*** ניתוח זה פורסם לראשונה לחברי המועדון שלנו. רוצים להצטרף? מוזמנים ללחוץ כאן ***
להורדת הפרק – קישור.
מבוא
אחת הסוגיות שמפעם לפעם עולה בדיון הביטחוני כאן בארץ היא הסוגיה של ההתחמשות המצרית. למה מצרים קונה כל-כך הרבה טנקים, ספינות ומטוסים, כשאין שום איום קונבנציונאלי עליה? הסוגיה היא לא חדשה – עוד בשנת 2001 וועידת החוץ והביטחון עסקה בסיכון של מצרים לישראל [מקור]. נראה שיש חשש אצלנו שהסכם השלום עם מצרים הוא רק כסות, משהו שנכפה על קהיר ושהיא מתכוונת בהזדמנות הראשונה להסיר אותו ממנה ולחזור למעגל העימות עם ישראל. אחד הקולות החשובים בנושא, סא״ל (במיל׳) אלי דקל, טוען שהמצרים בונים את כוחם ובונים תשתית צבאית בחצי האי סיני בשביל לבטל את הסכם השלום ולהכריח את ישראל להשלים עם המהלך [מקור].
אינני מומחה צבאי, או מומחה לקריאת תצלומי לוויין. העיסוק שלי, העיסוק שלנו כאן ב״משחק הגדול״, הוא בהבנה של אינטרסים ובחיזוי ההתנהגות של מדינות. הסכם השלום עם מצרים הוא הסכם קר, כשרוב האוכלוסייה במצרים מתנגדת לנרמול יחסים עם ישראל: בסקר ב-2019 רק 6% מהנשאלים המצרים תמכו באמירה ״צריך לאפשר לאנשים שרוצים ליצור קשרי ספורט או עסקים עם ישראל לעשות זאת״ [מקור]. הסכם שלום הוא בעל משמעות רק אם יש אינטרסים ברורים שמקיימים אותו ויש מאזן כוח ששומר עליו – הסכם שלום כשלעצמו אינו שומר על השלום. אני יכול להבין את האנשים שרואים כוונות מלחמתיות בהתעצמות הצבאית של מצרים, אך אני חושב שיש כאן יותר פרנויה שלנו מתכנון פעיל של המצרים לחזור להיות מדינת עימות מולנו. בפרק היום נראה שאפשר וההסבר להתחמשות של הצבא המצרי הוא השחיתות בצבא עצמו, ושכניסה למעגל העימות עמנו רק תביא חורבן כלכלי למצרים.
הבעיה האמיתית שלנו מול מצרים – ובאותו הקשר גם מול ירדן – הוא שהסכם השלום שלנו איתן הוא שביר מדי. חתמנו הסכמי שלום עם ממשלות של מדינות שאינן מייצגות את העם. השלום שלנו תלוי ביציבות שלהן ובהישארות האליטה השלטונית שחתמה על ההסכמים מלכתחילה. הרגישות של השלום לברבורים שחורים מחייבת אותנו להיות ערוכים ליום בו הסכם השלום עלול להיות מופר. איך? גם על זה נדבר היום. בואו נתחיל.
ההתעצמות הצבאית של מצרים
בשביל לענות על השאלה למה מצרים מתחמשת אנחנו קודם כל צריכים להכיר את ההתחמשות המאסיבית שמצרים עברה ועוברת, גם בעידן מובארק וגם בעידן א-סיסי. אוכלוסיית מצרים מונה כ-100 מיליון בני אדם ומהווה ענק דמוגרפי שאין לו מתחרה על גבולו. בצפון היא גובלת בים התיכון, במערב בלוב שהתפרקה, בדרום בסודן שהייתה אכולה מלחמת אזרחים וכעת חווה משבר יציבות פוליטית ובמזרח היא גובלת בים האדום ובמדינת ישראל. לכאורה, אין על מצרים איום משמעותי ומאז הסכם השלום עם ישראל אין לה סיבה להיערך למלחמה בקנה מידה רחב, מלחמה הכוללת הפעלה של כוחות שריון, אוויר וארטילריה.
על אף זאת, מאז הסכם השלום עם ישראל ותחילת קבלת הסיוע הצבאי והאזרחי מארה״ב, מצרים שדרגה את כוחותיה המזויינים, שדרוג שהוא תמוהה מול הצרכים הביטחוניים של המדינה: ב-1998 מצרים הייתה המדינה הראשונה שאושר לה לייבא טנקי אברמס מארה״ב. בתחילת שנות ה-2000 מצרים החלה לייצר את הטנקים בעצמה, מייצרת כ-1,200 מהם עד 2018 [מקור]. כיום מצרים מחזיקה בכ-1,360 טנקי אברמס, קצת פחות מה-1,400 טנקי מרכבה סימן 3 וסימן 4 שיש לצה״ל. נוסף על רכש שריון, הצבא המצרי רכש כ-200 מטוסי F-16 (לישראל מעל 300), כ-50 מסוקי תקיפה מדגם אפאצ׳י (מספר דומה לזה של ישראל), ארטילריה מתקדמת ונגמ״שים חדשים. ד״ר יגיל הנקין עושה סקירה טובה של הרכש המצרי [כאן], שנראה לכאורה מכוון לשדרוג היכולת של מצרים בלוחמה קונבנציונאלית נגד מדינה.
