תוכן עניינים
- הישגי הסכמי אברהם – מה עם בחריין וסודן?
- החוב האמריקאי והסיני – השוואה וסיכונים
- החוב הלאומי של סין – עימות עם ארה”ב ומערכה נגד איראן
- עלייתה של קטאר – איך מדינה קטנה הפכה לשחקנית משמעותית?
- איך מאזנים בין רע לרע? – איראן מול טורקיה בסוריה
- טורקיה גרעינית – האם זה אפשרי ומה ההשלכות?
- התערבות באירועים בהר הדרוזים – ביקורת על ההפצצה בדמשק ונתניהו כאסטרטג
- איום קיומי מצד ציוויליזציה חוצנית – אסטרטגיית הישרדות היפותטית
- למה חיזבאללה ואירן לא הצטרפו למתקפת 7 באוקטובר?
- אמירות חברון – מה קרה לרעיון?
- הסכם כולל מיידי בעזה – למה לא כל החטופים מיד?
- האדמות בחורן שבבעלות קק”ל – האם יכולות לשמש כקלף מיקוח?
להורדת הפרק – קישור.
להורדת עותק pdf – קישור.
הישגי הסכמי אברהם – מה עם בחריין וסודן?
השאלה: למרות שבחריין וסודן פחות משמעותיות מאיחוד האמירויות, האם ההסכמים קידמו את היחסים מעבר לעובדה הפורמלית?
התשובה:
סודן – לא אישררה את ההסכם מעולם. חתמה על הצהרה כללית אך מלחמת אזרחים מנעה אישרור. אז אין נורמליזציה.
בחריין – יש שיתוף פעולה ביטחוני וקצת תיירות. הסחר גדל מאוד ב-2024, אך מבסיס זעיר. בעוד שמעל מיליון ישראלים ביקרו באיחוד האמירויות, תיירות לבחריין כמעט לא מוזכרת. נסיכות מפרץ קטנה וענייה יחסית עם השפעה מוגבלת.
החוב האמריקאי והסיני – השוואה
השאלה: האם אפשר לעשות השוואה בין החוב האמריקאי והסיני – מה דומה, מה שונה, ומי בסיכון גבוה יותר?
התשובה:
זה כמו להשוות תפוחים ותפוזים כי שניהם פירות.
החוב האמריקאי:
- מדברים על החוב הפדרלי: $36.56 טריליון (מרץ 2025)
- שקוף לחלוטין, נסחר בשווקים פתוחים
- כולם יודעים בדיוק מה הגודל ומה העלות
- הבעיה: גודל החוב ועלויות המימון הגוברות
החוב הסיני:
- מדברים על חובות של ממשלות מקומיות וחברות
- אטום, לא שקוף, כנראה אפילו בבייג’ינג לא יודעים את ההיקף המלא
- אין תמחור בשוק הפתוח, מה שמעלה את הסיכון לתמחור לא נכון
איזה חוב מסוכן יותר? אני אשאיר לכם להחליט: חוב שאתם יכולים לראות, למדוד ולתמחר, או חוב שמוסתר באלפי כלי מימון מקומיים עם התחייבויות לא ידועות.
החוב הלאומי של סין – עימות עם ארה”ב ומערכה נגד איראן
השאלה
האם קיימת אפשרות למערכה אמריקאית נגד איראן בסגנון קואליציה כפי שהיה נגד סדאם של עיראק, שתאפשר לארה”ב שליטה על מיצרי הורמוז ויהיה שובר שוויון מול סין?
התשובה
השאלה מניחה כמה הנחות בעייתיות שכדאי לבחון:
ראשית, הסיכוי לקואליציה שתכבוש את איראן הוא אפסי. ארה”ב למדה לקחים קשים מעיראק ואפגניסטן. כיבוש איראן – מדינה של 90 מיליון תושבים עם טופוגרפיה הררית מאתגרת – יהיה סיוט לוגיסטי ואסטרטגי שאין לאמריקה תיאבון אליו. חמור מכך – הוא יקח משאבים צבאיים יקרים שדרושים להתמודדות מול סין.
שנית, גם בתרחיש היפותטי של החלפת משטר בטהרן, ממשלה פרו-מערבית לא תסגור את מיצרי הורמוז. כל ממשלה איראנית, ללא קשר לאידיאולוגיה שלה, תהיה תלויה בהכנסות מנפט ותרצה יחסים טובים עם סין.
