1

מקור ראשון: נופלים ברשת

Screenshot 2020-06-11 at 16.05.20




פלג 14: העתיד של יחסי ארה״ב-סין

***הניתוח פורסם לראשונה לחברי פל״ג, מועדון המנויים של ״המשחק הגדול״. עדיין לא חברים? מוזמנים להצטרף בקישור כאן. ***

הורדת הפרק – קישור.

משבר הקורונה עורר דיון עמוק בקרב חוגי חשיבה ומדיניות האם מדובר כאן בהזדמנות לסין להפוך למעצמת העל הבאה של העולם [מקור]. בדרך כלל מי שתומך בטענה מדגיש את היעדר או כישלון ההנהגה של ארה״ב [מקור] ומציג את סין כאלטרנטיבה האחראית או לכל הפחות כמי שמנצלת את כשלונה של וושינגטון בשביל לבסס את מעמדה כמעצמת העל הבאה.

הקדשתי סדרה שלמה לטפל בנושא של סין ולהראות שהיא אינה מעצמת העל הבאה. דיברתי על הכלכלה והפוליטיקה והתרבות והעובדה שהמפלגה הקומוניסטית תעדיף לכלוא את העם הסיני מלתת לו לצמוח ולהתפתח חופשי. אך על דבר אחד לא דיברתי ואני חושב שטוב להקדיש לו התייחסות משום שהוא מראה שלא משנה כמה סין תהיה חזקה, היא לעולם לא תהיה מעצמת על כמו ארה״ב. הגיאוגרפיה שלה פשוט לא מתאימה.

It’s the Geography, stupid

בפשטות: סין יושבת באירו-אסיה, ארה״ב לא. סין קרובה גיאוגרפית לכמה מהמדינות הכי גדולות או חזקות בעולם: יפן, דרום קוריאה, רוסיה, הודו ואינדונזיה. היא יושבת במרכז הכלכלי והתעשייתי של העולם – מזרח אסיה. ארה״ב לעומתה יושבת בצפון אמריקה, עם כ-5,000 ק״מ של ים שמפרידים בינה ובין כל מעצמה גדולה אחרת. ארה״ב היא גם הכוח הכי חזק באמריקות, ובפער ניכר.

המשמעות של ההבדל הגיאוגרפי הזה היא שכאשר ארה״ב הפכה מעצמת על לא היו הרבה מדינות שפחדו שהאמריקנים יפלשו דרך הגבול. אין למעצמה גדולה אחרת מחלוקת טריטוריאלית עם ארה״ב או גבול משותף. אף מעצמה לא מפחדת שהאמריקנים יבואו לקחת ממנה טריטוריה פשוט מפני שהאמריקנים כל-כך רחוקים מכל מקום ויש להם די ויותר משאבים אצלם. ארה״ב היא לא רוסיה, שצריכה את מזרח אירופה. היא לא סין שצריכה את מזרח אסיה. היא לא איראן שצריכה את עיראק.

גם אם מעצמה אחרת הייתה רוצה להגביל את כוחה של אמריקה היא הייתה נתקלת בבעיה שהגיאוגרפיה האמריקנית חסינה לכל פעולה של הגבלה. החוף המזרחי והחוף המערבי לא מוקפים בשרשרות איים. צפון ארה״ב הוא שטח ארקטי קפוא בשם ״קנדה״. דרום ארה״ב הוא שטח הררי ומדברי בשם ״מקסיקו״. המקום היחיד שיכול להצר מעט את צעדיהם של האמריקנים הוא האי של קובה והאחרונים לנסות ולעשות משהו שם כמעט וספגו שואה גרעינית.

סין היא סיפור שונה. החוף היחיד של סין מוקף שרשרות איים מצפון לדרום, מחצי האי הקוריאני דרך איי יפן, טאיוואן והפיליפינים. אם מעצמה אחרת רוצה להצר את צעדיה של סין באוקיינוס כל שהיא צריכה לעשות הוא להציב מטוסים וטילים נגד ספינות בשרשרות האיים האלו (מה שהאמריקנים עשו). ויש הרבה מעצמות שירצו לעשות זאת.

1200px-Geographic_Boundaries_of_the_First_and_Second_Island_Chains

אם לארה״ב אין סכסוך טריטוריאלי עם אף מעצמה, לסין יש עם כמעט כל שכנה שלה: עם יפן בים סין המזרחי, עם אינדונזיה בים סין הדרומי, עם ההודים בהימלאיה. סין גם גובלת באזור ההשפעה הרוסי במרכז אסיה. הגמוניה סינית במזרח אסיה מאיימת על כל מעצמה שסוחרת עם האזור – שזו כל מעצמה בעולם.

לכן כאשר הסינים מתחזקים, וודאי אם הם הופכים אסרטיביים, הם מעוררים אי-נחת בהרבה מאוד בירות. טוקיו לפתע חוששת מהעצמאות שלה מול סין תוקפנית. אינדונזיה חוששת לאזור הכלכלי שלה בים סין הדרומי. הודו מריחה הזדמנות לפגוע במעמד של סין ומחפשת למשוך עסקים והשפעה מהסינים. המעצמות האירופיות הופך מוטרדות מחופש השיט שלהן במזרח אסיה. אפילו רוסיה מסתכלת בחשד שמא סין תנסה לפעול ולקחת ממנה את אזור ההשפעה שלה במרכז אסיה.

דנג שיאופינג, האיש שעשה את המהפכה הכלכלית בסין, הבין את הבעיה הגיאוגרפית של סין. הוא הבין שאם סין תהפוך אגרסיבית מוקדם מדי, העולם יעשה יד אחת נגדה. הוא הבין שלא משנה כמה חזקה סין תהיה, ארה״ב תוכל להשתמש ביפן ודרום קוריאה וטאיוואן בשביל להגביל ולערער את סין. זו הסיבה שהוא קרא לסין ״לשמור על פרופיל נמוך ולהמתין״ ו-״לעולם לא לדרוש את המנהיגות״ [מקור]. אם סין לא תהיה חזקה מספיק כשהיא תבקש את המנהיגות, תגובת הנגד תהרוס אותה.

שובו של מאזן הכוח

האם סין יכולה להתגבר על הגיאופוליטיקה שלה ולשכנע את העולם לקבל את מנהיגותה, גם אם זה מאיים על האינטרסים שלו? אולי. קרוב לוודאי שבכל תרחיש בו סין הופכת למנהיגה עולמית ארה״ב לא רק שמוותרת על תפקיד ההנהגה אלא גם מאבדת את כוחה הכלכלי וכוחה הצבאי. רק במצב כזה המעצמות האסיאתיות של יפן, הודו ואינדונזיה יאלצו להשלים עם ההגמוניה הסינית ללא תקווה שהאמריקנים יבואו לעזור.

אולם אנחנו לא מתעסקים כאן באולי ומה אם. עם כניסתו לתפקיד שי ג׳ינפינג החליט שסין חיכתה מספיק ובמקום לשמור על פרופיל נמוך סין תחת שלטונו הפכה יותר ויותר אגרסיבית ויותר ויותר אסרטיבית בעולם, מקדמת את עצמה כמעצמת על חדשה וכמנהיגה החדשה של העולם.

הבעיה בשביל סין שתעמולה לא משנה את המציאות הגיאופוליטית. יפן לא תשלים עם הגמון סיני משום שזה יוכל לשלוט בה – היפנים מייבאים כמעט את כל חומרי הגלם והמזון שלהם. אין ליפן קיום עצמאי אם הימים של מזרח אסיה לא חופשיים לשיט. הודו לא תשלים עם הגמון סיני משום שזה ידחוק אותה לעמדה של חוסר חשיבות, יסגור בפניה את דרום מזרח אסיה ויחזק את פקיסטן בשביל לערער את הודו. והכי חשובה – ארה״ב לא תרשה את עלייתו של הגמון סיני, משום שזה יוכל לאיים על חופש הפעולה של ארה״ב לא רק במזרח אסיה, אלא גם באוקיינוס השקט. הביטחון הלאומי של ארה״ב מחייב שליטה באוקיינוס האטלנטי והאוקיינוס השקט, דבר שלא יכול לקרות עם הגמוניה סינית במזרח אסיה.

נוסף על המעצמות האלו יש עוד שלל מדינות שישמחו להצטרף לכל מאמץ להכיל את סין. ווייטנאם, מלזיה ואינדונזיה רוצות לשמור על השטחים שלהן בים סין הדרומי. טאיוואן רוצה לשמור על עצמאותה. אוסטרליה כבר שנים חושדת בסינים ובזמן שהיא שומרת על קשרים כלכליים קרובים עם סין היא מחזקת את הנוכחות האמריקנית באוסטרליה ואת שיתוף הפעולה עם יפן. בריטניה צריכה את ים סין הדרומי חופשי בשביל הסחר שלה עם האזור [מקור]. צרפת תצטרף לחגיגה רק כדי לבסס את העצמאות שלה מול סין.

מנקודת מבט מבנית, מה שסין עשתה בעצם עם האסרטיביות החדשה שלה מאז 2013 הוא לעודד את המערכת הגלובאלית ליצור מאזן כוח מולה. היא סימנה את עצמה כמדינה חזקה ותוקפנית – כמו צרפת במאה ה-18 או גרמניה בסוף המאה ה-19 – ועל-כן הדרך היחידה למדינות חלשות יותר להתמודד מולה הוא להתאגד נגדה. ארה״ב מעולם לא סבלה ממאזן כוח נגדה מפני שאין לשום קואליציה של מדינות סיבה להתאגד נגדה – שוב, היא פשוט רחוקה. אף לא אחד בלונדון או פריז או ברלין אי-פעם חשש שהאמריקנים יפלשו אליו (אלא אם הוא קודם יפלוש למישהו אחר).

המזל של סין, אם אפשר לקרוא לזה מזל, הוא שממשל טראמפ לא מתעניין ביצירת קואליציות בין-לאומיות. זו הסיבה שלמרות שהמערכת הבינלאומית החלה לפנות בכיוון של מאזן כוח מול סין, ארה״ב לא מנסה כרגע לנצל את השינוי ולהקים מסגרות כמו שיתופי פעולה צבאיים והסכמי סחר שידחקו את סין החוצה. אובמה ניסה לעשות זאת עם ה-TPP [מקור] אך טראמפ ביטל את ההסכם. ממשל אמריקני אחר, ממשל אסטרטגי יותר, ינצל את מאזן הכוח נגד סין.

לוחם הזאב

עם ההבנה של הבעיה המהותית של סין, עם ההבנה של התגובה הבינלאומית לעליית האסרטיביות הסינית, קל להבין שמשבר הקורונה אולי חושף את חוסר העניין האמריקני בלהנהיג את העולם (הפוסט-אימפריום שאני מדבר עליו ב״משחק הגדול״) אך הוא בהחלט לא ההזדמנות של סין להיות מעצמת על. המערכת הבינלאומית לא רצתה את סין כמנהיגה החדשה לפני הקורונה. ווירוס סיני שהתפשט הודות לכשלים של המפלגה הקומוניסטית בוודאי לא הולך לשנות זאת.

על-אף זאת הסינים מתעקשים לקדם את עצמם ולנסות ולהשתלט על הנרטיב הבינלאומי. מאז פרוץ המשבר הם מנהלים מדיניות חוץ תקיפה בשביל לייצר ספין חיובי על המשבר, להציג את המענה שלהם כטוב ביותר ולנסות ולהאשים מדינות אחרות שהן היו המקור לווירוס. הם קוראים לדיפלומטיה הזו ״דיפלומטית לוחם הזאב״, על שם שני סרטי אקשן המתארים יחידה בשם ״לוחמי זאב״ שנאבקים בשכירי חרב אמריקנים מרושעים [טריילר לסרט השני בסדרה].

מנקודת המבט של המפלגה יש היגיון בלנסות ולצאת למתקפה ולו בשביל ליצור בלבול בקהילה הבינלאומית ולעורר להט לאומני באוכלוסייה הסינית, להט שיופנה למאבק בבוגדים מבית והזרים מבחוץ במקום לשאלה האם המפלגה כשלה. דיפלומטית ״לוחם הזאב״ היא גם המשך הגיוני של הקו האסרטבי שסין נוקטת מאז כניסתו לתפקיד של שי בסוף 2012. אם סין הגיבה בתקיפות כשהאשימו אותה בתקיפת מפגינים בהונג קונג וריכוז אויגורים בשינג׳יאנג היא בטוח תגיב בתקיפות כשמאשימים אותה במגיפה עולמית.

אולם גם אם דיפלומטית ״לוחם הזאב״ זוכה לאהדה בבית – וחשוב לציין שיש קולות בסין שמתנגדים לה – היא לא עושה דבר לשנות את הבעיה המבנית שלה בזירה הבינלאומית. להפך – היא מביאה גם מדינות שניסו להימנע מסכסוך דיפלומטי עם בייג׳ין להיכנס לאחד.

הדוגמה הכי ברורה שהכוח הרך של בייג׳ין מפסיק לעבוד היא אוסטרליה, אחת המדינות הראשונות לקרוא לחקירה בינלאומית למקור הווירוס בסין [מקור]. הסינים איימו בצעדי ענישה נגד האוסטרלים אך האוסטרלים המשיכו לקדם את הדרישה לחקירה בינלאומית.

לא מדובר בצעד פשוט מנקודת מבטה של אוסטרליה: 35% מהייצוא של אוסטרליה הולך לסין. יעד הייצוא הבא של אוסטרליה אחרי סין היא יפן, עם 14% מהייצוא האוסטרלי. רק 3.5% מהייצוא האוסטרלי הולך לארה״ב. להחליט בזמן משבר כלכלי לצאת נגד שותף הסחר הכי חשוב שלך הוא צעד שחושף עד כמה סין איבדה את הכוח הרך שלה. אוסטרליה תלויה בסחר עם סין ובכל זאת קידמה אג׳נדה שסין התנגדה לה.

הסינים כמובן לא נשארו חייבים: הם אסרו על ארבע יצרני בשר בקר אוסטרלים למכור בסין [מקור] והטילו מכס על דגנים מאוסטרליה [מקור]. האוסטרלים טוענים שלא מדובר במלחמת סחר בין סין לאוסטרליה [מקור], אך המשמעות היא רק שאוסטרליה לא תגיב כרגע לצעדים של סין. סין השיבה לטענה האוסטרלית שמדובר בנקמנות סינית בכך שהטענה עצמה ״מגוחכת״ [מקור]. לעת עתה האוסטרלים מסרבים להטיל מכסים נגד סין, מבינים את הכוח הכלכלי שלה. אולם אם הם מוכנים לנקוט עמדה מנוגדת לסין בחקירה של הקורונה, הם כנראה יהיו מוכנים לתמוך ביוזמות אמריקניות בזירה הבינלאומית גם בנושאים כמו הונג קונג ושינג׳יאנג.

סכסוך הסחר

אם מדברים על האמריקנים, ארה״ב כרגע אינה מנצלת את שעת המשבר הזו לקדם את מאזן הכוח מול סין ולשרת את האינטרסים האסטרטגים של ארה״ב. במקום לפעול לחזק את מערכת הבריתות האמריקנית ולקדם לחץ בינלאומי אחיד מול סין, ממשל טראמפ עסוק בעיקר בלהביא את סין לעמוד בהתחייבויות שלה במסגרת ״שלב 1״ של הסכם הסחר.

במסגרת ההסכם הסינים התחייבו לקנות תוצרת אמריקנית בהיקף של כ-200 מיליארד דולר ב-2020 וב-2021, כשב-2020 לבדה הייבוא הסיני מארה״ב היה אמור לגדול ב-76 מיליארד דולר. משום הפגיעה הכלכלית של הווירוס הסינים כמובן לא עומדים ביעדי הייבוא, אך את טראמפ זה פחות מעניין. עם אבטלה גבוהה ושנת בחירות הוא צריך את הרכישות הסיניות בשביל לצמצם את הנזק הכלכלי שהווירוס גרם לארה״ב.

הבעיה בשביל טראמפ – ולייטהייזר – שנשק המכסים לא רלוונטי בזמן משבר כלכלי. אם ארה״ב תטיל מכסים על סין, היא תפגע בעסקים שלה. זה תמיד היה נכון, אך ב-2018 ו-2019 העסקים האמריקנים יכלו לספוג את המכסים ולהמשיך לשגשג. עכשיו עם הפגיעה הכלכלית מהקורונה מכסים רק יעמיקו את המשבר ויפגעו בסיכויי הניצחון של טראמפ.

הממשל לכן מקדם לחץ על סין מכיוונים אחרים: ראשית, ביום שישי האחרון הוא החמיר את המגבלה על ייצוא שבבים לחוואווי והוסיף דרישה שכל יצרן לא-אמריקני שמשתמש בכלים אמריקנים – אם אלו מכונות או תוכנות – חייב לקבל אישור ממשלת ארה״ב לייצוא של שבבים לחוואווי [מקור]. מדובר בהחמרה של איסור קודם שהממשל הטיל על חברות אמריקניות לספק חלקים ושירותים לחוואווי וחברות הבת שלה.

שנית, הממשל ממשיך לנתק את ארה״ב מסין. בתחילת מאי 2020 הנשיא הוציא צו האוסר שימוש בציוד של חברות סיניות ברשת החשמל האמריקנית [מקור] ובאמצע מאי הודות ללחץ מטראמפ מנהלי קרן הפנסיה של גמלאי הצבא והממשל הפדראלי עצרו השקעה במניות סיניות [מקור].

שלישית, הממשל ממשיך לקדם את הקו שסין היא האחראית למגפה הנוכחית ושיש לארה״ב ומדינות נוספות הזכות לדרוש ממנה פיצויים. הקו הזה פוגע בעמדה הבינלאומית של סין ומשמש את הממשל להפנות את האשמה על המשבר ממנו לסין.

כל הצעדים האלו לוחצים את הסינים לעמוד בהתחייבויות שלהם במסגרת שלב 1 של הסכם הסחר מבלי להטיל ממש מכסים עליהם. בטווח הקצר אולי וושינגטון תצליח להביא את הסינים לעמוד בהתחייבויות שלהם או לכל הפחות לפצות את ארה״ב. בטווח הארוך הצעדים האלו ממשיכים לנתק את ארה״ב מסין ויותר מזה מדגישים בעיניי ההנהגה הסינית את הסכנה בתלות באמריקנים. זה רק ממריץ אותם להעמיק את ההשקעה הטכנולוגית שלהם ולבסס את העצמאות שלהם מהאמריקנים.

שינוי במערך הבריתות

אז דיברנו על הבעיה המהותית של סין. דיברנו על דיפלומטית ״לוחם הזאב״ שלה במשבר הקורונה וחוסר ההצלחה שלה. דיברנו על וושינגטון שכרגע אינה מנצלת את מאזן הכוח שנבנה מול סין בשביל לקדם את האינטרסים האסטרטגים שלה באזור. לאן המצב הזה יכול להתקדם?

אם וושינגטון באמת רואה בסין מתחרה אסטרטגי – והיא רואה – היא תבקש לנצל את מבנה הבריתות שלה ומאזן הכוח נגד סין לטובתה. מה זה אומר? בואו נזכור שארה״ב ברמה האסטרטגית פועלת בהתאם לאינטרס הלאומי שלה, משום שאין לה חזון גדול יותר [עסקנו בנושא בפרק קודם]. לצערם של הסינים האינטרס הלאומי האמריקני מכתיב: א׳ שלא יהיה הגמון במזרח אסיה שיוכל לאתגר את חופש הפעולה של ארה״ב בו ו-ב׳ לשמור על גישה חופשית של ציי הסחר האמריקנים למזרח אסיה, מתוך ראייה שמזרח אסיה ובמיוחד דרום מזרח אסיה הם שני אזורים חשובים לשגשוג הכלכלי של ארה״ב. האמריקנים לכן ירצו לעזור לכל מדינה שמתנגדת לסינים באזור – וויטנאם, אינדונזיה, מלזיה, טאיוואן, יפן – ויענישו כל בעל ברית שלא יהיה איתם מול הסינים.

בשביל להבין עד לאיפה הדברים מגיעים קחו את המקרה של בריטניה: בוריס ג׳ונסון החליט בניגוד לרצונה של ארה״ב לאפשר לחוואווי השתתפות מוגבלת בהנחת תשתית ה-5G של המדינה [מקור]. הבריטים הבטיחו שמדובר בנוכחות שלא תפגע בביטחון של בריטניה או תסכן את המודיעין שארה״ב חולקת עם הבריטים במסגרת ברית ״5 העיניים״ (Five Eyes).

מה התגובה האמריקנית? לפי דיווח אחד ממשל טראמפ התחיל בסקירה של כל נכסי המודיעין של ארה״ב בבריטניה, כולל מטוסים וכוח אדם, והאם נדרש להוציא אותם מהמדינה [מקור]. אני מזכיר שמדובר כאן באחת משותפות הסחר החשובות של ארה״ב, בעלת ברית קרובה ומישהי שהאמריקנים נלחמו איתה בשתי מלחמות עולם. עכשיו כשהיא נוקטת צעד – גם אם מצומצם – לכיוון הסינים הבית הלבן מוכן לצמצם את הקשר איתה. הוצאת נכסי מודיעין תהיה השלב הראשון: אם בריטניה לא תהיה חשובה יותר למאמצי המודיעין של ארה״ב, החשיבות האסטרטגית של כל היחסים איתה תרד רמה. אם אין נכסי מודיעין, למה שארה״ב תחלוק מודיעין עם בריטניה? אם בריטניה מאפשרת לחוואווי להשתתף ברשתות ה-5G שלה, היא יוצרת פרצת אבטחה שהאמריקנים חייבים לפעול לצמצם את הסיכון ממנה. פגיעה ביחסים המיוחדים היא נזק נלווה להחלטה הבריטית.

התגובה לצעד של בריטניה חייבת להעלות את השאלה גם אצלנו האם אנו עלולים להיות בצד הלא נכון של מערכת הבריתות האמריקנית בתחרות מול סין? אני שומע רבים שמתעקשים שאם נסכים לדרישות האמריקניות מול סין נאבד את האוטונומיה שלנו והחופש להחליט על מדיניות החוץ והאסטרטגיה שלנו לבד.

בזמן שאני מאוד מעריך את הרצון להיות עצמאיים ומאמין שישראל צריכה לשאוף ולחזק את עצמה, צריך להכיר בעובדות: אם וושינגטון תנתק את שיתוף הפעולה הבטחוני איתנו, תצמצם את כספי הסיוע, תפסיק בתמיכה דיפלומטית אתנו – אנחנו נספוג פגיעה קשה, אנושה אפילו. עם כל הדיבורים על כוחנו ועצמאותנו אנחנו עדיין תלויים בסיוע האמריקני לרכש ביטחוני ובתקצוב אמריקני לתוכניות ליירוט טילים שלנו. אנחנו יכולים לדבר כמה שאנחנו רוצים על ״עצמאות אסטרטגית״ ו״שאסור להיכנע ללחץ האמריקני״ – כשהאמריקנים יאיימו לצמצם את הקשר איתנו, אנחנו נתקפל. אז למה להמתין עד המשבר במקום לבצע ניהול אסטרטגי של היחסים שלנו עם סין בתיאום ארה״ב?

