הורדת הפרק – קישור.
***ניתוח זה התפרסם לראשונה ב-10/11/2020 בפל״ג. רוצים להינות מהניתוחים העדכניים? הצטרפו כמנויים – קישור***
ג׳וזף ״ג׳ו״ ביידן הבן הוא הנשיא הנבחר ה-46 של ארה״ב. אחרי חצי שבוע מותח של ספירת קולות, ביידן זכה במרוץ לנשיאות. המאבק המשפטי על הבחירות עדיין לא הסתיים. טראמפ כנראה ינצל את הנרטיב של ״גנבו לנו את הבחירות״ להכין את ״הבייס״ שלו ל-2024 [מקור], אך אנחנו יכולים כבר עכשיו להתחיל להסתכל על היום שאחרי: איך תראה מדיניות החוץ של ביידן עכשיו כשהוא זכה?
בניתוח מס׳ 35, ״הבשורה של ביידן״ [ראו כאן], שרטטנו בקווים כללים את כיוון מדיניות החוץ שלו: ביידן מאמין במנהיגות אמריקנית, אך את המנהיגות הזו הוא מצמיד ללאומנות כלכלית שתמתח את היחסים עם יפן, האיחוד האירופי וסין. העימות עם סין ימשך, הבית הלבן ילחץ על יפן והאיחוד להסכמי סחר ואנחנו נראה מדיניות כלכלית לאומנית יותר בוושינגטון, עם פעולות כמו סבסוד תעשיות, השקעה במחר ופיתוח בשביל להבטיח את היתרון הטכנולוגי של ארה״ב, הגבלת השימוש בטכנולוגיה סינית ועוד.
בזמן שבתוכן ממשל ביידן יהיה דומה לטראמפ, הנרטיב שישלוט במהלך הנשיאות, ודאי ב-2021, תהיה כזו של עידן חדש. אני מניח שאנחנו נראה במחצית השנייה של 2021 את ועידת הדמוקרטיות שביידן דיבר עליה, ויחד אתה יהיו הדיבורים על ליגה דמוקרטית, על שובו של הסדר הליבראלי וחזרתה של ארה״ב כמנהיגה גלובאלית.
אם זה נשמע שאני לא לוקח ברצינות את הנרטיב הזה זה מפני שאני באמת לא לוקח אותו ברצינות. רק מעיון במצע של ביידן ברור שארה״ב לא חוזרת כמנהיגה, אלא כעוד מדינה עם אינטרס. ארה״ב לא תשלח כוחות לנגורנו-קרבאך, ארה״ב לא תפעל צבאית נגד איראן, ארה״ב לא תסייע כלכלית וצבאית לסומליה או אתיופיה או ניגריה בשביל להביא ליציבות בהן. ארה״ב תמשיך לפעול בהתאם לאינטרס הלאומי שלה [ראו כאן], מצמצמת נוכחות היכן שהיא לא חשובה – המזרח התיכון – ומגדילה אותה באזורי חיכוך כמו מזרח אירופה ומזרח אסיה.
ברור לי שזו גישה שקשה לקבל עבור אנשים שבאמת רואים בביידן שינוי לטובה – או שינוי רעה, תלוי מה העמדה שלכם בנוגע לטראמפ. ברור לי שיש מי שרואה בביידן דמות חיובית, שתקטין את השסעים בחברה אמריקנית ותקרב לבבות. העמדה האישית שלי? אין לי מושג. אני תמיד ספקן בנוגע לפוליטיקאים והיכולת שלהם ״לאחות קרעים״. אך הנקודה החשובה היא שבפל״ג אנחנו עוסקים בחישוב האינטרסים הקר בזירה הבינלאומית – והחישוב לא השתנה עם ביידן. אם הבחירות בביידן מבשרות על עידן אחדות חדש בארה״ב – אשריהם ואשרי חלקם, באמת. אך אני לא יודע זאת וזה לא רלוונטי לענייננו.
מה כן רלוונטי? עכשיו אחרי הבחירות אנחנו יכולים להתחיל ולצייר את המדיניות של ביידן בקווים יותר ברורים, מפני שיש לנו הבנה טובה יותר של איך נראת המפה הפוליטית אחרי הבחירות. אפילו בארה״ב, הנשיא תלוי בקונגרס לרוב הפעולות המשמעותיות בתחום מדיניות החוץ – בעיקר ע״י השליטה שלו בתקציב והאישור של בכירי ממשל. ההערכות היו שביידן ייבחר על רקע גל כחול שיסחוף את הסנאט ובית הנבחרים וייתן לדמוקרטים שליטה ברשות המחוקקת והמבצעת. הגל הכחול גם היה מכה שוק על ירך את טראמפ, הטראמפיזם והמפלגה הרפובליקנית, ע״י השגת רוב משמעותי לדמוקרטים. עם שליטה בכל רשויות השלטון, עם רוב משמעותי בקונגרס, הדמוקרטים היו יכולים להתחיל לממש את האג׳נדה שלהם בצורה הנרחבת ביותר, בעוד הרפובליקנים היו קורעים את עצמם בעקבות הכישלון.
זה לא קרה.
