להורדת הפרק – קישור.
מבוא
התנועה במצר הורמוז הפסיקה.
ומחיר הנפט עלה.
ומחיר הגז עלה.
והמחיר של דשנים עלה.
והמחיר של… אלומיניום עלה.
ואפילו המחיר של… הליום עלה.
התנועה בגוף מים צר במזרח התיכון הפסיקה, ויצרני שבבים בטאיוואן צריכים להתכונן לאפשרות של שיבוש בייצור.
למה? איך זה קרה?
מצר הורמוז הוא ״נקודת חנק״, Chokepoint. נקודת חנק היא נקודה שהשליטה בה חוסמת את הגישה של שחקן או שחקנים לדבר מה אחר – יכול להיות משאב, רשת, טכנולוגיה, כסף. כשאיראן סגרה את הורמוז היא חסמה את הגישה של העולם לנפט, גז טבעי, הליום ודשנים. היא גם חסמה, או צמצמה, את הגישה של מדינות המפרץ הפרסי לעולם. בעידן של כלכלה גלובלית יש מספר רב של נקודות חנק – פיזיות, טכנולוגיות, פיננסיות – שבהן תלויה הכלכלה העולמית. שיבוש של אחת מהן שולחת גלי הלם בכל המערכת.
איראן היא לא הראשונה למנף נקודות חנק נגד יריבים. ארה״ב עושה את זה. סין עושה את זה. כשהאמריקנים הפסיקו ייצוא שבבים מתקדמים לסין הם ניצלו נקודת חנק – התלות של שרשרת הערך העולמית בטכנולוגיה אמריקנית – נגד סין. כשהסינים השיבו בהפסקת הייצוא של מגנטים מיסודות נדירים לארה״ב, גם הם ניצלו את נקודת החנק שלהם. אנחנו חיים בעידן בו מדינות מנצלות את התלות הכלכלית ביניהן בשביל הישגים פוליטיים. ארה״ב פוגעת בייצוא השבבים לסין כדי לדאוג שהסינים יפגרו אחרי וושינגטון טכנולוגית. סין משיבה עם הגבלות על יסודות נדירים כדי שלא יגבילו אותה בשבבים.
ההתנהלות הזו שונה ממה שהיינו רגילים לו מאז סוף המלחמה הקרה. מאז שנות ה-90׳ הכלכלה הגלובלית התאפיינה בעלייה בתלות ההדדית בין מדינות, כחלק מגלובליזציה שהייתה אמורה לעקוף גבולות בין מדינות. אלא שהגבולות חזרו, ומדינות הפכו את התלות לנשק.
האם זה סוף הגלובליזציה? לא. להיפך. כדי שמדינה תוכל לנצל את התלות בה חייבת מלכתחילה להיות תלות. מכאן שמדינות ינסו להגביר את התלות בהן בעודן מנסות לצמצם את התלות שלהן ביריבות, מנסות ליצור תלות א-סימטרית, בה יריבות תלויות בהן יותר מאשר הן תלויות ביריבות.
האם עצמאות מוחלטת אפשרית? כנראה שלא. עצמאות מוחלטת אומרת התנתקות מהכלכלה הגלובלית. זה יהיה יקר מאוד ובחלק מהמקרים פשוט בלתי אפשרי. ארה״ב צריכה קובלט לסוללות שלה, ועיקר הקובלט נמצא בקונגו. סין עדיין צריכה שבבים מתקדמים שרק טאיוואן יכולה לספק.
מה שכן אפשר לעשות הוא לנהל את התלות. יש תחומים בהם מדינה תהיה מוכנה לשלם הרבה כסף כדי לצמצם את התלות. לדוגמה, אספקה של תחמושת. ויש תחומים בהם אפשר להחליף תלות ביריב לתלות בבעל ברית – מה שהאמריקנים עושים עם ׳פאקס סיליקה׳, או ממשל ביידן עשה עם Friend-shoring.
זה דור חדש של גלובליזציה, שאהרן פרידרברג קורא לה: גלובליזציה 2.5. גלובליזציה 2.5 היא לא דה-גלובליזציה. היא דור חדש של גלובליזציה. דור בו מדינות מחמשות את התלות ההדדית ביניהן כחלק מהמאבק על עוצמה. כמו עכביש שמשתמש ברשת קורים כדי לתפוס טרף.
