי העולם. הגבלות הייצוא שהטילה וושינגטון מונעות מסמסונג ו-TSMC למכור את השבבים שלהן לחוואווי, משום שהן משתמשות בכלים אמריקנים בייצור שלהן. בנוסף, ב-28 בספטמבר משרד המסחר האמריקני הפיץ מכתב לחברות שבבים אמריקניות שהן חייבות להשיג רישיון לייצוא שבבים ל-SMIC, מהלך שמטרתו ללא ספק לפגוע בפיתוח של החברה [מקור].

למה הסינים לא פשוט גונבים את הטכנולוגיה? ייצור שבבים הוא מורכב יותר מרק גניבת הטכנולוגיה. נדרשת הקמה של תשתיות מתקדמות והפעלה של שיטות ייצור מתקדמות – כשהנזק משגיאה בתהליך הייצור, שגיאה שיכולה להיות גם רמת ווקום לא מספקת, עלול להגיע לעשרות מיליוני דולרים. המשמעות היא שגם אם סין תגנוב היום את הטכנולוגיה לשבבים בארכיטקטורה של 5 ננומטר, ייקח לה מספר שנים רק להקים את המפעל בשביל להשתמש בטכנולוגיה – ועד שהמפעל יקום, הטכנולוגיה כבר תהיה ישנה.

לסינים יש שתי אפשרויות: האפשרות הראשונה היא לנסות ולהפוך את סמסונג או TSMC מלהיות בצד של האמריקנים למחנה שלהן. זה אומר או להפוך את טאיוואן להיות פרו-בייג׳ין או את דרום קוריאה. דרום קוריאה תלויה במטרייה הביטחונית של ארה״ב וסין היא עדיין הפטרון של צפון קוריאה. ניסיון להפוך את טאיוואן לתמוך בבייג׳ין הוא עוד פחות חסר סיכויי.

האפשרות השנייה היא לפתח את תעשיית השבבים שלהם כך שתסגור את הפער עם שאר העולם. סביר שנראה בתוכנית החומש הבאה של סין, ל-2021-2025, השקעה מאסיבית בתעשיית השבבים שלה, עם עידוד השקעות בתשתית ובמחקר ופיתוח, אם ע״י הטבות מס, השקעות של הממשלה, עידוד סטודנטים ללמוד מקצועות רלוונטים ועוד [מקור]. סביר גם שנראה את המאמץ להקים תעשיית שבבים עצמאית במסגרת מאמץ גדול יותר של בייג׳ין לעודד את העצמאות הכלכלית של סין, ע״י הקטנת התלות של התעשייה הסינית בייבוא והגדלת הצריכה הפרטית במדינה [מקור].

ההשלכות האסטרטגיות של כל הצעדים האלו הן משמעותיות: ראשית, חוואווי כנראה לא תהיה החברה הסינית האחרונה לספוג סנקציות סחר מארה״ב. המשמעות היא שמי שמתכנן להסתמך על טכנולוגיה סינית לתשתית שלו בעסק, או אפילו למוצרי צריכה, יראה בטווח הבינוני – כ-5 שנים עד 10 שנים [מקור] – שמוצרים סינים מפגרים אחרי מוצרים מערביים מבחינת כוח העיבוד שלהם, עם שבבים נחותים לאלה המערביים. מכאן גם שיזמים או משקיעים המעורבים או מתכננים להיות מעורבים במיזמים משותפים עם חברות סיניות הדורשים שבבים מתקדמים – לדוגמה בתחומים של אינטליגנציה מלאכותית, 5G, רכבים אוטונומיים או מציאות רבודה – צריכים לכלול בהערכות הסיכון שלהם את ההשלכות של הגבלות ייצוא אמריקניות. אתם לא רוצים להשקיע מיליונים במיזם רק כדי לגלות שוושינגטון חנקה אותו.

שנית, אם וושינגטון תמנע שבבים מתקדמים מחברות סיניות, חברות מערביות יקבלו יתרון טכנולוגי משמעותי שיכול להתבטא גם ביתרון שוק. אם אתם עוסקים בפיתוח בתחום של ״תעשייה דור 4״ לדוגמה, אתם בהחלט יכולים להוסיף כיתרון אסטרטגי שלכם שאתם לא תהיו חשופים להגבלות ייצוא כמו המתחרים הסינים שלכם. ייקח זמן לשרשרות האספקה הגלובליות לעבד את האיום מוושינגטון עם הגבלות ייצוא, אך סביר להניח שהן ירצו לצמצם את התלות בחברות וספקים סינים היכן שהנזק מהגבלות ייצוא עלול להיות גדול מדי.

שלישית, הדגש הסיני על ייצור מקומי כנראה יציע הזדמנויות לחברות שלא תלויות בטכנולוגיות אמריקניות, אך תוך איבוד שוק בטווח הארוך יותר, כלומר הם ירצו למשוך חברות זרות בשביל להדביק את הפער, כשהמטרה הסופית היא לא להיות תלויות באותן חברות זרות. חברות שבבים שכיום עיקר השוק שלהן הוא בסין, יראו ירידה במכירות בטווח של 5 עד 10 שנים. טוב אם הן יבחנו איך להתמודד עם הירידה הזו, וטוב אם משקיעים בחברות טכנולוגיות יעקבו אחרי פרסומי אסטרטגיה בנושא או יעלו שאלות במסגרת מפגשי משקיעים.

סיכום

העולם שלנו נמצא בשינוי עמוק, עם הסדר האמריקני בשינוי מהותי. מדינות המפרץ מתמודדות עם נפילה במחירי הנפט וחוסר עניין אמריקני. במזרח הים התיכון, טורקיה מנסה למצב את עצמה כמעצמה אזורית חדשה אך נתקלת במציאות הקשה של היעדר כלכלה שתוכל לתמוך בשאיפותיה. האיחוד האירופי ממשיך להתקשות להתנהל כגוף אחד, משוסע ע״י החברות השונות בו. וארה״ב וסין פועלות לנתק את התלות ההדדית ביניהן, עם וושינגטון מפתחת את היכולת להשתמש בסחר ככלי גיאו-כלכלי חדש. תעשיית השבבים כנראה תהיה הראשונה להתפצל לבסיס אמריקני וסיני, אך היא לא תהיה האחרונה. תודה לכם על ההקשבה.




פלג 33: מלחמות הקווקז

להורדת הפרק – קישור.

תכננתי שהפרק השבוע יהיה סקירה עולמית על נושאים כמו המתיחות במזרח הים התיכון והמשבר החוקתי של כווית, אך כפי שכתוב במקורות: ״רבות מחשבות בלב איש ועצת ה׳ היא תקום״ (משלי י״ט, כ״א). בראשון השבוע, ערב יום הכיפורים, ארמניה ואזרבייג׳ן פתחו במלחמה זו נגד זו סביב החבל הבדלני נַגוֹרְנוֹ קַרָבָּאך [מקור]. ארמניה הודיעה על משטר צבאי וגיוס חירום, כמו גם אזרבייג׳ן. בעודכם שומעים את זה כנראה שהארמנים והאזרים עדיין נלחמים, כל צד מפעיל מל״טים, טנקים וארטילריה כבדה, כותש זה את זה – הארמנים מחסלים שיירות תחמושת והאזרים מחסלים טנקים ארמנים. המצב נזיל מאוד ולכן כל מה שאדבר עליו בנוגע לסכסוך בין המדינות נכון לבוקר של יום רביעי, ה-30/9/2020. אינני יודע אם עד שתקשיבו לפרק מועצת הביטחון תקבל החלטה לסיום העוינות ותאיים בסנקציות על הצדדים.

מה קרה ששני הצדדים דווקא עכשיו נלחמים זה בזה? לא ברור. באמצע יולי הארמנים תקפו עמדות של אזרבייג׳ן והרגו מספר חיילים אזרים, כולל גנרל [מקור]. עכשיו נראה שהיו חילופי אש בין שני הצדדים, והאזרים החליטו לצאת במבצע לכבוש את נגורנו קרבאך, חבל ארץ הנשלט ע״י ארמניה אך מוכר ע״י הקהילה הבינלאומית כשייך לאזרבייג׳ן. העימות גם לא נדלק מחדש ביולי – ירי צלפים וחילופי אש מתרחשים כל הזמן בחבל, שגם ראה התכתשות דומה בהיקפה בין אזרבייג׳ן לארמניה ב-2016, אז נהרגו כ-120 חיילים [מקור].

מה הסיפור עם נגורנו קרבאך? נגורנו קרבאך הוא חבל ארץ שרוב האוכלוסייה בו ארמנית, אולם בזמן בריה״מ מוסקבה החליטה להעביר אותו לידי הרפובליקה הסוציאליסטית של אזרבייג׳ן, ולא לידי הרפובליקה של ארמניה [מקור]. זו טקטיקת ״הפרד ומשול״ קלאסית של הסובייטים [מקור], שהיו מערבבים כמה קבוצות אתניות באותה רפובליקה סוציאליסטית בשביל להחליש אותה ולהפוך אותה לתלויה במוסקבה.

עם ההיחלשות של בריה״מ קרבות התחילו בין אזרבייג׳ן וארמניה התחילו סביב סוף 1987, וכשבריה״מ התפרקה סופית בדצמבר 1991 בדלנים בחבל נגורנו קרבאך הכריזו על עצמאותם מאזרבייג׳ן בתחילת 1992, מביאים את אזרבייג׳ן לפלוש לחבל ואת הארמנים לצאת לעזרתו. ב-1994, אחרי כ-30 אלף הרוגים, שני הצדדים הגיעו להפסקת אש, אך מבלי שגורל החבל יוכרע: מבחינת הקהילה הבינלאומית, חבל נגורנו קרבאך מוכר כשטח השייך לאזרבייג׳ן, והקהילה הבינלאומית אינה מכירה במדינה העצמאית שהוכרזה ע״י הבדלנים. הארמנים מחזיקים בחבל צבאית, אך הם מאפשרים לו להתקיים כמדינה עצמאית לכאורה, אך מבלי שגם ארמניה מכירה בו ככזו. עמדתם של הארמנים שתושבי החבל צריכים להחליט בעצמם על עתידם, ע״י משאל עם [מקור]. בפועל המדינה של נגורנו קרבאך תלויה כל-כך בארמניה שניתן ויש המתייחסים אליה כחלק מארמניה ממש.

השליטה של ארמניה בנגורנו קרבאך נותנת לה יתרון גיאוגרפי על אזרבייג׳ן, ע״י שליטה ברכס הרי ארמניה המשקיף על שפך נהר קורה, שם נמצאת רוב אוכלוסיית אזרבייג׳ן. אנחנו יכולים לחשוב על נגורנו קרבאך כיהודה ושומרון של האזרים, רכס הררי המשקיף למישור בו נמצא הלב הכלכלי והדמוגרפי של המדינה.

מאז ראשון, ה-27/09/2020, אזרבייג׳ן מנסה להשתלט על חלקים של נגורנו קרבאך ולהחזיר את הטריטוריה שהיא רואה כשלה. הבעיה בשביל האזרים ש: א׳ החבל הררי מאוד, מה שמקשה על פלישה צבאית אליו. ב׳ כוחות השריון שלה מיושנים ואינם מסוגלים להתמודד עם הטילים והארטילריה הארמנית. כוחות השריון של אזרבייג׳ן מורכבים בעיקר מטנקים סובייטים מדגם T-72 [מקור]. הבעיה בשביל הארמנים שגם כוחות השריון שלהם מיושנים, והאזרים מפעילים מל״טים ישראלים דוגמת ההרמס 450 וההארופ [מקור]. כוחות השריון האזרים לא מצליחים כרגע להתקדם לתוך נגורנו קרבאך ושני הצדדים כותשים זה את זה בארטילריה והתקפות אוויריות, מביאים את החזית לקיפאון. אלא אם האזרים מתכוונים להפתיע עם תמרוני שריון והפעלת אש, לא סביר שנגורנו קרבאך יפול בידיהם בעימות הנוכחי.

צילומי תקיפות של כלים ארמנים ע״י מל״ט אזרי.

למה זה צריך לעניין אותנו? מה אכפת לנו אם הארמנים והאזרים נלחמים על חבל ארץ שכוח אל אי-שם בקווקז? שאלה לגטימית. הסכסוך בקווקז צריך לעניין אותנו מכמה סיבות: ראשית, אנחנו מעורבים בו. אזרבייג׳ן היא אחת מלקוחות הנשק הגדולות של מדינת ישראל, מפעילה סדרה של מל״טים כחול לבן שכעת פועלים במקביל לכלים טורקיים ונגד צבא המפעיל ציוד רוסי, כולל סוללות S-300 [מקור]. אין ספק בכלל שהרוסים לומדים את הביצועים של המל״טים שלנו, כמו גם הטורקים. יש גם את הסוגיה של נפילת ציוד רגיש לידיים עוינות, אך בתקווה משרד הביטחון דאג שזה לא יקרה כשאישר את הייצוא לאזרבייג׳ן.

שנית, הסכסוך בין אזרבייג׳ן לארמניה הוא לא רק הסכסוך שלהן. מאחורי אזרבייג׳ן עומדת טורקיה, שחתמה אתה ב-2010 על שיתוף פעולה אסטרטגי [מקור]. הטורקים ירצו לראות ניצחון אזרי ודחיקה של ארמניה, במה שיגדיל את כוחם בקווקז. הרוסים משחקים עם שני הצדדים, מכרו נשק לארמנים ולאזרים ומחזיקים בבסיס צבאי קבוע בארמניה, המהווה חלק מכוח רוסי-ארמני משותף [מקור]. ארמניה נהנת גם מתמיכתה של איחוד האמירויות [מקור], הרואה בה גורם מאזן לאזרבייג׳ן הנתמכת ע״י טורקיה. כלומר ישראל כרגע מחמשת ומחזקת מדינה שהיא חלק מהציר האסטרטגי של הטורקים. מה אבו-דובאי חושבת על זה היא שאלה מעניינת. לבסוף, גם לאיראנים יש עניין בסכסוך: רשמית איראן תומכת בריבונות של אזרבייג׳ן על נגורנו קרבאך, אך מקיימת קשרים קרובים עם הארמנים, אם בתחום הכלכלה או האנרגיה.

ככל שהסכסוך בנגורנו קרבאך ימשיך כסכסוך פעיל, כן הוא ימשוך את כל שלושת השחקנים לשלוח ציוד וכוחות לעזור לצד בו הם תומכים. יש כבר שמועות שהטורקים שולחים כוחות סורים לעזרת אזרבייג׳ן [מקור] ויש דיווח על כך שרוסיה העבירה מטוסי קרב לארמניה דרך איראן [מקור]. הסכסוך בנגורנו קרבאך עלול להפוך לעוד סכסוך אזורי במזרח התיכון, למשוך טרוריסטים וחברי מליציות ולשים את ישראל במקום בעייתי בו היא מספקת נשק לידידה של טורקיה בסכסוך נגד בעלת ברית של רוסיה שנהנת גם מתמיכת האמירויות.

שלישית, הקווקז הוא הגשר היבשתי שמחבר בין האיחוד האירופי ובין הים הכספי, מזרים לאירופה נפט וגז. אם האזור ידרדר לאנרכיה, מדינות כמו איטליה ויוון ימצאו עצמן ללא אספקה סדירה של גז ונפט, כמו גם ישראל שחלק מהנפט שלה מיובא מאזרבייג׳ן [מקור]. מצד שני, אם הקווקז יהפוך לשדה קרב בין הטורקים לרוסים, מזרח הים התיכון יהפוך עוד יותר כדאי מבחינת האיחוד כמקור המרכזי לאנרגיה. אם ישראל צריכה לעשות משהו עכשיו הוא למנף את הסכסוך בנגורנו קרבאך בשביל להביא את האיחוד להתחייב להשקעה בצינור ה-EastMed.

בפסקאות הבאות אני רוצה לשרטט ביחד אתכם את החשיבות הגיאופוליטית של אזור הקווקז, האינטרסים של המעצמות השונות בו ומה ההתפתחויות וההשלכות של הסכסוך הנוכחי בנגורנו קראבך עלינו ועל מערב אירו-אסיה. בואו נתחיל.

ציר גיאופוליטי

יש מדינות ואזורים בעולם שהחשיבות שלהם נובעת ממה שיש בהם: נפט, גז, שוק צרכני גדול או יכולות תעשייתיות ייחודיות. יש מדינות ואזורים בעולם שהחשיבות שלהם נובעת מאיפה שהם נמצאים: הם נמצאים על נתיבי ים ויבשה שהופכים אותם לאסטרטגים. סינגפור היא דוגמה למקום חשוב משום איפה שהיא נמצאת, במצר מלקה. קטאר חשובה משום מאגרי הגז העצומים שלה. ויש מקומות שהם חשובים משום שיש להם גם וגם – הם גם מכילים משאבים חשובים והם גם נמצאים במיקום גיאוגרפי אסטרטגי.

הקווקז הוא אחד האזורים האלו, מכיל גם משאבים חשובים וגם מהווה ציר גיאוגרפי חשוב למערב אירו-אסיה. הקווקז גובל במזרח בים הכספי, במערב בים השחור, בצפון ברוסיה ובמישור המזרח אירופי ובדרום בטורקיה, עיראק ואיראן. היסטורית הוא היה שער חשוב לברברים של מרכז אסיה בדרך לרוסיה ולרוסיה בדרך למזרח התיכון. לאורך המאות הוא עבר ידיים רבות, בין השאר נשלט ע״י האימפריה הרומית, הביזאנטית, העות׳מאנית והרוסית.

משום שהוא הררי ברובו ועבר ידיים רבות לאורך שנות קיומו, בקווקז חיות קבוצות אתניות רבות ושונות, חלקן בעלות מדינה וחלקן לא. בין הקבוצות השונות ניתן למנות: גיאורגים, אזרים, כורדים, ארמנים, צ׳צ׳נים, אוסטים, טטרים, צ׳רקסים, רוסים ועוד כתריסר קבוצות אתניות קטנות וגדולות. לאזרים, לגיאורגים ולארמנים יש מדינות עצמאיות. שאר הקבוצות מוכלות באותן מדינות, או מוכלות ברוסיה, אם כרפובליקות במסגרת הפדרציה או כמיעוטים אתניים.

הנוכחות של כל כך הרבה קבוצות אתניות שונות במרחב שהוא בעיקרו הררי מביאה באופן טבעי לבעיות משילות ולמאבקים בין אתניים על שליטה, כשקבוצות קטנות וחמושות יכולות לנהל בקלות מלחמת גרילה בהרים נגד צבא סדיר וגדול מהן. מיעוטים אתניים יכולים להיאבק לעיתים שנים נגד הרוב האתני במדינות בהן הם חיים. כך הצ׳צ׳נים עשו כשניהלו קמפיין טרור ומלחמת עצמאות נגד הרוסים במשך עשור בסוף המאה ה-20 [מקור], כך עשו בדלנים באוסטיה ודרום אבחזיה נגד גיאורגיה בתחילת המאה ה-21 [מקור] וכך עד היום עושים תאי טרור מוסלמים בקווקז הרוסי, תוקפים לפרקים תחנות משטרה, נקודות ביקורת גבולות וכוחות רוסיים [מקור].

המיקום הגיאוגרפי של הקווקז הופך אותו למרכז אנרגיה חשוב לאיחוד האירופי, וכפועל יוצא מזה למרכז אנרגיה חשוב אסטרטגית באירו-אסיה. רובו של הנפט והגז בקווקז מופק באזרבייג׳ן, הגובלת בים הכספי ומהווה יצרנית חשובה של נפט וגז, במיוחד לאיחוד האירופי [מקור]. נוסף על שדות הגז והנפט באזרבייג׳ן, דרך הקווקז נעים צינורות המחברים את האיחוד האירופי דרך טורקיה לשדות הגז והנפט של הים הכספי, נותנים לאירופה מקור אנרגיה שאינו בשליטה הישירה של רוסיה. האיחוד האירופי רואה בקווקז, במיוחד באזרבייג׳ן וגיאורגיה, את השער היבשתי לאנרגיה של הים הכספי, שער שיכול להחליף את הרוסים.

דיברתי בעבר על ״מסדרון הגז הדרומי״ שהאיחוד רוצה להקים דרך טורקיה ויוון ולהביא לאיחוד ישירות גז ממזרח הים התיכון והקווקז [ראו כאן]. לאיחוד האירופי יש יחסים קרובים עם כל הרפובליקות של הקווקז, אם זו אזרבייג׳ן, גיאורגיה [מקור] או ארמניה [מקור]. אזרבייג׳ן במיוחד נתפסת כמרכיב חשוב ב״מסדרון הגז הדרומי״, והיא מתוכננת להיות הספקית המרכזית של גז טבעי דרך טורקיה והים השחור לדרום אירופה [מקור]. זה כמובן יבוא על חשבון רוסיה ואיראן.

כמובן שאם האיחוד מתעניין בקווקז בשביל לגוון את מקורות האנרגיה שלו מרוסיה, רוסיה מתעניינת בשליטה בו בשביל להבטיח את השליטה שלה בביטחון האנרגטי של האיחוד. היסטורית הרוסים רואים בקווקז חלק מאזור ההשפעה שלהם, יש יאמרו אפילו ״החצר האחורית שלהם״, לא רק משום משאבי האנרגיה הרבים שלו, אלא גם מפני שהוא מהווה מחסום גיאוגרפי מדרום למישור המזרח אירופי. כזכור רוב האוכלוסייה והכלכלה של רוסיה נמצא במישור המזרח האירופי, במיוחד בצבר הערים מסביב למוסקבה וסנט-פטרבורג. היסטורית רוסיה התפשטה מסביב לצבר הזה, מחפשת להשיג גבולות גיאוגרפים המאבטחים אותו. בתחילת המאה ה-19 האימפריה הרוסית התפשטה לתוך הקווקז, כובשת את העמים תחתיה [מקור]. שליטה בקווקז לא רק מאבטחת את הגישה מדרום ללב הרוסי, אלא גם מגדילה את השפעתה של מוסקבה בים השחור ובים הכספי, אחד חשוב משום היותו גוף מים חמים המתחבר לים התיכון והשני משום משאבי האנרגיה הרבים בו.

ב-2008 רוסיה יצאה למלחמה עם גיאורגיה בין השאר כדי למנוע את הניסיון של ארה״ב להרחיב עוד את נאט״ו ולהיכנס לחצר האחורית של רוסיה [מקור]. היא עקרה מהגיאורגים את אבחזיה ודרום אוסטיה, לוקחת בעצם כחצי מחוף הים השחור של הגיאורגים ומקימה בו מתקנים צבאיים. את המרד הצ׳צ׳ני היא מחצה באגרוף ברזל בתחילת שנות ה-2000 ומנהלת עד היום לחימה עיקשת נגד בדלנים שעוד פועלים באזור.

עם ארמניה ואזרבייג׳ן מוסקבה מנצלת את הסכסוך סביב נגורנו קרבאך בשביל להפוך את שני הצדדים לתלויים בה. רשמית מוסקבה אינה מכירה בחבל כשייך לארמניה והיא אחת מספקיות הנשק המרכזיות לאזרים, מספקת להם בין השאר טנקים חדישים, נגמ״שים וסוללות S-300 [מקור]. מצד שני, רוסיה תומכת בארמניה, אם ע״י אספקה של ציוד צבאי מתקדם כמו טילים בליסטיים קצרי טווח [מקור], שיתוף פעולה ביטחוני ומסחר ער. לרוסיה בסיס קבע בארמניה, הכולל כ-3,000 חיילים, כמאה טנקים ועוד כוחות ארטילריה ונגמ״שים [מקור]. משום שהארמנים מוחרמים ע״י האזרים והטורקים, הם תלויים ברוסים כדי להגן על עצמם. מוסקבה מנצלת את התלות הארמנית בשביל לשמור את המערב מחוץ לקווקז, ולהחזיק כוחות צבא קרוב לקו הגז של דרום הקווקז, שמעביר גז מאזרבייג׳ן לטורקיה ובעתיד מטורקיה לאירופה. עם הרוסים, תמיד טוב להסתכל איפה הצינורות עוברים.

אולם הרוסים הם לא השחקן היחיד בקווקז. טורקיה רואה בקווקז חלק מאזור ההשפעה הלגטימי שלה, עם קשרים היסטוריים לאוכלוסיות המוסלמיות והטורקמניות שלו. הקווקז הוא גם החוליה המפרידה בין טורקיה לים הכספי ולמרכז אסיה, שם חיים רובם של העמים הטורקמניים. שליטה בקווקז תחזק את טורקיה בשלוש דרכים: ראשית, היא תיתן לה מנוף לחץ על הרוסים, מאיימת עליהם בגבול הדרומי של רוסיה ומכריחה אותם לפצל את הכוחות שלהם בין אגן הים השחור והים הכספי. שנית, שליטה בגשר היבשתי של האיחוד לים הכספי תחזק את מעמדה של טורקיה כגשר אנרגטי לאיחוד, ותכריח אותו לבחור בינה ובין רוסיה (או בינינו, אבל נגיע לנקודה הזו בהמשך). שלישית, היא תפתח את הדרך לטורקיה לים הכספי ומרכז אסיה, שני אזורים חשובים אנרגטית וחשובים אסטרטגית לא רק לרוסיה, אלא גם לסין, הודו ואיראן.

הבעיה של הטורקים שבעוד הרוסים משחקים עם כל הרפובליקות של הקווקז – אפילו עם גיאורגיה – הטורקים מהמרים בעיקר על מדינה אחת: אזרבייג׳ן. לטורקים יש דיאלוג ביטחוני עם האזרים, הסכם שיתוף פעולה צבאי, והאזרים אישרו ביוני 2020 שהם מתכוונים לקנות ציוד צבאי מתקדם מטורקיה, כולל מל״טים [מקור].

להגנתם של הטורקים יאמר שאין להם הרבה ברירות: בין הטורקים לגיאורגים אין יחסי מסחר מפותחים ואין קשר תרבותי או היסטורי. בין הטורקים והארמנים המצב גרוע יותר: במלחמת העולם הראשונה הטורקים ביצעו טיהור אתני של הארמנים במזרח טורקיה, הורגים כ-1.5 מיליון בני אדם [מקור]. הטיהור האתני בוצע בעזרתן של קבוצות עוינות לארמנים, כמו הכורדים [מקור[. האירוניה כמובן שאת מקומם של הארמנים תפסו הכורדים, שהיום מדירים שינה מעיניהם של הטורקים [ראו כאן]. ללא בסיס משותף עם גיאורגיה ועם עוינות היסטורית עמוקה בינם לבין הארמנים, לטורקים נשארה רק אזרבייג׳ן בשביל להתערב במשחקי הכוח של הקווקז. המפתיע שהיא היחידה במצב הזה.

איראן תופתעו משחקת עם האזרים והארמנים, מנהלת יחסי מסחר קרובים מאוד עם אזרבייג׳ן אך גם עם ארמניה. לאיראן יש מיעוט אזרי גדול בצפון המדינה ורובם של האזרים שיעיים. יחד עם זאת, אזרבייג׳ן מחזיקה בעמדות פרו-מערביות וביחסים ידידותיים עם ישראל, שבאים לידי ביטוי בביקורי בכירים של שני הצדדים – ראש הממשלה נתניהו ביקר באזרבייג׳ן ב-2016 [מקור] – ורכש ביטחוני. איראן חוששת שאם אזרבייג׳ן תתחזק מדי היא עלולה לעודד בדלנות אזרית בצפון איראן, והתחזקות שלה תחזק את טורקיה, שתתפשט לתוך אזור ההשפעה האיראני באגן הים הכספי.

בשביל לאזן מול האזרים האיראנים מנהלים יחסים קרובים עם ארמניה, כולל ביקורי בכירים [מקור], שיתופי פעולה בתחום האנרגיה, הספורט, הבריאות והמסחר [מקור], ואף הקמת קווי חשמל מאיראן לארמניה [מקור]. נראה שגם איראן לא מהססת לנהל משחק כפול בכל הקשור לנגורנו קרבאך: רשמית האיראנים מכירים בריבונות האזרית על החבל. אולם אזרבייג׳ן גילתה באמצע יוני 2020 משאיות עם לוחיות רישוי איראניות שהעבירו דלק לחבל [מקור]. משום שהאיראנים מתמחים בהקמה והפעלת כוחות לא סדירים באזורי מחלוקת – חיזבאללה בלבנון, המליציות השיעיות בעיראק – אפשר ודלק הוא לא הדבר היחיד שהם סיפקו לכוחות הבדלנים בנגורנו קרבאך. חיזוק של כוחות הבדלנים יוצר מנוף לחץ על אזרבייג׳ן ומגדיל את ההשפעה האיראנית בארמניה, בעלת ברית של רוסיה.

הקווקז נמצא במשולש תחרות בין איראן, רוסיה וטורקיה. כל אחד מהשחקנים רוצה להשיג שליטה בו, כשהכוונה בשליטה לא לכבוש ממש אלא להשיג את השפעתו. הטורקים העמיקו את הקשרים שלהם עם אזרבייג׳ן, רואים בה את המפתח שלהם להשפעה בקווקז. הרוסים והאיראנים משחקים עם שני הצדדים, כשהרוסים והאיראנים כיום תומכים בארמנים נגד האזרים כדי לאזן את אזרבייג׳ן ואת הפטרון הטורקי שלה. מה כל אחד מהצדדים מקווה להשיג עכשיו עם הסכסוך בנגורנו קרבאך, ומה ישראל צריכה לעשות כדי מצד אחד להרוויח מהסכסוך ומצד שני לא להישאב לתוכו?

הזדמנויות ואיומים

הראשונים להיות מעורבים ומי שכנראה מזרימים ציוד, שכירי חרב ואולי אף כוחות משלהם הם כמובן הטורקים. אחרי שארדואן הכניס את טורקיה לצפון עיראק, צפון סוריה, לוב ומזרח הים התיכון, הסכסוך בקווקז הוא הזדמנות שקשה לוותר עליה: לטורקיה יש כבר בעל ברית בסכסוך. הקווקז הוא חלק מזירת ההתגוששות הגדולה יותר של רוסיה וטורקיה. אם הטורקים יבואו לעזרתה של אזרבייג׳ן אפשר וזו תאפשר להם לראשונה להקים בסיס צבאי בה ולחזק את ההשפעה הטורקית בקווקז [מקור].

ב-30 בספטמבר שר החוץ של טורקיה הצהיר שטורקיה תעשה כל שנדרש אם אזרבייג׳ן תבקש ממנה סיוע [מקור]. בסוף יולי הטורקים הציבו מטוסי F-16 שלהם לתרגילים משותפים עם האזרים [מקור] ולפי דיווחים מארמניה מטוסים טורקיים כבר מעורבים בלחימה באזור [מקור], טענה שכמובן הטורקים והאזרים מכחישים נמרצות [מקור]. ברור מה העמדה של טורקיה בסכסוך – מתחילתו היא הודיעה על תמיכתה באזרבייג׳ן ושהפתרון היחיד לסכסוך הוא שארמניה תיסוג מהשטחים אותם היא כבשה באופן בלתי חוקי [מקור] – כלומר הפתרון היחיד למלחמה הוא סילוק של ארמניה, כשהשאלה היחידה אם זה יעשה מרצונה או יכפה עליה.

נוסף על ההצהרות בעד אזרבייג׳ן וציוד צבאי טורקי שהאזרים מפעילים, ישנן טענות שהטורקים שולחים לוחמים מצפון סוריה לטובת האזרים [מקור]. לפי דיווחים ראשונים לפחות שני לוחמים מסוריה זוהו בוודאות כהרוגים באזרבייג׳ן [מקור], ולאור העובדה שטורקיה שלחה בעבר לוחמים סורים ללוב [מקור], לא יפתיע אם היא עכשיו משנעת אותם לאזרבייג׳ן – אליה הגישה מטורקיה הרבה יותר קלה מאשר ללוב. יש גם דיווח על מטוס נוסעים שהגיע ב-30 בספטמבר לאזרבייג׳ן מטריפולי בלוב [מקור].