הגל הכחול לא התממש. ביידן אכן ניצח, אך בהפרשים זעומים במדינות מפתח. דונאלד טראמפ הצליח למשוך אליו עוד מצביעים – עוד כ-7 מיליון לעומת הבחירות הקודמות – וחלקם הגיעו מקבוצות מיעוטים כמו היספאנים, שחורים מבוגרים ואפילו משבטי הילידים האמריקנים [מקור]. במקביל, בבחירות לבית הנבחרים ובסנאט המפלגה הרפובליקנית הצליחה לצמצם את הרוב של הדמוקרטים בבית הנבחרים, לוקחת – נכון ליום שלישי ה-10/11 – כ-8 מושבים מהדמוקרטים. בסנאט הרפובליקנים איבדו מושב אחד, אך גם אם הם יפסידו בשני המרוצים במדינת ג׳ורג׳יה בתחילת ינואר 2021, שני המרוצים בהם נראה כרגע שיש לדמוקרטים סיכוי לנצח, הסנאט פשוט יחולק שווה בשווה, 50 קולות לרפובליקנים ו-50 קולות לדמוקרטים. משום שסגן הנשיא יכול להצביע בסנאט במקרה של תיקו, לדמוקרטים יהיה רוב זעיר שיהיה תלוי בחודו של קול. עם רוב כזה יהיה קשה מאוד להעביר תוכניות כמו תוכנית המרצה בשווי 2.4 טריליון דולר [מקור], תוכנית הגרין ניו-דיל [מקור] ואפילו אישור מועמדים לקבינט עלול להפוך לקרקס פוליטי.
הגל הכחול גם לא התממש בבחירות הפנים מדינתיות, לבתי המחוקקים של המדינות השונות בארה״ב. בטקסס הדמוקרטים לא הצליחו להפוך את בית הנבחרים [מקור], בעוד הרפובליקנים הצליחו להשתלט לחלוטין על ניו-המפשייר [מקור]. בסה״כ לרפובליקנים תהיה שליטה מלאה ב-22 מדינות, ביניהן פלורידה וטקסס [מקור], שכנראה יראו תוספת אלקטורים וחברי קונגרס אליהן הודות לתוצאות מפקד האוכלוסין של 2020 [מקור].
למה הבחירות הפנים מדינתיות חשובות? משום שהשנה מדינות האיחוד משרטטות מחדש את מחוזות הבחירה בהן. מושבים לבית הנבחרים מחולקים לפי מחוזות בחירה, כשכל מדינה צריכה לעדכן את חלוקת המחוזות בה לפי כמות ופיזור האוכלוסייה בה. אין חוק קבוע כיצד יש לבצע את השרטוט מחדש של מחוזות כל 10 שנים, מה שאומר שכל מדינה קובעת בעצמה איך לשרטט את המחוזות. יש מדינות שעושות זאת ע״י ועידה עצמאית; יש שעושות זאת ע״י ועידה של בית הנבחרים; ויש שהגוף המחוקק עושה זאת, עם יכולת הטלת וטו מצד המושל. משום שהרכב האוכלוסייה במחוז משפיע במידה רבה איזו מפלגה תזכה בו, המפלגות משרטטות את המחוזות כדי למקסם את מספר המושבים שהן יזכו בהם בכל מדינה (פעולה שנקראת גֶ’רימנדרינג, Gerrymandering).
מה זה אומר בפועל? זה אומר שב-2021 הרפובליקנים ישרטטו את המחוזות של כ-180 מושבים בבית הנבחרים [מקור], מכינים את הקרקע למה שהם יקוו יהיה גל אדום ב-2022 שיסחוף את הקונגרס וייתן להם רוב מוצק בסנאט ובבית הנבחרים. השליטה שלהם בטקסס במיוחד חשובה, משום הנטייה של דרום טקסס להפוך בשנים האחרונות יותר ויותר דמוקרטי. עם החלוקה מחדש של המחוזות הרפובליקנים יוכלו לצמצם את היתרון ששינוי האוכלוסייה נותן לדמוקרטים.
שבעוד שגל כחול לא היה, הניצחון הדמוקרטי יוצר תסכול רב בקרב מצביעים רפובליקנים שמאמינים שהבחירות נגנבנו מהם, קו שטראמפ מקדם. נכון שזה נרטיב לא בריא לדמוקרטיה האמריקנית, אך אם הנרטיב ב-4 השנים הקרובות בקרב רפובליקנים יהיה ״גנבו לנו את הבחירות״, האלקטורט האדום יהיה אנרגטי מאוד ומעוניין לנצח את הדמוקרטים בבחירות ב-2022 ובבחירות לנשיאות ב-2024, רוכב על היתרון המבני שיהיה למפלגה עם חלוקת המחוזות.
לבסוף, העובדה שטראמפ זכה לתמיכה בקרב מצביעים שחורים ולטינים, עם תמיכה במחוזות שמאופיינים ע״י עובדי צווארון כחול [מקור], מעידה שלמרות שטראמפ הובס בבחירות, הטראמפיזם חי ובועט. מה הכוונה בטראמפיזם? ב-40 השנים האחרונות המפלגה הרפובליקנית הייתה קואליציה של שני מחנות מרכזיים: הימין הדתי בארה״ב, האוונגלים, ושל מחנה העסקים [מקור]. המפלגה הייתה בעד ערכים של שמרנות חברתית, ממשלה קטנה, צמצום הרגולציה וסחר חופשי.