בניתוח היום ננסה לשרטט בקווים כללים את הגלובליזציה החדשה. כדי לעשות זאת, נכיר את שלושת הדורות שקדמו לה, לפי המסגרת שהציע פרידברג: גלובליזציה 1.0, תחת ההגמוניה הבריטית; גלובליזציה 1.5, תחת ההגמוניה האמריקנית במלחמה הקרה; וגלובליזציה 2.0 בקץ ההיסטוריה[1]. נבין את המנגנון של 2.5, את הסיכונים שלה והמשמעויות שלה. בחלק נוסף עבור ״מועדון המשחק הגדול״ נראה איך מעצמות בינוניות, כמו ערב הסעודית, איחוד האמירויות או ישראל, מנסות למנף את גלובליזציה 2.5 לטובתן.
דורות של גלובליזציה
גלובליזציה 1.0
כלכלה גלובלית היא לא תופעה חדשה. הדור הראשון של הגלובליזציה (גלובליזציה 1.0) נולד באמצע המאה ה-19, תוצאה של שלושה גורמים: המהפכה התעשייתית, ההגמוניה הבריטית על הימים, והעלייה של תעשיינים ומעמד צרכנים בבריטניה[2].
המהפכה התעשייתית. עם מנוע הקיטור היה אפשר לשנע במהירות סחורות מלב אירופה וארה״ב לשאר העולם. מסעות שפעם לקחו שבועות הפכו לימים והמחיר ירד באופן דרמטי. בפעם הראשונה שוק הסחורות העולמי היה גלובלי – מחיר אחד לחיטה מארה״ב ומאירופה, כי היית יכול לקנות מארה״ב או מאירופה ולקבל את הסחורה בזמן.
ההגמוניה הבריטית נולדה עם הניצחון על נפוליאון בתחילת המאה ה-19. בריטניה הפכה לכוח הימי הדומיננטי והבטיחה את חופש השיט באמצעות הצי המלכותי. פיראטים נרדפו עד הכחדה ע״י ספינות הוד מלכותה, בעוד לונדון מעודדת סחר חופשי ע״י הסרת מכסים ושכנוע מדינות אחרות לאמץ גם הן את הדוקטרינה של סחר חופשי.
והבריטים עשו זאת משום שינויים פוליטיים וחברתיים אצלם. העלייה של מעמד תעשיינים ושל שוק צרכני בערים הגדולות יצר ביקוש אדיר לסחורות ושווקים לייצוא. מעמד הביניים הבריטי רצה טבק, קפה, תה, משי ופורצלן. ענקי התעשייה רצו גישה לחומרי גלם זולים ושווקים לייצא את מרכולתם. סחר חופשי היה רק מתבקש כדרך לספק את כל הרצונות הללו.
משבר
הדור הראשון של הגלובליזציה מת בשדות הקרב של מלחמת העולם הראשונה. סחר חופשי הוחלף בכלכלת מלחמה. הצי הבריטי עבר מציד פיראטים לציד ספינות גרמניות. הכלכלה הגלובלית הוחלפה במלחמה גלובלית. שרשרות ערך קרסו. גרמניה הוכנסה למצור.
כשאירופה יצאה מן התופת, לא היה מי שייצב ויתמוך בשיקום הכלכלה הגלובלית. בריטניה נפגעה קשות במלחמה. רוסיה נפלה למהפכה הבולשביקית. גרמניה הייתה פצועה ונקמנית. ארה״ב בבידוד מזהיר. מדינות האמינו שהדרך להבטיח שגשוג היא לא באמצעות סחר חופשי אלא דרך אימפריה: אם אתה צריך משהו ממישהו, הדרך היחידה להבטיח גישה היא כיבוש. יפן כבשה במזרח אסיה את המשאבים שהייתה צריכה. גרמניה חלמה על אזור מחייה עשיר במשאבים במזרח אירופה. התוצאה לא איחרה לבוא: מלחמת העולם השנייה.
גלובליזציה 1.5
הפעם, היה הגמון שינסה לשקם את הכלכלה העולמית: ארה״ב. יחד עם בריטניה האמריקנים בנו סדר כלכלי חדש. כלכלה גלובלית של סחר חופשי אבל – רק לחלק אחד של העולם. האמריקנים הקימו סדר כלכלי גלובלי התומך בסחר חופשי, אולם הגבילו אותו למחנה הדמוקרטי שעמד מול בריה״מ. מעבר לו, העולם נשלט או ע״י האימפריה הסובייטית וגרורותיה, או מדינות העולם השלישי שניסו לגבש נתיב ביניים בין קומוניזם וקפיטליזם. סין הייתה מבודדת. ייצוא לבריה״מ היה תחת פיקוח הדוק[3].