שלישית, סין הכינה את עצמה בדיוק לתרחישים כאלה. בייג’ינג למדה מההיסטוריה – במיוחד מהאמברגו על יפן לפני פרל הארבור. לסין היום יש מאגרים אסטרטגים, צינורות למרכז אסיה ורוסיה, ומגוון מקורות יבוא. אז גם אם ארה״ב תסגור את הורמוז בפני מיכליות סיניות, לסינים יש עוד פתרונות.
עלייתה של קטאר ככוח דיפלומטי אזורי
השאלה
איך מדינה קטנה כל כך כמו קטאר הצליחה למצב את עצמה ככוח דיפלומטי משפיע כל-כך, המתווך בין כוחות גדולים יותר?
התשובה
קטאר היא אולי הדוגמה הטובה ביותר בעולם המודרני לאיך מדינה זעירה יכולה לשחק מעל המשקל שלה – אבל חשוב להבין גם את הגבולות הברורים של ההשפעה הזו.
הנוסחה הקטארית מאוד פשוטה: כסף רב + מדינה קטנה = מדיניות חוץ אקטיבית
עם פחות מ-400,000 אזרחים ורזרבות גז טבעי של 25 טריליון מטר מעוקב, קטאר היא בעצם עיר-מדינה עשירה. השילוב הזה מאפשר לשליט קטאר להתמקד כמעט אך ורק במדיניות חוץ – אין בעיות פנים מורכבות, אין אופוזיציה משמעותית, ויש מספיק כסף לקנות שקט פנימי מוחלט.
קטאר הבינה שחולשתה הגיאוגרפית (חצי אי קטן הצמוד לסעודיה העוינת) מחייבת אותה לבנות רשת ביטחון מורכבת:
- הבסיס האמריקאי הענק מבטיח שאף אחד לא יפלוש
- אל-ג’זירה – זרוע תקשורתית שנותנת לקטאר השפעה בכל העולם הערבי
- מימון תנועות אסלאמיות – קונה נאמנות ברחוב הערבי
- השקעות ענק במערב – רכישת מועדוני כדורגל, נדל”ן בלונדון, תרומות לאוניברסיטאות
- אירוח גופים בינלאומיים – המונדיאל, משרדי חמאס, משא ומתן בין יריבים
החולשה של קטאר הפכה במובן מסוים ליתרון שלה. בדיוק בגלל שהיא כל כך קטנה וחלשה, אף אחד לא חושב שהיא מסוכנת באמת. זה מאפשר לה לשמור על יחסים טובים עם כולם – ארה”ב ואיראן, ישראל וחמאס, סונים ושיעים.
ההשפעה הקטארית מתרכזת במקומות שבהם למעצמות לא באמת אכפת. המזרח התיכון הוא דוגמה מושלמת – זירה שבה ארה”ב בעיקר רוצה שקט ויציבות, לא שליטה ישירה. במרחב הזה, קטאר יכולה להיות ״קבלן משנה״ לאמריקנים, לפחות דיפלומטית, עוזרת להשיג ״יציבות״, גם אם מאחורי הקלעים היא מלבה את האש.
אבל, לקטאר יש נקודת כשל קריטית: תדמית. קטאר מודעת באופן חריף לפגיעות שלה. כשאתה מדינה זעירה שכל הכוח שלה מבוסס על תדמית ויחסים, כל פגיעה במוניטין היא איום קיומי. שערוריות השחיתות סביב המונדיאל, הדיווחים על תנאי העבודה של הפועלים, החשיפות על מימון טרור – כל אלה פוגעים בקטאר הרבה יותר ממה שהיו פוגעים במדינה “רגילה״. קטאר משקיעה המון מאמצים בסיכול קמפיינים נגדה.
ולכן אנחנו כישראלים צריכים לתפוס בפרופורציות הנכונות את קטאר. זו מדינה קטנה, חלשה, שאם האמריקנים היו יוצאים ממנה היא הייתה נכבשת ע״י סעודיה או איראן. היא סופר-רגישה לתדמית שלה, ובתקווה ממשלת ישראל בשנים הקרובות תשקיע מאמץ כדי להרוס בדיוק את התדמית הזו.
