תקציר
- הערכתי שברבעון השני והשלישי נראה עלייה במתיחות בין סין ורוסיה לארה״ב, עם יותר תקריות גבול, תרגילים צבאיים ואולי אף קרבות מוגבלים. ראינו את סין ממשיכה את מלחמת ההתשה שלה נגד טאיוואן. רוסיה פעלה להעלות את המתיחות בגבולותיה. בתחילת השנה ראינו עלייה במספר התקריות במזרח אוקראינה, בין החבלים הבדלנים של דונבאס ובין הכוחות האוקראינים.
- סביר שנמשיך לראות תקריות ימיות בין רוסיה ונאט״ו, ולחץ צבאי נוסף של מוסקבה על אוקראינה ומדינות מזרח אירופה. בבלארוס לא צפוי שינוי כלשהו לטובת האופוזיציה, עם לוקשנקו ממשיך לרדוף אותה בתמיכת הקרמלין. במזרח אסיה אנחנו יכולים לצפות להמשך המתיחות, , ולהמשך בניין הכוח האמריקני באזור, על חשבון הנוכחות הצבאית שלהם במזרח התיכון.
- סביר שנראה עוד ועוד עסקים נפתחים מחדש באירופה, ואת החזרה לכמעט שגרה שם לקראת סוף 2021. וריאנט דלתא עלול תיאורטית לגרום לעלייה בתחלואה שתכריח סגר במדינות בהן אחוז המחוסנים לא גבוה מספיק. חשוב להמשיך ולעקוב אחר מספר המאומתים החדשים, ועלייה במספר המאושפזים. ביחד המספרים האלו יתריעו אם אנו עומדים בפני סגרים חדשים.
- צפינו שהרבעון השני יראה עלייה משמעותית במספר המהגרים בגבול ארה״ב-מקסיקו, כתוצאה מההרס הכלכלי שגרמה הקורונה במרכז אמריקה. בחודשים מרץ עד מאי כולל נתפסו בגבול ארה״ב-מקסיקו 530 אלף מהגרים בלתי חוקיים. לשם השוואה, זה יותר מהגרים שנתפסו מהשנים 2018 או 2020. מספר המהגרים ימשיך להיות גבוה ב-2021 ו-2022, וישמש את הרפובליקנים לנגח את ביידן והדמוקרטים. לממשל הנוכחי או הבא לא תהיה ברירה אלא להקים מחסום מתקדם בגבול, דיגיטלי, פיזי, או שילוב שלהם.
- הפעם האחרונה שהעולם חווה עלייה דרסטית כזו במחירי המזון הייתה 2010, ומה שקיבלנו לאחר מכן היה האביב הערבי. מה שצריך להטריד אותנו הוא מה יבוא אחרי האינפלציה במזון שמתרחשת עכשיו. אני מעריך שאנחנו נראה גלי הפגנות במזרח התיכון וגלי מהומות בארה״ב, אם ברבעון הרביעי של 2021 ואם ב-2022.
*** ניתוח זה פורסם לראשונה לחברי המועדון שלנו. רוצים להצטרף? מוזמנים ללחוץ כאן ***
להורדת הפרק –קישור.
לפני חצי שנה פרסמתי את התחזית של פל״ג ל-2021. עכשיו כשאנחנו בסופו של הרבעון השני של 2021, הגיע הזמן לחזור אל התחזיות שפרסמתי, לראות מה הוכח כנכון, מה לא, ולעדכן את התחזית לרבעון השלישי של השנה.
ציפיתי שהרבעון השני יאופיין ע״י שלושה דברים גדולים: משבר הגירה בדרום ארה״ב, התפרצות של עימותים מוגבלים בין סין ורוסיה למדינות הסובבות אותן ומול אמריקה, והבחירה של נשיא שמרן באיראן. הרבעון הזה לא אכזב: בדרום ארה״ב מספר המהגרים החודשי הגיע לשיא כ-180 אלף מהגרים בלתי חוקיים שנתפסו בין החודשים מרץ למאי כולל. באוקראינה ובטאיוואן ראינו את סין ורוסיה מפעילות כוח צבאי. ולראשות איראן נבחר נשיא שמרן במיוחד, איברהים ראיסי.
