הורדת הפרק – קישור.
קול הזעקה סביב האישור לכאורה שנתן רה״מ נתניהו למכור מטוסי F-35 לאיחוד האמירויות [ראו כאן או כאן] הוא הזדמנות טובה לנהל דיון קצת גדול יותר על תפיסת הביטחון הבעייתית של ישראל. אני רוצה היום לקחת את הנושא של מכירת ה-F-35 ולהסתכל עליה בהקשר האסטרטגי הרחב יותר – הסיבה שקמה קול זעקה נובעת מתפיסת הביטחון של ישראל, תפיסת ביטחון שאחת מיסודותיה הוא שימור היתרון האיכותי שלנו על אויבינו.
הבעיה עם היסוד הזה שהניסיון לשמור על יתרון איכותי ע״י מניעת מכירה של כלים אמריקנים במזרח התיכון הוא לא בר קיימא: הרי הסיבה שהאמירויות יקבלו את המטוסים החמקנים היא הסכם הנרמול אתנו. מצרים קיבלה ומקבלת נשק אמריקני מתקדם הודות להסכם השלום אתנו. אם אנחנו מוטרדים שמדינות שמנרמלות את היחסים עמנו מקבלות נשק מתקדם, אז אנחנו לא צריכים לנרמל אתן את היחסים. אולם אם אנחנו לא ננרמל אתן את היחסים, אנחנו נמשיך להיות מנותקים מהמרחב סביבנו. אנחנו לא יכולים לצפות גם לקבל שלום וגם להמשיך להטיל ווטו על מכירת נשק אמריקני.
נוסף על כך, ארה״ב היא כבר לא יצרן הנשק המתקדם היחיד בעולם. האיחוד האירופי, רוסיה, סין הם כולם מקורות חלופיים לנשק מתקדם. בזה שאנו מטילים ווטו על מכירות אמריקניות אנחנו בסה״כ שומרים את השוק פתוח למדינות אחרות, מדינות שלא בהכרח ידידותיות לנו. הטלת הווטו שלנו גם יוצרת תסכול בארה״ב עצמה, אם מפני שאנו מונעים מוושינגטון למכור את המערכות שלה למי שהיא רוצה, ואם בקנס הכלכלי שאנו גורמים ליצרנים אמריקנים.
לבסוף, הווטו שיש לנו תלוי בגישה האמריקנית אלינו. עם הקיטוב של הפוליטיקה האמריקנית [מקור], והירידה בחשיבות האסטרטגית של המזרח התיכון לארה״ב [ראו כאן], ישראל לא יכולה להמשיך ולסמוך על הווטו ככלי לשמירת היתרון הטכנולוגי שלנו. ערב הסעודית ואיחוד האמירויות יקבלו ביום מן הימים מטוסי דור 5 חמקניים – השאלה היא מתי, לא אם.
הבעיה שלנו שתפיסת הביטחון שלנו כיום מסתכלת על העולם דרך ״קנה האקדח״: כשאנו רואים מכירה של נשק מתקדם למדינה ערבית, גם אם ידידותית לנו, אנו רואים שינוי במאזן הכוח הצבאי. אם מאזן הכוח הצבאי משתנה, הרי שהסיכוי למלחמה גדל. משום שאיננו בוטחים בהסכמי שלום – לאור השלום הקר עם מצרים וירדן – אנו רואים במטוס ה-F-35 בעל ערך הרבה יותר גדול מכל הסכם שלום. אז אנחנו מנסים למנוע את המכירה, מנסים למנוע את השינוי במאזן הכוח, בשביל למנוע מלחמה.
הבעיה היא שמאזן כוח לא נקבע רק לפי כוח צבאי. כוח צבאי הוא ודאי חלק ממאזן הכוח, ודאי חלק חשוב בבסיס הכוח הקשה של מדינה, אך הוא לא מרכיב הכוח היחיד שלה והוא לא הכלי היחיד שלה להביא מדינות להתקרב אליה או לכל הפחות להימנע מעימות עמה. בפרק היום אני רוצה להצביע בדיוק על התפיסה הבעייתית של מאזן הכוח בחשיבה האסטרטגית הישראלית, להראות איך היא תוקעת אותנו בדילמת ״עימות או שחיקת היתרון האיכותי״, ולהציע דרך אחרת לפתרון, מתוך גישה הוליסטית יותר לכוח שרואה חשיבות לא רק בחיילים וטנקים אלא גם במפעלים, עסקים ובנו, אזרחיים בפרטיים.
קיר הברזל
אנקדוטה אישית: ההוגה הראשון שקראתי, וכשאני מתכוון קראתי אני מתכוון לקראתי את רוב כתביו, היה זאב ז׳בוטינסקי. כנכד ללוחם אצ״ל תמיד הוקסמתי מהארגון ומתנועת בית״ר, וכבר בגיל 14 התחלתי להכיר את כתביו של ז׳בוטינסקי. אחד המאמרים המעניינים שלו, ואולי אחד המאמרים הכי חשובים לתפיסת הביטחון של ישראל, הוא ״על קיר הברזל״, שהתפרסם לראשונה ב-4 בנובמבר 1923.
ז׳בוטינסקי קובע שהערבים לא ישלימו עם מדינה יהודית בקרבם עד שיתייאשו מהמאבק נגדה. לראייתו ערביי הארץ לא ימכרו את מולדתם בשביל כלכלה או תרבות, ואין הם מעוניינים לאפשר את העלייה של המוני יהודים מחשש שאלו ישתלטו על פלשתינה ויקימו בה לאחר זמן מדינה יהודית. הם יאבקו בהתיישבות היהודית כפי שכל יליד נלחם על אדמתו, ולציונות לא נותר אלא להחליט – או לוותר על הגשמת החלום הציוני משום סירוב הערבים לאפשר אותו, או להגשים את החלום הציוני על-אף סירובם של הערבים. הדרך היחידה לעשות זאת היא ע״י ״קיר ברזל״ – כוח מגן עברי, שיפעל תחת חסותה של האימפריה הבריטית. רק כאשר יבינו הערבים שאין עוד תקווה לנצח אותנו, רק אז יעזבו את דרך ההתנגדות ויחפשו כיצד לעשות עמנו שלום.