איך מאזנים בין רע לרע? איראן מול טורקיה בסוריה
השאלה
האם כאוס בסוריה שבו איראן וטורקיה נלחמות על השפעה הוא דווקא באינטרס הישראלי? האם לא כדאי למנוע פרוקסי טורקי בדמשק שיצור מעין רצף סוני של קטאר-סוריה-טורקיה?
התשובה
השאלה מניחה שכאוס בסוריה יגרום לאיראן וטורקיה “להעסיק” זו את זו, אבל זו הנחה שעלולה להתברר כשגויה.כאוס בסוריה יאפשר לאיראן למצוא דרכים חלופיות להעברת נשק לחיזבאללה (כפי שקרה תמיד), בעוד ישראל תישאר עם חוסר יציבות על הגבול – איומים על הדרוזים, שבטי בדואים, ופליטים.
מעבר לכך, השאלה משווה את איראן וטורקיה כאותו איום, או איומים דומים. כן, כותרת השאלה היא ״איך מאזנים בין רע לרע״. טוב, שוקלים מי יותר רע. המשטר באיראן רואה בהשמדת ישראל חלק מהזהות שלו, חלק מהותי באידיאולוגיה שלו. לעומתה, הבעיות עם טורקיה הן טקטיות ופוליטיות. ארדואן משתמש ברטוריקה אנטי-ישראלית כשזה משרת אותו, אבל אין בטורקיה שנאה שיטתית לישראל. יתרה מכך, ליכולת הטורקית לאיים על ישראל יש גבולות ברורים – אין גבול משותף, אין פרוקסי אפקטיביים, והיכולת הצבאית להגיע אלינו מוגבלת.
גם הרעיון של “רצף סוני” מקטאר לסוריה הוא בעייתי. בין קטאר לסוריה נמצאת סעודיה העוינת לקטאר. מה בדיוק קטאר מוסיפה? אין לה צבא משמעותי או יכולת הקרנת כוח. איזה רצף מדאיג אותנו?
במקום לקוות לכאוס, ישראל צריכה לפעול למבנה יציב: סוריה פדרלית או קונפדרלית שתענה על החששות של כל הצדדים, והסכם פירוז בסוריה שימנע הצבת כוחות טורקיים מדרום לפרת. בניגוד להסכמים עם איראן, הסכם כזה עם טורקיה ניתן לאכיפה – כי טורקיה תלויה כלכלית במערב ויש לה מה להפסיד.
טורקיה גרעינית – האם זה אפשרי ומה ההשלכות?
השאלה
האם ישנה היתכנות לטורקיה עם נשק גרעיני? אילו פעולות יינקטו אם הם ינסו לפתח נשק גרעיני?
התשובה
הפרדוקס המעניין הוא שלטורקיה כבר יש גישה לנשק גרעיני – כ-50 פצצות גרעיניות אמריקניות מסוג B61 מוצבות בבסיס אינג’ירליק תחת הסדר השיתוף הגרעיני של נאט”ו. טייסים טורקים מאומנים להפעיל את הנשק הזה, אבל – וזה “אבל” קריטי – השליטה המבצעית נשארת אמריקנית לחלוטין. במקרה של מלחמה, ארה”ב תחליט אם לשחרר את הנשק לשימוש טורקי.
היה וטורקיה תרצה פצצה תוצרת טורקיה, היא תתמודד עם הר של סנקציות, ואין לה את הכלכלה לשם כך. האינפלציה בטורקיה עדיין עומדת סביב ה-50%, הלירה איבדה מעל 80% מערכה בחמש שנים, רזרבות המט”ח נמוכות. טורקיה תלויה בייצוא לצמיחה כלכלית (כ-35% מהתוצר) ובייבוא אנרגיה – מעל 90% מצריכת האנרגיה שלה מיובאת.
לכן, סביר שטורקיה תמשיך להסתפק בפצצות אמריקניות כל עוד אין שינוי בסטטוס קוו הגרעיני באזור. למשל, פצצה איראנית, או תוכנית העשרה בערב הסעודית.
התערבות באירועים בהר הדרוזים – ביקורת על ההפצצה בדמשק ונתניהו כאסטרטג
השאלה
בציוץ מה-17/07 ביקרת בציניות את ההפצצה הישראלית בדמשק בעקבות האירועים בהר הדרוזים, וכתבת “קל להיות מעצמה אזורית – פשוט צריך להפציץ מקומות”. כשמישהו הגיב שישראל צריכה להתחכך עם המציאות כדי ללמוד איך לתפקד כמעצמה אזורית, ענית ש”לפני שלומדים מעשי לומדים תיאוריה – ישראל עדיין לא עשתה את זה”.
