להורדת הפרק – קישור.
להורדת עותק pdf – קישור.
הוא שמזניח את האפשרי בשביל הלא-אפשרי הוא שוטה – קרל פון קלאוזביץ, על המלחמה, ספר שמיני, פרק 9.
מבוא
ארה״ב עברה אירוע היסטורי: גל דמוקרטי אדיר שסחף את הקונגרס.
מאז 2006 לא קרה שמפלגה של נשיא מכהן איבדה את שני בתי הקונגרס במערכת בחירות אחת. זה קרה בסך הכול פעמיים מאז 1990, 4 פעמים מאז מלחמת העולם השנייה. מדינות שלא בחרו עשורים במועמד דמוקרטי עכשיו יקבלו ייצוג כחול בסנאט ובקונגרס. הפעם האחרונה שלטקסס היה סנטור דמוקרטי הייתה ב-1993. לקנזס – ב-1939.
האירוע ההיסטורי הזה מעורר חשש אצלנו בישראל. אנחנו רואים בבחירה בדמוקרטים לא רק הפסד לטראמפ, אלא גם הפסד לנו. הדמוקרטים, הפרוגרסיביים, האחים המוסלמים, עכשיו יכנסו לקונגרס ויעשו לנו מי יודע מה. מישהו בהלצה מהולה בחשש שאל אותי ״מה תהיה הסנקציה הראשונה נגד ישראל שהקונגרס החדש יעביר״. ראיתי מישהו אחר כותב שאם ישראל לא תשנה מסלול, המערב עוד יפציץ אותה.
יפציץ אותנו? בקושי להפציץ את איראן המערב מוכן. אז אותנו? אבל יש גרסה רצינית לחשש הזה, ובה לא מדובר בפצצות. מדובר בסנקציות, בעיכוב משלוחי נשק ובהתניה של הסיוע. את הגרסה הזו צריך לקחת ברצינות, ונגיע אליה.
רציתי שהפרק הנוכחי יהיה ממוקד רק במשמעויות המעשיות של הגל הדמוקרטי למדיניות החוץ של טראמפ לשנתיים הקרובות. איך הקונגרס יכול להגביל אותו, מה הקונגרס יכול לקדם, איפה הם כנראה יריבו. אבל ככל שחשבתי על זה יותר – וקראתי את התגובות לאירוע – הבנתי שאין ברירה אלא לדבר גם על השקפה: מהי המנטליות הדרושה מאיתנו כדי להתמודד עם האתגרים בחיינו, האישיים והלאומיים.
המשחק הגדול מניח כנקודת מוצא מנטליות מסוימת. אבל יותר ויותר אני מבין שהמשחק הגדול צריך ליצור את המנטליות הזו. מנטליות של חיפוש פתרונות. מנטליות שלא בורחת מהמציאות – וגם לא משתעבדת לה. בקיצור – מנטליות של הנהגה.
מנהיגות לא מוגבלת רק למי שעומד רשמית בראש. כל אחד מאיתנו הוא מנהיג. ישראל, כמדינה דמוקרטית, כרפובליקה, לא תוכל לשרוד ולשגשג מבלי שגוף האזרחים שלה יהיה של מנהיגים. זה צורך לאומי חיוני. זה אחד היעדים של המשחק הגדול. להכשיר מנהיגים.
אז היום נדבר בשלושה חלקים. מה קרה בארה״ב. למה זה חשוב לנו. ומה עושים עם זה. אין סיבה לפאניקה. בהחלט יש סיבה לחשוב לעומק על ההתנהלות הישראלית עד היום ומה היא צריכה להיות בשנים הקרובות. ואגיד לכם כבר עכשיו לאן אני מגיע: אנחנו לא יכולים להתנתק מאמריקה, ולכן צריך לעבוד עם המציאות שהבוחר האמריקני בחר.
החרב והארנק
נתחיל בחלק הראשון: מה קרה.
בינואר 2014, מול בית נבחרים רפובליקני, אובמה העביר מסר לקונגרס: ״יש לי עט – ויש לי טלפון״ (I have a pen, and I have a phone). כלומר, אם הקונגרס לא יפעל – אפעל בלעדיו: אחתום על צווים נשיאותיים ואגייס תמיכה מחוץ לקונגרס.