ישראל יכולה וצריכה לנהל את היחסים שלנו עם סין מתוך עמדה פרו-אקטיבית. בפרק האחרון של ״קיסר אדום״ תיארתי בפירוט את קווי המדיניות הישראלית ואני מפנה את מי שלא שמע או שכח להאזין שוב לפרק. בקווים כלליים ישראל צריכה לפעול לשקיפות בנוגע להשקעות הסיניות בארץ וליצור מנגנון פיקוח עם שיניים שיוכל למנוע העברת טכנולוגיה רגישה לסינים, כל זאת תוך דיאלוג אסטרטגי עם ארה״ב. ישראל תוכל להבהיר לאמריקנים את האינטרס שלה בקשר עם סין ובו בזמן להראות שהיא מתחשבת באינטרסים האמריקנים.

מאזן הכוח במזרח אסיה

מאזן כוח לצערנו גם אומר מתיחות הולכת וגדלה בין ארה״ב וסין. ארה״ב לא רק תשתמש במערכת הבריתות שלה מול סין אלא גם בעליונות הצבאית שלה: עוד תרגילים בים סין הדרומי, תמיכה צבאית לטאיוואן, עזרה ליפן בבניית הכוח הימי שלה. הודות לנושאות המטוסים שלהם לאמריקנים יש עליונות ימית במזרח אסיה והם יחפשו להקרין כוח באזור ביחד עם בעלות ברית ומדינות אנטי-סיניות נגד הצעדים של בייג׳ין להרחיב את תחום השפעתה.

לדבר יהיו שתי השלכות משמעותיות: ראשית, בייג׳ין תרצה לצמצם את העליונות הצבאית של ארה״ב ואם אפשר לחסל אותה. הדרך לזה עוברת לא רק בהקמת כוח ימי סיני משמעותי אלא גם בפיתוח יתרון טכנולוגי שיהפוך את נושאות המטוסים האמריקניות ללא רלוונטיות. לשם כך הסינים מפתחים טילים בליסטים נגד ספינות ומעגלי אש מהירים ומדויקים שיוכלו לאפשר להם להכות בנושאות מטוסים אמריקניות מתוך היבשת.

 ארה״ב תרצה לנטרל את האיום על נושאות המטוסים שלה ע״י פיתוח יכולת איתור ופגיעה מהירה בלב סין. יכולת כזו תאפשר לאמריקנים לאתר במהירות אתרי שיגור ולתקוף אותם. מרכיב חשוב ביכולת כזו יהיה כלי תקיפה שיוכל לחדור במהירות את הגנות הנ״מ של סין. כלי כזה נמצא בשלבי פיתוח: טיל היפרסוני.

אני מזכיר את הנושא ההיפרסוני כבר מספר פעמים ושווה להקדיש לו כמה מילים משום החשיבות שתהיה לו במאזן הכוח העולמי. כלי היפרסוני הוא כל כלי שיכול לטוס במהירות העולה על 5 מאך. המטרה של כלים כאלה לאפשר תקיפה מהירה ומדוייקת של יעדים רחוקים מבלי להשתמש במסלול בליסטי של יציאה וחזרה לאטסמוספירה.

למה לא להשתמש במסלול בליסטי? משום שכל מערכות ההגנה נגד טילים של מדינות מתוכננות כיום ליירוט של טילים בליסטים ויותר מזה – מערכות ההתראה לשיגור נשק גרעיני מתוכננות לזהות ולעקוב אחר שיגורים בליסטים. אם ארה״ב לדוגמה תחליט לשגר טיל בליסטי על מטרה בפקיסטן, השיגור יופיע אצל הסינים והרוסים כשיגור אפשרי של נשק גרעיני. הדבר ייצור מתיחות מיותרת ועלול להביא בטעות לתגובה גרעינית אמיתית של מדינה אחת נגד אחרת – נאמר שהרוסים יחשבו בטעות שטיל אמריקני לבסיס טרור בסוריה הוא בעצם פצצה גרעינית בדרך למוסקבה.

כלים היפרסונים אמורים לפתור את הבעיה הזו ולנצל את העובדה שמערכות היירוט הנוכחיות אינן מתוכנות להתמודד איתו. עקרון ההפעלה שלהם דומה לזה של טיל או טיל שיוט: מסמנים לטיל את המטרה והוא יוצא לדרך. הוא מנצל מנוע מתקדם בשביל להגיע למהירות של 5 מאך ומעלה ושומר על מסלול שאינו חוצה את האטמוספירה בשביל לא להפעיל את מערכות ההתראה של היריב. המסלול של כלי היפסרוני מזכיר צלחת עמוקה הפוכה – הוא מתחיל בשיגור אנכי בשביל לצבור תאוצה, עובר לטיסה אופקית בתוך האטמוספירה במהירות הרצויה ואז צולל אל עבר המטרה.

20190406_STC905

בתרחיש של מלחמה בין סין לארה״ב טילים היפרסונים מגואם או מארה״ב עצמה ישוגרו נגד אתרי שיגור בלב סין, כמו גם נגד עמדות פיקוד ושליטה של הכוח הסיני בחזית. המטרה תהיה לשבש את יכולות הפיקוד של הסינים ולצמצם את האיום הבליסטי על נושאות המטוסים.

כמובן כלים היפרסונים לא יהיו התוצאה היחידה של מרוץ חימוש בין הסינים לאמריקנים: כל צד ירצה להשיג אינטליגנציה מלאכותית שתאפשר מעגל אש מהיר, כל צד ירצה את היכולת ליירט טילים ולהגן על הנכסים שלו וכל צד ירצה יכולות שיבוש ואם אפשר השמדה של לווינים מעל שדה הקרב. אני לא אתפלא אם לשיתוף הפעולה הישראלי-אמריקני בתחום יירוט הטילים יש גם מימד ימי, לפיתוח פלטפורמה להצבה על נושאות מטוסים.

בנוסף למירוץ החימוש בין שתי המדינות, מתיחות עלולה להביא את הסינים לשקול את האפשרות של לתקוף ראשונים, התוצאה הפוטנציאלית השנייה של מתיחות בין המדינות. אסביר את ההיגיון הסיני: מה שסין תראה היא קואליציה בראשות ארה״ב שמצרה את צעדיה בים סין הדרומי, בטאיוואן, במזרח אסיה בכלל. החשש הסיני במצב כזה יהיה שלאט-לאט ארה״ב תעבור מרק להצר את צעדיה לממש להטיל מצור עליה, להטריד ספינות סיניות בים ולהשפיל את סין בזירה הבינלאומית. החשש הסיני הוא שמאה שנות השפלה יחזרו שוב, כשהפעם ארה״ב תמוטט את סין ולא בריטניה. מול חשש כזה בייג׳ין יכולה להחליט שאין לה ברירה אלא לתקוף ראשונה, לפגוע אנושות בכוח האמריקני במזרח אסיה ולבסס את עצמה באזור לפני שארה״ב תספיק להגיב – אסטרטגיה דומה למה שהיפנים קיוו להשיג במלחמת העולם השנייה [מקור].

ברור כמובן לבייג׳ין שצעד כזה עלול להסתיים במלחמה גרעינית. כרגע לפחות אנחנו רואים שלמרות דיפלומטית ״לוחם הזאב״ בייג׳ין מנסה לרצות את ארה״ב ולשלוט בלהט הלאומני שקורא לתקוף את טאיוואן [מקור]. על-אף האסרטיביות שלה בייג׳ין עדיין אינה מוכנה למלחמה עם ארה״ב, מלחמה שתהיה מהירה מספיק בשביל לשכנע את האמריקנים שלא להשתמש באופציה הגרעינית.

בארה״ב יש מודעות שלחץ על סין עלול להסתיים בהסלמה שאיש אינו רוצה בה. בתחילת אפריל 2020 הנרי קיסינג׳ר פרסם מאמר הקורא לארה״ב לשמור על הסדר הליבראלי ועל עקרון ״הלגטימיות״, תוך הפגנה של איפוק בזירה הפנימית ובזירה הבינלאומית [מקור]. קיסינג׳ר הוא תומך גדול ביחסים בין ארה״ב לסין והדגש שלו על שמירת עקרון ״הלגטימיות״ הוא רמז לוושינגטון שעליה להימנע מפעולות שיכולות לערער את הסינים. כהיסטוריון ומדינאי קיסינג׳ר יודע שכאשר מדינות מדרדרות לפוליטיקת כוח בלבד, כשהן מבקשות לפגוע זו בזו בכל דרך, עולה הסיכויי שתקרית אחת תצית את כל העולם. מהלימוד שלו את ההיסטוריה של מלחמת העולם הראשונה קיסינג׳ר כנראה מניח שאם ארה״ב תדחוק בסין, סין עלולה להגיב כמו גרמניה במלחמת העולם הראשונה: עם מכת מנע.

בזמן שגורמים כמו קיסינג׳ר ינסו למתן את המתיחות בין ארה״ב לסין, המתיחות הזו תשאר כעובדה קיימת של המערכת הבינלאומית. היא תקבע את הוצאות ההגנה והמחקר של שתי המדינות ותכריח את בעלות הברית של ארה״ב להתיישר עם הקו של וושינגטון מול סין.

כלכלית המשמעות של מתיחות בין שתי המעצמות שחברות יצטרכו להחליט עם איזה שוק הן הולכות, או לנסות ולפייס צד אחד בעודן עושות עסקים עם הצד השני. הכוונה כאן שחברות יצטרכו לדוגמה להקים שרשרות אספקה מקבילות בארה״ב וסין, בשביל לחמוק ממכסים ולהיות בצד הטוב של הממשל. אפל כבר עושה את זה: היא הודיעה שאת המקבוק פרו החדש שלה היא תייצר בטקסס [מקור], שם היא גם מרחיבה את הקמפוס שלה [מקור], והיא עושה זאת בו בזמן שהיא מעודדת את הספקים הסינים שלה להרחיב את יכולות הייצור שלהם [מקור].

אפל לא לבד: TSMC, ענק השבבים הטאיוואני, הכריז שהוא מתכוון להקים מפעל שבבים חדש בארה״ב בעלות של 12 מיליארד דולר [מקור]. המפעל יהיה מקביל למפעל בטאיוואן שנועד לענות על הצרכים של מזרח אסיה. יצרני שבבים כמו אינטל עובדים בתיאום עם הממשל האמריקני לגוון את שרשרות האספקה שלהם ולהביא חלק מהייצור חזרה הביתה [מקור].

סיכום

המשבר הנוכחי מפגיש את סין עם הגבולות המאוד אמיתיים של כוחה. עם  התנהגות תוקפנית סין הביאה על עצמה את תחילת היווצרותו של מאזן כוח חדש נגדה. מרוץ חימוש חדש, מתיחות עולה במזרח אסיה והמשך הניתוק בין שתי הכלכלות הגדולות בעולם הם העתיד של היחסים בין ארה״ב ובעלות בריתה ובין סין. ישראל, שתלויה אסטרטגית בארה״ב, תעשה בחכמה אם תנהל את היחסים עם סין תוך תיאום ושקיפות עם וושינגטון. אנחנו לא רוצים שוב להסתכל על מערכת הבריתות האמריקנית מן החוץ.

***הניתוח פורסם לראשונה לחברי פל״ג, מועדון המנויים של ״המשחק הגדול״. עדיין לא חברים? מוזמנים להצטרף בקישור כאן. ***




פלג 12: לאן הולכת הכלכלה האמריקנית?

להורדת הפרק –קישור.

בפרק הקודם לקחנו צעד אחורה ודיברנו על השינוי הגדול שקורה בעמדה האסטרטגית של ארה״ב כלפי העולם. בפרק היום אני רוצה להמשיך את ״המבט הגדול״ שלנו על העולם, לנצל לרגע את ההפוגה במשבר הקורונה, בשביל לדבר על משהו גדול – על הכלכלה. או אם להיות ספציפי יותר למה ריבית אפסית והזרמת כסף גדולה לכלכלה האמריקנית ע״י ה-FED פוגעת בבריאות של הכלכלה האמריקנית בטווח הארוך.

הפרק היום לא בא ללמד אתכם מבוא לכלכלה והמטרה כאן היא לא להתחיל דיון אקדמי על כלכלה, שווקים פיננסים ואופן הפעולה שלהם. המטרה של הפרק היא להציע לכם מסגרת חשיבה על הכלכלה בכלל ועסקים בפרט, מסגרת חשיבה שאפשר אחרי זה לקחת אותה לכל מקום שקשור לכסף: אם זה בחיים האישיים שלכם עם העסק הפרטי, אם בהשקעות, אם בהבנת ההשפעות של מדיניות מוניטרית של ממשלות.

המסגרת שנדבר עליה היום מבוססת על האסכולה האוסטרית ואני שואב אותה מספר מרתק של מרק שפיצנגל (Spitznagel), מייסד חברת ייעוץ ההשקעות Universa Investments, שמתמחה ביצירת רווחים מאירועי קצה – ברבורים שחורים. אם אתם תוהים – כן, מרק עבד עם נסים טאלב, שמשמש עד היום כיועץ מדעי ל-Universa. הספר הוא ״The Dao of Capital״, בתרגום חופשי ״הדרך של ההון״, שמציג את האסכולה האוסטרית והגישה שלה לכלכלה וגוזר ממנה אסטרטגיות השקעה. זה ספר מאוד חכם, ואני חושב שיש לו משהו ללמד כל אחד – כמו שאנחנו נראה היום.

מרק הוא משקיע אמתי ולכן המסגרת שהוא מציג היא בהתאם מסגרת אמתית – אין הרבה נוסחאות, אך יש הרבה אבחנות איך הכלכלה עובדת, מה עוזר לה לצמוח ומה גורם לה ליפול.

גיאו-פוליטיקה וכלכלה

השאלה הראשונה אבל שאנחנו יכולים לשאול היא למה בכלל אכפת לנו ממצבה הכלכלי של ארה״ב? למה אמורה לעניין אותנו הבריאות הכלכלית שלה? איך זה משתלב בניתוח הגיאופוליטי הגדול יותר?

הגיאוגרפיה של מדינה היא נקודת ההתחלה של הגיאופוליטיקה שלה אך לא הסוף. הכלכלה שלה קובעת את היכולת שלה להתמודד ולעיתים להתגבר על המגבלות הגיאוגרפיות שלה ע״י השקעה במפעלים הנדסיים וטכנולוגיות שמטרתן לכבוש את הטבע והמרחב לצרכי האדם. הדוגמה הכי מוכרת לנו הם מפעלי התפלה: מפעלי התפלה מאפשרים למדינה לקיים אורח חיים מערבי גם אם היא מדבר. טכנולוגיות חקלאיות מאפשרות לייצר מזון גם באזורים קשים לגידול. מפעלי תחבורה כמו כבישים ורכבות מחברים בין אזורים נפרדים ומאפשרים את השגשוג גם של אזורים שקודם היו מנותקים גיאוגרפית ממרכזי מסחר וייצור. עם מספיק כסף וטכנולוגיה מדינה יכולה לצמצם את פגעי הגיאוגרפיה, גם אם לא להעלים אותם לגמרי.

כלכלה גם מאפשרת למדינה לבנות כוח, אם כוח פוליטי בזירה הבינלאומית או כוח צבאי. כלכלה משגשגת היא כסף לממשלה שיכולה להשקיע אותו בציוד צבאי, מחקר ופיתוח של טכנולוגיות אסטרטגיות או סיוע למדינות אחרות. כלכלה חזקה נותנת למדינה להגדיל את השפעתה בעולם גם אם אין היא עצמה גדולה – חשבו לדוגמה על קטאר, נסיכות קטנה במפרץ, שהודות להון הגז והנפט שלה מנהלת כבר עשור ניסיון לעצב מחדש את המזרח התיכון בהתאם לרצונה [מקור].

כלכלה לבסוף גם משפיעה על הגישה של מדינה לזירה הבינלאומית כולה. עם כלכלה משגשגת מדינה מבקשת לייבא יותר בשביל הבסיס הצרכני הגדל שלה, בעוד ההנהגה שלה יכולה לחשוב על רעיונות גדולים כמו שיתוף פעולה בין-לאומי ומסחר פתוח, במקום על עבודות ושווקים ליצרנים. כל עוד המצב הכלכלי טוב, אין לחץ פוליטי לשנות את הגישה ולהסתכל על העולם והמסחר בו כמשחק סכום אפס, בו אחד מרוויח בעוד האחר מפסיד.

קחו את הכלכלה המשגשגת, צרו בעיות מבניות של יעילות ומדינה נחלשת. פחות כסף לצבא וסיוע זר אומר פחות כוח בזירה הבינלאומית. אבטלה גדלה משמעותה יותר הוצאה ממשלתית, כשלהנהגה מתחילים להגיע אנשים שמעוניינים להחזיר את העבודות ״הביתה״. זה לא משנה אם זה יעיל או לא – העם רוצה תעסוקה וההנהגה צריכה לספק אותה. פחות כסף הוא פחות משאבים להתגבר על הגיאוגרפיה, שמרימה שוב את ראשה.

היתרון של ארה״ב שהגיאוגרפיה שלה מעצימה אותה, לא מחלישה אותה. גם ברגעי משבר כלכלי ארה״ב מעולם לא הייתה צריכה להיאבק בגיאוגרפיה שלה כדי לצאת מהמשבר. הכוח הצבאי והטכנולוגי של ארה״ב הם ללא מתחרים – גם אם תהיה דעיכה כלכלית, ארה״ב תשאר ה-כוח העולמי בטווח הנראה לעין. אך מה יקרה פוליטית אם ארה״ב תחווה משבר כלכלי חדש? תחווה דעיכה כלכלית? העשור מאז המשבר הפיננסי ראה את העלייה של תנועות אנטי-ממסדיות בארה״ב ואירופה, שבאו בעקבות הכשלון של הממסד להתמודד עם משבר 2008 [מקור]. משבר כלכלי עכשיו יחזק את התפיסה בארה״ב שסין היא איום ושעדיף לה לאמריקה לדאוג לעצמה מאשר לחפש לבנות שרשרות אספקה גלובאליות. משרות כפי שאמרתי בפרק הקודם יהיו המטרה של כל ממשל אמריקני שיצטרך להתמודד עם אבטלה גבוהה.

אז אנחנו צריכים להבין מה בדיוק ה-FED עושה לכלכלה האמריקנית בשביל להבין לאן ארה״ב הולכת. ברור לנו מהפרק הקודם שבחישוב האסטרטגי היא הולכת להתכנסות עצמית ולדאגה לאינטרס הלאומי שלה. המצב הכלכלי יצבע את מידת האגרסיביות ואת המשאבים שיעמדו לה כשהיא תבקש להגשים אותו.

כלכלה – הצעה להגדרה

אז אחרי שהבהרנו את העניין שלנו במצבה הכלכלי של ארה״ב, שאלה שנייה: מה זו כלכלה? אנחנו שומעים המון על מה הכלכלה עשתה, מה מצב הכלכלה, אך מה היא ״הכלכלה״? ההגדרה שאנחנו נעבוד אתה כאן לכלכלה היא זו: כלכלה היא סך האינטראקציות בין יצרנים וצרכנים שמטרתן הסופית לספק לצרכן מוצר בהתאם לרצונו ובמחיר שהוא מעוניין בו.

נקודה חשובה לשים לב אליה: בהגדרה שלנו הערך של מוצר נקבע לפי הצרכן ולא היצרן. זה לא משנה כמה עבודה או חומר הושקע במוצר – הערך שלו נקבע בהתאם לצרכן, בהתאם למחיר שהצרכן מוכן לשלם עליו. היצרן כמובן לא חייב להסכים למכור במחיר שהצרכן מעוניין בו – אם משום שהוא יפשוט את הרגל או מפני שהרווח זעום מדי – אך בסופו של יום הצרכן הוא שיקבע את המחיר, משום שהוא זה שקונה את המוצר.

מכאן שהיצרן והצרכן נמצאים בתהליך תמידי של ״גילוי מחיר״, משהו שקורה גם ברמת היחיד וגם ברמת השוק. הכלכלה כולה בעצם כל הזמן נעה ומשתנה בהתאם לתהליך הזה של גילוי המחיר בין הצרכנים והיצרנים: הצרכן משנה את העדפותיו, מתמחר גבוה יותר מוצר אחד ממוצר אחר, מעוניין לפתע במוצר אחד במקום מוצר אחר, והיצרנים משנים את העסק שלהם בהתאם לצרכן עצמו.

כמובן היצרן לא חייב להיגרר באף אחרי הצרכן – יצרן יכול לפתח משהו שאף צרכן לא חשב שהוא ירצה עד הרגע שהוא רואה את המוצר החדש – אך מי שיקבע אם יש למוצר קיום כלכלי הוא הצרכן. ידועה האמרה של פורד שאם הוא היה שואל אנשים מה הם רוצים הם היו עונים ״סוסים מהירים יותר״, אך גם פורד אחרי שפיתח את המכונית שלו הוציא אותה לשוק, שקבע את מחירה.

ההבדל בין שיטות כלכליות שונות, כמו שוק חופשי וכלכלה מתוכננת מלמעלה, הוא האם נעשה ניסיון להשפיע על התהליך של גילוי המחיר בכלכלה. האם לדוגמה אני מסלק את התהליך הספונטאני של גילוי מחיר ובמקומו קובע את המחיר ע״י תכנון מרכזי, כמו בכלכלה מתוכננת? האם אני מסבסד מוצרים מסוימים בשביל לעודד צרכנים לקנות אותם או יצרנים לייצר אותם? אגב אני לא באמת מבטל את התהליך, אני פשוט משנה אותו. נאמר שהמחיר בשוק החופשי לקילו סוכר הוא 5 שקלים. הממשלה יכולה להכריח יצרנים למכור אותו בשקל אחד. מבחינת היצרנים השינוי במחיר של המוצר הסופי משפיע על המחיר שהם מוכנים לשלם לספקים שלהם ולעובדים שלהם. משכורות נחתכות וספקים הולכים הביתה. הכלכלה היא תהליך תמידי, לא תהליך שאפשר לתכנן או לשלוט בו – אפשר רק להשפיע עליו.

הדרך הנפוצה ביותר היום בה מדינות משפיעות על תהליך גילוי המחיר בכלכלה היא לא ע״י סבסוד או פיקוח מחירים כי אם ע״י שינוי שער הריבית. בזמן שכל מדינה בנויה קצת שונה מבחינה פיננסית, ושיעור הריבית יכול להשפיע על דברים שונים בכל מדינה, באופן כללי מדינות דרך הבנקים המרכזיים שלהן מעלות ומורידות את שער הריבית כדי להשפיע על הכלכלה. בתיאוריה הורדת שיעור הריבית אמורה לעזור לצריכה, משום שריבית נמוכה מאפשרת ליותר עסקים וצרכנים ללוות כסף ולקנות. בפועל לא רק שלעיתים אין צמיחה בכלל, אלא גם שהקביעה המלאכותית של שיעור הריבית משבשת את הכלכלה כולה. איך? בשביל זה אנחנו קודם צריכים להבין מה המשמעות בכלל של ריבית.

