תיקון עולם: מדיניות החוץ של נתניהו והשלב הבא

להורדת הפרק – קישור.

גם ב-itunes: קישור.

תאהבו אותו, תשנאו אותו, תעריצו או תבוזו לו – ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו הוא דיפלומט פנטסטי. הפרק היום מוקדש ללימוד מדיניות החוץ של נתניהו (כן, יש כזו) ומה השלב הבא שנדרש בשביל לשדרג את מעמד ישראל בעולם. נדבר על machtpolitik, העוצמה הטכנולוגית שלנו ומדוע ישראל צריכה לפתוח את הארנק לסיוע בינלאומי. בואו נתחיל.

התבשרנו החודש שמכון המחקר האמריקאי US News and World מיקם את ישראל במקום ה-8 מבין המדינות החזקות בעולם. מכון המחקר הזה מבצע דירוגים רבים, כולל של מדינות ומדרג מדינות בכמה מדדים, כמו השפעה תרבותית, יזמות, איכות חיים וחוזק. כל אחד מהמדדים מורכב מכמה קטגוריות, שבכל אחת המדינה מקבלת דירוג. במדד החוזק הקטגוריות הן: כוח צבאי, בריתות בינלאומיות, השפעה כלכלית, השפעה פוליטית ומנהיגה. ישראל קיבלה ציון כמעט מקסימאלי בכוח הצבאי, עם ציונים גבוהים גם בבריתות בינלאומיות והשפעה פוליטית.  ישראל על-פי המכון היא כוח צבאי עם השפעה פוליטית, אולם היא איננה מנהיגה (קיבלנו ציון של 2.3 מתוך 10) או משפיעה כלכלית (קיבלנו 3 מתוך 10).

הניקוד בקטגוריות הללו מעיד על בעיה במדיניות החוץ שלנו, בעיה שטיפה נעלמה נוכח ההצלחה בשנתיים האחרונות של ראש הממשלה שלנו. ואני רוצה להבהיר להמשך הדיון: אני לא מנסה לזלזל או להקטין את הישגי נתניהו. הם מרשימים. בשנתיים האחרונות ראינו עליה לרגל של ראשי מדינה אלינו וביקורים היסטוריים של נתניהו במדינות העולם. ביקורו של מודי בארץ, הביקורים ההיסטוריים של נתניהו בדרום אמריקה, אפריקה וסינגפור וקיום המפגש השנתי של קבוצת וישגרד בארץ הן רק כמה דוגמאות להצלחות הדיפלומטיות של נתניהו. ההצלחות האלו הן כנראה שהביאו לנו את הניקוד הגבוה בהשפעה פוליטית ובריתות בינלאומיות. אז למה בכל זאת אנחנו לא נתפסים כמנהיגים? למה עדיין מעמדנו בזירה הבינלאומית מעורער? טוב, מפני שאנחנו לא משקיעים מספיק בשביל לקנות מעמד כזה. אנחנו נוקטים בגישה הריאליסטית, אך מסרבים ללכת גם מעבר לאינטרסים הצרים שלנו. מדיניות החוץ הריאליסטית של נתניהו היא טובה, אך מוגבלת. אולם לפני שאסביר איך לשדרג אותה, צריך קודם לשאול – מהי בכלל הגישה הריאליסטית?

ריאליזם

הגישה הריאליסטית רואה את היחסים הבינלאומיים כתחרות בין מדינות על כוח. כל מדינה מתחרה בכל מדינה בשביל מירב הכוח שהיא יכולה להשיג. כל מדינה מעוניינת להשיג עליונות צבאית, כלכלית, טכנולוגית ומדינית לעצמה, תוך שהיא מאיימת על מדינות אחרות צבאית, כלכלית, טכנולוגית או מדינית. אם זה נשמע טיפה מחרחר מלחמה, זה מפני שברמה קיצונית גישה ריאליסטית באמת גורמת למלחמה. מלחמת העולם הראשונה היא דוגמה פנטסטית לכך.