אם הטורקים באמת שולחים כוחות וציוד לאזרבייג׳ן, הם לא רק פותחים עוד זירה, הם מכניסים את עצמם לבוץ בקווקז וחושפים את עצמם לאיראן ורוסיה, שישמחו לנצל את התפשטות היתר של אנקרה בשביל להחליש אותה עוד, במיוחד רוסיה. הפתיחה של עוד חזית לא עושה טוב ללירה הטורקית – הלירה צנחה משער של 7.6 לדולר ביום ראשון ל-7.8 בשלישי, וזאת אחרי שהבנק המרכזי של טורקיה העלה את הריבית בניסיון להשתלט על הצניחה בערך המטבע והאינפלציה במדינה [מקור]. זירה נוספת, זירה קרקעית נוספת, אומרת שכוחות טורקים עכשיו פועלים בלפחות ארבע מדינות – אזרבייג׳ן, עיראק, סוריה ולוב. הפעילות הזו דורשת לוגיסטיקה, דורשת מודיעין, דורשת תקציבים ותשומת לב מהצבא שמתקשה להשתלט על המחתרת הכורדית בעיראק [מקור] וסופג מתקפות בסוריה. משום שנגורנו קרבאך הוא חבל הררי שרובו ארמני, גם אם האזרים יצליחו לכבוש אותו, הטורקים יכולים לצפות לכיבוש ארוך ומדמם בניסיון להשתלט על האוכלוסייה, מה שיאפשר לרוסים לתמרן סביבם, תומכים בכוחות ארמנים בשביל להקיז את דמם של הטורקים.

ההתערבות של טורקיה באזרבייג׳ן מחזקת את רוסיה בעוד ארבע היבטים: ראשית, אם טורקיה מתערבת באזרבייג׳ן, ארמניה תצטרך את עזרת הרוסים. לרוסים תהיה עילה להגדיל את הנוכחות הצבאית שלה בארמניה ואולי אף לפרוס כוחות בנגורנו קרבאך, מגדילים את הנוכחות הצבאית שלהם על הגבול עם טורקיה וקרוב לקווי הגז והנפט החוצים את הקווקז.

שנית, כדי שאזרבייג׳ן תנצח, היא חייבת לכבוש שטחים אסטרטגים מהארמנים. כדי שהארמנים ינצחו, הם רק צריכים לא להפסיד שטחים לאזרים. קלאוזוביץ׳ לפני 200 שנה עמד על-כך שהגנה היא צורה עליונה להתקפה, קלה יותר לביצוע ולעמידה לאורך זמן. אם האזרים יפסידו בסכסוך, אם הם יאבדו מל״טים רבים, כוחות שריון וחיילים, הם עלולים להבין שההסתמכות שלהם על כוח אווירי לא שימושית לצרכי הביטחון שלהם. במקום להמשיך ולרכוש מל״טים מתקדמים מהטורקים והישראלים, אזרבייג׳ן תפנה לרוסיה לרכש טנקים מתקדמים. מוסקבה תגדיל את נתח השוק שלה, דוחקת את טורקיה.

שלישית, אפשר והרוסים רוצים להקיז את דמם של האזרים והטורקים בשביל ללמד את באקו (בירת אזרבייג׳ן) שההתקרבות שלה לטורקיה על חשבון הרוסים פוגעת בה. הרוסים ירצו לתת לטורקים להזרים כוחות לאזור בשביל להצדיק הצבת כוחות של מוסקבה בו, ואולי אף בשביל להביא לפעולה בינלאומית להרחקתה של טורקיה לצמיתות ממנו.

רביעית, ההתערבות של טורקיה בסכסוך בין ארמניה לאזרבייג׳ן מוכיחה שטורקיה אינה כוח אחראי, לא כוח שהאיחוד האירופי או הקהילה הבינלאומית יכולים לעבוד אתו בשביל להשתלט על המצב. משום החשיבות של הקווקז למשק האנרגיה של אירופה, לבריסל לא תהיה ברירה אלא לעבוד עם מוסקבה בשביל להשתלט על המצב – מה שיחזק את ההשפעה של רוסיה באיחוד, ויגדיל עוד יותר את הפערים בין האיחוד לטורקיה.

מוסקבה היא כנראה המרוויחה הגדולה מהסכסוך הזה, לא משנה אם הוא יסתיים בתבוסה אזרית או בקיפאון בין ארמניה ואזרבייג׳ן. אני מניח שהתרחיש של תבוסה ארמנית הוא בלתי סביר, משום שרוסיה קרוב לוודאי תתערב לטובת הארמנים אם האזרים יצליחו להתקדם לתוך נגורנו קרבאך. הרוסים ימצבו את עצמם כמתווכים היחידים בסכסוכים של הקווקז, ויכריחו את בריסל לבוא אליהם אם היא תהיה מעוניינת בהבטחת אספקת הגז שלה מהאזור. זה מנוף לחץ משמעותי של הרוסים, שהם יוכלו להשתמש בו נגד האיחוד בסוגיות כמו זו של בלארוס וההרעלה של איש האופוזיציה הרוסי אלכסיי נַבָלְנִי.

מה האינטרס של האיראנים בסכסוך הנוכחי? האיראנים קראו להפסקה מיידית של מעשי העוינות בין הצדדים [מקור], אך האינטרס שלהם נמצא בערעור של שניהם. לאיראן אין צד משלה בסכסוך – הארמנים עם הרוסים, האזרים עם הטורקים. האזרים כנראה ימשיכו להיתמך ע״י הטורקים, בעוד הרוסים יתנו לארמנים לפעול להבטיח את גבולם אך ימנעו משליחת כוחות או נקיטת צד בסכסוך כל עוד האזרים לא מטים את הכף לטובתם. האיראנים יכולים להיכנס לתמונה ולהציע, מתחת לשולחן, תמיכה בארמנים, אם ע״י ציוד, דלק או מודיעין. לא סביר שאיראן תשלח כוחות משלה לסכסוך, בשביל לא לפגוע ביחסים שלה עם אזרבייג׳ן, אך היא תרצה לתמוך בארמנים במה שכן אפשר בשביל לקרב אותם תחת השפעתה. אם בתהליך טורקיה תוחלש – מה טוב.

תסבוכת כחול-לבן

מה עם ישראל? ישראל נמצאת במצב מורכב: מצד אחד, היחסים עם אזרבייג׳ן חשובים לנו. לפי עדותו של שגריר אזרבייג׳ן לארה״ב, כ-40% מהנפט של ישראל מגיע מאזרבייג׳ן [מקור], מה שאומר שאספקת הנפט שלנו מסוכנת ישירות ע״י העימות באזור. לטענת ממשלת אזרבייג׳ן קווי הנפט והגז מאובטחים, אך אין לדעת אם כחלק מהסלמה של הסכסוך הארמנים לא יחליטו לפגוע בתשתיות קריטיות לאזרבייג׳ן כולל תשתיות אנרגיה. נרמול היחסים עם האמירויות יכול לעזור לישראל לגוון את מקורות הנפט שלה, ונושא האנרגיה קרוב לוודאי נמצא בשיחות בין הצדדים.

יחסים ביטחוניים קרובים עם אזרבייג׳ן נותנים לישראל לבלום את איראן בקווקז, עוזרת לדוגמה לאזרבייג׳ן לפעול נגד תאי טרור איראניים בשטחה [מקור]. ישנם דיווחים שישראל עזרה לאזרבייג׳ן להקים בשנות ה-90׳ תחנות איסוף מודיעין אותות על הגבול עם איראן, וב-2012 Foreign Policy דיווחה שאזרבייג׳ן נתנה אישור עקרוני לשימוש של חיל האוויר בבסיסיה, אך הדיווחים האלו מעולם לא אושרו – הדיווח של Foreign Policy הוכחש במרץ ע״י האזרים והישראלים [מקור]. בכל מקרה, אזרבייג׳ן נתפסת כחלק מהציר האנטי-איראני של ישראל, ביחד עם מדינות כמו ערב הסעודית, מצרים ואיחוד האמירויות.

הבעיה שבזמן שישראל מדמיינת ציר התנגדות לאיראן, בפועל האזרים שומרים על יחסים כלכלים קרובים עם האיראנים – הסחר בין המדינות הגיע ב-2018 ל-450 מיליון דולר [מקור] – ויחסים דיפלומטים טובים, גם אם שתי המדינות חושדות זו בזו. אזרבייג׳ן קרוב לודאי לא תיתן לישראל בסיסים לתקיפה באיראן ואולי יש נכסי מודיעין במדינה אך אנו לא יודעים עליהם דבר. אם מסתכלים על היחסים בינינו לבין האזרים, יש כאן בעיקר שיתוף אינטרסים – ישראל מחפשת שותפים כלכלים וביטחוניים, ואזרבייג׳ן שמחה לקנות ציוד ישראלי. היא עושה זאת אבל במקביל להתקרבות לטורקיה, ומשתמשת בציוד הצבאי בשביל לתקוף את הארמנים, שהחליטו ב-2019 לשלוח לראשונה שגריר ראשון לישראל, כחלק מחימום יחסים בינינו לבינם, חימום יחסים שמדאיג את האיראנים [מקור].

המצב הנוכחי בקווקז יוצר עבור ישראל תסבוכת: אנחנו מספקים נשק לשותפה אסטרטגית של טורקיה, שנתונה תחת הדיקטטורה של אילהם אלייב [מקור]. היא משתמשת בנשק הזה נגד ארמניה, בעלת ברית של רוסיה שכעת עוברת תהליך דמוקרטי של ביסוס שלטון החוק אחרי שנים של דיקטטורה [מקור] והכלכלה שלה עוברת צמיחה משמעותית, מונעת ע״י עלייה בצריכה הפרטית והתרחבות של תעשיית השירותים [מקור]. שתי המדינות אינן מעוניינות להיות חלק מאזור ההשפעה האיראני, ושתיהן שומרות על קשרים טובים עם טהרן. הארמנים גם מסתמנים כחלק מהציר של האמירויות נגד הטורקים באזור.

הקווקז יכול למשוך את טורקיה, רוסיה ואיראן למאבק מתמשך על השפעה. טורקיה לצד האזרים, רוסיה לצד הארמנים, עם האיראנים מחפשים כיצד לערער את האזור. ככל שהאזור יהיה פחות יציב, כך הערך של הגז הישראלי יגדל. גישה צינית יכולה לראות במכירת נשק לאזרבייג׳ן וארמניה צעד שמשרת את ישראל בטווח הקצר והארוך, בטווח הקצר ע״י העשרת המדינה ממכירות ביטחוניות ובטווח הארוך ע״י ערעור של האזור. אולם אני לא חושב שישראל רוצה או צריכה להתנהל בצורה כל-כך צינית כדי לקדם את האינטרסים שלה.

הקשרים הטובים שלנו עם אזרבייג׳ן ובתקווה ארמניה צריכים להמשך, אך הם צריכים להיות מופרדים ממכירות של ציוד ביטחוני לשתי המדינות. ישראל צריכה להימנע ממכירת ציוד התקפי לשני הצדדים, משום שאנחנו עוזרים ליתרון הצבאי של שתיהן, בכך מעודדים אותן להיאבק זו עם זו במקום לנהל מו״מ זו עם זו ולסיים את המאבק מסביב לנגורנו קרבאך. תראו, אפשר לשחק עד מחר בתרחישים אסטרטגים מי תצא עם ידה על העליונה בקווקז ואיך טורקיה ואיראן ישאבו למסדרון של אנרכיה שימתח מהים הכספי עד דמשק. בסופו של יום, איראן, טורקיה ורוסיה מרוויחות במקומות של אנרכיה. איראן, טורקיה ורוסיה מרוויחות ממדינות חלשות. אם האזרים והארמנים יצליחו לפתור את הבעיות שלהם ביניהם, אם הם יצליחו להתקדם מעבר למלחמה לשיתוף פעולה, הקווקז יהפוך ממוקד אנרכיה לאזור של יציבות. זה לא תלוי בנו – אנחנו לא יכולים לפתור את הבעיות שלהם. אך אנחנו בהחלט יכולים לעזור ע״י הפסקה של מכירת ציוד צבאי לקווקז.

אנחנו יכולים להשתמש בסכסוך הנוכחי בשביל להקפיא חוזים שנחתמו, ולעצור משא ומתן על חוזים חדשים, בטענה שישראל אינה מעוניינת שנשק ישראלי יופעל בסכסוך לו מתנגדת הקהילה הבינלאומית. במקביל לעצירת המכירה של ציוד צבאי לצדדים הלוחמים, ישראל צריכה לחפש כיצד לחזק את שיתוף הפעולה הכלכלי והטכנולוגי בינה ובין ארמניה, בינה ובין אזרבייג׳ן ולחפש כיצד לתווך בין הצדדים אם הם יהיו מעוניינים בכך. אנו גם יכולים לחפש כיצד מיזמים ישראלים יכולים להפגיש אנשים משני הצדדים, כדרך להתחיל ליצור קשרים מלמטה למעלה שיוכלו לשפר את היחסים.

כמובן, התקווה שזה יקרה היא לא ממש ריאלית. האינטרסים של התעשייה הביטחונית, ביחד עם ההתמקדות שלנו בביטחון כביטחון צבאי, משמעותה שישראל תמשיך למכור ציוד צבאי לאזרבייג׳ן ותמכור אותו גם לארמניה, מחמשים את שני הצדדים שימשיכו להתגושש זה עם זה בעידוד אנקרה, מוסקבה וטהרן. כל עוד שתי המדינות לא יסדירו את ענייניהן בדרכי שלום, התלקחויות אלימות ימשיכו לערער את האזור, לפגוע בכלכלה של שתי המדינות ולמשוך גורמי טרור אליו. סביר שנראה גורמי ג׳יאהד נעים בין נגורנו קרבאך לסוריה, מזינים את רשתות הטרור של האזור.

תוצאה חיובית אחת לפחות אבל מהמצב הוא שישראל יכולה להשתמש בו כהוכחה שגז ממזרח הים התיכון הוא הרבה יותר בטוח ויציב מגז מהים הכספי דרך הקווקז. בריסל עכשיו רואה איך טורקיה מעודדת באופן פעיל חוסר יציבות באזור חשוב אסטרטגית לאיחוד – מדוע אם כן שהאיחוד ימשיך לקדם תשתיות אנרגיה שיעברו בטורקיה ויהפכו את ברלין ופריז לתלויות באנקרה? ישראל יכולה להשתמש בסכסוך הנוכחי בקווקז בשביל להשיג הבטחת מימון מהאיחוד לצינור ה-East Med והמשך פיתוח שדות הגז במזרח הים התיכון.

לבסוף, השימוש של שני הצדדים במל״טים וטילים מראה שללא שדרוג ההגנה של כוחות הקרקע, במיוחד רכבים משוריינים כמו טנקים וסוללות ארטילריה, הם הופכים טרף קל לכוחות אווירים. מל״טים לא יכולים לכבוש את שדה הקרב, אך הם בהחלט יכולים להגביל את התנועה של כוחות אויב בו. סביר להניח שעם סיום הסיבוב הנוכחי בקווקז, העניין במערכות הגנה נגד איומים אוויריים – במיוחד מל״טים – תגדל משמעותית, עם דגש על מערכות ניידות שיכולות ללוות כוחות בתנועה. קיימים כבר היום פיתוחים ישראלים בנושא, לדוגמה של חברת רפא״ל [מקור] ושל הסטאר-טאפ הישראלי SKYLOCK [מקור]. הגנה מפני מל״טים, ביחד עם הגנה מפני טילים, הולכת להיות אחד הנושאים החמים של התעשייה הביטחונית בעשור הקרוב.

סיכום

ההתכתשות הנוכחית בין אזרבייג׳ן וארמניה היא חלק ממשחקי כוח גדולים יותר בין רוסיה, טורקיה ובמידה פחותה יותר איראן להשפעה על הקווקז. כציר גיאוגרפי חשוב וכמקור אנרגטי חלופי לאיחוד האירופי, השפעה על הקווקז נתפסת בטהרן, מוסקבה ואנקרה כאבן דרך להשגה או ביסוס של המעמד שלהן כמעצמה אזורית. ישראל יכולה לשחק תפקיד חיובי ע״י עידוד של דיאלוג ופיתוח כלכלי של שני הצדדים, אך סביר שנראה את ירושלים בעיקר מוכרת נשק לשניהם. הסכסוך הנוכחי בנגורנו קרבך כנראה לא יהיה אחרון, והוא יעזור לישראל להדגיש עד כמה גז במזרח הים התיכון הוא מקור אמין יותר לאירופה לעומת הקווקז. המשך הסכסוך, פגיעה כלכלית בארמניה ואזרבייג׳ן, הגעה של שכירי חרב וגורמי טרור, עלולה להזין רשתות טרור שימשיכו לערער את המזרח התיכון. בתקווה רוסיה, יחד עם בריסל, יצליחו להביא ליציבות בקווקז לפני שזה יקרה. תודה לכם על ההקשבה.




פלג 24: יהודה הימית

קישור להורדה – קישור.

בואו ונסכם על מה דיברנו עד עכשיו: תחילה, ביססנו את הזירה הגיאוגרפית בה אנחנו עוסקים – אגן הים התיכון. ראינו שאגן הים התיכון הוא זירה מרכזית במערב אירו-אסיה, שמחבר את דרום אירופה למערב אפריקה, את מרכז אסיה למזרח אירופה וכן הלאה. הכרנו שניים מהשחקנים הגדולים בזירה: טורקיה, מונעת מהפופוליזם והלאומנות של ארדואן ומעוניינת להשיג לעצמה מעמד חדש של כוח אזורי ואפילו עולמי; וצרפת, שרואה את עצמה כבר ככוח עולמי עם אינטרסים ברורים באגן הים התיכון בכלל ובלוב בפרט. שתי המדינות מתחרות זו עם זו להשפעה באגן הים התיכון, כשאנחנו, קפריסין, יוון ואיטליה לכודים באמצע [מקור].

בין שני הענקים האלו נמצאות שלוש מדינות קטנות – יוון, קפריסין וישראל. אני אומר ״קטנות״ באופן יחסית: כלכלת ישראל בתמ״ג קרובה לנורווגיה וממוקמת במקום ה-31 בעולם [מקור]. יוון אחרינו במקום ה-50, וקפריסין במקום ה-103. ביחד התמ״ג שלנו מתקרב לזה הטורקי, אך קטן פי 4 מזה של צרפת. גם דמוגרפית מדובר במדינות קטנות – אוכלוסיית טורקיה מונה 82 מיליון בני אדם ואוכלוסיית צרפת 67 מיליון. אוכלוסיית ישראל, יוון וקפריסין ביחד מהווה בערך 20 מיליון בני אדם, פחות משליש מזו של צרפת ופחות מרבע מזו של טורקיה. אנחנו קטנים, אך זה לא אומר בהכרח שאנחנו בעמדת חיסרון.

בפרק היום נקח צעד אחורה בשביל להבין מה בדיוק עובר על הים התיכון – למה כל-כך הרבה סכסוכים פתאום נדלקים – ואיך ישראל יכולה לא רק להתמודד עם האתגר האסטרטגי, אלא להפוך אותו למקפצה שלה לכוח אזורי. אנחנו נראה שליוון וקפריסין יש סיכויי במלחמה מול טורקיה ונראה איך הורדת רגולציה יכולה להיות חלק מהעלייה שלנו לבמת העולם. בואו נתחיל.

הסכנה בתחרות

אחת הנקודות שהדגשתי עוד בניתוח של אגן הים התיכון היא שלאגן הים התיכון יש פוטנציאל כלכלי משמעותי. אגן הים התיכון יכול להיות אזור סחר פורח עם שיתופי פעולה כלכליים בין כל המדינות בו. הסיבה שהוא יכול להיות אזור שוקק חיים היא מפני שיש סביבו מספר רב של מדינות, חלקן משגשגות, עם ריכוזי אוכלוסייה גדולים ומשאבים אנרגטיים רבים. אולם בו בזמן שיש לאגן הים התיכון פוטנציאל לשיתוף פעולה, יש לו גם פוטנציאל לתחרות. זה האתגר המבני של אגן הים התיכון.

אנחנו יכולים לחשוב על אתגר מבני כאתגר הנובע ממאפיין של הזירה הגיאוגרפית, אתגר שיכול לעצב את היחסים בין המדינות בזירה לשני כיוונים מנוגדים לכאורה. לכאורה מפני ששני הכיוונים הם שני הצדדים של אותו המטבע: המאפיין המבני של אגן הים התיכון הוא הקישוריות שהוא נותן, מאפיין שלאורך השנים עודד גם מסחר וגם פלישות. אם אני יכול לסחור עם מקום מסוים, אני גם יכול להגיע אליו עם כוח צבאי. ככל שהוא יותר קרוב אלי ויותר מקושר אליי – כן עולה היקף המסחר והיקף הכוח הצבאי שאני יכול לשלוח. האתגר המבני של הים התיכון הוא שבמקום לנצל את הקישוריות לשיתוף פעולה, היא תנוצל למבצעיים צבאים ומלחמה.

חשבו על זה – הסיבה שצרפת וטורקיה יכולות להיאבק בלוב היא משום שהן יכולות להגיע בקלות אליה. טורקיה לא יכולה להגיע לסאהל ולכן היא לא מאתגרת את צרפת שם, וצרפת לא יכולה להגיע בקלות לקווקז או לעיראק בשביל לאתגר את טורקיה. הקישוריות מפגישה מדינות – לעיתים לשיתוף פעולה, לעיתים למאבק. האתגר האסטרטגי הוא לוודא שהקישוריות תביא לפריחה כלכלית ע״י שיתוף פעולה ומסחר, לא למאבק.

אבל מה כל כך רע במאבק? או אפילו יותר ספציפי – מה כל-כך רע לישראל אם יהיה מאבק באגן הים התיכון? אפשר לחשוב על שלוש בעיות מרכזיות: פגיעה בפיתוח שדות הגז במזרח הים התיכון, איום על חופש השיט ושובם של פירטים לים התיכון. נתחיל בגז: בשביל פיתוח של משאבי אנרגיה, וודאי כאלה שדורשים השקעות ארוכות טווח, נדרשת סביבה של יציבות פוליטית בשביל למשוך משקיעים. בשביל למתוח צינורות בין מזרח הים התיכון לאירופה צריך הסכמה על הגבולות הימיים בין המדינות השונות באגן. אם אין את ההסכמה – הרי שמדינות יאבקו זו בזו על הזכות להניח צינורות במה שכל צד יראה כשטחו שלו. אם אין יציבות – חברות אנרגיה עלולות לברוח מהאזור, או לדרוש אחוז גדול יותר מהרווחים כדי לפצות על הסיכון שהן לוקחות בפיתוח השדות באזור בלתי יציב. כבר היום המתיחות בין יוון וטורקיה בנוגע לגבול הימי שלהן מטילה צל כבד על צינור ה-EastMed. הברחה של ספינות חיפוש ע״י ספינות טורקיות [מקור] מעכבת את האיתור והפיתוח של שדות נפט וגז. מפני שהטורקים מעוניינים בהשפעה באזור, עבורם המחיר של עיכוב פיתוח השדות הוא משני אם הם מצליחים לבסס את השפעתם – בסופו של יום הגז לא יברח, והוא ימתין לרגע שההשפעה הטורקית תגבר.

זה מעלה נקודה חשובה יותר: יש שחקנים שמעוניינים בגז של מזרח הים התיכון, אך אין שחקנים שיהיו מוכנים לסכן דם בשביל לפתח אותו. השחקן הגדול ביותר שמעוניין בגז הוא האיחוד האירופי, אך האיחוד לא בדיוק ידוע במדיניות החוץ התקיפה שלו או אפילו בתגובה המהירה שלו. רוסיה תשמח לראות את הפרויקטים במזרח הים התיכון קופאים, מה שיבטיח את המשך השפעתה במזרח אירופה. ארה״ב רואה חשיבות בפיתוח שדות הגז וחיזוק הביטחון ושיתוף הפעולה במזרח הים התיכון [מקור], אך הנושא נמצא בחשיבות משנית לעומת התחרות האסטרטגית מול סין והבעיות הכלכליות בבית. אנחנו יכולים לצפות לרצון טוב מהאמריקנים, אך כנראה שלא הרבה מעבר.

ללא מחויבות צבאית של ארה״ב או האיחוד לים התיכון, עולה הסוגיה של הבטחת חופש השיט בו. מה עם טורקיה תחליט לעכב ספינות משא בדרכן ליוון או לישראל ככלי לחץ פוליטי? מה אם תרגילים ימיים בין מחנות מתחרים ישבשו את התנועה של ספינות מסחר? אנחנו לא צריכים שספינות יתחילו לטבוע כדי שמחירי הביטוח על שיט בים התיכון יעלו. אם המחיר יעלה מספיק, חברות ספנות עלולות למצוא את השיט בים התיכון פחות משתלם ופשוט לבצע עיקוף דרך אפריקה. בסופו של יום נתיבי שיט נקבעים לפי חישובי רווח והפסד – שינוי בחישוב עלול לפגוע במסחר הימי דרך הים התיכון.

בזמן שהסיכון לדבר כזה נשמע לנו אולי עכשיו מופרך, חשוב להבהיר שאנו עושים כאן ניתוח מבני – כלומר מבינים מה מרחב האפשרויות באגן הים התיכון. כפי שתחרות במפרץ הפרסי הקפיצה מחירי ביטוח, כפי שתחרות בים האדום הקפיצה מחירים, כן תחרות בים התיכון. תחרות כזו עלולה להידרדר לפגיעה בחופש השיט ואיום כלכלי משמעותי על מדינת ישראל – מה נעשה אם ספינות לא יוכלו להגיע לנמלי חיפה או אשדוד? המספר שמסתובב בחוגים אסטרטגים בארץ מדבר על כך ש-99% מסך כל תנועת המטענים של סחר החוץ בישראל עובר דרך הים [מקור]. גם אם נניח שהמספר נמוך יותר, הרי שעדיין יהיה מדובר באחוז משמעותי מסחר החוץ של ישראל שעובר בים. ישראל לא יכולה להרשות לעצמה הדרדרות בסביבה הביטחונית של אגן הים התיכון, משום הפגיעה שתהיה בה לכלכלה שלנו.

מה שמביא אותי לנקודה האחרונה: הפיראטים לא נעלמו מן העולם. ב-2019 התרחשו 162 התקפות או ניסיונות התקפה של פיראטים, בעיקר במפרץ גינאה, הים הקריבי ואזור מיצרי מלקה בדרום מזרח אסיה [מקור]. פיראטים מופיעים היכן שמדינות חלשות פוגשות נתיבי שיט מרכזיים – כך פיראטים מוונצואלה רודפים אחר ספינות מסחר בים הקריבי [מקור] ופיראטים מהפיליפינים ואינדונזיה שודדים מיכליות במיצרי מלקה [מקור]. פיראטים פוגעים בכלכלה בעיקר ע״י העלאת מחירי הביטוח על ספינות [מקור] והברחה של ספינות גדולות יותר מהאזורים בהם הם שורצים – ספינות ענק יעדיפו מסלול ארוך יותר אם הוא יעקוף אזור עם איום פיראטי משמעותי.

Screenshot 2020-07-26 at 15.51.21
מפת חום של התקפות פיראטים מ-40 השנים האחרונות.

באגן הים התיכון יש מספר מדינות עם פוטנציאל להפוך לבסיסי פיראטים: לוב, אלג׳יריה, וטוניסיה. כולן סובלות מנוכחות של ארגוני ג׳יהאד וכולן סובלות מחוסר יציבות חברתית וכלכלית. לוב ואלג׳יריה גם גובלות בסאהל, שם כפי שהראנו מספר ארגוני טרור השתרשו. אם המדינות האלו יתמוטטו, או אפילו אם המדינות האלו לא יצליחו לאכוף את החוק בשטחן, ארגוני טרור וארגוני פשע יוכלו להתבסס בהן ולראות בפיראטיות ערוץ רווח חדש. הפגיעה באוניות ישראליות ומערביות יכולה להתפס בקרב ארגוני טרור כ״ג׳יאהד על המים״. הפעילות הכלכלית תפגע, חברות אנרגיה ירגישו עוד יותר מאוימות לפעול וישראל תצטרך לשקול שליחת כוחות לאבטח את נתיבי השיט שלה.

כל הבעיות האלו כמובן יתעוררו אם אגן הים התיכון ידרדר לתחרות ואנרכיה. הדבר אינו מחויב המציאות – וישראל יכולה לא רק לייצב את אגן הים התיכון, אלא גם ליצור בסיס לשיתוף פעולה רחב יותר בו. איך? ע״י מבנה חדש ליחסים באזור.

יחסים אסטרטגים חדשים

הפתרון לבעיה מבנית הוא כמובן פתרון מבני – פתרון שהוא לא פעולה ספציפית או פרויקט, אלא שינוי מהותי של מבנה היחסים באגן הים התיכון. ישראל לא תפתור את האתגר בים התיכון ע״י עוד ספינות לחיל הים או שיתופי פעולה נקודתיים עם קפריסין ויוון – זה לא אומר כמובן שהם לא חשובים או נחוצים, אך צריך פתרון אסטרטגי כולל לים התיכון, פתרון שיצמצם תחרות ויכוון את האזור לשיתוף פעולה. איך עושים את זה?

ראשית, לא מתחברים עם הגדולים. הדרך להביא לשיתוף פעולה מתחילה מהעלאת המחיר לעימות. באופן טבעי שחקנים גדולים נוטים לעימות אם הם יכולים – אם אתם ענק מול ננס, צריך הרבה פחות אנרגיה לקחת בכוח את מה שאתם רוצים מלנסות להגיע להסדר מדיני כלשהו. אם המחיר של עימות אינו מספיק גבוה, השחקן הגדול יעדיף עימות פשוט מפני שהוא יכול – מפני שהמחיר היחסי בשבילו נמוך מספיק. לכן לדוגמה במהלך המאה ה-19 בזמן שהמעצמות האירופיות נהגו זו בזו בכבוד וניסו לשמור על ״השלום הארוך״, הן הרחיבו את האימפריות הקולוניאליות שלהן באפריקה ומזרח אסיה. בריטניה וגרמניה נהגו כבוד זו בזו, גם אם בחשדנות, בעוד סין החלשה נקרעה לגזרים. זו לא בהכרח רשעות – זה פשוט הנתיב הקל יותר לשחקן החזק.

הטעות של שחקן קטן מול שחקן גדול הוא לנסות ולהתחבר עמו. הקטן חושב שאם הוא יצליח לכרות ברית עם הגדול, או לכל הפחות לשמור על הגדול ביחסים חיוביים עמו, הקטן יוכל לשמור על האינטרסים שלו. זו שגיאה אסטרטגית שקשורה בחוסר ההבנה של מבנה האינטרסים: הגדול בדרך כלל אינו צריך את הקטן, וגם אם הוא כן צריך – הרי שברגע שהצורך יענה, כן יעלם הצורך להיקשר לקטן. אם הגדול היה רוצה את מה שיש לקטן – הוא היה לוקח אותו. אם הוא עדיין לא לקח – אין סיבה לקטן לחפש ברית עמו, כי ברגע שבו הגדול ירצה את שיש לקטן – הוא יקח אותו.

אנסה להבהיר למה אני מתכוון בגדול וקטן: מדינה עם אוכלוסייה גדולה וכלכלה גדולה יכולה להעמיד כוח צבאי גדול. גם מדינה עם אוכלוסייה קטנה וכלכלה קטנה יכולה להעמיד צבא גדול, אך זה יכביד על הכלכלה שלה ויקשה עליה לקיים את הכוח הזה לאורך זמן. ״קטן״ ו״גדול״ הם כמובן מושגים יחסיים, שתלויים במדינות שאנו מדברים עליהן בזירה – טורקיה וצרפת הן שחקנים גדולים באגן הים התיכון, אך שחקנים קטנים מול רוסיה או ארה״ב.

ישראל צריכה להימנע מחבירה לטורקיה, אך בדיוק מאותה סיבה של גודל גם להימנע מחבירה לצרפת או אפילו למצרים. כשאני מתכוון לחבירה אני מתכוון לניסיון להשיג חסות מצד המעצמה הגדולה יותר, תוך השלמה עם התנהגות אגרסיבית שלה כלפינו. צרפת בדיוק כמו טורקיה אינה צריכה אותנו בשביל היעדים שלה. היא וודאי תשמח ליד עוזרת מול טורקיה במזרח הים התיכון או מול הג׳יאהדיסטים באפריקה – אך ברגע שהחישוב האסטרטגי ישתנה, היא תוכל לפנות נגדנו. כבר חווינו פעם את השינוי בחישוב הצרפתי – במלחמת ששת הימים עם האמברגו הצרפתי.