הסקירה היום תעסוק בתחזיות שהיו לנו לרבעון השני, ותעדכן את הציפיות שלנו לרבעון השלישי: מתיחות גיאופוליטית תמשיך לשלוט בזירה הבינלאומית, עם אפשרות לעימות חדש בהימלאיה. הפתיחה של ארה״ב ואירופה כנראה תמשיך, למרות וריאנט דלתא. ואינפלציה במחירי המזון עלולה להביא למזרח התיכון גל הפגנות ומהומות חדש. הכול בפרק היום, בואו נתחיל.
מאדים בעליה
הנחת היסוד של הגיאופוליטיקה כמדע, כתיאוריה הבאה להסביר את המציאות, הוא שיש קשר בין המרחב הגיאוגרפי והפעילות האנושית. הקשר הזה הוא לא דטרמיניסטי – גיאוגרפיה אינה גורל – אך הוא בהחלט קיים: טופוגרפיה ואקלים קובעים במידה רבה את הצרכים והמגבלות של בני-אדם. ברגע שאנחנו מבינים את זה, לעיתים הקשרים האלו נראים טריוויאליים – ודאי שהרים מגבילים תנועה, כפי שנהרות עוזרים לה. ודאי שלהיות ליד חוף הים עוזר למסחר, כפי שלהיות בלב מדבר מקשה עליו.
הערכתי שברבעון השני והשלישי נראה עלייה במתיחות בין סין ורוסיה לארה״ב, עם יותר תקריות גבול, תרגילים צבאיים ואולי אף קרבות מוגבלים. ההערכה הזו הייתה מבוססת לא על ידע נעלם שיש לי, אלא על הבחנה פשוטה: רבעון 2 ו-3, שחופפים לאביב וקיץ, הם אידיאלים מבחינת מזג אוויר לפעילות צבאית. במזרח אירופה השלג מפשיר והבוץ מתקשה לקראת אפריל-מאי, בהימלאיה הקרח מפשיר, בים מזג האוויר לרוב רגוע יותר. אם מדינות רוצות להילחם, הן יעדיפו למקד את הפעילות שלהן ברבעונים האלו. ואכן זה מה שהיה לנו ברבעון השני:
ראשית, ראינו את סין ממשיכה את מלחמת ההתשה שלה נגד טאיוואן, עם שיגור עוד ועוד מטסים לתוך השטח האווירי שלה וביצוע תרגילים לדימוי פלישה לאי. כך לדוגמה ביוני, 28 מטוסים סינים, כולל מפציצים כבדים, חדרו לשטח האווירי של האי, החדירה הגדולה ביותר עד כה [מקור]. לאורך הרבעון ראינו את סין מתרגלת הפעלה של כוחות ים, אוויר וקרקע, במתארים שנועדו לדמות פלישה אמפיבית [מקור]. בניתוח מס׳ 64, ״המלחמה על טאיוואן״ [ראו כאן] הבהרנו שכל התרגילים האלו נועדו להתיש את האי, והם מהווים חלק מהמלחמה שסין כבר מנהלת נגדו.
טאיוואן לא הייתה היחידה לסבול מלחץ סיני. בים סין הדרומי, מספר מטוסים סינים חדרו לשטח האווירי של מלזיה, מרחק של כ-1,500 ק״מ מהחוף של בייג’ין [מקור]. יש בצעד הזה לאותת על היכולת הגדלה של סין לפעול בזירה האווירית של כל דרום מזרח אסיה, איתות שמכוון לא רק למדינות דרום מזרח אסיה אלא גם לארה״ב. לאמריקנים כוחות בתאילנד וסינגפור, והחדירה הסינית למלזיה היא איתות ברור של בייג׳ין שהיא יכולה להגיע גם לכוחות האמריקנים הרחק משטחה.
