להורדת הפרק – קישור.
להורדת עותק pdf – קישור.
להצטרפות למועדון המשחק הגדול – קישור.
מה בדיוק קורה כרגע בזירה ההודית-פקיסטנית?
בשעות האחרונות התרחשה הסלמה משמעותית בתת היבשת ההודית. בתגובה לפיגוע בקשמיר מלפני שבועיים, הודו ביצעה מבצע צבאי מתוכנן היטב שכונה “מבצע סינדור“. במסגרת המבצע, חיל האוויר ההודי תקף 9 מטרות בשטח פקיסטן, אותן הודו הגדירה כ”תשתיות טרור”. מדובר באחת התקיפות הגדולות ביותר של הודו בשטח פקיסטן בעשורים האחרונים.
פקיסטן הגיבה באופן מיידי בירי ארטילרי לאורך הגבול וטוענת כי הפילה מספר מטוסים הודיים. ההודים מצדם מדווחים שמטוסים אכן התרסקו אך לא ברור אם כתוצאה מאש פקיסטנית או מסיבות אחרות. במקביל, פקיסטן מאשימה את הודו בפגיעה באזרחים והכריזה על כוונתה להגיב “במקום ובזמן המתאימים לה״.
התקיפה הנוכחית מגיעה כתגובה ישירה לפיגוע הטרור הקטלני ב-22 באפריל באזור פהלגאם בקשמיר ההודית, בו נהרגו 26 תיירים, רובם הינדים. לפי עדויות ראייה, המחבלים ביצעו סלקציה דתית לפני שהרגו את האזרחים. הודו האשימה את פקיסטן בתמיכה בארגון “חזית ההתנגדות”, שלקח אחריות על הפיגוע. פקיסטן דחתה את האשמות.
כדי להבין לעומק את האירועים הנוכחיים, עלינו לשאול: האם ראינו דפוס דומה בעבר? מהם התקדימים הרלוונטיים?
האירועים הנוכחיים הם למעשה הסלמה של דפוס שהתגבש בין שתי המדינות בשנים האחרונות, שבו הודו מגיבה לפיגועי טרור בצורה צבאית ממוקדת. ניתן לזהות שני תקדימים חשובים.
התקדים הראשון התרחש בספטמבר 2016, לאחר פיגוע בבסיס צבאי הודי באורי בקשמיר. הודו הגיבה במה שכינתה “תקיפה כירורגית” כאשר כוחות קומנדו הודיים חדרו לשטח קשמיר הפקיסטנית ותקפו תשתיות טרור. המבצע היה מוגבל בהיקפו ונועד להעביר מסר מרתיע. פקיסטן, בתגובה מעניינת, בחרה פשוט להכחיש שהמבצע התרחש בכלל, וכך למעשה נמנעה הסלמה משמעותית.
התקדים השני, משמעותי הרבה יותר, התרחש בפברואר 2019. לאחר פיגוע התאבדות בפולוואמה בקשמיר בו נהרגו 40 חיילים הודים, חיל האוויר ביצע תקיפה אווירית בעומק השטח הפקיסטני, בעיירה בלקוט. זו הייתה הפעם הראשונה מאז 1971 שמטוסים הודיים תקפו בשטח הריבוני של פקיסטן. פקיסטן הגיבה בתקיפה אווירית משלה, והפילה מטוס הודי, כאשר הטייס שנטש נשבה. המשבר הסתיים לאחר שפקיסטן שחררה את הטייס ההודי, במה שנתפס כמחווה לצמצום המתיחות.
המבצע הנוכחי נראה כהסלמה של הדפוס. הפעם מדובר בתקיפת 9 מטרות בעומק השטח הפקיסטני, פעולה בהיקף נרחב יותר מהתקדימים הקודמים, אם כי עדיין במסגרת של פעולה מוגבלת ומבוקרת. שימו לב: התגובה ההודית גדלה בהדרגה – מפעולת קומנדו ב-2016, לתקיפה אווירית בודדת ב-2019, לתקיפה רחבה של מספר מטרות ב-2025. זה דפוס הסלמה מדורג.
מדוע הודו מגיבה באופן הזה? מהי התפיסה האסטרטגית שמנחה את פעולותיה?
הודו מנסה לפתור דילמה – כיצד לפעול צבאית נגד פקיסטן מבלי לחצות את הסף שיוביל לתגובה גרעינית. התשובה היא באמצעות פעולה ממוקדת של כוחות קטנים, באופן שלא חוצה את הסף הגרעיני של פקיסטן. במקום לשלוח אוגדה לכבוש שטחים, הודו משגרת צוותי קומנדו ומטוסים. היא תוקפת באופן ממוקד בפקיסטן, מענישה את הטרוריסטים, אך נמנעת מהסלמה.
