להורדת הפרק – קישור.
מבוא
דיברנו עד עכשיו על ארה״ב – מה ארה״ב צריכה, מה ארה״ב רוצה. עכשיו נתחיל להסתכל מעבר לארה״ב – למערכת הבריתות שלה, לכלכלה העולמית, ומה בכלל חושבת סין על התעדוף האמריקני ומה שעובר על אמריקה.
בפרק היום נתמקד במערכת הבריתות האמריקנית ובשאלה שמנקרת בראש של כולם: מה יהיו ההשלכות ארוכות הטווח של ממשל טראמפ על מערכת הבריתות האמריקנית? האם טראמפ יפרק אותה או שמא יחזק אותה?
זו שאלה חשובה, אולי הכי חשובה. מערכת הבריתות האמריקנית היא היתרון הכי גדול שיש לאמריקה מול סין. לסינים אין שום דבר שמתקרב למה שיש לאמריקנים: מערכת בריתות גלובלית הכוללת את רוב הכלכלות הגדולות של העולם. רוב חברות ה-G20 הן בעלות ברית אמריקניות. יחד מערכת הבריתות האמריקנית מהווה מחצית מהתמ״ג העולמי – וזה אם אני כולל רק מדינות שיש להן הסכם הגנה רשמי עם אמריקה. עם המערכת הזו, ארה״ב היא ענק שאפילו סין לא גדולה מספיק כדי להכריע. בלעדיה, לארה״ב תהיה בעיה להתחרות עם סין כלכלית, טכנולוגית, ובייצור צבאי.
האם המערכת תשרוד את טראמפ? אני חושב שכן. אני חושב שהלחץ שטראמפ מפעיל על בעלות הברית של וושינגטון רק יחזק את המחנה האמריקני בטווח הארוך.
כיצד? המנגנון הוא פשוט: בעלות ברית חזקות יותר יוכלו לרסן ביתר קלות את ההגמון של המחנה – אמריקה. טראמפ ונשיאים כמוהו יהיו יותר ויותר מוגבלים במידת הלחץ שהם יכולים להפעיל על בעלות הברית של וושינגטון. הם יאלצו לרסן את עצמם ולפנות לשיתוף פעולה במקום עימות, מה שהיה מלכתחילה הבסיס עליו ארה״ב בנתה את המחנה שלה. אחרי מלחמת העולם השנייה ארה״ב הסכימה לרסן את עצמה כדי להקים את המחנה האמריקני. עכשיו היא תאלץ לעשות זאת.
טראמפ מביא לאיזון מחדש במחנה האמריקני, מדומיננטיות אמריקנית מוחלטת להובלה אמריקנית בין מדינות חזקות. האיזון הזה יהפוך את הברית לעמידה יותר, גם בפני משברים פנימיים כמו נשיא שלא משחק לפי הכללים, גם מול איומים חיצוניים כמו רוסיה וסין. הוא יביא להתחדשות מערבית, שיכולה לבשר עידן חדש של עליונות מערבית. אם כמובן כל זה יצליח.
בניתוח היום אני רוצה לעשות שלושה דברים: ראשית, להתייחס לטענה שהמחנה האמריקני לא ישרוד את טראמפ. יש שלוש תשובות שונות מדוע טראמפ מסמן את קץ המחנה האמריקני. אני לא מסכים עם שלושתן ואראה למה.
שנית, אסביר בקצרה את ההיגיון האסטרטגי. גרינלנד תהיה מקרה מבחן להיפותזה – בעלות ברית אמריקניות כבר היום יכולות לרסן את אמריקה במצבי קיצון. ככל שהן יתחזקו, כן יגדל מרחב התמרון והמנופים שלהן מול וושינגטון.
ולבסוף, אנסה לשרטט בקצרה את המחנה המערבי אחרי איזון ואת ההזדמנויות האדירות לישראל.