מערכת השלטון האמריקנית בנויה כך שהקונגרס והנשיא תלויים זה בזה, באופנים שונים. הקונגרס תלוי בנשיא כדי לאשר חקיקה. הנשיא תלוי בקונגרס בשביל תקציב. אם הקונגרס רוצה לקדם אג׳נדה – הוא צריך את הנשיא. אם הנשיא רוצה תקציב ליוזמות שלו – הוא צריך את הקונגרס. לשני הצדדים יש מנופים זה על זה. השאלה היא מה הם בוחרים: לעבוד יחד, או לעקוף זה את זה. וזו תהיה השאלה לשנתיים הקרובות. האם הם מדברים, או האם הם חוסמים זה את זה.
באופן מבני, לנשיא יש יתרון. הנשיא יכול לפעול דרך צווים נשיאותיים ללא אישור הקונגרס. הקונגרס לא יכול לחוקק אם הנשיא מטיל וטו, אלא אם יש לקונגרס את הרוב לעקוף את הוטו של הנשיא. אלא שכל מה שהנשיא עושה דרך צווים נשיאותיים נכתב בעיפרון, לא בדיו: יבוא נשיא אחר וימחק אותו. זה מה שקרה עם הסכם הגרעין של אובמה מ-2015. ההסכם לא אושר בסנאט וטראמפ יכול היה בקלות לצאת ממנו. המשמעות היא שבשנתיים הקרובות כל מה שטראמפ יעשה בלי הקונגרס, או נגדו, יתפס בצדק כמשהו שיש לו זמן חיים קצר – שנתיים.
אבל עוד לפני שנגיע למאבקי הקונגרס והנשיא, יכול להיות שכבר בחודש הבא נראה בליץ חקיקה מצד הרפובליקנים.
זה חשוב משום שהדמוקרטים רוצים למנף את השליטה שלהם בתקציב לסיום המלחמה באיראן. אם הרפובליקנים יעבירו את התקציב לפני ינואר, כולל התוספות שביקש הנשיא, הדמוקרטים יאבדו מנוף.
בטווח הזמן הקרוב – דצמבר – הקונגרס צריך להעביר תקציבים לממשל הפדרלי ולביטחון לשנת 2027. אופציה אחת לעשות זאת היא החלטה על המשכיות (Continuing resolution), מעין תקציב זמני שנועד לאפשר לממשל הפדרלי לתפקד עד שמועבר תקציב.
אופציה אחרת היא להעביר תקציב במסגרת ״הליך התאמה״ (Budget reconciliation). מדובר בפרוצדורה מיוחדת שמאפשרת להעביר חלק מהתקציב הפדרלי דרך הסנאט מבלי שצריך רוב של 60 סנטורים. לא אכנס לכל השרברבות הפרלמנטרית שמעורבת בנושא, אבל בגדול זו דרך לרפובליקנים להעביר כסף נוסף לביטחון ב-2027 מבלי להיות תלויים בדמוקרטים.
רגע, אבל הדמוקרטים לא לקחו את הקונגרס? לא את הקונגרס הזה. הקונגרס הנוכחי, הקונגרס ה-119, יסיים את כהונתו ב-3 בינואר 2027. זה אומר שיש חלון זמנים של כחודשיים בו הקונגרס הרפובליקני יכול לנסות להעביר כמה שיותר תקציב וחקיקה לפני הקונגרס החדש. הוא לא יכול להעביר את כל התקציב שהוא רוצה. הוא לא יכול להעביר את כל החקיקה שהוא רוצה. אבל הוא בהחלט יכול לנסות ולהעביר תקציב ביטחון חדש ל-2027 לפני שהדמוקרטים לוקחים את הקונגרס.
האם הרפובליקנים ישתמשו בהליך ההתאמה? האם הם יצליחו להעביר אותו? כלל לא בטוח. גם בקרב הרפובליקנים יש מתנגדים למימון המלחמה עם איראן. אני לא אנליסט של הפוליטיקה האמריקנית ולכן אמנע מלתת הערכות מה סביר. כן חשוב להכיר שאנו בפני צומת החלטה בדצמבר. היא תקבע אם תקציב הביטחון ל-2027 יעבור בקונגרס רפובליקני, או שהוא יצטרך לעבור בקונגרס דמוקרטי.