נוסף לחדירת המטוסים למלזיה, ראינו מתיחות גם בין סין והפיליפינים סביב אחד האיים בים [מקור]. מדובר בהידרדרות ביחסים בין שתי המדינות: תחת דוטרטה, שנבחר ב-2016, הפיליפינים וסין התקרבו, גם על חשבון ארה״ב. אבל נראה שהאגרסיביות הסינית בים הביאה את מנילה לעשות חישוב מסלול מחדש: הפיליפינים נוקטים כעת בקו אגרסיבי מול בייג׳ין, בעודם משפרים את היחסים עם ארה״ב.
כמו סין גם רוסיה פעלה להעלות את המתיחות בגבולותיה. בתחילת השנה ראינו עלייה במספר התקריות במזרח אוקראינה, בין החבלים הבדלנים של דונבאס ובין הכוחות האוקראינים. הרוסים ריכזו כוחות באזור ועלה חשש בסביבות אפריל שמוסקבה מתכוננת לפלישה מאסיבית לאוקראינה.
הראנו בניתוח מס׳ 61, ״תקועים במינסק״ [ראו כאן], שפלישה כזו כנראה מעולם לא תוכננה. יותר סביר שמוסקבה קיוותה להלחיץ את האוקראינים בשביל עילה למלחמה מוגבלת במזרח, מלחמה שבסופה רוסיה תוכל לכפות את הסכמי מינסק על קייב. האוקראינים לא נתנו עילה למלחמה, אך פוטין קיבל פרס ניחומים – פגישה עם הנשיא ביידן בג׳נבה ב-16 ביוני. אחרי חצי שנה בה הממשל הגדיר ושב והגדיר את רוסיה כאיום, המסר בפגישה הפך הרבה יותר מתון, עם דגש על ניהול היחסים ועל-כך שארה״ב אינה רוצה לפעול נגד רוסיה.
כאן אצלנו במזרח התיכון ישראל וחמאס ניהלו סבב לחימה, הגדול ביותר בהיקפו מאז צוק איתן. לצערנו, סבב הלחימה לא הביא לאיזה שינוי מדיני – אם בצורה של הסכם הפסקת אש, אם תוכנית כלשהי לפרז את הרצועה.
במפרץ הפרסי, איראן המשיכה בפעילות העוינת שלה: כוחות איראנים הטרידו ספינות של חיל הים האמריקני, מכריחות אותן לפחות בתקרית אחת לירות לאזהרה [מקור]. הייתה לנו פגיעה בספינות משא ישראליות, כנראה חלק ממלחמת הצללים בין ירושלים וטהרן, וכל העת נמשכים שיגורי טילים ומל״טים מתימן לערב הסעודית.
הבחירה של ראיסי לנשיא קרוב לודאי לא תשנה את דפוס הפעילות הזה: איראן תמשיך לחזק את השליחים שלה באזור, ותחפש כיצד לערער את ערב הסעודית, ישראל והאמריקנים. מצד שני, בחירתו של ראיסי קרוב לודאי לא תפגע במשא ומתן לחזרה להסכם הגרעין: המנהיג העליון תומך בשיחות, ובסופו של יום תיק הגרעין שייך לו [מקור]. ראיסי גם נתפס כמי שיציית לכל הוראה של המנהיג העליון, ולא ינסה לחתור תחתיה.