זמן ומבני הון

אמרנו שהדרך בה הצרכן מתקשר עם היצרן בנוגע למוצר שלו היא דרך המחיר שהוא מוכן לשלם עליו. כשאתם בחרתם לעשות מנוי לפל״ג אמרתם לי, בעצם הרכישה שלכם, ש: א׳ יש ביקוש למנוי של פל״ג ו-ב׳ שהמחיר מקובל עליכם. אמרתם לי, דרך הרכישה שלכם, שהמוצר שאני מציע הוא בעל הצדקה כלכלית (ואני מודה לכם על זה).

אולם זו לא הדרך היחידה בה הצרכן, או השוק בכלל, מתקשר עם היצרן. הדרך השנייה היא ע״י שער הריבית. מה שאני הולך להגיד עכשיו יסתור את כל מה שאנחנו חושבים על איך הכלכלה עובדת ולכן אבהיר ואומר שאנחנו עכשיו מדברים על מצב בו שער הריבית נקבע באופן ספונטני ע״י השוק ולא ע״י הבנק המרכזי. החשיבה של האסכולה האוסטרית על ריבית מתחילה מהמקרה בו אין השפעה חיצונית על שער הריבית.

במצב בו אין השפעה חיצונית על שער הריבית, מה בדיוק הריבית מייצגת? מה הריבית אומרת ליצרן? הריבית משדרת לו את העדפת הזמן של השוק. חשבו על זה כך: נאמר שיש לי 100 שקלים בארנק. אני יכול לבחור לקנות עם ה-100 שקלים האלו נעליים חדשות, או להלוות אותם ליזם צעיר שמגייס כסף לחוות עיזים (הוא רוצה לרכב על הטרנד של חלב עיזים). היזם מבטיח לי שאקבל את כספי בחזרה עם ריבית – אך זה יקרה בעוד שנה מהיום. הבחירה שאני צריך לעשות היא בין לקנות נעליים היום עם 100 השקלים שלי, ובין לקנות נעליים בעוד שנה עם הכסף והריבית שאקבל. מה שיכריע את הבחירה שלי היא הריבית, שתקבע בהתאם להעדפת הזמן שלי: אם אני מעדיף לקנות נעליים עכשיו מבעוד שנה, אני אדרוש ריבית גבוהה בשביל להצדיק את ההמתנה שלי. אם לא משנה לי אם אקנה היום או בעוד שנה, הריבית שאדרוש תהיה נמוכה יותר. הריבית מייצגת עבורי את העדפה שלי למוצרים היום על פני מוצרים בעתיד – ככל שהעדפת הזמן שלי לעכשיו גבוהה יותר, אדרוש ריבית גבוהה יותר.

הריבית אומרת ליצרן את העדפת הזמן של השוק, מה שמשפיע על איך היצרן מנהל את העסק שלו. אם נסתכל על היזם שלנו, הרי שהריבית אומרת לו כמה הוא צריך לשלם עכשיו בשביל לגשת לכסף שאין לו. ככל שהריבית גבוהה יותר, היצרן שלנו יעדיף להתמקד בייצור של מוצרים שהזמן שלהם קצר יותר גם אם הרווח נמוך יותר. כך אם היזם בהתחלה חשב להקים חוות עיזים ולייצר חלב וגבינות, הרי שבריבית גבוהה הוא יצטרך להתמקד רק בחלב – כי גבינות פשוט לוקחות יותר מדי זמן בשביל להחזיר את ההשקעה, בזמן שהוא צריך לשלם ריבית על ההלוואה שלקח. למזלו ריבית גבוהה אומרת שצרכנים מעדיפים לצרוך עכשיו על פני מחר, מה שאומר שיש ביקוש גבוה יותר לחלב העיזים שלו.

לריבית גבוהה אבל יש צד שלילי: היא מונעת את הפיתוח של הכלכלה. ליצרן החלב שלנו אין סיבה לשכלל את העסק שלו כל עוד הריבית גבוהה. למה? בשביל להבין את זה אנחנו צריכים להכיר עוד מושג, מושג שיכול לשמש אותנו גם כשאנחנו באים להעריך את התפקוד של עסקים: Return on Invested Capital, או ROIC.

ROIC הוא ההחזר שיצרן מקבל על הכסף שמושקע בעסק שלו. הוא מחושב כיחס בין הרווחים של העסק לבין סך כל ההון המושקע בשביל פעולת העסק והוא אומר לנו בעצם כמה דולרים העסק מייצר על כל דולר שנכנס לעסק. אם הריבית גבוהה וההחזר על העסק נמוך, נאמר 10% ריבית ו-5% החזר, עדיף ליצרן החלב לקחת את הרווחים שלו ולשים אותם בבנק. אם אבל שיעור הריבית ירד, ליצרן שלנו תהיה לפתע סיבה להשקיע בפיתוח העסק שלו במקום לשים את הרווחים בבנק.

יש כמובן עוד סיבה למה הוא יתחיל להשקיע בפיתוח העסק שלו: שיעור ריבית נמוך יותר משמעותו שהעדפת הזמן של אנשים ירדה. לאנשים פחות אכפת אם לצרוך עכשיו או אחר-כך. היצרן רואה ירידה בהכנסות שלו, אך רואה גם ירידה בריבית, מה שאומר שהוא יכול לגייס את ההון הדרוש כדי לשפר את העסק שלו. הריבית הנמוכה היא לכן גם הזדמנות וגם סכנה ליצרנים. יצרנים יעילים, כאלה שה-ROIC שלהם גבוה מספיק, יצליחו להתגבר על איבוד ההכנסות ע״י שיפור העסק שלהם, מה שיניב להם תשואות גבוהות יותר בהמשך. יצרנים בלתי יעילים יפשטו את הרגל ויעלמו, מפנים את הדרך ליצרנים חדשים – שיכולים להתחיל את העסק שלהם בקלות יותר הודות לריבית הנמוכה – ומפנים משאבים ליצרנים יעילים יותר, שעכשיו יש להם פחות תחרות על ההון בכלכלה.

המנגנון הזה של פשיטת רגל של היצרנים הפחות יעילים הוא בדיוק מה שאדם סמית׳ מכנה ״היד הנעלמה״ בשוק החופשי. ״היד הנעלמה״ של סמית׳ הוא ההסבר כיצד שוק חופשי, בו כל שחקן פועל בהתאם לאינטרס האנוכי שלו, עדיין מצליח לבצע חלוקה יעילה של המשאבים ברמת השוק כולו. התשובה היא שהשוק נותן ליצרנים הבלתי יעילים לפשוט את הרגל ולפנות את המשאבים ליצרנים היעילים יותר. יעילות היא כמובן לא המדד היחיד שיקבע אם יצרן יפשוט את הרגל או לא, אך אם יש ביקוש למוצר של יצרן היכולת שלו להקטין עלויות, להגדיל כמויות ולשפר את האיכות – כלומר להיות יותר יעיל – יהיה מדד חשוב בהישרדות שלו. השוק החופשי הוא יעיל משום שהוא נותן לעסקים להיכשל.

אם נשוב ליצרן החלב שלנו, הירידה בשיעור הריבית מעודדת אותו להשקיע בעסק שלו: הוא מקים סוף-סוף מרתף גבינות, בונה מרכז מבקרים ואפילו משקיע במטע זיתים קטן לייצור שמן. הוא משקיע בתהליכי ייצור שיקחו יותר זמן, משום שהוא יכול להמתין יותר זמן ויודע שהתשואה בסוף תהיה גבוהה יותר – במקום למכור חלב עיזים ב-10 שקלים לליטר, הוא יכול למכור סנט מור עיזים ב-40. הצריכה הנמוכה גם מעודדת אותו לשפר את תהליכי הייצור שלו – הוא משנה את תזונת העיזים כדי להגדיל את תפוקת החלב, מוסיף אוטומטיזציה לקווי החליבה ומשדרג את מכלי האחסון שלו.

כל הפעולות האלו לא רק מקדמות את העסק שלו, אלא גם מקדמות את הכלכלה בכלל. יש יותר משרות, יותר השקעה בטכנולוגיה ויותר ביקוש למוצרי ביניים ושירותים נלווים הדרושים ליצרן שלנו. השכלול שלו מעשיר יצרנים נוספים, שבתורם גם הם משכללים את העסקים שלהם. השכלול מביא לעלייה ביצרניות עם ירידה בעלויות, מה שמאפשר ליצרנים לשגשג גם בסביבה של ריבית נמוכה. הכלכלה כולה מתקדמת לרמה גבוהה של יעילות ופיתוח.

העיוות של ריבית מלאכותית

כל זה אבל לא קורה בכלכלה שלנו היום. שיעור הריבית אינו נקבע בהתאם להעדפות הזמן של השוק, אלא בהתאם להחלטותיו של הבנק המרכזי, שקובע את הריבית כך שתהיה אינפלציה מתונה וצמיחה של הכלכלה. אם הצמיחה נמוכה מדי, אם יש חשש שהצריכה תהיה נמוכה מדי, הבנק המרכזי מוריד את הריבית באופן מלאכותי בשביל לעודד צריכה.

שימו לב להבדל! הבנק המרכזי מוריד את הריבית בשביל לעודד את הצריכה, בעוד שאני טענתי בהתאם לאסכולה האוסטרית שריבית נמוכה היא עדות להיעדר צריכה. איך שני הדברים מסתדרים? פשוט: הבנק המרכזי לא עובד לפי האסכולה האוסטרית. הוא מתייחס לריבית לא כאינדיקציה להעדפות הזמן של השוק, אלא למדד שקובע את אספקת הכסף בכלכלה. הבנק המרכזי מניח שכאשר הוא חותך את הריבית, הצריכה וההשקעה תגדל מפני ש: א׳ לעסקים ואנשים יהיה קל יותר ללוות, כך שיהיה להם יותר כסף להשקיע ולצרוך ו-ב׳ כשהריבית נמוכה יש פחות סיבה לחסוך, מה שאמור לעודד אנשים לצרוך ולהשקיע.

הבעיה שאנשים לא עובדים ככה: אם יש לכם העדפת זמן נמוכה והבנק המרכזי חתך את הריבית מ-10% ל-1%, אתם לא הולכים למשוך את הכסף מהבנק ולקנות אתו רכב חדש. אתם תמשכו את הכסף מהבנק ותחפשו היכן לקבל ממנו את אותה תשואה של 10%. כן, אתם יכולים להקים עסק ולקוות לקבל תשואה של 10%. או שאתם יכולים לקנות מניות או להשקיע בנדל״ן. שיעור החיסכון לא ישתנה, החוסכים פשוט ידחפו לאפיקי חסכון אחרים, אפיקי חסכון שיהיו מסוכנים יותר מהחיסכון בבנק.

אלה שיש להם העדפת זמן גבוהה לעומת זאת ימצאו את עצמם לפתע עם ״יותר״ כסף ביד, שיהיה זמין להם ע״י הלוואות ואשראי. הם יצרכו יותר: יותר מכוניות, יותר חופשות, יותר בגדים ויותר מזון. הצריכה המוגברת כמובן תעודד עליית מחירים והיצרנים יראו עלייה בביקוש של המוצרים שלהם. כאן קורה משהו מוזר.

היצרן שלנו עכשיו מבולבל: מצד אחד הריבית נמוכה, מה שמעודד אותו ללוות ולשכלל את העסק שלו. מצד שני, הצריכה גם היא גבוהה, מה שמעודד אותו להגדיל את הפעילות הנוכחית שלו. למה שיצרן החלב שלנו ישקיע בגבינות כשהביקוש לחלב גדל ב-50%? יותר מזה – למה שהוא לא יפסיק את ההשקעה הנוכחית שלו בפיתוח העסק ויגדיל את תפוקת החלב? במקום לשדרג את מתקני האחסון שלו הוא יקנה עוד עיזים וירחיב את קווי החליבה. הריבית הנמוכה תעודד את היצרן ללכת אחורה מבחינת היעילות שלו, משום שהוא רוצה להרוויח עכשיו כמה שאפשר מהצריכה המוגברת.

אולם לא רק היצרן היעיל שלנו משקיע עוד בהרחבת הפעילות שלו – גם יצרנים יעילים פחות מנצלים את שיעורי הריבית הנמוכים בשביל להשקיע בעסקים שלהם. במקום שהם יפשטו את הרגל ויפנו את מקומם, שיעורי הריבית הנמוכים מחזיקים אותם בחיים. יצרן החלב שלנו צריך עכשיו להתחרות על משאבים עם יצרנים יעילים פחות, מה שמעלה את מחירי הייצור שלו ופוגע ברווחים שלו.

תחת שיעור הריבית הנמוך הכלכלה כולה הופכת פחות ופחות יעילה, ההשקעה מצטמצמת ושיעור חברות הזומבי גדל. הזכרתי את הנושא עוד בדיון על ההלם הכלכלי בעקבות הקורונה: ריבית נמוכה אפשרה לחברות לא רווחיות להמשיך ולהתקיים. החברות האלו הופכות את הכלכלה לרגישה יותר להלם הרביעי, הלם חדלות פירעון. הדבר החשוב להבין עכשיו בדיון הנוכחי שלנו שגם חברות יעילות הופכות פחות יעילות עם שיעור הריבית הנמוך – אין להן סיבה להתייעל כשהצריכה גבוהה ועלויות ההון נמוכות. הן לא מתייעלות, מה שמאט את הצמיחה, את היצרניות של העובדים ואת הפיתוח של הכלכלה. יש פחות ביקוש לשירותים נוספים, פחות ביקוש לעובדים נוספים והכלכלה כולה הופכת יותר רגישה למשבר כלכלי. כך שוב הריבית הנמוכה, שנועדה למנוע הלם אשראי, מכינה את הקרקע להלם חדלות פירעון ע״י החלשה של היצרנים כולם, יעילים ולא יעילים כאחד.

לבסוף מגיעה הקריסה, כשעסקים אינם יכולים עוד לכסות אפילו את ההלוואות שלהם. משום שהשוק כולו מלא בחברות חלשות מהריבית הנמוכה, פאניקה מתחילה בשווקים הפיננסים מפני שאין איש יודע איפה בטוח לשים את הכסף. הכלכלה היצרנית של המדינה, שלא פותחה בזמן הריבית הנמוכה, אינה יכולה להציע לא תעסוקה ולא יעילות גדלה בשביל לצמצם את הנזק הכלכלי. לבנק המרכזי נשארות רק שתי ברירות: להמשיך ולהוריד את שיעור הריבית ולהזרים כסף לשווקים, בניסיון לצמצם את הלם חדלות הפירעון אך מבלי לשנות את הבעיות המבניות של חולשת החברות; או לתת ליצרנים לקרוס בעודו מחזיק את המערכת הבנקאית נזילה. כל עוד הבנקים לא פושטים את הרגל, יצרנים חדשים יוכלו לקום ולהחליף את הישנים. הכלכלה תשוב ותחזור לאיזון אחרי שהיא תנקה מעצמה את היצרנים הבלתי יעילים. הבעיה שגם אם הבנק המרכזי היה מסכים לכך, ההנהגה הפוליטית, זו שלוחצת אותו, לא יכולה לחיות עם שנים של מיתון. העדפת הזמן של פוליטיקאים היא גבוהה מאוד: פוליטיקאי יעדיף פתרון זמני עכשיו גם במחיר בעיה גדולה יותר בעתיד.

הוכחות מהשטח

אז דיברנו על כלכלה, דיברנו על ריבית, דיברנו על איך ריבית מספרת ליצרנים להשקיע בעסק שלהם ואיך ריבית מלאכותית של הבנק המרכזי הורגת את העסק שלהם. השאלה המתבקשת אבל היא האם כל התיאוריה הזו שדיברתי עליה באמת מתקיימת בפועל? האם באמת ריבית נמוכה פוגעת בחיות הכלכלית של מדינה? התשובה, לצערנו היא שכן. הצרה שזו לא רק הריבית הנמוכה שעושה זאת: הריבית הנמוכה מעודדת חברות להיות פחות יעילות, ואז המדינה יוצאת לחלץ אותן. החילוץ מסיר את מנגנון המרכזי של השוק החופשי להשיג יעילות: חיסול החברות הבלתי יעילות. אין חלוקה מחדש של משאבים בהתאם לחיפוש המחיר של השוק, והחברות הבלתי יעילות ממשיכות להנות ממשאבים ולפגוע ברווחיות של החברות היעילות יותר.

אז איך אנחנו רואים את החוסר יעילות בארה״ב? בואו ברשותכם נסתכל על שלושה מדדים: מהירות אספקת הכסף בכלכלה האמריקנית (velocity of M2 money stock), הפרודקטיביות לשעה לעובד במגזר העסקי והפרודקטיביות לשעה לעובד בייצור.

מהי מהירות אספקת הכסף? מהירות אספקת הכסף מתארת כמה פעמים דולר אחד מחליף ידיים בשביל לרכוש מוצרים ושירותים. מהירות הכסף היא אינדיקציה לפעילות כלכלית – ככל שהיא גבוהה יותר, הכלכלה צומחת [ראו כאן]. מאז משבר הדוט-קום בשנת 2000 מהירות אספקת הכסף בארה״ב ירדה מ-2.1 לקצת פחות מ-1.4 בראשון לינואר 2020. אני מזכיר שטכנית ארה״ב הייתה בעשרים השנים האלו רק שנתיים במיתון. באותן שנים היחס חוב לתמ״ג של הממשל הפדראלי, שהיה עסוק בהמרצת הכלכלה, עלה מ-54% בשנת 2000 ל-106% נכון לסוף 2019. כלומר על אף המרצות מאסיביות של הכלכלה, בין השאר ע״י הורדת הריבית וחילוצים, הכלכלה האמריקנית מאטה בהיבט הפעילות שלה: עסקים פחות משקיעים, צרכנים פחות צורכים. אין לי סיבה לבצע השקעות רבות ומורכבות כשהביקוש הוא עכשווי.

Screenshot 2020-05-06 at 17.16.36

הפרודקטיביות של המגזר העסקי הלא חקלאי בארה״ב גם הוא מדשדש מאז 2008, עם עלייה בסה״כ של 10% בין 2008 ל-2019. בייצור המצב אף עגום יותר, עם ירידה בפרודקטיביות מאז 2010. למה זה חשוב? משום שפרודקטיביות נמוכה משמעותה פחות תוצר לעובד. פחות תוצר לעובד היא משכורת נמוכה יותר, משום שהעובד מייצר פחות. משכורת נמוכה יותר מקטינה את הצריכה, שמקטינה את הרווחים של יצרנים, מה שגורר עוד חיתוכים. הבנק המרכזי יכול לחתוך כמה שירצה את הריבית ולהזרים כמה כסף שהוא יכול לכלכלה – הפרודקטיביות לא תגדל, בסיס הייצור לא ישתכלל והכלכלה תעמוד במקום אם לא תיסוג לאחור ממש.

Screenshot 2020-05-06 at 17.16.56Screenshot 2020-05-06 at 17.17.22

המסקנות שלנו גם נתמכות ע״י ניתוח של דויטשה בנק לחדלות פרעון תאגידית שהתפרסם השנה [מקור]. הניתוח של דויטשה בנק מראה שככל שמספר החילוצים לחברות גדל, כך נדרשים יותר חילוצים במשברים הכלכליים הבאים, שעולים בתדירותם. הפרודקטיביות יורדת, בעוד כמות החוב הלא איכותי גדלה. הבנקים המרכזיים והממשלות, בניסיונם לשלוט במשבר הפיננסי, פוגעים בכלכלה ומכינים את הקרקע למשבר הבא.

עם המבט קדימה

מה כל זה אומר לנו? ראשית, חשוב להבין שזה לא הסוף של הכוח הכלכלי של ארה״ב. היתרון של ארה״ב שהגיאוגרפיה מחזקת אותה, לא מחלישה אותה. הסיפור של ארה״ב הוא הסיפור של ניצול הגיאוגרפיה האדירה הזו ולכן גם עם האטה בכלכלה, ירידה בצמיחה, הכלכלה האמריקנית תמיד תחזיק את התנאים הבסיסים לעמוד שוב על רגליה: יש לה מערכת נתיבי מים גדולה לסחר, אדמה חקלאית עשירה ואוכלוסייה גדולה. ארה״ב לא הייתה צריכה להילחם בשביל התיעוש שלה כמו יפן, או צריכה להשקיע כמויות כסף עצומות רק בשביל לשמור על מים זורמים כמו קטאר או ערב הסעודית. זה לא הסוף של אמריקה.

עם זאת, ברור שיש לבעיות מבניות בכלכלה השפעה על המדינה כולה. אם התעסוקה לא תצמח, אם המשכורות לא יצמחו, הממשל הפדראלי ירצה להתערב ולייצר עבודות. איך? אפשרות אחת היא הקמה ושדרוג תשתיות לאומיות. התשתית הפיזית של ארה״ב צריכה שדרוג, אם בתיקון גשרים, הרחבת כבישים והתקנת רשתות סלולאריות מתקדמות. מסמך של אוניברסיטת ג׳ורג׳ טאון מ-2017 מעריך שהשקעה של כטריליון דולר בתשתיות תייצר בין 11 ל-15 מיליון מקומות עבודה חדשים [מקור]. גם אם המספר יהיה רק חצי מזה, השקעת עדיין מדובר באפשרות אטרקטיבית למקבלי ההחלטות בוושינגטון.

אפשרות נוספת בהשקעה בתשתיות היא השקעה בתשתיות לאנרגיה ירוקה. עכשיו, אני יודע מה אתם חושבים: ״ניצן, האנרגיה הזו לא כל-כך ירוקה ומחירי הנפט ברצפה״. לא הנקודה. אם הדמוקרטים ייקחו את הבית הלבן ב-2021, צפו להשקעה פדראלית בהקמת תחנות רוח, לוחות סולאריים והשקעה במחקר לפיתוח סוללות וטכנולוגית מימן. למה? משום שזה ישרת את האג׳נדה הפוליטית שלהם וייצר מקומות עבודה. האם התקווה הירוקה האמתית היא אנרגיה גרעינית? אולי. אך היא לא מקבלת את אותו יח״צ כמו לוחות סולאריים.

כמובן, ההשקעה הפדראלית בתשתיות תהיה חייבת להיעשות ע״י הגדלת החוב הלאומי של ארה״ב והנפקת עוד אג״ח ממשלתי. החשש כיום הוא שהדבר יביא לאינפלציה משמעותית ופיחות בערכו של הדולר, אך לפני שזה יקרה ההשפעה הכי גדולה של גיוס ההון האמריקני תהיה פגיעה בכלכלות מתפתחות.