הפיכתו של טראמפ ב-2016 למועמד לנשיאות התחילה שינוי במפלגה הרפובליקנית: מהמפלגה של וול-סטריט, היא הופכת למפלגת מעמד הפועלים. לא עוד אידיאולוגיה של סחר חופשי וממשלה קטנה, אלא הגנה על עובדים ותוכניות סיוע חברתיות. השינוי הזה לא מסתכם רק בטראמפ – מדובר כאן בתנועה רעיונית, טראמפיזם נקרא לה [מקור], שמעוניינת להפוך את המפלגה הרפובליקנית למפלגה של מעמד הפועלים האמריקני, מפלגה שדואגת לעובד האמריקני, לביטחון של ארה״ב ומצמצת את ההתערבות שלה בעולם. תהליך השינוי נמצא כרגע בעיצומו, ובינתיים נראה שני מחנות במפלגה – אחד שעדיין מייצג את העסקים הגדולים ואת התורמים של המפלגה, ומחנה שני שמייצג את הקול הפופוליסטי יותר ומעוניין לקדם אג׳נדה תומכת עובדים ונגד תאגידים גדולים, במיוחד טכנולוגים.
השינוי במפלגה הרפובליקנית מהמפלגה של כסף גדול למפלגה של הפועלים, מתכתב עם השינוי הרחב יותר בזירה הבינלאומית והמעבר מגלובליזציה שנשענת על עקרונות של ניאו-ליברליזם – סחר חופשי, רגולציה מינימאלית, דגש על יעילות והורדת מחירים – לגלובליזציה של לאומנות כלכלית, בה הדגש הוא על תעסוקה וייצור, גלובליזציה בה יחסי המסחר מבוססים על הסכמים בין מדינות ולא על גופים בינלאומיים כמו ארגון הסחר העולמי. כפי שציינתי בעבר, רוברט לייטהייזר, נציב הסחר של ארה״ב, הוא בגדר הסנונית הראשונה של העולם הזה [ראו כאן].
אם לסכם, הבחירות לנשיאות של 2020 לא הביאו לדמוקרטים את המנדט הבטוח שהם רצו. טראמפ בהחלט הפסיד בבחירות לנשיאות – אך המפלגה הרפובליקנית לא הובסה אלא להיפך, היא עכשיו נמצאת בעמדה לחלק מחדש את מחוזות הבחירה ולהשפיע על הפוליטיקה בארה״ב לעשור הבא. הרפובליקנים כנראה מקווים לגל אדום ב-2022, מה שאומר שהדמוקרטים וביידן יהיו בבעיה: אם הרפובליקנים ישמרו על הרוב שלהם בסנאט, הם ישתקו את וושינגטון. אם הם לא יצליחו לשמר אותו, הם רק יהפכו את חצי הכהונה הראשונה של ביידן לסיוט.
המשחק של מיץ׳
בשביל להבין את הבעיה בה ממשל ביידן והדמוקרטים נמצאים בה, וההשלכות שלה על הזירה הבינלאומית, אנחנו צריכים להבהיר לעצמנו מה בדיוק החישוב האסטרטגי שהרפובליקנים עושים: הבחירות של 2020 הכינו את הקרקע לבחירות 2022. מחוזות הבחירה ישורטטו מחדש בשביל להבטיח מקסימום נציגים בבית הנבחרים. הטראמפיזם ימשיך להיות הקו המוצהר של המפלגה, וכנראה טראמפ עצמו לא יעלם אלא ימשיך להיות קול חשוב במפלגה הרפובליקנית – מועמדים יחפשו את תמיכתו, והוא ימשיך בעצרות הפוליטיות.
למפלגה יש שתי אופציות ל-2021-2022: היא יכולה לעבוד עם ממשל ביידן, והיא יכולה לעשות לו את המוות. אם יהיה לה רוב בסנאט אחרי ינואר 2021, היא תוכל להפיל כל הצעת חוק ולהכריח את ביידן לבחור מועמדים מתונים יותר לקבינט – מועמדים שיכולים לעבור גם את הרפובליקנים וגם את הדמוקרטים. זה אומר שמזכיר המדינה יצטרך להיות ניצי ביחס לסין, ומזכיר האוצר מישהו שלא מסמן את עצמו כאויב של וול סטריט – כלומר בלי העלאת מיסים או רגולציה חדשה על מוסדות פיננסים. הרפובליקנים יוכלו להשפיע על המדיניות של ביידן, לחסום את האלמנטים הכי שאפתניים באג׳נדה שלו וליצור מתח בין המרכז של המפלגה הדמוקרטית והאגף הפרוגרסיבי בה.