מה הוביל למלחמת העולם הראשונה? בין שאר הסיבות, החשש של צרפת מגרמניה ושל גרמניה מרוסיה. צרפת חששה מגרמניה עקב היתרון הדמוגרפי שזו השיגה בתחילת המאה ה-20. ב-1911 לצרפת היו רק 4.4 מיליון גברים בגיל הצבאי של 20 עד 34. לגרמניה היו 7.7 מיליון. נקודת מבט ריאליסטית האמינה שבגלל היתרון המספרי שלהם, הגרמנים ינסו להכריח את צרפת למסור להם את צפון אפריקה באמצעות פלישה לצרפת עצמה. המאבק בין גרמניה לצרפת על המושבות בצפון אפריקה כבר גרם לשני משברים בינלאומיים – אחד ב-1905 ושני ב-1911. גרמניה לעומתה חששה מרוסיה. גרמניה הסתכלה מהצד בעוד הענק הרוסי הופך יותר ויותר מתועש. האסטרטגים בברלין חששו שברגע שרוסיה תשיג מערכת רכבות טובה מספיק, היא תוכל לרכז במהירות כוחות רבים ולכבוש את גרמניה. גרמניה לכן מיהרה להתכונן לפלישה לרוסיה, בו בזמן שהיא גם מתכוננת למלחמה נגד צרפת.

אם תשימו לב, אף לא אחד מהאסטרטגים בצרפת, גרמניה או רוסיה לא שאל את עצמו "למה לצאת למלחמה" או "מה יהיה מחיר המלחמה". הם פשוט הניחו שמלחמה היא הדבר הנדרש בשביל להשיג עליונות ושכמובן שהאויב שלהם יכבוש אותם אם יהיה בעדו היתרון המספרי או הצבאי. מלחמת העולם הראשונה נולדה בעצם מתוך הפראנויה שיצרה הגישה הראיליסטית.

כמובן, לא הכול רע בגישה הריאליסטית. היא מציעה פשטות בתכנון אסטרטגיה לאומית ובמידה מתונה יכולה להביא אפילו לפריחה בשיתוף הפעולה הבין-לאומי. מונעות ע"י ריאליזם פוליטי מדינות שאינן יריבות ישתפו פעולה בשביל להגדיל את כוחן. כל אחת תתרום לשנייה והקשר המדיני יחזק את שתיהן. זה בדיוק המצב שיש לנו היום במדיניות החוץ של ישראל.

חזק חזק ונתחזק

מדיניות החוץ של נתניהו היא מדיניות ריאליסטית. נתניהו רואה בכוח, בחוזק, כמדד החשוב ביותר להישרדותה והצלחתה של מדינה. כך למשל במכתב שכתב נתניהו לראש הממשלה בן גוריון במסגרת פרויקט של העיתון "מקור ראשון" נמצא המשפט הבא: "כידוע, באזורנו החזק שורד והחלש נידון להכחדה." שימו לב לניסוח: "החזק שורד" בעוד "החלש נידון להכחדה". תיאור דרווינסטי של מערכת היחסים כאן. דברים דומים הוא אמר בפתח מושב החורף בכנסת ב-2011: "במזרח התיכון שלום עושים עם החזק ולא עם החלש. ככל שישראל תהיה חזקה היותר השלום יהיה קרוב יותר." ובשיחה עם חניכי קורס מב"ל אמר ראש הממשלה: "תנאי יסוד לקיומך… תהיה חזק ואל תהיה חלש". חזק – טוב, חלש – רע. הגישה הזו מתבטאת גם בתפיסת בנין הכוח של נתניהו.

נתניהו רואה את העוצמה של ישראל כמורכבת מ-4 עוצמות שונות, שחלקן נובעות אחת מן השנייה וחלקן תלויות אחת בשנייה. שתי העוצמות הראשונות הן העוצמה הכלכלית והעוצמה הצבאית. העוצמה הצבאית אינה יכולה להתקיים מבלי משק משגשג שיממן את ההוצאה הצבאית. משק משגשג לא יוכל להיות ללא הביטחון שמעניקה העוצמה הצבאית. שתי העוצמות האלו קשורות אחת בשנייה – אין עוצמה צבאית בלי עוצמה כלכלית, אין עוצמה כלכלית בלי עוצמה צבאית.