למה? הן נפגעו כלכלית משום הירידה בביקוש העולמי למוצרים וירידה במחירים של סחורות כמו נפט, נחושת או ליתיום. פגיעה בכלכלה משמעותה שהערך של המטבע המקומי יורד, והתושבים מחפשים היכן לשים את הכסף שלהם כך שלא יאבד מערכו למרות הפיחות במטבע. כאן נכנס הדולר – או אג״ח ממשלתי אמריקני – שמציע לתושבי המדינות המתפתחות מקום לשים את הכסף שלהם שיהיה מוגן מפיחות. כסף מתחיל לצאת ממדינות מתפתחות לשוק האמריקני, מה שרק גורם לעוד פיחות במטבע שלהן מול הדולר [ראו כאן]. אם ארה״ב עומדת לגייס חוב בהיקף חסר תקדים, מדינות מתפתחות עומדות לראות פיחות דרסטי במטבע שלהן, מה שבתורו יפגע ביכולת שלהן לייבא סחורות ולשלם על החוב הדולרי שלהן. למי שחשוף לשווקים מתעוררים עכשיו זה זמן טוב להחליט אולי להתמקד בכלכלות שיש להן פחות חוב דולרי וגרעון תקציבי נמוך. ספציפית הייתי מתרחק מברזיל, דרום אפריקה וטורקיה.

אבטלה גבוהה יותר וצמיחה איטית יותר תדחוף את וושינגטון להחזיר משרות הביתה ולצמצם את פעילות הסחר הבינלאומי שלה כך שתתמקד בפתיחת שווקים ליצרנים אמריקנים והבאת השקעות לארה״ב. מי שחולם על שיתוף פעולה גלובאלי מוגבר יכול לשכוח ממנו. ארגון הסחר העולמי כנראה יהפוך ללא רלוונטי לחלוטין כשארה״ב תצא מדיונים על הסכמים בינלאומיים ותעדיף הסכמים בין מדינות, כמו מה שממשל טראמפ דחף אליו ב-4 השנים האחרונות תחת הנחייתו של לייטהייזר. זה שוב מדגיש את הצורך של ישראל לדחוף עכשיו לעוד הסכמי סחר עם מדינות וארגונים אזורים ועדכון של הסכמים קיימים אם אלה לא מתייחסים לנושאים כמו כלכלה דיגיטלית, קניין רוחני ומשיכת השקעות.

עם קשיים כלכלים בבית ארה״ב כנראה גם תהיה מכונסת יותר בעצמה, מתעניינת רק במה שנוגע לאינטרס הלאומי הקריטי שלה. אם אמרתי בפרק הקודם שאסטרטגית ארה״ב תשאף בזירה הבינלאומית להשיג את האינטרס הלאומי שלה, הרי שעם צרות בבית האינטרס הזה יוגדר בצורה המצומצמת ביותר שאפשר: בלי הגמוניה סינית במזרח אסיה, בלי רוסיה במזרח אירופה, בלי פלישה איראנית לסעודיה. מעבר לזה הקשב של וושינגטון לנושאים כמו איחוד קוריאה, צרכי הביטחון של יפן, דמוקרטיה באפריקה או יציבות מוניטארית באירופה יהיה קטן עד אפסי. ללא ארה״ב המערב יהיה ללא מנהיג, וללא ארה״ב לגופים בינלאומיים כמו האו״ם וארגון הבריאות העולמי לא יהיה את הכוח לאכוף את החלטותיהם. סביר שנראה את המשך ההתפרקות של הזירה הבינלאומית לזירות מקומיות של כוח, עם כמה מדינות שנאבקות בכל זירה על השפעה: סין, טאיוואן ויפן במזרח אסיה עם נוכחות אמריקנית, איראן, ערב הסעודית וטורקיה במזרח התיכון, צרפת, גרמניה ורוסיה באירופה. יהיה אשר יהיה העולם שאחרי הקורונה, הוא בהחלט לא הולך להיות עולם גלובאלי יותר.

סיכום

הניסיון של ה-FED למנוע את הלם חדלות הפירעון רק מגדיל את הנזק לכלכלה. ה-FED וממשלת ארה״ב נתונים לדילמה: אם הם לא יחלצו עסקים ויזרימו כסף, הם יתמודדו עם מיתון. אם הם יעשו זאת – הם עדיין יתמודדו עם מיתון, רק איטי יותר בקצב ההדרדרות הכלכלית. זה אינו הסוף של העוצמה הכלכלית האמריקנית, אך זה בהחלט עיוות משמעותי של השוק החופשי בארה״ב. ללא פשיטות רגל, עם ריביות אפסיות, הפרודקטיביות של הכלכלה תרד. הממשל הפדראלי יידחף למלא את הצורך בתעסוקה שהשוק החופשי לא יוכל לספק, מה שיביא לפרויקטים לאומיים, אם בתיקון ושדרוג תשתיות, אם בהקמת תשתיות חדשות. גיוס חוב ע״י הממשל ימשיך ללחוץ את הכלכלות המתפתחות, שיצטרכו למצוא דרך למנוע בריחה של הון מהן. סביר להניח שנראה בחלקן חקיקת אמצעים לעצירת יציאה של הון מהמדינה, בדומה למה שסין מיישמת כיום.

העולם לא הולך לכיוון גלובאלי יותר בעקבות משבר הקורונה וישראל צריכה לוודא שהסחר שלה לא ייפגע מדעיכה של מערכת הסחר הבינלאומית והחלפתה במערכת סחר בין-מדינתי. בהצלחה לנו.




פלג 11: האסטרטגיה החדשה של אמריקה

***הניתוח פורסם לראשונה לחברי פל״ג, מועדון המנויים של ״המשחק הגדול״. עדיין לא חברים? מוזמנים להצטרף בקישור כאן. ***

הורדת הפרק – קישור.

אני רוצה להקדיש את הפרק היום בשביל לדבר קצת על הדברים הגדולים. כבר כמה שבועות שאנחנו עוקבים אחרי משבר הקורונה ומשברי הבת שלו, אם זה המשבר הכלכלי בארה״ב או מלחמת הנפט בין סעודיה ורוסיה. מהשאלות שלכם אני מבין אבל שחשוב רגע לקחת צעד אחורה ולדבר על הדברים היותר גדולים: מה עובר על ארה״ב בשלושים השנים האחרונות, למה העמדה של טראמפ בנוגע לסחר עולמי היא לא באג והסכסוך עם סין הוא לא תופעה חולפת.

בפרק היום אני רוצה לדבר אתכם על המעבר האמריקני ממצב בו יש לארה״ב אסטרטגיה כוללת לעולם, חזון ברור איך וכיצד לפעול, למצב של בלבול אסטרטגי, של חוסר חזון, של היעדר אסטרטגיה כוללת ליחס שלה לעולם. מה שאנו רואים היום ומה שאנו נראה בשנים הקרובות הן את התוצאות של היעדר האסטרטגיה הזו. ללא אסטרטגיה חיובית, ארה״ב מתכנסת לאסטרטגית ברירת המחדל של כל מעצמה בעולם – תחרות לכוח.

אני אזהיר מראש שמה שאדבר עליו היום הוא סוג של ספויילר לסדרה ״פוסט אימפריום״. אני הולך להציג כאן בנקודות מרכזיות את הרעיון המרכזי של הפוסט אימפריום – המעבר של ארה״ב ממנהיגה עולמית למתחרה עולמית.

אימפריום ופוסט-אימפריום

אפשר לחלק את הגישה של ארה״ב לעולם מאז מלחמת העולם השנייה לשני שלבים: האימפריום והפוסט-אימפריום. בשלב האימפריום, שנמשך מ-1945 עד 1990, ארה״ב ראתה עצמה כמנהיגה וכאחראית לגוש המערבי, גוש מדינות דמוקרטיות ובעלות שוק חופשי שהתמודד עם הגוש הסובייטי שהובל ע״י בריה״מ.

ארה״ב האמינה שהדרך לעצור את התפשטות הסובייטים ואף להביא אותם להבין שהערכים האמריקנים של חירות אישית, שלטון חוק ושוק חופשי עליונים על הערכים הקומוניסטים היא רק ע״י הקמת גוש משגשג של מדינות דמוקרטיות. המחשבה האסטרטגית בארה״ב הייתה שאם היא תצליח להקים בגוש הזה מערכת סחר בינלאומית, לעודד את הדמוקרטיה והשוק החופשי, הרי שהיא תוכיח לא רק שהמודל שלה עליון על זה של הסובייטים אלא גם שהוא ישים למדינות אחרות. אם גרמניה ויפן יכולות לאמץ את המודל האמריקני ולזנק בכוחן הכלכלי, מדוע שרוסיה לא?

אינני ממציא את קו המחשבה הזה: המועצה לביטחון לאומי הגישה לנשיא טרומן ב-1950 דו״ח שמטרתו להגדיר את האסטרטגיה האמריקנית מול הסובייטים [NSC 68]. בדו״ח נכתב בפירוש שארה״ב מנהלת מאבק ערכי מול הסובייטים והדרך לנצח בו הוא להוכיח שהערכים של שוק חופשי, שלטון החוק וחירות אישית עדיפים. איך מוכיחים אותם? מקימים סדר עולמי חדש, מחנה עולמי חדש של דמוקרטיות, שיתבסס על העקרונות האלו. ההצלחה של המחנה תוכיח לסובייטים שהערכים האמריקנים עדיפים.

במשך 45 שנים האמריקנים הקדישו את כוחם ומרצם להקים ולהגן על הגוש הדמוקרטי. הם הקימו דמוקרטיות בגרמניה המערבית ויפן, וצירפו אותן לגוש הדמוקרטי עם הבטחה שארה״ב תגן עליהן מכל תוקפנות סובייטית. גרמניה צורפה לנאט״ו, יפן זכתה לפריסה של המטריה הגרעינית עליה. במקביל לצירופן של שתי האויבות לשעבר למערכת הבריתות האמריקנית, וושינגטון יצקה את היסודות למסחר חופשי וכלכלה גלובאלית מתפקדת: האמריקנים עודדו הורדת מכסים בין חברות GATT, הארגון הקודם לארגון הסחר העולמי (World Trade Organization, WTO) והקימו בהסכם ברטון-וודס (Bretton Woods) את הבנק העולמי (World Bank) וקרן המטבע הבינלאומית (International Monetary Fund, IMF), שני ארגונים שהיו ועדיין אחראים לשמירת היציבות של הכלכלה הבינלאומית.

האמריקנים הוכיחו לאורך המלחמה הקרה שהם מוכנים להגן על הגוש הדמוקרטי, גם במחיר שליחת חיילים. תחילה הם נלחמו במלחמת קוריאה בשנות ה-50׳ להדוף את הקומוניסטים אחורה ולהגן על דרום קוריאה הצעירה. לאחר מכן בשנות ה-60׳ הם נלחמו בווייטנאם למנוע את התפשטות הקומוניסטים בדרום מזרח אסיה. במזרח התיכון ארה״ב הבטיחה שלא תיתן לאף כוח – אם מחוץ לאזור או בתוכו – להשתלט עליו ולאיים על ביטחון האנרגיה של אירופה ומזרח אסיה [דוקטרינת קרטר ורייגן].

במשך 45 שנים האמריקנים הגנו על הגוש המערבי והמתינו לרגע בו בריה״מ תשלים שהיא מחזיקה בערכים השגויים ותבחר בדרך של שלום עם ארה״ב במקום מאבק נגדה. התוכנית לא הייתה שבריה״מ תתמוטט לחלוטין וכשהיא נעלמה בתוך פחות משנתיים ממפת העולם ארה״ב מצאה את עצמה בדילמה חדשה – מה לעשות עם הגוש המערבי שהיא הקימה ושמרה עליו?

זה שלב הפוסט-אימפריום, אחרי ההנהגה. ארה״ב ב-1990 הייתה מעצמת העל היחידה. היא הייתה הכוח העולמי היחיד. לא הייתה נפילה בכוחה וגם היום, 30 שנה אחרי, ארה״ב היא עדיין מעצמת העל היחידה בעולם, בפער ניכר על פני השאר. הסינים יכולים לדבר עד מחר על כוחם הצבאי העולה – לארה״ב יש פשוט גיאוגרפיה טובה יותר. סין תמיד תצטרך להתמודד עם וויטנאם ואינדונזיה ואוסטרליה ויפן וארה״ב במזרח אסיה. לאמריקנים אין שום איום דומה בצפון אמריקה. קרוב לוודאי שגם בעוד 30 שנים ארה״ב עדיין תהיה הכוח הצבאי החזק בעולם ותשמור על מקומה ככלכלה הגדולה בעולם. אולם כוח לא אומר מנהיגות – זה שארה״ב היא עדיין הכוח החזק בעולם לא אומר בהכרח שהכוח הזה מתעניין בכל משבר בעולם, אם זה רצח עם באפריקה, משבר פיננסי באירופה או מתקפות טילים איראניות במפרץ. הפוסט-אימפריום הוא השלב בו ארה״ב מסתכלת על העולם שהיא עזרה במידה רבה לבנות ושואלת: מה יש לי לעשות איתו?

כמובן, הדברים לא כל-כך פשטניים כפי שאני מציג אותם. אחרי המלחמה הקרה ממשל קלינטון וממשל בוש הבן ניסו לגבש אסטרטגיה כוללת למרחב החדש. ממשל קלינטון בשנות ה-90׳ ביקש לרכב על ה- “Unipolar Moment”, הרגע החד קוטבי [ראו כאן], בו ארה״ב היא מעצמת העל היחידה בעולם והיא יכולה, תיאורטית, לקדם ולהרחיב את המערכת הבינלאומית שהקימה בגוש המערבי לכל העולם.

שנות ה-90׳ לכן ראו את ההרחבה של ארגון הסחר העולמי והצטרפותה של סין, התפשטות מזרחה של נאט״ו והשוק האירופי והשתתפות של ארה״ב במשימות שלום של האו״ם לא כמובילה שלהן אלא כחברה בהן. התחושה הייתה בשנות ה-90׳ שזהו קץ ההיסטוריה, שהמאבקים הישנים של האימפריות נגמרו ושהדמוקרטיה הליבראלית והשוק החופשי עומדים לכבוש את העולם כולו.

זה לא קרה.

ב-11 בספטמבר 2001 ארה״ב גילתה שההיסטוריה לא נגמרה, אפילו לא קרוב. במקום אסטרטגיה של התרחבות בינלאומית ארה״ב עברה לאסטרטגיה של ״מלחמה בטרור״. המזרח התיכון וארגוני טרור אסלאמיים הפכו למוקד העניין של וושינגטון, שפלשה לשתי מדינות תומכות טרור ופרשה רשת של סוכנים, לוויינים, מל״טים וכוחות מיוחדים כדי לרדוף פעילי טרור ברחבי הפלנטה. בוש אולי זכור כנשיא שפתח במלחמה בטרור, אך אובמה תרם את חלקו עם הרחבת מערכת המעקב האמריקנית ושימוש נרחב בתקיפות מל״טים.

אולם עד כמה שארגוני טרור הם אויבים משמעותיים – משום היכולת שלהם לייצר ברבורים שחורים כמו מטוסי נוסעים לתוך בניינים או מתקפה ביולוגית – הם לא שחקנים משמעותיים בזירה הבינלאומית. הם לא מעצבים אותה עם הסכמי סחר ומכסים, עם הקמת בסיסים ופרישת כוחות, עם השקעות זרות בתעשיות אסטרטגיות. בזמן שוושינגטון הייתה עסוקה בטרור האיסלמי, סין ורוסיה הפכו לכוחות משמעותיים באזורי ההשפעה שלהן והן התחילו לעצב את האזורים האלה כרצונם: ב-2008 הרוסים יצאו למלחמה עם גיאורגיה כדי להבהיר לארה״ב שההתרחבות של נאט״ו למזרח אירופה הסתיימה. סין הפכה אגרסיבית בים סין הדרומי, מול טאיוואן ובמוסדות בין-לאומיים. הרוסים רוצים להחזיר לעצמם את אזורי ההשפעה שלהם במזרח אירופה ואת מעמדם ככוח עולמי. הסינים רוצים לעצב את המערכת הבינלאומית כך שתהיה נוחה להם, תבטיח אספקה יציבה של חומרי גלם, ביקוש קבוע לתוצרת סינית ובשום אופן לא תאיים בסנקציות על המשטר הקומוניסטי בבייג׳ין.

מה האמריקנים רוצים?

התחרות לכוח

סין ורוסיה פוגשות את ארה״ב כשאין לה אסטרטגיה כוללת לעולם, חזון ברור לאן היא רוצה להוביל אותו. החזון של התפשטות הגוש המערבי נזנח משום שלציבור בארה״ב אין עניין בו. ״המלחמה בטרור״ היא לא אסטרטגיה לכל המערכת הבינלאומית, אלא להיבט ספציפי אחד בה – ארגוני טרור, במיוחד ארגוני טרור אסלאמים. האסטרטגיה הזו לא אומרת אבל דבר בנוגע ליחס של ארה״ב לסין או רוסיה. בתקופת הנשיא בוש ראינו מול שתיהן מדיניות דומה לזו של ימי קלינטון: הרחבה של האיחוד האירופי ונאט״ו במזרח אירופה וניסיון להמשיך ביחסים טובים עם סין בציפייה שהם ״ישנו את דרכיהם״ [ראו כאן להרחבה]. אולם ככל שעברו השנים לא סין ולא רוסיה שינו את דרכיהן ובמקום לעקוב אחר הקו של ארה״ב, הן החלו נוקטות במדיניות עצמאית ולעיתים עוינת לאינטרסים האמריקנים.

אין כאן האשמה של רוסיה או סין – כל מדינה פועלת לפי ההיגיון של האינטרס הלאומי שלה. האשמה אם בכלל נמצאת בוושינגטון, שבכל השנים האלו לא גיבשה אסטרטגיה ברורה מה היא בדיוק רוצה מהעולם. ברור לאמריקנים שהם שינו את המבנה של המערכת הבינלאומית עם האו״ם ונאט״ו וארגון הסחר העולמי. ברור להם שיש להם אינטרסים מהותיים בעולם – כמו מזרח אסיה חופשית לשיט ואירופה שאינה תחת שליטה של אף מעצמה. אך מעבר לכך? האם עוד יש לארה״ב חזון חיובי לעולם, שארה״ב כולה – מהציבור עד צמרת הממסד הפוליטי – מוכן להשקיע עבורו זמן, הון ואם צריך דם? התשובה היא לא. אך זה לא אומר שאין שום דבר שמעצב את מדיניות החוץ והחשיבה האסטרטגית בוושינגטון. יש היגיון בשיגעון, הוא פשוט שונה ממה שלמדנו להכיר מארה״ב ב-45 השנים האחרונות.

אם לארה״ב אין חזון גדול יותר לתפקידה בעולם אזי מה שיקבע את התנהגותה יהיה מה שקבע את ההתנהגות של כל מעצמה גדולה ב-300 השנים האחרונות: האינטרס הלאומי שלה. לכל מדינה יש אינטרס לאומי שמגדיר מה היא צריכה כדי לשרוד ומה היא צריכה כדי לשגשג. ככל שמדינה מרחיקה לראות וככל שהיא גדולה יותר, כן האינטרסים שלה גדולים יותר. האינטרס הלאומי קובע למדינה היכן היא צריכה להשקיע את המשאבים שלה ולאן היא צריכה להפנות את מרצה.

ארה״ב לא שונה. אם לארה״ב אין חזון גדול יותר לאיך היא רוצה לראות את העולם, אז היא לכל הפחות תוודא לשמור על האינטרס הלאומי המהותי שלה בעולם. הפצת דמוקרטיה וסחר חופשי אולי נשמעים טוב, אך הם לא אינטרס לאומי מהותי. הביטחון של ארה״ב לא ישתנה כהוא זה אם המזרח התיכון יהיה יותר דמוקרטי או לא. היא כן תושפע אם סין תהפוך להגמון אזורי במזרח אסיה או רוסיה להגמון אירופי. בשני המקרים ארה״ב עלולה להיחסם משווקים חשובים לה כלכלית ולהיות בעמדה אסטרטגית נחותה יותר – אם סין תשלוט במזרח אסיה, היא תוכל להצר את צעדיה של ארה״ב באוקיינוס השקט ובאוקיינוס ההודי. האינטרס הלאומי של ארה״ב הוא בר מדידה וברור ולכן הוא שקובע ויקבע את האסטרטגיה האמריקנית כל עוד בוושינגטון אין חזון רחב יותר לעולם.

אל תצפו שזה ישתנה בקרוב: בגיליון מרץ/אפריל 2020 של הירחון Foreign Affairs ג׳ו ביידן שרטט את מדיניות החוץ שלו כנשיא. החזון של ביידן הוא ״קידום הדמוקרטיה״ בעולם. שזו אסטרטגיה נהדרת כסיסמת בחירות, אך פחות כאסטרטגיה שיכולה להנחות את ארה״ב בזירה הבינלאומית. האם לדוגמה ביידן יסיר את תמיכתה של אמריקה בערב הסעודית, בעלת ברית וותיקה של ארה״ב? או ינתק את הקשרים עם ווייטנאם, הידידה החדשה במזרח אסיה ודיקטטורה קומוניסטית? המעניין הוא שבנקודות מעשיות, כלומר במקום בו אי-אפשר לדבר בסיסמאות, ביידן מזכיר מאוד את טראמפ.  ביידן, כמו טראמפ, מבטיח שהוא יקדם רק הסכמי סחר שטובים לעובד האמריקני ולמעמד הביניים האמריקני, מה שאומר שסחר חופשי יהיה בעדיפות משנית לעומת האינטרסים הכלכליים של ארה״ב, אם בהבטחת השקעות זרות, תעסוקה או שווקים חדשים ליצרנים אמריקנים. הוא גם מבטיח לפעול נגד סין ורוסיה ביחד עם בעלות הברית המסורתיות של ארה״ב, מה שאומר חיזוק הלחץ על שתי המתחרות האסטרטגיות של ארה״ב – בדיוק מה שמכתיב האינטרס הלאומי.

האינטרס הלאומי האמריקני הוא המפתח שלנו להבין את ההתנהגות של וושינגטון בזירה הבינלאומית עכשיו ובשנים הבאות. הוא יוגבל רק ע״י דבר אחד: היעדר העניין והרצון של הציבור האמריקני בעוד מלחמה מחוץ לגבולות ארה״ב [מקור]. נכון שלפי האינטרס הלאומי ארה״ב צריכה להתמקד בתחרות עם סין ורוסיה על השפעה, אך רובו של הציבור האמריקני מודאג יותר ממתקפות סייבר, טרור וצפון קוריאה מאשר רוסיה וסין [מקור]. תפיסות של הציבור כמובן ניתנות לשינוי, אך יהיה צורך באיום צבאי ברור בשביל להצדיק בעיני העם האמריקני מלחמה נוספת באירו-אסיה. אם הציבור לא מעוניין במלחמה הרי שגם הממסד הפוליטי לא מעוניין בה – הוא יהיה מוכן לפעול בהתאם לאינטרס הלאומי אך יוודא שארה״ב אינה מסתכנת במלחמה שתעלה לו בכסאו. זו הסיבה שטראמפ נמנע מלפתוח במלחמה עם איראן וממשיך לחנוק אותה כלכלית בעודו סובל את ההתגרויות האיראניות.