בנוסף, לחברי מועדון המשחק הגדול, אצביע על שני המבחנים הגדולים שעומדים בפתחו של המחנה והם יכריעו האם אנו בפני עידן חדש של עליונות אמריקנית-מערבית, או שמא מול עלייתה של בייג׳ינג.
בואו נתחיל.
הם טועים
יש שלושה נימוקים שונים מדוע מערכת הבריתות האמריקנית לא תשרוד את טראמפ. אני רוצה לדון בכל אחד בקצרה ולהסביר מדוע אני לא מסכים איתם.
הנימוק הראשון מדוע המערכת לא תשרוד הוא שטראמפ רוצה להחליף אותה באזורי השפעה[1]. במקום לשמור על המערכת וכך לשמור על עליונות אמריקנית באירו-אסיה, הממשל רוצה לחלק את העולם לאזורי השפעה: מזרח אסיה לסין, אירופה לרוסיה, ההמיספרה המערבית לאמריקה. בעלות הברית של אמריקה במזרח אסיה ואירופה ימסרו לאוטוקרטיות, בעוד אמריקה תתכנס להמיספרה המערבית. בכל אזור השפעה תשלוט מעצמה גדולה אחת, שכל המדינות השונות באזור יהיו כפופות לרצונה: יפן וקוריאה לסין, גרמניה וצרפת לרוסיה, אמריקה הלטינית לארה״ב.
הנימוק הזה לדעתי שגוי משתי סיבות מרכזיות. ראשית, מסמך האסטרטגיה לביטחון לאומי של הממשל באופן מפורש דוחה את האפשרות הזו. המסמך מצהיר:
כפי שארה״ב דוחה את הרעיון הכושל של שליטה גלובלית לעצמה […] עלינו למנוע את השליטה הגלובלית, או אפילו האזורית, של אחרים.
המסמך קובע שארה״ב תפעל עם בעלות ברית כדי לשמור על מאזני כוח אזוריים כדי למנוע הפיכת אזורים חיוניים לאזור ההשפעה של איזו מעצמה[2]. כלומר, בלי מזרח אסיה לסין, בלי אירופה לרוסיה. הצהרה רשמית במסמך האסטרטגי הכי חשוב של הממשל שהוא דוחה מכל וכול אזורי השפעה למעצמות אחרות.
״טוב״, אתם אומרים, ״אבל מי אמר שהממשל כנה בהצהרה הזו? הרי הוא תומך באותו מסמך באזור השפעה אמריקני בהמיספרה המערבית – נספח טראמפ לדוקטרינת מונרו!״. שאלה טובה.
שתי תשובות: ראשית, העובדה שארה״ב דורשת אזור השפעה לעצמה בהמיספרה המערבית לא אומרת שארה״ב תשלים עם אזור השפעה כזה במזרח אסיה או אירופה. זה כמו שאומר שאם ישראל דורשת לעצמה נשק גרעיני היא גם תסכים לנשק גרעיני לאיראן. אזור השפעה אמריקני בהמיספרה המערבית לא מאיים על האינטרס האמריקני. אזור השפעה סיני במזרח אסיה כן.
שנית, וזו הסיבה השנייה שאני חושב שממשל טראמפ לא מעוניין באזורי השפעה, היא חוסר הסימטריה בין האזורים. העולם לא מחולק שווה בשווה. אמריקה הלטינית היא רק רביעית מן הכלכלה והאוכלוסייה של מזרח אסיה. אזור השפעה סיני יהיה הרבה יותר מאוכלס ועשיר מאזור השפעה אמריקני, לא כולל ארה״ב.
אם ארה״ב תחלק את העולם לאזורי השפעה, היא תמסור את מעמדה כמעצמת על לסין. אתם יכולים לחשוב מה שתרצו על ממשל טראמפ, דבר אחד שהוא לא מוכן לעשות הוא למסור את המעמד של אמריקה כמעצמת-על. אז למה שהוא ייתן לסינים שליטה על האזור הכי חשוב בעולם?