מאז פרסומו לראשונה של קיר הברזל ב-1923, מעט השתנה בתפיסה היסודית של מדינת ישראל את המציאות האסטרטגית סביבה. אבי תפיסת הביטחון המודרנית של ישראל, דוד בן גוריון, אימץ את תפיסת ״קיר הברזל״ של ז׳בוטניסקי [מקור] וביסס עליה את תפיסת הביטחון של ישראל: הערבים מעוניינים להשמיד את ישראל, מתוך סירוב עקרוני להכיר בנו. ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה להפסיד במערכה מול הערבים, משום שהפסד כזה יעלה לנו בקיומנו. על כן ישראל צריכה להקים קיר ברזל ביטחוני שיעשה שלושה דברים [מקור]: ירתיע את האויבים שלנו, שיבינו שאין להם סיכוי להילחם נגדנו; יתריע אם הם בכל זאת מתכוונים לפעול נגדנו, התרעה שיש בה די זמן לגייס כוחות ולהיערך; ולבסוף יכריע את האויב, מעביר אם אפשר את המלחמה לשטחו ומכריע אותו בו. זה הוא ״משולש הביטחון״ של ישראל: הרתעה, התרעה והכרעה.
בן גוריון הכיר שישראל נחותה מהערבים גם בכוח אדם וגם בשטח, קטנה פי כמה מהם בשני המדדים [מקור]. ללא יתרון כמותי ישראל לעולם לא תוכל להכריע את יריביה, כלומר להרוס לחלוטין את רצונם לפעול נגדה במלחמה [מקור]. משום שהם מחזיקים ביותר בני אדם ושטח גדול יותר, ישראל לא תוכל לקוות להכות במרכז הכובד של היריב, לכבוש את עיר הבירה שלו ולהכתיב לו הסכם כניעה. על כן ההכרעה שתהיה תהיה זמנית בלבד – הכרעה של היריב באותה נקודת זמן, סיום המערכה בניצחון של צה״ל אך ללא הבסה מוחלטת של היריב, שיוכל לבנות מחדש את כוחותיו לסבב הבא. זה האלמנט הפאסיבי של קיר הברזל – ישראל אינה יכולה לכפות את עצמה על המרחב סביבה, על כן היא חייבת ולהמתין עד שהוא יתייאש מלנסות ולהכריע אותה.
היתרון הכמותי של הערבים משמעותו גם שהדרך היחידה לישראל להטות את מאזן הכוח לצידה הוא ע״י שיפור היתרון האיכותי שלה – אם איננו יכולים להעמיד אותו מספר טנקים כמותם, נוכל לפחות להעמיד טנקים איכותיים יותר, גם מבחינה טכנולוגית וגם מבחינה אנושית. כאן נעוצה החשיבות שצה״ל רואה בשימור היתרון האיכותי שלו מול צבאות האזור. צה״ל רואה את היתרון האיכותי כצורך אסטרטגי – אם אויבנו יסגרו את הפער בינינו לבינם באיכות, הרי שיכולת ההרתעה וההכרעה של צה״ל תפגע.
לכאורה מאז גיבושה של תפיסת הביטחון בשנות ה-50׳ של המאה שעברה היא שירתה את מדינת ישראל היטב: הגדלנו את היתרון האיכותי שלנו, בנינו את כוחנו הצבאי והכרענו את אויבינו בכל מערכה נגדם. הסכמי השלום עם מצרים וירדן הם הוכחה לניצחונו של קיר הברזל, שבניית כוחנו הביטחוני הביאה לבסוף את הערבים להשלים עם קיומנו.
אולם הסתכלות מדוקדקת יותר מראה שתפיסת הביטחון של ישראל יצרה שני פגמים יסודיים בהתנהלות האסטרטגית שלנו, שני פגמים שמגבילים את השגשוג שלנו: ראשית, תפיסת ״קיר הברזל״ של ז׳בוטינסקי והאסטרטגיה ההגנתית של בן גוריון הן שתיהן פאסיביות בטבען. אין שום אלמנט דינמי או יוזם בהן – הן מבקשות שננהל מלחמות אין קץ עם המרחב סביבנו עד שהוא יחליט להשלים עמנו. נכון, אנחנו כבר לא צריכים לדאוג יותר מדי מטנקים מצרים שישעטו לתל אביב. אולם עבור קיבוצי עוטף עזה טרור המסתננים של שנות ה-50׳ הוחלף בטרור הבלונים של היום – המרחב הערבי לא השלים עמנו, ואנו ממשיכים להיות לכודים בעמדה שהיא ביסודה עמדה פאסיבית, של ריאקציה ליריבים שלנו. ״קיר הברזל״ לא מציע דרך איך להביא לשינוי אצל הערבים, מעבר לעמידה על המשמר. אפשר בהחלט להבין את התסכול שהדבר יוצר בקרב חלקים בציבור הישראלי – תסכול דומה לתסכול שנוצר בארה״ב בעקבות מלחמות ההתשה בקוריאה ובויטנאם [ראו אצל קיסינג׳ר, ״דיפלומטיה״, פרקים 19 ו-26].
שנית, ״קיר הברזל״ ותפיסת הביטחון של בן גוריון רואות את העולם הערבי – ובכלל את העולם של ישראל – דרך קנה האקדח. אם ישראל נתונה לאיום קיומי, אם אי-אפשר לדבר עם הערבים, שהם דבקים בקנאות קיצונית במטרה להשמיד אותנו, אז הדרך היחידה לדבר אתם היא דרך טנקים ופצצות. דיפלומטיה, כלכלה, נתפסות דרך קנה האקדח – האם הן משרתות את המאמץ הצבאי? כיצד הן תורמות או פוגעות ביתרון הכוח הצבאי? הכוח הצבאי אינו נתפס כחלק מהכוח הכולל של ישראל, אלא ככוח של ישראל.
אנו רואים את זה בטיפול בסוגיות של אסטרטגיה לאומית, כשהטיפול נעשה מנקודת מבט ביטחונית צרה השואלת כיצד מרכיב זה או אחר משרתים את הכוח הצבאי. לדוגמה, ועידת מרידור שבאה לעדכן את תפיסת הביטחון של ישראל כתבה בפירוש שההתמקדות שלה הייתה בביטחון במובן הצר שלו, כלומר הביטחון מההיבט הצבאי, ולא בביטחון הלאומי במובן הרחב. על אף זאת הועידה ראתה לנכון להתייחס לסוגיות של לכידות אזרחית, יחס ההוצאה הממשלתית בכוח צבאי ובמיזמים אזרחיים, יחסי החוץ של ישראל ועוד, הכול מנקודת מבטו של הכוח הצבאי [מקור].