העוצמה השלישית היא העוצמה הטכנולוגית. העוצמה הטכנולוגית נובעת מן העוצמה הכלכלית ומן העוצמה הצבאית. איך? מהנדסים ומתכנתים שהוכשרו בצבא ותרמו לבניין הכוח של צה"ל, יוצאים לשוק היזמי של ישראל. שם היכולות שפיתחו בצבא מביאים לפיתוחים פורצי דרך וסטארטאפים מצליחים. העוצמה הטכנולוגית היא במיוחד חביבה על נתניהו, שמתעניין מאוד בטכנולוגיה ועתידנות. ויש לו ולנו גם סיבות טובות לשמוח. ישראל היא באמת מעצמת היי-טק: יש לנו 4,000 סטארטפים שמגייסים, לנפש, פי 2.5 מההון סיכון שמגייסת ארה"ב ופי 30 מאירופה. 16% מכל הכסף המושקע בהגנת סייבר מגיע לפה, לישראל. חברות ישראליות עובדות על כל דבר שניתן להעלות על הדעת, מחברה שמפיקה מים מאוויר, אחרת שרואה דרך קירות וכלה באחת שעוסקת בהגנה על מכוניות אוטונומית מפריצה ע"י האקרים. ומן העוצמה הטכנולוגית, באה העוצמה המדינית.

מנהיגים מרחבי העולם באים לישראל בשביל ללמוד ולהצטרף לעוצמה הטכנולוגית שיש לנו. דוגמאות לא חסר: ב-2017 במהלך ביקור של נתניהו בסין, הכריזו הוא ונשיא סין על הסכם מסגרת לשיתוף פעולה טכנולוגי ומדעי בין המדינות. בביקורו של נשיא הודו מודי בארץ הוא חתם בין השאר על הקמת קרן חדשנות בסכום של 40 מיליון דולר, כמו גם על שותפות אסטרטגית בתחומי המים והחקלאות. ביוני השנה, לפני פחות מחודש, ישראל ואיטליה הכריזו על שיתוף פעולה בפרויקטים תעשייתים ואקדמים בהיקף של 4.2 מיליון דולר. ויש כמובן עוד מדינות רבות וטובות שמשתפות ורוצות לשתף איתנו פעולה. הן רוצות זאת מפני ששיתוף פעולה איתנו מחזק אותן. הריאליזם הפוליטי מביא לשיתוף פעולה. עתה נותרה רק שאלה אחת: אם כולם משתפים אתנו פעולה, מדוע איננו נתפסים כמנהיגים בזירה הבינלאומית? מדוע אנו עדיין תלויים בווטו האמריקאי ומפחדים שבמקרה של מלחמה בינינו לבין החמאס או חיזבאללה, העולם לא רק יצא נגדנו – אלא אף יטיל עלינו סנקציות?

התירוץ הקל הוא כמובן: "העולם האנטישמי". למה אנחנו לא במועצת הביטחון? אנטישמיות. למה מגנים אותנו במועצת זכויות האדם של האו"ם? אנטישמיות. למה אנחנו לא מנצחים באירוויזיון? אנטישמיות. רק שזה תירוץ שלא מחזיק מים או עוזר לנו באיזו דרך. לא מחזיק מים – כי ניצחנו באירוויזיון ויש לנו הצלחה דיפלומטית. ולא עוזר – כי אם העולם אנטישמי, הכי טוב שנשב בחיבוק ידיים ונחכה מה ילד היום, כי גם ככה לא נוכל לשנות זאת.

אני רוצה להציע הסבר אחר לכך שאנחנו לא מצליחים לעלות לליגה של הגדולות, של מעצבות הזירה הבינלאומית: אנחנו קמצנים ומרוכזים בעצמנו. לא מאמינים?

קמצנות

נתחיל מהקמצנות. ל-OECD יש מדד שנקרא "עזרה רשמית לפיתוח" או ODA, ראשי תיבות של Official Development Aid. ODA הוא סכום הכסף שמדינה מקצה בשביל לעזור למדינות מתפתחות לשפר את הכלכלה והרווחה שלהן. ה-OECD קבע יעד ש-0.7% מהתמ"ג של מדינה צריך להיות מוקצה לסיוע חוץ. על כמה אנחנו עומדים? 0.1%, כשאחרינו רק רוסיה:

ODA OECD

ואנחנו לא ממעטים רק במונחים יחסיים. אנו מוציאים כ-300 מיליון דולר על סיוע למדינות אחרות, פחות מלוקסמבורג שכלכלתה קטנה מזו שלנו פי 5. מי כן מופיע בראש הרשימה? ארה"ב, גרמניה, בריטניה, יפן – כל המדינות שאנו מכירים כמובילות בדעת הקהל העולמית וחלק בלתי נפרד מן הסדר העולמי. למה אתם חושבים שזה קרה? כי הן תורמות לפרויקטים בינלאומיים שמשפיעים על מיליוני בני-אדם. נכון שאנחנו הראשונים לשלוח צוותי חירום לאזורי משבר מסביב לעולם. אך אלו אירועים חד-פעמים. ב-2010 היינו הראשונים לשלוח צוות סיוע להאיטי בעקבות רעידת האדמה. אולם ברגע שהסתיים המאמץ, התקפלנו והותרנו את המדינה לבד. אנחנו רוצים את תמיכת העולם בנו באו"ם, אך כשמדינות כמו טורקיה או האיחוד האמירויות מוציאות מיליארדים על סיוע חוץ, למה שמדינה כלשהי תסתכן בלתמוך בנו? כי זה "הדבר המוסרי לעשות"? ומה עם לדאוג לתקציבים לבית חולים לילדים? זה לא מוסרי?

אבל זו לא רק הקמצנות. זו גם התפיסה האסטרטגית שלנו שאומרת שכל עוד לא מאיימים עלינו, או פוגעים בנו, אנחנו לא נעזור לצד כזה או אחר.  קחו את סוריה. במשך 7 שנים השתוללה שם מלחמת אזרחים אכזרית, שהרגה כחצי מיליון איש והביאה למיליוני פליטים. ובמה אנחנו דגלנו כל אותו זמן? נשב בצד, נעזור קצת לפצועים, נמתין. לא חשבנו אפילו על להפציץ את מחסני הכימיקלים של אסד או ליצור אזורים בטוחים בחסות העוצמה האווירית שלנו. פחדנו שאם נתערב בסוריה, נגרר למלחמה לא לנו. עדיף, ככה חשבנו, לתת לערבים להתיש אחד את השני ושיהיה לשני הצדדים בהצלחה. 7 שנים אחר-כך, המצב האסטרטגי רק החמיר לרעתנו: הרוסים חזרו למזרח התיכון, אסד יושב על כסאו, איראן על הגדר וחיזבאללה זכה בשנים של ניסיון קרב. פחדנו להיגרר למלחמה בסוריה והנה היא מתחילה לזלוג אלינו.

רק שעכשיו, אחרי שהאבק ברובו שקע ומתחילים לדבר על עתידה של סוריה, לנו יש דרישות! שאיראן תצא מכל סוריה ושיכירו ברמת הגולן כשלנו ושיש להתחשב בצרכים הביטחוניים שלנו ויש למנוע נשק אסטרטגי מחיזבאללה. רק על דבר אחד אנחנו לא חושבים: למי אכפת מה אנחנו רוצים? בואו נניח, היפותטית, שפוטין מודיע לנתניהו מחר בבוקר שאיראן זזה מרמת הגולן אך המרחב האווירי של סוריה ולבנון נסגר בפני חיל האוויר הישראלי. מה נעשה אז? נלך להתלונן באוזני טראמפ, שגם ככה שוקל לצאת מסוריה? ומה נציע בתמורה לסילוק איראן מסוריה? את הכרתנו? 7 שנים לא עזרנו לאף צד. 7 שנים לא השקענו בלחסל את אסד או לתוך באסד. אין לנו חייל אחד בסוריה, או כל סימן אחר לסיוע לאיזה מצדדים. אז על בסיס מה אנו דורשים שיקשיבו לנו? כי נכנס לסוריה? לעזה אנחנו מפחדים להיכנס, אז לסוריה?

המערכת הבינלאומית היא מערכת הוגנת, גם אם בדרכה שלה. אתה לא יכול לקבל מבלי לתת. אתה לא יכול להשיג מבלי להסתכן. אם אנחנו רוצים לצאת מתחת כנפיה של ארה"ב ולזכות בתמיכת הקהילה הבינלאומית, הגיע הזמן שגם נתרום לה מעט יותר.

מדיניות חדשה

אם נחליט שאנו רוצים לתרום יותר בשביל להיתרם יותר, אנו צריכים להבין שהדבר ידרוש גם שינוי בסדר העדיפויות הכלכלי. משרד החוץ עמד ועומד בפני מספר קיצוצים תקציביים, העלולים להותיר אותו עם תקציב מצחיק של בערך 1.4 מיליארד ₪ לשנת 2019. למה מצחיק? כי זה פחות מעשירית מתקציב הביטחון המתוכנן לשנת 2019 שיעמוד על 73 מליארד ₪. מה שיקרה הוא שבעוד שמערכת הביטחון תוכל לקנות עוד טילים נגד בלונים, משרד החוץ יתקשה להשיג הסכמה בינלאומית למבצע בעומק הרצועה.

