זו שאלתי:

כיום יש למדינת ישראל כתובת אליה להפנות דרישות לרגיעה ברצועת עזה – חמאס. ארגון הצדקה המיליטריסטי נתפס כגורם הריבון ברצועה (גם אם לא מוכר כך) ולכן מדינת ישראל יכולה להפנות אליו את דרישותיה, איומיה ופצצותיה. יותר מכך,  אנו מניחים שלחמאס יש אינטרס להמשך קיומו כגוף שולט ולכן יכולים לאיים עליו, אם בצורת פגיעה פיסית במוסדותיו או פגיעה כלכלית בצורת סנקציות (כפי שמציע ד"ר בכור).

אבל, מה יקרה אם חמאס יפסיק להיות ריבון? מה אם רצועת עזה תגלוש לאנרכיה, אליה מתקדם חצי האי סיני כבר זמן מה? אני רואה כסימן רע שלמרות הכרזת הפסקת האש, רקטות ממשיכות לצאת מן הרצועה. וודאי, אפשר לפתור את העניין בקלות כ"בוגדנות מצד חמאס", המעלים עין מקבוצות ירי בעודו מסכים להפסקת אש. ברם חמאס כבר לא השחקן היחיד. גם ועדות ההתנגדות והג'יהאד האסלאמי דורשים את חלקם, בכך מצמיחים שני ראשים נוספים לצד חמאס. ובניגוד להידרה, שלושת הראשים הללו עוינים זה את זה.

מכאן המצב יכול להידרדר בשני כיוונים:

1. שלושת הקבוצות השונות יחלו להיאבק על שליטה ברצועה, במה שקרוב לוודאי יהפך למלחמת אזרחים קטנה. הקלחת תגעש גם על יישובי הדרום והממשל יאלץ לבחור או לתקוף באופן נקודתי חוליות שיגור או לכבוש מחדש את הרצועה. בכל מקרה, כלים בלתי-צבאיים לא יהיו בידינו.
2. חמאס יוותר הנציג הרשמי, אולם נטול כוח לעצור ירי מן הרצועה. במקרה כזה ישראל תוכל לשתף פעולה עם ההצגה, בתנאי כמובן שתושבי הדרום יסכימו לצפות כיצד ממשלתם מאיימת על בובה בעוד הם חיים תחת מטר טילים.

פתרון אפשרי לבעיית הריבונות ניתן להציע בדמות השתלטות מחדש של מצרים (באופן רשמי או לא) על הרצועה. יש לי שתי התנגדויות לפתרון זה:

1. איננו יודעים עד כמה המדינה המצרית בכלל יציבה. עם מאבקי כוח בין האסלאמיסטים להנהגה הצבאית, על רקע משבר כלכלי רחב, מצרים מהווה כיום יותר מתמיד "משענת קנה רצוץ".
2. אנו מניחים שלמצרים יש אינטרס להילחם בטרור. לדעתי, האינטרס היחיד שיהיה לה הוא שליטה תוך כוונה לסכן כמה שפחות חיילים ומשאבים. מדוע שחייליה ימותו בכדי להגן על אזרחים ישראלים? וחמור מכך, באיזה מקל נשתמש לשם דאגה שמצרים אכן תאבק בטרור?

רבים האנליסטים הטוענים שאינטגרציה מלאה בין רצועת עזה למצרים תעזור לנו. אינני מסכים. הגבול הפתוח עם סיני עוזר להתסיס את עזה, בעוד תנועת חמאס נהפכת מפולגת וחלושה יותר. וללא חמאס, נשמט הבסיס לרעיון "מאזן האימה".

ועם שמיטתו של זה, מה תעשה מדינת ישראל נגד האיום על אזרחיה?

ב-1872 פרסם פרופסור לפילולוגיה קלאסית באוניברסיטת באזל את ספרו הראשון, העוסק בטרגדיה היוונית. שלא כמו רבים מעמיתיו – ובניגוד לרוח התקופה הרומנטית – הספר מציע ניתוח של הטרגדיה לא מנקודת מבט מורליסטית יודו-נוצרית, אלא מן הבחינה האסתטית והניהיליסטית-פסימיסטית. את הניתוח, אם להשתמש בלשון עדינה, העולם האקדמי דחה מכול וכול.

האם בצדק נדחתה התיזה ובמקומה נותרה עומדת ההשקפה המוסרית, הרואה בטרגדיה היוונית מעין שיעור מורליסטי להמוני העם? אינני חושב כן. ואינני חושב כן בהתבסס על אחת הדוגמאות המאלפות ביותר של עיוורון הניתוח המוסרי המודרני: תיבת פנדורה. לא אחזור כאן על הסיפור שכבר הפך לקלישאה; רק על המוסר השכל. ההשקפה המקובלת רואה בתקווה, הנותרת לאחר שכל הרעות יצאו, כנחמה לאדם. התקווה נתפסת כתרופה נגד הצרות שפנדורה הביאה לעולם ובכך באה להקל את עול הקיום על כתפי האדם.