מכאן סביר שבחצי השני של 2021 איראן תקבל הקלה בסנקציות, וגישה לכספים שהוקפאו מאז 2018, אז טראמפ פרש מהסכם הגרעין. אלו חדשות טובות ורעות לישראל: אלו חדשות רעות מפני שלטהרן יהיו משאבים גדולים יותר לחזק את המליציות שלה. מספר משלוחי הנשק לסוריה ולבנון כנראה יגדל, ואפשר ונראה פריסה של עוד נכסים אסטרטגים בתימן, כמו מל״טים מתקדמים וטילים בליסטים ארוכי טווח.
מצד שני, ראיסי תומך ברעיון של ״כלכלת ההתנגדות״, של הפיכת המשק האיראני לעצמאי [מקור]. הוא קרוב לודאי לא יאיים על האינטרסים הכלכלים של משמרות המהפכה, שנהנים מהניתוק של הכלכלה האיראנית מהשוק העולמי. מכאן שבמקום שטהרן תנצל את ההקלה בסנקציות לבנות את עצמה כלכלית ולמשוך הון וחברות זרות, היא תעדיף להשקיע את המשאבים החדשים בחיזוק המליציות שלה וברכש ציוד הדרוש לה – ללא רפורמות מבניות משמעותיות [מקור].
האגרסיביות האיראנית החדשה גם יכולה לעזור לישראל ביחסיה עם המרחב הערבי: ערב הסעודית היא המטרה הראשית של הטילים והמל״טים האיראנים מתימן. לאחרונה הודיע הפנטגון שהוא מוציא את סוללות הפטריוט מסעודיה, כנראה לפריסה מחדש במזרח אסיה או מזרח אירופה [מקור]. הסעודים יודעים שישראל יכולה לספק את הכלים והניסיון בשביל הגנה אווירית כמעט הרמטית, אך זה תלוי בהאם ריאד תנרמל או לא את היחסים אתנו. כרגע הסעודים מחפשים מדינות אחרות להשיג מהן סוללות הגנה – הסכם שנחתם באפריל השנה בין ריאד ויוון כולל את הפריסה של סוללת פטריוט אחת לערב הסעודית [מקור].
אסור לירושלים להסכים למכירה של סוללות יירוט כמו ״כיפת ברזל״ לערב הסעודית ללא נרמול יחסים מצידה. ברור לי שזה יפגע ברווחים של רפא״ל, וברור לי שיהיה לחץ בממסד הביטחוני לעזור לסעודים מול האיראנים ללא קשר לטיב היחסים, אך אסור לישראל להפסיד תמריץ חשוב לנרמול היחסים. ככל שערב הסעודית תפנים מהר יותר שהאמריקנים לא חוזרים למזרח התיכון, ושהיא לבד מול האיראנים, כן היא תמהר להבין שאין לה ברירה אלא לנרמל אתנו את היחסים, ואולי סוף-סוף להביא גם את שאר המרחב (עיראק, לבנון, עומאן, כווית) לנרמל אתנו יחסים.
בזירה האירופית, סביר שנמשיך לראות תקריות ימיות בין רוסיה ונאט״ו, ולחץ צבאי נוסף של מוסקבה על אוקראינה ומדינות מזרח אירופה. ברבעון השלישי ההקמה של צינור הנורד-סטרים 2 אמורה להסתיים, ועם הזרמת הגז מוסקבה תהיה חופשית יותר לנקוט קו עימות מול קייב ופולין. המטרה היא לא לכבוש את המדינות האלו, אלא לערער אותן, ולפגוע בלכידות של נאט״ו. בבלארוס לא צפוי שינוי כלשהו לטובת האופוזיציה, עם לוקשנקו ממשיך לרדוף אותה בתמיכת הקרמלין. בקווקז אפשר ונראה עימות צבאי נוסף בין אזרבייג׳ן וארמניה, שמאשימות זו את זו בהפרת הסכם הפסקת האש [מקור]. עימות כזה ייתן לרוסיה תירוץ רק להגדיל את הכוחות שלה באזור.