מי שישראל צריכה לחבור אליהן הן קפריסין ויוון, אך לא מפני שהן מדינות ידידותיות עם אחלה חופים – אלא מפני שהן מדינות קטנות כמוה. צריך כמובן להבדיל בין שתיהן: יוון היא בכל זאת חברה באיחוד האירופי ונאט״ו, עם צי שמתקרב מספרית לצי הטורקי מבחינת מספר ספינות המלחמה [מקור] וכוח אוויר מיומן [מקור]. היתרון המרכזי של קפריסין הוא המיקום שלה: קפריסין יכולה להגן על תנועה של ספינות ומטוסים מישראל לכרתים במסגרת תמיכה ביוונים.

הרעיון הוא לקחת את שתי המדינות הקטנות הנוספות לנו וליצור ברית דה-פקטו בים התיכון, שתבקש לנצל את המבנה הגיאוגרפי של הים התיכון בשביל להרתיע את הטורקים. חשוב לשים לב: ברית דה-פקטו, לא ברית רשמית. ברית רשמית תגביל את ישראל באגן הים התיכון ועלולה לקשור אותנו לסכסוכים של יוון לדוגמה במסגרת נאט״ו או עם מדינות אחרות בבלקן. אין לנו צורך בברית רשמית משום שיש לנו אינטרסים משותפים עם יוון וקפריסין – אנחנו שלושתנו רוצים להרתיע את התוקפנות הטורקית. שלושתנו רוצים לפתח את שדות הגז במזרח הים התיכון. שלושתנו רוצים להבטיח תנועה חופשית של ספינות, משום ששלושתנו תלויים במסחר ימי. האינטרסים המשותפים האלו חזקים יותר מכל ברית רשמית – אך אנחנו נהיה חייבים לפעול לפיהם, לתמוך בקפריסין ויוון ובמקרה הצורך גם לצאת להגנתן. אם ישראל לא תיתפס כשחקן שמוכן לבוא לקראת חבריו, שתי המדינות האחרות יכולות להחליט ללכת עם צרפת או ללכת כל אחת לדרכה – יוון לגרמניה והאיחוד, קפריסין לרוסיה. אנחנו לא רוצים את הפיצול הזה – שרק יוסיף כוחות מתחרים לאגן הים התיכון.

נושאות המטוסים של הטבע

אז מדינת ישראל צריכה לרסן את התחרות בים התיכון וצריכה לחבור ליוון וקפריסין – אך איך בפועל שלוש המדינות יכולות להתמודד עם ענק כמו טורקיה? הרי לטורקים יש אוכלוסייה יותר גדולה, כלכלה יותר גדולה, ועליונות מספרית מבחינת כוח אדם מול קפריסין ויוון (אך לא מול ישראל). האם בזה שנחבור אליהם לא נידון את צה״ל לכישלון?

בואו ונחזור רגע לגיאוגרפיה של הים התיכון: הים התיכון הוא צר וארוך. המרחק בין תל-אביב לספרד הוא בערך 3,000 ק״מ, אך המרחק בין העקב של איטליה ללוב הוא רק 1,000 ק״מ – וזה עוד רחוק. המרחק בינינו לקפריסין הוא 300 ק״מ. בינינו לכרתים קצת פחות מ-900 ק״מ. מעבר לזה שהים צר, הוא גם מלא באיים – במיוחד סביב טורקיה. האיים הגדולים הם כמובן קפריסין, כרתים, סיציליה, מלטה, קורסיקה וסרדיניה, אך יש עוד כ-190 איים בים התיכון לבדו, ועוד כ-180 איים בים האיגאי [מקור]. מה כל זה אומר אסטרטגית? שאם אתם רוצים להיות תוקפן ימי בים התיכון, אתם צריכים לשקול מחדש את התוכניות האסטרטגיות שלכם.

איים הם נושאות מטוסים שלא ניתן להטביע והם גם בסיסים מעולים לטילים נגד ספינות ומטוסים. במקום שקפריסין, יוון וישראל יבנו את הכוח הימי שלהן בשביל להכריע את הטורקים, הן רק צריכות לבנות את הכוח האווירי שלהן ואת הכוח הימי שלהן בשביל להציב איום מספיק משמעותי נגד הטורקים.

כוח ימי הוא הרבה יותר יקר ומורכב לבנות מאשר כוח אווירי. לדוגמה: הטורקים עובדים כבר 4 שנים על בניית נושאת מטוסים ראשונה שלהם, בעלות של מיליארד דולר לספינה [מקור]. מטוס F-16 עולה סביב ה-20 מיליון דולר. טיל הרפון, טיל נגד ספינות, עולה כ-1.2 מיליון דולר. כל מטוס יכול לשאת שניים. במילים אחרות נושאת המטוסים היחידה של טורקיה תעלה כמו 45 מטוסי F-16 חמושים, או בערך שתיים-שלוש טייסות. אנחנו כנראה לא נצטרך כל-כך הרבה כדי להטביע את ספינת הדגל של טורקיה.

נושאות מטוסים כמובן מחזיקות בערך אסטרטגי עצום אם מדינה צריכה לפעול הרחק מחופיה או בזירות בהן היבשה רחוקה – זירות כמו האוקיינוס השקט או האוקיינוס ההודי. בים צר כמו הים התיכון נושאת מטוסים תהיה בעיקר מטרה נוחה לכוחותיו של היריב.

וזה נהיה רק גרוע יותר לטורקים – טווח הטיסה האפקטיבי של מטוס F-16 בחימוש מלא הוא כ-860 ק״מ [מקור]. טייסת F-16 בקפריסין לדוגמה יכולה לתקוף מטרות באיסטנבול, אנקרה, סוריה, כרתים ואיזמיר. טייסת דומה בכרתים תכסה את כל יוון ואת מזרח לוב. טייסות כאלה יוכלו לבצע סבבי תקיפה מהירים בכל מזרח הים התיכון, להטביע את הצי הטורקי ולהכריע את הכף לטובת ישראל, קפריסין ויוון. מכאן שבכל עימות ימי הזירה האווירית תהיה דומיננטית – מי שיצליח לבסס עליונות אווירית ראשון כנראה ינצח את המערכה הימית.

Screenshot 2020-07-27 at 19.27.11
רדיוס טיסה אפקטיבי של מטוס F-16.

נוסף על המטוסים, באיים של הים האיגאי ניתן להציב טילים נגד ספינות, דוגמת טילי גבריאל סימן 4 של התעשייה האווירית [מקור]. לטילים טווח של כ-200 ק״מ וע״י הצבה שלהם באיים מרכזיים של יוון וקפריסין, ניתן יהיה להכניס את רוב קו החוף של טורקיה תחת טילים נגד ספינות. טווח הטילים גם יכסה כל ניסיון לחדור למזרח הים התיכון דרך הים השחור או ממערב הים התיכון.

Screenshot 2020-07-28 at 7.54.13
רדיוס של טיל גבריאל סימן 4. ניתן לראות שע״י מיקום במספר איים בים התיכון ובים האיגאי, רוב קו החוף הטורקי מכוסה והמעבר בין הים התיכון לים השחור מטווח.

המטרה היא לא לתקוף את טורקיה ולהביס אותה או אפילו להקים מעצמה צבאית חדשה בים התיכון – המטרה היא להעלות את המחיר של תוקפנות כל-כך גבוה עד שאף אחד לא ינסה אותה. העובדה שלא תהיה ברית רשמית בין ישראל ליוון או בין ישראל לקפריסין תבהיר לטורקים שאין כאן קואליציה לתקוף אותם, אך יש כאן בניית כוח שנועדה לרסן אותם.

מבחינת ישראל יידרשו שלושה דברים מרכזיים בשביל לבנות את הרסן הזה במזרח הים התיכון: ראשית, למכור את הציוד הצבאי הנדרש. התעשיות הביטחוניות של ישראל יכולות לספק לקפריסין ויוון טילים נגד ספינות שניתן לשגר מהאוויר, מהים או מהיבשה, לספק כלים בלתי מאוישים לסיור ותקיפה, ומערכות שליטה ובקרה מתקדמות בשביל ניהול המערכה. כשאני אומר לספק הכוונה כמובן לא למסור בחינם, אלא למכור, להשאיל או אולי ליצור הנחה. שנית, המטה הכללי שלנו יצטרך לקבוע את מספר הכלים האוויריים והימיים שישראל תוכל לשגר למערכה ימית בים התיכון. אם אנו רוצים שהברית המשולשת תיתפס כאיום אמין, אנחנו חייבים לדעת מה היקף הכוחות שאנחנו יכולים לתת במקרה של מתיחות או מערכה ממש. המספר הזה כמובן יצטרך להתחשב בצרכים האחרים של ישראל, כמו תקיפת מטרות עומק בסוריה וניהול מערכות מקבילות בלבנון ובעזה.

שלישית, תרגילים משותפים. אני חוזר על הנקודה הזו שוב ושוב בניתוח של אגן הים התיכון משום החשיבות שלהם. תרגילים משותפים מבטיחים שהכוחות השונים ידעו לפעול זה עם זה והם מבהירים לכל יריב פוטנציאלי שההצהרות בדבר שיתוף פעולה צבאי אינן רק מילים ריקות. תרגילים משותפים בין שלוש המדינות צריכים לכסות לפחות שלושה תרחישים מרכזיים: פריסה מהירה של טייסות מכל שלוש המדינות בבסיסים של כל שלוש המדינות. טייסות ישראליות צריכות לתרגל פריסה בקפריסין ויוון, כמו שטייסות יווניות צריכות לתרגל פריסה בישראל. המטרה היא להבטיח שבמקרה הצורך כוחות אווירים יוכלו לתגבר זה את זה במערכה ושיוכלו להשתמש בבסיסים של המדינה האחרת אם הבסיסים שלהם הותקפו. לדוגמה אם בסיסים של יוון יותקפו ע״י טורקיה, אפשר והם ירצו להעביר חלק מהטייסות שלהם לישראל. הדבר גם יכול לתת עומק אסטרטגי לישראל במערכה אפשרית בצפון, בה חיזבאללה ינסה לפגוע בבסיסי חיל האוויר. טייסות מבסיס רמת דוד לדוגמה יוכלו לפרוס לקפריסין.

התרחיש השני הוא חבירה של כוחות ים ישראלים לכוחות הים של יוון וקפריסין, במתארי סיור, הגנה והתקפה. אנחנו צריכים שכוחות הים משלוש המדינות ידעו לתקשר ולעבוד זה עם זה ויוכלו לתמוך אחד בשני במהירות. כך היתרון המספרי של חיל הים הטורקי יופחת, וישראל תוכל להגדיל את כוחה הימי מבלי להשקיע הון עתק בבניית צי גדול. שיתוף הפעולה הזה יהיה שימושי גם להרתיע את חיל הים המצרי, אם מצרים אי-פעם תחליט להפוך לשחקן תוקפני נוסף במזרח הים התיכון.

התרחיש השלישי והאחרון הוא מערכה כוללת בים. בתרגול של תרחיש כזה יבדקו התקשורת והתיאום בין המטות של הצבאות השונים והשילוב של כוחות אוויר, ים וטילים בשביל הכרעה של המערכה. תרגיל כזה יהיה מורכב יותר מהתרגילים הקודמים, מה שידרוש מצד אחד הכנה רבה יותר ותדירות נמוכה יותר, אך יהיה אפשר לשלב בו עוד שחקנים באגן הים התיכון, כמו חיל הים המצרי, האיטלקי והצרפתי. במסגרת תרגיל כזה יהיה אפשר לעבוד, מעבר לתרגול מערכה, גם על חילוץ פצועים מאוניות, איתור ותפיסת גורמי טרור ועוד. תרגיל ימי בסדר הגודל הזה יוכל להיות עם הזמן לבסיס של מבנה ביטחון אזורי, בו ישתתפו כל חילות הים של אגן הים התיכון לשמירת ביטחונו. אם טורקיה אי-פעם תחליט לרדת מעץ המעצמה האזורית, היא גם תהיה מוזמנת להשתתף.

כמובן, כל התכנונים על תרגילים משותפים, מטוסים וספינות לא נעשים בוואקום. הטורקים השקיעו בשנים האחרונות בבניית כוחם הצבאי בים, מוסיפים לעצמם משחתות וספינות פלישה אמפיביות [מקור]. הצי הטורקי יכול בתרחיש היפותטי לפעול מהר יותר מהקואליציה שלנו ולפלוש לאי יווני, להחזיק בו ולהכריח את יוון להכיר בדרישות הגבול של טורקיה [מקור]. אם היוונים יחליטו לפלוש אל האי כדי להחזיר אותו, ישראל עלולה למצוא את עצמה במערכה מורכבת בו היא תגן על פלישה אמפיבית של יוון לאי, תנסה להשיג עליונות מול חיל האוויר הטורקי וספינותיה יפעלו יחד עם היוונים לשבור את הצי הטורקי. עדיף לישראל ויוון שתרחיש כזה לא יקרה מלכתחילה. איך?

מול האיום בפלישה אמפיבית מצד טורקיה ישראל צריכה לסייע ליוון להקים כוח תגובה מהיר (quick reaction force, QRF) שיוכל לתגבר באופן עצמאי אי תחת מתקפה. ישראל יכולה לחלוק מהניסיון שלה בהפעלת כוחות מיוחדים ולבחון ביחד עם היוונים מתארי פריסה באמצעות מסוקים, מטוסים וכוחות אמפיביים. יוון תשיג כוח שיוכל לתגבר בתוך שעות כל אי שיתמודד עם פלישה, בעוד ישראל תוכל ללמוד מתארים חדשים של פריסת כוחות בזירות ימיות. ייעוץ צבאי ישראלי גם יכול לעזור להביא לרכש של ציוד צבאי ישראלי.

בנוסף לכוח תגובה מהיר, ישראל תוכל לשתף פעולה עם היוונים, הקפריסאים ומדינות נוספות בהגדלת המודעות הימית שלהן. ״מודעות ימית״ הוא המונח המתאר את היכולת של מדינה לנטר את המים הטריטוריאלים שלה לכל פעילות חשודה. לשם השגת מודעות ימית נדרשים סיורים ימיים ואוויריים תכופים, כמו גם פריסת רשתות חיישנים לאיתור ספינות וצוללות. אם ישראל כבר משתפת פעולה עם יוון וקפריסין להניח צינור גז על קרקעית הים, היא יכולה לעבוד עמן על הנחת מערכות מעקב ופריסה של סיורי אוויר. מדינות נוספות שמוטרדות מחדירה למים הטריטוריאליים שלהן, פעילות פלילית וחבלנית יוכלו להצטרף – כמו איטליה, צרפת ומלטה.

חשוב לציין שנוסף לפיתוח היכולת הימית של טורקיה, ארדואן גם רכש סוללות נ״מ מתקדמות של הרוסים – ה-S-400 המדוברים, שנמצאים בלב הסכסוך הנוכחי בין אנקרה וושינגטון. בכל מתאר של מערכה ימית סביר שטורקיה תשמש במערכות האלו כדי להגן על הצי שלה ולצמצם את חופש הפעולה של יוון וקפריסין – אתגר שכוחות האוויר של שלוש בעלות הברית יצטרכו לתת לו מענה. הדבר החיובי הוא שישראל תוכל לבחון על הסוללות הטורקיות פתרונות שיהיו רלוונטיים גם לסוללות הרוסיות בסוריה אם אי פעם היא תצטרך לנטרל אותן.

Screenshot 2020-07-13 at 12.23.26
רדיוס הטילים של ה-S-400, ממוקם בשלושה בסיסי אוויר מרכזיים של טורקיה.

שיתוף פעולה

הרסן הוא רק חלק אחד מהאסטרטגיה הימית של ישראל. הוא גם לא האלמנט הכי חשוב. אנחנו רוצים לרסן את התוקפנות של מדינות בים התיכון בשביל להביא אותן לשיתוף פעולה בתחומים החשובים לכולן: פיתוח משאבי טבע, עידוד כלכלה ומסחר, מאבק באיומי פשע וטרור.

המאבק באיומי פשע וטרור יכול להיעשות במסגרת הברית המשולשת, עם צירוף של מדינות נוספות שיראו התעניינות. אפשר ליצור ערוצי תקשורת והסכמי שיתוף פעולה בין כוחות המשטרה של המדינות השונות של אגן הים התיכון בשביל להיאבק בפשע והברחות באזור, ואפשר ע״י תרגילי ים משותפים לתפוס מבריחים ולהרחיק פיראטים. החברות השונות גם יוכלו לתרגל יחד לוחמה בטרור ולשלוח יועצים צבאיים – אין סיבה שישראל לא תציע עזרה בלוחמה בטרור לא רק לצרפת או מצרים, אלא גם לאלג׳יר וטוניסיה. קיימים כבר פורומים לדיאלוג ביטחוני כמו הדיאלוג הים תיכוני של נאט״ו שיכולים להיות הבמה לנושאים כאלה [מקור].

אני רוצה אבל, אחרי שהתמקדנו ברכיב הביטחוני הקשה באגן הים התיכון, להתמקד דווקא במשהו יותר ״רך״, שעם כמה שהוא רך יכול לשנות לחלוטין את אגן הים התיכון: ממשל תקין וסביבה מעודדת עסקים.

נתחיל מהבעיה: אגן הים התיכון הוא לא מקום נחמד לעסקים. מתוך 16 המדינות המרכיבות את אגן הים התיכון, רק 4 נמצאות בעשירון הרביעי בדירוג העולמי של קלות עשיית עסקים: ספרד במקום ה-30, צרפת במקום ה-32, טורקיה במקום ה-33 וישראל במקום ה-35. איטליה נמצאת במקום ה-58, יוון במקום ה-79 ואלג׳יריה, אחד ממרכזי האנרגיה של האזור, במקום ה-158.

Screenshot 2020-07-29 at 10.10.42

לעומת זאת, האזור מככב מבחינת שחיתות: במדד השחיתות הגלובלי של Global Risk Profile, צרפת היא המדינה הכי פחות מושחתת באגן הים התיכון עם דירוג במקום ה-20. ישראל במקום ה-24. יוון במקום ה-53. טורקיה במקום ה-113 ואלג׳יריה במקום ה-145 [מקור].

אגן הים התיכון מושחת ולא יעיל, או אם לדייק הוא מושחת ולא יעיל לעומת צפון אירופה והמרכז הכלכלי הגרמני. כל עוד הבעיה הזו לא מטופלת, הסיכוי שאגן הים התיכון יחזור לימי התהילה שלו כמרכז כלכלי הם אפסיים. ברור שחלק ממה שמעכב מסחר ער בין המדינות הם היחסים העוינים בין מדינות צפון אפריקה הערביות לישראל – אך גם הן יצטרכו להבין בשלב מסוים שלא לעשות אתנו עסקים בעיקר פוגע בהן. אולם הן לא יגיעו למסקנה הזו עד שאנחנו נצליח לשנות את הפנים של הסביבה העסקית והשלטונית באגן הים התיכון.

ברור לי שזה נשמע מצחיק שישראל ההסתדרותית, ישראל הביורוקרטית – יש יגידו אף ישראל המושחתת – תעזור לאגן הים התיכון לשנות את פניו. על זה אני חייב לומר שלושה דברים: ראשית, מצבנו לא כל כך רע. למרות התחושה שהכול דפוק, ישראל בימים כתיקונם מחזיקה במנהל תקין פחות או יותר. יש כמובן לאן לשאוף, אך אנחנו לא מדינת עולם שלישי. שנית, ישראל כן עשתה התקדמות משמעותית, לדוגמה בהפיכת השירותים הממשלתיים לדיגיטאליים ובהורדת מחסומים ביורוקרטים לעסקים. שלישית, שיתוף פעולה בין לאומי יכול להיות בדיוק הטיעון שידחוף לרפורמות משמעותיות במשק הישראלי, אם יתפסו כחלק מהביטחון הלאומי שלנו.

אסביר: אם ישראל רוצה לשמור על אגן הים התיכון מתפקד, היא צריכה מעבר לרסן הביטחוני לעודד גם כלכלה ומסחר בין המדינות. יציבות כלכלית ומסחר חופשי יקטינו את גורמי החיכוך ויחזקו את בעלות הברית שלנו כמו יוון וקפריסין. יציבות כלכלית ומסחר חופשי גם יתרמו לכלכלה הישראלית, שבכל זאת ממוקמת באגן הים התיכון. ישראל יכולה לשתף פעולה עם מדינות אחרות ברפורמות משמעותיות שיקלו על עשיית עסקים, השקעות ומסחר בין המדינות, רפורמות שייטיבו עמנו האזרחים ועם בעלי הברית שלנו.

הסתכלו על יוון לדוגמה: מעבר למשבר החוב שלה, הבעיה המרכזית של יוון היא שאין לה סביבה ביורוקרטית ידידותית לעסקים [מקור]. הסכמים שנחתמים עם הממשלה נפתחים מחדש, משרדים שונים שמים רגליים ומטרטרים משקיעים, והתהליך הביורוקרטי עצמו מסורבל: לדוגמה, יוון מדורגת במקום ה-156 ברישום נכסים. סומליה לעומתה מדורגת במקום ה-153. סומליה. כלומר קל יותר לרשום נכס במדינה אפריקנית לא מתפקדת מאשר ברפובליקה היוונית. ישראל אגב נמצאת במקום ה-75.

הסביבה העוינת ביוון מרחיקה משקיעים, מקשה על עסקים לתפקד ומעכבת את פתיחתם של עסקים חדשים. התוצאה היא שלמרות שאוכלוסיית יוון גדולה מעט יותר מזו של ישראל, התמ״ג שלה קטן משלנו בחצי. גם המסחר בינינו משקף את הבעיות של הכלכלה היוונית: ישראל מייבאת מיוון בעיקר ברזל ופלדה [מקור] ומייצאת אליה בעיקר נפט מזוקק [מקור]. זה פרופיל מסחר שמתאים למדינה מתפתחת, לא מדינה מפותחת.

יוון צריכה עזרה בשיפור סביבת העסקים שלה וישראל יכולה להציע את העזרה הזו: אפשר לדוגמה להקים דיאלוג בין המדינות בנוגע לשירותים מקוונים, מפגשים בין משרדיים בנושאי רגולציה ומסחר וקידום פרויקטים משותפים להורדת חסמים רגולטורים שמעכבים השקעות ומסחר בין המדינות. שיתוף הפעולה הזה צריך להיות בנוי כך שעוד מדינות יוכלו להצטרף אליו במטרה ללמוד ולתרום – לדוגמה ע״י תיאום תהליכים רגולטורים לרישיון, הורדת חסמים ביורוקרטים, קידום שקיפות ועוד. אם נצליח לקחת מדינות כמו יוון, איטליה, קפריסין ואפילו צרפת ולעזור להן לשפר את הסביבה העסקית שלהן, אנחנו כנראה נראה שיפור במסחר של מדינת ישראל.

משום שישראל תעזור בשיפור, היא תוכל לעזור גם לשדך בין עסקים ישראלים למדינות השונות – אנחנו לא חייבים למכור רק טילים למדינות אגן הים התיכון, אלא גם חלקים מדויקים לספינות ומטוסים, מערכות מידע וטכנולוגיה, מיזמים משותפים בתחום הפיננסי ועוד. ישראל יכולה למנף את היתרונות שלה ולהפוך לציר אסטרטגי בים התיכון – גם אם היא לא מחזיקה באוכלוסייה גדולה כמו טורקיה או צי חזק כמו צרפת.

יהודה הימית

איפה האסטרטגיה הימית של מדינת ישראל פוגשת אותנו? או אולי נכון יותר לשאול איפה התחרות הגוברת בים התיכון פוגשת אותנו, כאזרחים פרטיים? ראשית, כנראה שהמתיחות הביטחונית תעזור לרפא״ל, תעשייה אווירית ואלביט במכירה של טילים ומל״טים. כמשקיע פרטי או תאגידי נכון לבחון את האג״ח של החברות האלו כמקום בטוח לשים בו את הכסף בתקופה הבלתי יציבה שלפנינו. במקרה הכי גרוע המצב הביטחוני ישתפר באזור, משהו שנראה לא סביר.

שנית, החזרה של לוחמה ימית כצורה מרכזית של תחרות – גם בים התיכון וגם בים סין הדרומי – תביא להזזת המיקוד של הפיתוח הטכנולוגי בצרכים של הצי: פיתוח של כלי שיט אוטונומיים לסיור ותקיפה [מקור]; הגנה על ספינות ממל״טים וטילים; יכולות סייבר התקפיות והגנתיות; מערכות תקשורת וניווט מוגנות שיבוש או חלופיות למערכות מבוססות לוויין; מערכות שליטה ובקרה לזירה רב מימדית של אוויר, ים ויבשה; כלי סיור ימיים למודעות ימית ועוד. הפיתוחים האלו בתורם ידרשו מוצרים טכנולוגים קיימים או פיתוחם, דוגמת תאי דלק מתקדמים יותר עבור כלי שיט אוטונומיים ובסיסים ניידים; פיתוח אלגוריתמיקה לכלי שיט בלתי מאויישים [חברה ישראלית אחת כבר הפכה את זה למוצר טכנולוגי בשלבי ניסויי – כאן]; מוצרי תקשורת חדשים לניהול המערכה ועוד. יש כאן הזדמנויות רבות ליזמים ומשקיעים שיבחרו לפתח מוצרים לזירה הימית.

שלישית, ותסלחו לי אם זה נשמע מעט דביק, אך יש באסטרטגיה הימית של ישראל מסר של תקווה לנו כאזרחים – זה אולי נשמע טריוויאלי, אבל כשיש מגפה עולמית, ארה״ב וסין בסכסוך עמוק, אירופה משותקת, לבנון מתמוטטת וכאן בארץ יש תחושה של אובדן הדרך – טוב לדעת שלא הכול שחור. ישראל יכולה לנצל את ההזדמנות ההיסטורית שניתנה לה בים התיכון ולנסות ולהחזיר אותו כמוקד כלכלי עולמי. היא יכולה, ע״י תכנון וראייה רחבה, למקם את עצמה במרכז של מספר מעגלים חופפים של שיתוף פעולה ביטחוני, כלכלי ודיפלומטי. איראן והמפרץ הפרסי, עם כמה שהם מעסיקים אתנו, לעולם לא יהיו העתיד שלנו. הם רחוקים מדי – מופרדים מאתנו ע״י המדבר הערבי הגדול. בזמן שחשוב להמשיך ולשמור על דריכות במזרח, צה״ל בפרט ומדינת ישראל בכלל צריכה להפנות את מבטם למערב – יש פוטנציאל אדיר בים, ואנחנו יכולים לרתום אותו. תודה לכם על ההקשבה.




פלג 22: מארש טורקי

קישור להורדת הפרק – קישור.

אני חושב שטורקיה מעניינת אותנו כישראלים משתי סיבות מרכזיות: ראשית, התחושה שאנו מקבלים מדיווחי החדשות היא שטורקיה נמצאת בכל מקום – היא בסוריה, היא בלוב, היא במזרח הים התיכון, היא מול איראן, היא מול סוריה, היא מול האיחוד עם הפליטים היא מול ארה״ב בנוגע לטילי ה-S-400 של הרוסים. אנחנו מרגישים שטורקיה מקיפה אותנו ובוחשת בכל החזיתות השונות של המזרח התיכון – מה שבאופן טבעי מעורר עניין במדינה שידה בכול ולעיתים גם יד כל בה.

שנית, אנחנו לא יודעים איפה להכניס את טורקיה בדיכוטומיה של ״ידיד-אויב״. אנחנו יודעים שאיראן היא ״אויב״. אנחנו מרגישים שרוסיה היא ״ידיד״. גם איחוד האמירויות וערב הסעודית נתפסות אצלנו כבר כ״ידידות״. עם טורקיה זה לא ברור – היא מצד אחד מגנה אותנו בפורומים בינלאומיים ומנסה להתסיס את הרחוב הפלשתיני – מצד שני יחסי המסחר בינינו לא ניזוקו ואף מדברים על שיתוף פעולה בתחום הגז [מקור], אז קשה לנו להכניס אותה או לקופסת ה״ידידה״ לקופסת ה״אויב״.

אני רוצה כבר בפתח הניתוח היום שנפנים עובדה חשובה ביחסים בינלאומיים שתהפוך להיות עוד יותר חשובה ככל שהמערכת הבינלאומית תכנס למצב רב-קוטבי: אין למדינות ידידים או אויבים. יש אינטרסים. איחוד האמירויות היא ״ידידה״ מפני שיש לנו אינטרסים משותפים. שינוי באינטרסים האלו – לדוגמה התמוטטות של איראן – עלולה למצוא אותנו בניגוד אינטרסים. אין ידידות ואין אויבות – יש אינטרסים משותפים.

אם מישהי צריכה לדעת את האמת המרה הזו היא מדינת ישראל, שבמהלך 70 השנים שלה ראתה איך שתי ידידות אסטרטגיות מפנות אליה את גבן: הראשונה איראן האיסלמיסטית ב-1979 והשנייה היא טורקיה של ארדואן. בין טורקיה לישראל הייתה ידידות ארוכת שנים שנמשכה עשורים – ואפילו הידידות הזו לא החזיקה מול שינויים פוליטיים פנימיים בטורקיה. שינוי בגישה של טורקיה לעולם, קריאה שונה של מפת האינטרסים שלה, הביאו שהידידה הגדולה שלנו מצפון הפכה לכל הפחות ליריבה אם לא איום ממש.

בניתוח היום נאמוד על האופי האופורטוניסטי של מדיניות החוץ של ארדואן. נדבר על צרכי הביטחון של טורקיה ועל הגישה של אנקרה לעולם. נראה מה הטורקים מחפשים בים התיכון ולמה ההרפתקאות שלהם בלוב ובסוריה עוד עלולות להם בדמים רבים. אנחנו מתחילים אבל, איך לא, עם הגיאוגרפיה של טורקיה.

צומת דרכים

שטחה של טורקיה נמצא ברובו באנטוליה, או אסיה הקטנה, חצי אי שיוצא מתוך המזרח התיכון לעבר אירופה. שאר השטח נמצא באירופה עצמה, גובל ביוון ובולגריה. היסטורית טורקיה הייתה הגשר בין המזרח הקרוב ואירופה – דרכה נעו צבאות פרס והעות׳מאנים לתוך אירופה ודרכה נעו היוונים והרומאים לתוך מערב אסיה. ככל שהאכלוס של יבשת אירופה גדל, ככל שרוסיה הפכה חשובה יותר, כן עלתה חשיבותה של טורקיה – מגשר בין איראן ליוון היא הפכה לציר שמחבר את הים השחור לים התיכון, את הבלקנים לקווקז, את איראן, עיראק וסוריה לאירופה. הודות למרכזיות שלה כציר גיאוגרפי הונחו בה הצינורות שמחברים את שדות הנפט והגז של הים הכספי ושל רוסיה לדרום ומרכז אירופה. במאה ה-21 טורקיה היא לא רק ציר גיאוגרפי מרכזי היא גם ציר אנרגטי.

כמובן כמו מדינות אחרות שמהוות ציר מרכזי גם טורקיה ראתה עם המאות כובשים שונים ואיומים שונים. כמו גרמניה שמהווה את הציר הגיאוגרפי של אירופה טורקיה נאלצה להתמודד עם איומים מחזיתות שונות: מול הפרסים במזרח, הרוסים בצפון, המצרים בדרום והבריטים במערב. בניגוד אבל לגרמניה, בניגוד גם לישראל, טורקיה נהנית מגיאוגרפיה שאפשרה לתושביה להגן על עצמם יחסית בקלות לאורך השנים: הלב הדמוגרפי והכלכלי של טורקיה נמצא ברמת אנטוליה במרכז אסיה הקטנה ובחלק המערבי של חצי האי הגובל בים הָאִגֶאִי והים התיכון. הלב של טורקיה מוגן ממזרח ע״י הפונטוס והרי ארמניה, מצפון ע״י הים השחור ומדרום ע״י הרי הטאורוס. הלב של טורקיה מוגן גיאוגרפית, מה שאפשר כאימפריה העות׳מאנית להתרחב למזרח התיכון ואירופה וכשהאימפריה התמוטטה לארגן מחדש את לב האימפריה כטורקיה המודרנית.

turkey-topographic-map

היתרון של טורקיה לא נעצר גם רק בהרים במקום הנכון. בניגוד למדינות אחרות במזרח הקרוב לטורקיה יש שפע של מים מתוקים ואדמות חקלאיות רבות שיכולות לקיים את האוכלוסייה שלה אם תצטרך [מקור]. החקלאות הטורקית מתועשת בחלקים רחבים של המדינה ומייצרת כמויות משמעותיות של חיטה, פירות ואגוזים, כמו גם בשר עופות, בקר, דגים וביצים. שפע המים והאדמות החקלאיות אפשרו לטורקים להגדיל את מספריהם – אוכלוסיית טורקיה מונה כ-82 מיליון בני אדם – והם היום מהווים את אחד משלושת הענקים הדמוגרפים של המזרח הקרוב עם מצרים ואיראן. בניגוד לשתיהן טורקיה נהנית מיותר משאבי מים ושטחים חקלאיים נרחבים יותר – טורקיה עוקפת בכמויות המים שלה את גרמניה, אותה היא גם עוקפת בשטחה [מקור].

