מלחמת אזרחים? המלחמה של נאט"ו ועתיד לוב

לאחרונה, עם נפילת טריפולי לידי כוחות האופוזיציה, עולה שוב ושוב השאלה "מה הוא עתידה של לוב". התשובה נדמת – במבט ראשון – פשוטה,טריוויאלית ממש ודורשת מאתנו רק לחשב מה מסתבר יותר: הצלחת השבטים להתגבר על מחלוקות או מלחמת אזרחים?

ידוע לנו שהיריבויות השבטיות כבר החלו להופיע, עם הצלחה חלקית של הנהגת המורדים להסדיר אותן:

In recent weeks, rebel fighters in Libya’s western mountains and around the coastal city of Misurata have lashed out at civilians because their tribes supported Colonel Qaddafi, looting mountain villages and emptying a civilian neighborhood.

הקורבנות הראשונים הם כמובן השבטים שתמכו בקדאפי (ושבטו שלו), אך מה יקרה כאשר יגיע הזמן לחלק את העוגה? האם השבטים הגדולים לא ידרשו נתח משמעותי יותר? האם הברברים לא ידרשו פיצויי על אפליה של שנים? לוב אינה מדינה אמתית, אלא אוסף שבטים עם דגל, מעין עיראק של צפון אפריקה. אולם נשגה אם נחשוב שהדמיון מסתיים רק בהרכבה החברתי. כמו בבגדאד על גדות החידקל, גם בטריפולי לא משתתפים שחקנים מקומיים בלבד. קחו לדוגמה את הדיווח הבא (ההדגשות שלי):

Developed and refined during multiple meetings in Washington, Benghazi and Doha, the list represents an attempt to anticipate every possible hiccup and challenge that could undermine Libya’s transitional government in its first weeks.

[…]

By early summer, diplomats were traveling regularly to Benghazi and Doha with proposals and counterproposals for dealing with dozens of specific tasks. – The Washington Post, Libyan rebels, allies implement plans to prevent anarchy in Tripoli, 25.8.11.

פקידים של מעצמה זרה מדברים ומסדירים בינם לבין עצמם את עתידה של מדינה? נראה שהפעילות ההומניטארית של נאט"ו הפכה למבצע אסטרטגי לפי סגנונו החתרני של קיסינג'ר.

חיל רגלים בלתי-רשמי

המורדים אולי החלו את דרכם כתנועה עצמאית, אך כיום להתייחס אליהם כמשהו חוץ משכירי חרב תהיה טעות. זו גם השגיאה העומדת בבסיס ניתוח עתידה של לוב – אנו מניחים שהמצב הוא פוליטי-מקומי ויוכרע על-ידי הדינאמיקה הפנימית לאחר קדאפי, כלומר בהתאם ליחסים בין השבטים והקבוצות השונות. נאט"ו נדמת רק כמעודדת מהצד, שמפעם לפעם תמכה במורדים בעזרת תקיפות אוויריות. בחינה קרובה יותר מראה שנאט"ו היא השחקן המשמעותי ביותר בזירה, עם המורדים הלובים כלא יותר משליחים והצדקה למלחמה (או "פעולה קינטית צבאית" בלשון הבית הלבן).

הבה נתבונן על העובדות:

בקרב המורדים פועלים יועצים צבאיים מקטאר[i], בריטניה, צרפת ואיטליה[ii]. המורדים גם משתמשים בנשק שסופק על-ידי מצרים (באישור אמריקאי)[iii],צרפת[iv], קטאר ומדינות "עלומות" נוספות[v], וממומנים על-ידי מדינות זרות דוגמת בריטניה ואיטליה. כמו כן, הפעילות שלהם מתבצעת תחת מטרייה צבאית של נאט"ו, אם בצורת התקפות אוויריות או מודיעין ותוך חריגה ברורה מהחלטה 1973 של מועצת הביטחון. ההחלטה, המהוות את המנדט של נאט"ו לפעילותה, הטילה אמברגו נשק (שכאמור הופר) ואזור ללא טיס מעל לוב. ובעוד נאט"ו בהחלט אוכפת את האזור ללא טיס, חיל האוויר שלה עושה מעבר לשורת הדין ופועל באופן הדוק עם המורדים למיטוט כוחותיו של קדאפי[vi]. כפי שמציין הוושינגטון פוסט בדיווחו על גל ההפצצות במאי השנה,

The new assault appeared to reflect increased cooperation between NATO and the rebel army, allowing the rebels to make modest gains on the ground this week.

[…]

The official also stressed the importance of Tuesday’s NATO bombings in Tripoli. Several alliance members, eager to avoid a protracted stalemate in Libya, have been pushing NATO to be more aggressive in striking Gaddafi’s center of power, despite concerns about possible civilian casualties.