הנימוק השני מדוע המערכת לא תשרוד הוא שסין תפרק אותה. בעלי הברית של אמריקה, במיוחד האירופאים, ירצו להתקרב לסין כמשקל נגד לוושינגטון. הם יחזקו קשרים כלכלים עם הסינים, יגדילו עצמאות ביטחונית מהאמריקנים, ומערכת הבריתות של וושינגטון תתפרק, מוחלפת בסדר עולמי סיני. עובדה: בחודשים האחרונים יש שורה של ביקורים מצד מנהיגים מערביים בסין, כולל ראש ממשלת קנדה, בריטניה ונשיא צרפת. 1-0 לבייג׳ינג.
אלא מה? סין היא איום כלכלי, צבאי ואידיאולוגי על מדינות אירופה ויפן. אין ספק בכלל שמנהיגים מערביים רוצים לאותת לאמריקה את חוסר שביעות רצונם ממנה דרך הביקורים בסין. אבל סין היא לא אלטרנטיבה לארה״ב.
הכלכלה הסינית סובלת מכושר יתר – ייצור הרבה יותר גדול מהביקוש המקומי – מה שמוביל לדפלציה בסין ועודף סחר עצום מול שאר העולם. הסינים מייבאים הרבה פחות ממה שהם מייצאים, והם חייבים לייצא את מה שצרכנים סינים פשוט לא סופגים. כל מדינה שתנסה להתקרב מסחרית לסין תהיה בסכנה לספוג את כושר היתר הסיני, עם השלכות חמורות למגזר הייצור שלה ולכלכלה שלה. אז קנדה יכולה לדבר כמה שהיא רוצה על ״גיוון הסחר הרחק מארה״ב״. אם היא תתקרב לסין, הדבר היחיד שיקרה הוא פגיעה כלכלית בקנדה.
סין יש לזכור היא גם צינור החמצן של רוסיה. בלעדי סין כנראה שהמלחמה באוקראינה כבר הייתה מסתיימת. סין היא היום הלקוח הכי גדול של נפט וגז טבעי רוסי, מספקת למוסקבה הכנסות. סין היא גם הערוץ המרכזי דרכו עוברות רוב הסחורות תחת סנקציות לרוסיה, כולל רכיבים אלקטרונים חיוניים למערכות נשק רוסיות[3]. איך בדיוק התקרבות לסין תשפר את הביטחון של אירופה? ואם כבר, ככל שאירופה תתעצם, כן היא תוכל לנקוט עמדה יותר אגרסיבית מול סין, בדיוק בגלל התמיכה הסינית ברוסיה.
על יפן כלל אין מה לדבר. אסטרטגים סינים רואים ביפן איום ביטחוני חמור. מעצמה סינית במזרח אסיה תאיים על עצם הריבונות של יפן, יכולה להטיל מצור ימי עליה או לנסות לקרוע חלקים מיפן, כמו אוקינוואה. כבר מעל עשור שהסינים מנסים בהדרגה לשחוק את הלגיטימיות של שלטון יפן על האי. טוקיו תעשה הכול כדי לשמור על נוכחות אמריקנית במזרח אסיה ולבלום את עליית סין.
ויש לנו גם את המרכיב האידיאולוגי. סין תחת שי ג׳ינפינג חזרה למחויבות אידיאולוגית שקווין רוד מכנה “לאומנות מרקסיסטית”: שילוב של עקרונות לניניסטיים של שליטה מפלגתית עם לאומנות סינית ואמונה שההיסטוריה עומדת לצד סין[4]. הסינים מנסים לקדם נורמות אנטי-ליברליות דרך האו״ם וגופים בינלאומיים אחרים[5]. זו המעצמה שאירופה תעמוד מאחוריה?