במיוחד בולטים שני דברים בהתחמשות המצרית: ראשית, בין שאר הציוד שנרכש ישנן גם מערכות נגד מטוסים, כולל סוללות נ״מ כמו ה-S-300 וטילי נ״מ הניתנים לנשיאה ע״י חיילים. צבא שמבצע רכש מאסיבי של כלים להגנה מפני מטוסים מתכונן למלחמה נגד צבא של מדינה, לא נגד ארגוני טרור. שנית, מצרים מאז 2014 שמה דגש על שדרוג ופיתוח הצי שלה, רוכשת משחתות, צוללות, ספינות טילים ו – מה שנתפס כשיא של ההתעצמות הימית – שתי נושאות מסוקים מצרפת בעלות כוללות של מיליארד דולר [מקור]. הטענה של המצרים שהם צריכים את נושאות המסוקים להגנה על שדות הגז שלהם בים התיכון ובשביל פעילות נגד טרור. זו טענה תמוהה משתי סיבות: א׳ הדוקטרינה שישראל מפתחת לדוגמה לשדות הגז שלה היא שימוש בספינות מהירות לסיור ותקיפה יחד עם סוללות הגנה מפני טילים. נושאות מסוקים הן איטיות והיכולת שלהן להגיב במהירות לתקריות בלב הים היא מוגבלת. ב׳ נושאות המסוקים שמצרים רכשה יכולות לשאת לא רק 16 מסוקים, אלא גם 40 טנקים ו-450 חיילים [מקור]. למה שמצרים תקנה ספינה שיכולה לבצע גם פלישה אמפיבית, אם כל מה שהיא מתעניינת בו הוא לוחמה בטרור והגנה על שדות הגז?
נוסף על ההתעצמות הצבאית, מצרים בשנים האחרונות החלה לערוך אימונים רבים אם לבדה ואם עם מדינות אחרות כמו ארה״ב, רוסיה ויוון, העוסקים בתרגול של הפעלת כוחות רבים ומגוונים במקביל, בתרחישים המדמים בעיקר לוחמה קונבנציונלית, כולל תמרון קרקעי רחב היקף, הפעלת כוחות אוויר, ארטילריה וצנחנים [מקור]. בזמן שברור שהמצרים עושים את התרגילים בשביל לאמן את הארמיות שלהם בהפעלת ציוד חדש ולעבוד על התקשורת והתיאום בין הכוחות, למה מצרים מתרגלת בתדירות שנתית מלחמה בהיקף רחב אם אין שום איום קונבנציונאלי על שטחה?
ההפך הוא הנכון – בעוד הצבא המצרי מתחמש בטנקים ומטוסים, האיום הביטחוני החמור ביותר היום על מצרים הם כוחות בלתי סדירים של ארגוני טרור ובראשם מחוז סיני של המדינה האסלאמית הפועל, כשמו, בחצי האי-סיני [מקור]. על אף מבצעים חוזרים ונשנים של צבא מצרים נגד דאע״ש בסיני, כולל מבצע גדול ב-2018, הארגון ממשיך לפעול ולהכות בצבא המצרי בצפון סיני [מקור]. מתוסכל מהכישלונות שלו, הצבא המצרי עבר לאסטרטגיה של הכלה במקום הבסה, מבודד את צפון סיני ע״י הקמת נקודות ביקורת סביבו וניתוק הקשר בינו ובין רצועת עזה [מקור]. על אף זאת, דאע״ש סיני ממשיך להכות בצבא המצרי לכל אורך השטח מתעלת סואץ ועד רפיח ברצועת עזה, הורג חיילים בנקודות הביקורת ומשתמש במטעני נפץ כדי לפגוע בסיורים. מטען נפץ אחד כזה הרג בפברואר 2020 קצין בדרגת סגן אלוף [מקור].
מול איום טרור כזה טנקים ומטוסים לא יעזרו, ודאי לא משחתות וספינות טילים. הבעיה של הצבא המצרי שדאע״ש סיני הצליח להתבסס בקרב השבטים הבדואים של חצי האי, מנתב את התסכול שלהם מהממשל המרכזי בקהיר לעבר קמפיין טרור נגד הצבא [מקור]. היסטורית הבדואים של חצי האי סיני היו מודרים ממצרים, סובלים מאבטלה גבוהה והיעדר תקציבים מספיקים לתשתיות, בריאות וחינוך. דאע״ש בסיני רוכב על התסכול הזה בשביל לגייס לוחמים ולפעול בתוך האוכלוסייה האזרחית. בזמן שאין מתכון אחד לפתרון בעיית הטרור, ברור שאם קהיר רוצה לחסל את דאע״ש היא חייבת: א׳ לענות לביקורת הלגיטימית של הבדואים בחצי האי סיני בנוגע להזנחה; ב׳ לפעול באופן יזום לאיתור וחיסול של גורמי טרור בקרב האוכלוסייה.
מה שקורה הוא ההפך: במקום ליזום, הצבא מגיב להתקפות הטרור. במקום ליזום חיכוך עם היריב, להוציא אותו משיווי המשקל שלו ולחסל אותו, הצבא המצרי מעדיף את העמידה במקום מאחורי שקי חול ובונקרים, נשחק לאט ע״י ירי צלפים ומטעני צד [מקור]. כשהצבא מגיב, הוא בדרך כלל בוחר בטקטיקות של אדמה חרוכה, משתמש בכוח אווירי וכוח ארטילרי רב כדי להפציץ אזורים חשודים בפעילות טרור, לעיתים הורג בדרך אזרחים חפים מפשע משום טעות בזיהוי [מקור]. הצבא המצרי לא מאפשר לעיתונאים ופעילי זכויות אדם גישה לצפון חצי האי סיני, מה שמגביל את היכולת לדעת בדיוק עד כמה הצבא יעיל בפגיעה במחבלים בתוך אוכלוסייה אזרחית [מקור].