בניתוח 30 דיברת על הצורך לפתח כוח כלכלי ומדיני ולא להסתכל על המציאות רק “מבעד לקנה האקדח”.
השאלות שלי:
- מה ישראל הייתה יכולה לעשות אחרת באירוע הזה?
- האם תוכל להתייחס לנתניהו באופן אישי כאסטרטג, בהתחשב בכך שהוא מעצב את האסטרטגיה הישראלית כבר שנים רבות?
התשובה
א׳ הציוץ שאתה מתייחס אליו הוא בכלל פרודיה של ציוץ אחר. לכן אני מעדיף שלא יתייחסו יותר מדי ברצינות למה שאני מצייץ, כי יש שם הרבה בדיחות פנימיות.
ב׳ בנוגע לנתניהו –
כבן של היסטוריון וכמי שקורא היסטוריה, נתניהו לדעתי הוא ריאליסט קלאסי שמאמין שעוצמה צבאית היא הבסיס לקיום במזרח התיכון. הוא ניסח זאת כך: “החלש לא יכול לשרוד במזרח התיכון”.
אלא שנתניהו הוא רק חלק ממערך מוסדי רחב, שכולו סובל מאותה בעיה – הוא לא יודע לעבוד עם הממד הצבאי ועם הממד המדיני יחד. חמור מכך: התפיסה בישראל היא שהממד המדיני כפוף לממד הצבאי, ולא ההיפך. התוצאה היא שישראל יודעת לירות, אבל לא הרבה מעבר.
למה? זה נובע מבעיות עקרוניות בתפיסת הביטחון של ישראל, בהן עסקתי בניתוח 198.
איום קיומי מצד ציוויליזציה חוצנית – אסטרטגיית הישרדות
השאלה
במקרה של איום קיומי מצד ציוויליזציה חוצנית בעלת עליונות טכנולוגית מוחלטת, מהי אסטרטגיית ההישרדות המיטבית עבור המין האנושי?
התשובה
השאלה הזו נוגעת באמת עמוקה על טבעה של אסטרטגיה עצמה. קלאוזביץ לימד אותנו שמלחמה היא דו-קרב בין צדדים. מה קורה כשאין דו-קרב? כשצד אחד הוא נמלה והשני הוא מגף?
כדי להבין את האתגר, נבחין בין שלושה תרחישים אפשריים:
השמדה מוחלטת – אם הם מגיעים להשמיד אותנו ומוכנים להחריב את האקולוגיה של כדור הארץ, אין לנו למעשה יכולת התנגדות. זה לא תרחיש אסטרטגי אלא אירוע הכחדה. האסטרטגיה היחידה כאן היא מניעה – להימנע מגילוי או לפזר את האנושות בחלל לפני המפגש. אם הם מנסים לכבוש את כדור-הארץ תוך שמירת האקולוגיה, יתכן שדווקא איום בהרס האקולוגיה יכול ליצור מרחב למשא ומתן.
שעבוד – כאן המצב מעניין יותר. אם הם רוצים לשלוט בנו פוליטית, זה אומר שאנחנו קיימים בתוך החישובים האסטרטגיים שלהם. יש לנו ערך כלשהו. במצב כזה, האנושות יכולה להיכנע, ללמוד את האויב, להבין את החולשות שלו, ואז אולי אפילו להשתמש בטכנולוגיה שלו נגדו. ההיסטוריה מלאה בדוגמאות של עמים שנכבשו וספגו את הטכנולוגיה של הכובשים.
“עזרה” חוצנית – זה אולי התרחיש המסוכן ביותר. מה אם הם מגיעים לעזור? הם רוצים לחלוק איתנו ידע מיוחד? השאלה היא למי הם באים לעזור. מה אם הם נוחתים בירושלים ומכריזים שבאו לעזור לפלסטינים? או בוושינגטון כדי להחזיר את אמריקה לילידים? אפילו חסד מציוויליזציה עליונה יכול לנפץ את הסדר הפוליטי שלנו. הכאוס שייווצר מ”עזרה” סלקטיבית עלול להיות הרסני יותר מפלישה גלויה.