משרד החוץ וסיוע החוץ של ישראל צריכים תקציבים. ישראל צריכה להיות הראשונה לתרום כסף וידע לפרויקטים באמריקה הלטינית, באפריקה, באסיה לתמיכה בחקלאות, ניהול מים, רפואה ואנרגיה ירוקה. את ההשקעה העצומה שלנו בביטחון אנחנו צריכים לאזן בהשקעה משמעותית במערך החוץ שלנו. איך בגרמניה אין לנו שום קונסוליה? או בצרפת? או ביפן? כן, יש שגרירות אחת בכל מדינה. אך צריך הרבה יותר קונסוליות, כמו גם באפריקה ובאמריקה הלטינית. אם אנחנו לא נשקיע היום את המשאבים בהן, הן לא יהיו שם מחר בשבילנו.

אנו גם צריכים להתחיל לשאול כיצד אנחנו רואים את המרחב שסביבנו? באיזה מזרח תיכון אנחנו מעוניינים? כיום אנחנו מובלים ע"י איראן, שמעצבת את המזרח התיכון לפי חזונה. מה החזון שלנו? פירוק סוריה למדינות קטנות יותר? חזרת אסד? מה הסדר לטווח ארוך שאנו רוצים לראות באזור ומה אנחנו מוכנים לעשות בשביל להגיע אליו? אינני מתכוון שחס וחלילה נתחיל לבנות מדינות כמו שהאמריקאים עשו בעיראק. אך בהחלט לא ברור מאיזה סדר אנחנו נהיה מרוצים במזרח התיכון – האם מערב סעודית חזקה ואיראן חלשה? או שמא שתי המדינות חלשות עם פירוק של סוריה ועיראק לתתי-מדינות שיתקיימו כקאנטונים בפדרציה? מה ההצעות שלנו לממשל המצרי בנוגע למצב בסיני? והאם אנחנו השלמנו עם ההשתלטות של חיזבאללה על לבנון? כל השאלות הללו מחייבות חשיבה אסטרטגית ברמה הלאומית. והחשיבה הזו קודם כל מתחילה בהבנה שאנו לא יכולים לשבת בחיבוק ידיים ולקוות שגדרות ומיירטי טילים יגנו עלינו מהתהפוכות באזור.

סיכום

ישראל חווה שנים האחרונות פריחה ביחסים הדיפלומטים שלה. הודות ליתרון הטכנולוגי שלנו, ליתרון הביטחוני שלנו, עוד ועוד מדינות מחפשות להתקשר איתנו ביחסים. אולם היחסים האלו הם בעיקר יחסי תן-קח, שיש להם תרומה קטנה לבניית מעמדנו הבין-לאומי. עתה כשאנו מתחזקים ומתעצמים, טוב אם נתחיל לחשוב גם מעבר לגבולנו. טוב אם לא נדאג רק לעצמנו, אלא גם נושיט יד לעזרה למדינות אחרות בעולם. הרווח יהיה גדול פי כמה.

תודה לכם על ההקשבה.

<span dir=rtl>5תגובות ל‘תיקון עולם: מדיניות החוץ של נתניהו והשלב הבא’</span>

  1. אני מסכים עם רוב מה שכתבת, יחד עם זאת השמטת את העזרה הרפואית שהמדינה נתנה לפצועים מסוריה ובאותה נשימה אתה מצפה שנשלח חיילים לשם? שנעזור לאסד או למי מהמורדים? אסור לנו לתפוס צד בעימותים מהסוג הזה. עם כל הכבוד סוריה היא מדינת אוייב. בנוסף לכך אני מניח שסיוע כלכלי רחב לא מגיע למדינות זרות כי יש צורך בכסף הזה פה בארץ, והגיע הזמן שנדאג לעצמנו, עם כל הכבוד ההיסטוריה הוכיחה כבר את "אהבתם" של עמים אחרים ליהודים.

    אהבתי

    1. הזכרתי את העזרה הרפואית המצומצמת ולא כתבתי שאני מצפה שנשלח חיילים.

      בנוגע לכסף – זו בדיוק החשיבה הקמצנית שאני מתנגד אליה. אתה לא תקבל כלום מהמערכת הבינלאומית אם לא תיתן כלום. צריך לתת לאוטו דלק לפני שהוא יתחיל לנסוע, כן?