כך גם במזכר מ-2011 של המכון למחקרי ביטחון לאומי בסוגיית ״כלכלת הביטחון הלאומי של ישראל נוכח אתגרים ביטחוניים וחברתיים״, הטיפול בכלכלה הלאומית נעשה דרך השאלה כיצד היא משרתת את צרכי הצבא: ״ניתן לראות בהוצאות הביטחון כהשקעה, שתכליתה להוריד את רמת הסיכונים הביטחוניים שהמדינה נמצאת בה ולצמצם את עוצמת הנזק במידה שאלה יתממשו. על כן, האתגר לשנים הקרובות הוא השקעה יעילה בצמצום האיומים הביטחוניים ובהפחתת אי הוודאות הביטחונית, נוכח התמורות החריפות במזרח התיכון ריבוי האתגרים הביטחוניים והעלייה באי-הודאות וסל האיומים והסיכונים הנרחב״. במילים אחרות, הכלכלה נותנת את משאביה לצבא, שהוא הכלי היחיד לטפל באיומים על ישראל. בלי הצבא, הכלכלה תפגע – ולכן אין באמת דילמה בנוגע לסדר העדיפויות הלאומי: או צבא או אין מדינה.
אין כאן חלילה ביקורת על הצבא, או זלזול בחשיבותו – ודאי שהבסיס עליו עומדת מדינת ישראל הוא כוח צבאי, ובזה היא אינה שונה מהרבה מדינות אחרות. הביקורת מכוונת לתפיסה הביטחונית הנוכחית של ישראל: נקודת מבט שהיא צבאית בעיקרה, תבחן הכול דרך הראייה של האם הוא יורה עליי או שהוא יכול לירות עליי, של איום או סיכון. בזמן שברור למה גורמים במערכת הביטחון רואים את העולם כך – זה תפקידם – מדינת ישראל, מקבלי ההחלטות וחוגי המדיניות, חייבים להחזיק בנקודת מבט רחבה יותר על הביטחון הלאומי שלנו ועל הכוח שלנו. הצבא אינו המרכיב היחיד בכוח הלאומי, והכלכלה היא לא רק מקור לחומרי גלם, כסף וכוח אדם לצבא – היא גם מרכיב כוח בזכות עצמה.
גיאו-כלכלה
בשביל להסביר את כוחה של כלכלה אנחנו צריכים להכיר מונח שכנראה הזכרתי כמה פעמים אך מעולם לא התעכבתי עליו באופן שיטתי: גיאו-כלכלה. כפי שהסברתי בפרק על הניתוח הגיאופוליטי [כאן], לכל מדינה יש צרכים מסוימים שהיא חייבת להשיג אם היא רוצה לשרוד ולשגשג. זו יכולה להיות שליטה במקורות מים, גישה למשאבים, אבטחת העורף הגיאוגרפי שלה, שליטה בשווקים וכו׳. הצרכים האלו ישמרו או יחזקו את כוחה, והניתוח הגיאופוליטי בא בסופו של דבר לזהות את הצרכים האלו ולהבין: א׳ איך המדינה יכולה להשיג אותם ו-ב׳ האם המדינה מנסה להשיג אותם.
בדרך כלל כשחושבים על איך להשיג דברים בגיאו-פוליטיקה, חושבים על צבא. אני יודע שיש אנשים שהבינו מהסדרה ״העולם על-פי מוסקבה״ שאני חושב שהרוסים מתכוונים לפלוש למזרח אירופה. הם הבינו את זה מפני שהם שמעו שהאינטרס של רוסיה הוא שליטה על מזרח אירופה ולכן מיד הלכו לכוח צבאי וכיבוש. כוח צבאי אבל הוא לא הדרך היחידה למדינה להשיג את הצרכים שלה.
גיאו-כלכלה היא תת-תחום בגיאופוליטיקה העוסקת בשימוש בכלים כלכלים למטרות גיאופוליטיות. במקום שמדינה תשלח טנקים וחיילים לכבוש שטח, היא יכולה לשלוח מהנדסים וכסף כדי לקנות את הגישה שלה לשטח. במקום להילחם נגד מדינה בשביל השפעה עליה, מדיניות מחושבת של סחר והשקעה יכולה להביא מדינה להיכנס תחת השפעתנו מבלי שירינו כדור אחד.
גיאו-כלכלה בעצם לוקחת כלים שבאים מהתחום הכלכלי, כלים שבדרך כלל מיושמים תחת ההיגיון הכלכלי של משחק סכום חיובי – אני נותן לך ערך בשביל שתיתן לי ערך ושנינו מתעשרים – ומשתמשת בהם בתחום הגיאופוליטי, בו ההיגיון הוא ההיגיון הפוליטי של כוח, של משחק סכום אפס – אם לך יש יותר כוח בהכרח שלי יש פחות כוח. המדינה שהכי מוכרת לנו מהתחום הזה היא סין, שמשתמשת בהשקעות בשביל להשיג יעדים אסטרטגים, אם זה בסיס צבאי בקרן אפריקה, לחץ על מדינות שלא להכיר בטאיוואן, אבטחת אספקה של נפט מאנגולה וברזיל ועוד. הסינים מנהלים מזה 20 שנה מדיניות חוץ שהכלים שלה הם בעיקר גיאו-כלכלים, נמנעת מלהשתמש בכוח צבאי כדי ללחוץ על מדינות לעשות כרצונה. הודות לשוק העצום של סין והכסף הרב שלה, הפעילות הגיאו-כלכלית שלה הייתה יעילה מאוד בלבסס את סין ככוח מתחרה לארה״ב. כמובן, עם משבר הקורונה והחוק לביטחון לאומי בהונג קונג, בייג׳ין מאבדת חלק מהנכסים שהשיגה בשני העשורים האחרונים [ראו כאן] – אך זה לא מבטל את החשיבות והיעילות של גיאו-כלכלה כדרך לקדם יעדים גיאופוליטיים ללא שימוש בכוח צבאי.
הבעיה של ישראל שתפיסת הביטחון שלה לא רק מתעלמת מגיאו-כלכלה, אלא מכחישה את הרלוונטיות שלה בתוקף. ההנחה שעומדת בבסיס תפיסת הביטחון היא שהערבים לא יפסיקו להילחם אתנו עד ״שיתייאשו״ – על כן שיקולים רציונליים של שגשוג כלכלי, מסחר ופיתוח טכנולוגי אינם רלוונטיים להם. כפי שז׳בוטינסקי עצמו כתב: הערבים לא יוותרו על ארץ ישראל עבור פרוסת לחם עם חמאה. אם אני מניח שהיריב שלי לא מחפש לקדם את עצמו כלכלית, אם אני מניח שהוא יסרב לכל קשר עמי חוץ מקשר מלחמה, הרי שגיאו-כלכלה אינה רלוונטית.