במזרח אסיה, המפלגה הקומוניסטית של סין תחגוג 100 שנים ב-1 ביולי, וסביר שנראה תרגיל צבאי סביב טאיוואן. בהימליה החורף הסתיים, וההודים הציבו בסוף יוני 50 אלף חיילים ליד הגבול עם סין [מקור]. לפי מספר דיווחים גם סין וגם הודו הגדילו את הכוחות שלהם ושיפרו את התשתיות במהלך השנה החולפת, כהכנה לאפשרות של תקרית בגבול [מקור]. אנחנו יכולים לצפות להמשך מתיחות במזרח אסיה, ולהמשך בניין הכוח האמריקני באזור, על חשבון הנוכחות הצבאית שלהם במזרח התיכון.
עד כדי דלתא
הקורונה נכנסה לחיינו לפני כשנה וחצי ושבשה את הכלכלה הגלובאלית. מפעלים הושבתו, עסקים נסגרו, וכולנו היינו צריכים לבלות חודשים בבית, או בנתיב מוגבל של בית-עבודה. התקווה העיקרית שלנו הייתה שהחיסונים יצליחו להחזיר אותנו לשגרת חיינו, ומהר.
לשמחתנו, זה אכן קורה: ישראל הצליחה לחסן כמעט 60% מהאוכלוסייה שלה, ושבה לכמעט שגרה כבר הרבעון. בארה״ב כמחצית מהאוכלוסייה חוסנה, ורוב המדינות חזרו לשגרה, עם עסקים נפתחים מחדש. הצרכנים האמריקנים, שבמשך חודשים לא היו יכולים לקנות ולבלות, עכשיו מוציאים את מה שחסכו על מסעדות, חופשות ובילויים אחרים. הכלכלה האמריקנית צמחה ב-6% ברבעון הקודם, וצפויה לצמוח ב-9% ברבעון הזה [מקור].
אפילו האיחוד האירופי, שסבל מקשיים רבים בתחילת השנה, הצליח להאיץ את מספר החיסונים שלו, וצפוי להגיע ל-70% מחוסנים מהאוכלוסייה כבר ברבעון השלישי של 2021. סביר שנראה עוד ועוד עסקים נפתחים מחדש באירופה, ואת החזרה לכמעט שגרה שם לקראת סוף 2021.
בעולם המתפתח החדשות הן פחות טובות, אך יש מקום לאופטימיות: אחרי גל מאסיבי של מקרים בהודו בחודשים מרץ-מאי, הקורונה שוב מתייצבת במדינה. מספר המחוסנים עולה בהתמדה, והגיע כבר לרבע מיליארד בני אדם שקיבלו לפחות מנה אחת של חיסון. ארה״ב, שנהנת מעודף חיסונים, החלמה לתרום אותם למדינות הנזקקות להם: מקסיקו, טאיוואן, ומדינות באפריקה [מקור]. מדינות העולם השלישי ימשיכו לפגר מאחור מבחינת חיסונים ב-2021, אבל בתקווה הפער יצטמצם ב-2022 וגם הדרום העולמי יוכל לחזור לשגרה כלכלית.
יחד עם החדשות הטובות, חשוב לשים לב לוריאנט החדש של הקורונה – וריאנט דלתא. הזן החדש מדבק יותר מהזן המקורי, אלפא, ועלול תיאורטית להחזיר אותנו לסגרים אם לא רוב האוכלוסייה תחוסן. גם אנשים מחוסנים יכולים להידבק, אך כרגע נראה שהמחוסנים סובלים מסימפטומים חלשים, ללא צורך באשפוז [מקור].
