להורדת הפרק – קישור.
להורדת עותק pdf – קישור.
מבוא
הדבר המעצבן במלחמות שצריך להמתין עד נקודת מפנה כדי לשפוט אם היא הצליחה או לא. והדבר היותר מעצבן הוא שלפעמים לא מזהים את נקודת המפנה עד שהמלחמה הסתיימה.
הפרק היום לא מגיע משום נקודת מפנה במלחמה. הלוואי. הוא מגיע כדי לנסות ולחשוב יחד על מבצע ״שאגת הארי״ – לאן הוא הולך? מה הם תנאי הניצחון של כל צד? מה המגבלות של כל צד?
ספציפית, נעשה שני דברים:
ראשית, ננסה לשרטט את האסטרטגיה של כל אחד מהצדדים במלחמה. מהי תיאורית הניצחון האיראנית? מהי תיאורית הניצחון הישראלית?
שנית, נסביר למה צריך במלחמה הזו סבלנות: כמו בזוגיות, משטר סופג סדקים רבים לפני שהוא מתמוטט בבת אחת. רגע הקריסה מהיר להדהים. התקופה שלפני יכולה להיות ארוכה מאוד ומאוד משעממת.
על הדרך אענה על כמה שאלות שקיבלתי, בראש ובראשונה איך המלחמה משתלבת בתחרות בין ארה״ב וסין. היא בהחלט תשפיע על התחרות, אבל לא באופן שרבים חושבים. סין תסתדר בלי נפט איראני. שליטה אמריקנית על וונצואלה או איראן היא לא מה שיטה את מאזן הכוח בין המעצמות. אבל היא בהחלט יכולה לתת לאמריקנים שקט כדי להתרכז בבייג׳ינג.
רכיבי האסטרטגיה
המסגרת דרכה אני מנתח את המלחמה, ובעצם כל אינטרקציה אסטרטגית, היא של יעדים-אמצעים-דרכים. מזה בנויה אסטרטגיה:
יעדים – מה אני מנסה להשיג.
אמצעים – המשאבים שעומדים לרשותי.
דרכים – האופן שבו אני משתמש באמצעים שיש לי כדי להשיג את היעדים שאני רוצה.
צה״ל תוקף את מנגנוני ביטחון הפנים של האייתוללות. הוא עושה זאת באמצעות כטב״מים ומטוסים – אמצעי – כדי ליצור את התנאים להתקוממות עממית והפלטת המשטר – היעד. התקיפות האוויריות על כוחות המשטר הן הדרך. אמצעי, יעד, דרך.
כשאנחנו דנים על אסטרטגיה צריך להיות ברור לנו על מה אנחנו מדברים: האם אנחנו מדברים על יעד? על אמצעי? על דרך? או אולי בכלל על יחס בין כל השלושה. אנחנו חושבים שהאמצעי לא מתאים ליעד, או שהדרך לא עושה שימוש מספיק טוב באמצעי.
אם אני לא יודע להגיד על מה אני מדבר, אני לא דן באסטרטגיה – אני מספר סיפור. שזה נחמד, אבל חסר ערך אנליטי. כדי להעריך אסטרטגיה או לגבש אסטרטגיה, חייבים לנתח אותה. והמסגרת של יעדים-אמצעים-דרכים היא אחת המסגרות הפשוטות והעוצמתיות כדי לעשות זאת.
היעד האמריקני
בואו נראה אותה בפעולה. יש לנו שלושה שחקנים חשובים במלחמה: איראן, ארה״ב וישראל. מה היעד של ארה״ב, השחקן הכי חזק במלחמה?
ממשל טראמפ טוען שהיעד הוא חיסול היכולת של איראן לאיים על שכניה, על הסחר במצר הורמוז, ועל ארה״ב. שזה נשמע כמו יעד מעולה למלחמה למעט העובדה שלא ברור למה ארה״ב צריכה לצאת למלחמה כדי להשיג זאת. הרי יש את ישראל.
תחשבו על זה: כאן במשחק הגדול הסברנו שסין היא האיום המרכזי על ארה״ב. המזרח התיכון ואירופה הן זירות משנה שארה״ב צריכה לצאת מהן. ובמשך שנה אכן ראינו את הממשל מוציא נכסים מאירופה והמזרח התיכון כדי להתמקד במזרח אסיה וההמיספרה המערבית. והנה פתאום הוא מנהל מערכה אווירית נרחבת נגד טהרן. למה?
יתרה מכך: בתחילת דצמבר הממשל פרסם את מסמך האסטרטגיה לביטחון לאומי שלו. במסמך איראן תוארה פחות או יותר כ״תיק סגור״. היא הוזכרה רק פעמיים ובשתי הפעמים הללו בהקשר של הפעולה האמריקנית נגד איראן ב״פטיש חצות״. לפי טראמפ תוכנית הגרעין של איראן ״הושמדה״. אז מה קרה בשלושת החודשים בין תחילת דצמבר, פרסום מסמך האסטרטגיה, וסוף פברואר שהביא את הממשל לפתוח מחדש את התיק האיראני?