בעוד ההרים מגנים על הגישה היבשתית לטורקיה, לטורקיה קו חוף ארוך ונוח לשיט שאפשר תנועה בו עוד מימי קדם. הטורקים גובלים בים השחור בצפון, בים האיגאי במערב ובים התיכון בדרום – מה שנותן להם גישה לדרום רוסיה, אוקראינה ומזרח אירופה, ליוון והבלקנים, למזרח הים התיכון וצפון אפריקה, ולאיטליה, דרום צרפת וספרד. הגישה הגיאוגרפית אפשרה לטורקיה להתחבר לסחר הגלובאלי בקלות, ועם ליברליזציה בשנות ה-80׳ של כלכלת המדינה היא הפכה למרכז של תעשייה קלה ושותף סחר חשוב לאירופה.

אולם לא הכול מושלם בגיאוגרפיה הטורקית, כפי שהוא לא מושלם באף גיאוגרפיה: פיתוח כלכלי כמו בכל מקום אחר עוקב אחר מיקום גיאוגרפי – מערב המדינה מפותח יותר ממזרח המדינה, שם חקלאות היא עדיין הענף הדומיננטי [מקור]. המזרח מפגר מבחינה תעשייתית, רמת תשתיות ופיתוח אנושי – מה שבתורו פוגע בכלכלה הטורקית כולה משום הפוטנציאל האנושי הלא מנוצל. טורקיה היא אחת מ-20 הכלכלות הגדולות בעולם, אך התמ״ג לנפש שלה קטן פי 2 מזה של ישראל או מזה של ממוצע מדינות ה-OECD.

Screenshot 2020-07-15 at 13.30.22

במזרח המדינה קיימת גם בעיה אתנית: יש נוכחות גדולה של כורדים, המהווים את רוב האוכלוסייה בדרום מזרח המדינה. הכורדים שונים אתנית מהטורקים, יושבים על ההרים שמגינים על הלב הטורקי ומביאים יותר ילדים משאר הטורקים – בממוצע כ-3 עד 5 ילדים לאישה כורדית, לעומת 1 עד 3 ילדים לאישה טורקית [מקור]. המשמעות היא שהרוב הכורדי במזרח המדינה לא יקטן אלא יגדל עם הזמן ואולי אף יתרחב.

בזמן שהכורדים במדינה לא מראים כרגע רצון להתנתק ממנה אלא דווקא למצוא את מקומם בטורקיה, הכוח שיגיע עם אחוזים גבוהים יותר באוכלוסייה עלול להביא לשינוי בגישה של הכורדים במזרח לאנקרה. עם פיתוח אנושי נמוך יותר הכורדים אולי ירצו אוטונומיה תרבותית ומנהלית, תוך הפנייה של תקציבים מהממשל המרכזי אליהם לשם פיתוח. אם בצפון עיראק וסוריה יקומו מדינות כורדיות עצמאיות, הן יכולות לעודד את הכורדים בטורקיה לעשות צעד דומה אצלם.

כמובן הכורדים אינם מהווים מחנה אחד או חזית אחת. בכל מקרה אבל האפשרות של מדינה כורדית נפרדת, או אפילו אוטונומיה במזרח טורקיה, היא איום אסטרטגי על אנקרה – מדינה כזו תהיה חלשה מדי מול איראן ורוסיה, אך מצד שני תחזיק בשטחים אסטרטגים עדיפים מול טורקיה. האיום הכורדי יוצר את הצורך הגיאופוליטי הראשון של טורקיה – למנוע עצמאות כורדית אצלם או סביבם. אנחנו נראה שהצורך הזה הוא הדבר העקבי היחיד במדיניות של טורקיה בסוריה ומסביר במידה רבה מה הם עושים בצפון עיראק.

בזמן שהגיאוגרפיה הטורקית עשירה במשאבי מים וחקלאות היא ענייה במשאבי אנרגיה. טורקיה מייבאת כ-75% מהאנרגיה שהיא צריכה [הבנק העולמי], בעיקר גז – טורקיה צרכה ב-2019 כ-43 מיליארד מטר מעוקב של גז טבעי [מקור]. צריכת הנפט של טורקיה מעט צנועה יותר, עם כמיליון חביות ביום ב-2018 [מקור].

Screenshot 2020-07-15 at 13.30.43

Screenshot 2020-07-15 at 13.30.58

העוני במשאבי אנרגיה מחייב את טורקיה לייבא אותם, מה שיוצר שתי בעיות: המקור המרכזי של גז לטורקיה היא רוסיה, עמה לטורקיה יש סכסוך היסטורי וסכסוך אסטרטגי. עוד לפני סוריה ולוב הרוסים והטורקים התחרו זה בזה בים השחור ובחצי האי קרים. הם חולקים אזורי השפעה חופפים בקווקז ובבלקנים והטורקים הם שמאפשרים לרוסים לנוע בין הים השחור לים התיכון. באופן טבעי מצב עניינים כזה יוצר חיכוך ותחרות, כשהתלות הטורקית בגז רוסי מחלישה את עמדת המיקוח שלהם.

שנית, ייבוא של משאבי אנרגיה משמעו ייצוא של כסף זר – מה שיוצר גרעון סחר שמשפיע לרעה על מאזן התשלומים של טורקיה. גרעון הסחר של טורקיה עמד בשנת 2018 על 42 מיליארד דולר – או כ-5% מהתמ״ג – כשהגרעון לרוסיה עמד באותה שנה על 18 מיליארד דולר [מקור]. בזמנים של בריחת הון והיחלשות המטבע, גרעון סחר הופך להיות כואב יותר לכלכלה ומביא משקיעים לחשוש לבריאות המוניטרית של המדינה. הצורך הגיאוגרפי השני של טורקיה הוא לאבטח מקורות אנרגיה לצריכה מקומית ועדיף מקורות שאינם בשטחה של רוסיה.

אם כך הגיאוגרפיה הטורקית מציבה שלושה צרכים או בעיות למדינה הטורקית: מזרח המדינה מפגר אחרי המערב, יש אתגר לשמור על טורקיה שלמה גיאוגרפית עקב הבדלים אתניים והמחסור במשאבי אנרגיה בשטחה הופך אותה תלויה ברוסיה ומערער את הבסיס המוניטרי שלה. אולם היעדר משאבי אנרגיה לבדו אינו די כדי לרסק את המטבע של המדינה – מה שקרה ללירה הטורקית ב-2018 [מקור]. כדי להבין מה מכרסם בכלכלה הטורקית – ומה מניע אותה לחפש הרפתקאות באזור – אנחנו צריכים להכיר את גיבור הדרמה של טורקיה היום: ארדואן.

כל ההחלטות הלא נכונות

אי אפשר לתאר בפרק אחד את הדרמה הפוליטית מסביב לעלייתו של ארדואן מראש עיריית איסטנבול לנשיא הכל יכול של הרפובליקה הטורקית ואנחנו גם לא צריכים את תיאור כל מהלך העניינים. מספיק אם אומר שעם השנים ארדואן הפך פופוליסט יותר ולאומני יותר – מגבש את הזירה הפוליטית בטורקיה סביב חלוקה של ״אנחנו״ ו״הם״ [מקור].

בלב מחנה ה״אנחנו״ נמצאת ״מפלגת הצדק והפיתוח״ של ארדואן (Adalet ve Kalkınma Partisi, AKP) ששולטת בטורקיה מאז 2002. מסביב למפלגת השלטון נמצאות מפלגות לאומניות יותר או פחות, חלקן בקואליציה וחלקן באופוזיציה, שביחד מהוות את השכבה השנייה של מחנה ״האנחנו״. מחנה ״האנחנו״ הוא המחנה שתומך בארדואן ובמדיניות החוץ הלאומנית שלו והמחנה הזה חוצה את האופוזיציה בין המפלגות הלאומיות שסימפטיות למטרות של ארדואן ובין מפלגות ה״הם״, מפלגות שמאל אתאיסטיות שמתנגדות לאיסלמיזציה של ארדואן וללאומיות הטורקית שלו. ע״י פיצול של האופוזיציה ל״אנחנו״ ו״הם״ וביסוס האחיזה שלו במחצית מקולות המצביעים ארדואן הבטיח לעצמו כמעט שני עשורים של שליטה פוליטית רציפה, תחילה כראש ממשלה והיום כנשיא בעל סמכויות כמעט בלתי מוגבלות.

ארדואן הוא איש שמבין כיצד לשלוט בפוליטיקה הטורקית, אך שליטה בפוליטיקה הטורקית לא בהכרח אומרת גם הטבה של המצב הכלכלי שלה. במשך רוב שלטונו של ארדואן, בין 2002 ל-2015, טורקיה הצליחה למשוך אליה הון זר בהיקף כולל של 171 מיליארד דולר, השקעות שהלכו בעיקר לחקלאות ולתעשייה שלה. תחת ארדואן טורקיה נתפסה כאחד השווקים המתעוררים המושכים ביותר להשקעה, מציעה עלויות עבודה נמוכות, שוק צרכני גדול וקרבה גיאוגרפית לאירופה. האפשרות גם שטורקיה תצטרף לאיחוד האירופי חיזקה עוד יותר את הרצון בקרב תאגידים רב-לאומיים להבטיח דריסת רגל בטורקיה.

Screenshot 2020-07-15 at 13.31.42

הבעיה בשביל ארדואן שמשקיעים זרים פחות מתעניינים במטרות לאומיות או פופוליסטיות, משהו שהמפלגה הקומוניסטית של סין הבינה בעקבות המשבר הכלכלי במזרח אסיה בסוף שנות ה-90׳. הון זר זורם למדינה כל עוד היא מהווה יעד מושך להשקעה – שינוי פתאומי בסביבת העסקים, איום אפשרי על ההשקעות, וההון בורח במהירות לשווקים בטוחים. זה בדיוק מה שקרה ועדיין קורה לטורקיה [מקור].

העימות של טורקיה עם ארה״ב, הפלת המטוס הרוסי ב-2015, ההתערבות בסוריה, ניסיון ההפיכה נגד ארדואן ב-2016, הרטוריקה האנטי-מערבית והצעדים הפופוליסטים להזרמת אשראי והקלות למשק במקום לטפל בבעיות המבניות שלו כולם הביאו לבריחת הון זר ולצמצום השקעות בטורקיה [מקור]. בין 2016 ל-2018 עתודות המט״ח של טורקיה הצטמקו בכמעט 20 מיליארד דולר, מה שכמובן הביא גם לקריסה של הלירה הטורקית – במחצית הראשונה של 2018 הלירה הטורקית איבדה כ-34% מערכה מול הדולר [מקור]. ההתרסקות של הלירה כמובן הביאה לעלייה באינפלציה – 25% ב-2018, כיום מעל 10% [מקור] – ועלייה באבטלה – סביב ה-10% לכלל האוכלוסייה [מקור], 25% לצעירים בה [מקור]. הנחמה היחידה של ארדואן היא שרמת החוב הממשלתי עדיין נמוכה יחסית, כ-30% מהתמ״ג במדינה [מקור].

Screenshot 2020-07-15 at 13.32.16

אפשר וארדואן מבין שהצעדים הפופוליסטים שלו בזירת הפנים וההתעמתות עם המערב פוגעים בכלכלה הטורקית. אולם לא סביר שדי בפגיעה בכלכלה להביא את ארדואן לשנות את דרכו: ראשית משום שהוא חייב להמשיך בגישה הפופוליסטית והלאומנית אם הוא רוצה לשמור על כוחו הפוליטי. ככל שהמצב יהיה נואש יותר לאזרח הטורקי, כן ארדואן יצטרך להיות יותר פופוליסטי ויותר לאומן – יש סיבה שהוא החליט להפוך את איה סופיה שוב למסגד דווקא בזמן משבר הקורונה [מקור]. זה יוצר חולשה אסטרטגית אצל ארדואן שישראל תוכל לנצל, אך בואו נעזוב את זה לרגע בצד.

הסיבה המהותית למה ארדואן לא יפסיק את העימות עם המערב ולמה ישראל יכולה לצפות שהיחסים ישארו רעים או יחמירו בינינו לבין טורקיה היא שינוי בכל הגישה של טורקיה לעולם: טורקיה לא רואה את עצמה עוד כמי שצריכה את המערב, אלא ככוח אזורי ואפילו עולמי שעולה עכשיו עם הדעיכה של האיחוד האירופי וארה״ב. האליטה הפוליטית של טורקיה מאמינה שהמערב סיים את הדומיננטיות שלו ועכשיו תורה של טורקיה לעלות למרכז הבמה [מקור]. אין סיבה לארדואן להיכנע ללחץ כלכלי אם הוא מאמין שבטווח הארוך מאזן הכוח נוטה לטובת טורקיה ולכן בסופו של דבר האיחוד האירופי וארה״ב יצטרכו להשלים עם מעמדה החדש של טורקיה כמעצמה אזורית אם לא גלובאלית.

טורקיה ככוח עולה

בשביל להבין איך אנקרה החליטה שהיא בדרך לעצב את העולם, צריך להבין איך היא רואה את העולם: בשנות ה-50׳ טורקיה הצטרפה לנאט״ו כדי להגן על עצמה מפני בריה״מ ומתוך עניין כלכלי ואידיאולוגי בהצטרפות למחנה המערבי. במסגרת ההצטרפות למחנה המערבי אנקרה ראתה בישראל בעלת ברית טבעית במרחב ערבי שהיה ברובו תחת חסות סובייטית. ארה״ב שמחה להוסיף את טורקיה לבעלות הברית שלה הודות למיקום הגיאוגרפי המרכזי שלה בחזית הדרומית של רוסיה, נותנת לוושינגטון עוד נקודת אחיזה בים התיכון ובים השחור.

60 שנה עברו מההצטרפות הטורקית לנאט״ו והעולם שונה, אך הגיאוגרפיה לא. טורקיה היא עדיין ציר גיאוגרפי מרכזי כפי שראינו, מה שאומר שהיא יכולה להתערב בחזיתות רבות ותיאורטית להרחיב את כוחה על אזורים משמעותיים באירו-אסיה, כולל הים התיכון, המפרץ הפרסי, הים השחור ומזרח אירופה. אולם בעולם החדש הזה לא המערב הוא הכוח הדומיננטי כי אם סין ורוסיה. אנקרה ראתה איך כוחות חדשים מאתגרים את ארה״ב והאיחוד האירופי, מערערים את הסדר הליבראלי ושאלה – למה אני לא? [מקור]

הרי החשיבות הגיאוגרפית של טורקיה לא ירדה, והיא עדיין כוח כלכלי ודמוגרפי במזרח התיכון. האיחוד האירופי וארה״ב, יחשבו מה שיחשבו על אנקרה, זקוקים לה מול רוסיה ומול איראן. בראייתו של ארדואן ובעלי בריתו המערב לא יכול להסתכן בלהפסיד לחלוטין את טורקיה, אך טורקיה בהחלט יכולה לעצב לעצמה מעמד חדש בזירה הבינלאומית. במקום להיות חלק מהמחנה המערבי, טורקיה תוכל להיות כוח עצמאי במערב אירו-אסיה, כוח שתיאורטית – לפי הגיאוגרפיה – יוכל למתוח אזור השפעה ממרכז אסיה עד מערב אירופה. העוינות למערב רק החמירה אחרי ניסיון ההפיכה נגד ארדואן ב-2016, ניסיון הפיכה שעירב בכירים בכוחות הצבא ולדעת ארדואן ובכירים סביבו תוכנן ע״י ארה״ב [מקור].

משום שהצרכים הגיאוגרפים של טורקיה הם מעטים – מאבק בעצמאות כורדית ואבטחת מקורות אנרגיה – והחשיבות הגיאוגרפית שלה גדולה, טורקיה של ארדואן יכלה לפתוח החל מ-2011 עם ״האביב הערבי״ בסדרה של הרפתקאות במזרח התיכון: היא תמכה באחים המוסלמים במצרים עד שהודחו ב-2013; היא תמכה במורדים נגד אסד, מקווה להפיל אותו ולזכות בהשפעה בדמשק; היא נלחמה בכורדים אצלה במזרח המדינה ואז פלשה לצפון סוריה ב-2018 וצפון עיראק ב-2019; בתחילת 2020 היא שלחה כוחות משלה ושכירי חרב מסוריה ללוב בשביל לתמוך בממשלה הלאומית ולבסס את השפעתה במערב המדינה [מקור]. טורקיה לכאורה זיהתה ב״אביב הערבי״ שעת כושר להרחבת השפעתה במזרח התיכון ולביסוס שלה ככוח אזורי עצמאי.

הבעיה בשביל טורקיה שבו בזמן שהיא יכולה לגעת בחזיתות רבות, כן מדינות רבות יכולות לגעת בה. טורקיה לא פועלת בוואקום וניסיונות ההתפשטות שלה הביאו אותה להתנגשות עם הכוחות האחרים באזור, כמו רוסיה, איראן, ישראל ויוון. טורקיה בהחלט הפכה עצמאית, אך לא ככוח אזורי אלא כמבודדת בזירה הבינלאומית.

בשביל להבין יותר טוב את הכשלים של טורקיה ולהבין את ההשלכות לעתיד האזור נתמקד בשתי חזיתות: סוריה ואגן הים התיכון. אנחנו נראה איך טורקיה עובדת בצורה אימפולסיבית על בסיס יעדים מעורפלים של ״השפעה״ ו״כוח״, נתקלת ביריבים ואז מנסה לשפר את עמדותיה ע״י הפעלתו של עוד כוח, מה שרק מגביר את ההתנגדות ומעכב עוד יותר את טורקיה בדרכה ליעדים שלה.

נתחיל בסוריה. בין 2002 ל-2011 טורקיה התקרבה לאסד, במסגרת מדיניות ״אפס בעיות״ של אנקרה שמטרתה הייתה לחזק את הכוח הרך וההשפעה של טורקיה במזרח התיכון. שיתופי פעולה כלכלים נחתמו וטורקיה אף החלה לגשש לקראת תיווך בהסכם שלום בין ישראל לסוריה. לכאורה ארדואן ואסד הפכו ״לידידים״ וטורקיה החלה להפוך לשחקן אחראי במזרח התיכון. אולם המצג הזה עמד כל עוד התקרבות לאסד הייתה הדרך היחידה להשפעה בסוריה. ברגע שבו אפשרות כדאית יותר הופיעה, אנקרה שינתה את גישתה ב-180 מעלות.

המהומות בסוריה ב-2011 הציגו לטורקיה נתיב חדש להשפעה בסוריה, נתיב שיחזק את השפעתה לא רק במדינה עצמה אלא במרחב הערבי כולו: אם טורקיה תצא להגנת המפגינים הסונים-ערבים נגד אסד, היא גם תיתפס כמגינת הערבים וגם תתקין ממשלת בובה בדמשק. לפתע הידידים הפכו אויבים, עם קריאות חוזרות ונשנות של ארדואן לסלק את אסד [מקור]. טורקיה אפשרה לצבא סוריה החופשית להקים מטה ולפעול משטחה [מקור] ותמכה במליציות נגד אסד, כולל במליציות קיצוניות עם קשרים לאל-קאעידה [מקור].

השינוי המהיר בגישה של ארדואן לסוריה ברורה אם מבינים שמדיניות החוץ הטורקית מחפשת להגדיל את השפעתה של טורקיה, תוך ניצול הזדמנויות אסטרטגיות. אנקרה לא רואה עצמה מוגבלת לבריתות או הסכמי עבר, אלא לאינטרס הלאומי שלה בלבד. כל עוד הנתיב היחיד להשפעה היה להתיידד עם אסד – הטורקים עשו זאת. ברגע שנתיב אחר הופיע – הטורקים שינו כיוון.

לצערם של הטורקים הם לא היו השחקן היחיד בסוריה. איראן ולאחר מכן רוסיה יצאו לעזרתו של אסד. במקום שהוא יתמוטט ויוחלף ע״י סונים, אסד החל להחזיר לעצמו את כוחו בסוריה הודות לתמיכה איראנית ורוסית. רוסיה, היריבה ההיסטורית מצפון, הקימה חזית חדשה מול הטורקים בדרום. תחת המטריה האווירית של רוסיה כוחות אסד החלו מסוף 2015 להשיב לעצמם את השליטה במדינה, דוחקים את הכוחות בחסות טורקיה צפונה לעבר הגבול. נתיב ההשפעה של טורקיה בסוריה החל להיחסם [מקור].

בו בזמן אבל שרוסיה העמידה מחדש את אסד על הרגלים, האמריקנים עזרו לבסס במזרח סוריה אזור עצמאי בשליטת ״הכוחות הסורים הדמורקטים״, ברית צבאית של מספר קבוצות אתניות בסוריה ובראשן – הכורדים. כך, בזמן שטורקיה ניסתה להדיח את אסד מכסאו, יישות כורדית עצמאית החלה לצמוח במזרח המדינה על הגבול עם טורקיה. לא זאת בלבד אלא שהכוח הכורדי בברית, ה-YPG, הוא עם קשרים למפלגת הפועלים של כורדיסטן (ה-PKK), ארגון טרור שעשה שמות במזרח טורקיה. החלומות להדיח את אסד אולי נגוזו, אך ההתחזקות של הכוחות הסורים הדמוקרטים עמדה בניגוד לצורך הטורקי לדכא עצמאות כורדית בסביבתם.

מבינים שהסיכוי שלהם להדיח את אסד קטן, הטורקים היום מחפשים בעיקר לצמצם נזקים [מקור]: הם פלשו לצפון סוריה ב-2018 ו-2019, בונים אזור חיץ שימנע רצף טריטוריאלי כורדי מסוריה לטורקיה. הם גם מעוניינים לשכן באותו שטח את הפליטים הסורים הרבים שברחו אליהם במהלך מלחמת האזרחים, דבר שידרוש הקמת מגורים והעברת כ-3.5 מיליון בני אדם לאזור החדש. העניין שלהם באידליב הוא בעיקר למנוע מאסד לטבוח באוכלוסייה הסונית ולהזרים לתוך טורקיה לא רק עוד פליטים, אלא גם ג׳יאהדיסטים העלולים לפנות נגד אנקרה אם יראו בנפילה של אידליב כבגידה בהם [מקור].

הבעיה בשביל אנקרה שעמדה כזו אולי עונה על הצורך לאבטח את העורף המזרחי שלה ע״י רדיפת הכורדים בסוריה, אך היא יוצרת נקודות חיכוך בינה ובין רוסיה ודורשת ממנה השקעה של משאבים, כוח אדם וכסף ללא תמורה אסטרטגית ברורה. הרי אחרי שטורקיה תעביר את 3.5 מיליון הפליטים למחנות באזור הביטחון שלה, האם היא מתכוונת לצאת ממנו? וודאי שלא, כדי לשמור את הכורדים בחוץ. אך האם טורקיה מתכוונת לשלם על נוכחות ארוכת טווח בסוריה? נוכחות שתמשוך התקפות מצד ה-PKK, ה-YPG, כוחות אסד ואולי אף כוחות איראנים?

הנוכחות של טורקיה בסוריה גם נותנת מנוף לחץ לרוסיה על טורקיה. אם טורקיה מעוניינת לפעול בצפון סוריה, אם טורקיה מעוניינת למנוע מכוחות אסד לתקוף אותה, היא חייבת לשמור על יחסים טובים עם הרוסים. מפני שאנקרה החליטה שהיא רוצה להיות ״כוח עצמאי״, היא אינה רוצה לפנות למערב כדי ללחוץ על רוסיה – מה שרק עלול לעורר את זעמה של מוסקבה ולהביא למותם של חיילים טורקים. הברירה היחידה שיש לארדואן היא להתקרב לרוסים, לקנות מהם אמל״ח ולנסות להיות בצד הטוב שלהם. היציאה לדרך עצמאית הותירה את טורקיה עצמאית ולבד מול רוסיה – ענק כלכלי וצבאי, שמכתר כיום את טורקיה משתי חזיתות.

מולדת כחולה

אם בסוריה הטורקים כבר שקעו בבוץ, באגן הים התיכון הם רק החלו לעשות את צעדיהם הראשונים. הגילוי של גז במזרח הים התיכון בתחילת העשור השני של המאה ה-21 הפך בן לילה את האזור לבעל חשיבות כלכלית ואסטרטגית למדינות בו. עבור ישראל וקפריסין גילוי גז משמעותו לא רק ביטחון אנרגטי, אלא גם ייצוא אנרגיה – דבר שיגדיל את חשיבותן ויעשיר את תקציבן. עבור טורקיה הגילוי סימן פתרון אפשרי לתלות שלה בגז הרוסי.

הבעיה בשביל טורקיה שהעימות עם המערב והניסיון לצאת לדרך עצמאית בודדה אותה במזרח התיכון. המיקום הגיאוגרפי האידיאלי שלה להעברת גז לאירופה לא כיסה על הסכנה מהאופורטוניזם והתוקפנות שלה. במקום לפנות אליה מדינות מזרח הים התיכון – ישראל, קפריסין, יוון ומצרים – העדיפו לגבש ביניהן פורום אזורי ולפעול באופן עצמאי לפיתוח משאבי הגז בים, ללא מעורבות כלשהי של אנקרה.

כפי שהסברתי עוד ב״משחקי הגז של מצרים״, הפיתוח העצמאי של משאבי הגז במזרח הים התיכון מאיים להוריד מהחשיבות האסטרטגית של טורקיה לאירופה כגשר האנרגטי המרכזי של היבשת. במקום שהאיחוד יהיה תלוי רק בטורקיה ובגז מהים הכספי, הוא יוכל להוסיף מקור אנרגיה שלישי ממזרח הים התיכון. מבחינת אנקרה פיתוח עצמאי של הגז במזרח הים התיכון יפגע בכוחה וימנע ממנה לספק את הצורך שלה במשאבי אנרגיה.

עם הנהגה פוליטית אחרת אפשר והבידוד שלה במזרח הים התיכון היה מעיר את אנקרה ומביא אותה להבין שהניסיון להתבסס כמעצמה בצורה תוקפנית לא ממש מצליח. אך כפי שציינתי ארדואן אינו יכול לסגת מהפופוליזם והלאומניות ולשיטתו טורקיה בסופו של יום תצא עם ידה על העליונה – זה פשוט שאלה של זמן. לכן במקום לחפש אפיקים לשיתוף פעולה, אנקרה מחפשת כיצד להפעיל לחץ על מדינות מזרח הים התיכון ולהכריח אותן לקבל את השפעתה של טורקיה. דרך אחת היא ע״י קידוחים במים הטריטוריאליים של קפריסין והטרדת ספינות מקפריסין, יוון וישראל במזרח הים התיכון. דרך אחרת היא לנסות ולשנות את הסטטוס קוו החוקי באזור ע״י הרחבת האזור הימי שטורקיה רואה כשלה.

בסוף נובמבר 2019 טורקיה חתמה עם ממשלת לוב על הסכם המסדיר את הגבול הימי בין המדינות ועל הדרך לוקח מיוון את השטח הימי שלה מסביב לכרתים. מה שהטורקים בעצם עשו הוא להביא את לוב להכיר שהשטח הימי מזרחית לאי כרתים אינו שייך ליוון, אלא מתחלק בין טורקיה ללוב. ביחד עם השטח הימי שטורקיה דורשת מערבית לקפריסין, היא מקבלת רצף ימי בין קפריסין וכרתים שאולי מכיל שדות גז אך חשוב יותר שטח שבו אמור לעבור צינור ה-EastMed שיעביר גז מישראל וקפריסין ליוון ומשם לאיטליה ומזרח אירופה. במהלך הדיפלומטי עם לוב טורקיה אותתה שהיא לא תהיה מוכנה לאפשר פיתוח של משאבי האנרגיה במזרח הים התיכון ללא מעורבותה [מקור].

WhatsApp-Image-2020-01-13-at-3.49.22-AM

הבעיה בשביל טורקיה, שוב, שלצעד עם לוב יש השלכות: הוא מחייב את טורקיה להשקיע משאבים וכוח אדם להציל את ממשלת לוב מידיו של גנרל חפתר, מה שכמובן מגדיל את ההוצאות שלה ושם אותה במסלול התנגשות עם מצרים וצרפת. הוא יוצר עוד נקודת חיכוך בינה לבין יוון, שדוחפת את נאט״ו והאיחוד האירופי לתמוך בעמדתה. זה בתורו מקטין את הרצון הטוב כלפי טורקיה בברית האטלנטית – מה שמחליש אותה מול רוסיה – ומעלה את הסיכוי לעוד סנקציות אירופיות על טורקיה, מה שרק יפגע עוד בכלכלה [מקור]. הצעד לא באמת מקדם את ההשפעה של טורקיה באזור, אלא רק מעודד את ישראל, קפריסין, יוון ומצרים להדק שורות זו עם זו ולהביא עוד כוחות חיצוניים כמו איטליה וצרפת.

האם ארדואן יפסיק? האם הוא ישנה את דרכו? שוב בואו נסכם את הדינמיקה של טורקיה: יש לנו שני כוחות מניעים – ההישרדות הפוליטית של ארדואן והרצון להיות מעצמה עצמאית באזור. שני הכוחות האלו מזינים זה את זה ומחזקים זה את זה, יוצרים תגובת משוב חיובי. האילוצים הגיאוגרפים של טורקיה הם מעטים – אבטחת החזית המזרחית שלה מפני בדלנות כורדית והבטחת מקורות אנרגיה לכלכלה שלה (שהיא יכולה לייבא, לא בהכרח לכבוש). משום שההנחה בטורקיה שהיא חזקה מספיק לעמוד עצמאית, שני הכוחות המניעים של הדינמיקה ימשיכו וידחפו אותה לחפש עוד ועוד הרפתקאות, עד שהיא תצליח במטרתה או תכשל באופן טוטאלי.

כמה טוטאלי? צריך משהו שיוכיח לארדואן והאליטות התומכות בו שטורקיה אינה יכולה לפעול באופן עצמאי בצורה כל-כך תוקפנית, ושהיא צריכה את הקשרים עם המערב יותר משהוא צריך אותה. הוכחה כזו יכולה להגיע ע״י התמוטטות מוחלטת של הכלכלה הטורקית, ע״י תבוסה צבאית משמעותית לרוסיה, או התלקחות בתוך טורקיה ע״י ארגוני טרור כורדים, איסלמיסטים או גם וגם. רק כישלון אדיר, שכנראה יעלה לארדואן בכסאו, יכול להביא את טורקיה להבין שהיא צריכה לחשב כיוון מחדש.

לא לפרגמטיות

הפיתוי מול האופורטוניזם הטורקי הוא לבחור בפרגמטיות: ישראל תסבול בשקט את ההשתלחות של ארדואן בה ובתמורה תקדם מולה שיתופי פעולה בתחום הכלכלה, המסחר ואפילו האנרגיה ע״י בניית צינור שיחבר את הגז הישראלי לטורקיה [מקור]. מפני שאנחנו גם אוהבים את דיכוטומית ה״ידיד״-״אויב״, אם טורקיה אינה ״אויב״ אנחנו מתפתים להגדיר אותה כ״ידיד״ גם אם רק ״ידיד קר״. אנחנו צריכים לשנות לחלוטין את הגישה.

ראשית, אנחנו צריכים להבין שבחישוב האסטרטגי של טורקיה כרגע עדיף לה להתנגש אתנו מאשר לחבור אלינו. זה אומר שכל שיתוף פעולה פרגמטי תמיד יהיה תחת הסכנה להתבטל ברגע שטורקיה תחשב שעדיף לה להתנער מאתנו משום שהיא תרוויח יותר מכך.