ההנחה הזו הייתה נכון לראשית המדינה, כשהמדיניות הערביות עדיין לא השתלבו בכלכלה הגלובאלית ואנחנו לא יכולנו להציע שום הצעה כלכלית. היום בשנת 2020 ישראל היא מרכז כלכלי, תעשייתי וטכנולוגי חשוב באזור, ומדינות ערב ברובן שולבו בכלכלה הגלובאלית. הן אינן עוד יכולות לשמור על שקט בקרב האוכלוסייה שלהן מבלי להציעה לה תעסוקה. אפילו ערב הסעודית העשירה כבר לא יכולה להסתמך על רווחים מנפט כתחליף לכלכלה עובדת [מקור]. הצורך של מדינות ערב בשיפור כלכלי, יחד עם הכוח הכלכלי שלנו, משמעותו שגיאו-כלכלה חייבת להיכנס לתפיסת הביטחון הלאומי של ישראל, ולהיות חלק מסט הכלים שיש לירושלים לקידום האינטרסים האסטרטגיים שלה. אני מאמין גם שיש כבר מי שמבין זאת – ראש הממשלה בנימין נתניהו.
הגישה האסטרטגית של נתניהו
בפרק 24 של ״המשחק הגדול״ מיולי 2018 הצגתי את הגישה האסטרטגית של נתניהו ליחסי חוץ [כאן], איך הוא רואה את מקומה של ישראל בעולם ומה הבסיס של כוחה. נתניהו מחזיק בגישה ריאליסטית, הרואה את היחסים הבינלאומיים כפועל יוצא של האינטרסים הלאומיים של המדינות השונות. נתניהו מאמין שאם ישראל רוצה לבסס את עצמה בעולם, עליה לעשות זאת על בסיס של כוח ואינטרסים, כוח ואינטרסים שיתבטאו בסופו של יום גם בהסכמים. נתניהו אבל כופר ברעיון שהסכמים יוצרים מציאות.
ד״ר יגיל הנקין במאמר מעולה ב״שילוח״ בשם ״מה יבטיח את קיומנו״ מראה שנתניהו חוזר בגישה הריאליסטית שלו לתפיסה האסטרטגית של ז׳בוטינסקי ובן גוריון, ועוזב את הגישה הרואה בהסכמים מדיניים כמטרה בפני עצמה של האסטרטגיה הלאומית. לפי ד״ר הנקין ישראל נעה לאורך שנות קיומה בין שתי גישות אסטרטגיות: אסטרטגיה של שיתוף פעולה ואסטרטגיה של הסכמים. אסטרטגיה של שיתוף פעולה אפיינה את המדינה עד הסכם הביניים עם מצרים ב-1975. במסגרת האסטרטגיה זו ישראל הסתמכה על כוחה בלבד לשם קיום קיר הברזל, וחיפשה שיתופי פעולה המבוססים על אינטרסים משותפים, שיתופי פעולה גלויים וחשאיים כאחד. בגישה הזו הסכמים הם פועל יוצא של מציאות קיימת כבר בין הצדדים, וההסכם הרשמי בא לחזק ולהעמיק את היחסים הידידותיים שיש בין הצדדים.
לעומת זאת, אסטרטגיה של הסכמים רואה בהסכמים את המחוללים של מציאות רצויה, מהווים את השלב הראשון בדרך לשינוי אסטרטגי. באסטרטגיה של הסכמים ישראל מבצעת מיקור חוץ של ביטחונה למעצמה זרה – ארה״ב – והיא סומכת עליה שתגן על ישראל מהמרחב סביב ובשביל להפוך הסכמים בכתב למציאות בשטח. בגישת ההסכמים ישראל אינה עוד רואה בשלום תוצאה של השלמת הערבים עם קיומנו כאן, אלא השלום הוא-הוא שיביא לערבים להשלים עם קיומנו כאן, כלומר הסכמי השלום יחוללו את ההשלמה הערבית שלכאורה הייתה אמורה להיווצר באופן ספונטאני לנוכח ״קיר הברזל״ של כוח המגן העברי.
אפשר להבין את הצורך הפסיכולוגי באסטרטגית הסכמים לנוכח הפסיביות המדכאת של ״קיר הברזל״. במקום להמתין שהערבים ירימו ידיים וישנו את דעתם, הסכמי השלום נועדו ליצור את השינוי התודעתי, ולהביא לאותה מטרה שאליה חתר גם ״קיר הברזל״: השלמה של המרחב הערבי עם קיומנו. הדבר לא שונה מהניסיונות האמריקנים במהלך המלחמה הקרה לחפש בכל שינוי נוסח או מחווה של הסובייטים הוכחה לשינוי במנטאליות שלהם ולסיומו של העימות הבין-גושי – לאנשים ומדינות קשה להשלים עם מצב סטטי של עימות מתמיד בו מצפים מהצד השני לשנות את דעתו. בזמן המלחמה הקרה קמה ״האסכולה הפסיכולוגית״ כפי שקיסינג׳ר קורא לה [״דיפלומטיה״, עמ׳ 688], שטענה שיש לנקוט בצעדים ידידותיים עם בריה״מ בשביל לחזק את הגורמים ״המתונים״ בה לעומת הגורמים ״הקיצוניים״. התיאוריה הייתה שע״י מחוות ידידותיות לסובייטים האמריקנים יוכלו לבוא אתם במשא ומתן, בדומה לתיאוריה בנוגע להורדת משטר הסנקציות על איראן. הבעיה שכמו עם איראן אף אחד לא דיבר על מה בדיוק יש לשאת ולתת עם אותם ״גורמים מתונים״.
גישת ההסכמים רצתה לחולל שינוי בעולם הערבי שיכיר בנו ויתחיל אתנו בדיאלוג, אך מבלי לענות על השאלה מה בדיוק אמור להכיל הדיאלוג הזה – מה האינטרס שלנו ביחסים דיפלומטיים עם פקיסטן או תימן? איך האינטרס הלאומי שלנו יקודם ע״י היחסים עם העולם הערבי? מהו בכלל האינטרס הלאומי שלנו? כל השאלות האלו לא זכו למענה. הציפייה הייתה שההסכמים יביאו ל״מזרח תיכון חדש״ ואתו לשינוי יסודי בכל מערך הכוחות והכלכלה באזור. זה לא קרה.