וריאנט דלתא עלול תיאורטית לגרום לעלייה בתחלואה שתכריח סגר במדינות בהן אחוז המחוסנים לא גבוה מספיק. בארה״ב מאז אפריל יש ירידה במספר החיסונים החדשים הניתנים, ולא סביר שהמדינה תגיע ל-70% מחוסנים עד סוף 2021. עם ההתפשטות של וריאנט דלתא אצלה, אפשר ונראה חזרה של הגבלות על התקהלות, ואולי אף סגרים בנקודות התפרצות. גם האיחוד האירופי עלול להחזיר חלק מההגבלות, אם לא יצליח להשתלט על התפרצות הוריאנט אצלו. החיסונים אפשרו לנו לחזור לשגרה, אך אנחנו עדיין לא סיימנו את המאבק מול הקורונה. חשוב להמשיך ולעקוב אחר מספר המאומתים החדשים, ועלייה במספר המאושפזים. ביחד המספרים האלו יתריעו אם אנו עומדים בפני סגרים חדשים.
המהגרים באים
חוץ מהחיסונים, צפינו שהרבעון השני יראה עלייה משמעותית במספר המהגרים בגבול ארה״ב-מקסיקו, כתוצאה מההרס הכלכלי שגרמה הקורונה במרכז אמריקה. כבר באוקטובר, בניתוח מס׳ 37, עמדנו על כך שהקורונה מערערת את מדינות מרכז אמריקה ובמיוחד מקסיקו, ושהשכנה מדרום תהפוך עם הזמן להיות האתגר הכי משמעותי לוושינגטון [ראו כאן]. לא טעינו.
בחודשים מרץ עד מאי כולל נתפסו בגבול ארה״ב-מקסיקו 530 אלף מהגרים בלתי חוקיים. לשם השוואה, זה יותר מהגרים שנתפסו מהשנים 2018 או 2020, ואנחנו עדיין לא סיימנו את השנה. 2021 צפויה להיות שנת שיא מבחינת הגירה, ולעקוף את שנת 2019, אז נתפסו כמעט מיליון מהגרים בגבול.
ממשל ביידן מנסה לטפל בבעיה בשני מישורים: את המהגרים שכבר מגיעים הוא מנסה לעצור ע״י גירוש, פתיחת מתקני כליאה ועידוד מקסיקו ומדינות המשולש (הונדורס, אל-סלבדור וגואטמלה) לשלוח חיילים לגבול שלהן [מקור]. באפריל מקסיקו שגרה חיילים לגבול הדרומי שלה בניסיון להשתלט על ההגירה ממדינות המשולש. הבעיה שכמעט מחצית מהמהגרים לגבול הם מקסיקנים, מה שאומר שבעית ההגירה לא תפתר ע״י חסימת הנתיבים ממדינות המשולש.
במקביל למאמצים בגבול לעצור את המהגרים, ממשל ביידן מעוניין לשפר את המצב הכלכלי והחברתי במדינות המשולש ומקסיקו, ע״י עידוד חברות אמריקניות להשקיע שם. סגנית הנשיא קמלה האריס, שקיבלה לאחריותה את הטיפול במשבר הגבול, הודיעה בסוף מאי שהיא הצליחה לגייס שורה של חברות אמריקניות, ביניהן מייקרוסופט ומאסטקרד, שהתחייבו להשקיע במדינות המשולש [מקור].
הבעיה של הממשל שכנראה ייקח שנים עד שההשקעה תתבטא בירידה במספר המהגרים. מדינות מרכז אמריקה סובלות מעוני כרוני, פשיעה רחבה בערים ושחיתות. לפני כשלוש שנים סקרתי את המצב במדינות המשולש בפרק של המשחק הגדול, פרק מס׳ 26 [ראו כאן], ושם הראתי שחלק מהמדינות הן על סף אנרכיה, עם כנופיות שולטות בחלקים נרחבים של הערים המרכזיות. אלו לא בעיות שיפתרו מחר או אפילו בעוד שנה, ואלו גם בעיות שלא יפתרו רק ע״י השקעה כלכלית: נדרשת תמיכה ולעיתים לחץ פוליטי כדי להבטיח שהשלטונות במדינות האלו יפעלו לטובת תושביהן.
