תקציר
- שי ג’ינפינג נתפס בתחילת דרכו כפוליטיקאי מתון ושמרני, אך לאחר שהגיע לעמדת כוח חולל מהפכה במפלגה הקומוניסטית הסינית והפך את סין למדינה טוטליטרית יותר. המקרה שלו ממחיש כיצד מנהיגים יכולים להפגין סבלנות אסטרטגית לאורך שנים עד שיגיעו לעמדה המאפשרת להם לממש את מטרותיהם האמיתיות.
- בדומה לכך, אל-ג’ולאני, מנהיג HTS בסוריה, מציג כיום תדמית מתונה ופתוחה תוך הבטחות לסובלנות דתית והגנה על מיעוטים. אולם המתינות הזו יכולה לנבוע מאילוצים פוליטיים והצורך בנרמול יחסים עם המערב. התנהגות HTS באידליב, כולל דיכוי אלים של מחאות והתנגדות, מעידה כי המתינות המוצגת עשויה להיות זמנית בלבד.
- לאור זאת, ישראל אינה יכולה להניח שהמתינות של אל-ג’ולאני כנה, אך התמקדות במימד הצבאי בלבד אינה מספיקה. נדרשת אסטרטגיה משולבת הכוללת: דרישה ליישום החלטה 2254 של האו”ם כתנאי להכרה בממשלה החדשה, הגנה על זכויות המיעוטים, והסרה מוגבלת של סנקציות שתאפשר למדינות המפרץ להתחרות בהשפעה הטורקית.
- מטרת האסטרטגיה היא למנוע מצב בו HTS שולט בסוריה משוחררת מסנקציות, תוך עידוד תהליך דמוקרטי אמיתי. ישראל צריכה להיות מוכנה להכיר בממשלה נבחרת ולשאת ולתת על שלום, אך במקביל לשמור על יכולת הרתעה צבאית למקרה שהמתינות הנוכחית תתגלה כטקטית בלבד.
להורדת הפרק – קישור.
להורדת עותק pdf – קישור.
מבוא
לפני כמעט 6 שנים, בתחילת 2019, התחלתי לפרסם את הפרקים של הסדרה הכי פופולרית במשחק הגדול: קיסר אדום. סדרה שלוקחת את הישראלי הממוצע וצעד-צעד מכירה לו את סין, את הפוליטיקה שלה ואת הבעיות שלה. כמעט 6 שנים אחרי אני חושב שהפרקים של הסדרה עדיין מושכים מאזינים חדשים לפודקסט.
המזל שלי היה שאת הסדרה השקתי ב-2019 ולא נגיד ב-2013. כי ב-2019 המסלול של סין היה כבר יחסית ברור: בעיות בסקטור הנדל״ן, יחס חוב לתמ״ג גבוה מדי, שי ג׳ינפינג הוא הדיקטטור החדש של סין, או אם תרצו – הקיסר האדום. אם הייתי עושה את הסדרה 7 שנים לפני, ב-2013, כמעט אף אחד מהדברים הללו לא היה ברור. סין לא התחילה בצמיחה המהירה של חוב ביחס לתמ״ג, הכלכלה נראתה מצוין ושי ג׳ינפינג נחשב ל… טוב, תנו לי לצטט את ניקולס קריסטוף, עיתונאי הניו-יורק טיימס, מטור דעה מינואר 2013:
״זו התחזית שלי לסין: המנהיג החדש, שי ג’ינפינג, יוביל מהפך של רפורמות כלכליות, וככל הנראה גם הקלות בתחום הפוליטי. במהלך תקופתו, גופתו של מאו תורחק מכיכר טיאננמן, וליו שיאובו (Liu Xiaobo), הסופר וחתן פרס נובל לשלום, ישוחרר מהכלא.