שנית, פרגמטיות כלפי טורקיה פוגעת בעמידה שלנו מול יוון וקפריסין, מי שצריכות להיות הציר האסטרטגי שלנו במזרח הים התיכון. יוון וקפריסין קטנות מדי לאיים עלינו וחולקות אינטרסים משותפים בפיתוח משאבי הגז של הים התיכון ושמירת חופש השיט בו. המיקום הגיאוגרפי שלהן יכול לאפשר להן לאיים בצורה אפקטיבית על הפעילות הימית של טורקיה באזור והחברות שלהן בנאט״ו ובאיחוד האירופי נותן לישראל גישה לשני הארגונים הגדולים האלו. אם נבחר אבל לנקוט בגישה ״פרגמטית״ כלפי טורקיה, נאבד את העמדה שלנו מול יוון וקפריסין, שעלולות לראות בנו בעלת ברית לא אמינה. אנחנו נבודד באגן הים התיכון ונאלץ להסתמך על רצונה הטוב של טורקיה – שכפי שראינו תלוי אך ורק בחישוב האינטרסים של טורקיה.

במקום לחפש גישה פרגמטית עם טורקיה, ישראל צריכה לחזק את הקשרים שלה עם יוון, קפריסין, מצרים ואיטליה – אם בתחום הביטחון והמודיעין עם יוון וקפריסין, אם בתחום התשתיות המשותפות והכלכלה עם ארבעתן יחד. האפיק המבטיח ביותר לייצוא גז ישראלי הוא דרך מתקני הנזלת הגז של מצרים, דבר שגם ימצק את היחסים בין המדינות על בסיס אינטרס כלכלי משותף. עם יוון, קפריסין ואיטליה ישראל יכולה לחפש שיתופי פעולה לדוגמה בתחום התיירות (ברגע שנשתלט על הקורונה אצלנו), טכנולוגיה פיננסית, חקלאות ומים.

בנוסף לחיזוק הקשרים, ישראל צריכה לחפש לעזור לטורקים לשקוע היכן שהם מעורבים. המיקוד שלנו באיראן וגרורותיה עלול להעמיד אותנו מול טורקיה פעילה במזרח הים התיכון, עם בסיסים במערב לוב וטבעת מתהדקת סביבנו. עזרה כזו יכולה לבוא בכל מיני צורות: אפשר לעזור למצרים להפנות את מאמציה ללוב ע״י תיווך בינה לבין אתיופיה בנוגע לסכר התחייה, או השתתפות של כוחות מיוחדים ישראלים בחיסול תאי טרור בחצאי האי-סיני. אפשר לתמוך באמברגו הנשק של האיחוד על לוב ע״י העמדת נכסי מודיעין כמו לוויינים, מל״טים ומטוסי סיור. אני בטוח שהאנשים היצירתיים באמ״ן יכולים להשתמש בכלי הסייבר הישראלים לספק מודיעין ולשבש פעילות טורקית בלוב וסוריה.

סיכום

טורקיה לכודה בדינמיקה שתמשיך לדחוף אותה למשברים כלכלים חדשים והרפתקאות צבאיות מיותרות. תחת החלום שלה ככוח אירו-אסיאתי עצמאי ועם הצורך של ארדואן לשמור על כוחו בבית, הטורקים יחפשו הזדמנויות להגדיל את השפעתם באגן הים התיכון והמזרח הקרוב. התשובה מול מדיניות כזו אינה פרגמטיות, אלא חיזוק הקשרים האזורים בשביל לרסן את ההתנהגות האופורטוניסטית של טורקיה. טורקיה היא אכן מדינה חזקה וחשובה באגן הים התיכון – אך גם היא אינה יכולה להילחם מול כל האזור ולנצח.




פלג 21: אגן הים התיכון

להורדת הפרק – קישור.

אחרי שבילינו מספר שבועות במזרח אסיה וצפון אמריקה, עקבנו אחרי ההלם הגיאופוליטי מהקורונה ואחרי ההלם הכלכלי ממנה, אני חושב שהגיע הזמן להתמקד סוף-סוף בשכונה הקטנה והמשוגעת שלנו. עם דיווחים יומיים על מלחמות האזרחים בסוריה ולוב, עם מאבקי כוח ימיים בין טורקיה ויוון, עם ההתחמשות של מצרים, נראה שהשכונה שלנו נמצאת במצב כאוטי תמידי ועד שאנחנו מצליחים להבין מה קורה במקום אחד – כבר מתחילה שריפה במקום אחר.

בהנחה ולא יהיו אירועים בוערים יותר, אני רוצה להקדיש את השבועות הקרובים בשביל להבין את הזירה שלנו ואת השחקנים בה. אני רוצה לנתח באופן מתודי מי הכוחות הפועלים באזור שלנו, מה האינטרסים שלהם ואיך יחסי הכוחות ביניהם באים לידי ביטוי בסכסוכים השונים באזור – אם בסוריה, אם בלוב ואם במזרח הים התיכון. הסיבה שאני בכלל עושה את המהלך הגדול הזה היא מפני שבלי טיפול שיטתי במרחב שלנו – ועוד אגדיר בדיוק באיזה מרחב מדובר – אי אפשר להבין את הסכסוכים השונים.

קחו לדוגמה את לוב: מאז מלחמת האזרחים שהפילה את קדאפי ב-2011 לוב הפכה להיות זירת מלחמה בין כמעט כל המעצמות הבינוניות במזרח התיכון ובדרום אירופה, ביניהן טורקיה, מצרים, איחוד האמירויות, איטליה, צרפת ורוסיה. לוב מדגימה לנו איך עומד להראות העולם בעידן של אחרי ההנהגה האמריקנית, כשהמדינות כבר לא יתחלקו למחנות אידיאולוגים ברורים אלא ישתפו פעולה או יתחרו זו עם זו בהתאם לאינטרסים הקונקרטיים שלהן בכל זירה. בלוב, צרפת ורוסיה תומכות באותו צד בעוד יש סנקציות אירופיות (בין השאר בתמיכת צרפת) נגד רוסיה. בלוב רוסיה וטורקיה נאבקות זו בזו, בעודן משתפות פעולה – גם אם בצורה מוגבלת – בסוריה. העולם שלנו חוזר להיות מונע על בסיס אינטרסים וחישובי כוח – ואנחנו צריכים להבין מהם האינטרסים והכוחות בזירה שלנו בשביל לדאוג שהחישוב שהאסטרטגי שלנו נכון.

הפרק היום נועד לתת לנו מסגרת כללית להתחיל ולסדר את השחקנים השונים בזירה. אנחנו נגע בסכסוך בלוב, בסוריה, במשבר בלבנון ובגז בים התיכון, אך המטרה המרכזית כרגע היא ליצור בסיס ומסגרת גיאופוליטית שבעזרתה נוכל להתחיל להבין מה בדיוק הרוסים מחפשים בלוב והטורקים ליד קפריסין. ברגע שנבין את הרקע שעליו פועלים כל השחקנים השונים, נוכל לבנות הבנה שיטתית של היחסים ביניהם, המטרות שלהם, האיומים לנו כישראל וכמובן ההזדמנויות הכלכליות במצב הדברים החדש. בואו נתחיל.

הים

אמרתי מספר פעמים ״הזירה״, ״הזירה שלנו״, אך מהי בדיוק הזירה שאני מדבר עליה? כשאנחנו חושבים על המרחב שלנו אנחנו חושבים עליו בתור ״המזרח התיכון״, שבדרך כלל נמתח מאיראן והים הערבי עד מצרים בהגדרה המצומצמת שלו או עד מרוקו בהגדרה הרחבה שלו. ״המזרח התיכון״ אבל הוא מונח שיש לו בסיס גיאוגרפי רעוע מאוד – יש מעט מאוד במשותף גיאוגרפית בין לבנון או ישראל לעומאן או איחוד האמירויות. גם כלכלית למזרח התיכון יש בסיס רעוע: לדוגמה לטורקיה, אחת הכלכלות הגדולות באזור, יש היקף סחר גדול יותר עם ספרד או פולין מאשר עם ערב הסעודית או מצרים.

Screenshot 2020-07-08 at 14.29.28

אם יש משהו שכן מאגד את כל המזרח התיכון הרי הוא שפה משותפת – הערבית – ודת משותפת – האסלאם. אולם בזמן ששפה ודת הם בהחלט חשובים כבסיס לתודעה משותפת, הם לא הצליחו להתגבר על המחסומים הגיאוגרפים שניצבים בין קהילות ערביות בטוניס וריאד לדוגמה, או בין סונים בביירות ובבחריין. יש סיבה שהאומה הערבית הגדולה מורכבת היום משלל מדינות והערבית עצמה מורכבת ממספר דיאלקטים – הגיאוגרפיה מחלקת את המזרח התיכון ליחידות קטנות יותר.

1200px-World_Muslim_Population_2018
אחוז המוסלמים מכל אוכלוסיית המדינה

מה זה משנה אבל אם למזרח התיכון יש או אין בסיס גיאוגרפי?  מה זה משנה איך אנחנו מגדירים את הזירה שלנו? האופן שבו אנחנו מגדירים את הזירה של האירועים משפיעה על איך אנחנו תופסים אותם. הזירה הגיאוגרפית היא כמו נקודת מבט – זירות שונות נותנות נקודות מבט שונות. חשבו לדוגמה על מלחמת האזרחים בסוריה: אם אנחנו ממקמים אותה בתוך הזירה של ״המזרח התיכון״, אנחנו נוטים לצייר אותה כמאבק בין שיעים וסונים, פרסים וערבים, משום שהזירה של ״המזרח התיכון״ מבוססת על דת ושפה.

אם לעומת זאת נמקם את מלחמת האזרחים באגן הים התיכון נראה אותה דווקא כמאבק בין רוסיה, טורקיה ואיראן להשפעה על צומת דרכים חשובה ונקודה אסטרטגית שמקרינה גם על תעלת סואץ וגם על שדות הגז במזרח הים התיכון. הזירה קובעת את נקודת המבט, שמשפיעה על הניתוח. בחירה של זירה לא נכונה ואנו יכולים לנתח לא נכון סוגיה. חשוב לכן כשאנחנו באים לעסוק באזור שלנו להתחיל קודם כל בהבהרת הזירה עליה אנו מדברים.

למטרה שלנו, של ניתוח הסביבה בהתאם לאינטרסים של ישראל, יהיה נכון יותר לחלק את מה שאנחנו מכירים כ״מזרח התיכון״ לשתי זירות: המזרח הקרוב ואגן הים התיכון. המזרח הקרוב מתחיל בים הערבי, בצפון מערב הודו ופקיסטן, ממשיך דרך המפרץ הפרסי, הסהר הפורה וחצי האי ערב עד לחוף הים התיכון. המוקד הכלכלי והדמוגרפי של המזרח הקרוב הוא המפרץ הפרסי, ה-מרכז של שדות נפט וגז באירו-אסיה. הזירה השנייה היא אגן הים התיכון שכוללת את מדינות צפון אפריקה ודרום אירופה, ואת מדינות מזרח אגן הים התיכון – ישראל, לבנון, סוריה וטורקיה. המרכז של אגן הים התיכון הוא כמובן הים התיכון. שתי הזירות האלו חופפות בקו התפר של מערב הסהר הפורה, לאורך קו החוף של סוריה, לבנון, ישראל וירדן. גיאוגרפית המדינות האלו מקשרות בין שתי הזירות והיסטורית מדינה ששלטה בזירה אחת תמיד שלטה או לכל הפחות הקרינה כוח גם לאחרת – החל באלכסנדר מוקדון, האימפריה הרומית, ביזנטיון, הח׳ליפות האסלמית, האימפריה העות׳מאנית והאימפריות הבריטית והצרפתית.

שתי הזירות שונות מאוד באופי שלהן, מפגישות שחקנים שונים ובעלות דינמיקה שונה זו מזו. המזרח הקרוב נשלט ע״י הכוח הכלכלי של המפרץ הפרסי ומעוצב לפי הסכסוך בין הענק הכלכלי של האזור – ערב הסעודית – והענק הדמוגרפי שלו – איראן. רובו של האזור מדברי, עם מרכזי אוכלוסייה שמנותקים זה מזה גיאוגרפית – טהרן מופרדת מבגדאד ע״י הרים ובגדאד מופרדת מריאד ע״י מדבר עצום. עיקר הסחר של מדינות האזור נעשה עם מדינות מחוץ לו, דוגמת סין, הודו ודרום קוריאה. סיבה אחת היא הניתוק הגיאוגרפי בין מרכזי אוכלוסייה. סיבה אחרת היא אופי כלכלות האזור: כלכלות הזירה מבוססות על ייצוא של משאבים טבעיים וייבוא של מוצרים מוגמרים. משום המחסומים הגיאוגרפים והעושר מדלקים מאובנים, אין לכלכלות תמריץ חזק ליצור בסיס תעשייתי שבתורו ידרוש שרשרות אספקה ואינטגרציה של האזור. לשם הדוגמה איחוד האמירויות מייבא יותר מבריטניה (4.18%) מאשר מערב הסעודית (3.98%) [מקור].

משום שהרווח המרכזי של כלכלות האזור מגיע מתעשיות הנפט והגז, טבעי שתהיה תחרות ביניהן – תחרות שאופ״ק אמור לפתור, או לכל הפחות לנהל אותה. נוסיף לזה את ההבדלים התרבותיים, הלשוניים והדתיים בין הערבים הסונים של דרום המפרץ הפרסי ובין הפרסים השיעים של צפון המפרץ הפרסי וברור שהאזור ימשיך ויראה מתיחות צבאית עוד שנים רבות, מתיחות שתמשיך למנוע בין המדינות בו להיקשר זו לזו כלכלית ובמקום זה להעדיף כוחות מבחוץ – אם בריטניה בתחילת המאה ה-20, ארה״ב ובריה״מ במהלך המלחמה הקרה, או סין, רוסיה והודו בימינו. העימות בין מדינות המפרץ מקרין לכל המזרח הקרוב משום שאין מחסום גיאוגרפי יעיל בין המפרץ לשאר האזור: כוחות איראנים יכולים והתפשטו בקלות לתוך עיראק וממנה לסוריה. שינוע של בני-אדם וציוד הוא קצר ויכול להיעשות קרקעית או אווירית בעלות נמוכה. אין מחסום גיאוגרפי אפקטיבי שמפריד בין דמשק ובגדאד – זו לכן הסיבה שעיראק של סדאם הייתה כה מרכזית בחסימת ההשפעה האיראנית בזירה ואיך ברגע שזו נפלה, כן החלה ההתפשטות של איראן.

המזרח הקרוב מדכא. הוא בהחלט מציע הזדמנויות כלכליות למדינת ישראל ושיתופי פעולה ביטחוניים וטכנולוגיים, אבל כשאנחנו חושבים על מלחמות ועוני וטרור במזרח התיכון אנחנו בעיקר חושבים על המדינות העוינות של המפרץ הפרסי ומלחמות השליחים שלהן במרחב. אגן הים התיכון הוא סיפור אחר לגמרי.

אגן הים התיכון מחבר שלוש יבשות – אסיה, אירופה ואפריקה. היסטורית המדינות המקיפות אותו היו בקשרים טובים יותר זו עם זו מאשר עם היבשות שלהן, חלקית משום מחסומים גיאוגרפים מסביבן: דרום אירופה מנותק מצפון אירופה ע״י הרים ונהרות, מה שהגביל את ההתפשטות של האימפריה הרומית עד הריין והפך את אגן הים התיכון עד שנת 400 לספירה ליחידה כלכלית, תרבותית ופוליטית אחת, מנותקת לחלוטין מצפון אירופה. מערב אסיה, שכולל אותנו, את טורקיה, סוריה ולבנון מנותק משאר אסיה ע״י מדבריות והרים. גם אחרי שהשתלטו על האזור הטורקים – שמקורם ממרכז אסיה [מקור] – הם המשיכו בהתפשטות לאורך אגן הים התיכון משום המחסומים הגיאוגרפים והאתניים שעמדו מולם בניסיון להתקדם מזרחה. באפריקה קו החוף של הים התיכון מופרד משאר היבשת ע״י מדבר סהרה, שהיווה ועדיין מהווה מחסום גיאוגרפי אפקטיבי שניתק את צפון אפריקה משאר היבשת. המדינה הצפון אפריקאית היחידה שקשורה ממש גיאוגרפית לשאר יבשת אפריקה היא מצרים.

Roman_Empire_125
האימפריה הרומית בשיא גודלה.

בו בזמן שמדינות אגן הים התיכון מוקפות מחסומים ליבשות שלהן, הים עצמו אפשר תנועה נוחה יחסית מקדמת דנא: התרבות המינואית בכרתים ניהלה סחר עם מצרים ואגן הים התיכון המזרחי כבר לפני 5,000 שנה [מקור]. הפיניקים מלבנון הקימו מושבות בכל אגן הים התיכון [מקור] וכמוהם גם היוונים. כהערת אגב אציין שהיו הוגים בקרב המחנה הלאומי הציוני בתחילת דרכו שהדגישו את הקשר ההיסטורי והתרבותי בין ישראל והפיניקים, מנסים לבנות מורשת של כוח וכבוד כעבר אלטרנטיבי לעם ישראל עליו ניתן לבסס לאומיות חיובית ולוחמת. לדוגמאות ראו למשל את ספרו של אבא אחימאיר ״יודאיקה״ ואת השימוש החוזר של אורי צבי גרינברג ב״חניבעל״ כדמות הגיבור העברי הנלחם באדום בספרו ״רחובות הנהר״. מדינות אגן הים התיכון חולקות היסטוריה משותפת ואף חלקו לתקופות תרבות משותפת.

בניגוד למפרץ הפרסי שגובל בעיקר במדבר, הים התיכון מוקף אקלים נוח שמאפשר חקלאות, והודות לנהרות סביבו גם להיווצרות מרכזי אוכלוסייה משמעותיים. על שפת הים נמצאות 4 מ-20 הכלכלות הגדולות בעולם –  טורקיה, ספרד, איטליה וצרפת – וכל מדינות הים מקיימות קשרי מסחר ערים זו עם זו: בממוצע 11% מהסחר של מדינות האגן נעשה עם מדינות אחרות בו, כאשר האגן מהווה את האזור השני הכי חשוב לסחר שלהן אחרי אירופה. היחידה שעבורה האגן נמצא רק במקום שלישי היא ישראל, כשאחרי אירופה נמצאת מזרח אסיה. מכאן שמדינות הים התיכון הן בעלות עבר של שיתוף פעולה זו עם זו ויש להן עד היום קשרי מסחר חשובים זו עם זו. הים התיכון גם מהווה חוליה חשובה במסחר בין אירופה למפרץ הפרסי ומזרח אסיה, כשנפט וסחורות עוברים דרך הים האדום ותעלת סואץ לנמלים השוקקים של רוטרדם ואנטוורפן.

Screenshot 2020-07-08 at 14.33.14

נוסף על החשיבות הכלכלית של הים למסחר, הוא גם חשוב כמרכז אנרגטי. הים מכיל שדות גז חשובים במזרחו וגובל במרכזי גז ונפט גדולים בלוב ואלג׳יריה. מדינות דרום אירופה מייבאות את עיקר הנפט והגז שלהן מצפון אפריקה, במיוחד אלג׳יריה [מקור]. הגילוי של שדות גז במזרח הים התיכון יכול לתרום לביטחון האנרגטי של מזרח אירופה ולתיעוש של מדינות מזרח הים התיכון, במיוחד ישראל, טורקיה ומצרים ע״י הבטחת מקור אמין ורציף של אנרגיה למפעלים שלהן. עבור איטליה, צרפת וספרד, אספקת גז קבועה מאלג׳יריה ונפט מלוב חשובה לתעשיות שלהן ולמשק החשמל שלהן.

הודות לשפע האוכלוסייה בו, המדינות השונות בו, משאבי האנרגיה ונוחות השיט בו, אגן הים התיכון הוא בו-זמנית זירה לשיתופי פעולה ותחרות בין המדינות השונות בו. אם המפרץ הפרסי נשלט ע״י התחרות לכוח בין איראן וערב הסעודית, הים התיכון מגוון מדי בשביל שמעצמה אחת תצליח להשתלט עליו. במזרח יש את טורקיה ומצרים, במערב את איטליה, צרפת וספרד. ביניהן יש מספר מדינות קטנות כמו ישראל, לבנון, קפריסין ויוון שיכולות להצטרף למעצמות השונות או לבחור לגבש ביניהן בריתות וקואליציות בשביל למקסם את הרווחים שלהן.

חשבו על זה כך: מדינות תמיד ירצו להבטיח שאין מדינה שכנה להן שתוכל לאיים על עצמאותן. מדינות גדולות משיגות זאת ע״י החלשה של יריבות וחיזוק עצמן – כך סין מבססת את כוחה במזרח אסיה, כך גרמניה בנתה את כוחה בתחילת המאה ה-20. מדינות קטנות יותר, שאינן יכולות להתחרות ישירות עם המדינות הגדולות, ירצו למנוע את העלייה של הגמון ע״י תמיכה ביריבות הגדולות שלו או ע״י הצטרפות שלהן זו עם זו בקואליציה או ברית שמטרתה להתמודד עם המדינה החזקה יותר. כך בריטניה תמכה בצרפת מול גרמניה במלחמת העולם ותמכה בנסיכויות הגרמניות מול צרפת במלחמות נפוליאון.

היום ישראל עושה משהו דומה ביחסים הקרובים שלה עם קפריסין ויוון: היא מגבשת משולש מדינות שיוכל לתמוך בכל פעם במדינה גדולה אחת נגד אחרת. כיום המשולש מכוון בעיקר נגד טורקיה, מה שאומר שהוא מתקרב בהכרח לאיטליה ומצרים. אם בהמשך מצרים תהפוך ליריב, המשולש יוכל לנוע לעבר איטליה וצרפת. במקום להתחייב לברית עם מדינה גדולה אחת, מה שיגביל את התמרון האסטרטגי שלנו, ישראל מתקרבת למדינות הקטנות ושומרת על יחסים טובים עם כמעט כל המדינות הגדולות של אגן הים התיכון.

הדבר החשוב להבין הוא שברגע שאנו מחלקים את הזירות שלנו למזרח הקרוב ולאגן הים התיכון, לפתע קשרים והזדמנויות חדשות עולים: צרפת אינה מדינה שנמצאת בזירה לא קשורה, אלא חלק מהזירה שלנו באגן הים התיכון. איטליה ומצרים יכולות לשמש אותנו בלחץ על טורקיה, ואלג׳יריה ומרוקו יכולות להיות שותפות כלכליות. במקום לחשוב עלינו כפריפריה של אירופה או ווילה בג׳ונגל של המזרח הקרוב, אנחנו יכולים לחשוב עלינו כמוקד אחד מבין כמה באגן הים התיכון.

 ציר אסטרטגי

אגן הים התיכון חשוב אסטרטגית גם מפני שהוא מקרין לזירות נוספות. צפון אגן הים התיכון הוא דרום אירופה. הודות לאינטגרציה הכלכלית של האיחוד האירופי, מה שקורה בדרום היבשת משפיע על שאר היבשת – מה שאומר שמקבלי ההחלטות בברלין ובריסל חייבים להתייחס למצב הכלכלי וליציבות הביטחונית של אגן הים התיכון משום שזה משליך על האיחוד כולו.

הם גם צריכים להתייחס לאגן הים התיכון מפני שהוא השער דרכו מגיעה ההגירה מאפריקה והמזרח התיכון לאירופה – אחרי שהטורקים סגרו את הגשר היבשתי דרכם, מהגרים פנו ללוב במטרה להגיע לאיטליה ומשם לגרמניה. היציבות באגן הים התיכון, במיוחד בצפון אפריקה, חשובה ליציבות של אירופה.

אגן הים התיכון גם מקרין למזרח אירופה, אם דרך יוון וטורקיה ואם דרך הים השחור. היסטורית מזרח אירופה חובר לאגן הים התיכון ע״י האימפריה הרומית ואחריה האימפריה העות׳מאנית. בימינו אנו טורקיה שומרת על קשרי מסחר ערים עם מזרח אירופה, במיוחד בולגריה ורומניה, והגז באגן הים התיכון יכול להוות אלטרנטיבה לגז הרוסי שמסופק כיום לאזור. עבור אירופה לכן אגן הים התיכון הוא בעל חשיבות אסטרטגית, מקרין עליה בכמה חזיתות שונות.

במזרח, אגן הים התיכון מקרין על המזרח הקרוב ודרכו גם על הקווקז, הים הכספי ואף מרכז אסיה באמצעות קווי הנפט שעוברים דרך טורקיה לאירופה. בזמן שקשרי המסחר בין מדינות הים למדינות המזרח הקרוב הם מצומצמים יחסית, האיום הביטחוני ממדינות המזרח הקרוב יכול להיות משמעותי: איראן היא כיום הדוגמה הכי ברורה של מדינת מזרח קרוב שמשפיעה על אגן הים התיכון, מעורבת בשתי מדינות בו (סוריה ולבנון) ומאיימת על אחת נוספת (ישראל). משום שמדינות מזרח הים התיכון צריכות להגן ולהתחרות בזירה ימית, הן נתונות תמיד בדילמה להיכן להשקיע את המשאבים שלהן – אם לבניית כוחן היבשתי להגנה מאיומים מהמזרח הקרוב או לבניית כוחן הימי בשביל להתחרות עם המדינות האחרות בים. נדרשת כלכלה עצומה בשביל להיות מסוגלת לממן את שני הדברים במקביל, מה שמסביר למה רק צרפת וטורקיה מחזיקות היום בכוחות יבשה וים משמעותיים. יש פתרונות לדילמה הזו, ולא מעט לקוחות שירצו אותם. נעסוק בהם בהמשך.

בדרום, אגן הים התיכון מקרין על אפריקה שמתחת לסהרה, מושך מהגרים אליו שרוצים להגיע לאירופה. משום האנרכיה בדרום הים התיכון, במיוחד בלוב, הברחת בני אדם הפכה לתעשייה מושכת לתושבי האזור. בנוסף למבריחים ורשתות פשע, האנרכיה גם משמשת מקלט לארגוני טרור שפועלים בצפון ומערב אפריקה, ביניהם אל-קאעידה והמדינה האסלמית. הארגונים משתמשים בלוב כבסיס לארגון וחידוש כוחות, משתמשים בלוב כעומק אסטרטגי מול הפעילות הצרפתית באזור הסאהֶל [מקור]. האיום של הטרור האסלאמי כמובן לא מוגבל רק לצפון אפריקה: בנובמבר 2015 סדרת פיגועי טרור הרעידו את פריז, פיגועים שתוכננו ונתמכו ע״י המדינה האסלאמית, ארגון שאז מרכז הכוח שלו היה בסוריה ועיראק.

אנחנו יכולים לראות באגן הים התיכון ציר מרכזי שסביבו מסתובבות אירופה, מערב אסיה וחלקים רחבים מאפריקה. אירופה מהווה במרחב הזה את מרכז הכובד הכלכלי, אך המרכז האנרגטי והגיאוגרפי נמצא באגן הים התיכון. שליטה באזור תיתן למעצמה השולטת בו יכולת להשפיע על אירופה, מערב אפריקה והמזרח הקרוב. היא תחזיק בנתיבי ים חשובים לסחורות ואנרגיה ותוכל להשפיע לא רק על אירופה, אלא גם על המפרץ הפרסי ומזרח אסיה. הדרך היחידה לעקוף את ההשפעה של מעצמה כזו תהיה ע״י הקפת אפריקה מדרום או להגיע לאירופה דרך הנתיב הארקטי בצפון – שני מסלולים ארוכים ומסוכנים. מצד שני, כל מעצמה שתרצה לשלוט בים תצטרך להתמודד עם קואליציה של מדינות שיתנגדו לה, שינסו לעצור אותה בעצמן או להביא כוחות מן החוץ שיוכלו להשפיע עליה.

אחרי שהבנו את מאפייניו של אגן הים התיכון, אנו יכולים לפנות לסקור בקצרה את המעצמות השונות בו. הסקירה הזו מטרתה לשמש כמבוא בשבילנו בשביל להעמיק בכל אחת מהמדינות וביחסים המורכבים שלהן.

המעצמות של הים התיכון

המעצמה הראשונה ואולי החשובה ביותר של הים התיכון היא טורקיה. למרות שהכלכלה שלה קטנה מזו של צרפת והיא לא מחזיקה לא נשק גרעיני ולא נושאות מטוסים, הגיאוגרפיה של טורקיה מכינה אותה להיות מעצמה ים תיכונית משלוש סיבות מרכזיות:

ראשית, טורקיה מספיק גדולה כדי להחזיק כלכלה גדולה – אוכלוסיית טורקיה עומדת על 82 מיליון בני אדם, בערך כמו גרמניה ואיראן. כלכלה היא בסופו של דבר פונקציה של מספר האנשים: גם אם כל הייצור יהיה רובוטי, עדיין צריך מישהו שיקנה את המוצרים. כלכלה גדולה נותנת לטורקיה השפעה כלכלית, עם יכולת למשוך מדינות לייצא אליה ויצרנים להקים בה מפעלים, ונותנת לה לממן ולהגדיל את כוחה הצבאי: טורקיה כיום מחזיקה בכוח צבאי המונה מעל 700 אלף איש וכולל צי של 149 כלי שיט, מעל 2,500 טנקים וכ-200 מטוסי תקיפה [מקור]. אגב לכל הפחות בכוח אווירי ובכוח משוריין ישראל עוקפת את טורקיה, כשהחולשה שלנו היא בכוח הימי.

שנית, הטורקים ממוקמים כך שהם יכולים להקרין כוח לאגן הים התיכון, לסוריה ועיראק, למזרח אירופה ולקווקז. הודות לקווי הגז והנפט שעוברים דרכם הטורקים חשובים לרוסיה ואירופה כמסדרון אנרגטי, מה שנותן לטורקיה השפעה גם על ברלין וגם על מוסקבה. הטורקים גם יכולים ואכן הפעילו כוחות בסוריה, צפון עיראק ובים התיכון, מרחיבים את תחום השפעתם. הודות לקרבה הגיאוגרפית שלהם הם גם יכולים לנהל קשרי מסחר ענפים עם הבלקנים, במיוחד המדינות של בולגריה ורומניה. כל אלה הופכים את טורקיה לכוח שחופף בתחום ההשפעה שלו למעצמות אחרות כמו איראן ורוסיה, כמו גם לאיחוד האירופי. יש סיבה שהאמריקנים מתעקשים לשמור על יחסים טובים עם הטורקים [מקור] גם כשאלה מתנהגים כבעלי ברית סוררים.

שלישית, אין איום צבאי ברור מסביב לטורקיה שמכריח אותה להתמקד בזירה הקרובה שלה. בזמן שטורקיה לא בדיוק אבטחה את הפריפריה שלה – היא מנהלת מלחמה עם הכורדים בסוריה ועיראק והיא לא מחזיקה בבלקנים או במזרח הים התיכון – אין עוד מדינה בסדר הגודל של טורקיה שנמצאת בשכנות אליה ומאיימת עליה. המעצמה היחידה שמהווה איום פוטנציאלי על טורקיה היא רוסיה, אך היעדים של מוסקבה באזור מכוונים בראש ובראשונה לאיחוד האירופי וארה״ב. הרוסים כנראה מבינים שהטורקים מתחזקים בפריפריה הדרומית שלהם, אך היעד המרכזי של מוסקבה כיום הוא למצוא מנוף לחץ בשביל לכופף את האיחוד האירופי לרצונם. למה?

אם טורקיה היא מעצמה של הים התיכון, הרי שרוסיה היא מעצמה של אירו-אסיה. משום הגודל שלה רוסיה נלחצת משתי חזיתות: במזרח היא נלחצת ע״י סין, שמגדילה את ההשקעות שלה במרכז אסיה וברוסיה. אם הרוסים יודו ואם לא, ברור שהתלות הפיננסית והכלכלית שלהם בסינים הופכת עם הזמן מיתרון אסטרטגי מול הלחץ המערבי לנטל אסטרטגי על רוסיה במזרח ובמרכז אסיה. רוסיה הגיבה בחשדנות לפרויקטים הסינים במרכז אסיה במסגרת ״דרך המשי החדשה״ ופעלה להבטיח שההשפעה הפוליטית והצבאית שלה באזור לא תרד [מקור].