הבעיה היא שאם התקווה היא דבר טוב, מה היא עושה בתיבת פנדורה? האלים, להזכירכם, שלחו את התיבה בכדי להעניש את בני-האדם על קבלת האש מידי פרומתיאוס. אין שום היגיון – לא תכליתי ולא סיפורי – בהימצאות ברכה בתוך תיבת קללות. אז מה מעשיה של אלפיס בתיבה?

התשובה, אם נלך לפי הצעתו של הפרופסור, היא שתקווה היא הקללה הגדולה ביותר. כן, זאוס נתן לעולם ערב-רב של זוועות, אך האדם בכל רגע יכול לסלק עצמו מן העולם. רק עם התקווה היצור האנושי ימשיך את סבלו עד כלות. יש לזכור שאחת מן התורות המוסריות הנפוצות ביותר בעולם הקלאסי הייתה הסטואה, שקראה לאדם לסלק מליבו גם שמחה וגם צער ולהתאבד במקרה בו הגורל פונה נגדו. עבורנו הרעיון מזוויע; עבור היווני זהו כורח נפשי שאין בלתו.

בעניין הזה נזכרתי בקוראי את מאמרו של ד"ר גיא בכור על הסופה במזרח התיכון. את ד"ר בכור אני מעריך מאוד, לא רק על אבחנות מדיניות חדות אלא גם על עומק מחשבתו וידיעותיו. הבעיה שיש במאמריו מן האופטימיות הקטנה, התקווה שהעולם הערבי עוד יצליח לטפס מן התהום אליו הושלך. כפי שהוא כותב בנוגע למצרים:

"אם ברצונה להצליח בניסויים המהפכניים שנטלה על עצמה, החברה במצרים חייבת להתנער מתרבות הערצת השלילי והאלים, ולהתכנס לחזון חדש של בנייה, שיקום ופיתוח. לא הסיסמאות הריקות מתוכן של הגורמים האסלאמיים, שנועדו לצורכי בחירות, אלא תנופה לאומית חדשה, חזון חדש ומלהיב, ומצרים אוהבת חזון שכזה. כדרכה, גם אותו היא תקדש. אם לא יקרה כך, המדינה האדירה הזו נידונה להמשך השקיעה והמבוכה הרעיונית,  לקול צחוקה האכזרי של האנרכיה, מעשי ידיה שלה עצמה." – צחוקה של האנרכיה, ידיעות אחרונות, 24.11.11.

הבעיה שמצרים כבר אינה יכולה לחמוק מן האנרכיה, לא עם סכנת פשיטת רגל ו-20 מליון עניים להאכיל. וכמוה, העולם הערבי כולו זוחל לאיטו לצד הדרך של ההיסטוריה. כי מהי המשמעות של ניצחון האחים המוסלמים במצרים? העלמת מדינת הלאום הערבית לטובת האינטרסים האסלאמיים העל-לאומיים. "האביב הערבי", בניגוד מוחלט ל"אביב העמים", דווקא הביא לחיסול הלאומיות הערבית. מעתה הערבים לא יהיו יותר אדונים לגורלם, אלא מגרש המשחקים לכוחות זרים.

נכון, המלכויות הערביות נותרו יציבות גם לאחר המהפכה, אך לא ערב הסעודית ולא נסיכויות המפרץ מדינות לאום ערביות. הן מונרכיות, בהן בית המלוכה הוא המרכז של הזהות הקולקטיבית. וחמורה יותר היא העובדה שעתה המדינה הערבית המשמעותית ביותר – ערב הסעודית – אמונה על אחד הזרמים הקיצוניים ביותר באסלאם הסוני. לממשלות המערב ולמחנה השלום בארץ יהיה קצת קשה לקדם את תהליך השלום כאשר הגיבוי היחיד למהלך יגיע ממקום בו אסור להקים כנסיות ולנשים אסור לנהוג. מי יודע, אולי גם הניצחון האסלאמי במצרים יעודד את הווהאבים לבעוט את בית סעוד.

בכל מקרה, הריק שנוצר באזורנו מושך כעת כוחות זרים לעצב אותו כרצונם: הפרסים, הטורקים, הרוסים והאסלאמיים.

בנושא הפרסי כבר חזרתי ואמרתי וחזרתי והתראתי על העובדה שלא משנה מה יציע המערב – אם גזר ואם מקל – איראן תפתח נשק גרעיני ותנסה להשתלט על מסדרון הנפט. הם אינם עושים זאת מתוך חמדנות, אלא מן הצורך הקיומי להציל עצמם. קרוב לוודאי שאנו נתחיל לראות תנופה אמתית בנושא לאחר דצמבר, כאשר האמריקאים יסיימו את נוכחותם בעיראק. מכאן גם אפשר להבין את המתיחות האחרונה ביחסים: וושינגטון מנסה להפחיד את איראן לבל תקרע את חיית המחמד האמריקאית.