הנקודה הזו צריכה הרחבה: לכאורה הטענה שטראמפ סובל התגרויות איראניות עומדת בניגוד לעובדה שטראמפ חיסל את קסאם סולימאני משום המעורבות שלו במתקפה על השגרירות האמריקנית בבגדאד. חשוב להבין שטראמפ פעל כאן משום שאיראן פגעה בריבונות של ארה״ב. לכל ממשל אמריקני, גם לכזה שמנסה להימנע ממלחמות, יש קו גבול. לכן סולימאני חוסל על המתקפה בשגרירות, אך ארה״ב לא תקפה את איראן כשזו הפציצה מתקני נפט בערב הסעודית. המתקפה הזו לא פגעה לא בריבונות האמריקנית ולא באינטרס הלאומי של ארה״ב.

מהו אם כך האינטרס הלאומי האמריקני? הראשון והחשוב ביותר הוא למנוע ממעצמה אחת להפוך להגמון באירו-אסיה. אירו-אסיה, או בכינוי שלה ״האי העולמי״, היא המרכז של העולם, אם משום שיש בה הכי הרבה בני אדם, הכי הרבה שטח או הכי הרבה משאבי טבע. שליטה של מעצמה אחת באי העולמי תאיים על העצמאות של צפון אמריקה. ארה״ב לכן יצאה למלחמה עם גרמניה ויפן ויצאה למאבק עם בריה״מ, בשביל למנוע את ההשתלטות שלהן על אירו-אסיה [מקור]. סין היא כיום האיום המשמעותי ביותר על ארה״ב מאותה סיבה גיאופוליטית – אם סין תצליח להשתלט על מזרח אסיה, היא תוכל להקרין את כוחה ברחבי אירו-אסיה ואמריקה. האינטרס הלאומי לכן מחייב למנוע את העלייה של סין כהגמון באירו-אסיה.

איך עושים את זה? ראשית, מחזקים את הנוכחות הצבאית של ארה״ב במזרח אסיה. את זה אובמה התחיל וטראמפ המשיך [מקור]. שנית, מחזקים בעלות ברית מול סין – יפן, דרום קוריאה, טאיוואן, אוסטרליה, ווייטנאם ואינדונזיה. המטרה היא להפוך את השכונה לכמה שיותר צפופה לסינים. שלישית, מקטינים את התלות הכלכלית בסין. מוציאים קווי אספקה ממנה, מצמצמים את ההשקעה הסינית בארה״ב. רביעית, שומרים על היתרון האסטרטגי של ארה״ב, במיוחד בתחום הטכנולוגי. סין לא יכולה להיות זו שתפרוש רשתות 5G במדינות המערב או להחזיק ראשונה במחשוב קוונטי או כלים היפר-סונים.

שתי הנקודות האחרונות מביאות אותי להיבט הבא של האינטרס הלאומי האמריקני: סחר חופשי שטוב לארה״ב – טוב לצרכן האמריקני אך גם טוב ליצרן האמריקני. הטעות, שכבר עמדנו עליה בפרק על רוברט לייטהייזר, היא לחשוב שארה״ב שינתה את עמדתה בנוגע לסחר חופשי. אין דבר רחוק מהאמת: טראמפ לא נגד סחר חופשי, וארה״ב תמיד תרצה לקדם סחר חופשי – כל עוד הסחר הזה משרת את האינטרסים הכלכליים שלה. לארה״ב יש אינטרס למכור לעולם ויש לה אינטרס לייעל את שרשרות האספקה שלה – אך לא בכל מחיר. אם הבחירה היא בין מפעל זול בסין למפעל מעט יקר יותר במקסיקו, מקסיקו עדיפה. אם הבחירה היא בין הסכם סחר גרוע ליצרן האמריקני או שום הסכם, שום הסכם עדיף.

המציאות הזו לא תשתנה כשטראמפ יעזוב את הבית הלבן, והנשיא הבא גם הוא ידחוף להסכמי סחר שמשרתים קודם כל את ארה״ב. לייטהייזר הניח את הבסיס החוקי עליו כל נשיא אחרי טראמפ יוכל להשתמש במכסים כדי לכפות את האינטרס המסחרי של ארה״ב על הצד השני. למה שנשיא שרוצה להשיג הסכם טוב ולהיראות כמי שמגן על היצרן האמריקני לא ישתמש בנשק של מכסים? כי זה לא יפה? כי האקדמים לא תומכים בו? ממשל טראמפ הוכיח שהם עובדים, גם אם הם לא פופולאריים. אין סיבה לממשל הבא לא להשתמש בהם גם כדי לקדם את האינטרס הלאומי של ארה״ב לעוד תעסוקה ועוד שווקים למכור להם.

בהקשר הזה משבר הקורונה רק יחזק את הממשל האמריקני הבא לדחוף להסכמים טובים יותר לארה״ב. המשק האמריקני יסבול מאבטלה גבוהה וירידה בצריכה הפרטית. הדרך לפתור את הבעיות האלו תהיה ע״י פרויקטים לאומיים רחבים במימון הממשל והסכמים שיפתחו שווקים שעד עכשיו היו סגורים ליצרנים אמריקנים: אם אלה שווקים ביפן, באירופה או באסיה. ביידן אולי יהיה מנומס יותר כשהוא ידבר עם האיחוד האירופי על סילוק מכסים אך הוא ירצה את אותו דבר שטראמפ רוצה: הסכם טוב ליצרן האמריקני.

המחקר בעולם החדש

מפני שארה״ב תרצה להבטיח את עליונותה האסטרטגית ואת השגשוג הכלכלי שלה, מחקר והשליטה במחקר ישחקו תפקיד חשוב בכל אסטרטגיה לאומית של הבית הלבן. אנחנו נמצאים בעיצומן של מספר מהפכות טכנולוגיות שלכל אחת מהן יש השלכות אסטרטגיות משמעותיות: הפריסה של רשתות 5G, ביחד עם רכבים אוטונומיים, אוטומטיזציה ובינה מלאכותית, תביא למהפכה בצורה בה אנו מייצרים. הדגש יהיה על קווי ייצור גמישים, שיוכלו להתאים בקלות יחסית את המוצר לדרישות של לקוחות שונים [מקור]. היום הרכב מיוצר בוורוד עם ריפוד בירוק זוהר, מחר בשחור עם ריפוד מפלסטיק ממוחזר. זרם נתונים קבוע מהחנות למפעל ומהמפעל לחנות יאפשר ליצרנים לנהל ברמת דיוק גבוהה את הייצור והמלאי שלהם, מגדילים את היעילות [מקור]. עם פחות דגש על עלות כוח אדם ויותר על איכות וזמינות, קווי האספקה עתידיים להתקרב למרכזי הצריכה ולהחזיר משרות ייצור שעד כה היו במדינות עם כוח עבודה זול [מקור].

מי שישלוט בתשתית של המהפכה הרביעית הזו, רשתות 5G, יהיה בעל יתרון אסטרטגי גם משום הרווח העצום שהוא יפיק וגם משום שהוא יהיה בעל נוכחות בליבן של הכלכלות המתועשות של העולם. זו הסיבה שהאוסטרלים מנעו כניסה של חוואווי לרשתות ה-5G שלהם: ב-2018 סימולצית מלחמה של משרד ההגנה האוסטרלי מצאה שרשתות 5G חשובות מדי כדי לאפשר לאיזה שחקן לא אמין להיות עם גישה אליהן [מקור]. עבור וושינגטון פריסה של רשתות 5G וקידום הבסיס התעשייתי שלה למהפכה הרביעית תהיה לא רק הישג כלכלי, אלא גם תפגע בסינים שיראו איך קווי אספקה עוזבים אותם.

טכנולוגיה נוספת בעלת חשיבות אסטרטגית היא מחשוב קוונטי. מחשוב קוונטי יאפשר לא רק חישובים מהירים יותר, אלא חישובים שלא אפשריים עם המחשבים שלנו היום [מקור]. תיאורטית מחשבים קוונטים יוכלו לפצח צפנים שייקחו למחשבים רגילים מיליוני שנים [מקור] – דבר שמסכן לא רק תקשורת צבאית קונבנציונאלית אלא גם את הצפנים להפעלת נשק גרעיני [מקור]. אף מעצמה לא רוצה להיתפס עם המכנסיים למטה ולגלות שהאפשרות היא לא רק תיאורטית, אלא גם מעשית.

וושינגטון תשקיע במחקר בטכנולוגיות האלו ובמקביל תמנע גישה של משקיעים זרים אל החברות שיפתחו אותן. יהיה כאן מירוץ טכנולוגי, בו כל מדינה תנסה להגן על המחקר שלה מהאחרות. אנחנו יכולים לצפות שהממסד בוושינגטון יקבע לחברות הזנק בקליפורניה אילו השקעות הן יכולות לקבל וממי, כשחברות שעוסקות בתחומים של טכנולוגיה קריטית יהיו מנועות מקבלת השקעות מגורמים תחרותיים.

כמובן ביחד עם המניעה יש גם השקעה – בתקציב ל-2020 ממשל טראמפ ביקש מהקונגרס 134 מיליארד דולר למחקר ופיתוח [מקור]. התקציב ל-2020 כמובן נקבע ע״י ההעדפות של ממשל טראמפ (פחות כסף למחקר לאנרגיה ירוקה למשל) אך הוא עדיין עוקב אחר האינטרס הלאומי האמריקני: התקציב למחקר אמל״ח גדל ב-9%, להגנת סייבר והגנת תשתיות ב-107% והתקציב לטכנולוגיות תקשורת לא השתנה [מקור]. אם וושינגטון מעוניינת לנצח במירוץ הטכנולוגי – והיא מעוניינת – תחומי מחקר שימצאו אסטרטגים קרוב לוודאי יראו עלייה משמעותית בהשקעה הממשלתית.

כאן אצלנו בשכונה

אז דיברנו על השינוי בארה״ב, על האינטרס הלאומי ועסקנו בכמה היבטים שלו. מה שמעניין את כולנו כמובן הוא להבין איפה המזרח התיכון פוגש את האינטרס הלאומי האמריקני.

המזרח התיכון תמיד היה פחות חשוב בחשיבה האסטרטגית האמריקנית משום שלא מדובר באזור שיכול גיאו-אסטרטגית לאיים על ארה״ב. המזרח התיכון נעול בין אירופה למזרח אסיה – גם אם איראן תהפוך להגמון אזורי, היכולת שלה לתקוף את צפון אמריקה היא מוגבלת. החשיבות של המזרח התיכון היא בהשפעה שלו על מחירי האנרגיה העולמיים והיכולת שלו לייצא טרור לצפון אמריקה, משהו שגם אחרי כמעט 20 שנה ארה״ב עדיין לא שכחה.

מבחינת האמריקנים מחירי נפט יציבים הם טובים לכלכלה העולמית וטובים גם לצרכן האמריקני – ארה״ב עדיין מייבאת נפט מהמזרח התיכון, גם אם בכמות נמוכה [מקור]. אולם בזה זה מסתיים. לארה״ב יש אינטרס לאומי למנוע מאיראן לכבוש את ערב הסעודית, אך מעבר לכך היא אינה מחויבת לא ליציבות של ערב הסעודית, עיראק או כל מדינה אחרת במפרץ. כשהאיראנים ירו טילים על ערב הסעודית הם לא איימו להפר את איזון הכוח במפרץ ולכן ארה״ב נמנעה מלהגיב במתקפה על האיראנים. הם שלחו כוחות להגנת ערב הסעודית – סוללת טילי פטריוט ומטוסי F-15 – אך נראה שהסעודים הולכים לשלם עליהם [מקור].

חוסר העניין של וושינגטון במזרח התיכון הוא לא דבר רע בשבילנו. סביר שממשל דמוקרטי יהיה פחות ידידותי לנו אבל לא יהיה לו מניע אסטרטגי כלשהו ללחוץ את ישראל. עם תחרות מול סין ורוסיה והיתרון הטכנולוגי שלנו אנחנו אפילו יכולים ללחוץ אותו אסטרטגית בחזרה, מאיימים לעבור למחנה השני.

מה שמביא אותי לנקודה נוספת: ישראל צריכה להבין שבעולם בו ארה״ב היא עוד מתחרה על כוח לחוק הבינלאומי יש פחות חשיבות מאינטרסים לאומיים. ישראל מחזיקה ביכולות שיהפכו אותה ליקרת ערך במהפכה התעשייתית הרביעית, עם חברות הזנק רבות שעוסקות באופטימיזציה של קווי ייצור, הדפסת תלת-מימד ועוד. ממשלת ישראל צריכה לשאוף קודם כל להמשיך ולחזק את המחקר והפיתוח בתחומים האסטרטגים האלה ואחרים – כמו מחשוב קוונטי – ולמשוך עוד הון זר למרכזי החדשנות שלה.

לאחר מכן הגישה לגז טבעי מציעה אפשרות של תיעוש מתקדם יותר למדינת ישראל – אם הסביבה הרגולטורית תהיה נוחה יותר ליזמים, עם ירידה במחירי החשמל וכוח אדם איכותי, יצרנים בארץ ובחו״ל יכולים למצוא את ישראל כמרכז ייצור ולוגיסטיקה מעולה משום הקרבה שלו גם לאירופה, גם למזרח אסיה וגם למזרח אפריקה. מדוע שישראל לא תייצר מדפסות תלת-מימד, רובוטים תעשייתים ומערכות אוטונומיות למפעלים?

לבסוף, בעידן של לאומנות כלכלית, הגישה הטובה ביותר להבטחת מסחר היא באמצעות הסכמי סחר בין מדינתיים. ישראל כבר מחזיקה בהסכמי סחר חופשי רבים והיא צריכה לשאוף ולהוסיף עליהם עוד – לדוגמה עם דרום מזרח אסיה – ולהרחיב את הקיימים כך שיכללו גם נושאים כמו סחר דיגיטלי, קניין רוחני והשקעות הון בנו.

סיכום

ארה״ב השתנתה. ממדינה עם חזון, היא הפכה לאומה שמחפשת את מטרתה. עד שהממסד הפוליטי בוושינגטון יצליח למצוא חזון חדש וכולל למדיניות החוץ האמריקנית, היא תמשיך להיות מונעת בראש ובראשונה ע״י האינטרס הלאומי שלה – שמירת הכוחות האירו-אסיאתים חלשים ומופרדים, הסכמי סחר טובים לארה״ב ועמידה בקדמת המרוץ הטכנולוגי. הודות ליחסים הטובים שלנו עם האמריקנים ישראל יכולה להניות מההשקעות של הממשל בטכנולוגיה וחוסר העניין שלו במזרח התיכון נותן לנו חופש אסטרטגי גדול יותר מול השכנות שלנו במרחב. הן אינן עוד זוכות לאוזן קשובה בבית הלבן והן יצטרכו להתחבר אלינו אם הן רוצות להמשיך ולהיות רלוונטיות בכלכלה החדשה של המאה ה-21. תודה לכם על ההקשבה.




פרק מיוחד: ספין עולמי

קישור לספינר – קישור

אחד הפודקסטים האהובים עליי הוא הספינר, שמופק ע״י חגי אלקיים שלם. בספינר חגי עושה לפוליטיקה הפנימית בישראל את מה שאני עושה לזירה הבינלאומית – מסתכל מעבר לספינים לאינטרסים של המפלגות והאישים ומסביר למה בדיוק כל שחקן פוליטי מתנהג כפי שהוא מתנהג. בפרק ״ספין עולמי״ אני וחגי מדברים על איך ספינים מופיעים בזירה הבינלאומית, מדוע מדינות צריכות ספינים, איך ספין מוצלח יכול למנוע מלחמה ואיך ספין גרוע יכול לערער את הזירה הבינלאומית. נהנתי מאוד להקליט את הפרק עם חגי ומקווה שתהנו לא רק מהפרק, אלא גם מהפודקסט המעולה שלו. האזנה נעימה!




פלג 2: העולם החדש של בוב

להורדת הפרק – קישור.

איכשהו קרה שהמדיניות המרכזית של טראמפ היא גם המדיניות הכי לא ברורה שלו: מדיניות הסחר. אם להאמין לתקשורת הרחבה טראמפ הוא בור כלכלי שלא מבין את הדקויות של הסחר הבינלאומי, לאומן אנטי-קפיטליסטי ששם לו להשמיד את מערכת הסחר הנוכחית בשביל לסגור את גרעון הסחר שכלכלנים רבים טוענים שאינו משנה כהוא זה את מצב הכלכלה האמריקנית.

תראו, אני לא אוהב את חוסר ההערכה לאינטליגנציה של טראמפ ולו מפני שהאיש הצליח להפוך לנשיא ארה״ב ולנהל עסק של מיליארדים. אני לא חושב שיש מישהו שעוקב כאן שיכול לטעון שהוא השיג איזה מהדברים האלו. אני מקווה שאין מישהו מכם שחושב שלהיות נשיא ארה״ב או לנהל עסק של מיליארדים הוא משהו שמגיע בקלות. צריך אינטליגנציה בשביל זה, גם אם זו לא סוג האינטליגנציה שאנחנו רגילים להעריך. כן טראמפ הוא לא הדובר הכי מלוטש והוא מבלבל לפעמים בין עובדות ומספרים. כן יש לו נטייה להגיב באופן מוגזם לביקורת. לא, אני לא חושב שהוא מודל מוסרי באיזה קנה מידה. אבל הבן אדם הגיע להישגים ומצליח לנהל סה״כ נשיאות לא רעה בכלל. הוא הנשיא האמריקני הראשון מאז קרטר אני חושב שלא עירב את ארה״ב בסכסוך צבאי חדש איפשהו בעולם. אז בואו וקודם כל – לא נזלזל. אם ברגע הראשון משהו שטראמפ עושה נראה לנו מוזר ומנוגד להיגיון יכול להיות שהבעיה היא אצלנו, לא אצלו.

מדיניות הסחר של טראמפ מבוססת על הנחות שונות מהאורתודוכסיה המקובלת בנוגע לסחר בינלאומי. היא מבוססת על תפיסה שהתגבשה לא באקדמיה ובמכוני מחקר שם יש כזה דבר ״סחר חופשי״ אלא בבתי משפט וערכאות בינלאומיות, שם יצרנים אמריקנים נפגעו בגלל מערכת מעוותת. היא מבוססת על תפיסה שגובשה והיום יוצאת לפועל ע״י אדם אחד, האיש של טראמפ בסכסוך הסחר: רוברט ״בוב״ לייטהייזר. אתם כנראה לא שמעתם על האיש, אך בוב הוא האדם מאחורי מדיניות הסחר של טראמפ ובחזית שלה. בכל סכסוכי הסחר – עם סין, עם מקסיקו וקנדה, עם האיחוד האירופי – לייטהייזר הוא המוביל את המערכה והוא שמוודא שהן כולן משרתות את המשחק הגדול יותר של שינוי יחסי הסחר של ארה״ב עם העולם ושינוי מערכת הסחר הבינלאומית עצמה.

אז מי הוא רוברט לייטהייזר? הוא מונה ב-2017 לשמש כנציב הסחר של ארה״ב, משרד הנמצא תחת הנשיא ונועד לייעץ לו בנוגע למדיניות סחר. לפני שמונה לתפקיד לייטהייזר ניהל קריירה ארוכה, כ-30 שנה, כעורך דין לענייני סחר בין-לאומי, מייצג חברות ותעשיות אמריקניות ומפעיל למענם לובי בקונגרס בוושינגטון בשביל מדיניות סחר הוגנת יותר ליצרן האמריקני. לפני שעסק כעורך-דין פרטי, בשנות ה-80׳, לייטהייזר שימש כמשנה לנציב הסחר של נשיא ארה״ב רונאלד רייגן, תפקיד במסגרתו הוא ניהל את המו״מ עם יפן על הגבלת ייצוא הפלדה ממנה לארה״ב.

לייטהייזר מכיר את השירות הציבורי ואת השוק הפרטי. הוא מבין איך עובדים דברים בוושינגטון והוא מבין את הדקויות המשפטיות והחוקיות שנדרשות בשביל להפוך את הרצון של טראמפ בתחום הסחר לפעולות קונקרטיות. אולם הדבר החשוב ביותר הוא שלייטהייזר מחזיק בהשקפת עולם ברורה ועקבית בנוגע לסחר בינלאומי והמקום של ארגונים רב-לאומיים כמו ארגון הסחר העולמי (World Trade Organization, WTO) בו. לייטהייזר מאמין בהסכמי סחר בין מדינתיים, לא רב לאומיים והוא מאמין שכל עוד ארגון הסחר העולמי לא מצליח להתמודד עם מדינות שמרמות את המערכת כמו סין עדיף לארה״ב לפעול באופן חד-צדדי להגן על האינטרסים שלה. בוב לא נגד סחר חופשי – הוא נגד סחר חופשי לא הוגן.

בפרק היום נכיר את רוברט לייטהייזר, תפיסתו בנוגע לסחר בינלאומי ורשימת ההישגים שלו תחת ממשל טראמפ. על-אף שחזו לו כישלון כבר בתחילת דרכו לייטהייזר הצליח להביא הישג אחר הישג – עם דרום קוריאה, עם יפן, עם מקסיקו וקנדה ועכשיו עם סין. הוא הוכיח את עצמו לא רק כאדם קר רוח ועם חזון רחב היקף, אלא גם כאדם עקבי ומתודי. מה שלייטהייזר עושה עכשיו בבית הלבן ישנה מהיסוד את הגישה של ארה״ב ליחסי סחר בעתיד. מי שלא יבין זאת ימצא עצמו בלתי רלוונטי בעולם החדש של בוב.

סחר חופשי, אבל באמת

רוברט לייטהייזר אינו מרבה לתת ראיונות בתקשורת, אולי אחת הסיבות שהוא פחות מוכר לציבור הרחב. למזלנו הוא כן העיד מספר פעמים מול הקונגרס, גם לפני שהיה נציב הסחר תחת ממשל טראמפ וגם תחת ממשל טראמפ, עדויות בהן הוא הציג את תפיסת עולמו בנוגע למערכת הסחר הבינלאומית כיום, הפגמים בה ומה נדרש ממשלת ארה״ב לעשות בשביל לתקן אותם. אני חייב כאן חוב גדול לקווין סלובודיאן (Slobodian) שהמאמר שלו “You Live in Lighthizer world Now” מ-Foreign Policy שפורסם באוגוסט 2018 הוא הבסיס לפרק הנוכחי[1].