במערב מוסקבה נלחצת ע״י האיחוד האירופי, עם אוקראינה שדוחפת להצטרף אל האיחוד ואל נאט״ו [מקור], בעוד האיחוד מתפשט בבלקנים ומנסה למשוך את בלרוס לתחום השפעתו [מקור]. יכול להיות שמרגיש לנו טיפה מצחיק לדבר על כך ש״האיחוד האירופי לוחץ את רוסיה״, כשרוסיה נתפסת כגורם הצבאי החזק יותר, אך אסור לשכוח שני דברים: ראשית, האיחוד האירופי מתפשט אל תוך המישור הצפון אירופי, מקדם את קו הגבול בינו לבין רוסיה לעבר מוסקבה. ככל שקו הגבול מתקדם מזרחה, כן קטן העומק האסטרטגי של רוסיה. החשש במוסקבה הוא לא שגרמניה תשלח שוב פאנצרים לכבוש אותה – אלא שמספיק יהיה בפאנצרים באוקראינה או בלרוס כדי לכופף את רוסיה לרצונו של האיחוד. החשש כאן הוא חשש מפני איבוד עצמאות ודעיכתה או אפילו התפרקותה של רוסיה.

שנית, האיחוד חופף ברובו עם נאט״ו, מה שהופך אותו לשלוחה צבאית של ארה״ב. גם אם צרפת תתעקש שאירופה יכולה להגן על עצמה בכוחות עצמה (על צרפת עוד רגע) ברור שהביטחון של האיחוד יישאר תלוי בעיקר בנוכחות האמריקנית ביבשת. משום שהאינטרס הלאומי של ארה״ב דורש שלא יהיה הגמון אירופי ביבשת, ארה״ב תשמור על עניין ונוכחות באירופה, גם אם היקף ומיקום הנוכחות הזו תשתנה עם הזמן. מוסקבה לכן צריכה להתייחס להתרחבות מזרחה של האיחוד כהתרחבות צבאית מזרחה של ארה״ב.

נוסף על האיום מצד האיחוד, גם טורקיה ואיראן מהוות איומים על היציבות של הפדרציה הרוסית מדרום. הן אבל מהוות איום מדרגה שנייה – גם משום שהן מאיימות רק בטווח הארוך על הפדרציה וגם משום המשקל הצבאי והכלכלי הקטן יותר שלהן.

הפעילות של רוסיה באגן הים התיכון נועדה ליצור מנופי לחץ על האיחוד ועל הדרך גם ללחוץ את הטורקים והאיראנים. בסוריה מוסקבה מבססת את הנוכחות של במזרח אגן הים התיכון, מונעת את ההתפשטות של אלמנטים אסלמיים קיצוניים לקווקז ומחזיקה בנשק הפליטים נגד האיחוד. היא הציבה את עצמה גם ככוח הקובע בסוריה, מאזנת בין האיראנים והישראלים ולוחצת את טורקיה בגבולה הדרומי. בלוב הרוסים מחפשים השפעה שתיתן להם לשלוט בזרימת הנפט לדרום אירופה ובזרם המהגרים בה – השפעה שיכולה לעזור למוסקבה לערער את האיחוד ואולי אף לפצל אותו.

האם אירופה עושה משהו כדי להתמודד עם ההתפשטות הטורקית והרוסית? תלוי מאיזה כיוון מסתכלים. ברמת האיחוד המצב בלוב, בסוריה ובים התיכון הוא הוכחה שהאיחוד עוד רחוק מאוד מלהיות כוח צבאי משמעותי. יש חוסר תיאום בין הכוחות הימיים השונים של אירופה והאיחוד לא מצליח אפילו להטיל אמברגו נשק אפקטיבי על לוב. הסיבה לחוסר האפקטיביות של האיחוד היא שמחלוקות פנימיות משתקות אותו [מקור]: איטליה וצרפת מתחרות זו בזו להשפעה בלוב, כל אחת תומכת בצד אחר בסכסוך. איטליה וצרפת מתחרות זו בזו על הגישה לנפט הלובי, כל אחת משרתת את חברת הנפט שלה באזור – טוטל הצרפתית (Total) מול אני (ENI) האיטלקית. צרפת תומכת בחפתר, בעוד איטליה בממשלת לוב.

מעבר לתחרות על חוזים שתי המדינות חולקות אינטרסים משותפים בים התיכון: שתיהן מעוניינות למנוע התפשטות טורקית ושתיהן מעוניינות למנוע הגירה אל תוך האיחוד. הבעיה בשביל איטליה והבעיה בשביל האיחוד שהצרפתים לא רואים את עצמם אחד בין שווים, אלא כמנהיגים של אירופה וככוח עולמי. התסביך הצרפתי של ״מנהיגת אירופה״ גורם לה לחפש מדיניות עצמאית בלוב, להיות מעורבת צבאית במערב אפריקה ולנסות ולדחוק את האמריקנים מחוץ לאירופה. אנחנו עוד נרחיב בניתוח מיוחד על צרפת על התסביך שלה.

שתי המדינות החשובות האחרונות באזור הן מצרים וישראל. התוכנית של מצרים לאגן הים התיכון המזרחי הייתה להפוך את עצמה למרכז ייצוא גז לאירופה ומזרח אסיה. הנפילה במחירי הגז הטבעי בעקבות הקורונה והעודף שהיה עוד לפני מתעשיית פצלי השמן בארה״ב כנראה תעכב את התוכניות המצריות. על אף זאת, מצרים עדיין שואפת להשפעה במזרח הים התיכון ולהתמודדות עם טורקיה. העתיד הכלכלי של מצרים נמצא בקשר עם אירופה והחשיבות שלה בעולם הערבי תהיה תלויה בהאם היא תצליח לאזן מול טורקיה בים התיכון. ההתפשטות הטורקית גם ללוב וסודן מהווה איום על המצרים, שעלולים למצוא את עצמם מוקפים בבעלי ברית של אנקרה.

ישראל היא אולי החריגה בין כל המעצמות האלו בכך שהיא לא מחזיקה בכוח ימי גדול אלא בכוח יבשתי גדול. זה נובע בחלקו מהאיומים ההיסטוריים על ישראל: מצרים וסוריה בעבר והיום חיזבאללה, חמאס ואיראן. זה נובע גם מהתפיסה האסטרטגית שלנו את המרחב: הדגש הביטחוני של ישראל היה תמיד על הגנת גבולות, הרתעה והכרעה יבשתית. אנחנו התמקדנו ועדיין ממוקדים בתפיסת ביטחון שבמרכז שלה נמצא האיום היבשתי, איום הטרור והאיום הבלתי-קונבנציונאלי. בזמן שאנו ממוקדים במזרח הקרוב, נמשכים ע״י איראן וגרורותיה, העתיד של מדינת ישראל נמצא באגן הים התיכון. גם האיומים האסטרטגים ארוכי הטווח שלנו נמצאים בים.

סיכום

אגן הים התיכון הוא זירה מורכבת להפליא, שכוללת מספר רב של שחקנים שווי כוח, כל אחד עם אינטרסים לאומיים שונים ויעדים שונים בזירה. הים התיכון גובל מצד אחד באירופה, אחד משלושת מרכזי הכלכלה של העולם, ומצד שני באפריקה, היבשת אחרונה לעבור תיעוש ועיור. אחרי שהבנו את החשיבות של הים, את המאפיינים המרכזיים שלו כגוף מחבר ומקשר בין מדינות ואזורים שונים, אנחנו יכולים עכשיו לפנות להבנת השחקנים השונים בו. כשנבין את המשחקים של רוסיה, טורקיה, מצרים וצרפת, נוכל להבין את הסכסוכים השונים באגן הים, מה קורה בהם ולאן הם הולכים. אם לא יהיו הפתעות אקטואליות בפרק הבא נכיר את השחקן הכי משמעותי במרחב – טורקיה. תודה לכם על ההקשבה.




הקרקס המוזר של מר ארדואן

אפשר להגיד הרבה דברים על נשיא טורקיה ארדואן, מגן חופש הדיבור והעיתונות אינו אחד מהם. במהלך שנותיו כראש ממשלת ואז נשיא טורקיה, ארדואן הוכיח שוב ושוב שהוא אדם שמוכן לקבל דעה אחת – את שלו. כל מי שהביע דעה אחרת או לעג לו מצא את עצמו בכלא (בוויקפדיה אפילו תוכלו למצוא רשימה של כ-214 עיתונאים טורקים שנמצאים היום בכלא). אז מדוע אותו ארדואן עוסק אישית בחקירה סביב גורלו של חשוקג'י, עיתונאי גולה מסעודיה? ספק אם חופש העיתונות הוא שמטריד אותו.

נשים לב מי האנשים שעומדים במרכז הדרמה המתפתחת: מוחמד בן סלמן, יורש העצר והשליט בפועל של סעודיה ודונאלד טראמפ, נשיא ארה"ב. מוחמד בן סלמן קרא לטורקיה "חלק ממשולש הרשע", ביחד עם איראן וקבוצות איסלמיות קיצוניות. מאז האביב הערבי סעודיה רואה בטורקיה יריב, עקב תמיכתה של זו אחרונה באיסלמיזם פוליטי דוגמת זה של "האחים המוסלמים". הוא תמך בתנועות האיסלמיסטיות שצצו ברחבי העולם הערבי, תנועות שאיימו על משטרי הסדר הישן כמו הדיקטטורה הצבאית של מובארק או בית המלוכה הסעודי. עם הכישלון של התנועות הללו, המעמד של טורקיה בעולם הערבי ירד בעוד זה של סעודיה עלה. ההימורים שארדואן לקח התגלו כשגויים, שגויים מאוד ופגעו במעמד הדיפלומטי שלו באזור. פרשת חשוקג'י יכולה לשנות את כל זה.

מאז תחילת הפרשה השלטון בטורקיה מדליף דרך עיתונים המקורבים לו ראיות לכאורה מהחקירה הפנימית של טורקיה. כל מה שאנו חושבים שאנו יודעים על פרשת חשוקג'י מגיע מההדלפות הללו. הדבר היחיד שנמסר רשמית על גורלו של חשוקג'י הייתה ההודאה הסעודית שהוא מת במהלך "ריב" בקונסוליה הסעודית באיסטנבול. אולם עקב התגובה המוטעת של הסעודים – לשקר במקום להודות – ההדלפות נתפסות כעת כאמינות יותר מהגרסה הסעודית הרשמית. אם ארדואן יצא בהצהרה רשמית מה קרה לחשוקג'י ומה ידע או לא ידע יורש העצר, ההצהרה שלו תיתפס אוטומטית כאמינה יותר מכל תגובה של ריאד. בן סלמן הוא עכשיו בן ערובה של ארדואן. אך הוא אינו היחיד.

השני שנמצא במצב בעייתי הוא טראמפ, שפיתח יחסים חמים עם יורש העצר הסעודי ורואה בסעודיה את עמוד התווך באסטרטגיה נגד איראן. הקרבה לבן סלמן עכשיו הופכת לנטל, כשהתקשורת האמריקאית וחברי קונגרס לוחצים על הנשיא שלא לקבל את הגרסה של סעודיה ולדרוש צדק. אם טורקיה תחשוף שבן סלמן ידע ואפילו יזם את הרצח, לטראמפ לא תהיה ברירה אלא לזרוק את יורש העצר לכלבים. איך הוא יוכל להמשיך לנהל יחסים משמעותיים עם סעודיה, כשהשליט בפועל רצח תושב אמריקאי?

ארדואן כנראה מקווה שהתרחקות מסעודיה ובן סלמן תלווה בהתקרבות מחודשת לטורקיה. רק לפני שבוע, במהלך המשבר של חשוקג'י, בית המשפט הטורקי שחרר את הכומר האמריקאי אנדרו ברונסון אחרי מעצר של שנתיים. התגובה של טראמפ הייתה נלהבת: "[השחרור] יכול להביא ליחסים טובים, אולי מצויינים, בין ארה"ב וטורקיה!". טראמפ גם הבהיר שארה"ב לא הבטיחה הסרה של הסנקציות נגד טורקיה בתמורה לשחרור הכומר. אך אם מוחמד בן סלמן יהפוך למצורע – וסעודיה תצטרך לחפש יורש עצר חדש – ממשל טראמפ יצטרך או לחמם את היחסים עם טורקיה, שיתחילו בהסרת הסנקציות, או להישאר ללא בעלת ברית סונית מתפקדת בטווח הזמן הקרוב.

הערכה בקרב חלק מהאנליסטים שארדואן דווקא יבחר בכיוון אחר, בו הוא לא קושר בין בן סלמן והרצח בתמורה לכופר סעודי, אם בצורה של השקעות סעודיות בכלכלה או העברה כספית ממש. אם ארדואן ייבחר באפשרות הזו, הוא מפספס שעת כושר אסטרטגית. פרשת חשוקג'י יכולה להיות סיכול ממוקד של מוחמד בן סלמן, שעם הזמן רק סביר שיהפוך להיות יותר ויותר דומיננטי במרחב הסוני על חשבון טורקיה. צעד כזה גם יעכב את השיפור במעמדה של טורקיה בעיני וושינגטון. וויתור על כל זה בשביל כמה מיליארדים של דולרים תהיה טעות מצד ארדואן.




מה קורה בבלקנים?

"יום אחד מלחמה אירופאית גדולה תתחיל בגלל משהו מטופש בבלקנים" – אוטו פון ביסמרק, 1888.

אחד העוקבים שאל אם אוכל לשפוך מעט אור על סוגיות אקטואליות בבלקנים. וכמו שכולכם כבר יודעים, המקום הראשון שאני הולך אליו הן מפות טופוגרפיות. אם אתם רוצים לדעת איך נראה אזור מועד לפורענות, הנה:

balkans_topographic_map.jpg

הבלקנים הם אזור הררי ברובו, מה שאומר שהוא מוכוון ליחידות אתניות ולאומיות קטנות. זה הסיפור בכל מקום שיש בו הרים: ערי המדינה של יוון, איטליה, השבטים של יפן או המדינות השונות של ספרד והקווקז. הבלקן הוא גם אזור שמוקף מים משלוש צדדיו: הים האדריטי ממערב, הים התיכון מדרום והים השחור ממזרח. הוא לכן חשוף להשפעה ממרכז אירופה, מאסיה הקטנה ומרוסיה, שלושה גושים גיאוגרפים שהתחרו ומתחרים אחד עם השני. התוצאה? ערב רב של קבוצות אתניות, שמעורבבות אחת עם השנייה:

96vv7x9e3j8y

(לתמונה גדולה יותר, לחצו כאן – קישור).

הערב-רב של קבוצות אתניות הופך את הבלקנים לרגישים להשפעה פוליטית מחוץ להם. ומשום שהם מהווים את המחסום הדרומי למרכז ומערב אירופה דרך אסיה, שליטה בהם הייתה ונותרה סוגיה אסטרטגית לאירופה.

כיצד זה מתבטא היום?

ראשית, הפליטים. זרם הפליטים שהציף את אירופה עבר דרך הבלקנים המערביים לאיטליה ואוסטריה. הם אגב עוקבים אחר אותו מסלול בו צעדו העות'מאנים כשהם פלשו לראשונה לאירופה. הבלקנים זכו לכן לתשומת לב מיוחדת בכנס מנהיגי האיחוד האחרון, שהחליטו לתמוך במדינות הבלקניות בטיפול ועצירת פליטים.

שנית, טורקיה ורוסיה גם היום מנסות לזכות בהשפעה בבלקנים, כבטן הרכה של אירופה. טורקיה השקיעה ומשקיעה כספים רבים בהקמת מסגדים, תוכניות לימוד ופרויקטי תשתית בבלקנים המערביים. כך טורקיה זכתה להשפעה לא רק במדינות בעלות רוב מוסלמי, דוגמת אלבניה, אלא גם במדינות שפעם התנגדו לטורקים, כמו סרביה. השגת השפעה בבלקנים תתן לטורקיה עוד מנוף כוח מול האיחוד האירופאי.

רוסיה גם היא מעמיקה את הקשרים שלה בבלקנים. לרוסיה יש קשר היסטורי לסלבים של אזור הבלקן והיא מתבססת על הקשרים האלו בשביל ליצור מחלוקות בין הקבוצות השונות ולעורר סנטימנטים אנטי-מערביים באזור. רוסיה מוכרת נשק בהיקפים גדלים והולכים לסרביה וחשודה במעורבות בניסיון הפיכה במונטנגרו.

מה אירופה עושה בתגובה? כרגיל, היא חלוקה מה לעשות. גרמניה מעוניינת לצרף את מדינות הבלקן לאיחוד בשביל לחסום את ההשפעה של רוסיה וטורקיה. צרפת לעומתה אינה מעוניינת בצירופן, מחשש שמהגרים בלקנים יציפו את שוק העבודה במערב אירופה ויביאו לעליית מפלגות פופוליסטיות, כמו מה שקרה בבריטניה. בתווך נמצאות המדיניות הבלקניות כמו מקדוניה או אלבניה, שמשתדלות לענות לקריטריונים של האיחוד האירופאי אך מרגישות שמשחקים איתן במקום באמת לשקול את הצטרפותן לאיחוד.

מקדוניה במיוחד: ראש ממשלת מקדוניה הגיע להסכם עם יוון לשינוי שם המדינה ל"רפובליקה של מקדוניה הצפונית", בשביל לפתור סכסוך של שנים בין שתי המדינות. עם פתרון הסכסוך עם יוון, מקדוניה קיוותה שהנה נפתחת בפניה הדלת להצטרפות לנאט"ו ולאיחוד האירופאי. אך כעת, עם התגובה הקרה מהאיחוד האירופאי, אפשר וההסכם לא יעבור את ההצבעה המתוכננת ומקדוניה תעדיף לחפש בעלי ברית אחרים, רוסיה לדוגמה, במקום האיחוד האירופאי.




מה עומד מאחורי יחסי ארמניה-טורקיה-אזרבייג'ן? סיפור בתמונות

אחד העוקבים שאל אם אוכל לשפוך מעט אור על היחסים העכורים בין ארמניה לטורקיה ואזרבייג'ן. לא הכרתי את הנושא ולכן המקום הראשון אליו פניתי היו מפות. כשאני מתחיל ללמוד סוגיה חדשה ביחסים בינלאומיים, אני קודם כל מחפש מפות – טופוגרפיות, דמוגרפיות, היסטוריות. מפות כאלה יגלו לי מה הן נקודות החיכוך האפשריות, מהם קווי המחלוקת הגיאוגרפים ומהם התהליכים שעברו על האיזור.

אז למי שתהה מה כל הסיפור בין המדינות, הנה הוא בתמונות:

https://www.ancient.eu/uploads/images/8163.png?v=1519119982

הארמנים הם עם עתיק, בערך כמונו – תחילת העם הארמני אי-שם באסיה הקטנה לפני 3,000 שנה. בשיאם, במאה ה-1 לפני הספירה, הממלכה הארמנית נמתחה בין הים הכספי לים התיכון. היסטורית הארמנים שלטו וישבו בכל רחבי הרמה הארמנית:

armenian highland

לכאורה על בסיס הגיאוגרפיה וההיסטוריה, היינו מצפים לראות ארמנים בכל רחבי הרמה. אולם שימו לב למפה האתנית של אזור הקווקז:

https://i.redditmedia.com/9dfJfAZFhHF3FTCjJyNojrHj-pIfSoEGlMxA3dQPRuU.jpg?s=8b41babc51c41d5b82c0dfd8c43ad872

ושימו לב גם למפה האתנית של טורקיה:

https://i.imgur.com/5YyC6.png

רובה של הרמה הארמנית, מהים הכספי לאנטוליה, נשלט ע"י אזרים וכורדים. למה? התשובה היא שלארמנים קרה מה שקורה להרבה קבוצות מיעוט דתיות (הארמנים הם נוצרים מאז המאה ה-4 לספירה) תחת שלטון מוסלמי – היא הושמה תחת משטר של רדיפות, המרה כפויה לאיסלם ורצח. מה שאנו רואים היום במזרח טורקיה הוא תוצאה של רצח העם הארמני, בו העות'מאנים "ניקו" את מזרח טורקיה מנוכחות ארמנית, בשיתוף עם קבוצות מוסלמיות אחרות. עד היום היחסים בין ארמניה וטורקיה עכורים, עקב הסירוב של האחרונה להכיר שהיא ביצעה רצח עם.

מה עם אזרבייג'ן? אם נחזור למפה של הקבוצות האתניות בקווקז, נשים לב למשהו מוזר:

https://i.redditmedia.com/9dfJfAZFhHF3FTCjJyNojrHj-pIfSoEGlMxA3dQPRuU.jpg?s=8b41babc51c41d5b82c0dfd8c43ad872

תסתכלו בגבול שבין ארמניה לאזרבייג'ן – רואים את הגוש בצבע תכלת שמוקף ירוק? זה מיעוט ארמני מוקף אזרים. אחת השיטות בהן מוסקבה שלטה בקבוצות האתניות השונות בבריה"מ היה ע"י ערבוב שלהן אחת בשנייה. מה שאנו רואים כאן הוא חבל נגורנו קרבאך, מוקד לסכסוך מתמשך בין הארמנים לאזרבייג'נים. כאשר בריה"מ התפרקה, החבל הכריז עצמאות מאזרבייג'ן וזו הגיבה בפלישה אליו. מלחמת נגורו-קרבך נפתחה ושני העמים התכתשו ביניהם במשך 6 שנים על שליטה בו. בסופה החבל סופח דה-פקטו ע"י ארמניה, אך רוב הקהילה הבינלאומית מכירה בו כחבל השייך לאזרבייג'ן. העובדה שהבעלות על החבל מעולם לא הוסדרה הופכת אותו למוקד לסכסוך מתמשך בין שתי המדינות.




פרק 12 – העצמות של אירופה

להאזנה ב-itunes – קישור.

להורדת הפרק – קישור.

האביב הגיע, הטבע פורח, טראמפ מצייץ והגיע הזמן לבחון את התרומה שיכולה להיות לו במשחק הגדול. בפרק היום נעסוק בדרישה שלו שבעלות הברית של ארה"ב "צריכות לשלם", נתהה למה אירופה הפכה למדינת חסות ונבין מה הקשר בין הסדר הליבראלי והעצמות בגוף שלנו. בואו נתחיל.

טראמפ ערער על הרבה פרות קדושות של הממסד המדיני בארה"ב. הוא ערער על חשיבות סחר חופשי. על הצורך להתערב בסכסוכים שלא קשורים ישירות לאמריקה. אבל הערעור שעורר את התגובה החריפה ביותר, היה על מערכת הבריתות של ארה"ב. טראמפ העז לטעון שלא רק שחלק מהבריתות לא רלוונטיות יותר – כמו נאט"ו – אלא גם מרמים את ארה"ב. איך? אמריקה משלמת על הגנתן של מדינות עשירות ומבוססות מבלי שהן ישקיעו דבר בביטחון שלהן. יפן, ד. קוריאה, גרמניה, איטליה ועוד ועוד – כולם נהנות מהברית עם ארה"ב, מהכוח הצבאי והגרעיני שלה, בו בזמן שהן מקצצות בתקציב הביטחון שלהן. מדוע שארה"ב תשלם על הגנתן של מדינות אחרות?

הממסד המדיני באמריקה התפלץ כששמע את זה. מומחים מימין ומשמאל טענו שטראמפ פוגע במעמדה של ארה"ב כמעצמת על. שהוא אינו מבין את החשיבות במערכת הבריתות הקיימת לביטחון המדינה. שהוא מציג תמונה מעוותת של הרווחים וההפסדים. מעטים אם בכלל התייחסו לעובדה שהוא – צודק: החלוקה בעומס במערכת הבריתות של אמריקה אינה מאוזנת. אמריקה סופגת את מחיר הביטחון של בעלות ברית, בנוסף על משימות השיטור העולמי שלה. ויש לכך השלכות חמורות.

שיווי-משקל שלדי

לפני שאפרט בדיוק מה הן ההשלכות, אני רוצה להכיר לכם תופעה מעולם האנטומיה האנושית. התופעה תעזור לנו להבין מה הבעיה בסדר הליבראלי הנוכחי ומה יהיו ההשלכות. מהי התופעה? העיצוב מחדש של העצמות שלנו. העצמות שלנו נמצאות תמיד בשיווי משקל בין שתי קבוצות תאים: אוסטאובלסטים, שבונים עצם ואוסטאוקלסטים שמפרקים עצם. בהתאם למשטר העומסים על השלד, או בעקבות פגיעה בעצם – לדוגמה שבר – התאים מפרקים או בונים עצם. במקרה של עומס, אוסטאובלסטים יעבו את העצמות שסופגות יותר עומס בו בזמן שאוסטאוקלסטים ידקקו את העצמות שחוות פחות עומס. לאורך זמן, הגוף יעבה או ידקק אזורים בשלד בשביל לעמוד באופן יעיל יותר בעומס שמופעל עליו. התופעה הזו היא הסיבה לעצמות החלשות של אסטרונאוטים בתחילת עידן החלל. השהות הארוכה בסביבה ללא כבידה אותתה לגוף שניתן לדקק את כלל השלד. כשהאסטרונאוטים חזרו לכדור הארץ, הם התקשו להתמודד עם העומס שהפעילה הכבידה עליהם. כיום בשהות ארוכה בחלל אסטרונאוטים נדרשים לבצע אימוני כוח בשביל למנוע הידללות של העצם.

חלוקה לא הוגנת

את מערכת הבריתות של ארה"ב ניתן לדמות לשלד אנושי. השלד כולו נושא בעומס – טרור במזרח התיכון, תוקפנות רוסית, התחזקות סינית – אך החלוקה של העומס אינה שווה בין מרכיבי השלד. כלומר, חלק מהמדינות נושאות ביותר עומס בעוד אחרות נושאות בפחות ממנו. ככל שחוסר השוויון גדל, חלק מהמדינות נחלשות מהיעדר עומס בעוד אחרות נשברות מעומס חריג מדי – בדיוק כמו בשלד אנושי.

ארה"ב נושאת כמעט לבדה את ביטחון העולם. בעלות הברית שלה אינן יכולות – ולפעמים גם לא רוצות – להציע לה תמיכה צבאית משמעותית. ארה"ב נאלצת לשאת יותר עומס, מפני שהיא אינה יכולה לחלק אותו עם אף מדינה אחרת. אבל ככל שהיא נושאת יותר עומס, כן גדל חוסר האיזון. בעלות הברית שלה חשות בפחות עומס ונחלשות. היא אז צריכה לשאת ביותר עומס והתהליך חוזר חלילה, עד שיקרה אחד משניים: או שארה"ב תשבר, או שהשלד ישבר. אנחנו לא רוצים להגיע לנקודה הזו. לא כשהחלופות הן רוסיה, סין והגמוניה איראנית במזרח הקרוב.

אז מה עושים? טוב, קודם צריך להבין לעומק איך מתרחש תהליך ההיחלשות של מדינה. המטאפורה לעצמות נותנת מודל מחשבתי, אך היא לא מסבירה את התהליך בפועל. ישנן שתי קבוצות מרכזיות בשלד הבריתות האמריקאי: מדינות אירופה, העיקריות בהן הן גרמניה, צרפת ובריטיניה ומדינות מזרח אסיה, העיקריות בהן הן יפן וד. קוריאה. את הניתוח היום אייחד למדינות אירופה.

יבשת בדעיכה

איך נחלשו מדינות אירופה? טוב, קודם אני צריך להוכיח שהן באמת נחלשו. נתחיל בחידה: מה לדעתכם אחוז המטוסים השמישים בחיל האוויר הגרמני? הכוונה מטוסים שחיל האוויר יכול לשלוח למשימה, נגיד מול דאע"ש בסוריה או – לא עלינו – נגד רוסיה במקרה של פלישה לאסטוניה? 80%? 90%? בכל זאת, גרמניה – סמל של מצוינות הנדסית וארגון נכון. אז כמה ניחשתם? אם ניחשתם 50% – צדקתם. מפתיע לא? רק מחצית מכוח האוויר של גרמניה יכול לצאת למשימות מבצעיות. השאר תקוע בבסיסים עקב מחסור בחלקי חילוף או בעיות במבנה המטוס. במספרים מוחלטים מדובר בבערך 200 מטוסים, שליש מגודלו של חיל האוויר שלנו ועשירית מחיל האוויר הרוסי.

תמונת מצב דומה יש כמעט בכל מדינה אירופאית. הצי הבריטי צומצם ל-77 כלי שיט, ללא שום נושאות מטוסים. מה שפעם היה הכוח הימי הכי חזק בשבעת הימים לא יכול לנהל מערכה אפילו באזור קריטי כמו המפרץ הפרסי. צרפת, מקום לידתו של גיוס החובה, לא רק ביטלה אותו אלא גם קיצצה בכוח הצבאי שלה. צבא צרפת היום מונה 200 אלף איש ו-241 טנקים. צה"ל מונה 176 אלף איש ו-1,300 טנקים. הסיבה שאני מדגיש את הטנקים היא מפני שבכל קרב מול צבא סדיר, לטנקים יש חשיבות מכרעת בהשגת ניצחון. רוצים לנחש כמה טנקים פעילים יש לרוסים? 2,700. גם אם נוסיף לכוח השריון הצרפתי את זה הגרמני והבריטי, לא נגיע למחצית המספר הרוסי. ואותו הדבר בגודל הכוח היבשתי. מבחינת כוח קונבנציונאלי, אירופה חלשה יותר מרוסיה, סין או ארה"ב. למען האמת כנראה שאפילו צה"ל יכול להגיע להישגים משמעותיים נגדה. מישהו רוצה לספח את כרתים?

וברצינות – מצב הכוחות המזויינים באירופה הוא בכי רע. למי שרוצה להתעמק בנושא, אני ממליץ על הניתוח המצוין של ד"ר יגאל הנקין במאמרו "לאן נעלמו צבאות אירופה" באתר מידה. אני אעצור פה – הראתי שאירופה חלשה. צבאית היא איננה קרובה אפילו לכוחה של ארה"ב. לאמריקאים אין ברירה אלא לפצות על החולשה האירופאית ע"י שליחת כוחות ליבשת, מה שגורם לרוסים להגדיל את הכוחות שלהם בגבול – כי הם רואים בנוכחות של מעצמה זרה איום עליהם. הגדלת הכוחות הרוסים מגדילה את האיום, מה שמחייב שליחת עוד כוחות אמריקאים ושוב יש לנו מעגל קסמים מסוכן לביטחון אירופה והעולם.

נאט"ו והמהפך ההיסטורי

איך קרה שאירופה הפכה לנטל ביטחוני במקום נכס? היסטורית, המעצמות האירופאיות היו המובילות לא רק ברמת תיעוש והון כלכלי, אלא גם בעוצמת האש וגודל צבאן. רוסיה לא הייתה איום על אירופה אלא להיפך, אירופה הייתה האיום על רוסיה. והנה אנחנו עכשיו מסתכלים על מצב שבו הצבא הרוסי הוא החזק יותר, שבו רוסיה יכולה בקלות לאיים על היבשת כולה. ואירופה, שפעם חילקה את העולם לפי האינטרסים שלה, מסתכלת באימה על התמוטטות צפון אפריקה והמזרח הקרוב מבלי יכולת לעשות דבר. היא תלויה בארה"ב, רוסיה וטורקיה שיעצרו את האנרכיה מלהגיע לשעריה. איך זה קרה?

בקצרה: נאט"ו. טיפה יותר בהרחבה: חוסר האיזון בנאט"ו. כשמערב אירופה הצטרפה לנאט"ו בשנת 1949 המטרה הייתה הגנה מפני פלישה סובייטית. האיום מבריה"מ היה אמיתי וברור ומערב אירופה השקיעה משאבים משמעותיים בכוחות המזויינים שלה. אולם, ככל שהמלחמה הקרה התקרבה לסיום, האירופאים החלו להקטין את ההוצאה הביטחונית שלהם. ממשלות אירופה הבינו שבין אם יהיה להן צבא גדול או לא, ההרתעה המשמעותית מול בריה"מ הוא הגרעין האמריקאי. וכיצד זוכים להגנת הטילים הגרעינים של ארה"ב? פשוט נשארים בנאט"ו. האירופאים צמצמו הכוח הצבאי מתוך ראייה שהאיום היחיד הוא הסובייטים והם לא יפלשו תודות להגנה הגרעינית האמריקאית.

עם התפרקות בריה"מ הקיצוץ בתקציב הביטחון עלה הילוך. המעצמות האירופאיות חשו שהנה הגיע קץ ההיסטוריה ואין עוד צורך בצבאות גדולים. הקיצוצים בצבא ביטאו גם הלך רוח פצפיסטי שהסתובב בבירות האירופאיות. הן האמינו שאין עוד צורך בכוח קשה בשביל להשיג מטרות מדיניות. די בכוח הרך של אירופה כמעצמת תרבות, כמרכז תעשייתי, בשביל להשיג את היעדים המדיניים של היבשת. ושוב, הן יכלו להרשות לעצמן לשקוע באשליות פצפיסטיות הודות למגן שאמריקה סיפקה.