לבסוף הנימוק השלישי מדוע היא לא תשרוד הוא שיפן ואירופה יעזבו את הסדר האמריקני, הולכות כל אחת בדרכה. האיחוד האירופי יהפוך מעצמה נפרדת ומתחרה מאמריקה, יפן תהיה מעצמה נפרדת במזרח אסיה. מערכת הבריתות האמריקנית תתפרק לגושים נפרדים.
שתי בעיות. הראשונה היא נשק גרעיני. אם האיחוד האירופי רוצה להפוך למעצמה נפרדת הוא צריך מאזן גרעיני מול רוסיה. לרוסיה יש כ-1,700 ראשי קרב גרעיניים פרוסים. לצרפת ובריטניה, שתי המדינות היחידות באירופה עם נשק גרעיני, יש ביחד 500. במזרח אסיה ליפן יש 0. לסין כמה מאות. כדי להפוך למעצמות עצמאיות האיחוד האירופי ויפן יצטרכו לצאת למירוץ גרעיני, מירוץ שעלול להביא לתגובה חריפה מצד סין ורוסיה בדיוק כשיש להן את היתרון הגרעיני. מה אז טוקיו ובריסל יעשו? יתקשרו לוושינגטון? למה שוושינגטון תגיב? הן הרי רוצות להיות עצמאיות.
בעיה שנייה: כלכלה. ארה״ב הייתה היעד של 20% מהייצוא היפני נכון ל-2024. היעד השני? סין, עם 17%. התעצמות יפנית בהכרח תדרדר את היחסים עם בייג׳ינג, מה שרק יגדיל את החשיבות של ארה״ב. שותף הסחר הכי גדול של האיחוד היא ארה״ב, עם 17% מסך כל הסחר של האיחוד. לא ליפן ולא לאיחוד האירופי יש את המותרות להתנתק כלכלית מאמריקה. הודו עבור שתיהן היא שותף סחר זניח. זה אולי ישתנה בעוד כמה עשורים, אבל בעשור הקרוב טוקיו ובריסל צריכות את המסחר עם ארה״ב בשביל הצמיחה הכלכלית שלהן.
וזה לא רק מסחר ששוזר את בעלות הברית של אמריקה אליה. יש לנו גם שרשרות ערך קריטיות כמו שבבים. ASML, היצרנית המובילה בעולם של מכונות ליתוגרפיה מתקדמות, תלויה ברכיבים אמריקנים למכונות שלה. חילות האוויר של אירופה תלויים ב-F-35 כמטוס הקרב העיקרי שלהם. כ-60% מכל הרכש הביטחוני של אירופה מגיע מארה״ב. האירופאים תלויים בכלכלה האמריקנית במגוון דרכים וצורות. לא רשת שאפשר להתיר בלי מחיר משמעותי.
לא אזורי השפעה, לא סין, לא דרך עצמאית. לבעלות הברית של אמריקה אין אלטרנטיבה טובה למחנה האמריקני. אבל, זה לא אומר שהן ישלימו עם כל מה שוושינגטון עושה.
קול חזק
אלברט הירשמן, כלכלן והוגה יהודי-גרמני, הסביר שכאשר לקוחות מתמודדים עם ירידה באיכות המוצרים המוצעים להם, יש להם שלוש אפשרויות: יציאה, קול או נאמנות. תחשבו על מותג השוקולד האהוב עליכם, שפתאום התחיל להקטין את אחוז הקקאו. לשוקולד יש טעם מזעזע. מה אתם עושים? אתם או קונים שוקולד אחר – יוצאים – או שאתם נשארים עם השוקולד הגרוע – נאמנות – או שאתם מביעים מחאה – קול. אפשר ליישם את אותה מסגרת גם ליחסים בין בעלות ברית וההגמון במחנה.
יציאה אומרת – אני בחוץ. השוקולד שאתה מוכר גרוע, ההגמוניה שלך מסוכנת, אני יוצא והולך לחפש הגמון אחר, או להפוך אחד בעצמי. הבעיה עם יציאה שהיא יקרה וכפי שראינו לבעלות הברית של אמריקה יהיה מאוד יקר לצאת. לעזוב את המחנה האמריקני הוא לא כמו להפסיק לקנות ״שוקולד פרה״.