בכל מקרה, השאלה היסודית הוא מה הפרש הכוחות. אם אנחנו נמלה ביחס לצד השני, אין כאן אסטרטגיה. הכי טוב שלנו הוא לקוות שנהיה נמלים מעניינות שהם ירצו לשמור במקום למעוך.
למה חיזבאללה ואיראן לא הצטרפו למתקפת 7 באוקטובר?
השאלה
האם כיום, בחלוף הזמן, יש הבנה או השערה מדוע שאר ציר ההתנגדות לא הצטרף למתקפה בימים שאחרי ה-7 באוקטובר?
התשובה
אם יש אמת בהדלפות לתקשורת, חמאס הפתיעה את השותפים שלה והם לא היו מוכנים ללכת אחריה.
הנהגת חמאס בעזה תכננה את המבצע מבלי לערב גורמים אחרים, ואז החליטה לבצע אותו מבלי ליידע מראש את חיזבאללה ואיראן. כשהיא הוציאה אותו לפועל, איראן וחיזבאללה לא היו מוכנות להצטרף למתקפה, וצה״ל מיהר להיערך על הגבול הצפוני כדי למנוע בדיוק הצטרפות של חיזבאללה. אז חלון הזמן לפלישה מצפון נסגר.
מכאן והלאה נסראללה החליט ללכת על מלחמה מוגבלת במקום לנסות ולפלוש לישראל. כך הוא מצד אחד שמר על סולידריות עם העזתים, מצד שני – לדעתו – הוא לא סיכן את חיזבאללה.
החישוב בטהרן היה ציני יותר. איראן השקיעה שנים בבניית חיזבאללה כפוליסת ביטוח בפני תקיפה ישראלית על מתקני הגרעין שלה. היא לא הייתה מוכנה לסכן את חיזבאללה כדי להציל את חמאס.
אז חמאס טעתה שהיא יכולה להצית במתקפת פתע מוצלחת מלחמה אזורית. חיזבאללה טעה כשהוא חשב שהוא שולט בגובה הלהבות. ואיראן חשבה שהיא יכולה להקריב את חמאס ולא לאבד את חיזבאללה.
אמירות חברון – מה קרה לרעיון?
השאלה
הייתה פניה מראש החמולה של חברון שהציע להתנתק מהרשות הפלסטינית ולהרכיב אמירות. כולם דיברו על זה ועכשיו אין על זה שיח כלל. מה קרה? האם זה רעיון טוב ו/או מציאותי?
התשובה
נראה שהיוזמה ירדה מהפרק בגלל חשיפה מוקדמת מדי. נראה שניר ברקת או מישהו מקורב אליו הדליף את הידיעה לפני שהקרקע הוכנה כראוי. תגובת הנגד החריפה של הרחוב הפלסטיני הפחידה את השייח’ים שתמכו ביוזמה, והם נסוגו.
לגבי הרעיון עצמו – יש לו פוטנציאל וסיכונים כאחד. בתרחיש האופטימי, אמירות פרו-ישראלית בחברון יכולה להתאחד עם בית לחם ולצמצם את שטחי הרשות הפלסטינית לשומרון בלבד. זה יפתח אפשרויות חדשות לחיזוק הציר ירושלים-באר שבע ותמיכה בהתיישבות בצפון הנגב ודרום הרי יהודה.
אבל המודל הזה לא בהכרח ניתן לשכפול. ברמאללה יושבת הרשות – אין סיכוי לאמירות שם. בשכם וג’נין הסימפטיות הן עם חמאס והג’יהאד האסלאמי, אז אמירויות שם עלולות להפוך לחממות טרור חדשות.
התרחיש הפסימי מדאיג יותר: היוזמה עלולה לגרום למלחמת חמולות שתהפוך את חברון ממוקד שקט יחסית למוקד טרור חדש. או לחלופין, נקבל יישות סמי-מדינתית כושלת, כמו הרשות הפלסטינית אבל בלי התרומות הבינלאומיות שמחזיקות אותה.
בשורה התחתונה – הרעיון נקבר כרגע בגלל החשיפה המוקדמת. אבל בעתיד, עם הכנה נכונה והסדרי ביטחון מתאימים, אולי יהיה אפשר לחזור אליו. לפחות לגבי חברון ובית לחם.