ההתנהלות של מצרים היא אכן תמוהה – בעוד כוחות טרור הורגים את חייליה בחצי האי סיני, מצרים מתחמשת בשביל מלחמה קונבנציונאלית. נוסף על ההתחמשות הרחבה והתרגילים, מצרים גם מבצעת שדרוגים משמעותיים לתשתית שלה, במיוחד בחצי האי סיני, עם הקמה של מנהרות חדשות לחצי האי, שדרוג שדות תעופה, הקמת מחסנים ומרכזי דלק [מקור]. חלק מהפרויקטים יכולים להיות מוסברים ע״י הרצון של הממשלה המצרית לשפר את חיי האזרחים בחצי האי-סיני ולחבר את חצי האי למצרים עצמה, אם ע״י כבישים, רכבות או שדות תעופה חדשים [מקור]. אולם הנוכחות של פעילות צבאית במחסנים חדשים וליד מכלי דלק מעלה את החשש שיש לפחות לחלק מהבנייה שימוש כפול אם לא בלעדי כתשתית צבאית. בנוסף, לא ברור למה מצרים צריכה לדוגמה 7 מנהרות חדשות לחצי האי-סיני, אם בעתיד הקרוב לא יהיה להן שום שימוש ואין להן הצדקה כלכלית? ולמה מצרים משדרגת את התשתית הצבאית שלה בחצי האי סיני, אם אין עליה שום איום באזור?
*** ניתוח זה פורסם לראשונה לחברי המועדון שלנו. רוצים להצטרף? מוזמנים ללחוץ כאן ***
מנהיגות או מלחמה
יש בגדול שלוש תשובות שמוצעות בשביל להסביר את ההתעצמות הצבאית התמוהה של מצרים: א׳ ישנם איומים ממשיים על מצרים שמצדיקים את ההתעצמות הזו [מקור]. ב׳ מצרים בונה את כוחה הצבאי משום שהיא מעוניינת לשמור על עצמה כמנהיגת העולם הערבי, דבר שנקשר בכוח צבאי משמעותי. ג׳ המצרים מתכוננים לעימות עמנו, כלומר מצרים בונה את הכוחות שלה בשביל לבטל את הסכם השלום ולחזור להיות מדינת עימות מולנו [מקור].
נתחיל מהסבר האיומים: נכון שעל גבול מצרים לא עומד צבא קונבנציונאלי גדול שיכול לפלוש אליה, אולם הסתכלות כזו היא צרה מדי ואינה לוקחת בחשבון את השינויים המשמעותיים שעברו ועוברים על האזור שלנו. הבנייה הימית המאסיבית של מצרים יכולה להיות מוסברת כתגובה מצרית להתעצמות הצבאית של טורקיה ולהידרדרות ביחסים בין שתי המדינות. מצרים אולי לא אומרת זאת בגלוי, אך שתי נושאות מסוקים הן רכישה הגיונית אם קהיר מתכוננת לעימות צבאי נגד הטורקים במזרח הים התיכון או מול חופי לוב. רכישה של משחתות וצוללות גם היא מוסברת לאור הכוח הימי הטורקי.
נוסף על טורקיה, ההתפשטות של איראן וארגוני טרור במזרח התיכון מחייבת את מצרים להחזיק בכוח פריסה מהיר, הכולל כוחות רגלים, שריון, ים ואוויר, לצורך פריסה לזירות עימות רחוקות [ראו לדוגמה דבריו של מפקד חיל האוויר המצרי כאן]. למצרים יש אינטרס אסטרטגי בשמירת באב אל מנדב פתוח (המצר בין תימן וקרן אפריקה), השגת השפעה בקרן אפריקה – במיוחד מול אתיופיה – ויכולת להגיב במהירות לאיומי טרור בלוב וסודן. מצרים לפיכך בונה את כוחה הצבאי כדי להתמודד עם איומי הטרור שעלולים להקיף אותה.
בזמן שההסבר הזה מניח את הדעת בנוגע לחלק מההתחמשות המצרית, וודאי בתחום הימי, הוא לא מסביר למה מצרים כבר כל-כך הרבה שנים רוכשת נשק מתקדם ומדוע היא בונה ומשדרגת תשתיות בחצי-האי סיני, כחלק משדרוג כולל של התשתיות שלה במדינה? האם קהיר חוששת מפלישה טורקית לחצי האי סיני? בספק.
ההסבר השני שניתן להתעצמות הצבאית של מצרים הוא הסבר המנהיגות – מצרים רוצה לשמור על מעמדה כמנהיגת העולם הערבי ועל כן היא בונה את כוחה הצבאי. לפי ההסבר הזה כוח צבאי מתקשר ליוקרה מדינית, וטנקים חדישים ומטוסים מתקדמים נותנים לה השפעה על המדינות הערביות האחרות. אפשר גם לטעון שכוח צבאי פשוט נותן לה השפעה, מאפשר למצרים להתערב בזירות רחוקה ממנה ולאתגר שחקנים יריבים לה – אם זו טורקיה במזרח הים התיכון, אתיופיה בים האדום או איראן במפרץ הפרסי. ע״י שדרוג הכוחות שלה מצרים שומרת על עצמה רלוונטית בעולם הערבי ומדינה שנסיכויות המפרץ החלשות ירצו לצדן.
בזמן שהטיעון מסביר מדוע מצרים קונה כבר כל-כך הרבה שנים ציוד צבאי יקר, הוא עדיין לא מסביר את הבנייה הצבאית בחצי האי סיני. אפשר בהחלט להאמין שהמצרים מעוניינים לשדרג את כוחם הצבאי כדי לשמור על עצמם רלוונטיים בעולם הערבי ולמשוך אליהם את הכסף והתמיכה של מדינות המפרץ, במיוחד איחוד האמירויות. מצרים יכולה להיות השריר הצבאי שיעזור לאיחוד האמירויות לרסן לא רק את איראן, אלא גם את טורקיה ובמקרה הצורך את ערב הסעודית. הבעיה שבשביל להיות השריר הזה מצרים לא צריכה מנהרות בתעלת סואץ או שדות תעופה חדשים בחצי האי סיני.