נאמנות אומרת – אני בפנים, למרות הכול. אולי ההגמון תוקפני ורוצה שטחים, אבל אין לי אלטרנטיבה. אז אני תקוע איתו, מעדיף נאמנות על יציאה. אני סופג בשקט, מקווה שההגמון ישנה את התנהגותו או לפחות שיטרוף אותי אחרון.
האופציה השלישית היא קול. אני מביע את מורת רוחי. אני דורש שההגמון ישנה את ההתנהגות שלו. אני מפעיל כוח כדי שהוא ישתנה. אני עומד על שלי מולו.
ממשל טראמפ שלא ביודעין דוחף את בעלות הברית של אמריקה לאופציה של ״קול״. לא נאמנות – קול. הממשל מפעיל לחץ אדיר על בעלות ברית אמריקניות להתעצם צבאית. הוא לא רוצה שאף אחד ״ירכב על אמריקה״. אז הוא דורש מהאירופאים להגדיל את ההוצאה הצבאית שלהם, ומעודד את היפנים והקוריאנים להמשיך בהתעצמות הצבאית שלהם.
התוצאה היא בעלות ברית עם הרבה יותר עוצמה ועצמאות. הן כבר לא יהיו תלויות באמריקה בכל סוגיה ביטחונית. ועוצמה מביאה קול חזק יותר. אם גרמניה לא תלויה בארה״ב בשביל סיוע צבאי לאוקראינה, היא יכולה ביתר קלות להביע את דעתה על ההתנהלות של וושינגטון בגרינלנד או מול רוסיה. כשיפן לא תלויה בוושינגטון להגן על נתיבי השיט שלה, היא יכולה להדוף ביתר קלות לחץ לעסקאות סחר שאינן מטיבות עם טוקיו.
כדי להמחיש את הדברים, דמיינו מה היה קורה אם בדרמה סביב גרינלנד, מדינות אירופה היו יכולות לשלוח לא 20 חיילים – אלא ארמדה שלמה כדי להרתיע את ארה״ב. דמיינו נושאות מטוסים בריטיות וצוללות גרמניות, ביחד עם אוגדת תגובה מהירה צרפתית, מגיעות לגרינלנד מול האיומים האמריקנים. כל הדיבורים של טראמפ על כך שהוא ״לא שולל את השימוש בכוח״ היו נתפסים כאבסורד. באמת ארה״ב תכנס למלחמה עקובה מדם מול בעלות בריתה?
תאמרו: ״טראמפ לא היה מורתע ממפגן כוח כזה״. אני לא מסכים.
תסתכלו מה קרה בפועל עם גרינלנד: טראמפ הכריז על מכסים של 10% על שמונה מדינות אירופיות שתמכו בדנמרק. הוא סירב לשלול שימוש בכוח כדי לקחת את האי. האירופאים הגיבו במהירות ובתיאום: שמונה מנהיגים פרסמו הצהרה משותפת שהמכסים “מסכנים את היחסים הטרנס-אטלנטיים”; הפרלמנט האירופי הקפיא את אישור הסכם הסחר עם ארה״ב; ונציבות האיחוד הכינה מכסי תגובה על 108 מיליארד דולר של יבוא אמריקני. כאשר המסחר חזר בארה״ב, הבורסה הגיבה בירידות שערים. טראמפ עוד באותו יום ביטל את המכסים והצהיר שלא ישתמש בכוח צבאי.
האם הוא ויתר על האי? לא. נראה שהוא הסכים למסגרת בה ארה״ב אולי תקבל ריבונות על בסיסים אמריקנים באי. רחוק מאוד מקנייה של כולו. אבל התהליך עצמו מלמד משהו חשוב: כשאירופה פועלת באופן מתואם ומאיימת בנזק כלכלי אמיתי – וושינגטון מגיבה. ככל שבעלות הברית יהיו חזקות יותר, כן יגדל הסיכוי שתגובות כאלה ירסנו התנהגות אמריקנית חד-צדדית.