לייטהייזר יוצא נגד האורתודוכסיה השלטת בארה״ב שסחר בינלאומי הוא בהכרח טוב וצריך להיות אינטרס לאומי של ארה״ב. זו כבר מהפכה. השורשים של אורתודוכסית הסחר הבינלאומי מקורם עוד בימיה הראשונים של המלחמה הקרה, באסטרטגית הבלימה של ארה״ב מול הסובייטים שהתגבשה תחת ממשל טרומן בסוף שנות ה-40׳. במסגרת אסטרטגית הבלימה האמריקנים רצו להקים מחנה של מדינות דמוקרטיות שבסיסו יהיה סחר בינלאומי חופשי[2]. הסחר הבינלאומי יעשיר ויחזק את חברות המחנה הדמוקרטי מול הסובייטים ובעלי בריתם. האמריקנים קיוו שע״י חיזוק המחנה הדמוקרטי הם יוכיחו לסובייטים: א׳ שהם לא יוכלו לנצח את המחנה הדמוקרטי באמצעות כוח הזרוע בלבד ו-ב׳ שהערכים האמריקנים של שוק חופשי, שלטון החוק וערכו של היחיד הם הערכים הנכונים מכוח הצלחתם להביא שגשוג בעולם. התמיכה בסחר בינלאומי המשיכה גם אחרי התמוטטות בריה״מ בסוף שנות ה-80׳ על-אף שהמטרה האסטרטגית שלו – בלימת הסובייטים – כבר לא הייתה רלוונטית. ממשל קלינטון קידם את הרחבתו של ארגון הסחר העולמי ואת הצטרפותה של סין הקומוניסטית מתוך אמונה שסחר בינלאומי משרת את האינטרסים של ארה״ב, אם כלכלית ואם אסטרטגית.

לייטהייזר מתנגד לחלוטין לתפיסה הזו. סחר בינלאומי הוא אכן מפתח לשגשוג רב, אך רק אם הוא נעשה בתוך מערכת הוגנת, מה שלייטהייזר קורא לו “an even playground”. מערכת הוגנת היא מערכת בה שחקנים כלכלים יכולים להתחרות ללא יתרון ממשלתי בלתי הוגן לאחד הצדדים. במערכת כזו המנצח בתחרות נקבע לפי יכולתו לספק את רצונות הצרכן באופן מקסימאלי תוך שימוש מינימאלי ויעיל במשאבים. מערכת בלתי הוגנת לעומת זאת היא מערכת בה החברה המנצחת היא זו שזוכה עוד להתערבות ממשלתית דוגמת מכסים, סבסוד, סגירת שווקים לחברות זרות ועוד.

סחר בינלאומי בעיני לייטהייזר הוא אינו מטרה בפני עצמו, אינו יעד שצריך לשאוף אליו בכל מחיר ולקדם כאילו הוא הפתרון להכול. בעיניו של לייטהייזר, וזה אגב הטיעון ההגיוני ברגע שהטיעון האסטרטגי ירד מהפרק, הוא שסחר בינלאומי נועד להבטיח שגשוג של ארה״ב, הוא נועד לשרת את כלכלת ארה״ב. אם הוא לא עושה זאת, למה להמשיך לתמוך בו?

לשאלה הזו יש השלכות משמעותיות על יחסי הסחר שארה״ב גיבשה ב-70 השנים האחרונות עם בעלות ברית ומדינות אסטרטגיות כמו יפן, דרום קוריאה, קנדה, אירופה והודו. בשנים בהן גובשו יחסי הסחר עם הכלכלות הגדולות של העולם היחסים נתפסו כחלק מהיעד האסטרטגי של בלימת הסובייטים. האינטרס של משרד המדינה האמריקני היה לוודא שהמדינות האלו יהיו לצידה של ארה״ב מול בריה״מ, מה שהביא להכפפת הסכמי הסחר לאינטרס האסטרטגי. ארה״ב הייתה מוכנה לחיות עם מכסים קנדים, עם סגירות במערכת הפיננסית היפנית ועם סבסוד אירופי בשביל להבטיח שהם יהיו לצידה. אולם אחרי נפילת בריה״מ, מדוע עוד ארה״ב צריכה להסכים להסכמי סחר שאינם אופטימליים בשבילה? ההתנגדות של לייטהייזר לראות בסחר בינלאומי יעד אסטרטגי בפני עצמו היא שדוחפת אותו לרוויזיה של כל יחסי הסחר של ארה״ב. קנדה, האיחוד האירופי, יפן, דרום קוריאה – כל מדינה שנהנתה מוויתורים בתחום הסחר בשביל לשמור אותה במחנה המערבי עכשיו תצטרך להביא משהו חדש לשולחן, משהו כלכלי, אם היא רוצה להמשיך ולסחור עם ארה״ב.

בשביל להבטיח שאכן האינטרסים של ארה״ב נשמרים, לייטהייזר תומך בהסכמי סחר בין מדינתיים ומנגנונים בין-מדינתיים בשביל לפתור סכסוכים. למה? ראשית, יש את עניין הגודל. ארה״ב היא הכלכלה הגדולה בעולם והשוק הצרכני הגדול בעולם, שוק צרכני פתוח באמת. מול כל מדינה בעולם, אפילו מול גושים כלכלים כמו האיחוד האירופי, לארה״ב יש משקל גדול יותר וכוח גדול יותר. כל עוד יחסי הסחר מתנהלים ברמה בין-מדינית, state to state, יתרון הכוח מבטיח שהיא תוכל לשמור על האינטרסים שלה ולוודא שהצד השני אינו מרמה משום שהוא יחשוש מצעדי ענישה אמריקנים (על זה בעוד רגע). ברגע שההסכמים הם רב-מדינתיים, ברגע שהמנגנון לפתרון סכסוכים הוא בין לאומי, ארה״ב מאבדת את יתרון הגודל ואת חופש הפעולה שלה. אפשר לאיים במכסים על מדינה, אי אפשר לאיים במכסים על גוף בינלאומי. הפקידות בגוף הבינלאומי גם אינה מונעת משיקולים כלכלים-פרקטיים, אלא מהרעיונות הבלתי-מוחשיים של המשפט הבינלאומי. להם לא אכפת כמה משרות יווצרו או יאבדו בגלל סעיף כזה או אחר בהסכם.

מה שמביא לשיקול השני: הגוף הבינלאומי המרכזי לטיפול בסכסוכי סחר, ארגון הסחר העולמי, הוא בלתי אפקטיבי ולראייתו של לייטהייזר החל בשנים האחרונות לחרוג מסמכותו[3]. לייטהייזר מאמין שהמטרה הראשית של ה-WTO היא לקדם סחר בינלאומי וליצור מסגרת ליחסי הסחר בין מדינות, בכך לעודד סחר חופשי והוגן בזירה הבינלאומית. לייטהייזר חושב שהארגון עדיין חשוב בהיבט הזה. הבעיה שלו היא עם מנגנון פתרון הסכסוכים שלו.

קצת היסטוריה קודם: ב-1994 הוסף ל-WTO מנגנון פתרון סכסוכים אליו יכולות לפנות חברות בארגון אם הן מאמינות שהזכויות שלהן נפגעו או בשביל לפתור סכסוך סחר ביניהן. לכאורה – רעיון מעולה, שמוכיח עד כמה מדינות העולם רואות חשיבות בהגעה לפתרון בדרכי שלום של סכסוכים כלכלים, משהו שבעבר היה יכול להסתיים במלחמה. בפועל המנגנון תקע את כל ארגון הסחר העולמי שהפך מגוף לדיונים כלכלים לגוף לדיונים משפטיים (המונח שלייטהייזר משתמש בו הוא התדינות או לִיטִיגַצְיָה). מדינות הפכו את ארגון הסחר לכלי ניגוח זו בזו, מה שהפך אותו לבלתי אפקטיבי להחריד בעבודתו. בדו״ח לשנת 2018 של הארגון נמצא שהזמן הממוצע לטיפול בסכסוך סחר הוא כ-1,267 ימים, או כשלוש וחצי שנים. כמובן שהטיפול יכול להימשך הרבה יותר זמן – התביעה של ארה״ב מול האיחוד האירופי בנוגע לסבסוד לאיירבוס לקחה 15 שנים עד לניצחון ארה״ב בתיק.

אולם לא זה הדבר העיקרי שמדאיג את לייטהייזר.

לייטהייזר מודאג שארגון הסחר העולמי לוקח לעצמו חופש פסיקתי שיש בו לאיים על הריבונות של מדינות[4]. אסביר: דמיינו שארה״ב והאיחוד האירופי חותמים על הסכם סחר ואחרי כמה שנים ארה״ב רואה את מה שהיא מגדירה כהפרות של ההסכם מצד האיחוד. אז האמריקנים לוקחים את המקרה ל-WTO. הגישה של האמריקנים היא שההסכם שנחתם הוא חוזה משפטי מחייב ועל כן הפסיקה של ה-WTO צריכה להיות בהתאם לחוזה, ללא ניסיון למלא פערים באופן עצמאי או לקבוע פרשנות לחוקים שלא הוסכמה במפורש ע״י חברות הארגון. המטרה של ה-WTO בגישה האמריקנית, היא הגישה של לייטהייזר, לגשר ולהכריע בהתאם לחוזה כלשונו. האיחוד לעומת זאת, וכן גם הפאנל שמנהל את פתרון הסכסוכים ב-WTO, מאמין שיש ל-WTO חופש משפטי והוא יכול לקבוע את פרשנות החוקים באמנת ה-WTO גם אם הפרשנות לא הוסכמה במפורש ע״י חברות הארגון. בכך ה-WTO בעצם נוקט עמדה אקטיבית במשפט הבין-לאומי, עמדה שמשפיעה על המדינות החברות בו. לייטהייזר רואה בצעד הזה פגיעה בריבונות של מדינות, שנאלצות לקבל על עצמן פרשנות משפטית של גוף בינלאומי על-לאומי שלא נבחר ע״י העם. לא מפתיע שלאיחוד האירופי יש פחות בעיה עם זה מאשר לארה״ב.

לייטהייזר גם מאמין שה-WTO הפך כלי בידיהן של מדינות המרמות את מערכת הסחר הבינלאומית ללא היכולת לחשוף את הרמאות. איך זה שמדינות עשירות כמו סין, ערב הסעודית או דרום קוריאה יכולות להכריז על עצמן מדינות מתפתחות כשהן נמצאות בין 20 הכלכלות הגדולות בעולם? טוב, הסיבה נעוצה במנגנון – בשביל להיות מדינה מתפתחת כל שעל מדינה לעשות הוא … להכריז שהיא מדינה מתפתחת. ברגע שהיא הכריזה זאת היא מקבלת הנחות ביישום אמנת ה-WTO, כולל אפשרות לסבסוד תעשיות מקומיות, מכסי מגן ויחס מועדף. כך כלכלות כמו דרום קוריאה וסין יכולות לנצל את המעמד של מדינות מתפתחות בשביל לקדם את הייצוא שלהן, מנצלות את הפרצה במערכת בשביל לקבל יתרון לא הוגן בסחר הבינלאומי[5].

לייטהייזר מעוניין לתקן את כל העיוותים האלו. הוא רוצה הסכמי סחר בין-מדינתיים הוגנים לארה״ב והוא רוצה שארגון הסחר העולמי ישפוט בהתאם לחוזה, לא בהתאם לפרשנות שלו לחוזה, נמנע מלפגוע בריבונות האמריקנית. קל להבין למה טראמפ בחר בו כנציב הסחר של ארה״ב. אך יש עוד דבר שמייחד את לייטהייזר: בדיוק כפי שהוא מתנגד לאורתודוכסיה על סחר בינלאומי, הוא גם מתנגד לתפיסה של אילו כלים אפשר ואי-אפשר להפעיל בכל הקשור לסכסוך סחר. עבור לייטהייזר אם מה שדרוש בשביל סחר חופשי הם מכסים, so be it.

ניסיון קרב

כשארה״ב הכריזה על מכסים נגד סין בקיץ 2018 כולם מיהרו להאשים את ממשל טראמפ בשחזור המדיניות הכושלת של מכסי מגן בארה״ב בתחילת שנות ה-30׳ אחרי השפל הגדול, על פגיעה בכלכלה האמריקנית ושהממשל הוא אויב של סחר בינלאומי חופשי. שנה וחצי אחר כך, עם הסכם שלב 1 עם סין והסכמים עם יפן, דרום קוריאה, מקסיקו וקנדה נראה שהרעיון של שימוש במכסים להשגת הסכמי סחר טובים יותר הוא לא כל-כך הזוי כמו שהציגו אותו.

הטעות של כל מי שמיהר להאשים את הממשל הייתה שהם בחרו בהשוואה הלא נכונה – סכסוך הסחר הוא לא חזרה לשנות ה-30׳, אלא לשנות ה-80׳, כשלייטהייזר היה המשנה לנציב הסחר תחת רייגן[6]. בשנות ה-80׳ ארה״ב סבלה מגרעון סחר גדול מול יפן והפחד היה שיפן, עם שיטות כלכליות שנתנו לה יתרון בלתי הוגן, תשתלט על ארה״ב ותהפוך למעצמת העל החדשה. בשביל להכריח את היפנים לשנות את המבנה הכלכלי שלהם וליצור סביבה הוגנת יותר ליצרנים אמריקנים רייגן הטיל מכסים על תוצרת יפנית, מכסים שהצליחו להביא את היפנים לשולחן המשא ומתן.

לאמריקנים היו כמה דרישות: פיחות בדולר מול הין, הסגירות של המערכת הפיננסית היפנית וייצוא הפלדה לארה״ב בין שאר הדברים. לייטהייזר עמד אז בראש צוות המו״מ האמריקני בנושא הפלדה, כשהמטרה הייתה שהיפנים יסכימו להגביל מרצונם את כמות הפלדה שייצאו לאמריקה. בשלב מסוים בדיונים לייטהייזר השתעמם כל-כך מהיפנים שהוא קיפל את ההצעה שלהם למטוס נייר וזרק אותו לעבר צוות המו״מ היפני[7]. הוא ידע שארה״ב תופסת את יפן בצוואר עם המכסים ושהיפנים יצטרכו להסכים לדרישות האמריקניות – אז למה למרוח את זה?

היפנים באמת הסכימו לדרישות האמריקניות והגבילו ״מרצונם״ את כמות הפלדה לייצוא לארה״ב. סכסוך הסחר תחת רייגן הראה ללייטהייזר שמכסים יכולים לשמש לקידום מדיניות הסחר של ארה״ב. אם מדינה מסרבת לדון במדיניות הכלכלית שלה, אם מדינה ״מורחת״ את ארה״ב בהבטחות ריקות, מכסים הם הכלי להביא אותה לשולחן המשא ומתן עם רצון כנה לשינוי והקשבה לתלונות האמריקניות. השימוש במכסים אצל לייטהייזר לא נועד לפגוע בסחר חופשי או להגן על תעשיות, אלא לפגוע במדינה היריבה ע״י צמצום הייבוא ממנה. ההיגיון של לייטהייזר במהלך כזה מתבסס שוב על יתרון הגודל האמריקני. ארה״ב היא השוק הצרכני הגדול בעולם, עם הוצאה פרטית של כ-13 טריליון דולר ב-2018[8]. הגישה לשוק האמריקני חשובה יותר לשותפות הסחר שלה מהגישה שלה לכל אחת מהן. הדבר במיוחד נכון לסין, ש-20% מהייצוא שלה ב-2017 הופנה לארה״ב. לייטהייזר העריך שאם ארה״ב תטיל מכסים על היבוא, תקטין את הביקוש לתוצרת זרה, הפגיעה תכריח את שותפות הסחר של ארה״ב לבוא לשולחן המשא ומתן בכוונה אמתית לשנות. הוא צדק.

 

קשה להפריז במידת הסקפטיות בה הצעדים שלייטהייזר הציע התקבלו. אם אתם מקבלים את ההרגשה שאני מעריך, אולי אפילו מעריץ, את הבן-אדם – אתם צודקים. אני לא יכול שלא להעריך מישהו שמתחילת דרכו חזו לו כישלון.

שתי דוגמאות ברשותכם: במאמר מסוף 2017 אתר Vox קבע שיש סיכוי קטן אם בכלל שלייטהייזר יצליח לשנות את NAFTA, הסכם הסחר של צפון אמריקה ולהכניס בין שאר הדברים סעיף ״תפוגה״, שיקבע שההסכם יהיה חייב להיות מאושר מחדש כך וכך שנים אחרי שנחתם בפעם הראשונה. Vox הביאו מדבריהם של בכירים קנדים ומקסיקנים שהגדירו את לייטהייזר כ״הזוי״ ושוגה באשליות[9]. ביוני 2019 הפרלמנט המקסיקני אישר את ה-USMCA, ההסכם החדש שלייטהייזר הצליח להביא, בינואר 2020 אישר הקונגרס האמריקני ובהמשך תאשר גם קנדה.

מאמר דומה פורסם באוגוסט 2019 ב-Foreign Policy וכותרתו “Trump Hired Robert Lighthizer to Win a Trade War. He Lost.”. אתם יכולים להבין לבד מה הייתה הנקודה המרכזית של המאמר. במאמר נקבע שהאמונה של לייטהייזר שמכסים יכולים להביא להסכמי סחר נכשלה, במיוחד במקרה הסיני. כמו עם המאמר מ-Vox, ב-15 בינואר 2020 סין חתמה עם ארה״ב על הסכם סחר שלב 1. בזמן שאני סקפטי אם יהיה שלב 2, אי-אפשר להכחיש את האפקטיביות בגישה של לייטהייזר.

ב-3 שנים לייטהייזר הצליח להביא להסכמי סחר חדשים עם רוב שותפות הסחר הגדולות של ארה״ב: דרום קוריאה ב-2018, יפן ב-2019, מקסיקו וקנדה גם ב-2019 וסין ב-2020. חשוב לשים לב שמטרתם של ההסכמים החדשים אינה להגבר את הסחר הבינלאומי, אלא את השגשוג של ארה״ב. לכן לדוגמה אם סין תחליט שלא להמשיך להסכם שלב 2, או תפר את הסכם שלב 1, המכסים הם שיסירו את היתרון הלא הוגן של יצרנים סינים מול אמריקנים. בדרך זו או אחרת השגשוג של ארה״ב יישמר.

עידן חדש

רוברט לייטהייזר יוצק את היסודות לעידן חדש בגישה של ארה״ב לסחר הבינלאומי. טראמפ אולי נוקט בגישה סקפטית לסחר, אך לייטהייזר נותן לה את היסודות והכלים. בראייתו של לייטהייזר סחר בינלאומי נועד לשרת את ארה״ב ואם הוא אינו עושה זאת – משהו צריך תיקון. הוא גם מתנגד לניסיון של ה-WTO להפוך לגוף קובע במשפט הבינלאומי, וודאי בסחר הבינלאומי, ואם לטראמפ תהיה קדנציה שנייה לייטהייזר יקדיש אותה בין השאר לרפורמות עמוקות בארגון, כולל צמצום האוטונומיה שהוא נוקט ועדכון חוקי הארגון כך שיתאימו לטפל במודל של קפיטליזם-ממשלתי בסין.

לייטהייזר מביא גישה חדשה, גישה פרגמטית לסחר הבינלאומי. אם יחסי הסחר לא עובדים לטובת ארה״ב, ארה״ב תכפה שינוי לטובתה. במקום מסוים זה טוב למערכת הבינלאומית: עם יחסי סחר שיעודדו ייצוא אמריקני, התלות של המשק האמריקני בסחר עם העולם תגדל. דרך קשרי סחר חדשים יכול להיות שלייטהייזר יביא לעניין מחודש של וושינגטון ביציבות עולמית, בביטחון של אירופה, בחופש של מזרח אסיה ובקידום של אפריקה. אך זה עוד חזון למועד. בינתיים כל שעלינו להבין שאנו חיים בתחילתו של עידן חדש, עידן חדש שמעוצב ע״י רוברט לייטהייזר.

[1] Quinn Slobodian, You Live in Robert Lighthizer’s World Now, Foreign Policy, 06/08/2018.

[2] National Security Council, NSC 68: United States Objectives and Programs for National Security, 14/04/1950.

[3] Melissa Brewer, Senate Finance Committee Asks USTR Lighthizer:  What is the Future of the WTO?, US trade monitor, 13/03/2019.

[4] See the talk he gave for CSIS titled: “U.S. Trade Policy Priorities: Robert Lighthizer, United States Trade Representative”. The talk can be viewed here: link.

[5] David Bosco, Who’s a ‘developing country’? You’d be surprised, Foreign Policy, 18/02/2011.

[6] Zeeshan Aleem, Robert Lighthizer may be the most powerful Trump official you’ve never heard of, Vox, 12/12/2017.

[7] Thu-Huong Ha, The man behind Trump’s trade war once negotiated using a paper airplane, Quartz, 08/04/2018.

[8] OECD (2020), Household spending (indicator). doi: 10.1787/b5f46047-en.

[9] Zeeshan Aleem, 12/12/2017.




קניבלים – הגיאופוליטיקה החדשה של הנפט

המתקפה האחרונה על סעודיה – אולי ע״י החות׳ים, אולי ע״י האיראנים – היא עוד דוגמה לעולם החדש שאנחנו חיים בו. מבלי ששמנו לב, בשקט-בשקט, העולם השתנה בצורה מהותית.

חלקנו עוד חושבים שאנחנו חיים בעולם בו ארה״ב תלויה בנפט במזרח התיכון ושמחירי הנפט מושפעים בעיקר מהיציבות במפרץ הפרסי. עולם בו אופ״ק הוא הארגון הקובע את מחיר הנפט ומדינות מערביות חייבות להתחשב באינטרסים של העולם הערבי בשביל להבטיח מחירי דלק נמוכים.

העולם הזה חלף.

במקומו יש לנו עולם חדש, בו הדינמיקה בין יצרניות נפט מזכירה יותר חבורת קניבלים, כל אחד אוכל את השני בשביל לשרוד ולשגשג. משמרות המהפכה אוכלים את העם האיראני בשביל שגשוג והצלחת ״המהפכה האסלמית״. ערב הסעודית ורוסיה אוכלות את וונצואלה ואיראן בשביל לשמור על תפוקה גבוהה על רקע מחירי נפט נמוכים. ארה״ב אוכלת את כולן, מגדילה בכל יום את תפוקת הנפט שלה ואוכלת מהרווחים של יצרניות נפט אחרות.

בשורות הבאות אנסה לשרטט בקווים כללים את העולם החדש והדינמיקה שלו. אם לא נבין אותו, לא נבין את התנהגות שווקי האנרגיה ואת הגיאופוליטיקה החדשה של המפרץ הפרסי.

איראן אוכלת את עצמה

המתקפה על ערב הסעודית, אם באמת הייתה באישור ואולי אף בביצוע איראני, מעלה בפנינו דילמה ראשונה: האם הפעולה נועדה להשפיע על שחקן חיצוני לאיראן (נאמר האיחוד האירופי) או שחקן פנימי באיראן?

איראן אינה מדינה בעלת ראש אחד, קול אחד. עסקתי בהרחבה בפרק ״דיקטטורה במסווה״ במבנה הכוח האיראני, המחולק בצורה גסה בין שתי מערכות: מערכת הדמוקרטית ומערכת דיקטטורית. המערכת הדמוקרטית מונהגת ע״י רוחאני, נשיא איראן. במערכת הזו לעם האיראני יש השפעה דרך בחירות והנציגים בה רוצים, אולי, בטובתו של העם. המערכת הזו מושפעת מהסנקציות האמריקאיות ומהסבל של העם האיראני תחתן. המערכת הדיקטטורית נשלטת ע״י המנהיג העליון ח׳אמנאי ומשמרות המהפכה. הכוח שלה אינו תלוי ברצון הבוחר ולכן גם רווחתו אינה בראש מעייניה. היא עסוקה במטרה האידיאולוגית של הפצת המהפכה האסלמית, או לחילופין בגזירת קופון מהשליטה שלה בכלכלה האיראנית ובשוק השחור בה.