עם אינתיפאדת אל-אקצא גישת ההסכמים נזנחה והאסטרטגיה הישראלית החלה לנוע שוב לכיוון של שיתוף פעולה. נתניהו מחזיק בגישה הרואה בהסכמים פועל יוצא של מציאות האינטרסים בשטח, ולכן שואף לשנות את מערך האינטרסים כך שיתמכו בקיומה ובשגשוגה של ישראל, מערך שבאופן טבעי יביא גם להסכמים בינה ובין שכנותיה. משום גישתו הריאליסטית למדיניות החוץ נתניהו מאמין ששינוי מערך האינטרסים יכול להיות רק ע״י הגדלת כוחה של מדינת ישראל, כוח שלתפיסתו מורכב מארבע רכיבים:
הראשון הוא כוח צבאי, הבסיס לקיומה של מדינת ישראל. הכוח הצבאי מנוהל ע״י מערכת הביטחון ובמרכזה צה״ל, האחראי על הכשרת כוח האדם הדרוש, רכש ופיתוח מערכות לחימה ותרגול מספק. בתפיסת הביטחון של ישראל הכוח הצבאי הוא כוחה של ישראל, והוא הכוח היחיד שיכול להביא את הערבים להשלים עם קיומנו. בגישתו של נתניהו הכוח הצבאי הוא רק המרכיב הראשון.
המרכיב השני הוא כוח כלכלי, שניתן לאמוד אותו בתמ״ג או תמ״ג לנפש. נתניהו בדרך כלל מדגיש את החשיבות של משק משגשג לבנייתו וקיומו של כוח צבאי משמעותי, אולם ברור מהפעילות הישראלית בשטח שהוא לא רואה את הכוח הכלכלי רק כמרכיב בשירות הכוח הצבאי, אלא גם ככוח בפני עצמו, בהתאם לתפיסה הגיאו-כלכלית.
דוגמה אחת לכך היא הסכם הזרמת הגז שנחתם בינינו לבין מצרים ב-2019 [מקור]. העובדה שמשק הגז של מצרים יהיה תלוי בגז ישראלי משמעותה שלישראל יהיה כלי גיאו-כלכלי להפעיל נגד כל משטר עוין בקהיר. ודאי, מצרים אם תצטרך תוכל לייבא גז נוזלי ממקורות אחרים, אך במקרה של עימות עם ישראל ספק אם יהיה לה את עתודות מטבע החוץ [ראו כאן] כדי לרכוש גז נוזלי שיהיה יקר יותר מהגז הטבעי הישראלי. חיבור הגז בינינו למצרים גם נותן לה סיבה חיובית לשמור על קשרים טובים עמנו, בשביל לעזור לה בשאיפתה להפוך למרכז גז אזורי.
הדוגמה של קו הגז למצרים היא דוגמה טובה איך כלי גיאו-כלכלי נותן מענה לסיכון צבאי. בתגובות שקיבלתי על הניתוח של ההתחמשות המצרית היה קל לראות שהקו המשותף לרבות מהתגובות שהן אינן רואות במצרים משהו מעבר לכוח צבאי, מתעלמות לחלוטין מהכלכלה המצרית וחולשתה. זה מובן אבל אם אנו לוקחים בחשבון שהגישה הנפוצה בארץ היא להתייחס למדינות סביבנו דרך קנה האקדח: אין כלכלה, אין תעשייה, אין מדיניות – יש רק טנקים וחיילים והאם הבחור בצד השני יכול לירות בי. אם כן – אם הוא יכול, אפילו אם הוא לא רוצה – המענה חייב להיות צבאי. הדגש הוא צבאי, המטרה היא לשנות את מאזן הכוח הצבאי.
אולם הגישה הזו שטחית, גם למצרים וגם לכמעט כל מדינה אחרת. במצרים הצבא כפי שראינו הוא גוף עסקי עם טנקים, מחזיק באינטרסים כלכלים ברורים. הכלכלה המצרית רגישה למחירים של סחורות ואין לה את עתודות המט״ח להחזיק תחת משטר סנקציות. המצרים רוצים לבנות את כוחם, אך הם מבינים שבנייה כזו לא יכולה להיעשות רק על-ידי כוח צבאי, אלא גם ע״י בנייה כלכלית. זה אומר שהם רגישים לכלים גיאו-כלכלים, וישראל יכולה להשתמש בסט כלים רחב יותר מרק כלים צבאיים כדי לשנות את מערך האינטרסים של מצרים כך שיתמוך בהסכם השלום עם ישראל וביחסים טובים אתנו.
אותו הדבר נכון גם לאיחוד האמירויות. אם בשביל נרמול היחסים ישראל הייתה צריכה להסכים למכירת מטוסי אף-35 לאיחוד האמירויות – זה מהלך כדאי. אנו משיגים גישה להון שדרוש לענפי התעשייה שלנו, מקדמים שיתופי פעולה בתחום המחקר והטכנולוגיה, ומקבלים שותף חשוב בבלימה של הציר האיסלמיסטי של קטאר-טורקיה-האחים המוסלמים. אגב, שותף חשוב גם מול המצרים, שתלויים בתמיכה הכלכלית של איחוד האמירויות.
אם אבל נבחן את היחסים רק דרך נקודת המבט הצרה של הביטחון הצבאי, המהלך עם האמירויות יראה כשגיאה אסטרטגית, גם מפני שנקודת המבט הצבאית לא לוקחת בחשבון את היתרונות ביחסים כלכלים מלאים, וגם מפני שנקודת המבט הזו רואה ביתרון האיכותי צורך אסטרטגי. הבעיה שנקודת המבט הזו יוצרת דילמה, בין סכסוך מתמיד עם שכנינו או הסכמה לשחיקת היתרון האסטרטגי שלנו ברגע שיקבלו מערכות לחימה אמריקניות. הפתרון היחיד לדילמה הזו הוא להמשיך ולהגדיל את ההוצאה הצבאית של ישראל, כלומר שבמקום שהנרמול יוריד את העול הצבאי על המשק, הוא רק יגדיל אותו – כי צה״ל יצטרך עוד ועוד תקציבים בשביל להתחרות עם הידידות-יריבות החדשות שלנו.