היום המצב בו בעלות הברית של אמריקה תלויות לחלוטין בוושינגטון לצרכי הביטחון שלהן יוצר מצב בו כמעט ואין להן קול. זה מצב גרוע. הוא אומר שהריסון האמריקני, יסוד המחנה האמריקני, תלוי אך ורק בוושינגטון. איזון מחדש, התעצמות מחדש של בעלות הברית של אמריקה, תהפוך את הריסון לא רק פונקציה של הרצון בבית הלבן – אלא גם של מידת המוכנות של בעלות הברית להשמיע את קולן.
המערב החדש
אז לאן כל זה הולך? סדר הגמוני אמריקני בו יחסי הכוחות בין ההגמון ובעלות בריתו שוויוניים יותר. הסדר יזכיר יותר קואליציה בין מדינות חזקות, מאשר סדר בו מדינה אחת עושה כרצונה באחרות. לתזוזה למבנה יותר קואליציוני יש יתרונות ויש חסרונות.
שני יתרונות: לגיטימיות פנימית וקיימות.
זוכרים את הירשמן? יציאה, קול, נאמנות. בעלות ברית שמרגישות שיש להן קול, שההגמון מקשיב להן, שהן משפיעות על כיוון הברית – נשארות מחויבות לברית. בעלות ברית שמרגישות שהן רק מקבלות פקודות? הן מתחילות לחפש אלטרנטיבות, גם אם אין להן. סדר שבו ארה”ב מובילה אך לא שולטת לבדה כנראה יהנה ממחויבות עמוקה יותר של החברות בו. לא “הברית של אמריקה” אלא “הברית שלנו”.
וקל יותר להחזיק את ״הברית שלנו״ מאשר את ״הברית של אמריקה״. סדר בו חלוקת הנטל היא בין מספר מדינות הוא סדר עמיד יותר בפני משברים. במקום שארה”ב תצטרך לשמור לבדה על מאזן הכוח בכל חלק של אירו-אסיה, בעלות הברית שלה יעשו זאת במקומה. האיחוד האירופי כבר היום מגמד את רוסיה כלכלית ודמוגרפית. ברגע שהוא יהפוך את הפוטנציאל הכלכלי שלו לצבאי מאזן הכוח באופן קבוע יטה לטובתו, מרסן את הכריש הרוסי.
יש למבנה כזה גם חסרונות.
הראשון הואחיכוך גדול יותר בין בעלות ברית.במבנה בו ארה”ב אחראית לביטחון ובעלות הברית אחראיות בעיקר לכלכלה של עצמן, החיכוך בנושאי אסטרטגיה ומדיניות חוץ גם אם קיים – זניח. גרמניה וצרפת לא הסכימו עם הפלישה האמריקנית לעיראק ב-2003. לאמריקה זה לא ממש הזיז כי לא היה להן מה לעשות בנוגע לפלישה. מה יקרה כשיהיה להן? מה יקרה כשהאיחוד האירופי יראה את המזרח התיכון אחרת מוושינגטון, ויהיו לו את הכלים לקדם את החזון שלו?
ומכאן החיסרון השני– קבלת החלטות איטית יותר.אם בעלות הברית של אמריקה יוכלו לאתגר אותה, אמריקה תצטרך לוודא שהן לצידה, שהן מסכימות עם התוכניות שלה. כשהן חלשות, מספיק שוושינגטון תאיים כדי שיתיישרו. כשהן חזקות, וושינגטון תצטרך לשכנע. זה לוקח זמן.
בין כך ובין כך, המערב החדש הוא הזדמנות אדירה לישראל משתי סיבות.