אם אין למפלגה רוב, היא עדיין תוכל לחסום כל חקיקה פדראלית, שכרגע צריכה לזכות בתמיכה של לפחות 60 חברי סנאט כדי לחסום פיליבסטר שעלול להפיל אותה [מקור]. עם רק 50 חברי סנאט בצד הדמוקרטי, המשמעות היא שלא תהיה תוכנית המרצה גדולה שתכלול עוד מענקים לאזרחים ועזרה לממשלות מקומיות, לא תהיה תוכנית תשתיות והגרין ניו-דיל יישאר על שולחן השרטוטים.
התזמון של הבחירות הוא גם יחסית טוב לרפובליקנים: ארה״ב עכשיו מתחילה בגל קורונה שלישי, כשמבצעי חיסון המוניים יהיו – אם יהיה חיסון מאושר – רק במחצית השנייה של 2021 [מקור]. המשמעות היא שכנראה יהיה עוצר חדש במדינות בארה״ב ברבעון הראשון של 2021, עם פגיעה בעסקים ועובדים. הרפובליקנים ינסו להעביר תוכנית סיוע מצומצמת לפני דצמבר 2020 – מתמקדים בהלוואות לעסקים ועזרה לבתי ספר [מקור] – ואז כשביידן יכנס לתפקיד יסרבו להעביר את תוכנית ההמרצה שלו [מקור], או כל תוכנית תכלול סיוע לממשלות מקומיות ושליחת צ׳קים לבוחרים האמריקנים. הרפובליקנים יתעקשו שחייבים להיות ״שמרנים תקציבית״ מול הגרעון, וממשל ביידן יצטרך להיאבק אתם על כל סעיף בתוכנית המרצה חדשה, רואה בינתיים איך מספר המובטלים חוזר לגדול ועוד עסקים מכריזים על פשיטת רגל. לרפובליקנים לא תהיה סיבה לעבוד עם הדמוקרטים משום שהנשיא יהיה דמוקרט, כך שהנזק הכלכלי והקיפאון ייפול על ביידן והדמוקרטים. הרפובליקנים ירוויחו נקודות אצל המצביעים, שיהפכו מתוסכלים מהשיתוק בוושינגטון וירצו להעניש את המפלגה השלטת – הדמוקרטים – וירצו שוב נשיא ״שיכול לגרום לדברים לקרות״ – כלומר נשיא דמוי טראמפ, אם לא טראמפ עצמו.
חשוב כאן לציין שאם אתם דואגים מהתרסקות בשווקים בתרחיש כזה, סביר שהבנק הפדראלי ימשיך להדפיס כמה כסף שנדרש כדי לשמור על השווקים חיוביים. המדדים כנראה ימשיכו לטפס, גם אם מספר פשיטות הרגל יגדל. זה אומר שהקרבות על תוכנית המרצה חדשה לא ישפיעו לרעה על השוק, מה שרק ייתן לרפובליקנים עוד מרחב להתיש את הדמוקרטים.
למה אבל שהרפובליקנים יעשו זאת? מה הם ישיגו מלתקוע מקלות בגלגלים של ממשל ביידן ולהזיק לכלכלה האמריקנית? הרפובליקנים רוצים להיות הרוב בממשל. הם רוצים את השליטה בקונגרס, הם רוצים את השליטה בבית הלבן. אם הם ישתפו פעולה עם ממשל ביידן והדמוקרטים, הדמוקרטים יקבלו את הנקודות על שיתוף הפעולה, לא הרפובליקנים, מה שיפגע בסיכויים שלהם בבחירות 2022. משום שהרפובליקנים כנראה מאמינים שהסיכויים שלהם טובים, כך הרצון שלהם לשתף פעולה קטן. כלומר ככל שהרפובליקנים יותר מאמינים בניצחון שלהם ב-2022, כך עולה הסיכוי שהם ישתקו לחלוטין את וושינגטון עד אז.
זה כמובן נשמע לנו אבסורדי. לכאורה אם הרפובליקנים יתקעו את גלגלי השלטון בוושינגטון הם יואשמו בקיפאון, הם יואשמו במחלוקות והם יפסידו בבחירות ב-2022. אולם הניסיון ההיסטורי מלמד שדווקא הגישה של לעשות את המוות לממשל היא הגישה המנצחת [מקור]: ב-2009 אחרי שהרפובליקנים הפסידו את הקונגרס ואת הבית הלבן, הם התכנסו להגדיר מחדש את האסטרטגיה שלהם. מבינים שהם לא יכולים לקדם חקיקה עצמאית, ושהם לא יכולים לעצור חקיקה דמוקרטית, הם בחרו באסטרטגיה פשוטה: להחרים באופן גורף כל הצעה ופעולה של הצד השני. יותר מזה – אם הדמוקרטים בעד משהו, הרפובליקנים יהיו נגד. לא משנה אם מדובר בתוכניות שהרפובליקנים לפני רגע תמכו בהן, או חקיקה שהם ניסו להעביר – כל מה שהדמוקרטים יתמכו בו, יזכה להתנגדות מוחלטת מצד הרפובליקנים.