ההפגנות.
לדעתי הממשל נכנס למערכה לא משום האיום הצבאי של איראן, אלא כי הוא זיהה עם ההפגנות באיראן הזדמנות היסטורית להפיל את משטר האייתוללות. הנה משטר דיקטטורי, במצוקה כלכלית, שצריך לבצע טבח באזרחיו רק כדי לשלוט. מה אם ארה״ב תבוא ותעזור להם?
עכשיו, לא חסרות לאמריקנים סיבות למה הם רוצים להפיל את משטר האייתוללות. מדובר במשטר טרור שידיו מוכתמות בדמם של מאות אם לא אלפי אמריקנים. מדובר גם באיום הרציני היחיד על ההגמוניה האמריקנית במזרח התיכון. אין עוד מדינה כמו איראן שגם מחויבת לדחוף את ארה״ב מהאזור, וגם מחזיקה ביכולות צבאיות מתקדמות.
האם הרצון להפיל את האייתוללות קשור גם לסין? כמובן, אבל ההשפעה היא מסדר שני. איראן היא כריש במזרח התיכון, כריש שעלול לתקוף היה וארה״ב תאלץ להתמקד במזרח אסיה. הממשל מנסה לעשות את מה שאנחנו נתנו לו את השם ״ציד כרישים״: לחסל מדינה אזורית אגרסיבית, שמאיימת על היציבות באזור.
אלא שכפי שהראינו, בפרק 90, ניסיון כזה בהכרח יוצר סיכון שכריש אחר ירים את הראש. אולי באוקראינה. ואולי בטאיוואן.
איום על הנפט?
האם סין תנצל את המלחמה באיראן כדי לנסות לכבוש את טאיוואן? האינטואיציה שהובילה לשאלה היא נכונה, והסברנו אותה בפרדוקס התיעדוף: ניסיון לצוד כריש, כמו איראן, בהכרח יפנה משאבים מהזירה המרכזית של מזרח אסיה. זה עלול להשפיע על מאזן הכוח בזירה ולתת לסין הזדמנות לפעול. האם היא תפעל?
אני לא חושב.
חייבים להפנים משהו כשדנים בטאיוואן: כיבוש טאיוואן קרוב לודאי לא יהיה אירוע קל או פשוט עבור סין. אם משום המורכבות הלוגיסטית של פלישה, הטופוגרפיה של האי, המעורבות האמריקנית והיפנית והנזק הכלכלי שיגרם לסין, אם בגלל התקפות, אם בגלל סנקציות. זה לא אירוע שסין יכולה לבצע בלי להיות מוכנה עד כמה שאפשר אליו. ואם אפשר להימנע ממנו – עוד יותר טוב. טאיוואן היא לא הרפתקה שיוצאים אליה, אלא משימה היסטורית שיש לבצע רק אחרי שמוצו כל האפשרויות. המלחמה נגד איראן, לדעתי, לא משפיעה על השיקולים הסינים האם או מתי לפלוש.
אז כנראה שמלחמה על טאיוואן לא תפרוץ עקב המלחמה באיראן. מה עם נפט? האם המלחמה מאיימת על מקור נפט משמעותי לסין?
לא.
ראשית, כדאי לציין שגם עכשיו עם המלחמה איראן ממשיכה לייצא נפט לסין. למען האמת סין היא כנראה המדינה היחידה היום שמקבלת זרם יציב של נפט גולמי מהמפרץ הפרסי.
שנית, כמה נפט אתם חושבים שסין מייבאת מאיראן? מיליון חביות? 10 מיליון חביות? מה האחוז של נפט איראני מסך כל ייבוא הנפט של סין? 20%? 30%?
מה עם 13%? נכון ל-2024 סין ייבאה 13% מהנפט שלה מאיראן. היא אגב ייבאה 2% מוונצואלה. אני יודע שיש מי שמחבר בין ונצואלה ואיראן וטוען שממשל טראמפ מנסה להשתלט על אספקת הנפט של סין. טוב, אנחנו מדברים על 15% מהאספקה הסינית, קצת יותר מכמות הנפט שסין מייבאת מערב הסעודית לבדה.
הסינים כעניין של מדיניות דואגים שלא יהיה להם ספק נפט מרכזי אחד. הם מגוונים בדיוק כדי למנוע ממישהו למנף את הנפט נגדם. אפילו רוסיה, בעלת הברית הקרובה שלהם, לא מהווה יותר מ-20% מסך כל ייבוא הנפט של סין.