מבנה אינטרסים כזה יוצר עמדות שונות בין שתי המערכות בנוגע לסנקציות האמריקאיות ורפורמה ומודרניזציה של הכלכלה האיראנית. רוחאני במערכת הדמוקרטית רוצה את הסרת הסנקציות ורפורמות בכלכלה בשביל להיטיב עם העם ולהביא שגשוג חומרי לאיראן. ח׳אמנאי ומשמרות המהפכה במערכת הדיקטטורית רוצים בשימור כוחם הכלכלי ומסרבים להיכנע לסנקציות האמריקאיות.

חשבו על זה: למה דווקא כשנראה שטראמפ מוכן להקלה בסנקציות ולמו״מ עם רוחאני מתרחשת מתקפה שמסכלת מו״מ אפשרי? מה האיראנים משיגים בזה? היחידים שהאיראנים לוחצים במהלך הזה הם האירופים, שנאלצים לספוג את העלייה במחירי הנפט ולנסות להרגיע את הרוחות במפרץ. מה האיראנים מקווים שהאירופים יעשו? הם לא יצליחו ללחוץ את ארה״ב להסיר את הסנקציות, ונראה שהאיחוד אינו מצליח להקים מנגנון עוקף סנקציות אפקטיבי [מקור]. האירופים גם צריכים את טראמפ במצב רוח טוב במהלך השיחות על הסכם סחר בין האיחוד לארה״ב. לפעול מאחורי גבה של ארה״ב ולתמוך באיראנים עלולה לפגוע בהם בשיחות הסחר. מרחב הפעולה שלהם בכל הקשור לאיראן הוא מוגבל.

המשך הסנקציות פוגע בעיקר במערכת הדמוקרטית האיראנית, בעוד הדיקטטורה תחתיה ממשיכה להרוויח. בעולם החדש שלנו היא אבל לא היחידה – גם רוסיה וסעודיה מעדיפות המשך סנקציות על איראן.

קניבלים בקרב אופ״ק

סנקציות על איראן טובות לרוסיה וערב הסעודית. כל מתקפה איראנית, כל צעד של איראן שמאריך את הסנקציות, הוא צעד טוב לערב הסעודית ורוסיה. למה? מפני שהסנקציות על וונצואלה ואיראן מאפשרות לרוסיה וערב הסעודית להגדיל את תפוקת הנפט שלהן מבלי להוביל לירידה במחיר הנפט.

קניבלים.png
התפוקה של רוסיה וערב הסעודית גדלה, מחיר הנפט עולה. מקורות נתונים: EIA, FRED

ניתוח עומק של אנדרו סטנלי (Stanely) מה-CSIS ממאי השנה מראה שהיכולת של אופ״ק לשמור על יציבות במחיר הנפט על-אף עלייה בתפוקה של ארה״ב מבוססת על הירידה בתפוקה של וונצואלה ואיראן עקב הסנקציות. יותר מזה – רוסיה וערב הסעודית יכולות להגדיל את התפוקה שלהן ועדיין לשמור על תפוקה נמוכה בסה״כ של אופ״ק, הודות לירידה בתפוקה בוונצואלה ואיראן.

כל זה יכול להשתנות בחטף אם ארה״ב תסיר את הסנקציות מאיראן. האיראנים הכריזו שאם הסנקציות ירדו הם ישאפו להפיק נפט במקסימום יכולת [מקור]. לחברות אופ״ק השונות לא תהיה ברירה אלא לקצץ בתפוקה שלהן, או להסתכן בקריסה של מחיר הנפט. ערב הסעודית ורוסיה, שאכלו עד עתה את הנתח של איראן, יהיו חייבות לקצץ בתפוקה שלהן אם הן ירצו לשמור על מחיר חבית הנפט מעל לנקודה הקריטית של 55 דולר לחבית [מקור].

מכאן שהמתקפה על סעודיה לא כל-כך רעה לסעודים. היא מעלה את מחיר הנפט ופוגעת בסיכוי להקלה בסנקציות על איראן. הרוסים והסעודים יכולים לנשום לרווחה. הם לא לבד.

ארה״ב בולעת את כולם

מהפכת הפצלים בארה״ב משנה מאז 2008 את פניה של ארה״ב כשחקן אנרגטי. אם פעם היא הייתה תלויה ביציבות של אזורים מייצרים נפט כמו וונצואלה והמזרח התיכון, היא היום מספקת את רוב הנפט הדרוש לה ע״י הפקת נפט מפצלי שמן, במיוחד בדרום ארה״ב (Permian Basin). המהפכה הפכה את ארה״ב מגורם מייצב, לגורם מערער.

us crude exports.png
ייצוא נפט גולמי מארה״ב, מקור נתונים: EIA

הפקת הנפט בארה״ב נשלטת ע״י שני מספרים: מחיר לחבית שנדרש בשביל המשך הפקה מבאר קיימת, והמחיר לחבית שדרוש בשביל לקדוח ולהפעיל בארות חדשות. נכון לספטמבר 2019, לפי הבנק הפדרלי של דאלאס (Federal Reserve Bank of Dallas ) טווח המחיר להמשך הפקה מבארות קיימות הוא 27-37$, וטווח המחיר לקדיחת בארות חדשות היא 48-54$ [מקור].

המשמעות היא שכל עלייה במחיר הנפט מרוסנת ע״י תעשיית הפצלים האמריקאית. ברגע בו המחיר עולה מעל הטווח של 48-54$, בארות חדשים נקדחים ותפוקת הנפט בארה״ב עולה. זו הסיבה שלמרות המתקפה על ערב הסעודית, מחיר הנפט עלה יחסית במתינות ולא הגיע לשיא שלו באפריל השנה (66$) [מקור].

העלייה של ארה״ב כיצרנית נפט משנה את הדינמיקה של המזרח התיכון. אם פעם ארה״ב הייתה מחויבת לביטחון ערב הסעודית בשביל מחיר נפט נמוך, היום היא יכולה לחיות עם מתקפות על תשתית הנפט של סעודיה בנוחות יחסית. דרך אחת שהסעודים יכולים לשמור על העניין של ארה״ב היא ע״י הגדלה רכישות הנשק שלהם מארה״ב. מאז 2013 האחוז של ערב הסעודית מסה״כ ייבוא הנפט של ארה״ב ירד, ובמקביל עלו רכישות הנשק של ערב הסעודית מארה״ב.

guns and oil.png
מכירות נשק לערב הסעודית מארה״ב ואחוז הנפט לארה״ב מערב הסעודית, מקורות נתונים: EIA, SIPRI

כמובן, ערב הסעודית מכניסה את עצמה כאן לפינה – אם העניין המרכזי של ארה״ב בערב הסעודית יהיה מכירות נשק, לא תהיה לה סיבה להוריד את המתיחות במפרץ.

עולם חדש נורא

אנחנו חיים בעולם חדש – העלייה של ארה״ב כיצרנית נפט משנה את הדינמיקה של כלכלת האנרגיה העולמית, מיציבות לקניבליזם. ארה״ב נוגסת ברווחים של מדינות נפט אחרות ושומרת על מחיר חבית נמוך יחסית. יצרניות אופ״ק מצליחות להחזיק מעמד הודות לסנקציות שארה״ב (יצרנית נפט) מפעילה נגד וונצואלה ואיראן (יצרניות נפט). הצד היחיד בכל הסכסוך שאמור לרצות בהורדת הסנקציות בכל מחיר – איראן – יורה לעצמו ברגל, לא ברור אם בשביל ללחוץ את האירופים או כחלק ממאבק פנימי על כוח.

בעולם החדש הזה יציבות במזרח התיכון אינה המטרה העליונה של ארה״ב, והמחיר שהיא תהיה מוכנה לשלם בשבילה תרד עם הזמן. ערב הסעודית ורוסיה ישמחו להמשיך לראות סנקציות על איראן. היכולת של איראן להקפיץ את מחיר הנפט מוגבלת, ולכן גם מנוף הלחץ שהיא יכולה להפעיל נגד העולם מוגבל.




פרק 30 – ברבור שחור

להורדת הפרק – קישור

האזנה ב-itunes: קישור

לפרק ב-youtube: קישור

הפרק היום ישנה לחלוטין את איך אתם חושבים על ניהול סיכון ותחזיות, אם בחיים האישיים שלכם, בניהול הפיננסי שלכם או בדיונים הפוליטיים שלכם. אחרי שהכרנו בפרק הקודם את העולם המופלא של כאוס, בפרק היום נכיר תופעה שמתחבאת בכל מערכת מורכבת, כמו פצצה שממתינה לרגע שלה – ברבור שחור. בואו נתחיל.

בפרק הקודם דיברתי על כאוס וחוסר היכולת שלנו לחזות מערכות כאוטיות. המטרה של הפרק הייתה לעקור, או לפחות לערער, נטייה של הרבה אנשים לפשט את העולם לאיזו שרשרת פשוטה של אירועים. "קרב יריות בין אוקראינה לרוסיה יוביל למלחמת עולם שלישית", "טראמפ הוא נשיא מעולה!","טראמפ הוא נשיא גרוע!", "אירופה מתאבדת דמוגרפית!","משבר הפליטים הוא ניפוח של המציאות" ועוד רבים כאלה. אלו משפטים פשטניים, שמתעלמים לחלוטין מחוסר הידע שלנו על המערכת.

סיימתי את הפרק על כאוס באמירה שלמרות שאיננו יכולים לחזות במדויק את מצב המערכת, סטטיסטיקה יכולה לעזור לנו לקבל הערכה של ההתנהגות שלה. לצערנו, זו ממש לא נחמה. בפרק היום נלמד מדוע סטטיסטיקה פעמים רבות מגדילה סיכון במקום להקטין אותו, מה פגום בתפיסה שלנו של הערכת סיכון ואיך בכל זאת אפשר להתנהל ולשגשג בעולם הכאוטי שלנו.

מילה לפני שאנחנו צוללים לנושא: הדברים כאן מבוססים על העבודה הנפלאה של הסחרן, המתמטיקאי וההוגה ניסים טאלב, שהעבודות שלו על אקראיות וניהול סיכון הן באמת מהפכניות. אני אישית מאוד ממליץ למתעניינים בנושא על שניים מספריו – "תעתועי האקראיות" ו"Antifragile". אחר הדברים האלו, בואו נתחיל.

המלחמה בטרור

בשביל להמחיש את המושגים שנדבר עליהם, אני רוצה להתחיל בדוגמה וע"י ניתוח שלה נוכל להבין טוב יותר את המושג של ברבור שחור. הדוגמה היא אירוע ששינה את הנתיב של המעצמה הגדולה בעולם – פיגועי ה-9/11.

פיגועיה-9/11 פגעו בארה"ב כמו ברק ביום בהיר. אף אחד לא ידע שהם הולכים לקרות, אף אחד לא שיער שמטוסי נוסעים ישמשו נשק קמיקאזה נגד אמריקה. מי שיער שפחות מ-20  מחבלים עם נשק קר יוכלו להרוג 3,000 איש? שתא טרור בגודל של פלוגה יוביל לשיתוק של המעצמה הגדולה בעולם? כשהמטוס הראשון נכנס במגדלי התאומים הוא הכה את העולם בתדהמה, בבלבול. עד היום יש אנשים שמסרבים לקבל שפיגועי ה-9/11 היו רק מזימה טרוריסטית. הגיוני להם יותר שממשלת ארה"ב תכננה את המתקפה, משכמה טרוריסטים ערבים הצליחו ביום אחד להכות את מעצמת-העל.

פיגועי ה-9/11 – ברבור שחור. מקור: וויקיפדיה.

פיגועיה-9/11 הם "ברבור שחור". ברבור שחור הוא אירוע בעל סיכויי התרחשות נמוך, "אירוע נדיר", בעל השפעה משמעותית. חשוב לשים לב – ברבור שחור הוא אירוע נדיר ובעל השפעה משמעותית. שרב באמצע דצמבר הוא אירוע נדיר (שלצערנו הופך יותר ויותר שכיח), לא בעל השפעה משמעותית. אף אחד לא יאבד את חייו בגלל שרב כזה, או הכלכלה תחרב. סופת שלג באמצע עונת הקציר לעומת זאת היא לא רק אירוע נדיר, היא גם אירוע בעל השפעה משמעותית – הסופה תשמיד את החיטה בשדות, תעלה את מחירי המזון ותפגע בכלכלה.

או חשבו על  מקרה אחר – מציאת שטר של 100 שקל ברחוב לעומת זכייה בלוטו. שני האירועים נדירים – לא יצא לי מעולם למצוא שטר של 100 שקל. גם לא לזכות בלוטו. אולם רק זכייה בלוטו תשנה את חיי משמעותית, בעוד מציאת 100 שקל אולי תשנה אם אני יוצא למסעדה הערב או לא.

פיגועיה-9/11 היו ברבור שחור. לפניהם לא היה שום פיגוע שאפילו התקרב לממדי ההרס שלהם. מתקפת הטרור הבאה אחריהם מבחינת מספר הרוגים היא טבח לורנס, שהתרחש ב-1863 עם 204 הרוגים. 204 הרוגים מול ה-3,000 שנהרגו ב-9/11. פיגועי ה-9/11 היו אירוע נדיר הסתברותית,אירוע שאף אחד מנתוני העבר לא רמז עליו. לא לפני שהם קרו.

כמובן שאחרי שפיגועי ה-9/11 התרחשו, פתאום זה היה "ברור" שהם יתרחשו. ידיעות מודיעין שלא ייחסו להן חשיבות הפכו לסימני אזהרה. נהלי הבטיחות בשדות התעופה, במטוסים ספגו ביקורת חריפה כי אפשרו למפגעים להשתלט על המטוסים. האומה האמריקאית הייתה מזועזעת לשמוע שב-90% מהמקרים שדות התעופה נכשלו במבחני אבטחה סמויה [מקור]. מומחים מטעם הסבירו שכמובן שאל-קאעידה, אחרי הפיגוע במרכז הסחר העולמי ב-1993, תנסה שוב לפגוע באתר הידוע. כולם לפתע ידעו. נסו לבדוק כמה מהם הזהירו על כך ב-8 לספטמבר, 2001.

וזו הסכנה הכי גדולה של הברבור השחור: אחרי שהוא קורה, הוא הופך לפתע"לצפוי". כולם "צפו" את משבר הסאב-פריים. היה "ברור" שברית המועצות תתמוטט. מי לא חזה את הנפילה של מוברק? אחרי שהברבור השחור הגיע והפך את המערכת, אנחנו לא לומדים את הלקח, אלא להפך – אנחנו מספרים לעצמנו שיכולנו לחזות אותו. במקום לתקן את המערכת, אנחנו מנסים שוב לחזות את המצב שלה.

מי ראה את המדגם?

איך נוצר הברבור השחור? איך קורה שיש אירוע נדיר בעל השפעה משמעותית, שאנחנו בדרך כלל מפספסים לחלוטין את קיומו? הוא נובע מבלבול שיש לנו בין מה שאנחנו יודעים על המציאות ובין המציאות. אנחנו מבלבלים וחושבים שמה שאנו יודעים על המציאות הוא המציאות, ולא רק הידע החלקי שלנו עליה. בניסוח אחר, הברבור השחור נוצר מההנחה הסמויה שהמדגם שלנו מייצג את כל האוכלוסייה.

אסביר:

נניח שאתם רוצים לדעת מהי מהירות הריצה הממוצעת של צ'יטה. למה? כי אתם ביולוגים משועממים. בשביל לדעת את זה, אם לא היינו מפתחים את התיאוריה של סטטיסטיקה, הייתם צריכים למדוד את מהירות הריצה של כל הצ'יטות בעולם. למזלנו, הודות לפיתוח של כלים סטטיסטיים כל שעליכם לעשות הוא לקחת מדגם, קבוצה מייצגת של האוכלוסייה של הצ'יטות ולמדוד את המהירות שלהן. באמצעות הסטטיסטיקה תוכלו להסיק מהמדגם שלכם על כל האוכלוסייה.

אז אתם לוקחים מדגם מייצג של 10 צ'יטות ומודדים את המהירות שלהם. אתם רואים שיש 2 צ'יטות עם ריצה ממוצעת של 90 קמ"ש, 6 צ'יטות שרצות ב-110 קמ"ש ועוד 2 צ'יטות שרצות ב-140 קמ"ש. המהירות הממוצעת של המדגם היא 112 קמ"ש. אם המדגם שלי מייצג, הרי שהתפלגות המהירות בכלל אוכלוסיית הצ'יטות היא זהה ולכן המהירות הממוצעת של כל האוכלוסייה גם היא זהה. גם אם אמדוד 100 צ'יטות או אלף, כל עוד היחס בין הקבוצות השונות באוכלוסית הצ'יטה הוא זהה, המהירות הממוצעת תישאר זהה.

איפה הברבור השחור נכנס לתמונה? דמיינו שיש זן נדיר של צ'יטות שרצות במהירות של 3,000 קמ"ש. אם אני לא כולל אותה במדגם שלי, המהירות הממוצעת במדגם והמהירות הממוצעת באוכלוסיה יהיו שונות מאוד – 112 קמ"ש במדגם ו-408 קמ"ש באוכלוסיה.

למזלנו, צ'יטות לא מגיעות למהירות של 3,000 קמ"ש. הן מוגבלות פיזיקאלית – ע"י הכוח שיוצרים השרירים שלהן, החיכוך עם האוויר, האנרגיה הזמינה להן וכו'. כל עוד התכונה שאני מודד היא מוגבלת מצד עצמה, אני לא צריך לחשוש מהמדגם שלי. אם הוא נבחר נכון, הוא מייצג את השכיחות של התכונה באוכלוסייה. אני יכול להשתמש במידע הסטטיסטי בשביל לקבוע תחזיות – לדוגמה אם מכונית מרוץ תנצח צ'יטה (היא תנצח).

הצ'יטה שרצה במהירות עצומה היא הברבור השחור שלי. אני הופך להיות חשוף לברבור השחור הזה מפני שאינני כולל אותו במדגם שלי. ובעוד תכונות מסויימות מוגבלות ולכן מקרי קיצון אינם אפשריים, תכונות אחרות אינן מוגבלות. אני לעולם אסבול מברבור שחור, לא משנה כמה אגדיל את המדגם.

בואו ניקח דוגמה אחרת: תשואה של תיק השקעות. התשואה על תיק ההשקעות שלכם כמעט ולא מוגבלת– היא יכולה להיות 5%, 4%-, או 200%. היא מוגבלת רק מלמטה, בהנחה שאתם לא ממנפים את התיק, ולהגיע ל-100%-, כלומר למחיקת התיק.

עתה נשאלת השאלה – מהי התשואה שאתם יכולים לצפות בתיק? טוב, מי יודע? נכון, בממוצע התשואה על מניות היא 9% בשנה. אבל שוב, הממוצע הוא לא הסיפור. אם הייתם משקיעים בשנת 2000 1,000 דולר במדד S&P500, הייתם נשארים ב-2008 עם 720 דולר בלבד. אם הייתם ממשיכים להחזיק בהשקעה היום היו לכם 2,500 דולר. אבל מי אמר שב-2020 המדד לא ייפול ב-50%? אין לו מגבלה. ממוצע התשואה שאני מחשב על פי נתוני העבר הוא שגוי כמו ממוצע המהירות בלי הצ'יטה העל-קולית. כן, הוא רלוונטי כל עוד לא קורה ברבור שחור. אך אם לא התכוננתם נכון, מתישהו יגיע הברבור השחור וינגוס מהתיק שלכם. ואז מה תעשו? תצעקו על המדד שהוא אמור לעלות ב-9%, לא לרדת ב-20%?

אם נחזור לדוגמה שלנו של אירועי ה-9/11, הרי שגם כמות ההרוגים בפיגועי טרור היא תכונה שלא מוגבלת (כמעט) בפני עצמה. לפני פיגועי ה-9/11 לא היה אירוע כזה. שוב, מתקפת הטרור הקטלנית ביותר אחריה הייתה עם 204 הרוגים. רובן של המתקפות היה עם עשרות הרוגים במקסימום. אם ב-8 בספטמבר 2001 הייתי צריך להעריך את הסכנה מטרוריסטים מחו"ל, הייתי מעריך שהיא קטנה הרבה יותר מהסכנה מטרוריסטים מבית.

טעות לעולם חוזרת

הצרה שלאחר שהברבור השחור קורה, אנשים לרוב לא לומדים שהם טעו בתחזית. הם מסבירים לעצמם שהם כן חזו את הברבור, או לכל היותר טעו בתחזית. אף אחד לא מדבר על כך שעצם הניסיון לחזות הוא שגוי.

לצערנו אנשים לא לומדים את השיעור הזה. אפילו בנושאים כמו טרור, בו פיגועי ה-9/11 הוכיחו שחשיבה סטטיסטית נאיבית (=התעלמות מברבור שחור) היא מסוכנת. כדוגמה בואו ונסתכל על מאמר שהתפרסם ב-Foreign Affairs באוקטובר 2018, מאמרם של פיטר ברגן ודיוויד שטרמן,"איום הטרור האמיתי בארה"ב". במאמר ברגן ושטרמן טענו שמפני שרוב אירועי הטרור מאז ה-9/11 בוצעו ע"י קיצוניים מקומיים שאינם בהכרח איסלמיסטים (לדוגמה הירי בבית הכנסת "עץ החיים"), איום הטרור שבאמת צריך להעסיק את אמריקה הוא האיום מהבית, ע"י  קיצוניים אמריקאים ולא ארגוני ג'יאהד זרים כמו דאע"ש, אל-קאעידה או חיזבאללה.

הטיעון של ברגן את שטרמן הוא בדיוק הטיעון שאפשר לפיגועי ה-9/11 לקרות. נכון, רוב פיגועי הטרור בארה"ב נעשו ע"י פעילים מקומיים. אולם הם פחות מאורגנים ובעלי פחות משאבים מארגוני ג'יאהד. ניו-נאצי מניו-המפשייר במקרה הכי גרוע יוכל לבצע פיגועי ירי של כמה עשרות הרוגים. פעילי ג'יאהד לעומתו במקרה הכי גרוע יוכלו לפוצץ מתקן גרעיני בטיימס סקוור; או לשחרר חומר לחימה כימי (חל"כ) ברכבת התחתית. או לצאת למסע הרג שיטתי במרכז עירוני, כמו מתקפת הטרור בפריז בנובמבר 2015. כמובן, האירועים האלו אינם סבירים – פצצות מלוכלכות לא זמינות (עדיין) ב-ebay. הנקודה היא שזה לא משנה מה הסיכוי שהם יקרו, אלא מה תהיה ההשפעה שלהם אם הם יקרו. התוצאות שלהם יהיו כה חמורות, שאי אפשר להתעלם מהם. השכיחות של אירוע היא לא הקריטריון, אלא ההשפעה שלו. איום הטרור המרכזי על ארה"ב נותר ארגוני ג'יאהד עולמיים.