כל זה לא יקרה מיד – שי אפילו לא יושבע כנשיא עד מרץ – וייתכן שאני טועה לגמרי. אבל התחושה שלי, בשובי לסין, ביתי לשעבר, היא שהשינוי בפתח.״
גופתו של מאו נשארה בכיכר טיאננמן. ליו אכן שוחרר מהכלא ביוני 2017 אחרי שאובחן עם סרטן סופני בכבד. הוא נפטר חודש מאוחר יותר. ושי ג׳ינפינג בהחלט הביא שינוי – שינוי השונה ב-180 מעלות מהשינוי שקריסטוף חזה.
וקריסטוף לא היה היחיד שחשב ששי יביא לרפורמה כלכלית ופוליטית בסין. בחודשים שאחרי מינוי שי ג׳ינפינג למזכיר הכללי של המפלגה הקומוניסטית ואז לנשיא המדינה, רבים ראו בו רפורמטור, שעומד להפוך את סין למין ״סינגפור גדולה״. זה לא קרה. שי הפך את סין לפחות חופשית והרבה יותר טוטליטרית, עם סגנון שלטון המזכיר את מאו דזה-דונג. ההתערבות הממשלתית בכלכלה תחת שי גדלה, וחברות פרטיות נדחקו הצידה לטובת מיזמים ממשלתיים.
מה אנחנו יכולים ללמוד מהטעויות שמשקיפים עשו אז, ב-2013? ההערכות שלהם היו מבוססות על ההיסטוריה של שי וההתנהלות שלו עד שנכנס לתפקיד. הם ראו פוליטיקאי שמרן, מושל לשעבר של אחד ממרכזי העסקים והתעשייה של סין – פוג׳יין – נכנס לתפקיד המזכיר הכללי בשעה של משבר ארגוני עמוק במפלגה הקומוניסטית. בהחלט היה הגיוני לחשוב שהמפלגה נושמת את נשימותיה האחרונות ושי ג׳ינפינג, הילד שחווה על בשרו את ההתעללות של המפלגה, יהיה זה שיחסל אותה.
מה שהם לא ציפו – וגם רבים בתוך המפלגה הקומוניסטית לא ציפו לכך – היה ששי ג׳ינפינג יהפוך בבת אחת מפוליטיקאי שמרן למחולל של מהפכה חדשה במפלגה. שי ג׳ינפינג ביער את נגע השחיתות במפלגה, הנחיל בה משמעת חדשה והחזיר אותה להיות מוקד הכוח של סין. שי ג׳ינפינג היה מוכר כפוליטיקאי שלא מנסה ״לטלטל את הספינה״ והנה – הוא ממש הפך אותה.
היום יש פוליטיקאי חדש שרבים נושאים אליו עיניים כבשורה של דמוקרטיה ושלום. הוא, בניגוד לשי, מציג היסטוריה מעורבת: קיצוניות שהתמתנה, לכאורה. אבל כמו שי, יכול להיות שהוא רק ממתין בסבלנות לרגע שלו לפרוץ: אחמד חוסיין א-שרע, המוכר גם כאבו מוחמד אל-ג׳ולאני.
בניתוח היום אני רוצה לקחת אתכם במסלול של שי ולהדגים תכונה חשובה בבני-אדם שאנחנו לעיתים שוכחים: סבלנות. לבני-אדם, חלקם לפחות, יש סבלנות, סבלנות שיכולה להימתח על פני שנים ואף עשורים. סבלנות נותנת לבני-אדם לתכנן ולבצע אסטרטגיות מורכבות לשם מימוש יעדים רחוקים. אלו דברים שכולנו יודעים, אך לעיתים לא מפנימים. בניתוח היום אני רוצה להראות מהן המשמעויות של סבלנות לאל-ג׳ולאני ואיך ישראל צריכה להתמודד איתו.
מהפקיד האפור לקיסר האדום
ביחס לעמדה בה שי נמצא היום, אפשר להגיד שהוא כמעט צמח מן הצללים. כשנבחר למזכיר הכללי של המפלגה הקומוניסטית ב-2012, מעטים צפו שיהפוך לשליט החזק ביותר בסין מאז מאו. רק כמה שנים קודם, הוא נראה כפקיד מפלגתי “אפור” – אחד שעלה לאט בסולם הדרגות בלי לטלטל את הספינה, פוליטיקאי שמשתדל לעשות מה שאומרים לו.