זה עבד. השיתוק שהם יצרו בממשל עזר להם לקחת מחדש את בית הנבחרים ב-2010, את הסנאט ב-2014 ואת הבית הלבן ב-2016. ע״י התנגדות מוחלטת לאובמה הם הצליחו להמריץ את ״הבייס״ שלהם, ולרכב על התסכול בוושינגטון בשביל להחזיר לעצמם את השליטה בכל הממשל. תוצאה לא צפויה של המצב היה טראמפ, שנבחר על בסיס התסכול של הבייס מהשיתוק בוושינגטון והרצון למישהו ש- “Gets Things Done”. אולם עכשיו עם הטראמפיזם מבוסס במפלגה, ועם הציפייה לניצחון ב-2022, אין למפלגה סיבה לא לחזור על אותה אסטרטגיה עם ביידן – לעשות לו את המוות, ולשתק את וושינגטון. אנשים יהפכו מתוסכלים, והם יפרקו את התסכול שלהם על המפלגה השולטת דרך בחירה באופוזיציה. זה חישוב ציני, אך סביר שהוא זה שישלוט בהתנהגות של הרפובליקנים בשנתיים הקרובות. אם הם יסחפו את בית הנבחרים והסנאט ב-2022 זה רק יחמיר, והם יחסמו לחלוטין את אפשרות של הנשיא לקדם איזו מדיניות משמעותית שלא נמצאת בהסכמה עם הרפובליקנים.
איך כל זה משליך על הזירה הבינלאומית?
שיתוק, אך לא מול סין
עם משבר בריאותי וכלכלי בבית, עם קרבות פוליטיים בקונגרס, ועם עין על בחירות 2022, ממשל ביידן יהיה מרוכז, בצדק, בזירה הפנימית. 2021 תהיה בסימן הניסיון להעביר תוכנית המרצה חדשה לכלכלה, ואחריה צעדים כלשהם בתחום של אנרגיה ירוקה וצמצום גזי פליטה. אנחנו לא נראה השקעה מאסיבית בתשתיות, אך אפשר ומשום התחרות עם סין הרפובליקנים יהיו מוכנים לתמוך בהשקעות במחקר ובתוכנית לאומית לתעשייה שתקוטלג כחלק מהמאמץ לחיזוק הביטחון הלאומי מול סין. תוכנית כזו יכולה לכלול סבסוד ליצרני שבבים, מענקי מחקר לאוניברסיטאות והטבות מס להשקעות בתחומים טכנולוגיים נבחרים. בכל מקרה, 2021-2022 תהיה בסימן וושינגטון מרוכזת פנימה, מה שיהיה עם השלכות מעורבות לבעלות הברית והיריבות של ארה״ב.
במזרח אסיה, העימות עם סין יהיה קרוב לוודאי קו המדיניות היחיד של הממשל שיהנה מתמיכה דו-מפלגתית. ארה״ב תשקיע בחיזוק הנוכחות הצבאית שלה במזרח אסיה, תמשיך להתעמת עם סין בנוגע לגרעון הסחר וגניבת טכנולוגיה, ותבקש להחזיר אליה קווי אספקה קריטיים לתרופות ומערכות נשק. בהקשר הזה אנחנו יכולים לצפות שמשרד ההגנה במיוחד יפעל לצמצם את התלות של התעשיות הביטחוניות במוצרים מסין, ויבקש להחזיר קווי אספק קריטיים לארה״ב. לשם כך ידרשו הטבות מס, סבסוד ומענקים ליצרנים אמריקנים.
אחת השאלות המעניינות היא איך בדיוק תראה מדיניות הסחר של הממשל מול סין. ברור שהוא ירצה להגן על יצרנים אמריקנים מתחרות לא הוגנת לסין, וירצה ללחוץ אותה בנושאים של קניין רוחני ופתיחת שווקים ליצרנים אמריקנים. אך האם הוא ימשיך עם הסכם הסחר שנחתם בין ממשל טראמפ לסין בתחילת 2020? והאם הוא ישאיר את המכסים שכבר הוטלו במקומם?
התשובה תלויה במי בדיוק ביידן יבחר כנציב הסחר החדש שלו. גם עם שליטה רפובליקנית בסנאט, שני סוגים של נציבי סחר יוכלו לקבל את אישור הסנאט: מצד אחד, נציג סחר גלובליסט, שעדיין מאמין בעקרונות ניאו-ליברלים. נציג כזה יוכל לזכות בתמיכת רפובליקנים ודמוקרטים בסנאט שמייצגים את האינטרסים של וול-סטריט ותאגידים רב-לאומיים. נציג כזה ירצה להסיר את המכסים שהוטלו, ויהיה מוכן לשבת עם הסינים על הסכם סחר חדש במטרה ״לרפא את היחסים״.
הבעיה בשביל ביידן שנציג כזה רק ייתן תחמושת לרפובליקנים: גרעון הסחר בסחורות של ארה״ב הגיע באוגוסט 2020 לשיא כל הזמנים, עמד על כ-84 מיליארד דולר [מקור]. זאת בעוד סין נהנת מעודף מסחר היסטורי, מייצאת הרבה יותר ממה שהיא מייבאת [מקור]. הרפובליקנים יחגגו עם הנתונים האלו ועם נציג סחר גלובליסט, מציירים את ביידן כחלש נגד סין וכבוגד בעובד האמריקני. ההסרה של מכסים גם תוריד את מנוף הלחץ המשמעותי היחיד שיש לממשל ביידן על סין.