הראשונה היא, איך לא, ייצוא נשק. כי בעלות ברית שבונות יכולות עצמאיות צריכות ספקים. הן צריכות מישהו שימכור להן נשק, טכנולוגיה, מומחיות. ישראל יודעת לעשות זאת.
קחו את גרמניה. בדצמבר 2025 ישראל מסרה לחיל האוויר הגרמני את מערכת חץ-3. זו הייתה הפעם הראשונה שהמערכת נפרסה מחוץ לישראל וארה”ב. שבועיים אחר כך, הפרלמנט הגרמני אישר הרחבה של העסקה ל-6 מיליארד דולר. עסקת הייצוא הביטחונית הגדולה בהיסטוריה של ישראל.
וזה לא רק החץ. גרמניה קנתה מישראל כטב״מים, טילים נגד טנקים ומערכות הגנה במיליארדים. היא מקדמת מערך הגנה אווירית לאירופה – European Sky Shield – שיכלול יותר מעשרים מדינות. ישראל תספק את השכבה העליונה.
התוצאה של כל זה שהיצוא הביטחוני של ישראל הגיע לשיא היסטורי של כמעט 15 מיליארד דולר ב-2025. וככל שאירופה תתעצם, ויפן תתעצם, וכל בעלות הברית של אמריקה יתעצמו – כן הביקוש רק יגדל.
הסיבה השנייה היא השתלבות בשרשרות ערך קריטיות. ממשל טראמפ רוצה להבטיח את שרשרות הערך של ארה״ב מפני איומים זרים, דוגמה מעולה של גישה המילטונית. ישראל היא שחקן חשוב בשרשרות ערך של שבבים מתקדמים, בינה מלאכותית ומינרלים קריטים.
זו לא קביעה שלי – זו קביעה של וושינגטון. בדצמבר 2025 הושקה יוזמת ״פאקס סיליקה״ לאבטחת שרשרות הערך של אמריקה בתחומי הבינה המלאכותית, שבבים מתקדמים וחומרים קריטים. בין המדינות החתומות על הקמת היוזמה – ישראל. אנחנו בפנים, וזה לא משום העיניים היפות שלנו.
אני לא יודע אילו עוד דרמות טראמפ מכין ביחסים בין אמריקה ובעלות בריתה. יהיו אשר יהיו הדרמות, הן רק ימשיכו ויחזקו את המחנה האמריקני, מביאות איזון מחדש שכל-כך נחוץ.
סיכום
המחנה האמריקני עובר איזון מחדש. בסופו, לדעתי, המחנה יהיה חזק יותר ועמיד יותר. אבל כדי להבטיח את העליונות שלו מול סין המחנה חייב לנצח בתחרות הטכנולוגית. ובשביל זה הוא חייב להבטיח שטאיוואן ממשיכה לייצר שבבים מתקדמים. =
ישראל יכולה להרוויח ובענק מהשינוי הזה. להגדיל את החשיבות המבנית שלה כיצרנית נשק וכיצרנית שבבים. אבל זה לא יקרה מעצמו. היא תצטרך לדחוף היום כדי שזה יקרה מחר.
[1] Stacie E. Goddard, ‘The Rise and Fall of Great-Power Competition’, Foreign Affairs, June 2025.
[2] The White House, ‘National Security Strategy of the United States’, The White House, November 2025, 10.
[3] Graham Ayres and Lyndi Tsering, China’s Facilitation of Sanctions and Export Control Evasion (U.S.-China Economic and Security Review Commission, 2025).
[4] Kevin Rudd, On Xi Jinping: How Xi’s Marxist Nationalism Is Shaping China and the World, 1st edn (Oxford University Press, New York, 2025), https://doi.org/10.1093/oso/9780197766033.001.0001.
[5] Alexander Dukalskis, ‘A Fox in the Henhouse: China, Normative Change, and the UN Human Rights Council’, Journal of Human Rights 22, no. 3 (2023): 334–50, https://doi.org/10.1080/14754835.2023.2193971.