30 שנה אחרי תחילת הקיצוצים, נאט"ו הפך להיות מופע של מדינה אחת: ארה"ב. שתי דוגמאות יספיקו להבהיר זאת:

הראשונה היא המשימה של נאט"ו באפגניסטן. למי שלא מכיר, המלחמה באפגניסטן הייתה הפעם הראשונה בה נאט"ו כברית צבאית פלשה למדינה אחרת. זאת בתגובה למתקפה על אחת השותפות בברית –  ארה"ב בפיגועי ה-11 בספטמבר. על הנייר, נאט"ו אמורה לעזור לארה"ב להילחם באיומים על הסדר הליבראלי. ובאמת על הנייר 20 מדינות שלחו כוחות לאפגניסטן לתמוך במאמץ האמריקאי נגד אל-קאעידה. אבל בפועל רובן שלחו קבוצות קטנות של בערך 100 חיילים, או רק צוותי אוויר ומטוסים. מי שהרכיבה את רוב הכוח של נאט"ו הייתה ארה"ב, שהחזיקה 90 אלף חיילים במדינה. היחידה שהתקרבה למספר הזה הייתה בריטניה, עם 9,500 חיילים – כוח קטן פי עשר מהאמריקאי.

הדוגמה השניה היא ההוצאה הצבאית של חברות נאט"ו. מבט חטוף בהוצאות הצבאיות של הברית לשנת 2016 מראה שארה"ב מוציאה פי 3 מכל שאר חברות נאט"ו באירופה ביחד. וההפרש לא נובע מהבדל בכוח הכלכלי. במשותף, לאירופה יש תמ"ג גדול מארה"ב. אז איך היא מוציא שליש ממנה? מפני שהתעדוף שלה שונה. אירופה מעדיפה להוציא כסף על תוכניות רווחה ויוזמות לקידום השלום. שאמריקה תשלם את החשבון על הגנת החלום האירופאי.

הקללה של אירופה

וזה מה שמרתיח את טראמפ והציבור  האמריקאי. בעוד שהתשתיות בבית זקוקות בדחיפות לתיקון או שיפוץ ומאות אלפים מאבדים את עבודתם, ארה"ב שולחת טנקים ומערכות נ"מ לאירופה. אירופה, שעסוקה בללעוג לתרבות האמריקאית ולהתנשא על ארה"ב. למה שארה"ב לא תנטוש את אירופה ותתן לה להתמודד בעצמה מול הדוב הרוסי ודאע"ש? את הכסף שאמריקה תחסוך היא תוכל להשקיע בגשרים העומדים להתמוטט אצלה, או במערכת החשמל המתפוררת.

טוב, למזלה של אירופה, היא חוליה חשובה בחוג הנזר. מרכז אירופה מחובר למישור הרוסי הגדול, הלב של הענק האסיאתי הרוסי. היא גובלת במספר גופי מים חשובים – האוקיינוס האטלנטי, הים התיכון, הים הבלטי והים הצפוני. והיא בסיס לוגיסטי מצוין לפעילות במזרח הקרוב ובצפון אפריקה. לא סביר, בכל תרחיש בו ארה"ב רוצה להמשיך ולהשפיע על האי העולמי, שהיא תעזוב את אירופה. אבל זה לא אמור לנחם את אירופה, או להצדיק את המשך הרפיסות שלה. להיפך לחלוטין: בגלל החשיבות של אירופה, אמריקה תהיה מוכנה להמשיך ולשלוח כוחות צבא ליבשת, בשביל לאזן את האיום הרוסי. אך כל שליחה של כוח קונבנציונאלי רק מעודדת את הרוסים להגדיל את כמות הכוחות שלהם. כך קרה שלראשונה מאז המלחמה הקרה, רוסיה הציבה טילים בליסטים בעלי יכולת נשיאה של ראש נפץ גרעיני בקלינינגרד, מובלעה רוסית בין פולין וליטא. הרוסים טוענים שהם הציבו את הטילים בשביל לאזן מול פריסת מערכות יירוט טילים של האמריקאים ברומניה ופולין. כעת האמריקאים יצטרכו לאזן את הטילים הרוסים, מה שיצריך את הרוסים לאזן את האיזון האמריקאי וכן הלאה וכן הלאה, עד שמתישהו או שאחת תפשוט את הרגל או שתתחיל מלחמה. מרוץ חימוש דומה הכין את הקרקע למלחמת העולם הראשונה.

חזרה לימי התהילה

אז מה הפתרון? מה הפתרון למרוץ החימוש האמריקאי-רוסי, לעומס יתר על ארה"ב, למגמות הבדלנות באמריקה? שינוי בסדרי העדיפויות של אירופה. אירופה צריכה להבין שעליה לשלם על הביטחון של עצמה. שמדינת רווחה ללא הגנה היא אוטופיה, המסתכנת בפלישה.

הגדלת תקציב הביטחון והגדלת הכוחות הסדירים תאפשר לאירופה לשאת יותר מהעומס בהגנה על היבשת. ארה"ב תוכל להקטין את טביעת הרגל הקונבנציונאלית ולהותיר רק את ההרתעה הגרעינית. המדינות האירופאיות יקחו את האחראיות להגן על השלמות הטריטוריאלית שלהן. המדינות הבלטיות, שבדיה, אוקראינה – המדינות היושבות על הגבול הרוסי – יגדילו את כוחן הצבאי להרתיע את הרוסים מביצוע מחטף דוגמת קרים. הן יוכלו להישען על מדינות במעגל השני – גרמניה, איטליה, צרפת ובריטניה – שיתגברו אותן במקרה של הסלמה.

והחיזוק של אירופה יעזור לכל השלד של הסדר הליבראלי לשאת טוב יותר את העומס המופעל עליו. ארה"ב לא תצטרך לפעול לבד במזרח התיכון ובמזרח אסיה, אלא תוכל להסתייע בבעלות הברית שלה. לדוגמה, הצי הבריטי יסייר בים סין הדרומי, בעוד הצבא הצרפתי יתמוך במדינות אפריקה במאבקן בארגוני טרור כמו בוקו חראם. נאט"ו יחזור להיות ארגון משמעותי, שיאפשר תיאום וחלוקה בעול של השיטור העולמי.

ויש עוד משמעות אחת אחרונה. בשנים האחרונות אירואסיה הפכה להיות המגרש בו רוסיה וסין בעיקר יוזמות, בעוד ארה"ב מנסה להגיב. התחזקות של אירופה ושיבתה למגרש המשחקים יפעיל על סין ורוסיה לחץ מכיוון חדש.

כמובן שתרחיש כזה הוא התרחיש האופטימי. לא התייחסתי לאתגרים המשמעותיים שעומדים מול אירופה דמוגרפית – אוכלוסיה מזדקנת וגדילת אחוז המוסלמים בתוכה. מצד שני, אלו גורמים איתם מתמודדת אירופה מפני המנטאליות הפייסנית שלה. מי יודע כיצד תראה היבשת חמש או עשר שנים אחרי תחילת תהליך ההתעצמות מחדש? אם אירופה תחליט להיענות לקריאתו של טראמפ ולשאת בעומס ביחד, אפשר ונחזה ברנסאנס חדש.




פרק 11 – כחול לבן עולה

 

להורדת הפרק – קישור.

להאזנה ב-itunes – קישור.

הפרק היום חוגג שנה להקמת "המשחק הגדול". ואין דרך טובה יותר לחגוג שנה למסע הגיאופוליטי שלנו מלחזור לכאן, לבית – לארץ ישראל. בפרק היום ננסה להבין למה המזרח התיכון קורס ומה מדינת ישראל צריכה לעשות אם היא רוצה לראות באמת "מזרח תיכון חדש". בואו נתחיל.

אנו חיים היום בעולם ערבי שבור ומסוכסך עם עצמו. לכל אחת מהמדינות הערביות יש מדיניות משלה, שעוסקת בעיקר בעצמה: מצרים מנסה להשיב את שליטה בסיני ולמצוא דרך לשרוד. סעודיה נלחמת באיראן בסוריה ותימן בשביל לשמור על יציבותה. סוריה ועיראק חדלו להיות מדינות והופכות מיום ליום לגרורות איראניות. והמרחב הערבי כולו, מהמפרץ הפרסי עד הים התיכון, מעוצב לא ע"י הערבים, כי אם ע"י הרוסים, הפרסים והטורקים.

ואם נרצה ואם לא, לנו, כמדינת ישראל, יש חלק לא קטן במשבר.

הכרח גיאוגרפי

בשביל להתחיל להסביר מה החלק שלנו בתוהו ובוהו של המזרח התיכון, אנחנו חייבים קודם להבין את ההיסטוריה של המזרח התיכון. אבל עוד לפני זה, קצת הבהרת מושגים.

"המזרח התיכון" משמש כיום כשם לאזור המשתרע מפקיסטן עד מרוקו וכולל את דרום מערב אסיה וצפון אפריקה. מדובר במושג חדש יחסית, שמבוסס בעיקר על שיוך תרבותי-מדינתי (העולם הערבי) ולא גיאוגרפי. מפה והלאה אני לא מתכוון לדבר על "המזרח התיכון", אלא על "המזרח הקרוב". "המזרח הקרוב" כולל רק את הסהר הפורה, חצי האי-הערבי, פרס, טורקיה ומצרים. כך "המזרח הקרוב" הוא באמת יחידה גיאוגרפית, בניגוד ל"מזרח התיכון".

היסטורית, המזרח הקרוב נשלט על-ידי אחת מ-4 סוגי מדינות. הסוג הראשון הוא מדינה מסופוטמית, שבסיסה באזור ארם-נהריים, היא עיראק של ימינו. אשור ובבל, כמו גם הח'ליפות של בית עבאס, הן דוגמאות לסוג הראשון. הסוג השני היא מדינה מצרית, שבסיסה בנילוס. ממלכת מצרים של העת העתיקה היא הדוגמה הראשונה שקופצת לנו לראש, אך שווה גם לזכור את הסולטנות הממלוכית של קהיר ואף את הכיבוש של המזרח הקרוב ע"י הבריטים, שהתחילו ממצרים. הסוג השלישי הוא מדינה פרסית שבסיסה, הפתעה-הפתעה, הוא בפרס. הסוג הרביעי והאחרון הוא מדינה אנטולית, שבסיסה באסיה הקטנה-טורקיה. הדוגמה הטובה ביותר היא האימפריה העות'מאנית.

לכל סוג מדינה יש היגיון אסטרטגי אחר, המושפע – איך לא – מהגיאוגרפיה שלה והיחס שלה לגיאוגרפיה של המזרח הקרוב. בפרק הקודם דיברנו על הלב של האי-העולמי, הנמצא במרכז אסיה. הלב של המזרח הקרוב הוא הסהר הפורה, אזור שנמתח בין המפרץ הפרסי לים התיכון ועוקב אחר החידקל והפרת. בניגוד ללב של האי העולמי, הסהר הפורה הוא מישורי ברובו ולכן מציע למי ששולט בו מסחר יעיל. בקלות ניתן לשנע יבול או נפט מלב האזור לים התיכון והמפרץ הפרסי. הודות ליכולת התנועה המהירה בו, הסהר הפורה הוא החוליה המחברת בין הודו והאוקיאנוס ההודי, לים התיכון ואירופה.

אם הסהר הוא הלב של המזרח הקדום, הרי שלוש אימפריות נמצאות בשוליים שלו: המצרית, הפרסית והאנטולית. מבין השלוש, המצרית היא המבודדת ביותר. בין הנילוס והסהר הפורה מפרידים מאות קילומטרים של מדבר, היכול להקשות על תנועת אנשים וסחורות. המדבר מבודד את מצרים. היא יכולה לבחור אם לשלוח שיירות ולסחור עם הסהר הפורה, או לסגור את שעריה בפניו. היא לא זקוקה לו, הודות לנילוס הזורם בה. העצמאות של מצרים הופכת אותה לאיום למי ששולט בסהר הפורה. כי מצרים יכולה להרשות לעצמה הרפתקאות צבאיות הודות לבידוד שלה. היא שולחת חילות לפלישה ואם הם נכשלים, היא שבה וסוגרת את הגבול, מוגנת מאחורי המדבר שלה. השולט בסהר צריך תמיד להשקיף בחשש למדבריות של סיני. משום כך יעדיף כבר לשלוט במצרים, מאשר לחשוש מצבאה. ומצרים היא לא רק איום, היא גם אוצר למי שיצליח לכבוש אותה. הנילוס הפורה יכול להניב יבול, שבקלות ניתן להוביל לים התיכון ולסחור בו. משום כך לאורך הדורות מי שהתחיל בסהר הפורה, אם האשורים, הבבלים, או הפרסים, בסוף הגיע גם לנילוס.

המדינה הפרסית נהנת מרמת בידוד דומה למצרית, אך היא הרבה יותר קרובה לסהר הפורה. הרי פרס משקיפים על המישור של ארם-נהריים וניתנים למעבר רק בנקודות ספציפיות. כך הפרסים יכולים בקלות להתקדם מההרים לרוחב המישור, בעוד שהאויב יתקשה לפלוש אליהם. לכן מי ששולט בסהר הפורה בדרך כלל לא ישלוט גם בפרס.

המדינה האנטולית יושבת בצפון הסהר הפורה ובדומה לפרס מביטה ממרום הרי טאורוס על המישור של ארם-נהריים. אבל בעוד פרס היא בעיקר הרים שוממים ומדבריות, אנטוליה שופעת ירק. היא גובלת בים השחור ובים התיכון ומהווה גשר בין אסיה לאירופה. כלכלית וצבאית אין סיבה למדינה אנטולית לפלוש לסהר הפורה. רק כאשר המדינה האנטולית מתחילה להיות מבודדת משאר העולם, היא מפנה את מבטה לאזור. זה מה שקרה לפני 500 שנה אז התחילו העות'מאנים את כיבושיהם. זה מה שקורה גם עכשיו עם ארדואן.

היחידה היושבת בלב המזרח הקדום היא המדינה המסופוטמית. כמדינה מישורית היא תמיד שואפת להתרחב להרים, למדבריות, למחסומים טבעיים מפני אויבים. במזרח היא כבר גובלת בהרי זגרוטס ולכן היא תמיד פונה מערבה, במעלה הפרת אל הים התיכון. כשהיא מגיעה סוף-סוף לחוף הים התיכון, היא מתחילה לצעוד דרומה, כובשת את ערי החוף ודוחקת את המדינה המצרית עד שלבסוף היא או נעצרת במדבר או כובשת גם את הנילוס. אשור ובבל עקבו אחר המהלך הזה, כמו גם דרוויש הגדול מלך פרס.

אבל איך כל זה קשור לאנרכיה היום באזור?

גיליוטינה בבית הלבן

אמרנו שהמזרח הקרוב נשלט ע"י אחת מ-4 מדינות: מסופוטמית, מצרית, פרסית או אנטולית. בעת המודרנית, יש לנו 4 מדינות כאלה: עיראק, מצרים, איראן וטורקיה. מבין ה-4, רק איראן היא מדינה שיעית. מבין ה-4, רק עיראק ומצרים הן מדינות ערביות. ומבין שתיהן, רק מצרים היא גם סונית. זה אומר שהסיכוי של המחנה הערבי-סוני לשלוט במזרח הקרוב היה תלוי בדומיננטיות של מצרים. ולמצרים היה יכול להיות תפקיד חשוב במזרח הקרוב, אם לא הייתה מצטרפת מדינה נוספת: מדינה ארץ-ישראלית.

מדינה ארץ-ישראלית הייתה קיימת בעבר, אם כמלכות דוד, ממלכות ישראל ויהודה או מלכות בית חשמונאי. אבל מעולם לא הייתה קיימת מדינה ארץ-ישראלית חזקה במקביל להתחזקות המדינה המצרית. כשאנחנו הופענו בארץ ישראל, האימפריה המצרית דעכה. כשממלכת שלמה התפצלה ונחלשה, המצרים חזרו לפלוש לאזור הסהר הפורה. מעולם לא קרה ששתי המדינות התחזקו באותו זמן.

מה החשיבות של זה? אנחנו יושבים במעבר בין מצרים לסהר הפורה. מצרים לא יכולה להפוך להגמון אזורי, אם היא מוכלת לצפון אפריקה. עד 67', החלום המצרי היה להנהיג עולם ערבי מאוחד. נאצר, נשיא מצרים הכריזמטי, הלהיב את הרחוב הערבי בחזון של אחדות ערבית, מהאוקינוס האטלנטי עד המפרץ הפרסי. הוא רצה לחסל את מדינת ישראל ולחבר את מצרים לשאר המזרח הקרוב.

גיאוגרפית ארץ ישראל היא אזור מעבר מצוין למצרים. שפלת החוף שלנו היא המשך של המישור בצפון סיני. כוח מצרי יכול להתקדם בקלות לאורך חוף הים התיכון עד לגליל. שם, הוא יכול להתפצל לשני ראשים: ראש אחד חוצה את עמק יזרעאל ועולה לדמשק, השני ממשיך על החוף ללבנון וערי החוף של סוריה. שליטה בארץ-ישראל הייתה פותחת בפני נאצר את האפשרות לשלוט בכל המרחב הערבי.

רק מה? שב-67' מצרים הוכתה שוק על ירך. לא רק שמדינת ישראל לא נעלמה, היא לקחה ממצרים את הגשר היבשתי שלה לאסיה. עם כיבוש סיני דחקנו את מצרים להיות רק מדינה אפריקאית, מנותקת גיאוגרפית מהמזרח הקרוב. התבוסה הביאה את קהיר להתחיל ולנטוש את החלום הפאן-ערבי. אם איחוד לא אפשרי בפועל, משום קיומה של ישראל, למה לדבוק בו תיאורטית? במלחמת יום הכיפורים ב-73' המטרה המצרית כבר לא הייתה מחיקת ישראל. מצרים הייתה מעוניינת להכות בהלם את הישראלים, בשביל להחזיר לעצמה את חצי-האי סיני. לא חלום פאן-ערבי, אלא היגיון לאומי-אנוכי.

הדחתה של מצרים כמדינה דומיננטית הייתה ב-1979, עם חתימת הסכמי קמפ-דיוויד. הסכם השלום עם ישראל היה עבור המדינות הערביות בגידה. הליגה הערבית סילקה את מצרים משורותיה ורוב המדינות הערביות ניתקו את הקשרים הדיפלומטים עמה. בדמשק, בגדאד, ריאד וטריפולי המונים יצאו לרחובות, קוראים לסאדאת בוגד. מצרים, שהייתה מנהיגת העולם הערבי, הפכה למצורעת.

מאז 1979 לעולם הערבי אין מדינה אחת שתנהיג אותו. הוא מפוצל בין ממלכות שמרניות לדיקטטורות סוציאליסטיות, בין שבטים, כתות דתיות וקבוצות אתניות שונות. מצרים לא שבה לזכות בדומיננטיות שלה. עיראק של סדאם נחשבה יותר כאויבת ממנהיגה. ערב הסעודית מעולם לא נתפסה כמנהיגת הערבים. אם בית סעוד השקיע כסף במדינות וקהילות ערביות מחוץ לממלכתו, הוא הופנה בעיקר למדרסות שהפיצו את הוואהביזם, הזרם הקיצוני ששולט במדינה.

אבל הטבע לא אוהב וואקום ובמקום מצרים נכנסה מדינה אחרת – איראן.

דומיננטיות פרסית

על עליית איראן כמעצמה אזורית כתבו לא מעט ואני לא מתכוון לפרוש את תולדות ההתפשטות האיראנית מאז 2003, אז האמריקאים פלשו לעיראק וחיסלו את המחסום היחיד בין איראן והסהר הפורה. אני כן רוצה להפנות את תשומת ליבכם להיגיון הגיאוגרפי של ההתפשטות האיראנית.

יש שלושה מוקדים להתפשטות האיראנית: דרום עיראק, לבנון ותימן. הכוונה ב"מוקד" ששליטה בכל אחד מהם מציעה לאיראן כוח, השפעה, משקל באזור ובזירה הבינלאומית. זו הסיבה שאינני מונה את סוריה במוקדים. סוריה איננה מוקד כוח, היא חוליה מקשרת – מחברת בין איראן לים התיכון, בין איראן ולבנון. כל אחד משלושת המוקדים יושב על גוף מים חשוב. כל מוקד הוא פתח לחזית חדשה נגד היריבות של איראן.

דרום עיראק שוכנת לגבול המפרץ הפרסי ובה רוב עתודות הנפט של המדינה. שליטה בדרום תיתן לאיראן: א' משקל גדול יותר בשוק הנפט העולמי; ב' קו חוף ארוך יותר במפרץ הפרסי, בו ניתן לבנות לנמלים ומתקני זיקוק, דבר שגם עולה בקנה אחד עם החזון הסיני של דרך משי חדשה; ג' קידום החזית השיעית-סונית לגבולן של כווית וסעודיה, עם הקרנה למערב המפרץ הפרסי בו יש רוב שיעי הנתון לשליטה סונית.

לבנון היא מרכז ימי באגן הים התיכון. היא יושבת על גבול מדינת ישראל ומול חופיה נמצאים מאגרי הגז שלנו. החזון האסטרטגי של איראן הוא להחזיק נוכחות ימית קבועה בחופי לבנון וסוריה. כוח כזה יהפוך את איראן לשחקן משפיע בים התיכון, שיפתח את הדרך להשפעה איראנית בצפון אפריקה ואירופה. בנוגע אלינו, חשוב לזכור שהפיתוח של מאגרי הגז נעשה במקביל למלחמת האזרחים בסוריה. חיזבאללה, הזרוע הארוכה של איראן, היה עסוק מעל הראש בסוריה. כשזו תסתיים – והיא תסתיים – איראן תוכל להשתמש בנסראללה כ"קלף משוגע" ולאיים על מאגרי הגז שלנו. אני מאמין שבשנים הבאות אנו נראה התחמשות איראנית, שתזלוג לחיזבאללה, לא בתחום מערכות הנ"מ, כי אם בטילים נגד ספינות.

ולבסוף, תימן. תימן נמצאת בחיבור של הים האדום עם האוקיינוס ההודי במצרי באב אל-מנדב.  המשמעות של שליטה איראנית, דרך החות'ים, במצרים היא אדירה: רוב הסחר הימי בין אירופה למזרח אסיה יעשה בחסות איראנית. תימן היא גם חזית נוספת של איראן מול ערב הסעודית, עוד גבול ממנו איראן יכולה ללחוץ על בית סעוד. מה יעזו לעשות המעצמות לטובת ריאד, אם התערבות שלהן משמעה חסימה של מצרי באב אל מנדב ומצרי הרמוז?

התיאור שלי אולי נשמע קונספרטיבי או היסטרי, אבל הוא באמת מעריץ. היכולת של איראן לנצל את הבלבול במחנה הערבי בשביל להגדיל את כוחה בעולם הוא מרשים. ההתקדמות האסטרטגית, היכולת להתמיד במאמץ במספר חזיתות למרות המחיר הכלכלי – הם הישגים מעוררי השראה. איראן מעצבת את מעמדה כהגמון במזרח הקרוב, בדומה לדרוויש לפני 2,500 שנה.

חלומות של קטנות

ואולי הסיבה שהישגי איראן הם כול כך מעוררי השראה, היא מפני שאני שם אותם לעומת האסטרטגיה המדינית של ישראל. למען האמת, אם תקלידו בגוגל את המילים "אסטרטגיה מדינית של ישראל" רוב התוצאות יתעסקו בסוגיה הפלשתינית. המסמך היחיד שדומה לאסטרטגיה כוללת הוא מסמך "אסטרטגית צה"ל" שפורסם באוגוסט 2015.

ביעדים ובעקרונות של המסמך מבוטאת האמונה הישראלית שהדרך להבטחת קיומה של המדינה הוא בכוח צבאי משוכלל ועוצמתי. הבעיה היא שלא רק שלא די בעוצמה צבאית, אלא שמדינת ישראל יכולה לעשות הרבה יותר בשביל עצמה והעולם אם תפסיק להיאבק רק בשביל קיומה.

דוגמה פשוטה: למה סוריה קרסה? אם תגידו בגלל המהומות, הרי שהמהומות היו רק ניצוץ שהדליק את השריפה. חומר הבערה היה מאות אלפי חקלאים שהפכו למובטלים עקב תקופות בצורת ממושכות. חומר הבערה היו העניים, שעקב קפיצת מחירי החיטה הידרדרו לחרפת רעב.

אבל בצורת אינה גזרת גורל. דמיינו מה היה קורה אם סוריה, במקום לשקוד על טרור נגדנו, הייתה שוקדת על שיתוף פעולה חקלאי. ניהול מים חכם של הפרת, טכנולוגיה חקלאית מתקדמת, היו מאפשרים לחקלאים להתקיים בכבוד ומונעים מלחמת אזרחים עקובה מדם.

ומה שנכון לסוריה נכון גם לירדן ומצרים וסעודיה ולוב ועיראק ואפילו איראן. כל המדינות האלו סובלות ממחסור במים. כולן סובלות ממדבור מהיר. כולן מחפשות לפתח את הכלכלה המדשדשת שלהן בשביל לשרוד בשוק העולמי. מדינת ישראל יכולה לעזור להן בכל האתגרים הללו.

יותר מכך, אנו נהיה המרוויחים הגדולים של יציבות במזרח הקרוב. קווי נפט, גז ורכבות יוכלו להימתח מהמפרץ הפרסי עד נמל חיפה ואשדוד ומשם לאירופה. קו רכבות משא בין אילת ואשדוד יתחרה בתעלת סואץ על המסחר בין מזרח למערב. אלינו יתרכזו הסחורות של אירואסיה ומאתנו יזרמו דרך מצרים וים סוף אל הכלכלות הפורחות של מזרח ומרכז אפריקה. ישראל תוכל להיות מרכז לוגיסטי-תעשייתי-טכנולוגי בחוג הנזר ולהשתלב בחזון הסיני של דרך משי חדשה. הודות לקשרים שלנו גם בארה"ב-אירופה וגם בסין-רוסיה, נוכל להיות מתווך בינלאומי בין המעצמות הגדולות. זו לא הזיה חברים, זה חזון שיכול להפוך למציאות, בדיוק כפי שהתממש החזון הציוני למדינה ארץ-ישראלית.

אומנות 'הדיל'

אז למה זה לא קורה? מה המחסום בדרך? ובכן, המחסום הוא תפיסתי – אצלנו ואצל שכנינו. אצלנו, אין תפיסה הרואה בישראל כוח אזורי, היכול לעצב את האזור כרצונו. במקום לראות את עצמנו ככוח שיכול בהחלט לקבוע מדיניות בקהיר, דמשק או ריאד, אנו נוהגים באחת משתי דרכים: או מתנערים לחלוטין מהאזור, או רוצים להיות שותפים מעמדה של כניעה.

הגישה הראשונה היא הגישה הבדלנית, גישת קיר הברזל השואפת להפוך את ישראל לחומה בצורה מול הסופה המזרח-תיכונית. "אל לנו להתעסק בסכסוך לא לנו" מזהירים הבדלנים. "אבוי אם נשקע גם אנחנו בבוץ הסכסוך". אני מסכים שלא חכם להתערב במלחמה שאין לך יעד בה. אני לא מסכים שאפשר להישאר בלי יעד במלחמה שמתרחשת לידך. הגישה הבדלנית פוטרת אותנו מלגבש עמדה על האנרכיה באזור. אנחנו מתכופפים ומקווים ש… מה? שהסונים והשיעים יחסלו אחד את השני? שאיראן לא תחזק את חיזבאללה? שלא נתעורר יום אחד לגלות שעל הגבול הצפוני יושבים עשרות ארגוני ג'יאהד עם נשק ארוך טווח?

הגישה הבדלנית הופכת אותנו מיוזמים למגיבים. כפי שהיה בשיחות הגרעין עם איראן, גם עכשיו – כשארה"ב, רוסיה וטורקיה מנסות לעצב סדר חדש – אנחנו לא יושבים בשולחן. ומי מבטיח שהאינטרסים שלנו ישמרו? תרחיש סביר הוא שבמסגרת המאמץ להשיב את הסדר לסוריה, רוסיה תבקש מארה"ב שאנחנו נתן מתנה לאסד שתעלה את קרנו – את רמת הגולן. אני יודע שזה תרחיש סביר כי ראש הממשלה מזה שנה מכריז מול כל מנהיג ומעל כל במה שרמת הגולן שלנו. אם הוא לא היה חושש שהיא תילקח, מדוע ביקש בביקורו בוושינגטון או במוסקבה הכרה בסיפוח רמת הגולן? כי התחשק לו לעורר סוגיה בת 30 שנה? הוא חושד שבחדרי חדרים משורטטת מפה חדשה של המזרח התיכון. ובמפה זו ישראל אינה כוח להתחשב בו, אלא חומר ביד היוצר.

לעומת הפאסיביות של הגישה הבדלנית, הגישה של שותפות אזורית הייתה יכולה להיות הצלחה אם היא לא הייתה כל-כך אי-רציונאלית. בגרסה זו או אחרת, גישת השותפות מדברת על הקמת "ברית מדינות מתונות" בינינו, לסעודיה ומצרים. מטרת הברית היא להיאבק באיראן, איום משותף לכל שלוש החברות. עד פה הגישה עוד עושה קצת שכל, אם נתעלם לרגע מהעובדה שהדבר המתון היחיד בסעודיה שהיא שוקלת, אולי, לתת רישיון נהיגה לנשים. אבל אז נוסף שלב מוזר: אנחנו צריכים לבצע וויתורים, בשביל שיתוף הפעולה.

אני שם בצד את השאלה האם חכם לבצע את אותם וויתורים, נכון או לא. השאלה החשובה באמת היא למה שישראל תוותר על משהו בשביל שיתוף פעולה שיתרום לכל הצדדים? למה אנחנו כישראלים רגילים שאתנו עובדים בצללים, בחושך, כאילו אנחנו מצורעים? שבשביל שישתפו אתנו פעולה בגלוי, שיכירו ויהיו נאמנים לנו, אנו צריכים להציע יותר מנאמנות ורצון טוב בתמורה? זה בדיוק החלק הראשון במחסום לעלייתה של ישראל. ההנחה שאנחנו צריכים לתת יותר למדינות האזור מהאפשרות לשגשוג כלכלי ויציבות ביטחונית. ההנחה הסמויה שאנו איננו יכולים לבוא כמעצמה ולדרוש, אלא כקבצנים להתחנן על הפתחים.

וכל עוד אנו חושבים שעלינו לוותר על משהו בשביל להשתלב באזור, האזור ידחה אותנו. אין סיבה למדינה ערבית זו או אחרת לשתף אתנו פעולה בגלוי, כשכל-כך קל לשתף פעולה בסתר ולהתנגד בגלוי. ירדן לדוגמה יכולה לחתור תחת ריבונות ישראל בירושלים, בו בזמן שהיא מקבלת מים מותפלים, גז ושיתוף פעולה ביטחוני. אנחנו מסכימים שיתייחסו אלינו כמדינה סוג ב' ולא מעודדים את הערבים להשלים עם מדינת ישראל ולהתחיל לחפש את המקומות בהם הם יכולים להרוויח משיתוף פעולה אתנו.

דרושה מעצמה

מזה 5,000 שנה המזרח הקרוב רואה אימפריות עולות ושוקעות, ממלכות נולדות ומתות, כוחות זרים באים והולכים. אנו נמצאים כעת רק בתחילת תקופה של מהפכות ומלחמות, תקופה שתחזיר את האזור לשורשים – ליסודות הגיאוגרפים שלו. איראן פועלת לזכות מחדש בהגמוניה על בסיס גיאוגרפיה, על-ידי שליטה בסהר הפורה, במפרץ הפרסי ומפרץ עדן. אם נותיר בידי המעצמות את ההחלטה על גורל האזור, הן יעדיפו לעלות את קרנן של סעודיה וטורקיה על חשבוננו. אם היום אנו נתפסים כבעלי ברית לעת מוצא, אחרי החלשת איראן נחזור להיות בשוליים. אין שום סיבה לקבל זאת כגזרת גורל. מדינת ישראל יכולה להיות מעצמה אזורית וככוח ארץ-ישראלי היא תהיה גורם מאזן בין פרס ואנטוליה, בין ארה"ב ורוסיה. ההחלטה בידינו.