זו הייתה גלובליזציה היו שרשרות ערך גלובליות שחצו מדינות והציעו ירידה עקבית בעלות הייצור יחד עם עלייה עקבית באיכות. הגלובליזציה של תעשיית השבבים התרחשה בשנים הללו של המלחמה קרה[4]. אבל זו הייתה גלובליזציה חלקית. לכן פרידברג קורא לה גלובליזציה 1.5.
גלובליזציה 2.0
גלובליזציה 1.5 לא מתה במלחמה עולמית כמו קודמתה. היא שודרגה.
נפילת בריה״מ סימנה את הניצחון של המערכת הקפיטליסטית-דמוקרטית ועלייתה של ארה״ב למעמד של מעצמת על יחידה, מה שחלק קראו לו ״היפר-מעצמה״ (Hyper-power). המגבלה שהוטלה על דור 1.5, של חלוקה לגושים ביטחוניים-אידיאולוגים, הוסרה. תחת ההנחה שמלחמה בין מעצמות היא נחלת העבר גלובליזציה 1.5 הפכה לגלובליזציה 2.0 – שוב גלובליזציה עולמית, עם אינטגרציה עמוקה פי כמה משל קודמתה. גלובליזציה 1.0 הוגדרה ע״י התנועה של חומרי גלם ומוצרים מוגמרים. גלובליזציה 2.0 ע״י התנועה של מוצרי ביניים ושרשרות ערך גלובליות. צרכנים ישראלים משתמשים במחשבים שתוכננו בקליפורניה, הורכבו בסין עם שבבים מטאיוואן. פסגה חדשה לאינטגרציה כלכלית בקנה מידה עולמי.
רק בעיה אחת: המפלגה הקומוניסטית של סין לא קיבלה את ההודעה שההיסטוריה הסתיימה. שמאבקים בין מעצמות הם נחלת העבר. שהקפיטליזם, ישמור מרקס ויציל, ניצח. עבור המפלגה הקומוניסטית של סין ההיסטוריה לא תסתיים עד לניצחון המוחלט של הסוציאליזם על המערכת הקפיטליסטית[5]. עבור המפלגה הקומוניסטית של סין ההיסטוריה לא תסתיים עד לחזרה של סין למעמדה ההיסטורי כמרכז העולם[6].
גלובליזציה 2.0 נבנתה על ההנחה שאין עוד מאבקים בין מעצמות. מה אם היא שגויה?
השילוש הבלתי אפשרי
אדווארד פישמן בספרו ״נקודות חנק״ מציג את השילוש הבלתי אפשרי: תלות הדדית כלכלית, ביטחון כלכלי ותחרות גיאופוליטית. מדינה יכולה לבחור רק שניים[7].
במלחמה הקרה ארה״ב בחרה בביטחון כלכלי ותחרות גיאופוליטית. התלות בבריה״מ הייתה מינימלית.
בגלובליזציה של אחרי המלחמה הקרה הייתה תלות הדדית וביטחון משום שלא הייתה תחרות גיאופוליטית.
מאז 2015 לפחות תחרות גיאופוליטית חזרה. אז על מה מוותרים?
בהכרח כשיש תלות הדדית בין יריבים, אין ביטחון כלכלי. לא רק מפני שאני תלוי ביריב שלי לצרכים חיוניים, אלא משום שהוא באופן פעיל עלול לחמש את התלות הזו נגדי. לדוגמה, למנוע ממני משאבים חיוניים, טכנולוגיה או לחסום אותי מגישה לשווקים. הוא עלול לנצל את התלות הכלכלית שלי בו בשביל הישגים פוליטיים, כמו ויתורים טריטוריאליים, או כניעה לתכתיבים מדיניים. בקיצור: הוא יחמש, מלשון חימוש, את התלות שלי בו.
החימוש של תלות הדדית (Weaponized interdependence) אינו רעיון חדש. אתנה הטילה סנקציות על מגרה (Megara), עיר מדינה הלנית, במאה ה-5 לפנה״ס. בריטניה וצרפת הטילו סנקציות על איטליה אחרי הפלישה של איטליה לאתיופיה ב-1935. ביולי 1941 ארה״ב הטילה אמברגו נפט על יפן, שהייתה תלויה בארה״ב ליותר מ-80% מהנפט שלה. אחרי מלחמת יום הכיפורים ב-1973 מדינות ערב עצרו ייצוא נפט למערב בתגובה לתמיכה שלו בישראל במלחמה. מדינות תמיד השתמשו בתלות כלכלית כנשק.