גישה הוליסטית יותר, הרואה בכלכלה כוח לא פחות חשוב מכוח צבאי , מבינה שיחד עם נרמול היחסים נפתחות אפשרויות חדשות להשפעה על המדינה השנייה, כשהמטרה היא לחזק ולהעמיק את היחסים הידידותיים בינינו. נכון, סחר בין מדינות אינו עֲרוּבָּה שלא תהיה ביניהן מלחמה – רוסיה וגיאורגיה סחרו ועדיין סוחרות זו עם זו. כך גם גרמניה הנאצית ובריה״מ. אולם סחר, ביחד עם דיאלוג מדיני, ביחד עם קשרי מחקר וטכנולוגיה, ביחד עם בסיס כוח קשה איכותי, יכולים לשמור את המדינה ביחסים טובים אתנו, גם אם ממשל ידידותי לנו יתחלף בממשל עוין.
המרכיב השלישי הוא הכוח הטכנולוגי, תעשיית ההיי-טק הישראלית, החדשנות והפיתוחים שלה. המרכיב הטכנולוגי הוא פועל יוצא של המערך הצבאי האיכותי של ישראל, יחד עם כלכלת שוק דינמית והשקעה ממשלתית בחינוך ותשתיות. הכוח הטכנולוגי הוא כנראה היום אחד המרכיבים הכי חשובים במשיכה שיש למדינות שונות לישראל. כל מדינה שרוצה להיות רלוונטית במאה ה-21, שרוצה שהכלכלה שלה תוכל להתחרות בעולם גלובאלי ומתקדם טכנולוגית, חייבת גישה לפיתוחים מתקדמים, חייבת גישה לחדשנות טכנולוגית, חייבת יכולות מתקדמות בתחומים של בינה מלאכותית, רובוטיקה, הגנת סייבר ועוד. יש גם מדינות שצריכות טכנולוגיות בתחום המים, אנרגיה מתחדשת וטיפול בשפכים בשביל עצם ההישרדות שלהן – שינויי אקלים מאיימים על חיותן של מדינות כמו מצרים [מקור], גרמניה [מקור] ואיראן [מקור].
הכוח הטכנולוגי גם מזין ומחזק את הכוח הכלכלי והכוח הצבאי, מושך למדינת ישראל הון ונותן לצה״ל כוח אדם איכותי וסביבה טכנולוגית מתקדמת לשם שמירת היתרון האיכותי. הכוח הטכנולוגי, יחד עם הכוח הצבאי והכוח הכלכלי, מהווים משולש כוחות שהופך את ישראל בו זמנית למדינה שמושך להיות עמה בקשרים חיוביים ולהירתע מעימות נגדה. הכוח הצבאי מעלה את המחיר לעימות אתנו. הכוח הכלכלי והכוח הטכנולוגי מעלים את הכדאיות של יחסים עמנו.
מעל שלושת הכוחות האלו ניצב הכוח האחרון: הכוח המדיני. נתניהו מכיר בחשיבותם של הסכמים מדיניים לשם קידום היחסים הידידותיים בינינו למדינות אחרות ועיגון יחסי השלום בתוך המסגרת החוקית של החוק הבינלאומי. הסכמים הם חשובים – כשהם באים לקדם אינטרסים ומגמות שכבר נמצאים בשטח. כפי שתיארתי בניתוח של איחוד האמירויות [כאן], הסכם נרמול יעמיק ויחזק את היחסים בינינו, פותח אפשרויות חדשות לצרכנים, יזמים ומשקיעים בשתי המדינות.
הכוח המדיני הוא היכולת של ישראל להביא מדינות להיקשר עמה בהסכמים, והיכולת של ישראל לפעול בזירה הבינלאומית בשביל להביא מדינות אחרות לעבוד עמה. הכוח המדיני מתבטא במעמד שלנו בפורומים בינלאומיים, ביכולת שלנו להשיג שיתוף פעולה עם מדינות אחרות ולקדם את האינטרסים שלנו ללא הצורך בהפעלת כוח צבאי. הכוח המדיני עוזר לנו לנטרל החלטות נגדנו באו״ם, לקדם דיאלוגים אסטרטגים עם מדינות ולהביא את המעצמות להכיר באינטרסים שלנו. הכוח המדיני נשען על שלושת הכוחות האחרים מצד אחד, ומצד שני מחזק אותם ע״י אמנות והסכמים.
ביחד ארבע הכוחות הם הכוח של מדינת ישראל. רק מתוך השקפה כזו אפשר להתרומם מעבר לדילמת העימות התמידי או השחיקה ביתרון האיכותי, לפעול באופן יזום לקדם את נרמול היחסים אתנו ולבסס את עצמנו בזירה הבינלאומית לא רק בכוח הזרוע. ע״י הסכמי סחר, שיתופי פעולה מדעיים וטכנולוגים, סיוע הומניטרי וצבאי, ישראל תוכל למשוך אליה את המדינות שרוצות לשגשג במזרח התיכון ולהביא את הציבור הערבי להבין שהוא המפסיד הגדול בהיעדר יחסים אתנו. כן, זה לא יקרה בלילה. כן, תמיד יהיו קיצוניים שירצו ג׳יהאד – אך עם הצניחה בביקוש לנפט, עם היציאה של ארה״ב מהאזור, העולם הערבי יצטרך אותנו בשביל לשרוד ולשגשג במאה ה-21. אנחנו לא צריכים לחכות לו שישלים אתנו ואנחנו גם לא צריכים להתחנן לשם כך – נרמול היחסים הוא אינטרס משותף של שני הצדדים.
האתגרים הבאים של ישראל
דיברנו על הבעיה בגישה הצרה של ישראל לביטחון הלאומי. דיברנו על איך כלכלה יכולה להיות כלי אפקטיבי בשביל להשיג יעדים גיאופוליטיים. עסקנו בגישה של נתניהו ליחסי חוץ, ואיך תפיסה הוליסטית יותר של הכוח הלאומי נותנת לנו לפתור את סוגיית ה-F-35 ע״י שקילה של איבוד היתרון האיכותי מול חיזוק הכלכלה, הטכנולוגיה והכוח המדיני שלנו.