תודה על ההקשבה.




פרק 5 – שלושת כללי הכוח של המשחק הגדול

להורדת הפרק – קישור.

מאמר מלווה:

חברים. חם. ולא רק מבחינת הטמפרטורות: ניסיון ההפיכה בטורקיה, הטרור באירופה והסכסוך בים סין הדרומי הן כולן סוגיות בוערות. אבל דווקא כשהחום עולה, כדאי לקחת צעד אחורה ולנסות ולהבין את התמונה הגדולה. מהם העקרונות השולטים ביחסים בינלאומיים? אלו שיקולים עושות מדינות במדיניות החוץ שלהן? ולמה כדאי להקדיש תשומת לב בזירה הבנילאומית? בשני הפרקים הקרובים אנסה לענות על כל השאלות האלו ועוד. הפרק היום יוקדש להבנת העקרונות המנחים של יחסים בינלאומיים. הפרק הבא יעסוק באירועים היסטוריים מהם נוכל ללמוד. בואו נתחיל.

את השיחה על יחסים בינלאומיים אני חייב להתחיל בהערה: אין חוקים אבסולוטים, או אמיתות מוחלטות בכל הקשור לגיאופוליטיקה. עבורי, תיאוריה של יחסי חוץ היא ניסיון ליצור בסיס על-פיו ניתן לנסות ולהבין סוגיה. היום אדבר איתכם על מה הכללים שאני עוקב אחריהם, מה אני מחפש כשאני מנסה להבין סוגיה גיאופוליטית. לפעמים אני צודק, לפעמים אני טועה. הסוד הוא לא להתאהב בתיאוריות שלנו ותמיד לשמור על ראש פתוח.

אגרוף הברזל וכפפת המשי

אז איך אני מנתח סוגיה? בואו ונתחיל מדוגמה פשוטה ועכשווית: ב-23:50 בלילה אני מקבל הודעה מידידה שיש ניסיון הפיכה בטורקיה. אני פותח את האינטרנט ומנסה להבין מה בדיוק קורה שם. יש ידיעות על מטוסים בשמי אנקרה, טנקים ברחובות וחיילים סוגרים גשרים. שמועות מגיעות שארדואן נתפס ע"י הצבא. המצב בטורקיה, כך נראה לפחות, גולש לאנרכיה. אז איפה מתחילים בשביל להבין את האירוע ולהעריך לאן הוא יילך? במאזן הכוח הקשה.

הכלל הראשון שלי ביחסים בינלאומיים הוא שבמאזן הכוחות, כוח קשה שווה יותר מכוח רך. מהו "כוח רך" ומהו "כוח קשה"? כוח קשה הוא מספר החיילים והטנקים, המטוסים והטילים של אומה. הוא מפעלי התעשייה שיש ברשותה ויכולות הסייבר שלה. כוח רך הוא יחסי המסחר וההשפעה התרבותית של מדינה, היכולת שלה להשפיע על מדינה אחרת באמצעים לא אלימים. אל כוח רך אני גם מוסיף רעיונות או אידיאלים שקבוצה מחזיקה בהם, כמו האידיאולוגיה הקומוניסטית או אידיאל הג'יאהד של האסלאם. במהפכות, כוח רך הוא הרעיונות של המהפכנים; כוח קשה הוא הרובים ובקבוקי המולוטוב שלהם.

כוח קשה שווה יותר מכוח רך מפני שאי-אפשר להתווכח עם קליע, רק להתמגן ממנו. כוח רך שייך לתחום הפסיכולוגיה של האדם. הוא צריך להיות משכנע, מושך, מתוחכם מספיק בשביל להשפיע על היריב בדרך שאנו רוצים. כוח קשה שייך לפיזיקה. הוא לא צריך להיות משכנע, או יפה, או למשוך את היריב לתמוך בו. הוא רק צריך לפעול. היעילות של צבא אינה קשורה לנאורות שלו, רק לכוח האש ויכולת המיגון של היריב. יכול להיות שהיריב הוא בעל עמדה מוסרית חזקה יותר, או השפעה תרבותית משמעותית יותר. אפשר והוא המוסרי שבעמים. הבעיה היא שמוסר אינו יכול לשמש כשכפ"צ מפני כדורים או נאורות ככלי ליירוט מפני טילים. הצד החזק יותר ינצח, יכבוש את היריב ויכפה את האינטרסים שלו.

דוגמה מצוינת היא גורל הצאר ברוסיה של תחילת המאה ה-20. ב-1905 רוסיה חוותה את המהפכה הסוציאליסטית הראשונה שלה נגד השלטון. בפברואר 1917 היא חוותה את השנייה. ב-1905, השלטון המונרכי של הצאר ניקולאי השני נהנה מתמיכת הצבא והצליח לדכא את המהפכה. ב-1917, לאחר שהצבא נטש אותו, תוך 12 יום תמו 300 שנות השלטון של שושלת רומנוב. האם מהפכת 1905 הייתה צודקת יותר מזו של 1917? נאורה יותר? לא. מדוע היא הצליחה? מפני שהרובים היו לצידה.

היתרון הנוסף הוא כוח קשה פשוט יותר לכימות מכוח רך. אנו יכולים לספור חיילים ופצצות; אין דרך פשוטה להעריך את השפעתו של רעיון. בדיקת מאזן הכוח הקשה באירוע היא פשוטה ומיידית וכבר נותנת לנו הבנה טובה מה יש באפשרותו של כל אחד מן הצדדים לעשות בשביל להשיג את האינטרסים שלו.

נחזור לטורקיה. על-פי הכלל הראשון, חיפשתי להבין מה הוא מאזן הכוח הקשה בין המהפכנים ובין השלטון. ממה שהצלחתי למצוא בחדשות, רק חלק מהצבא השתתף בהפיכה. זה אומר שלממשלה עדיין היה כוח קשה בצורת חיילים ושוטרים. כמה בדיוק לא ידעתי, אך כבר מהמידע הזה ברור לי שההפיכה לא תעבור חלק. לשלטון יש את האמצעים להתנגד. מה יכריע את הכף?

המעז מנצח

כאן נכנס הכלל השני: מי שמוכן – גם מבחינת רצון וגם מבחינת יכולת – להשתמש בכוח קשה ינצח. רובה בשביל לירות צריך אצבע על ההדק. כוח קשה אינו רק האמצעים – רובים, טנקים, מטוסים – אלא גם ובעיקר הרצון והיכולת להשתמש בהם. לאחר שהערכנו את מאזן הכוחות, עלינו לשאול את עצמנו מי מוכן להפעיל כוח? לא תמיד התשובה היא המדינה החזקה יותר.

דוגמה טובה הן רוסיה וארה"ב. מאז נפילת בריה"מ, ארה"ב דחפה להרחבת נאט"ו והאיחוד האירופאי. הממסד המדיני בוושינגטון ראה זאת כחלק מניסיון לייצב את העולם, ע"י הקמת גושים על-לאומיים בתוכם מדינות ישתפו פעולה. מוסקבה ראתה בצעדים הללו ניסיון לכתר אותה לקראת השמדתה הסופית, אחרי התבוסה המשפילה במלחמה הקרה. על הנייר, לארה"ב יש יותר כוח קשה מרוסיה. לכן, היינו מצפים שמוסקבה תשלים עם קריסת אזורי ההשפעה שלה ותצטרף לסדר האמריקאי החדש. אבל, הכוח הקשה על הנייר לא שווה דבר אם אין רצון להשתמש בו. ב-2008 רוסיה שמה סוף לזחילה של נאט"ו אליה במלחמת רוסיה-גיאורגיה. תגובתם של האמריקאים, למה שלכאורה היה פגיעה באינטרסים שלהם, הייתה בעיקר הצהרות מילוליות. ב-2014 הרוסים שמו סוף להתרחבות האיחוד האירופאי ע"י פיצול אוקראינה. כאן האמריקאים כבר הגיבו בסנקציות כלכליות. הרוסים בהחלט נפגעו כלכלית, אך הסנקציות לא הצליחו להחזיר לקייב את הריבונות על חלקה המזרחי של המדינה. על הנייר, לארה"ב יש את הכוח הקשה הגדול יותר. בפועל, רוסיה הצליחה להשיג את המטרות שלה.

ושוב לטורקיה: למהפכנים היה כוח קשה. גם לממשלה. השאלה ששאלתי את עצמי היא מי משני הצדדים מוכן לסכן יותר חיי אדם בשביל להשיג את מטרתו? טוב, זו שאלה בעייתית. מבצעי ההפיכה כבר הוכיחו שהם מוכנים להסתכן בשביל להשיג את מטרתם. השלטון גם הוא יהיה מוכן לפעול באלימות בשביל לשמור על קיומו. משראיתי שהשאלה הזו לא מניבה דבר, הפכתי אותה. במקום לשאול מי מוכן יותר, תהיתי מה יגרום לאחד מהם להפסיק את השימוש בכוח קשה? אז התשובה הגיעה בקלות: ירי באזרחים.

צבא פועל לשם הגנת אזרחי המדינה. הצבא מגייס את אנשיו מאותם אזרחים ובמצב נורמאלי החיילים מוכנים למות לא בשביל מפקדיהם האישיים, אלא בשביל הגנת המולדת והעם. כשצבא פונה נגד האזרחים, בניסיון לדכא מהומות, הוא מסתכן בעריקת כוחותיו. אסד עשה את הטעות הזו בדיוק. הוא התבסס על יתרון הכוח הקשה שלו וניסה לחסל את ההפגנות באלימות. קבוצות בצבא התנגדו לברוטאליות שלו וערקו – לוקחות כוח קשה ממנו ונותנות אותו למורדים. כשמובארק ניסה להפעיל אלימות נגד המפגינים, הצבא הדיח אותו בשביל למנוע מלחמת אזרחים.

מבצעי ההפיכה היו צריכים תגובה אוהדת של העם אליהם. אם האזרחים היו עומדים לצידם, שאר הצבא היה מזהה את החולשה של השלטון ונוטש אותו לטובת הרצון העממי. ארדואן זיהה זאת וקרא לאזרחים לצאת ולהפגין בעד השלטון. כשמבצעי ההפיכה נתקלו באזרחים ברחובות, הם לא יכלו להפעיל נגדם כוח קשה. ירי במפגינים היה מכרסם בלגיטימציה שלהם ואולי אף מביא חלק מהחיילים לערוק. בנוסף, התמיכה העממית הוכיחה להם ולשאר הצבא שהעם, או לכל הפחות אלו שיצאו לרחובות, הוא עם ארדואן ומפלגת הפיתוח והצדק. גם אם היו מנסים להמשיך את ההפיכה, מהומות עממיות והצבא הנאמן לשלטון היו מחסלים אותם. במקום לתת להפיכה להיגרר לשבוע של לחימה, המהפכנים נכנעו. ארדואן ניצח, לא בזכות היתרון שלו בכוח קשה, אלא בזכות הוויתור של המתנגדים לו על שימוש באלימות.

החלטות בינלאומיות והצבעות רוב

קיים עוד כלל שלישי ואחרון והוא מסנן הרעש שלי: מה שאינו משפיע על מאזן הכוח הוא לא מעניין. אוטו פון ביסמרק, קנצלר פרוסיה ולאחר מכן קנצלר האימפריה הגרמנית, ביטא זאת יותר טוב: "לא בנאומים והחלטות רוב יוכרעו השאלות הגדולות של דורנו… אלא בדם וברזל". כל יום אנו שומעים על הצהרה או החלטה של פרלמנטים, איגודי עובדים או מוסדות בינלאומיים. אנחנו בישראל במיוחד חשופים לכך: כל החלטה של ארגון קיקיוני מסקוטלנד עד ארה"ב נגד ישראל זוכה פה לכותרות ראשיות. איך מבדילים בין החלטה משמעותית וכזו שלא? איך יודעים במה כדאי להתעמק ובמה לא? מחפשים את מידת ההשפעה על מאזן הכוחות.

כרגיל, עוד דוגמה: בית המשפט הבינלאומי לבוררות קבע ב-12 ביולי שלסין אין בסיס משפטי לאזורים שהיא דורשת כשלה בים סין הדרומי. כולם דיברו על זה – מומחים ליחסים בינלאומיים, אתרי חדשות ליחסי חוץ. אבל, מה החלטת בית המשפט משנה? ובכן, היא נותנת בסיס משפטי לפעולות נגד סין בים סין הדרומי. מצוין. אבל כל שיקול לצאת לפעולה נגד סין, יהיה מבוסס על מאזן הכוחות בין המדינה לסין. ההחלטה של בית המשפט לא משנה את מאזן הכוחות,  היא בסך הכול נותנת טיעון בידי המתנגדים לסין אם יחליטו לפעול.

מאזן הכוחות מושפע משיקולים של כסף, חומרי גלם, כוח אדם וטכנולוגיה. אם החלטה יוצאת בניגוד למאזן הכוחות, או מנסה להשפיע עליו רק במילים והצהרות, היא חסרת משמעות. הכישלון להביא את הצדדים הנלחמים בסוריה ותימן למו"מ על שלום, נובע מכך שאין מתווך בינלאומי שמכריח את הצדדים לשבת על השולחן. כל אחד מהצדדים מנצל את הפסקות האש בשביל להתכונן לסיבוב הבא של אלימות. כל צד מעריך שמאזן הכוחות יפעל לטובתו, אם בזכות יתרון מספרי וכוח אש, או בנחישות להילחם. מי שירצה להביא סוף למלחמת האזרחים, יצטרך לסכן חיי אדם ומשאבים בשביל להשפיע על מאזן הכוחות. הצהרות וועידות לא יועילו בדבר.

סיכום

 דיברנו היום על שלושת הכללים לניתוח סוגיות בינלאומיות: כוח קשה שווה יותר מכוח רך, מי שמוכן – גם מבחינת רצון וגם מבחינת יכולת – להשתמש בכוח קשה ינצח ומה שלא משפיע על מאזן הכוחות הוא לא מעניין. הכללים הללו בהחלט יכולים להישמע ציניים. איפה המקום של צדק, הגינות, מערכת המשפט הבינלאומית? ובהחלט שלערכים הללו יש מקום במדיניות חוץ של מדינה. הסכנה שאנו נטעה לחשוב שלערכים הללו גם יש השפעה על מאזן הכוחות. עדיף להיות חזק וצודק, מרק צודק. כי כשאתה חזק וצודק, הצדק יעשה. כשאתה רק צודק, החזק יותר יחליט מה ייעשה. הכללים שלי אינם קוראים להתנהלות צינית, רק להבנה שבעולם שלנו לערכים ללא כוח אין יכולת להשפיע. ואז במה הם תורמים לנו?




הקץ של טורקיה בתמונות

8tejnbrzc

אילוסטרציה (ביותר מדרך אחת)

אם אתם רוצים לדעת מה מעסיק את אנקרה, מה מעצב את גורלה של טורקיה ומה יוביל למשבר הגיאופוליטי הבא במזרח התיכון, כל שעליכם להכיר הן את שתי המפות הבאות:

Turkey_total_fertility_rate_by_province_2014

מקור.

המפה הראשונה היא נתוני פריון לאישה (מספר הילדים הממוצע שאישה פוריה תביא במהלך חייה), לפי מחוזות בטורקיה. טורקיז – 1.5-2 ילדים, ירוק – 2-3, צהוב – 3-4 וכתום – 4-5 ילדים. ההבדל בין האזור הירוק לטורקיז הוא המקור לשלטון הרציף של מפלגת הצדק והפיתוח (מפלגתו של ארדואן): האזורים הירוקים הם אזורים בעלי אופי דתי ותרבותי מסורתי שזכו בכינוי "חבל הקוראן" (The Quran Belt) והם בסיס הכוח הפוליטי של מפלגת הצדק והפיתוח. האזורים בטורקיז במערב המדינה הם בסיס הכוח של האליטה החילונית-מערבית של טורקיה.

כפי שאתם יכולים לראות, הבסיס האלקטוראלי של מפלגת ארדואן גדל דמוגרפית והביס פוליטית את האליטה המערבית-חילונית.

אבל זה לא כל הסיפור. רואים את האזורים הצהובים-כתומים? אלו לא טורקים:

2000px-kurdish_population_by_region_konda_2010-svg

מקור.

הגוון האדום הוא אחוז הכורדים במחוז, ככל שהגוון כהה יותר – כן אחוז הכורדים גדול יותר. אם תשוו את המפה הקודמת לזו, תראו שהאזורים עם רוב כורדי הם גם האזורים עם הפריון הגבוה ביותר בטורקיה. כיום, כמעט 20% מאוכלוסית טורקיה הינה כורדים. הפיריון הממוצע לאישה הטורקית – 2 ילדים. לכורדית – 4. שימור המגמה הדמוגרפית הנוכחית יביא את טורקיה להיות מדינה דו-לאומית, עם קבוצה אתנית אחת הגדלה על חשבון האחרת.

ארדואן מנסה לשבור את הרצון הפוליטי של הכורדים ע"י הפצצת המחתרת הכורדית ורדיפת פוליטיקאים כורדים. הבעיה שללא היפוך המגמה הדמוגרפית, ארדואן רק דוחק את הקץ למדינה הטורקית.




פרק 3 – מלחמת סייבר: איך נראת המלחמה של אתמול?

להורדת הפרק – קישור.

לינקים שימושיים:

  1. מערכת הסייבר נגד גיאורגיה – סקירה של ה-CCU על המערכה נגד גיאורגיה, בדגש על ההכנה המוקדמת שנעשתה והסינכרון בין התקיפה הצבאית הפיזית ומתקפת הסייבר.
  2. חייל הברונזה של טלין
  3. מפה של מזרח אירופה

 




כמה מילות זעם על בכיינים, טורקים ומצרים מתמוטטים

ג'ון ביידן כינה את בנימין נתניהו "כפוי טובה". תומאס פרידמן, לאחר שממשלת ישראל סירבה למחוא כף לחינגה הדמוקרטית במצרים, טען שוושינגטון "נגעלה". ובימים אלה ממש, כאשר הטורקים מסלימים באופן עצמאי, כל אידיוט עם עט מאשים את ביבי מדוע סרב להתכופף בפני הטורקי ולחשוב על אנגליה לעשר דקות. ביבי כנראה כבר התרגל לעובדה שיש מחנה שלם ששונא אותו, לא משנה באיזה אופן יפעל. ולמעט כחומר תעמולה זול עבור איראנים (המצטטים בלהט את הארץ כדי להוכיח את שקיעת ישראל), אין זה גם משנה מה אותו מחנה חושב. אם הדבר היה תלוי בו, בעיית הדיור בישראל הייתה כבר נעלמת: בים התיכון יש מספיק מקום לכולנו.

הטורקים סטרו על פרצופנו ודרשו התנצלות רשמית על כך שכואבת להם היד. במקום להפוך עליהם את השולחן ולדרוש מהם התנצלות, סירבנו לדרישה המגוחכת. לא נורא. אם היינו מתנצלים הסטירה השנייה הייתה כואבת יותר. עתה אפשר לתת לעולם להרים גבה אל מול המטורלל באנקרה, המאיים במלחמה אזורית עם "הכובש הישראלי" בעודו מפציץ כורדים בצפון עיראק. אם עיתונאיי ישראל רוצים לעשות משהו טוב למדינה, ייקחו את עטיהם ויכתבו כמה מילים על סבל כורדי וכיבוש טורקי. עדיף מאשר להתחיל לצייר תרחישי מלחמה עם טורקיה ומצרים בשתי חזיתות.

מה שמביא לעניין הידוק היחסים בין טורקיה למצרים:

ארדואן הוא נחש וכנחש בוגדני אינו מהווה את אותו איום שהיה נאצר לפני ששת הימים. הידוק היחסים עם מצרים נעשה בצל הבגידה באיראן עם הצבת מערכת מכ"ם מערבית והזריקה של אסד לכלבים. גם הגמגום הטורקי בנוגע למובראק (כן מהפכה, לא מהפכה, אולי מהפכה) לא מוסיף לו נקודות יושר. והממשל הצבאי במצרים, זה שבימינו משפיל את המפקד העליון שלו בכדי להציל את עורו, בוגדני מספיק בשביל לא לסמוך על ארדואן. מה שלא ברור מה הידוק היחסים בין המדינות יכול בכלל להניב.

מצרים כיום נמצאת בשלבים של אנרכיה מתקדמת, המונעת על-ידי עוני וייאוש מקרב מיליוני חקלאים מוכי רעב. מה שנראה לשלטון כדרך בטוחה לשליטה חברתית – דאגה שהחקלאים במצרים יהיו מספיק עניים בשביל לא לנסות להגר לערים – מובילה את האומה המצרית לחורבן. התחזית הסבירה ביותר היא מכת רעב בממדים תנ"כיים וספק אם לעולם יהיו המשאבים להאכיל 40 מיליון איש. האסטרטגיה הישראלית הטובה ביותר מול מצב כזה הוא זירוז הבנייה של גדר (אם לא חומה) בגבול הדרום והוראה לירות בכל מסיג גבול. הומאני זה לא יהיה, אך לפחות להומאניים שלנו יהיה הלוקסוס להתלונן.

עם גורל כזה, מה טורקיה יכולה להציע למצרים? הלוואות קצרות טווח? החוב הטורקי מתנפח טפו-טפו יום-יום והתחזיות הדמוגרפיות לא פחות שחורות. יש משהו קומי בברית בין טורקיה ומצרים, כמו תרומה כספית של עני לאביון. אף אחד מן השניים לא יצא מהעסק עשיר. ואולי הרצון הטורקי והמצרים הוא לנצל את האלימות שתפרוץ בספטמבר?

סוגיית ספטמבר, או "הצונאמי המדיני", הוא גרסת 2011 ל-"אם לא תאכל יבוא שוטר". הכרזת העצמאות הפלשתינית הנוכחית היא הרביעית במספר והפעם הפלשתינים מפולגים יותר מאי-פעם. עובדה: אפילו על אזור זמן משותף הם לא יכולים להסכים! ספק אם אבו-מאזן סובל מעודף ביטחון בחבריו בחמאס ומי יודע כמה זמן הצגת האחדות תחזיק. בכל מקרה, אינתיפאדה שלישית תצליח להרגיז יותר חברים מלרצוח ישראלים. חזרה של גל טרור ומבצעים ישראלים בשטחי הרשות יקרבו את המזרח התיכון לקראת מלחמה אזורית, כאשר טורקיה ואיראן ינסו לקפוץ על הגל. סעודיה, אשר באביב הערבי הנוכחי מנסה עד כמה שאפשר להכיל התחזקות איראנית, תתלה את אבו-מאזן על מתן ההזדמנות לאויב לקדם עוד כלים.

מה המסקנה? חדשו את אספקת הפופקורן ואל תעבירו מהערוץ המזרח-תיכוני; עונת החגים הזו הולכת להיות מרתקת.




ד"ר ביילין ודעתו על המשבר הטורקי–דוגמה לפרגמטיות עיוורת

לפני שבועיים טענתי (על רפלקסים ופצצות חמש טון – מה חסר למדיניות הישראלית, 21.8.12) שהבעיה העיקרית של מדינת ישראל היא פרגמטיות במקומות הלא נכונים: אנו מעשיים לא רק באמצעים למטרה, אלא אף בעיצוב המטרה עצמה. איננו רואים מבעד למציאות לעבר יעד, אלא מנסים לעצב אסטרטגית כיבוי שריפות בהתאם למצב. זו הסיבה – ולא אף דבר אחר – בגינה דווקא המעשיים, הנגע המוליד את האלתור, מבכים כל פעם שלמדינת ישראל אין תוכנית. כיצד אמורה להיות תוכנית כאשר אנו לא מעיזים אפילו לחשוב על יעד כולל?

באותו מאמר הדגמתי על-ידי מדיניותו של הקרדינל רישלייה (דמות המופת המדינית פה) כיצד יעד בלתי מעשי משמש לניצול אמצעים מעשיים מאוד.

ועתה התאפשר לי להביא גם דוגמה נגדית, של ישראלי "מפוכח": ד"ר ביילין במאמרו "הכבוד ניצח, המדינה הפסידה". ד"ר ביילין, שהציע לנו ברעידת האדמה ביפן לוותר על אנרגיה גרעינית (כי נפט כידוע נמצא בידיהם של אוהבי ישראל), מבכה את העובדה שהשרים והציבור הלאומני, הבלתי-מפוכח, מבכר את הכבוד הלאומי על פני האינטרס הלאומי.

זהו שיקול הדעת הנכון לפי ד"ר ביילין (ההדגשה שלי):

חשבתי לתומי, שהמחנה הפרגמטי ניצח בממשלה, ושמישהו סוף סוף הבין שטורקיה חשובה לנו מאוד. גם אם איננו אוהבים את נאומיו של ארדואן ראש הממשלה הטורקי, וגם אם אנחנו משוכנעים לגמרי שהתנהגותנו בפרשת המשט היתה ללא דופי, יש רגע שבו מדינה שוקלת מה יקר לה יותר – קשר מדיני, ביטחוני וכלכלי עם מדינה מוסלמית גדולה מאוד שיש לה השפעה גוברת והולכת במזרח התיכון, או עמידה על האמת כפי שהיא נראית בעיניה

ד"ר ביילין מעמיד בפנינו שתי אפשרויות: להרכין ראש בפני הפריץ, או ללכת כמו משוייגע (נא לקרוא במבטא יידישי) ולעמוד על כבודנו. אם נסכים לדרישתו, הרי אנו עושים שלוש טעויות: ראשית, אנו בעצם מתנצלים על היותנו ריבון, היכול לפעול בכוח לשם הגנת ריבונותו. בוודאי שאם הטורקים מפציצים כורדים בצפון עיראק, לנו יש כל אישור ליירט ספינות העושות דרכן למימנו הטריטוריאליים. שנית, התנצלות תמצב את טורקיה כגיבורה החדשה של העולם הערבי, הנלחמת באויב הציוני את מלחמת המוסלמים. ושלישית, טורקיה היא אויב עם תאריך תפוגה דמוגרפי כמו גם כלכלי (אל תתנצלו, תחכו, 18.8.12). אם הם רוצים לחמם את הגזרה, בטוחני שיש מספיק פעילי שלום ולוחמי חירות בצפון עיראק ומזרח טורקיה המחכים בשקיקה לנשק וייעוץ צבאי. ד"ר ביילין כמובן לא ימליץ על כך, מפני שלא יזמינו אותנו יותר למסיבות של המקובלים, אך במעט שנותיי למדתי לא לשמוע למי שעיקר עניינו לרצות אחרים.




אל תתנצלו, תחכו

  בימים של מחאות המונים ברחבי העולם ונפילת משטרים אשר נראו יציבים, הניסיון ליצור תחזית לטווח הארוך נדמה כניסיון עקר. ואולם, ללא הערכה של העתיד לבוא, אנו רק עוסקים בכיבוי שריפות בהווה במקום ביסוס מהלך מקיף בעתיד; בטח בימים אלה. כאשר טבח המוני מבוצע בסוריה, מלחמת שבטים מתחוללת בלוב ואי-יציבות שולטת במצרים, תימן ועיראק, אנו חייבים להבהיר לאן פני האזור מועדות. ותחילה, ראוי לבחינה הבלון הטורקי המעז לדרוש מאתנו התנצלות על היותנו מדינה ריבונית (וכטיפשים אנו טורחים אף להשיב).

  גם כיום, קרוב לוודאי שעדיין יש רבים המהללים את "המודל הטורקי": דמוקרטיה אסלאמית, מערבית וקפיטליסטית, המהווה אי של יציבות במזרח התיכון המעורער. ראו למשל את דבריו של ד"ר גורן, המציע למפגינים ב"אביב הערבי" לאמץ גם הם את המודל הטורקי המצליח. כפי שמבהיר איסאן דאגי,

The latest people movements in Tunisia and Egypt bring up the possibility of a third way for the Middle East. In this context the Turkish experience with democracy shows that Middle Eastern peoples do not have to choose between an authoritarian government and an Islamist regime. There is a third option, which is a representative and accountable government with free and fair elections conducted regularly.

אם לא שמעתם את האודה לשמחה בזמן קריאת הדברים, עדיין לא הבנתם עד כמה אנשים התאהבו בדמוקרטיה הטורקית, או ליתר דיוק – בתמונה שהם יצרו של הדמוקרטיה הטורקית. אך כמו כל אהבה שמבוססת על שקר, גם כאן הגיעה לבסוף הבגידה:

האיסלאמיסטים עלו לשלטון בבחירות המוזרות שהתקיימו בשנת 2002 כאשר זכו בשליש ממנין הקולות ובשני שלישים מהמושבים בבית הנבחרים. הם התנהלו בזהירות ובכשרון, וכאשר זכו בכמעט מחצית הקולות ב-2007 החלו לשלוט בצורה משולחת רסן: הם הטילו קנס מופרז ביותר על אדם שביקר אותם בתקשורת, והפריחו תיאוריות קונספירציה מופרכות לחלוטין נגד הצבא. – טורקיה האיסלאמיסטית ואיראן החילונית?

המודל הטורקי הוא שקר, וזו אף לא הנקודה המעניינת ביותר.

  שתי הנקודות הרלוונטיות למדיניות החוץ הישראלית הן אלו:

א. הכלכלה הטורקית – בעוד לנו יש המותרות למחות רק על יוקר המחייה (מחאה בה אני תומך באופן מוחלט), הטורקים מסתכנים במשבר כלכלי כולל. נראה שהפעילות הכלכלית היוצאת מגדר הרגיל של טורקיה בתקופה האחרונה היא תגובת לוואי של אשראי זול.

ב. הדמוגרפיה הטורקית – בניגוד לנהוג לחשוב, שיעור פריון במזרח התיכון ירד באופן חד מאז שנות ה-80, עם איראן בראש הצניחה מ-7 ילדים לפני המהפכה האסלאמית לפחות מ-2 כיום. טורקיה מצידה מגרדת בקושי את מספר הילדים הדרוש לשם שמירה על גודל האוכלוסייה הקיימת עם 2.12 ילדים לאישה (הרמה הדרושה היא 2.1). ואולם עם לוקחים בחשבון את ההרכב האתני כמו גם הגיאוגרפי של טורקיה, התחזית הדמוגרפית נהיית הרבה יותר עגומה: אוכלוסיית הטורקים האתניים בכללה נמצאת בסביבות שני הילדים לאישה, כאשר הטורקים באזורים העירוניים והמודרניים יותר במערב המדינה מולידים אף פחות. הכורדים לעומת זאת מתאפיינים בשיעור פריון גבוה פי 2 מן הטורקים, מה שמעמיד את הטורקים בסכנה קיומית אמיתית: שיבה למאבקים האלימים בין הטורקים לכורדים יכולה בהחלט להתיש את האוכלוסייה הטורקית, אשר תמצא את עצמה בעתיד הלא רחוק ללא מספיק חיילים להגן על עצמה.

כאן אולי ירצו כמה קוראים להעלות את השד הדמוגרפי ולהזכיר כי גם ישראל נמצאת באותו מצב מסוכן, עם העובדה שהפריון הערבי גבוה מזה היהודי. אני חייב שלא להסכים. ראשית, הפריון הערבי בישראל דועך בעוד הפריון היהודי נותר יציב בסביבות 3 ילדים לאישה (ותתפלאו, גם לחילוניים יש נטייה לשני ילדים או יותר) ושנית, האיום הדמוגרפי נופף עוד מימי הקונגרס הציוני הראשון ועד עתה לא התממשה התחזית על רוב ערבי[1].

  אם כן, העובדות מצביעות על חולשה אמתית של טורקיה לעומת ישראל, נחיתות המנסה להסתיר עצמה בעזרת מפגן שרירים. מעשה כזה לא רק ראוי להתעלמות, אלא אף למתקפת נגד: יש לדרוש מטורקיה לגנות את הפגיעה בחיילי צה"ל והפרת הריבונות הישראלית, תוך התנצלות של ארדואן על דבריו נגד ישראל. אם יסרב, ניתן תמיד לבחון את מידת ההומאניות של הטורקים – חיבוק חם של ממשלת ישראל את הכורדים, אולי עם קריצות של כסף ו"תמיכה לוגיסטית", יקנה לנו נכסים אסטרטגים בעיראק ויטריף את אנקרה. ומה יותר מהנה מלראות את אויבייך נחנקים מזעם?

הערות:

[1] עזרה זוהר, "דמוגרפיה – סכנה קיומית או מיתוס?", גיליון נתיב 101.