מה שחדש הוא היקף התלות הכלכלית בין מדינות, הודות לגלובליזציה 2.0. ארה״ב וויתרה על יכולות ייצור רבות לסין, כולל ייצור פלדה, בניית ספינות, הפקת יסודות נדירים, ועוד – בשביל עלויות ייצור נמוכות יותר. בריטניה לא הייתה תלויה בגרמניה בשביל רכיבים לספינות הקרב שלה. אתנה לא הייתה זקוקה לספרטה בשביל החניתות שלה. ארה״ב צריכה יסודות נדירים סינים במטוסי ה-F-35 שלה והחימוש המדויק שלה. תלות חסרת תקדים.
ואותו הדבר נכון לסין. סין היא חלק מן המערכת כלכלית שהמערב – ובמיוחד ארה״ב – במרכזה. מערכת כלכלית בה הדולר הוא יחידת הערך העולמית. מערכת כלכלית בה ארה״ב היא השוק הצרכני הכי גדול והמערב הוא הגוש המוביל טכנולוגית. שני הצדדים תלויים זה בזה.
הראשונים לחמש את התלות של גלובליזציה 2.0 היו האמריקנים. תחילה הם השתמשו בדולר כנשק נגד מחבלים ולאחר מכן הרוסים אחרי הסיפוח של חצי האי קרים. מגבלות הייצוא של ממשל ביידן הראו שהנשק הכלכלי אינו מוגבל רק לתחום הפיננסי, אלא ניתן לשימוש יעיל גם בשרשרות ערך שנחשבו כבלתי ניתנות לניתוק – כמו שרשרת הערך של תעשיית השבבים.
הסינים כמובן לא נשארו חייבים. עוד לפני שממשל ביידן הטיל מגבלות ייצוא, סין קידמה באופן פעיל את צמצום התלות שלה בטכנולוגיה זרה. תוכנית ״תוצרת סין 2025״ (MiC2025) מ-2015 נועדה בדיוק לטפל בתלות הזו. סירקולציה כפולה, תוכנית שהוצגה לראשונה בימי הקורונה, קראה להקטין את התלות של חברות סיניות בעולם החיצון במקביל להגדלת התלות של העולם החיצון בחברות סיניות. וכמובן, מאז שנות ה-90׳ הסינים השתלטו על שרשרת הערך של יסודות נדירים, מהכרייה עד ההפקה והיצירה של מגנטים מהם. אל מול המגבלות של ממשל ביידן וטראמפ, סין הגבילה את הייצוא של יסודות נדירים. מלחמה.
עצמאות?
אז יריבים משתמשים בתלות כלכלית כנשק. האם אפשר להתנתק כדי להחזיר את הביטחון הכלכלי?
תיאורטית כן. אלא שהעלות והמורכבות של עצמאות כזו פשוט גבוהים מדי. ה-OECD העריך שארגון מחדש של שרשרות ערך גלובליות בגושים אזוריים תקטין את התמ״ג העולמי ב-5%, או כמעט 6 טריליון דולר. ארה״ב צפויה לאבד 7% מהתמ״ג. ולפעמים הטכנולוגיה בידיים זרות. ארה״ב דוחפת את TSMC להקים מפעלי ייצור אצלה, אולם TSMC שומרת את הייצור המתקדם ביותר שלה בטאיוואן. סין השקיעה מיליארדי דולרים בפיתוח עצמאות טכנולוגית בתעשיית השבבים, עד היום עם הצלחה חלקית בלבד. ואלו מעצמות על.
עבור מדינות כמו ישראל החלום של עצמאות מלאה אפילו יותר רחוק. ענייה בחומרי גלם חיוניים וחסרה את הגודל כדי להחזיק את כל התעשיות והמפעלים הדרושים לה, לישראל – ומדינות רבות – אין ברירה אלא לסמוך על הכלכלה הגלובלית. אבל אמרנו שיריבים מחמשים את התלות. אז מה עושים?
אסטרטגיה לגלובליזציה 2.5
שלושה דברים.
הראשון הוא עצמאות יחסית היכן שזה באמת קריטי. מדינת ישראל לא תפיק בעצמה נפט או ברזל. אבל היא יכולה להבטיח שיש לה מלאי תחמושת גדול מספיק, כך שאם תצטרך לחפש תחליפים – יהיה לה את הזמן. ארה״ב הקימה מאגר אסטרטגי של יסודות נדירים. האפקטיביות של נשק כלכלי היא מקסימלית בדיוק כשאתה הכי צריך את הגישה לדבר שמונעים ממך. מאגרים מקלים את המצוקה ומקטינים את המינוף, מה שיכול להחליש גם את הפיתוי להשתמש בו.