אני רוצה בחלק האחרון של הניתוח להשתמש בתפיסה ההוליסטית של הכוח הלאומי בשביל להאיר גם על הדילמות האסטרטגיות שלנו פנימה, על סדרי העדיפות הלאומיים והאתגרים שישראל תצטרך להתמודד אתם בשביל להבטיח את כוחה ואת שגשוגה. כל עוד אנחנו בנקודת המבט הצבאית הצרה, הרי שהאתגרים אתם ישראל צריכה להתמודד הם צבאיים בעיקרם: איראן גרעינית, טרור בעזה, חיזבאללה בצפון. מנקודת המבט הרחבה יותר אנחנו מבינים שכפי שחשוב למנוע מאיראן נשק גרעיני, כן חשוב להתמודד עם האיומים על המשך הצמיחה של המשק הישראלי: עול רגולטורי וביורוקרטי כבד על המגזר הפרטי, תעסוקה נמוכה בקרב חרדים וערביים, יכולת טכנית נמוכה בקרב עובדים בענפי השירותים והתעשייה בישראל, והיעדר השקעה בתשתיות תחבורה ותקשורת.
על בסיס מה אני קובע שדווקא אלו האתגרים שיש להתמודד אתם?
דו״ח של מכון Brookings מאפריל השנה מראה שעיקר הצמיחה בתמ״ג של המשק הישראלי מאז סוף האינתיפאדה השנייה היה הודות לעלייה בשיעור התעסוקה בישראל, במיוחד בקרב השכבות החלשות [מקור]. הקיצוץ בקצבאות, יחד עם תוכניות תעסוקה, עודד אנשים להיכנס לשוק העבודה ולהגדיל את ההכנסה הפנויה שלהם, מה שתרם לרווחה שלהם ותרם לעלייה בתוצר הלאומי של ישראל. הבעיה שלפני הקורונה התקרבנו לרוויה בתעסוקה בקרב יהודים לא חרדים, אך מבלי לשפר משמעותית את התעסוקה בקרב החרדים והערבים.
נוסף על כך, הפרודוקטיביות בישראל לא מצליחה לסגור את הפער מול ה-OECD, וודאי מול המדינות המתקדמות בו. מאז 2010 הפרודוקטיביות לשעת עבודה בישראל צמחה בכמעט 10%, אך עדיין מהווה רק 75% מממוצע ה-OECD, יחס עליו היא שומרת מאז שנת 2000. פרודוקטיביות נמוכה, יחד עם תעסוקה נמוכה בחלק מהמגזרים בחברה הישראלית, משמעותה שעם הזמן הצמיחה בתמ״ג לנפש בישראל תאט, כוח הקנייה של המשק הישראלי יעמוד במקום, וכוחה הכלכלי של ישראל לא ידביק את הצרכים הצבאיים והחברתיים שלנו. האתגר האסטרטגי בשביל ישראל הוא להמשיך ולהגדיל את התמ״ג לנפש, כך שהכוח הכלכלי שלנו לא ייחלש.
בשביל להבהיר עד כמה חשוב שתהיה לנו כלכלה משגשגת כדאי לזכור, וזו עוד נקודה שתפיסת הביטחון הצרה מפספסת, שמדינה בגרעון תמידי ועם דירוג אשראי גרוע תלויה מאוד בהלוואות חיצוניות. העצמאות האסטרטגית שלנו מול ארה״ב, מול רוסיה ומול סין תהיה תלויה ביכולת שלנו לממן את החובות שלנו בשוק החופשי ולא להיות תלויים בהלוואות מהמדינות האלו או ממוסדות בינלאומיים כמו קרן המטבע הבינלאומית (IMF). גרעון תקציבי כרוני, התנהלות פיננסית לא אחראית, הם לא פחות איומים על ביטחוננו מהתנהלות צבאית לא נכונה או התחמשות על הגבול שלנו.
הדו״ח של מכון Brookings מציע מספר פתרונות להעלאת הפרודוקטיביות בישראל, פתרונות שגם ה-OECD המליץ עליהם למדינת ישראל [מקור]: ראשית, צמצום העול הרגולטורי והביורוקרטי בישראל. אנחנו יכולים לחשוב על העול הזה כעלות נוספת שמוטלת על עסקים בישראל, שמייקרת את הפעילות שלהם. ככל שהעלות הזו גדלה, כן עסקים יעדיפו לא לצמוח, להימנע מרכישת ציוד ולהעסיק פחות עובדים. יש מספר דרכים לצמצם את העול הרגולטורי, לדוגמה ע״י ריכוז ופישוט של תהליך קבלת רישיון עסק לעסקים חדשים.
שנית, הגדלת ההשקעה בתשתיות ציבוריות, במיוחד תחבורה ותקשורת. כפי שחלקנו גילינו כשעברנו לעבוד מהבית, תשתית האינטרנט בישראל – ובאותה מידה גם תשתית הסלולר – היא לא מספקת בחלק מהמקומות. כן, לחלקנו יש גישה לסיב אופטי – אך מדובר רק ב-22% מכלל משקי הבית בישראל [מקור]. כמו תשתית האינטרנט, גם התחבורה בישראל צריכה השקעה מאסיבית בשביל לשפר אותה ולעמוד בקצב גידול האוכלוסייה. הממשלה בשנים האחרונות אכן עשתה מספר פרויקטים משמעותיים שמטרתם לשפר את מצב התחבורה בארץ, ואסור שהקצב יירד. שיפור בתחבורה, במיוחד במרכזים העירוניים של ירושלים, חיפה, תל אביב ובאר שבע תתרום לפעילות הכלכלית ותעזור בהגדלת הפרודוקטיביות של המשק [מקור].
שלישית, שיפור ההכשרה המקצועית של עובדים ערבים וחרדים בשוק העבודה. בעיית הפרודוקטיביות של המשק הישראלי היא לא בענף ההיי-טק, אלא בענפי שירותים ותעשייה שמסתמכים בעיקר על עובדים בשכר נמוך, עובדים בשכר נמוך שחלק מהסיבה שהם בכלל בשכר נמוך הן היכולות הטכניות הנמוכות שלהם. השכלה היא פקטור משמעותי בהכנסה של אדם בישראל – עבור משקי בית ערבים, שיפור השליטה בשפה העברית ועידוד השכלה אקדמית יכולים לתרום להגדלת ההכנסה שלהם. הערבים מהווים כמעט 20% מהאוכלוסייה בישראל, אך משק הבית הערבי תורם בממוצע לתמ״ג רק חצי ממשק הבית היהודי הלא חרדי [מקור]. אני מרגיש טיפה דביל שאני צריך בכלל לומר זאת אך שיפור המצב של האוכלוסייה הערבית לא קשור לימין או שמאל – הוא הכרחי אם אנחנו רוצים להמשיך בצמיחה של המשק הישראלי.