בנוסף לתיאום התקפות אוויר, נאט"ו החליפה מודיעין עם המורדים לשם מיקוד ההפצצות מצד אחד וייעול פעולותיהם מצד שני. כיום, לאחר כיבוש טריפולי, הפנטגון מכחיש ושר ההגנה הבריטי מאשר[vii] שנאט"ו מספקת ללובים כלי מודיעין לשם לכידתו של קדאפי, שוב בניגוד להחלטה 1973.

נראה, לכאורה, שכוחות נאט"ו מפרים בשיטתיות את החלטה 1973 על-ידי תמיכה פעילה במורדים והפצצה שיטית של צבא קדאפי. אבל רק לכאורה. בהחלטה עצמה נמצא בין השאר סעיף הקורא להפעלת כל אמצעי הדרוש להגנה על חיי אזרחים. מכאן ההיגיון פשוט: אם תומך קדאפי יכול לשאת נשק ולסכן אזרחים, הוא מטרה לגיטימית. כך מפקדות מודיעין, המתחם של קדאפי וגדודים ש"במקרה" עמדו בדרכם של המורדים הושמדו בסערת אש. אף שליחת נשק למורדים, בניגוד להכרזת האמברגו, הוצדקה על-ידי הסעיף המעורפל של "הגנה על האזרחים". בנקודה זו נתעלם מהאשמות מצד ארגונים הומניטאריים שונים על פשעי מלחמה שנאט"ו מבצעת, משום אי-הידיעה האם הדברים נכונים (הקוראים מוזמנים לנחש כמה ועידות חקירה וגינויים בין-לאומיים ירדו על ראש חברות נאט"ו).

אם כן, נסכם: "המורדים הלובים" ממומנים על-ידי אירופאים, מחומשים על-ידי המערב ומאומנים ונתמכים מודיעינית כמו גם צבאית על-ידי נאט"ו. לא ניתן אלא לקבוע זאת – מלחמת האזרחים של לוב היא מבצע צבאי של נאט"ו, בו פועל חיל רגלים בלתי-רשמי שלה. היא מקומית כסניף מקדונלדס.

האינטרס האירופאי

אחרי שהבהרנו כי כיבוש טריפולי היה סיום מבצע צבאי של נאט"ו, יכולים אנו לפנות לסוגיית עתיד לוב. ולשם ידיעת עתידה, עלינו קודם לשאול: מה הביא את אירופה להשקיע משאבים כה רבים במערכה נגד לוב? הטיעון ההומניטארי, לאור המשך הטבח בסוריה, אינו תקף. גם עוינות לקדאפי אינה נימוק. נכון, התימהוני קרא למחוק את שוויץ מן המפה, אך ממתי אירופאי טוב נלחם במישהו על כבוד? לא, בעת המודרנית נלחמים לשם כוח ואירופה הזקנה הפילה את קדאפי לשם העצמת כוחה, דרך העצמת כלכלתה.

וכאן יש צורך לסייג.

בדרך כלל כאשר מדברים על ניסיון של מדינה או אגד מדינות להפיל שלטון של מדינה אחרת, מדמיינים חבורת גברים עלומי שם ופנים בחליפות, הדנים עם קוניאק וסיגר כיצד לחלק את העולם. לאחר שהם מסכימים על סדר עולמי חדש, הם צוחקים את צחוקם המרושע או סוגדים לשטן (תלוי לאיזו מתיאוריות הקונספירציה אתם מקשיבים). כאשר אני מדבר על הנושא, אירופה פשוט קפצה על הזדמנות לשנות את לוב לטובתה. הרי גם קודם הקשרים עם לוב של קדאפי היו רווחים מאוד לאירופאים[viii]. אבל, המהומות הציעו אפשרות עסקית: להפיל את העריץ הססגוני בשביל ממשלה נוחה יותר לעסקים. מי לא היה קופץ על העסקה?

נוסף על כך, מנהיגי המורדים משיבים להסתייגות הסינית והרוסית מתמיכה בהם על-ידי סילוק יזמים מן המדינות האמורות לטובת יזמים אירופאים[ix]. צעד זה מתבטא בהכרח בהפסד של מיליארדי דולרים לרפובליקה העממית כמו גם לפדרציה הרוסית, בעוד אירופה מרוויחה את אותם דולרים מופסדים. הדבר גם מהווה ניצחון מדיני חשוב של אירופה על רוסיה, על-ידי מניעה מזו האחרונה להגדיל את תלותה של היבשת באנרגיה רוסית.