שנית, בעלי ברית. לא כל מדינה היא יריבה של כל מדינה. שרשרות ערך לא יכולות להיות מקומיות לחלוטין, אולם רבות מהן בהחלט יכולות להיות אצל בעלי ברית. ממשל ביידן קרא לזה Friend-shoring. ממשל טראמפ קורא לזה עסקים. המטרה היא בכל מקרה ששרשרות קריטיות יהיו אצלך ואצל חברים, במקום אצל היריב.
אבל עם כל העצמאות והחברים שתגייס, עדיין תהיה לך תלות. היא תקטן, אבל תישאר. מה אתה עושה מול המציאות הזו?
עצמאות וידידים דוחפים לפירוק גלובליזציה 2.5 וחזרה לגלובליזציה 1.5, גלובליזציה תחומה ע״י מחנות יריבים. אבל אם נשארת לך תלות כלשהי, אתה רוצה להבטיח שגם ליריב תהיה תלות בך. אתה מוכן לתת לו משהו כדי להבטיח שהתלות תישאר.
כשממשל טראמפ החליט לאשר מכירה של שבבים מתקדמים לסין, כולם היו בהלם. מדוע הממשל נותן לסין שבבים שיצרנים מקומיים בסין לא יצליחו לייצר לפחות עוד שנתיים? ושנתיים בתחום הבינה המלאכותית זה הרבה זמן. למה שיעשה זאת?
כי אם אתה מנתק לחלוטין את בייג׳ינג משבבים מערביים, אתה מבטיח ש: א׳ לבייג׳ינג יהיה תמריץ מאוד חזק לפתח חלופות ולחברות סיניות לא תהיה ברירה אלא לקנות את החלופות הסיניות; ב׳ אתה מוותר על מנוף מול סין, בזמן שלסין יש עדיין מנוף נגדך. ארה״ב רוצה להשאיר את סין באקולוגיה הטכנולוגית של אמריקה, אולם ברמה טכנולוגית נמוכה יותר. הסינים עושים בעיות עם יסודות נדירים? אין עוד שבבים. או אין עדכוני תוכנה. בגלובליזציה 2.5 אתה רוצה לשמר תלות מסוימת, אחרת אתה מאבד מנוף על הצד השני. זה הכוח שדוחף לשמור על האינטגרציה של גלובליזציה 2.0 במקום הניתוק המוחלט של גלובליזציה 1.5, יחד עם המחיר הגבוה של ניתוק מלא.
סיכונים
לגלובליזציה 2.5 יש שלושה סיכונים מבניים.
הראשון הוא אינפלציה. שרשרות הערך של 30 השנים האחרונות נבנו על-ידי השוק החופשי, בחיפוש אחר עלויות ייצור נמוכות. אם המדינה רוצה לשנות זאת היא חייבת לפעול נגד השוק, מה שאומר גידול בהוצאה הממשלתית. אף מפעל לא יעבור מסין למקסיקו כי ממשלת ארה״ב ביקשה יפה. צריך לשנות את הדינמיקה הכלכלית. צריך או להציע סבסוד בשביל המעבר, או לאיים במכסים, או גם וגם. כדי להשיג עצמאות ביסודות נדירים ממשלת ארה״ב קבעה מחיר רצפה גבוה מן המחיר אותו מציעים מפעלים סינים, אפקטיבית מסבסדת הפקת יסודות נדירים בארה״ב. אבל מחיר רצפה אומר שצרכנים צריכים לשלם יותר על אותם חומרי גלם שהיו יכולים להשיג מסין במחיר זול יותר.
הסיכון השני הוא הסלמה צבאית. הנה תרחיש: סין למי שלא מכיר הפכה למרכז מתקדם של מחקר ופיתוח תרופות. נדמיין שבעוד 5 שנים, ארה״ב מחליטה למנוע מסין גישה לתוכנות תכנון שבבים. סין בתגובה מחליטה למנוע מארה״ב תרופות חיוניות. מיליוני אמריקנים מושפעים. וושינגטון לא נשארת חייבת ומחליטה להסלים עם סנקציות כלכליות. הסינים משיבים עם תרגיל צבאי סביב טאיוואן. במהירות מה שמתחיל בתחום הכלכלי עלול להידרדר לתחום הצבאי. זה לא מדע בדיוני. אמברגו הנפט האמריקני בקיץ 1941 היה גורם חשוב בהחלטה היפנית לתקוף את פרל הארבור.