האפשרות השנייה היא נציג פרוגרסיבי יותר בנושא סחר, או אפילו השארת רוברט לייטהייזר בתפקידו לעוד כשנה-שנתיים. נציג כזה, אם פרוגרסיבי מהמפלגה הדמוקרטית או לייטהייזר, יבקש להמשיך את המכסים נגד סין וללחוץ אותה בנוגע לסבסוד לא הוגן של חברות ממשלתיות ותוכניות לאומיות לתעשייה, כמו ״תוצרת סין 2025״. בחישוב הסופי עדיף לממשל ביידן ללכת בקו הזה, של מכסים ולחץ על הסינים, ולחסוך מעצמו לא רק ביקורת נוקבת מצד הרפובליקנים אלא גם מצד הזרוע הפרוגרסיבית במפלגה הדמוקרטית. אני מניח אבל שתחילה הוא ינסה לקדם נציג גלובליסט, לאור ההשפעה שיש למחנה הזה כבר עכשיו בתוך צוות המדיניות שלו. רק אחרי שיספוג ביקורת נוקבת על ההצעה למינוי, הממשל יבחר מישהו שישאיר את המכסים וימשיך את קו העימות עם סין.
המזרח התיכון
בזמן שהריכוז של וושינגטון בעצמה לא אומר שהלחץ ירד מסין, הוא כן אומר שלא סביר שנראה חזרה של וושינגטון להסכם הגרעין עם איראן לפני 2022, אם בכלל. למה? כפי שציינתי בעבר [ראו כאן], טכנית לא נשאר יותר מדי הסכם גרעין לחזור אליו. רוב המגבלות על איראן במסגרת ההסכם הישן יוסרו בין 2020 ל-2025. אם ביידן באמת רוצה להשפיע על תוכנית הגרעין האיראנית הוא יהיה חייב לדון בתוכנית חדשה. הבעיה שהאיראנים לא יהיו מוכנים להיכנס למו״מ ללא הקלות משמעותיות בסנקציות, משהו שממשל ביידן לא יוכל לעשות ללא נזק פוליטי משמעותי: הסנקציות שממשל טראמפ הטיל על האיראנים מבוססות על הסימון שלהם כתומכי טרור, אם במימון ישיר או דרך הלבנת הון. לכן אם ממשל ביידן ירצה להסיר סנקציות פיננסיות על איראן, הוא במשתמע יכיר שהיא אינה תומכת טרור – דבר שכמובן ייתפס כאבסורד, וישמש את הרפובליקנים לצייר אותו כתומך טרור לקראת הבחירות ב-2022. הרפובליקנים גם יוכלו לקדם חקיקה נגדית של סנקציות במקביל למהלכי הנשיא בשביל להביך אותו, ולתקוע מקלות בגלגלים של המו״מ עם האיראנים.
מול מצב עניינים כזה, בו יש מחיר פוליטי משמעותי למו״מ עם האיראנים, ממשל ביידן יוכל לבחור באחד משני תרחישים, שיושפעו מרמת הגמישות של טהרן: בתרחיש א׳ ממשל ביידן יחליט שלא להתעסק עם הסכם הגרעין האיראני בשלב הזה של הנשיאות (2021-2022). יהיו הצהרות, יהיו גישושים, אך הסכם חדש לא יהיה והסנקציות יישארו במקומן. בתרחיש ב׳, האיראנים יהיו מוכנים להתגמש בנוגע לדרישה להסרת כל הסנקציות ויתחיל משא ומתן על הסכם חדש. בתרחיש ב׳ רוב הסנקציות עדיין נשארות במקומן, כשסביר להניח שהסנקציות היחידות שיוסרו יהיו אלו המגבילות את הקנייה של מוצרי אנרגיה איראנים ושל מסחר בסחורות לא צבאיות עם איראן. מהלך כזה יזכה לעידוד מצד השותפות האירופיות של ארה״ב, שישמחו על פתיחת השוק האיראני מחדש. ההקלה הכלכלית לאיראנים בתרחיש ב׳ תהיה מינימאלית, אך היא תיתן להם להתחיל משא ומתן ולמשוך את ממשל ביידן לעוד וויתורים שהוא יוכל לעשות במהלך 2022-2024, בהנחה והגל האדום לא יתממש.
עם וושינגטון מרוכזת בעצמה, ועם הסרה חלקית של הסנקציות ומשא ומתן חדש על הסכם גרעין, ערב הסעודית תחפש להתקרב עוד לישראל, ואולי אף תשקול להכריז על נרמול יחסים אתנו. מה שרוב הפרשנים מפספסים בנוגע ליחסים בינינו לסעודים, הוא שלסעודים יש הרבה יותר מה להרוויח מיחסים אתנו מאשר לנו ביחסים אתם. הכלכלה הסעודית היא לא יעילה, תלויה מדי בנפט וסבסוד ממשלתי. ״חזון 2030״ הוא בהחלט מרשים, אך ההעדפה למגה-פרויקטים על-פני רפורמות ותמיכה במיזמים קטנים מעלים סימני שאלה בנוגע לאפקטיביות שלו [מקור]. לבסוף, ערב הסעודית חסרה את הכוח הצבאי המיומן של האמירויות, וחסרה יכולות טכנולוגיות בתחומים של הגנה מפני איומים רקטיים ואיומי מל״טים על שטחה. לכן עבור הסעודים שידוך אתנו הוא הרבה יותר רווחי להם מלנו – התעשייה הביטחונית הישראלית תוכל לעזור להם לסגור את החורים בהגנה מפני איומי טילים, הם יוכלו ללמוד מסביבת החדשנות הישראלית והשקעות משותפות בתחומים של חקלאות, מים, פיננסים, רובוטיקה, אינטליגנציה מלאכותית ואנרגיה ירוקה יתרמו למעבר התעשייתי שהנסיכות רוצה לעשות.