ההסבר השלישי והאחרון הוא שמצרים מתחמשת ובונה את התשתית בסיני פשוט בשביל לחזור לעימות עם ישראל. הסכם השלום נכפה על מצרים כתנאי לקבלת הסיוע האמריקני, וכעת כשמצרים מחזיקה בנשק אמריקני ולא צריכה עוד את וושינגטון מול בריה״מ, היא מתכוונת לבטל את הסכם השלום ולהכריח את ישראל להשלים עם המהלך ע״י הבנייה המסיבית של הצבא המצרי – ישראל לא תוכל לאיים על חצי האי סיני והצבא המצרי יוכל לשבת על הקו הירוק ולהכריח את ישראל להתכופף בפני קהיר. מצרים תשיב את כבודה בעיני העמים הערבים, תרגיע את האופוזיציה האיסלמיסטית (האחים המוסלמים) נגדה ותהיה מוכנה לקחת מחדש את הבכורה כמנהיגת העולם הערבי.
הבעיה עם ההסבר שבעוד שהוא לכאורה נותן מענה לכל הבנייה הצבאית של מצרים – הימית, האווירית, בחצי האי סיני – אין לו היגיון אסטרטגי. איך בדיוק חזרה לעימות עם ישראל תשיב למצרים יוקרה, כשהמדינות הערביות הסוניות מנהלות עמה יחסים ידידותיים? מה מצרים תעשה כשהסיוע האמריקני יופסק, הצבאי והכלכלי? אילו נכסים ממשיים היא תשיג מעבר ל״מנהיגות העולם הערבי״? הרי הגז הישראלי כבר לא יהיה נגיש לה, כנראה גם לא הגז מקפריסין. היא תפסיד מיליארדים בסיוע מהאמריקנים ותביא את ישראל וארה״ב ללחוץ על האיחוד האירופי להתנער ממנה. היא תאבד שותפה אסטרטגית לפיתוח שדות הגז בים התיכון וחברה במחנה נגד טורקיה. היא מתכוונת לאבד את כל זה בשביל לחזור למעגל העימות עם ישראל? ואם היא מתכוונת לעשות זאת – למה היא עדיין לא עשתה זאת? מה עוצר את הצבא מלהציב אוגדות טנקים בחצי האי סיני?
אינני חושב שיש למצרים אהבה רבה לישראל, אך אני לא חושב שיש כאן תוכנית זדונית לשוב לעימות עם ישראל. אני מאמין, וזה מה שאראה כאן, שהתחמשות הצבא המצרי, הבנייה בסיני ובמקומות אחרים, והכישלונות מול דאע״ש נובעים או מעוצבים ע״י מאפיין אחד מרכזי של צבא מצרים – השחיתות שלו. צבא מצרים אינו צבא רגיל, הוא אינו מעדכן את הדוקטרינה שלו לפי המציאות סביבו והוא מעדיף לבנות כבישים ולקנות טנקים לא רק מפני שהוא חי עדיין בעולם של מלחמה קונבנציונאלית, אלא גם מפני שהוא גוזר קופון כלכלי מהפעולות האלו. מה שעומד מולנו הוא לא כוח צבאי מקצועי ומאומן – אלא גוף כלכלי מושחת שיש לו לא רק מפעלים, אלא גם טנקים.
משבר על הנילוס
בשביל להבין טוב יותר את מהותו ומקומו של הצבא המצרי במדינה, צריך להעריך קודם עד כמה הכלכלה המצרית חלשה. כאשר מתייחסים לאפשרות של חזרת מצרים למעגל העימות מולנו, שוכחים להתייחס לעובדה שמצרים היא אולי ענק דמוגרפי ושהיא סוגרת במהירות את הפער הצבאי מולנו, אך בו בזמן היא מדינה מפגרת כלכלית, שהצבא שותה את משאביה.
התמ״ג של מצרים בשנת 2018 היה 250 מיליארד דולר. התמ״ג של ישראל, מדינה קטנה ממנה פי 10, היה באותה שנה 370 מיליארד דולר. במונחים של תמ״ג לנפש הפער עוד יותר ברור: בשנת 2018 התמ״ג לנפש של מצרים היה קצת פחות מ-3,000 דולר. של ישראל? כמעט 35 אלף דולר. כן יאמר להגנתה של מצרים שאחרי נפילת מוברק ב-2011 והכאוס במדינה היא סבלה מקשיים כלכלים ומוניטריים משום הבריחה של תיירים ממנה – ב-2008 תיירות היוותה כמעט 20% מהתמ״ג של מצרים, ב-2018 כ-10% מהתמ״ג [מקור]. מאז 2011 היא הצליחה להשתלט ולייצב את הכלכלה שלה – האינפלציה ירדה מ-20% ב-2016 ל-5% בתחילת 2020, והאבטלה ירדה מ-12% ב-2012 ל-7% ב-2019. אבטלה בקרב צעירים לא השתנתה בהרבה, עמדה על 34% ב-2012 וירדה ל-31% ב-2019 [מקור]. לשם השוואה אבטלה בקרב צעירים בישראל עמדה ב-2019 על 7% [מקור].
הכלכלה המצרית לא פרודקטיבית, עוינת לעסקים ובלתי יעילה – מצרים מדורגת במקום ה-114 בקלות עשיית עסקים לפי הבנק העולמי, כשהקשיים הכי משמעותיים בה הם רישום רכוש, תשלום מיסים ואכיפת חוזים – מאפיינים קלאסיים של מדינת עולם שלישי.