הסיכון השלישי הוא ארה״ב. גלובליזציה 1.5 ו-2.0 בנו מערכת כלכלית עם ארה״ב במרכזה. האמריקנים שולטים בזרימה של הדולר ובאמצעותו ביכולת של מדינות להתחבר לכלכלה העולמית. עד היום היכולות הללו הופנו נגד יריבים מחוץ למחנה המערבי, כמו רוסיה וסין. מי מבטיח שהן לא יופנו מחר נגד חברים בתוך המחנה?
הרי מדינות הנמצאות בתוך המחנה האמריקני חשופות עוד יותר לסנקציות מאשר מדינות מחוץ לו. חשבו על ישראל לדוגמה, ששני שותפי הסחר הגדולים שלה הם האיחוד האירופי וארה״ב. שתלויה בהון זר המגיע בעיקר מארה״ב ואירופה. סנקציות אמריקניות נגד ישראל יהיו הרסניות. למה לא להטיל אותן?
דיברנו בפרק 94, איזון מחדש, על כך שבעלות ברית אמריקניות ירצו לצמצם את התלות הביטחונית בוושינגטון. אותו הדבר יכול להיות נכון גם לתלות הכלכלית באמריקה. טראמפ הראה שהוא מוכן להשתמש בסחר ככלי נשק. ממשל ביידן רצה להגביל לרוב העולם את הגישה לשבבים מתקדמים. התלות בארה״ב היא סיכון שצריך לנהל. איך? באמצעות הגדלת השימוש במטבעות מקומיים בסחר בינלאומי. באמצעות גיוון המקורות של הון סיכון. ובאמצעות יצירת תלות הדדית שתרסן את וושינגטון.
הטעות היא לנסות ולנתק לחלוטין את התלות. סין ניסתה לצמצם עד כמה שאפשר את התלות שלה בשרשרות ערך מערביות בתחום השבבים. אבל במקום להשיג חסינות, היא פשוט הקלה על האמריקנים להטיל נגדה סנקציות[8]. במקום להתמחות בחלק מסוים של שרשרת הערך, נאמר תכנון שבבים או ייצור כימיקלים, סין ניסתה לייצר את כל שרשרת הערך אצלה. אבל התוצאה הייתה שהיא נותרה תלויה בשבבים מתקדמים מבלי שרשרת הערך תהיה תלויה בה. אז ארה״ב יכלה בקלות לדחוק אותה החוצה, חוסמת את הגישה שלה לשבבים. ניסיון לעצמאות מלאה רק מקל את החימוש של התלות הנותרת במערכת נגדך.
הפתרון הוא לא ניתוק, אלא יצירת תלות הדדית. אם אתה תלוי באמריקה – וכל מי שמשתמש בדולר תלוי באמריקה – אתה רוצה שאמריקה תהיה תלויה בך. אם דרך טכנולוגיה, אם דרך חומרים קריטיים, אם דרך תשתית, אם דרך מודיעין, אם דרך סיוע צבאי. תלות הדדית היא הבסיס החדש לביטחון – והאיום הכי גדול עליו. ברוכים הבאים לעידן חדש של גלובליזציה.
[1] Aaron L. Friedberg, ‘The Growing Rivalry Between America and China and the Future of Globalization’, Texas National Security Review 5, no. 1 (2021): 95–119, https://doi.org/10.15781/b0sb-py52.
[2] Friedberg, ‘The Growing Rivalry Between America and China and the Future of Globalization’, 100.
[3] Friedberg, ‘The Growing Rivalry Between America and China and the Future of Globalization’, 102–6.
[4] Chris Miller, Chip War: The Fight for the World’s Most Critical Technology, First Scribner hardcover edition (Scribner, an imprint of Simon & Schuster, 2022).
[5] Kevin Rudd, On Xi Jinping: How Xi’s Marxist Nationalism Is Shaping China and the World, 1st edn (Oxford University Press, 2025), 364–66, https://doi.org/10.1093/oso/9780197766033.001.0001.
[6] Rush Doshi, The Long Game: China’s Grand Strategy to Displace American Order, Bridging the Gap (Oxford University Press, 2021), 27–32.
[7] Edward Fishman, Chokepoints: American Power in the Age of Economic Warfare (Portfolio/Penguin, 2025), 424.
[8] Miller, Chip War, 253.