והסינים מוכנים ליום בו ארה״ב לא תעצור 15% מייבוא הנפט שלהם, אלא 80% ממנו. בכל תרחיש של מלחמה ארוכה בין ארה״ב וסין, הדבר הראשון שוושינגטון תעשה הוא להטיל מצור ימי על סין. אגב, במקרה כזה נפט מוונצואלה ואיראן וערב הסעודית ואנגולה וברזיל וכל המקומות הנהדרים מהם סין מייבאת נפט פשוט לא יוכלו לשלוח אליה נפט, כי הצי האמריקני יעצור או יטביע את כל המכליות. ומה אז סין תעשה?
היא תשתמש במאגרים האסטרטגים שלה, שלפי ההערכות מספיקים לה לכחצי שנה לפחות. הסינים לא מוטרדים שיעצרו להם את הנפט. הם התכוננו לתרחיש הזה.
התשה
אז האמריקנים רוצים להפיל את משטר האייתוללות. מעולה. מה האייתוללות רוצים? מה היעד של איראן במלחמה? איראן לא יכולה להשמיד את הצבא האמריקני או הישראלי. היא הייתה שמחה לעשות זאת, אין לה את היכולת. מכאן שהיעד שלה, אם היא קוראת נכון את המציאות, הוא לעצור את ההתקפות לפני שהמשטר יתמוטט. איך עושים זאת?
מחיר וזמן. או במילה אחת – התשה.
קלאוזביץ ב״על המלחמה״ מונה שלוש סיבות מדוע אחד או שני הצדדים במלחמה מפסיקים להילחם ומבקשים שלום, או במקרה שלנו הפסקת אש[1]:
- הם לא יכולים להילחם.
- המחיר של המשך המלחמה יקר מדי לעומת האלטרנטיבה – סיומה.
- ניצחון במלחמה כבר לא נראה סביר.
חוסר יכולת, מחיר, סבירות.
ארה״ב וישראל יפסיקו את המלחמה אם לא תהיה להן עוד יכולת לתקוף את איראן, המחיר של המשך המתקפות יהיה יקר מדי, או הניצחון יראה פחות ופחות סביר. שלילת יכולת לא רלוונטית, אז האיראנים נשארים עם מחיר וחוסר סבירות. וזה מה שהם עושים דרך התשה של האויב.
לאסטרטגית ההתשה האיראנית יש שלושה מרכיבים מרכזיים: גביית מחיר, הארכת המערכה, ושליטה בזירת הפנים.
גביית מחיר. איראן פועלת לגבות מחיר משמעותי, ישיר ועקיף, מישראל וארה״ב כדי להביא לסיום המערכה. לשם כך האיראנים תוקפים לא רק את האמריקנים והישראלים אלא גם את מדינות המפרץ. הם משבשים את אספקת האנרגיה העולמית והנזק שנגרם למפרציות דוחף אותן ללחוץ על הממשל לסיים את המלחמה.
הארכת המערכה. האיראנים רוצים לירות כמה שיותר זמן ולא כמה שיותר. המטרה היא להמשיך את הירי כמה שיותר זמן וכך לתסכל את ארה״ב וישראל, שלא יצליחו לחסל את איום הטילים והכטב״מים מאיראן. הם רוצים להוכיח לטראמפ שלא משנה כמה פצצות ארה״ב תטיל, היא לא תשלול מאיראן את היכולת לירות על מטרות באזור ולאיים על תנועת השיט במצר הורמוז. ומכאן שהדרך היחידה להפסיק את הירי היא להפסיק את המלחמה.
שליטה בזירת הפנים. ההפגנות הרחבות של סוף דצמבר הן כנראה מה שהביא את האייתוללות למצב הנוכחי מלכתחילה. המשטר לא יכול להרשות לעצמו גל הפגנות חדש. אז הוא מפעיל פיקוח הדוק על האוכלוסיה, מקים עמדות בידוק, ניתק את האינטרנט ורודף ״אויבים״ מקרב האוכלוסייה. הכול כדי למנוע את חידוש ההפגנות.
מחיר, זמן, שליטה. איראן מנסה להתיש אותנו. מה אנחנו מנסים לעשות לה?
לא-ליניארי
מה האסטרטגיה של ישראל וארה״ב?
כפי שאמרתי היעד המרכזי לדעתי הוא החלפת המשטר. החלשת האיום הצבאי הוא בגדר פרס ניחומים, או תעודת ביטוח למקרה והפלת המשטר לא תקרה. ישראל וארה״ב תוקפות את הצבא והתעשייה הצבאית האיראנית כדי להבטיח שהיה והאייתוללות ישרדו, הם לא יוכלו להיות איום אזורי. אבל לא בשביל זה ארה״ב וישראל עלו על המגרש.