בשנים האחרונות רוסיה חתמה על שורה של עסקאות עם לוב בתחום האנרגיה והנשק בשווי מיליארדי דולרים במטרה להגדיל את הסחר בין המדינות[x]. בכך הקרמלין פתח חזית נוספת למצור האנרגטי על אירופה: עשירית מצריכת הנפט של האיחוד מגיעה מלוב[xi] ותלותן של המדינות החלשות כלכלית בו (אירלנד, איטליה, ספרד ויוון) אף גדולה יותר[xii]. לנוכח הניסיון הרוסי ליצירתו של קרטל אנרגיה חדש[xiii], והשימוש שעשתה בעבר בנשק האנרגיה, מניעת אפשרות סיכון בטנה הרכה של אירופה הוא צעד אסטרטגי ראשון במעלה.

עיראק של הסהרה

מהו, בסופו של דבר, עתידה של לוב? אנרכיה בהיקף מצומצם. שבטים מסוימים אולי ימרדו בשלטון המרכזי שיוקם, אולם אנרכיה של מלחמת אזרחים לא תתחולל. כן, לחימה בעצימות נמוכה תתרחש, אפשר ופיגועי תופת יתרחשו באזורים הנידחים יותר של המדינה, ברם נאט"ו וקטאר (אשר גם היא לקחה חלק מרכזי במלחמה[xiv]) יבטיחו את הסדר בערי החוף ושדות הנפט. רק אם האלימות תגדל מעל רמה בלתי נסבלת, לוב תשוחרר מנוכחות כוחות זרים ויותר לה לשקוע לאנרכיה. ואולם עד אותו רגע, לוב תיוותר כעיראק של הסהרה.

מוקדש ליום-הולדתה של קוראת מיוחדת וקרובה.

הערות:

[i]The Washington Post, "Qatari military advisers on the ground, helping Libyan rebels get into shape", 13.5.11.

[ii] Voice of America, "Italy, France Join Effort to help Libyan rebels", 20.4.11.

[iii] Wall Street Journal, "Egypt said to arm Libya rebels", 17.3.11.

[iv] New York Times, "France says it gave arms to the rebels in Libya", 29.6.11.

[v] Anthony Tucker-Jones, "Is Europe covertly arming Libya's rebels?", 12.8.11.

[vi] MSNBC, "Covert teams from US,NATO boots rebel forces", 22.8.11.

[vii] The National Memo, "Pentagon: US, NATO not in manhunt for Gadhafi", 25.8.11.

[viii] Wall Street Journal, "Europe's ties with Libya questioned", 22.2.11.

[ix] World Tribune, "New leaders may expel Russia and China from Libyan energy sector", 25.8.11 and Reuters, "ENI leads Libya oil race; Russia, China may lose out", 22.8.11.

[x] New York Times, "Russia seeking tighter economic relations with Libya".

[xi] Eurostat, "Energy production and imports".

[xii] The Economist, "Relying on Libyan oil", 25.2.11.

[xiii] אלון לוין ויובל בוסתן, "הקרמלין בע"מ", סיקור ממוקד, גיליון ספטמבר 2007.

[xiv] Wall Street Journal, "Qatar reaps rewards from its rebel aid", 25.8.11.

פניני עיתונות: נפט בארץ הקודש והכלכלה העזתית

נפתח בידיעה מעניינת, מאת הפייננשייל פוסט, על תגליות אחרונות בנוגע למאגר פצלי השמן בישראל (פצלי שמן הם משקע אבן עשיר בחומר אורגני, אשר ניתן להפיק ממנו גז ונפט). מהידיעה:

One of the largest deposits – 250 billion barrels of oil in Israel’s Shfela basin, comparable to Saudi Arabia’s entire reserves of 260 billion barrels of oil – has until now been unexploited.

אם המספרים אף קרובים לטיעון והמאגר באמת יהיה ניתן לניצול, הרי שביחד עם מאגרי הגז המתגלים לישראל יהיה את הבסיס הכלכלי לעמוד עליו בשעות קשות יותר, תוך מינוף עוצמה כלכלית להגמוניה אזורית (אם רק נחליט לשחק כמו גדולים).

ועתה לעניין אחר: דו"ח אונר"א בנוגע לכלכלה ברצועת עזה. ותחילה, חייב אני להתוודות – אינני לא כלכלן ולא בן כלכלן והידע שלי בתחום הוא קטן ומצומצם ובקושי יש לי מושג על מה הבנקאי שלי מדבר. ובכל זאת, על אף היותי ראש וראשון להדיוטות, יודע אני את טבעו של הסקטור הציבורי – אין הוא קשור כמעט למצב הכלכלי. מדינה יכולה להיות בפני פשיטת רגל והמגזר הציבורי אצלה ימשיך לשגשג.