גם הייצוא והייבוא של מצרים מציירים לנו תמונה דומה של מדינה נחשלת: הייצוא של מצרים עמד ב-2018 על 35 מיליארד דולר, כשנפט מהווה 14% ממנו וזהב כ-5%. הייבוא המצרי עמד באותה שנה על 83 מיליארד דולר, עם חיטה ונפט מזוקק כשני הפריטים הכי משמעותיים בו [מקור]. לשם השוואה ישראל ייצאה באותה שנה מוצרים בשווי 59 מיליארד דולר וייבאה מוצרים בסך 76 מיליארד דולר.
באופן טבעי כלכלת עולם שלישי עם גרעון סחר של כמעט 50 מיליארד דולר בשנה, תפוקה נמוכה לנפש והרבה נפשות להאכיל צוברת חובות, ומצרים אינה חריגה – החוב הממשלתי של מצרים הגיע ב-2017 ל-108% מהתמ״ג, אך הודות לרפורמות כלכליות בתמיכת קרן המטבע הבינלאומית (IMF) הוא ירד ל-90% ב-2019 [מקור]. משרד האוצר המצרי ציפה להגיע ליחס חוב-תוצר של 77% בשנת 2020, אך אז הגיע משבר הקורונה.
מתוך סה״כ החוב של מצרים, שליש – או 100 מיליארד ממנו – מוחזק ע״י זרים. מחצית מאותם מאה מיליארד מוחזקים ע״י ארגונים בינלאומיים כמו קרן המטבע והבנק העולמי [מקור]. האג״ח הממשלתי של מצרים מדורג כספקולטיבי ע״י חברות האשראי הגדולות, מה שכמובן מגדיל את עלויות החוב של מצרים – לדוגמה התשואה על אג״ח מצרי ל-10 שנים עומדת כיום על כ-15% [מקור]. ישראל משלמת 0.66% על אג״ח 10 שנים שלה.
מה המטרה בכל המספרים האלו? להבהיר שלמצרים אין שום בסיס כלכלי לצאת להרפתקאות צבאיות. אין לה את הבסיס התעשייתי של טורקיה, אין לה את משאבי האנרגיה של איראן או רוסיה. ברגע בו מצרים תבטל את הסכם השלום וקרן המטבע הבינלאומית – בה לארה״ב יש ווטו על מתן הלוואות – תחליט להקפיא כספים שנועדו למצרים, דירוג האשראי של מצרים יצלול, עלויות החוב שלה יקפצו, המטבע יישחק והשאלה הקריטית לקהיר תהיה איך היא תממן ייבוא חיטה ממוסקבה ולא איך להגיע עם טנקים לתל-אביב. מצרים לא מחזיקה בעתודות מט״ח גדולות כדי לספוג סנקציות, או כדי להציל את המטבע שלה – עתודות המט״ח של מצרים הגיעו ביוני השנה לרמה של 36 מיליארד דולר [מקור], אחרי בריחה של הון ממנה. ברמה הזו מצרים יכולה לכסות ייבוא סחורות למשך 8 חודשים שלאחריהם היא תצטרך סיוע נוסף מקרן המטבע הבינלאומית, מדינות המפרץ או מדינה אחרת.
אם מצרים תחליט לצאת למלחמה עם ישראל, אם מצרים תחליט לבטל את הסכם השלום לחזור לעימות אתנו, הצעד הכי חכם ונכון אסטרטגית מבחינת ישראל יהיה פשוט לבקש מוושינגטון להפסיק את הסיוע האמריקני לקהיר – שעמד בשנת 2019 על 1.4 מיליארד דולר [מקור] – ולחסום הלוואות של קרן המטבע הבינלאומית אליה. מצרים אז תצטרך לפנות לרוסיה או לסין, שתי מדינות שידרשו נכסים אסטרטגיים בתמורה להלוואות. שחיקה במטבע, אינפלציה גואה ואבטלה יצרו אי-סדר במדינה. הצבא יאלץ להתמודד עם התקוממויות עממיות, במקום להתכונן למלחמה האחרונה עם צה״ל.
האירוניה היא שמי שאחראי בין השאר למצב האומלל של הכלכלה המצרית, ומי שגם יהיה מעוניין למנוע את הקריסה המוחלטת של הכלכלה, הוא בדיוק אותו צבא מצרי שחשוד כמי שמתכונן למלחמה עם ישראל. אחרי שהבנו את המצב העגום של המשק המצרי, הגיע הזמן להכיר את מי שגוזר שבכל זאת גוזר קופון ממצבו – הצבא.
*** ניתוח זה פורסם לראשונה לחברי המועדון שלנו. רוצים להצטרף? מוזמנים ללחוץ כאן ***
צבא בע״מ
אני רוצה לפתוח את הדיון באופי הכלכלי של הצבא המצרי בדוגמה שמובאת בדו״ח של Transparency International על הצבא במצרים [כאן]: ״ב-22 בפברואר 2012 השר לייצור צבאי, אלוף עלי איברהים, חתם על הסכם לפיתוח השוק הסיטונאי של גיזה. במעמד החתימה השתתף מנכ״ל השוק הסיטונאי אלוף מוחמד סמי עבדול רחים, סגן מושל גיזה האלוף אוסמה שמעה, מזכ״ל המועצה המקומית האלוף מוחמד אל-שייח׳ והעוזר שלו, המשנה למזכיר האלוף אחמד חני״. אני מזכיר, כל האלופים האלו חתמו על פיתוח השוק הסיטונאי של גיזה, לא בסיס צבא בה.