אין לנו תקדים היסטורי של החלפת משטר באמצעות מערכה אווירית בלבד. אפשר לדמיין מצב שבו משטר מתמוטט תחת הפצצות אוויריות, אולם לא מצב שבו משטר מוחלף רק באמצעות הפצצות אוויריות.
מה ההבדל?
התמוטטות משטר אומרת שאין עוד שלטון מרכזי מתפקד. אפשר לדמיין נקודה בזמן שהפגיעות בתשתיות האזרחיות כל-כך חמורה, שהמדינה פשוט קורסת כלכלית וחברתית. אין מי שאוסף את הזבל ומחלק דו״חות חניה כי פשוט אין עוד חשמל, מים ומערכת בנקאות כדי להעביר משכורות.
החלפת משטר אומרת שמישהו בא ומשתלט על מוסדות השלטון, לוקח אותם מהמשטר הנוכחי. אפשר לעשות הרבה דברים עם מטוס קרב, לא להשתלט על מוסדות שלטון. צריך בשביל זה כוח על הקרקע, שיתפוס את המוסדות ויחיל חוק וסדר חדשים. מישהו שיבוא ויאסוף את הזבל ויחלק את דו״חות החנייה. השאלה היא מי.
יש בגדול שתי אופציות: הצבא האמריקני, או העם האיראני. אלו האמצעים להפלת משטר.
לדעתי ממשל טראמפ לא שוקל פלישה קרקעית לאיראן. אולי כניסה של כוחות מיוחדים בשביל מטרות מוגדרות, לא פלישה קרקעית נוסח עיראק בשביל להחליף את משטר האייתוללות. זה יהיה מורכב, זה יהיה מדמם, וזה עלול לגרור את ארה״ב למערכה של חודשים.
העם האיראני, כרגע, עדיין לא קם להפיל את העריצות תחתה הוא חי.
האם הוא יקום? איני יודע. אפשר לחשוב על דרכים לעודד אותו לקום. אפשר גם לחשוב על דרכים לעזור לו, היה והוא יקום, בראש ובראשונה החלשה של מנגנוני הדיכוי של המשטר. את זה ישראל עושה – תוקפת מפקדות, בסיסים ואפילו עמדות בידוק של מנגנוני ביטחון הפנים של איראן. זו פעילות חשובה משום שהיא שוחקת את היכולת של המשטר לשלוט על אזרחיו ולדכא הפגנות היה והן יתחדשו.
האם הן יתחדשו? שוב, איני יודע. ועם זאת, יש משהו שאני כן יודע: הפגנות והחלפת משטר הן לא אירועים ליניאריים. אין ביום הראשון 10 מפגינים, ביום השני 15 מפגינים, ביום השלישי 20 מפגינים וכן הלאה. הן אירועים א-לינארים בהם יתכן מצב ארוך של שקט ואז לפתע הסלמה מהירה. הפגנה אחת פתאום הופכת ל-100, שהופכות ל-1,000. החזית האחידה של המשטר לפתע קורסת. אסור לנו לטעות ולחשוב שרק מפני שהמשטר מחזיק עד עתה, בהכרח שהוא גם ימשיך להחזיק.
מצד שני, ישראל וארה״ב לא יוכלו להמשיך את המערכה הזו עד לקריסת המשטר. סביר להניח שככל שמחיר הנפט ימשיך להיות גבוה, כן יגדל הלחץ הפוליטי על טראמפ לסיים את המלחמה. בלי סימן להתקוממות של העם האיראני, לא תישאר לאמריקנים והישראלים ברירה אלא להגיע להפסקת אש עם המשטר באיראן.
האם המשטר יסכים להפסקת אש? אני לא חושב שטראמפ ישאיר לו ברירה. אני חושב שלא פוגעים בתשתית הנפט ותשתית החשמל של איראן בדיוק בשביל קלפי מיקוח מול המשטר. אם הוא יחליט להמשיך את המלחמה, ארה״ב תוכל תמיד להסלים ולעבור לפגיעה כלכלית אנושה בו. האם המשטר האיראני מוכן להסתכן בקריסת המדינה רק בשביל להמשיך במלחמה? האם זה ישנה כשאיראן תקרוס?
עם הפנים קדימה
לדעתי אנו רק בתחילתו של מבצע ״שאגת הארי״, לפחות מהצד הצבאי שלו. עם השמדת רוב היכולת הצבאית המיידית של איראן, עוברים לתקיפת תעשיית הביטחון שלה ומנגנוני הדיכוי שלה. ישראל וארה״ב ירצו להחליש עד כמה שאפשר את משטר הטרור בטהרן. אם יוחלף – זה כבר תלוי בעם היושב באיראן. שמרו על עצמכם.
[1] Carl von Clausewitz, ‘On War’, in The Book of War, trans. O.J. Matthijs Jolles (Modern Library, 2000), 285.