      אהבתי

      1. לדעתי זה לא נובע מקמצנות, זה נובע מהרעיון של "עשה קודם לביתך". ואני חושב שבתור מדינה שהיא כולה בת 70 שנה ועדיין מתפתחת תורמת הרבה מאד לעולם, הערכה לא צריכה להגיע רק מ"מזומנים ותקילין" מדינת ישראל כמו שכבר הזכרת נותנת מים לצמאים, מכשור רפואי מתקדם לחולים (ועוד הרבה) ועוזרת בשעת צרה לנזקקים, זה טבוע ב"יהודי" שבנו. אנחנו עדיין מדינה קטנה עם מעט תושבים שנשענת על המיסים של האזרחים כך שאני מעדיף שישקיעו יותר ברווחה שלנו ובעוצמה של המדינה שלנו ואנינו נמשיך לתרום כפי יכולתנו, גם אם זה לא בכסף ישיר.

        אהבתי

        1. תודה על הכתבה!

          הטיעון הזה השאיר גם אותי עם סימני שאלה.

          אני מבין שיש מדד של ה OCED למדד העזרה שניתנת לפיתוח. אני מבין שמדינות אירופה והמעצמות – משקיעות לא מעט במתן עזרה לפיתוח. עדיין לא ניתן להסיק מזה שזה אכן הדבר הנכון לעשות.
          גם לא בהכרח מה שנכון למדינות מסויימות – נכון למדינה אחרת.

          אם תקציב המדינה היה בידי, הייתי רוצה שיהיו לי טיעונים וחיזוקים משמעותיים שהשקעה של דולר במתן עזרה לפיתוח תתרום לעוצמת המדינה יותר מאשר תתרום השקעה ישירה של אותו דולר בכלכלה או בביטחון המדינה. הטיעונים הללו חסרו לי.

          הטיעון של השקעה במדינות על מנת לקבל תמיכה מדינית בעת הצורך (לדוגמה: בעת מבצע צבאי), נשמע הגיוני – אך למיטב הבנתי ארה"ב (ובמיוחד זו של טראמפ) מספקת לישראל מרחב פעולה מדיני דיי והותר כבר עכשיו.

          אשמח לשמוע את תגובתך בעניין.

          תודה,
          ליאור

          אהבתי

          1. לא קיים נתון שאומר "השקעה של דולר אחד בסיוע חוץ שווה 0.3% הצבעה בעדך באו"ם". אני גם לא קורא להשקעה כספית ממש, אלא באותה מידה תרומה של בתי חולים, מתקנים סולארים ומערכות לטיהור מי שתייה.

            תחשוב על סיוע חוץ כמו השקעה בשוק ההון – כשאתה משקיע בשוק ההון אתה רוצה לגוון את התיק שלך, לצמצם חשיפה שלילית ולהגדיל חשיפה חיובית לאירועים בעלי סיכויי נמוך (שכמובן קורים לבסוף).

            איך נראה תיק החוץ של ישראל היום? אנחנו מושקעים ב-90% על מניה ושמה "ארה"ב". וזו באמת מניה פנטסטית, רק מה יקרה אם בעוד 8, 16, 24 שנים, בגלל שינויים בחברה האמריקאית יעלה נשיא דמוקרטי (או רפובליקני) אנטישמי/לא אוהד ישראל? הקול היהודי מצטמצם, גורמים סוציאליסטים אנטי-ישראלים עולים במפלגה הדמוקרטית וטראמפ לא יהיה לנצח. מה נעשה אז?

            טוב יותר אם נפזר את ההשקעה. דולר בביטחון קונה 1/8 של טנק מרכבה, או 1/8 כביש. דולר בסיוע חוץ, לדוגמה באתיופיה, במקסיקו או הודו, יכול לקנות לי ראש ממשלה או את הנשיא הבא, כי רופא ישראלי הציל את הראייה של סבתא שלו. הוא יכול לקנות לי תמיכה ציבורית. הוא יכול לפתוח לי אפשרויות כלכליות, פוליטיות וצבאיות.

            סיוע חוץ הוא השקעה קטנה עם חשיפה חיובית גדולה. הוא מה שניסים טאלב מגדיר "אנטי-שביר" (anti-fragile). הגיע הזמן שנהיה טיפה יותר אנטי-שבירים.

            אהבתי

דעתך?

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s