בכל מקרה, מינואר, טראמפ יתמודד עם קונגרס דמוקרטי. הקונגרס צפוי להשתמש בכל הכלים שלו כדי ללחוץ על הבית הלבן: חקירות, שימועים, קידום חקיקה ואפילו הדחה של בכירים, כולל הנשיא עצמו. מצד שני, הקונגרס עדיין יתמודד עם נשיא רפובליקני ובלי רוב של שני שלישים בסנאט.
חקיקה? הנשיא יכול להטיל עליה וטו. זה כולל סנקציות.
הדחה של בכירים? דורשת רוב של כשני שליש בסנאט.
לקונגרס אין כוח בלתי מוגבל ולנשיא אין כוח בלתי מוגבל. זה היופי במערכת הדמוקרטית האמריקנית – איזונים ובלמים.
עד כאן מה קרה. עכשיו לחלק השני: למה זה חשוב לנו?
עבורנו, ישראל, האיזונים והבלמים קצת פחות מנחמים בכל הקשור לסיוע הביטחוני. לפי מזכר ההבנות הנוכחי בין המדינות, הסיוע האמריקני ימשך עד 2028, כולל. אבל, כל שנה הקונגרס צריך לאשר את העברת הכספים. האם הקונגרס יאשר במלואו את הסיוע לישראל ב-2028? ואם לא, האם טראמפ יאיים בווטו כדי לקבל את מלוא הסיוע? שאלות פתוחות.
גם יש את העניין שטראמפ אמר בראיון ביום בחירות האמצע שהסיוע האמריקני יסתיים הרבה יותר מוקדם – השנה. למה הוא התכוון? לא ברור. אולי שכבר מ-2027 לא יהיה סיוע ביטחוני לישראל. ואולי שלא יהיה סיוע במזכר ההבנות הבא, החל מ-2029.
בכל מקרה, הסיוע הביטחוני בשנתיים הקרובות יהיה בסימן שאלה: האם הקונגרס יאשר את מלוא הסיוע. האם הוא יתמוך במזכר ההבנות לעשור הבא.
אגב, משום ההבנה שהדמוקרטים יחזרו במוקדם או במאוחר, כבר בנובמבר 2024 המלצתי לחתוך בסיוע האמריקני. כבר אחרי הניצחון של טראמפ בבחירות לנשיאות, בנובמבר 2024, כתבתי במקור ראשון שישראל צריכה ליזום מהלך של היגמלות מהסיוע הביטחוני האמריקני ושיקום האוטונומיה האסטרטגית שלנו. לא מתוך אשליה שאנחנו יכולים להתנתק לחלוטין מהאמריקנים – אנחנו לא. אלא מתוך הבנה שישראל צריכה להגדיר מחדש את היחסים עם אמריקה, ושהסיוע הביטחוני הוא יותר נטל פוליטי מנכס ביטחוני. כי פוליטיקת הפנים באמריקה פונה נגדו. ואני שמח שמדינת ישראל גם הבינה זאת. ביוני הודיע משרד הביטחון שישראל וארה״ב פתחו בשיחות על מסגרת שתחליף את מזכר ההבנות, ובה הסיוע יוחלף בהדרגה בשותפות.
ובכל זאת, אין סיבה לפאניקה. גמילה מהסיוע היא מהלך שישראל צריכה ליזום בכל מקרה, והשיחות כבר התחילו. השאלה היא רק אם אנחנו נוביל את המהלך, או שיכפו אותו עלינו.
וזה מביא אותי לחלק השלישי והאחרון: מה עושים עם זה?
רוצים עוד מהמשחק הגדול?
במועדון המשחק הגדול תקבלו:
- סקירות שבועיות, לחברים בלבד
- ניתוח עומק בכל שבוע
- חברות בקבוצה סגורה של אנשים שכמוכם רוצים להבין טוב יותר את העולם
הכול בפחות מקפה בשבוע.
להצטרפות למועדוןמה עכשיו
הציבור האמריקני לא הצביע ב-3 בנובמבר על היחסים עם ישראל. הוא לא. חלקו כנראה כן. אבל הסוגיה הכי חשובה בבחירות הייתה יוקר המחייה. הציבור האמריקני הצביע על כך שיקר לו לחיות באמריקה. נכון, גם המלחמה באיראן הייתה ברקע, והדמוקרטים כבר מדברים על לסיים אותה. אבל גם זו הצבעה על המחיר שאמריקה משלמת, לא על ישראל.