אם הבית הלבן יהיה יותר קר לערב הסעודית ואם הוא יתחיל במו״מ עם האיראנים, לערב הסעודית יהיה מניע חזק לנרמל את היחסים אתנו ולהדק את שיתוף הפעולה הביטחוני, הכלכלי והדיפלומטי אתנו. אנחנו נרצה ביחד לבלום את ההתפשטות האיראנית שעלולה להיות בסוריה, עיראק, תימן ולבנון. אנחנו נרצה להפעיל לובי משותף על חברות אירופיות להימנע מלעשות עסקים עם האיראנים. אנחנו נרצה ללחוץ את מדינות האיחוד, במיוחד גרמניה וצרפת, שלא לשתף פעולה עם האיראנים. ואנחנו נרצה להפעיל לובי חזק בוושינגטון לבלום הסכם גרעין חדש עם איראן.
חדשות מעט יותר טובות עבורנו מאיראן הן בנושא הפלשתיני. ממשל ביידן ירצה שישראל והפלשתינים יחזרו למשא ומתן במטרה להגיע לפתרון על בסיס המתווה של שתי מדינות לשני עמים. אולם כמו במקרה של איראן הקשב של הממשל יהיה נמוך כל-כך שלא סביר שנראה לחץ משמעותי מצדו. הצעד החכם במקרה הזה לישראל הוא לא לתת לוושינגטון סיבה להתרכז בסכסוך, ולשלם מס שפתיים למו״מ – לחזור על הדרישה שקודם הרשות תכיר בישראל כמדינת העם היהודי, להסכים ברמה ההצהרתית להאטת הבנייה מחוץ לגושי ההתיישבות ולא להתנגד להחזרת הסיוע האמריקני לרשות.
העצוב הוא שעבור הפלשתינים החזרה של הסיוע האמריקני והדמוקרטים לבית הלבן תיתפס בקרב מנהיגות הרשות כהוכחה לכמה נכון היה לנקוט באסטרטגית חרם כוללת למאמצי השלום של טראמפ. במקום להסיק שאסטרטגית החרם פוגעת בהם והופכת אותם תלויים בנסיבות, מנהיגי הרשות רק יתחפרו עוד יותר בעמדותיהם, מאפסים את הסיכויים לתהליך שלום חדש. עבור מחנה השלום, הבחירה בביידן רק תמשיך את הקיפאון המדיני.
הזדמנות רוסית
המרוויחה הכי גדולה מהשיתוק בוושינגטון מבין היריבות של ארה״ב תהיה כנראה רוסיה. בשמיעה ראשונה זה נדמה פרודקסלי, משום ביידן הגדיר מפורשות את רוסיה כאיום הכי גדול על ארה״ב [מקור], ונחשב כמי שיפעיל לחץ מקיף נגדה: הוא תומך בסנקציות על רוסיה, תומך בנאט״ו, תומך בהגנת סייבר מול רוסיה ותומך במאבק אידיאולוגי מולה כמי שהוא רואה כאויבת של הדמוקרטיה המערבית [מקור]. אני לא חושב שביידן משקר בנוגע לתמיכה שלו. אני לא חושב שהוא יצמצם את התמיכה בנאט״ו. אני פשוט חושב שאנשים מפספסים נקודה אחת מרכזית: ממשל טראמפ וארה״ב כבר עושים את רוב מה שביידן בעדם.
הבעיה של טראמפ היא כרגיל אופטיקה – משום שהוא נתפס כמי שמחלק מחמאות לפוטין וכמי שמבקר חריפות את נאט״ו, יש נטייה להאמין שבתקופת נשיאותו ארה״ב זנחה את מזרח אירופה לידי מוסקבה. ההפך הוא הנכון: ממשל טראמפ הגדיל את הנוכחות הצבאית במזרח אירופה [ראו כאן], הקונגרס המשיך להטיל סנקציות על רוסיה והממשל שיפר את האבטחה של הבחירות בארה״ב [מקור] ואת יכולות הסייבר ההתקפיות של ארה״ב [מקור]. אלא אם ביידן מתכוון להציב כוחות קבועים במזרח אירופה, משהו שיהיה הפרה חמורה של הסטטוס קוו ביבשת והסלמה מבחינת מוסקבה, לא ברור מה בדיוק ביידן יעשה אחרת לעומת טראמפ. ברור שהוא ידבר אחרת – אך מה קונקרטית יהיו הפעולות שהוא יעשה?