הסכם כולל מיידי בעזה – למה לא כל החטופים מיד?
השאלה
מדוע השיחות סביב החטופים הן על בסיס פעימות? מדוע אין דיון על החזרת כלל החטופים מיד? מה מונע יצירת תנאים לסיום מיידי?
התשובה
בקצרה: אמון נמוך. המבנה של עסקאות חטופים בפעימות נובע ממה שחוקרי משא ומתן מכנים “בעיית המחויבות בחילופים רציפים”. כשיש חוסר אמון מוחלט בין הצדדים, אף אחד לא יכול להבטיח שיקיים את חלקו בעסקה אחרי שכבר קיבל את מה שרצה.
דמיינו שאתם לוקחים שיפוצניק שיצבע לכם את הבית. אם תתנו לו את כל הכסף מראש – הוא עלול לברוח. אם הוא יצבע בלי שתשלמו לו דבר – אתם עלולים לא לשלם.
אז מה עושים? עובדים בשלבים. הוא צובע קצת, אתם נותנים לו חלק מהכסף. וכך הלאה, עד שבשלב האחרון לו כבר אין ממש תמריץ לא לסיים את העבודה, והנזק שיגרם לו אם לא תשלמו יהיה כל-כך נמוך שזה לא משנה.
יתרה מזאת – העבודה בשלבים בונה אמון, אם כל צד עומד בהתחייבות שלו בכל שלב.
אלא שהדוגמה הזו עדיין לא מקבילה לחלוטין למצב שיש בין חמאס וישראל. במצב שלכם והשיפוצניק, שני הצדדים יכולים לקבל את מלוא הדרישות שלהם בו-זמנית: אתם בית צבוע, השיפוצניק את הכסף. במקרה של חמאס וישראל זה לא אפשרי: ישראל רוצה את פירוק חמאס בעזה, חמאס רוצה להישאר.
השוואה יותר טובה היא ביניכם ובין רוצח שכיר שנשלח להרוג אתכם. אתם יכולים לשחד אותו שלא יעשה את זה, אבל אז יש דילמה: אם תשלמו לו את הסכום שהוא דורש, מה מבטיח שהוא לא יהרוג אתכם כדי לקבל תשלום על החוזה? ומצד שני, מה מבטיח למתנקש שאם הוא יתן לכם לחיות, אתם תשלמו?
אותו דבר עם חמאס וישראל. חמאס לא יודעת אם ישראל לא תחזור למלחמה אחרי שתמסור את כל החטופים. וישראל לא יודעת אם חמאס תמסור את כל החטופים אם היא תפסיק את המלחמה.
העסקאות בשלבים אמורות לבנות אמון בין הצדדים בשביל פתרון סופי. אלא שלא משנה כמה שלבים יהיו, בסופו של יום ישראל רוצה לסלק את חמאס וחמאס לא רוצה להסתלק.
במצב כזה, במקום שכל שלב יקדם לקראת סיום, כל שלב הופך להיות יותר קשה. יש לחמאס פחות חטופים שהיא יכולה להציע, ולכן היא רוצה למקסם את הרווח – ואם אפשר להביא את ישראל להשלים עם חמאס ברצועה.
אז למה אי אפשר פשוט “הכל מיד”? כי אין אמון. כי שני הצדדים, בצדק, לא בוטחים אחד בשני. הפעימות הן הדרך היחידה לשחרר לפחות חלק מהחטופים, מבלי שישראל תוותר על המטרה האסטרטגית של הסרת חמאס.
אדמות חורן – קלף משא ומתן?
השאלה
לפני כמה שנים נתקלתי בסיפור האדמות שנרכשו בסיוע הברון רוטשילד בסוריה באזור חורן והוחרמו ע״י סוריה. האם שטרות הקניין שנמצאים אצל קק״ל יכולים לשמש כקלף מיקוח במשא ומתן עתידי עם סוריה?
התשובה
קלף מיקוח הוא משהו שהצד השני רוצה. האם הצד השני רוצה את שטרות הקניין? האם יש מישהו שמערער על הריבונות הסורית בשטח? האם ישראל שולטת בשטח? למה שהסורים יהיו מוכנים לתת משהו בשביל פיסת נייר? במקסימום שטרות הקניין יכולים להיות מחווה לצד הסורי.