האם הוא צודק בהצבעה הזו? כן. קטגורית הציבור תמיד צודק בהצבעה שלו. למה? כי זכות ההצבעה היא שלו.
כשמקדונלד׳ס עמדה לפתוח את הסניף הראשון שלה במוסקבה, ב-1990, היא עשתה לעובדי הסניף סדנה בשירות לקוחות. איך לקבל הזמנה, איך להגיש הזמנה, איך לטפל בטעות. איך תמיד להיות אדיבים ונחמדים.
באמצע הסדנה הרים את ידו עובד צעיר ושאל: ״למה אנחנו צריכים להיות נחמדים ללקוחות? הרי לנו יש את ההמבורגרים ולהם לא!״
כי ללקוח יש את הכסף. הלקוח תמיד צודק לא כי הוא חכם, או נבון או פיקח. הוא תמיד צודק כי הוא זה שמחליט איפה לשים את הכסף.
אפשר לבכות עד מחר שהציבור האמריקני לא מבין את גודל האיום מאיראן, שהוא טיפש, שהוא נתון תחת מבצעי השפעה, שהוא מנוון, שהוא שוקע, שהוא אנטישמי, שהוא לא אוהב אותנו. אפשר לעשות את זה. וזה לא ישנה כלום. כי הציבור האמריקני הוא שמחליט מי ילך לקונגרס ומי יכנס לבית הלבן. אנחנו יכולים לעבוד עם המציאות או שהיא תחטיף לנו בשיניים. להתעלם ממנה, להתלונן עליה, לא נותן כלום.
אז מה עושים עכשיו? תגידו: ״נתנתק מאמריקה!״. או.קיי, בואו נהיה ריאלים:
גם אם מחר בבוקר צה״ל יטוס רק עם מטוסים סינים, ישתמש בתחמושת כחול לבן ולא יהיה שבב אמריקני אחד בכל האלקטרוניקה הצבאית שלנו, אנחנו עדיין נהיה תלויים בצורה חיונית בארה״ב. התלות באמריקה היא לא רק המטוסים שלנו והפצצות שלנו והשבבים שלנו.
היא גם וקודם כל התלות במערכת הפיננסית העולמית שיחידת הערך שלה הוא הדולר האמריקני. אין תחליף לדולר, לא בטווח הנראה לעין. בכמה הקשות מקלדת ישראל יכולה למצוא עצמה מנותקת מן המערכת הפיננסית הזו וחוטפת מכה כלכלית חמורה. כי כמחצית מהסחר העולמי נעשה בדולר. כי אנחנו תלויים בקשרי מסחר ופיננסים שנעשים בדולר.
ההיי-טק הישראלי, מנוע הצמיחה המרכזי של המשק, תלוי בהשקעות זרות. כמעט מחצית מהמחקר והפיתוח בארץ ממומן ע״י כסף זר, ע״י חברות זרות שמעבירות לכאן כסף למחקר ופיתוח. כמחצית מהייצוא הישראלי הולך לאיחוד האירופי וארה״ב. יודעים כמה לסין? פחות מ-5%.
המקור הכי גדול של השקעות זרות בישראל היא ארה״ב, עם עשרות מיליארדי דולרים בהשקעות. והמספר הזה לא כולל כסף אמריקני שמגיע לכאן דרך מקלטי מס.
זוכרים את הפרק הקודם, ״צמיחה ועוצמה״? ישראל תלויה לעוצמתה במערב. עוד לפני שאנו דנים בתלות הביטחונית.
האם זו מציאות שחייבים להשלים איתה? לא, בכלל לא. האם ישראל צריכה לגוון את המשענות שלה? ודאי שכן. כלכלית, ביטחונית, מדינית. בתוך המערב ומחוץ לו. עם הודו, עם יפן, עם גרמניה, עם ניגריה, עם אתיופיה, עם אוקראינה.