התשובה הכי ברורה כרגע היא שאולי הוא יטיל עוד סנקציות על רוסיה [מקור], שזה כמובן היה יכול להיות משמעותי אם לא היו על רוסיה סנקציות כלכליות כבר חצי עשור מאז סיפוח חצי האי קרים. ביידן יוכל להוסיף עוד אנשים לרשימת הסנקציות על רוסיה בתגובה לפעולות שלה בבלארוס וסוריה, אך שוב – מדובר בעוד אנשים וגופים שיתווספו לאלו שכבר יש נגדם סנקציות. ביידן יוכל לנסות וללחוץ את יפן לצמצם את העסקים שלה עם הרוסים, אך הוא יסתכן לא רק בהתנגדות מטוקיו, אלא גם בהרחבת ההשפעה של סין על תשתית האנרגיה של רוסיה. בקיצור, אין מרחב אפשרויות משמעותי לביידן ללחוץ את רוסיה ללא שליחת כוחות קבועים למזרח אירופה, משהו שלא סביר שהממשל יעשה.
ממשל ביידן כנראה יקדם שיפור בהגנות הסייבר של ארה״ב ובעלות בריתה בנאט״ו והמשך שיפור יכולות הסייבר ההתקפיות שלה. המשמעות היא גדילת הביקוש למוצרי הגנת סייבר, מה שיתרום לתעשייה בכלל ובטח לתחום כאן בארץ. מצד שני, עם ארה״ב ממוקדת בבעיות בבית, המוכנות לסכן חיילים אמריקנים יורדת. גם הקשב לדיאלוג אסטרטגי עם בעלות הברית האירופיות יהיה מצומצם, בטח עם הצורך לבלום את הסינים במזרח אסיה.
נשיאות ביידן כנראה תחליש ותרחיק מוושינגטון שתי מדינות מפתח בפריפריה של רוסיה: פולין וטורקיה. הפולנים מרגישים פחות בנוח עם ביידן לאור הרקורד הדמוקרטי הבעייתי שלהם, והם כנראה יראו התעלמות מצד הממשל שיתמקד ביחסים עם בעלי ברית מסורתיים יותר של וושינגטון באירופה כמו גרמניה וצרפת. הטורקים גם הם סובלים מרקורד דמקורטי בעייתי, והתעלמו באופן בוטה מאזהרות של וושינגטון בנוגע לרכש סוללות S-400 והסלמה מול בעלות ברית אחרות של נאט״ו בים התיכון. ארדואן יכול לצפות לכתף קרה מוושינגטון, ולהמשך הקריסה הכלכלית של טורקיה. פולין תנסה לשנות את האוריינטציה שלה ולהתקרב לטורקיה מול רוסיה, אך הטורקים הם לא שווי ערך לאמריקנים מול הרוסים. זה ישאיר את פולין חשופה במזרח אירופה, ואת הרוסים עם הזדמנות לנצל את הוואקום בשביל לקדם את ההשפעה שלהם ולמצק את ההישגים שלהם.
כמו מה? אפשר לחשוב על שתי זירות מרכזיות: ראשית, בלוב רוסיה תרצה להגדיל את הנכסים הצבאיים שלה ולהכניס את החברות שלה למכרזים לשיקום התשתית של המדינה. עם הפסקת האש שהוכרזה במדינה והחזרה לרמות תפוקת נפט שלפני מלחמת האזרחים [מקור], לוב תהיה שוק מבטיח לחברות רוסיות והרחבה משמעותית לתחום השפעה שלה באגן הים התיכון ובחזית הדרומית של נאט״ו. שנית, בלארוס. עם ארה״ב ממוקדת בבית, עם פולין חסרת גב אסטרטגי, מוסקבה תוכל ללחוץ את לוקשנקו להתקדם באיחוד של המדינות. הפרס האסטרטגי מבחינת מוסקבה יהיה הצבת כוחות צבא רוסים בבלרוס, לא באופן קבוע אלא ככוחות שנפרסים ומתחלפים כל כמה חודשים, בדומה לכוחות האמריקנים בפולין [ראו כאן]. מוסקבה יכולה להשתמש ברטורקיה האגרסיבית של ביידן כתירוץ בשביל המהלך הזה.
סיכום
הבחירות של 2020 הסתיימו, אך המאבק לשליטה בין הרפובליקנים לדמוקרטים רק התחיל. מקווים לגל אדום ב-2022, הרפובליקנים יעדיפו לשתק את וושינגטון בשנתיים הראשונות של נשיאות ביידן. ממשל ביידן יהיה ממוקד בזירה הפנימית, מעדיף שלא להתקדם מול האיראנים, בסוגיה הפלשתינית, ונותן לרוסיה לנצל את הוואקום בשביל לקדם את השפעתה במזרח אירופה ולוב. הסינים כך נראה יהיו היחידים שלא ייהנו מהשיתוק של וושינגטון, רואים איך קו העימות מולם ממשיך. ממשל ביידן כנראה יהיה, לפחות במחצית הראשונה, ממשל אנמי, לטוב ולרע.