הרפובליקה הטורקית היא כבר סיפור מעט יותר אופטימי, אבל רק בגלל שהוא פחות נואש. ארדואן מסתכל על טורקיה ותולש את שערות ראשו: במערב המדינה, המודרניסטים המתוחכמים עסוקים מדי בכדי להביא ילדים וקומלים. גם במזרח המדינה, שיעור הפריון הטורקי בקושי עובר את שיעור ההחלפה של 2.1 ילדים לאישה. ובעוד האוכלוסייה הטורקית דועכת, הכורדים שומרים על רמת פריון גבוהה. מה ארדואן יכול לעשות בכדי להציל את טורקיה לא רק ממוות דמוגרפי, אלא גם ממשבר כלכלי מקיף? אימפריה ניאו-עות'מאנית! אם טורקיה תמצב עצמה ככוח גיאופוליטי חדש באזור, וודאי שכספים יזרמו אליה מן המונרכיות הערביות בכדי להיאבק באיראן ולשמור על הסדר באזור המתפורר.

עבור ישראל מדובר ביוזמה נהדרת – הטורקים לא רק נכנסים לתוך הבוץ הכורדי, אותו אנו יכולים להעמיק יותר, אלא גם נמצאים במסלול התנגשות עם הרפובליקה האסלאמית של איראן ועם הפדרציה הרוסית. במקרה האיראני, בעוד טהרן מנסה לתמוך בבשאר אסד, טורקיה מנסה להפילו ותומכת במורדים נגדו (מה שאגב אומר שסוריה שלאחר אסד לא תהיה ידידותית לישראל). במקרה הרוסי, לא רק שטורקיה פועלת נגד האינטרס של מוסקבה בסוריה, אלא גם מאיימת על קפריסין, מדינה הקרובה לרוסים. במילים אחרות, ארדואן דואג לשים עצמו בין הפטיש לסדן.

שלישית ברשימה היא רוסיה, אשר רק לפני שבוע שלחה כוחות ימיים לסוריה. הרוסים עדיין זוכרים את הטריק המערבי בלוב (ראו "מבצע 'חופש ללוב'", סיקור ממוקד) ולא יתנו לנאט"ו להטות שוב את מאזן הכוחות לטובתם. הצי הרוסי כעת מהווה מטרייה עבור אסד לחיסול ההתנגדות לו, מתוך הבנה שבאם יצליח לשרוד את המהומות סוריה תהפוך לגרורה רוסית.

אבל, אליה וקוץ בה: המשטר העלוואי יצטרך לתת גם מרחב פעולה לאיראן בשטחו. כיום הרוסים נותנים רוח גבית לטהרן בדרישתה לשמירת פרויקט הגרעין. כרגע, מערך האינטרסים מעודד את רוסיה לנסות ולשים מקלות בגלגלי המערב במקום לעזור לו. ברם בקרמלין יודעים, וודאי ההנהגה שנהלה את מלחמת צ'צ'ניה השנייה, שאיראן גרעינית תפנה את עיניה לא רק מערבה, אלא גם צפונה. אם הפדרציה הרוסית תמשיך לתת לרכבת הגרעינית לדהור, בעתיד הלא רחוק הקווקז יבער עם נשק איראני.

ולבסוף, יש לנו את התנועות האסלאמיות הסוניות בעיקרן, שמהוות כעת "פריחה אסלאמית" בכל המרחב ממערב לפרת. אינני מונה אותם כערבים, או אף רואה בהם גורמים ערבים, מפני שהתנועות הללו אינן מגבילות עצמן רק למרחב הגיאוגרפי הערבי – לאחים המוסלמים יש שלוחות רבות בעולם המערבי, כולל בארה"ב, ומטרתן הראשית של אגד התנועות היא הקמתה מחדש של הח'ליפות האסלאמית.

התנועה הראשית מבין התנועות הללו היא "האחים המוסלמים", שזכו לא מכבר בניצחון אלקטוראלי במצרים ומאיימים על יציבות בית המלוכה בירדן. את ידם הם גם טומנים בקלחת הסורית ובאם האנרכיה בלוב תמשיך ותגבר, אנו אולי יכולים לצפות לפלישה מצרית דווקא לשכנה ממערב, כחלק מניסיון של קהיר לא רק לאחד את צפון אפריקה בחגורה אסלאמית, אלא גם בשביל הנפט שיזרים מעט כסף זר לקופת המדינה המדלדלת.

ומה המסקנה מכל התהליך הזה עבור ישראל? תם תהליך השלום – סופית. מדינה פלשתינית, לאומית-חילונית, לא תוכל להתקיים במרחב ובגדר התאבדות לאומית יחשב כל וויתור על חבלי ארץ אסטרטגיים. מה שיש לעשות במקום הוא, כפי שכבר המלצתי לא פעם, לחבק את האנרכיה: מדינת ישראל נמצאת בעמדה נהדרת לשפוך עוד הרבה שמן למדורה המזרח תיכונית. וכאשר האש תסיים לכלות את אויבינו, נוכל אנחנו לבוא ולקטוף את הפירות הנותרים.

שבוע טוב.