זה בדיוק מה שיש לנו בפעולה הנוכחית: פעולה צבאית מהירה, ממוקדת, עם מטרות ברורות ומוגבלות. חשוב להדגיש שהודו הצהירה מפורשות שהתקיפה כוונה נגד מחנות טרור ולא נגד מתקנים צבאיים פקיסטניים רשמיים. זוהי אמירה ברורה: “איננו תוקפים את המדינה, אלא רק את ארגוני הטרור שפועלים בשטחה״.
כיצד מבינה פקיסטן את המצב? מהם השיקולים והאילוצים שלה בתגובה?
פקיסטן הגדירה מספר “קווים אדומים” שחצייתם עלולה להוביל לתגובה גרעינית. אלה כוללים: חדירה משמעותית של כוחות הודיים לשטח פקיסטן (במיוחד לעבר עמק האינדוס, שנתפס כ”עורק החיים” של המדינה); השמדה של חלקים גדולים מהצבא הפקיסטני, במיוחד של חיל האוויר; ערעור היציבות הפוליטית או פגיעה כלכלית קשה באמצעות אמברגו או סנקציות שתאיים על קיום המדינה.
לפקיסטן אין עניין להסלים למלחמה כוללת כל עוד הקווים האדומים לא נחצו. בשיח האסטרטגי הפקיסטני, הפעולות נגד הודו נועדו לשמור על מעמדה של פקיסטן כמעצמה שוות ערך לניו-דלהי, לא להשמיד את הודו. האסטרטגיה של פקיסטן היא מלחמת התשה ארוכת-טווח כדי למנוע מהודו להפוך להגמון בתת-היבשת. דרך תמיכה בארגוני טרור וערעור קשמיר, פקיסטן מבקשת לעייף את הודו ולשמור על האוטונומיה האסטרטגית שלה[1]. פקיסטן לא רוצה מלחמה בהיקף מלא שתכריע את העימות בין המדינות.
אז לאן יתקדמו האירועים? מהו תרחיש ההמשך הסביר?
הסבירות הגבוהה ביותר היא להתפתחות של עימות מוגבל. שתי המדינות מודעות היטב לסכנות שבהסלמה לעימות כולל, במיוחד כאשר שתיהן מחזיקות בנשק גרעיני. ניסיון העבר מלמד שגם במצבי משבר חמורים, הצדדים ידעו לשמור על רסן. בנוסף, קיים לחץ בינלאומי משמעותי להרגעת המצב – ארה”ב, סין ומדינות נוספות כבר הביעו דאגה וקראו לריסון מצד שני הצדדים.
מצד שני, יש גורמים מסלימים שכדאי לקחת בחשבון: הלחץ הפנימי בשתי המדינות הוא משמעותי. בהודו, ממשלת מודי נתפסת כנחושה ולאומנית, ובפקיסטן, הממשלה והצבא אינם יכולים להיראות חלשים מול התקיפה ההודית. קיים גם החשש מאיבוד הרתעה – פקיסטן צריכה להראות שהיא אינה מאפשרת להודו לתקוף ללא תגובה, והודו צריכה להראות שאיומי הטרור לא ירתיעו אותה. הסיכון הגדול ביותר הוא של טעויות הערכה או תקלות בלתי צפויות שעלולות להוביל להסלמה לא מתוכננת.
לאור כל זאת, התחזית הסבירה ביותר היא:
- המשך חילופי אש מוגבלים לאורך הגבול וקו השליטה בקשמיר בימים הקרובים.
- תגובה פקיסטנית נוספת, כנראה בצורה של תקיפה אווירית סמלית או ירי טילים מוגבל לעבר מטרות בשטח הודו.
- התערבות בינלאומית שתוביל בסופו של דבר להרגעה הדרגתית.
הסיכוי להסלמה משמעותית שתוביל למלחמה כוללת הוא נמוך, אך איננו אפסי. הסיכון המרכזי הוא בימים הקרובים, שבהם הצורך של פקיסטן להגיב באופן יכול להוביל לפעולה שתגרור תגובת-נגד הודית והמשך מעגל ההסלמה. נקודת המפתח למעקב תהיה סוג התגובה הפקיסטנית והאופן בו הודו תבחר להגיב אליה. האם פקיסטן תסתפק בתגובה מינימלית לצורך ריצוי דעת הקהל, או שמא תבחר לנסות “לאזן את החשבון” באופן שיחייב את הודו להגיב שוב?
[1] C. Christine Fair, Fighting to the End: The Pakistan Army’s Way of War, First issued as an Oxford University Press paperback (New York: Oxford University Press, 2018).