אצל החרדים לימודי מתמטיקה ואנגלית יוכלו לשפר את אפשרויות התעסוקה וההכנסה של עובדים מהמגזר, ויחד עם תוכניות העסקה לשפר את אחוז הגברים והנשים בקרב המגזר החרדי שמצטרפים לשוק העבודה. אני יודע שיש עוקבים חרדים בפל״ג ואני ודאי מודע לכך שיש, לצערי, עליהום על המגזר החרדי, בדומה לעליהום שיש גם על המגזר הערבי. אני לא אומר את הדברים מתוך עוינות חלילה לעולם התורה ואני בטח לא כותב את הדברים מהיעדר היכרות עם החברה החרדית – יש לי חברים ובני משפחה חרדים. אני מכיר את עולם הישיבות, אני מכיר את הקהילות. הדברים באמת נאמרים מתוך דאגה לביטחון ושגשוג ישראל, שתלוי ביכולת של המשק לצמוח. לימודי אנגלית ומתמטיקה, הכשרה אקדמית מסוימת, יכולים לעזר להוציא רבים ממעגל העוני ולאפשר לאלה שעובדים כבר להגדיל את משכורתם ע״י השתלבות במשרות כדאיות יותר.
סיכום
ישראל אינה צריכה עוד להסתכל על הביטחון שלה ועל מקומה בעולם רק דרך קנה האקדח. עם השתלבות הכלכלות הערביות בכלכלה הגלובאלית, עם התחזקות המשק הישראלי והפיכתו למוקד משיכה גלובלי, ביטחון ישראל כבר לא נשען רק על הכוח הצבאי שלנו, אלא גם על הכוח הכלכלי, הכוח הטכנולוגי והכוח המדיני שלנו. הכוח הכלכלי, הטכנולוגי והמדיני יעזרו לנו לבסס את מקומנו במרחב הערבי, ולהגדיל את כוחנו בזירה הבינלאומית.
אולם זה לא יקרה אם ישראל לא תתמודד עם האתגרים המאיימים על המשך צמיחת המשק. מתוך תפיסה רחבה של הביטחון הלאומי קל יותר להבין מה צריך להיות סדר היום הלאומי: שיפור תשתיות, שיפור החינוך בקרב מגזרים עם הכנסה נמוכה, הורדת העול הרגולטורי והביורוקרטי על עסקים. אלו לא נושאים חשובים רק כי ״כלכלה חשובה״. אלו נושאים חשובים כי הביטחון והשגשוג הלאומי שלנו תלויים בהם. הביטחון הלאומי הוא לא רק צבא – הוא גם רמת תשתיות והון אנושי.
זו אולי הנקודה הכי חשובה שאני רוצה שתיקחו מהניתוח היום, כל אחד מכם לחייכם האישיים: יש הלך רוח בקרב מערכת הביטחון ויוצאיה המדבר על התחרות בין ״האתוס הצבאי״ ל״אתוס האזרחי״ ועל התחרות בין צרכי הצבא לצרכי החברה האזרחית. לתפיסתה של מערכת הביטחון צריך להכיר בדרישות ״האזרחיות״ מפני שאחרת האזרחים יפגינו – זו הסיבה לעשות שינויים בצבא, לא מפני שיש לדרישות האזרחיות ערך שווה לדרישות הצבאיות.
אני רוצה לחלוק אנקדוטה אישית שאולי תבהיר את הדבר, אירוע שהפריע לי מאוד כששירתי בצבא (השתחררתי כסרן מחיל האוויר אחרי כמעט 6 שנות שירות): בפברואר 2017 השתתפתי באירוע ״חיל אוויר ואקדמיה״ שמביא מרצים ואנשי שם מהחברה האזרחית להציג רעיונות ופיתוחים בפני בכירי חיל האוויר. האירוע בו השתתפתי ב-2017 עסק בחדשנות ישראלית, והגיעו אליו יזמים ומפתחים שהציגו פיתוחים שלהם בתחומים כמו תחבורה שיתופית, אינטליגנציה מלאכותית, הדפסת תלת ממד ועוד.
בסוף האירוע קם בכיר בחיל האוויר לסכם ורוח הדברים שלו הייתה זו: כל מה שאתם – היזמים – עושים הוא נחמד, אך בסוף מה שחשוב זה שחיל האוויר מגן עליכם. בלי צה״ל כל הפעילות הזו חסרת משמעות.
יש הרבה דרכים לשרת את המדינה. יש הרבה דרכים לתרום לאחרים. אתם אפילו לא חייבים לרצות לתרום להם כדי לעשות זאת. אחד הדברים שאני הכי גאה בהם הוא ש״המשחק הגדול״, שפל״ג, מושך אליו אנשים מכל תחומי החיים: יש בעוקבים תלמידי תיכון, חיילים בשירות סדיר, סטודנטים ומרצים באוניברסיטה. יש רופאים, יש מתכנתים, יש יזמים, יש מנהלי תיקי השקעות, יש מדריכי טיולים. אני לא יודע מה הביא כל אחד מכם לעשות את מה שהוא עושה ואני יודע שאתם לא צריכים אותי לאשר או לתמוך במה שאתם עושים – לכל אחד מאתנו יש האידיאלים שלו, את הרצון שלו והאופן שבו הוא רוצה לחיות את חייו. אני לא בא חלילה להתערב בכך, ואני לא בא חלילה להגיד מה נכון או לא נכון. אני רק רוצה להגיד את זה, להדגיש את הנקודה הזו: כוחה של ישראל הוא לא רק צבא. אנחנו צריכים להפסיק עם סדר היום הלאומי של ״ביטחון וכל השאר״. הביטחון והשגשוג שלנו כאן תלוי ביכולת שלנו לתת כלים לחלשים לשפר את חייהם, ולתת לחזקים למצות את הפוטנציאל שלהם. אנחנו כולנו כאן באותה סירה – ערבים ויהודים, חרדים וחילונים, שמאל וימין. יש כבר צעדים חשובים שאנו עושים לשפר את מצבנו ויש עוד צעדים שנדרש לעשות. וזה הכול תלוי אם נבין ״שהאתוס האזרחי״ חשוב לביטחון ישראל לא פחות מ״האתוס הצבאי״. תודה לכם על ההקשבה.