הצבא המצרי מהווה את השחקן המרכזי ואולי החשוב ביותר בכלכלה המצרית. הטעות כשמתייחסים לבנייה הצבאית של מצרים היא להתעלם מהצד העסקי הדומיננטי של הצבא המצרי, צד שמשפיע על הכלכלה המצרית, המשילות שלה והצורה והאופן בו מתנהל התקציב הצבאי. הצבא אינו רק מעסיק קבלנים לפרויקטים שלו – הוא עצמו מפעיל חברות, מפעלים ומחזיק בנכסים, כולל דירות מגורים, אולמות חתונה, מועדונים וסופרמרקטים [מקור]. הוא עוסק בייצור מזון, תרופות, כימיקלים, מוצרים ביתיים, סלילת כבישים ובינוי. הודות לפטור ממס חברות ומיסים על ייבוא מוצרים, הצבא יכול לייבא כל מוצר שנתפס כבעל חשיבות לאומית ואז למכור אותו בשוק המצרי במחיר מולו לא יכולים להתחרות עסקים פרטיים. כך לדוגמה ב-2016 בעקבות מחסור במזון תינוקות הצבא התערב וסיפק מזון תינוקות בחצי מהמחיר הרגיל בשוק. הוא אף חגג את ההתערבות שלו כניצחון על ״המונופול תאב הבצע של סוחרים וחברות״ [מקור].
מאז כניסתו של א-סיסי לתפקיד הנשיא ב-2014, הצבא קיבל שורה של חוזים להקמת תשתיות לאומיות, שליטה בפרויקטים רווחים כמו התיירות בדרום האי סיני [מקור] וההגבלות החוקיות שעוד נותרו על עסקיו הוסרו: תחת א-סיסי בוטל הצורך של משרדי ממשלה להקים מכרזים כדי להעסיק ספקים, וכיום הם יכולים להעסיק ישירות את הספקים בהם הם מעוניינים. בנוסף, תחת חוק 32 שהועבר ב-2014, נאסר על צד שלישי כלשהו – גם לא התובע הכללי של מצרים – להתערב בתנאים של חוזים ציבוריים. הממשלה טענה שהמטרה היא למשוך משקיעים זרים ע״י הרגעה שלהם שהממשלה לא פשוט תפר את החוזה שנחתם עמם. היא כמובן שכחה להזכיר שהחוק גם יאפשר לצבא ולממשלה לחתום על חוזים שלאחר מכן לא ניתן יהיה לבטל.
הצבא המצרי אינו משמש ככלי של ממשלת מצרים, אלא מהווה גוף אוטונומי נפרד מהמדינה המצרית, גוף שמשתמש במדינה המצרית לצרכיו – אם בתקציבים, אם בכוח פוליטי, אם באספקה של כוח אדם. מובארק וא-סיסי שניהם באו משורות הצבא ושניהם שלטו או שולטים במצרים הודות לתמיכת הצבא. עם ההבנה שהצבא מהווה גוף נפרד מהמדינה המצרית, קל יותר להבין את ההתחמשות והפעילות התמוהה לכאורה בחצי האי סיני – אנו מחפשים היגיון כלכלי או צבאי לפעילות של גוף שאינו עושה לא את זה ולא את זה.
נתחיל מלהסביר את החלק הפשוט יותר – בניית התשתית. מה מביא לבנייה של 7 מנהרות בתעלת סואץ, למרות שאין להן היגיון כלכלי? טוב, רשות ההנדסה של הכוחות המצריים היא המנהלת את הפרויקט [מקור]. יש שלושה הסברים מדוע פרויקט תשתית יהיה מנופח יותר ממה שנדרש ריאלית: או שהחישובים בבסיסו היו שגויים, או שהוא נועד לשימוש אחר – להכין את מצרים להסתערות לחצי האי סיני – או שיש כאן שחיתות: עלות הפרויקט מנופחת, התקציב שנתן גדול יותר ואז קשה לעקוב אחר מאות מכרזים ואף אחד לא שם לב לתנועה של מאות אלפי דולרים לחשבונות חשודים כשהתקציב הוא במאות מיליונים.
אותו הדבר כנראה נכון גם לשיפוץ שדות התעופה, סלילת דרכים לשום מקום, הקמת מחסנים ועוד – הצבא נמצא בלב הבנייה האזרחית של מצרים. אין לא שקיפות ולא פיקוח על החוזים שהוא מקבל והמכרזים שהוא מקיים. כפי שבסין רכבות נבנות בשביל להשיג יעד של צמיחה בתמ״ג, קרוב לוודאי שדרכים נסללות במצרים בשביל להעשיר מישהו בכוחות המזויינים.
אותו הדבר כנראה נכון גם בנוגע לרכש המאסיבי של ציוד צבאי – תקציב הצבא המצרי לא שקוף ולא נתון לפיקוח ציבורי. הצבא יכול לעשות ככל העולה על רוחו ברכש הצבאי שלו, מוציא מיליארדים על טנקים ומסוקים, מה שכמובן דורש העברת עוד תקציבים לבסיסים ותחזוקה של כלים. אי-אפשר גם לפסול את האפשרות שחברות זרות משלמות שוחד לידי קצינים בכירים בשביל לזכות במכרזים, או שאנשים בתוך הצבא מעבירים חלק מהכסף עובר הרכישה לכיסם הפרטי – מי ישים לב אם מיליון יעלם ברכישה של ציוד בשווי מיליארד דולר?