מה לכן שצפוי שיקרה? מספר המהגרים ימשיך להיות גבוה ב-2021 ו-2022, וישמש את הרפובליקנים לנגח את ביידן והדמוקרטים. הטיפול בהגירה כבר פוגע באחוזי התמיכה בביידן, עם פחות מחצי מהאמריקנים חושבים שהוא עושה עבודה טובה בנושא ההגירה וביטחון הגבול [מקור]. לממשל הנוכחי או הבא לא תהיה ברירה אלא להקים מחסום מתקדם בגבול, דיגיטלי, פיזי, או שילוב שלהם. טיפול בבעיות השורש שגורמות להגירה הוא נכון וחשוב, אך הוא לא יספק את הבוחרים, והוא לא יצליח בטווח המידי לעצור את ההגירה הבלתי חוקית. עבור הדמוקרטים בעיית ההגירה עלולה לעלות להם במושבים בבחירות לקונגרס ב-2022, כחלק מהגל האדום עליו דיברנו בניתוח מס׳ 39, ״אחרי הבחירות״ [ראו כאן].
אינפלצית מזון
אני רוצה לסיים את הסקירה העולמית עם מגמה מטרידה, שאני חושב שתגדיר את המחצית השנייה של 2021 וכנראה גם את 2022: אינפלצית מזון.
יש לנו כבר אינפלציה ב… טוב, הכול בערך: בשבבים, בחומרי בניין, אפילו במחיר של מזון מהיר [מקור]. חלק מהאינפלציה הזו נובעת משיבושים בשרשרות האספקה העולמיות, אם בייצור ואם בלוגיסטיקה שלהן. בזמן הקורונה קווי השיט העולמיים שובשו עקב ירידה בביקוש למוצרים, מה שהקטין נפחי ייצוא מסין, ועיכובים בפריקה של ספינות בנמל עקב מחסור בעובדים. עכשיו הזינוק מחדש בביקוש, מונע בעיקר ע״י ארה״ב, גורם לפקקים משמעותיים בנמלים גם בסין וגם במערב ארה״ב [מקור]. הפקקים האלו מתבטאים בעלייה במחירי ההובלה: מחיר השינוע של מכולות מנמל שנחאי לדוגמה גדל ב-700% מאז אוגוסט 2020 [מקור].
הקשיים הלוגיסטים האלו מחלחלים לכל הכלכלה: מחירם של חומרי גלם וחלקים עולה, ויצרנים צריכים להשבת קווי ייצור בעודם ממתינים לחלקים. העלייה בעלויות הייצור כמובן עוברת חלקית לצרכנים, מה שגורם לעליית מחירים.
בנוסף לקשיים הלוגיסטים יש לנו גם קשיים בשוק העבודה: עסקים אמריקנים מתקשים להשיג עובדים, במיוחד בתעשיות כמו מזון מהיר ואירוח [מקור]. סיבה אחת למחסור היא תשלומי אבטלה נדיבים, אך זה לא כל הסיפור. חלק מהעובדים שפוטרו מהתעשיות האלו עברו לתעשיות אחרות, או פתחו עסקים משל עצמם – שפים לדוגמה התחילו לבשל בבתים במקום לעבוד במסעדות [מקור]. מלצרים הלכו לעשות הסבת מקצוע. בנוסף, מפני שכל העסקים חוזרים לעבוד בבת אחת, הביקוש לעובדים הוא גבוה, מה שמגדיל את יכולת המיקוח של העובדים מול אותם עסקים. התוצאה היא שאנו רואים רשתות מזון מהיר כמו מקדונלדס או צ׳יפולטה שמעלים את השכר השעתי ל-16 דולר או מציעים לשלם לעובדים שלהם על לימודי הקולג׳ [מקור]. כמובן, הגדלת המשכורות שלהם רק מעודדת עוד את אינפלצית המחירים.