שביר, קשיח ואנטי-שביר

הברבור השחור הוא תוצאה של מערכות מורכבות או כאוטיות. מפני שאיננו יכולים לחזות את התנהגות המערכת, איננו יודעים את הגבולות שלה, איננו יודעים מה התוצאה המקסימלית או המינימאלית שנוכל לקבל בה. איך אנחנו יכולים לשרוד ואף לשגשג בעולם כזה, עולם של ברבורים שחורים?

תחילה, עלינו להבחין בין שלוש קטגוריות. הקטגוריה הראשונה היא של דברים שנפגעים מברבורים שחורים, שנפגעים מאי-סדר. לקטגוריה זו נתן טאלב את השם "שבירים". כוס זכוכית היא שבירה – מעט מעל המאמץ המקסימאלי שהיא תוכננה אליו והיא נשברת. אנשים בחובות הם שבירים – עלייה בריבית תגדיל את החובות שלהם ותגדיל את הנטל הכלכלי שלהם. מדינה שהייצוא המרכזי שלה הוא נפט היא שבירה – שינוי במחיר הנפט יפגע בה. ניגריה ואנגולה הן מדינות שבירות. סעודיה גם. כלכלות עם תכנון מרכזי הן שבירות, מפני שהן אינן יכולות לענות בזמן על שינויים בשוק. מערכות פיננסיות עם מעט גופים גדולים הן שבירות – מספיק שאחד מהם יטעה בהשקעות שלו ויפשוט את הרגל, בשביל לקחת את כל המערכת איתו (ראו את משבר הסאב-פריים).

הקטגוריה השנייה היא של דברים שלא נפגעים מברבורים שחורים, אך גם לא מרוויחים מהם. הם שורדים, הם "קשיחים". מדינת ישראל היא קשיחה – אירועים כמו מלחמת יום הכיפורים או המשבר הפיננסי של 2008 לא הפילו אותה. הם גם לא חיזקו אותה. חוכמת רחוב היא קשיחה – מי שיודע להתעסק עם אנשים יצליח בכל מקום ובכל סביבה. מכוניות ומטוסים הם קשיחים – הם מתוכננים לשרוד גם בכשל לא סביר של מערכת קריטית (מנוע, בלמים).

הקטגוריה השלישית היא של דברים שמרוויחים מברבורים שחורים, להם טאלב נתן את השם "אנטי-שבירים". העצמות והשרירים שלכם הם אנטי-שבירים – מאמץ חריג (עד מידה מסוימת) מחזק אותם. כלכלת סטאר-טאפים היא אנטי-שבירה – היא צריכה רק שמעט מההזנקים יצליחו בגדול, בשביל לכסות על ההפסדים הקטנים של שאר ההזנקים שכשלו. סופר הוא אנטי-שביר – הוא צריך רק ספר אחד שיצליח בגדול, בשביל לכסות על הספרים שנכשלו.

מאפיינים של "שבירות"

הדרך לחיות ולשגשג בעולם של ברבורים שחורים היא קודם כל לוותר על האשליה שנוכל לחזות אותם. אין פה מישהו שיכול לחזות אם ומתי תתמוטט סין. אין פה מישהו שיודע מתי או עד כמה תהיה חמורה הקריסה הבאה של המערכת הפיננסית. מי שמבטיח לכם שהוא יכול לחזות משהו במערכות כאוטיות, בטח לנסות ולחזות ברבורים שחורים – הוא שרלטן.

למה אני מתכוון ב"חיזוי"? חיזוי הוא אמירה על מצב המערכת בנקודת זמן עתידית. חיזוי שאומר "רוסיה תתמוטט מתישהו" הוא לא חיזוי, הוא בקושי משפט. משפט שאומר "יש סיכוי גדול מ-0 שרוסיה תתמוטט" הוא יותר גרוע, מפני שהוא עושה רושם "רציני יותר", למרות שגם הוא לא נותן שום מידע קונקרטי.

במקום לנסות ולחזות מה יקרה למערכת, אנחנו צריכים להתמקד בשינוי המערכת, בהזזה שלה מקטגוריה של "שביר" לקטגוריה של "קשיח" או "אנטי-שביר". ישנם שלושה מאפיינים מרכזיים למערכות שבירות:

א' מערכת שבירה בדרך כלל לא תהיה חשופה ישירות לגירויים חיצוניים. שוק חופשי חשוף לגירויים חיצוניים – פגיעה באמצעי הייצור לדוגמה תגרור העלאה של המחיר, ירידה בדרישה ותהליך של תגובה ומשוב עד שהמערכת תחזור ותתאזן, בהתאם לגירוי. שוק מתוכנן לעומתה לא מגיב לגירוי חיצוני – המחיר לא משקף באמת את האספקה והביקוש למוצר כלשהו. הוא פיקטיבי. המערכת מנותקת מהעולם החיצוני ופועלת בעולם משל עצמה עד שהעולם האמיתי מגיע ומרסק אותה – ראו לדוגמה את וונצואלה. גם אנשים שכל ההשכלה שלהם נעשת בתוך האקדמיה הם בדרך כלל שבירים – רואים את זה בדרך כלל עם מהנדסים חדשים שרק יצאו מהאוניברסיטה ומגלים שאין כמעט מקרה שמתאים למה שלימדו אותם בספרים.

venezuela_shortages_-_eating_garbage_1
וונצואלה – כשהכלכלה לבסוף פוגשת את המציאות. מקור: וויקיפדיה.

ב' מערכת שבירה בדרך כלל תהיה "יעילה", עם מעט מאוד כפילויות או יתירות. מערכת פיננסית עם בנק אחד היא מערכת יעילה – אין תחרות בין בנקים, אין צורך לברר עמלות וסוגי חסכונות שונים, לשוק יש מקור אחד לשאראי. גם המדינה המודרנית היא "יעילה", לכל הפחות בכל הקשור לשלטון – יש מקור אחד לשלטון, עם משטרה אחת וממשלה אחת. יש ראש אחד. כביש אחד לעיר וכביש אחד מחוץ לעיר היא מערכת יעילה – היא חסכונית מאוד בעלויות כבישים. מערכות כאלה "יעילות", אך שבירות להחריד. אם הבנק ייפול, אם הממשלה תתמוטט, אם הכביש יוצף – כל המערכת תקרוס. בטבע אין כמעט מערכות "יעילות" כאלה. יש לנו שתי כליות. הכבד שלנו יכול להצמיח את עצמו מחדש. חצי מוח יכול לקחת את התפקודים של החצי החסר [מקור]. בגנים שלנו נוצרות מוטציות אקראיות, בשביל להבטיח שלעולם יהיה מגוון תכונות במין שיוכל לשרוד ספקטרום של תנאים. הגנום שלנו יכול ליצור אדם בריא לחלוטין עם מאות אלפי מוטציות. נסו להפעיל קובץ תוכנה שאחת משורות הקוד שלו כתובה מעט לא נכון. הגנום הוא אנטי-שביר. התכנות שביר.

שלישית, מערכות שבירות במיוחד הן אלו בהן המחיר על שבירות עובר למישהו אחר. מנהלים שהביאו לקריסה הפיננסית של 2008 לא איבדו את מחייתם.  הגופים הפיננסים הגדולים של ארה"ב לא פורקו, אלא הוצלו ע"י משלם המיסים האמריקאי. הם לא שילמו את מחיר הטעות שלהם – פשיטת רגל – מפני שהם "היו גדולים מדי" בשביל לאפשר להם ליפול. אולם זה פשוט מאפשר להם להמשיך ולגדול, תוך ידיעה שהם יכולים להסתכן כאוות נפשם: אם הם יצליחו בהימורים שלהם, הרווח שלהם. אם הם יפסידו בהימורים, הכסף יילקח ממשלם המיסים ולא מכיסם. מתישהו ייגמר הכסף.

בזירה הבינלאומית, עם היכולת להפעיל כוחות אוויריים הרחק מהבית, הגיעה גם היכולת להעביר את המחיר על טעויות. אף אחד מהיוזמים של התערבויות בינלאומיות הרסניות – הפלישה לאפגינסטן, לעיראק, הפלת קדאפי – שילמו מחיר על הטעויות שלהם. מנהיגי ארה"ב, בריטניה או איטליה לא איבדו את משרתם או חייהם בגלל הפלת קדאפי ב-2011. אזרחי לוב שילמו מחיר כבד. היועצים, הפוליטיקאים והדיפלומטים שהביאו אותם למצב הזה לא שילמו דבר. הם כנראה עדיין יושבים במשרדי החוץ ובארגונים בינלאומיים, מתכננים את ההתערבות הקטסטרופאלית הבאה.

מאפיינים של "קשיחות"

מה הופך דבר לקשיח? פיזור במקום ריכוז, הוספה של עוד מערכות שעושות את אותו דבר, במקום מערכת אחת בלבד. כשמערכת היא מבוזרת, ברבור שחור שיפגע בחלק אחד, לא יגרור את כל השוק. במערכת פיננסית עם 100 בנקים קטנים הסיכוי שמחציתם יפשטו  את הרגל בגלל השקעה גרועה קטן הרבה יותר מבמערכת פיננסית עם 4 בנקים גדולים.

צבא עם שלוש זרועות מאוזנות (אוויר, יבשה וים) ויותר מזרוע אסטרטגית אחת הוא צבא קשיח. הצבא האמריקאי הוא קשיח – לכל אחת מהזרועות שלו יש יכולות עצמאיות. גם אם ארה"ב תופצץ גרעינית, הצי והנחתים יוכלו להמשיך לתפקד. לצבא האמריקאי אין זרוע אסטרטגית אחת בלבד – חיל האוויר וחיל הים שלו מסוגלים לתקוף מטרות הרחק מהבית ובלב האויב.

צה"ל לעומתו הוא צבא שביר. הוא מתבסס על הזרוע האווירית כזרוע אסטרטגית ועד לבנון השנייה התבסס עליה גם ככוח שיכריע מלחמות. במקרה בו צה"ל יאבד עליונות אווירית, לדוגמה ע"י מתקפת פתע של האויב על בסיסי חיל האוויר, הוא יוותר בנחיתות אסטרטגית: כוחות הקרקע יהיו חשופים למתקפות מהאוויר ולצה"ל לא תהיה אפשרות להכות בעומק האויב. הסבירות של מצב כזה היא לא רלוונטית: מה שחשוב באירוע הוא לא הסיכוי שלו, אלא ההשפעה שלו. זו הסיבה שיובל שטייניץ לחץ על מערכת הביטחון לחזק את חיל הים, כזרוע אסטרטגית משלימה לחיל האוויר [מקור]. שטייניץ התמקד בחולשה של המערכת, לא בסיכוי אם אויבינו יצליחו לנצל את החולשה.

סדר עולמי שמבוסס על קואליציה של מדינות, במקום מדינה אחת מרכזית, הוא קשיח. סדר עולמי שנאכף ע"י נאט"ו הוא קשיח. סדר עולמי שנאכף ע"י ארה"ב בלבד הוא שביר, כפי שאנו רואים בעשור האחרון. ההתמקדות בטראמפ ובהתכנסות של ארה"ב מפספסת את הנקודה – הבעיה היא שהסדר הליבראלי תלוי בארה"ב, לא שארה"ב נסוגה ממנו. וורן באפט אמר פעם: "תשקיע בחברה שהיא כל-כך טובה שגם אידיוט יוכל לנהל אותה – כי ביום מן הימים זה יקרה". אנחנו צריכים לקחת גישה דומה לסדר הבינלאומי.

מאפיינים של "אנטי-שבירות"

מה הופך דבר לאנטי-שביר? הוא מרוויח מהאירוע הנדיר במקום להפסיד ממנו. משמרות המהפכה של איראן הם אנטי-שבירים. הנפילה של משטרים בעיראק, סוריה ותימן היו הזדמנויות בשבילם להגדיל את כוחם. המשבר הכלכלי באיראן גם הוא מחזק אותם, ע"י הגדלת השוק השחור שהם שולטים על רובו. כמובן, הם לא חסינים לחלוטין – עם מספיק אי-סדר, הם ייפלו.

הקרטלים המקסיקנים כקבוצה הם אנטי-שבירים. קריסה של המדינה המקסיקנית, מעצר של ראשי הקרטל, הגדלת האכיפה – כולם לא פוגעים ברווחים שלהם אלא להפך, הם מעודדים את הקרטלים להפוך להיות פחות ריכוזיים, יוצרים קואליציות במקום ארגונים היררכיים, קואליציות שהן עמידות יותר בפני המשטרה והצבא – גם אם ארגון אחד נופל, הקואליציה נשארת.

דברים אנטי-שבירים נמנעים עד כמה שאפשר מתכנון מרכזי ומביצוע של מגה-פרויקטים. עדיף לעשות כמה שיותר טעויות קטנות וללמוד מהן, מלעשות טעות אחת גדולה ולמות ממנה. חברות עסקיות אנטי-שבירות כמו גוגל משקיעות במגוון תחומים שונים, במטרה שאחד מהם יצליח ויקפיץ את החברה. מדינות קשיחות כמו שוויץ מבזרות את השלטון המרכזי ונמנעות ממגה-פרויקטים.

ברבורים שחורים והזירה הבינלאומית

איך כל זה רלוונטי לזירה הבינלאומית? נתתי מספר דוגמאות לאורך הפרק למערכות וגופים שבירים ואנטי-שבירים, כמו גם ברבורים שחורים. ההכרה בקיומם של ברבורים שחורים נותנת לנו שתי נקודות חשובות: ראשית, שיש לקחת חיזוי בעירבון מוגבל גם אם הוא "מבוסס סטטיסטית"; ב' הדבר החשוב הוא לא הסיכון שאנחנו רואים, אלא זה שאנו לא רואים.

יישום מרתק של נקודה ב' הוא בשאלה האם לפתוח במלחמה? האם עלינו להתמקד במחיר שאנו עלולים לשלם היום, או במחיר שאנו עלולים לשלם בעתיד? כדוגמה לעד כמה הסוגיה הזו יכולה לשנות סדרי עולם, נסתכל על שתי מלחמות העולם.

ב-1905 וב-1911 בריטניה וצרפת היו קרובות לפתוח במלחמה נגד גרמניה, על רקע משבר מרוקו הראשון והשני. המשברים, שנגעו למעמדה של מרוקו בפרט ולזכויות הקולוניאליות בכלל, היו סימפטומים של התחרות לכוח בין הרייך השני ובין המעצמות של מערב אירופה. שתי פעמים המעצמות האירופאיות יכלו לפתוח במלחמה נגד גרמניה ושתי פעמים הן עצרו את עצמן. למה? מפני שהן לא העריכו את המחיר שתעלה מלחמת העולם הראשונה.

סטטיסטית, ברוב הסכסוכים המזויינים מאז 1400 נהרגו פחות מ-50 אלף איש. המלחמה האירופאית הגדולה האחרונה, זו של נפוליאון בתחילת המאה ה-19, לא הביאה להחרבה של אירופה. אפשר והמעצמות העריכו שמלחמה אירופאית עם גרמניה תהיה עניין מהיר, מוגבל בהיקפו.

מה קרה במקום? הטבח ההמוני שהתרחש הכה את המעצמות בהלם. אולם כשכבר היתרון החל להיות בידיהן, ב-1918, בריטניה וצרפת העדיפו לקבל את הכניעה הגרמנית מלהכניע אותה ללא תנאים. הן העדיפו לצמצם את הנזק, שגם ככה היה עצום, מלהכניע את גרמניה אחת ולתמיד.

מה קרה אז? העם הגרמני חש שבגדו בו והסיפור על "סכין בגב האומה" שננעץ בשביל לעצור את גרמניה מלנצח במלחמה הפך נפוץ בקרב החיילים המתוסכלים ששבו מהשוחות. התסכול שלהם הביא את היטלר והנאצים לשלטון, שניסו ב-1939 להשלים את שהתחילו הגרמנים ב-1914. 60 מיליון איש נהרגו לפני שגרמניה הוכנעה ללא תנאים, כשכוחות בעלות הברית בלב ברלין. מה היה יכול להיות אם במקום לעצור ב-1918 בשוחות החזית המערבית, בעלות הברית היו דוחפות אל לב ברלין?

סיכום

אנחנו חיים בעולם שבו הידע שלנו עליו הוא במקרה הטוב מוגבל, וודאי בזירה הגיאופוליטית. הגיע הזמן שנתחיל להתמקד בהבנה של מערכות, לא בחיזוי שלהן. טוב שאת ניהול הסיכונים שלנו, את התכנון שלנו, תנחה ההבנה שלפעמים עלינו להתכונן לא לממוצע, אלא לאירוע הנדיר. הרווח יהיה שלנו, בחיים האישיים והלאומיים. תודה על ההקשבה.

[הערה: לקראת תקופת המבחנים של התואר השני לא יהיו פרקים חדשים בינואר. אתם מוזמנים להמשיך ולהתעדכן בערוצים השונים של המשחק הגדול – פייסבוק, טלגרם, אינסטגרם. שימו לב שתהיה הפתעה בתחילת ינואר, אז תמשיכו לעקוב]


תמונה ראשית – SpreeDreieck – Sudsetite, flicker

מוסיקת פתיחה – borrtex – Operation A

מוסיקת סיום – Kai Engel – March

אפקטי קול – zapsplat.com




היתרון של טראמפ במלחמות הסחר

ארצות הברית של אמריקה לכאורה צריכה להיות טרודה בחובות שלה ובמאזן המסחר השלילי שלה, שהגיע בשנת 2016 לכמעט טריליון דולר (מינוס). רק שלא ארה"ב צריכה להיות טרודה מהמאזן הזה, אלא העולם.

בדיחה ישנה מספרת שאשתו של הרשל'ה מתעוררת באמצע הלילה ורואה את בעלה הולך טרוד במעגלים באמצע חדר השינה.

"הרשל'ה!" היא אומרת "למה אתה כה טרוד?".

"יש לי חוב לבנק שעליי לשלם עד מחר ואינני יודע מאיפה אשלם לו".

"כמה אתה חייב לבנק?".

"10 מיליון שקלים!".

"הרשל'ה מותק, בכזה סכום מנהל הבנק צריך להיות טרוד מאיפה תביא את הכסף, לא אתה".

ארה"ב בשנת 2016 ייבאה סחורות ושירותים בהיקף של 2.12 טריליון דולר, מה שהפך אותה לכלכלה הראשונה בעולם בהיקף ייבוא, כשהכלכלה השנייה אחריה הייתה סין עם ייבוא בסך 1.23 טריליון דולר.

מה שמעניין אבל הוא לא הסכום המוחלט שארה"ב מייבאת, אלא המשקל של הייצוא לארה"ב בכל אחת מהכלכלות המייצאות לה. בחינה מעמיקה של הנתון הזה מעלה שארה"ב היא יעד הייצוא מספר אחד של רוב הכלכלות המייצאות אליה, עובדה שיכולה לתת לארה"ב מינוף רב בכל מה שקשור למכסים והסכמי סחר.

בטבלה הבאה נמצאות 15 הכלכלות הגדולות בעולם (לא כולל ארה"ב) והאחוז מהייצוא של כל כלכלה שהולך לארה"ב. בעמודה השלישית נמצא האחוז של המדינה הראשונה (אם זו לא ארה"ב) או השנייה (אחרי ארה"ב):

 טבלה דומיננטיות

מתוך 15 הכלכלות הגדולות בעולם, ארה"ב היא במקום הראשון כיעד ייצוא ב-8 מהן. סין נמצאת במקום הראשון רק ב-3 מהן ובמקום השני בעוד 3 מהן. גרמניה משמעותית כיעד לייצוא לכלכלות הגדולות של אירופה, מה שכנראה מסביר חלקית את הדומיננטיות שיש לה בתוך האיחוד האירופאי.

אם מחר בבוקר ארה"ב תחליט להטיל מכסים על כל הייבוא מהמדינות האלו, לא תהיה להן יותר מדי ברירות לאיפה לפנות. למרות שסין קרובה יחסית (הפרש של 900 מיליארד דולר) להיקף הייבוא של ארה"ב, פרופיל הייבוא שלהן שונה.

ארה"ב מייבאת המון מוצרים מוגמרים, בעיקר בתחום המכונות, הרכבים והרפואה:

en_visualize_explore_tree_map_hs92_import_usa_all_show_2016

לעומתה, סין בעיקר מייבאת חומרי גלם:

en_visualize_explore_tree_map_hs92_import_chn_all_show_2016

אם ארה"ב תחליט להשתמש ביתרון הכמותי האדיר הזה, לעולם לא יהיו הרבה ברירות. סין לא תוכל להמציא יש מאין מעמד ביניים מספיק גדול בשביל לצרוך כמו האמריקאים, יפן וגרמניה הן מדינות שבעיקר חוסכות ולא צורכות והודו עדיין לא הגיעה אפילו לבשלות הכלכלית להיות כלכלה מייבאת.

טראמפ לא מודאג ממלחמת הסחר, העולם הוא שצריך לדאוג.

כלל הנתונים בפוסט הזה מגיעים מה-OEC, שאני מאוד ממליץ לכם ללכת ולשחק איתו בשביל לגלות מי בדיוק מייצא למי ומה – קישור.


הערה –

אם תסתכלו על הטבלה שצירפתי למעלה, תוכלו ללמוד עוד כמה דברים מגניבים:

1. מקסיקו וקנדה תלויות כמעט לחלוטין בצריכה האמריקאית. NAFTA זו דרך יפה להסדיר את השליטה של ארה"ב בשתי הכלכלות מצפונה ומדרומה. קנדה לא תוכל להתנתק מארה"ב, גם אם תרצה.

2. למרות שהכלכלה העולמית היא גלובאלית, נראה שמדינות יסחרו בעיקר עם מדינות קרובות להן – דרום קוריאה עם סין, יפן עם סין, איטליה, צרפת ובריטניה עם גרמניה.

3. אפרופו גרמניה – גרמניה בעיקר מייצאת (65%) ומייבאת (67%) לאירופה ומאירופה. בהזדמנות אציץ יותר עמוק לנתונים, אך תחושת הבטן שלי אומרת שהגרמנים דואגים לשמור על האיחוד האירופאי בשביל לשמור על הכלכלה שלהם (קלות לייצא ולייבא).

4. רוסיה הופכת להיות יותר ויותר תלויה בסין כלכלית, מה שאומר שלסין תהיה יותר ויותר יכולת השפעה פוליטית על הקרמלין. כרגע הדוב והדרקון בעיקר עסוקים בלנסות ולסלק את ארה"ב מהאי העולמי, אך אתם יכולים להיות בטוחים שהסינים יפעילו את הלחץ הזה כשיגיע הרגע לחלק אזורי השפעה במרכז אסיה ובסיביר.

נהנתם מהפרק? מוזמנים להזמין אותי לקפה (תרומה של 6 שקלים) – קישור