ההיעדר של פיקוח אזרחי על הרכש הצבאי ותקציב הצבא כולל גם היעדר ביקורת ופיקוח על האסטרטגיה שלו. הצבא המצרי עדיין מחזיק בדוקטרינה מיושנת שמטרתה המרכזית הוא ניצחון על צבא של מדינה יריבה [מקור], כשאפשר והמטכ״ל הצבאי עדיין מתייחס לישראל כאיום ייחוס פשוט מפני שאין אף אחד שמכריח אותו לחשוב אחרת. הפיקוד המצרי הוא ריכוזי עם דגש על תנועת פקודות מהדרג הגבוה לנמוך, עם מעט מאוד יוזמה מצד המפקדים בשטח. תחת דוקטרינה מיושנת כזו ברור למה הצבא המצרי ממשיך לרכוש טנקים, מטוסים ומסוקים – הוא ממשיך להתכונן למלחמה קונבנציונאלית, חסר את המנגנונים שמטרתם לבקר את האסטרטגיה שלו ולהביא לרפורמות אצלו. אפשר והוא גם מקים את התשתית הצבאית בחצי האי סיני לא רק בשביל התקציבים, אלא גם מפני שכשהוא מסתכל על סיני, האיום היחיד שהוא יכול לזהות היא ישראל. אין לו תוכנית – יש לו אינרציה. אז הוא ממשיך לקנות חטיבות שריון ולהקים מחסנים, בעוד דאע״ש מתבסס בחצי האי.
ברור לי שזה נשמע לנו טיפה מוזר – איך צבא יכול להתנהל ככה? אנחנו רוצים להאמין שיש כוונה מסודרת מאחורי הפעולות של הצבא המצרי, מפני שאנחנו מתוכנתים לחפש דפוסים וכוונות גם איפה שהן לא נמצאות. האפשרות שמשהו קורה ללא כוונת מכוון, או מתוך שחיתות ועצלנות, מרגיש לנו פשטני מדי או נוח מדי. אולם ההסבר הזה הוא ההסבר הפשוט ביותר, שלא דורש מאתנו להניח שכל הדרגים הבכירים של מצרים עובדים מזה 40 שנה לשם אותה מטרה של התכוננות ליום בו יבוטל הסכם השלום, ומבלי שהמודיעין הישראלי יקלוט מזה דבר.
יהיה לנו קל יותר להבין זאת אם נזכור שצבא הוא בסופו של יום ארגון, ארגון שמורכב מאנשים שכמו לכל אדם גם להם יש רצונות, פחדים וכשלים מנטליים. אחד הכשלים האלו הוא הנטייה שלנו להפוך תמימי דעים עם הקבוצה בה אנו נמצאים, תופעה שנאסים טאלב קורא לה בספרו ״תעתועי האקראיות״ ״תופעת הכבאים״ – כבאים משועממים נוטים להיות תמימי דעים בנוגע לנושאים שונים, פשוט מפני שהם לא מחפשים נקודות מבט חדשות ולא מעוניינים לאתגר זה את זה.
לארגונים יש משהו דומה – יש מוסכמות בלתי כתובות והנחות יסוד שמקובלות על כל הארגון. הצבא המצרי לא חריג כאן – גם בצה״ל יש תפיסות שמוקבלות על כולם, גם אם אף אחד מעולם לא ניסה להבין למה הן בכלל הפכו מקובלות והאם הן עדיין רלוונטיות. אחת הדוגמאות הכי בולטות היא התפיסה של חיל האוויר כזרוע האסטרטגית של מדינת ישראל, כשעליונות אווירית נתפסת בעיניי המטכ״ל כהכרח בכל עימות. שטייניץ כיו״ר ועידת החוץ והביטחון נאבק נגד התפיסה הזו וקידם את החיזוק של זרוע הים כזרוע האסטרטגית של ישראל – חיזוק במסגרתו נרכשו צוללות חדשות לחיל.
הצבא המצרי רוכש ציוד ובונה תשתית למלחמה קונבנציונאלית מפני שהוא נערך למלחמה קונבנציונאלית, גם אם היא לא רלוונטית אליו. הוא בונה תשתית משום שהפעילות הזו מניבה לו רווחים, הוא מקים מחסנים ושדות תעופה בסיני מפני שהוא רגיל להתכונן לעימות עם ישראל. הוא לא מתכונן לאיזו שעת שי״ן בה הוא ״יהתפך עלינו״, בין השאר משום הבנה שיציאה נגדנו תפגע בו כלכלית. הצבא המצרי קרוב לוודאי אינו מתכונן לפתוח מלחמה נגד ישראל – אולם זה לא אומר שישראל לא צריכה להיות ערוכה לאחת.
*** ניתוח זה פורסם לראשונה לחברי המועדון שלנו. רוצים להצטרף? מוזמנים ללחוץ כאן ***
השבירות של השלום
הבעיה המהותית של שני הסכמי השלום שלנו, עם מצרים ועם ירדן, שהם שבירים מדי. הם לא הסכמי שלום שנבנו על בסיס נרמול יחסים בין האוכלוסיות בשתי המדינות, אלא הם הסכמי שלום שנחתמו בין הממשלות של ירדן ומצרים לזו של ישראל, כשהממשלות כופות את השלום על האוכלוסייה שלהן. הערבות שלנו לשלום וביטחון עם מצרים וירדן תלויה בהישארותן לא-דמוקרטיות וביכולת של המשטרים שלהן לשלוט באוכלוסייה. זה הופך את השלום שלנו עמן לשביר להחריד – די בברבור שחור אחד, כמו נפילת בית המלוכה בירדן או עליית האחים המוסלמים מחדש במצרים, בשביל להרוס את כל השלום הזה.