אולם אינפלצית המחירים הכללית היא לא הבעיה הכי מטרידה, מנקודת מבט גיאופוליטית. הבעיה הכי מטרידה היא האינפלציה במחירי המזון: מאז תחילת 2021 אינדקס מחירי המזון של האו״ם גדל מעל 15% [מקור]. חלק מזה נובע מחזרה של הביקוש העולמי למזון: מסעדות נפתחו מחדש ואנשים יצאו לבלות. הביקוש לדגנים, בשר, ומוצרי מזון נוספים גדל משום החזרה לשגרה.
הבעיה שהעלייה במחירי המזון לא נובעת רק מחזרה של הביקוש, אלא גם מפגיעה בהיצע. בקיץ 2020 צפון מזרח סין סבלה משיטפונות שהשמידו יבול חקלאי רב [מקור]. בעקבות השיטפונות, ובעקבות העלייה בביקוש לבשר, סין נמצאת ב-2021 במסע קניות של סויה ותירס, הדגנים העיקריים המשמשים להזנת חזירים, פרות ועופות [מקור]. במקביל, שניים מהאזורים החשובים בעולם לגידול תירס וסויה – דרום ברזיל ומערב ארה״ב – סובלים מבצורות קשות. ברזיל חווה את הבצורת הקשה ביותר מזה כמעט 90 שנה, בצורת המאיימת להרוס את יבול התירס של האזור [מקור]. במערב ארה״ב הבצורת פוגעת ביבולי הסויה והתירס של מינסוטה, איווה ומדינות נוספות [מקור].
הפעם האחרונה שהעולם חווה עלייה דרסטית כזו במחירי המזון הייתה 2010, ומה שקיבלנו לאחר מכן היה האביב הערבי [מקור]. בזמן שאינפלציה במחירי המזון לא פוגעת בשכבות מעמד הביניים והעשירון העליון, ופוגעת פחות במדינות מפותחות, היא מהווה גורם מערער משמעותי למדינות מתפתחות ופוגעת משמעותית בשכבות הנמוכות בחברה. מה שצריך להטריד אותנו הוא מה יבוא אחרי האינפלציה: מהומות במצרים? עיראק? אולי גל הפגנות חדש באיראן? ומה יקרה כשתשלומי האבטלה יסתיימו בארה״ב בספטמבר, והשכבות הנמוכות יסבלו מירידה בהכנסה ביחד עם אינפלציה גבוהה?
אני מעריך שאנחנו נראה גלי הפגנות במזרח התיכון וגלי מהומות בארה״ב, אם ברבעון הרביעי של 2021 ואם ב-2022. אנחנו צריכים להיות מוכנים לתרחיש בו מדינות כמו מצרים, טורקיה – שסבלה מאוד מהקורונה עם אינפלציה של 12% ב-2020 – ירדן, עיראק ואיראן משותקות ע״י מהומות.
סיכום
העולם מתחיל לצאת ממשבר הקורונה, אך יש לנו עוד דרך ארוכה לעשות: וריאנטים חדשים מאיימים להחזיר אותנו אחורה, אם לא נצליח להעלות את אחוזי החיסון. הכלכלות הגדולות של העולם נפתחות, אך סובלות במחסור מהכול, משבבים עד קטשופ. מתיחות גיאופוליטית הייתה בולטת ברבעון הקודם, ותמשיך להיות בולטת גם ברבעון הזה. אולם האיום באי-יציבות הוא לא רק חיצוני, בין מדינות: אינפלציה במחירי המזון עלולה לערער מדינות גם מבפנים. סיימנו מחצית אחת של 2021 – ונראה שהמחצית השנייה עומדת להיות עוד יותר מעניינת.
*** ניתוח זה פורסם לראשונה לחברי המועדון שלנו. רוצים להצטרף? מוזמנים ללחוץ כאן ***
מצאתם ערך בניתוח? מוזמנים לשתף עם חברים!