ולכן סתומה לי לחלוטין הפסקה הבאה (ההדגשה שלי):

הדו"ח מוצא כי הסקטור הפרטי נפגע באופן משמעותי יותר מהסקטור הציבורי. לדברי אונר"א במחצית השנייה של 2010 קיזזו העסקים ברצועה 8,000 משרות, ירידה של קרוב ל-8% בכמות המשרות ביחס למחצית הראשונה של אותה השנה. באופן פרדוקסלי, תפקידי הסקטור הציבורי, הנשלטים בידי חמאס, גדלו בקרוב ל-3% במהלך אותה התקופה. "המחקר שלנו מצביע על כך שמאז 2007, חמאס הצליח להגדיל את התעסוקה הציבורית ב-20%", אמר גונס.

באופן פרדוקסלי? מה פרדוקסלי בהגדלת משרות ציבוריות בתקופת אבטלה? כך ממשלות כושלות מנסות לשפר את המצב הכלכלי, על-ידי יצירת עוד משרות ובעצם הפיכת אבטלה אמתית ל"אבטלה שקטה". העובדה כי חמאס עושה זאת, אין בה בכדי להציג "התחזקות", אלא להפך – עתה עליו להשקיע יותר משאבים בפרויקטים סוציו-אקונומיים מאשר בטרור [1].

ציינתי שאיני לא כלכלן ולא בן כלכלן, אך גם אני יכול לדעת מתי מישהו מנסה לשקר לי:

"אם הסגר נועד להחליש את ממשל החמאס, נתוני התעסוקה בשירות הציבורי מעידים כי מטרה זו נכשלה", אמר גונס. לדבריו הסגר התגלה כ"מוצלח בהענשת האוכלוסייה הענייה והמסכנה ביותר במזרח התיכון".

סורים נטבחים על-ידי אסד, לעזתיים יש תוחלת חיים גבוהה משל מצרים ועל-אף כל זאת טוען גונס, דובר אונר"א ואידיוט שימושי, כי ישראל (לא ישראל ומצרים, אלא רק ישראל – כאילו שהגבול עם מצרים אינו קיים) לוחצת את האוכלוסייה המסכנה ביותר ללא פגיעה בחמאס. וכיצד יודעים זאת? כי הוא יוצר עבודות פיקטיביות!

אגב, שלא יהיה ספק – אני בטוח שהמצב בעזה גרוע יותר עתה לאחר ההסגר ואינני רואה בכך כל רע. העזתים בחרו בחמאס והוא תלוי בהם להמשך יציבותו. ירצו – ימרדו, לא ירצו – ירעבו. "אחראיות" היא אינה מילה גסה.

הערות

[1] הקורא חייב לזכור את היות חמאס תנועת צדקה ורווחה במקורה, בדיוק כמו תנועת האם שלה: "האחים המוסלמים". ללא הבסיס של פעילות צדקה, הוא יאבד את הפופולאריות העממית שלו.

איראן–נמר נייר

קיימות שתי מגמות מקבילות ומשלימות המבשרות את מותה של התרבות הפרסית:

א. דעיכת האוכלוסייה – רמת הפריון לאישה ירדה מ-5 ילדים בשנות ה-80' ל-1.9כיום. מדובר בדעיכה שאין כדוגמתה במקום אחר בעולם ומעידה על משבר עמוק בחברה האיראנית. imageבלי להיכנס לגורמים למשבר, הירידה בשיעור הפריון תעמיד את איראן ב-2050 מול אוכלוסיית פנסיונרים אשר תמנה 20% מן האוכלוסייה, דבר אשר יהווה נטל כלכלי משמעותי על החברה האיראנית.

ב. לא לעולם נפט – עם כלכלה מושחתת המבוססת בעיקר על נפט, ביחד עם עלייה בצריכת החשמל, איראן תיהפך בעתיד הלא רחוק לצרכנית אנרגיה במקום יצאנית. ניסיון להימנע מן התרחיש על-ידי שימוש באנרגיה גרעינית בסך הכול ינסה לתת לכלכלה עוד קצת זמן. ללא שינויי מבני עמוק, של ייעול והקטנת התלות בתעשיית הנפט, איראן היא מת מהלך.

העובדות הללו מעמידות את איראן אל מול ברירה: לחדול או להילחם. איראן נמצאת  באזור אסטרטגי בעל חשיבות, עם אוכלוסייה שיעית היושבת מעל שדות נפט מרכזיים. הרפתקה אימפריאליסטית בעיניי טהרן – כפי שהייתה בעיניי ברלין ב39' – היא האפשרות הטובה ביותר להינצל.

ולכן הפצצה. הטעות האסטרטגית תהיה לא לייצר נשק גרעיני, כמגן מפני התערבות מערבית-אמריקאית ישירה כנגד איראן. אם הם מתכוונים להבעיר את האזור החשוב בעולם, האייתוללות יעשו הכול בשביל הגנה גרעינית.