כבר היינו בתרחיש הזה – תחת הנשיא מורסי החל כרסום בתיאום הביטחוני בין ישראל למצרים [מקור] ומצרים הכניסה כוחות רגלים ושריון לחצי האי סיני ללא תיאום עם ישראל [מקור]. בתגובה ישראל שיגרה מסר חריף למצרים שיש להפסיק לאלתר את כניסת הכוחות ללא תיאום עמה [מקור]. מורסי סולק מהשלטון בין השאר משום שאיים על האינטרסים הכלכליים של הצבא [מקור] ולא הספיק לבצע טיהור בשורותיו בדומה למה שעשה ארדואן בטורקיה.
אין לנו שום הבטחה שנשיא דומה לארדואן לא יקום במצרים ויחליט, מסיבות אידיאולוגיות, לקחת קו של עימות בלתי רשמי עם ישראל. עימות כזה לא יכלול הפרה רשמית של הסכם השלום, אך יהיה הכול חוץ מ – כשאותו נשיא ישתמש ביכולות של הצבא המצרי לאיים עלינו.
הטעות של ישראל היא לסמוך רק על הסכם השלום כהבטחה היחידה לשלום. בזמן שאינני חושב שצבא מצרים נערך למלחמה בישראל, ישראל חייבת להתכונן לאפשרות שהברבור השחור אכן יקרה וקהיר תחליט להפר את הסכם השלום, אם באופן רשמי ואם פשוט ע״י הזרמת כוחות לחצי האי. איך מתכוננים? שני אלמנטים: ראשית, נדרשת תוכנית אופרטיבית להבסה של הצבא המצרי ודחיקתו חזרה אל מעבר לתעלת סואץ. בנוגע לגורלו של חצי האי סיני ישראל צריכה להתנגד לכל חזרה שלו לקהיר – ירושלים צריכה להציע שהתושבים עצמם יכריעו על גורל חצי האי, בוחרים בין אוטונומיה תחת ישראל למדינה עצמאית משלהם. המטרה היא לא לספח את חצי האי סיני – אלא לנתק בין מצרים למזרח הקרוב ולהותיר אותה טריטוריאלית באפריקה בלבד. חצי האי סיני קורץ לקהיר להמשיך ולהתרחב מזרחה – אם קהיר יכולה לשלוט בדחף, מה טוב. אם לא – ישראל צריכה להזיז את גבולה לתעלת סואץ.
שנית, תרגול. צה״ל מחזיק בכשירות מבצעית לפשיטות על בתי חשודים והפצצת יעדים איראניים בסוריה. אלה לא היכולות הנדרשות במקרה של עימות עם מדינה יריבה. ועידת החוץ והביטחון צריכה לדרוש מצה״ל לקבוע את פרקי הזמן הדרושים לשם שמירת היכולת המבצעית בהפעלת כוחות שריון, רגלים, אוויר וים ברמת הפיקוד המרחבי ולתרגל את היכולת הזו. התרגיל המרחבי יתבסס על תוכנית הפעולה בחצי האי סיני וידאג לחשוף פערים ברמת התקשורת בין הזרועות השונות, תיאום תנועת כוחות רבים והתמודדות עם תרחישים של הפצצות אוויריות, הפגזה ארטילרית ושיבוש תקשורת.
כמובן, מוכנות לתרחיש של פלישה לחצי האי סיני לא צריכה לעצור את ירושלים מלחפש דרכים לשלב את מצרים בארכיטקטורה הביטחונית והכלכלית של אגן הים התיכון. שוב, אינני חושב שמצרים מהווה איום על ישראל – כלומר היא אינה מתכוננת למלחמה עמנו. הצבא המצרי מקים תשתית ורוכש ציוד משום שיש לו עניין כלכלי בפעילות הזו ומפני שהוא כנראה עדיין מתייחס לישראל כאיום הייחוס שלו. איננו יכולים להשפיע על איך הצבא חושב, אך אנחנו בהחלט יכולים להשפיע על איך הדרג המדיני והעסקי חושב.
מצרים היא שותף חשוב לביטחון מזרח הים התיכון ע״י איזון כוחה הימי של טורקיה ושותף חשוב בשינוע הגז הישראלי לשווקים באירופה ומזרח אסיה ע״י הנזלה [ראו כאן]. הבעיה האסטרטגית שלנו שהשלטון המצרי לא נשען על תמיכת האוכלוסייה, והאינטרסים הכלכליים של הצבא מאיימים לשמור על מצרים ככלכלה בלתי יעילה. ישראל צריכה להיות מוכנה לברבור השחור של מצרים עוינת, בעודה מחפשת להעמיק ולשפר את השלום עמה.
*** ניתוח זה פורסם לראשונה לחברי המועדון שלנו. רוצים להצטרף? מוזמנים ללחוץ כאן ***
סיכום
ההתעצמות הצבאית של מצרים היא אכן תמוהה כשחושבים על הצבא המצרי כעוד צבא רגיל, אך כאן נמצאת הטעות. הצבא המצרי הוא גוף אוטונומי בתוך מצרים, מחזיק בכוח כלכלי ופוליטי רב. מושחת ומקובע, הצבא מקדם בניית תשתית כדי לגזור לעצמו קופון, ורוכש מערכות נשק מתקדמות משום שהוא עדיין מתכונן למלחמה קונבנציונאלית רגילה. ישראל לא צריכה לחשוש שמצרים מתכוננת למלחמה נגדה – אך היא צריכה להתכונן לאפשרות שהאיסלמיסטים שוב יעלו בקהיר והסכם השלום עלול להיות בסכנה. בעולם של ברבורים שחורים, תמיד טוב שיש תוכנית ליום צרה. תודה לכם על ההקשבה.
מצאתם ערך בניתוח? מוזמנים לשתף עם חברים!