אני הראשון לתמוך במדיניות חוץ חדשה לישראל שמטרתה לגוון את התלות שלנו. לא להעלים אותה. אי-אפשר להעלים תלות בעולם גלובלי, זה בדיוק המסר שניסיתי להעביר בפרק ״גלובליזציה 2.5״. אנחנו נמשיך להיות תלויים בארה״ב ובמדינות מערביות. אבל אפשר לעצב את התלות הזו. להפוך אותה הדדית. להרחיב אותה. להפוך אותה חיונית לא רק לנו.
האלטרנטיבות מחוץ למחנה המערבי הן מעטות ולא ממש אלטרנטיבות. סין עוינת לנו דיפלומטית והיא תמנע מקשרים כלכליים או פיננסיים שיסכנו אותה בסנקציות. זה המצב ביחסים שלה עם איראן ורוסיה, שם החברות והבנקים הממשלתיים שלה זהירים מאוד, גם כשהיא קונה מהן נפט בהיקפים עצומים. בייג׳ינג לא חילצה לא את איראן ולא את מוסקבה מהמכה הכלכלית של סנקציות אמריקניות. אין סיבה להאמין שהיא תציל את ירושלים.
הודו היא מדינה גדולה וחשובה שאולי תהיה יום אחד מעצמה עולמית חדשה. היום היא שמינית מהכלכלה האמריקנית. לפי התחזית של קרן המטבע, ב-2031 היא תהיה שישית ממנה. אין לה את הכוח הצבאי לבוא לעזרתנו, אם בכלל יש לה את המוכנות לכך. הודו הייתה ונותרה מתנגדת לבריתות קבועות.
אין תחליף לאמריקה. אם אמריקה שוקעת, אנחנו בהחלט בבעיה. בטווח הארוך, של עשור או שניים קדימה, בהחלט נכון שישראל תגוון את התלות שלה ותגדיל את הבסיס הכלכלי, הצבאי והמדיני שלה. אבל זה מאמץ של שנים קדימה. היום, אנחנו צריכים לשאול את עצמנו איך אנחנו עובדים עם מי שהבוחר האמריקני הצביע עבורו. איך אנחנו משפיעים על הציבור האמריקני כך שיזוז לשיח שהוא יותר ידידותי לנו. ואיך אנחנו מבטיחים את הברית עם אמריקה שנים קדימה.
יש עדיין רבים באמריקה שהם ידידים של ישראל. גם בקרב נבחרי הציבור הדמוקרטים, רבים תומכים בישראל. אבל התמיכה הזו, בראייתם, קשורה בסוגיות אחרות: פתרון שתי המדינות, המלחמה בעזה, היכולת לחזור לנתיב השלום במזרח התיכון. בהחלט יתכן שמה שהם חושבים שאפשרי – בלתי אפשרי. אבל אנחנו לא מדברים איתם על זה. להערכתי, מדינת ישראל לא משקיעה מספיק מאמצים כדי לדבר, אחד על אחד, עם מחוקקים דמוקרטים.
יש הרבה שאנחנו יכולים לעשות ולשפר. להשקיע כסף ישראלי בקהילות חלשות באמריקה. לעודד סטודנטים אמריקנים לבוא ללמוד כאן. לשקם את התיירות לכאן. לפעול להחזיר את הסדר ביהודה ושומרון, כי זה חלק מהשאלה שמחוקקים דמוקרטים שואלים: האם הנתיב לשלום עדיין פתוח. והכי חשוב – לנסח באופן ברור וקוהרנטי מה החזון שלנו לאזור. כי מחוקק דמוקרטי שצריך להצביע על הסיוע ישאל קודם כול שאלה אחת: לאן ישראל הולכת? מי שאין לו תשובה, מפסיד בהצבעה.
ישראל בשלוש השנים האחרונות הוכיחה שיש לה כוח צבאי של מעצמה אזורית. מעולה. האם יש לנו חזון של מעצמה אזורית? איך אנחנו רואים את האזור? מה התשובה שלנו לסוגיות המדיניות והביטחוניות שלו? האם יש לנו חזון ששותפים באזור ומחוץ לו יכולים לתמוך בו? יש לנו עדיין ידידים רבים. ומגיע להם שמדינת ישראל תנסח באופן ברור ותתחייב לחזון משלה למזרח התיכון. כי זה מה שמנהיגה אזורית עושה.