הרקע שלו לא היה צנוע, אך גם לא קבע מראש לאן יגיע. שי נולד ב-1953 בבייג׳ינג למשפחה מיוחסת. הוא היה אחד ״הנסיכים” – דור ההמשך של מייסדי המפלגה הקומוניסטית. אביו, שי זונגשון, היה מבכירי המהפכנים וידיד אישי של דנג שיאופינג. במשך תקופה קצרה חי שי הצעיר חיי נוחות בבירה. אבל הכול השתנה כשאביו נפל קורבן למאבקי כוחות בתוך המפלגה. הוא נכלא במהלך המהפכה התרבותית של 1966 וג׳ינפינג ומשפחתו איבדו את המותרות מהן נהנו.
ב-1968, כמו מיליוני בני נוער אחרים, נשלח שי לעבוד בכפרים הנידחים של סין. המעבר החד מהחיים במתחם האליטה למגורי בוץ חשף אותו למציאות קשה ושוחקת. חברים רבים שלו, ילדי בכירים גם הם, התרחקו מהממסד או נמלטו לאקדמיה ולחו״ל. לעומתם, שי בחר לשוב למפלגה הקומוניסטית.
הוא התקבל למפלגה ב-1974, לאחר מספר ניסיונות כושלים. כשדנג שיאופינג חזר להנהגה ב-1976, האב – שי זונגשון – זכה לעדנה פוליטית ומונה למושל גוואנגדונג. שי הצעיר גויס לצבא, אך במקום להישאר קרוב לצמרת בבייג׳ינג, ביקש לעבור למחוזות רחוקים. הוא רצה לבנות את עצמו “מלמטה למעלה”. ב-25 השנים הבאות שירת כמזכיר המפלגה ומושל במחוזות שונים. סגנון העבודה שלו התאפיין בצניעות, ריחוק מסגנון חיים ראוותני, ומלחמה בשחיתות ברמה המקומית.
יש מעריכים שכאשר שי ג׳ינפינג נבחר למזכיר הכללי של המפלגה הקומוניסטית ב-2012, הוא נבחר משום שנתפס כ״פשרה״ בין המחנות היריבים של המפלגה באותו זמן. שי נתפס כפוליטיקאי מתון שלא יפגע באף מחנה ולא ינסה לערער את המערכת. אבל המערכת כבר הייתה מעורערת, ושי התכוון לייצב אותה, תוך שהוא מרכז כוח בעצמו.
ב-2012 נראה שהמפלגה הקומוניסטית של סין נכנסת לשלב הסופני שלה, כמו המפלגה הקומוניסטית של רוסיה. השגשוג הכלכלי של 30 השנים הקודמות הביא לשחיתות חסרת תקדים. חברי מפלגה העשירו את עצמם באמצעות תיווך עסקאות בין הממשלה וחברות פרטיות, או ״מתנות״ שעסקים נאלצו לתת כדי לפעול בסין. במקאו נמצאו כמויות גדולות של כסף וזהב בקירות ביתו של חבר מפלגה. נוצרה תחושה שהמפלגה מתפוררת מבפנים ומאבדת את הלגיטימיות שלה בעיני העם, שהופך מתוסכל מהשחיתות הפקידותית.
שי שינה זאת. מאז 2012 המפלגה נמצאת בקמפיין נגד שחיתות שלא הפסיק עד היום, והביא למעצרם או הדחתם של מעל שני מיליון חברי מפלגה. מעבר לשחיתות, החינוך האידיאולוגי של חברי מפלגה חזר להיות מודגש, והאידיאולוגיה הקומוניסטית החלה לשוב גם לחברה הכללית, למשל בדמות מבחני סינון באקדמיה. ״על הדרך״ קמפיין השחיתות הזה החליש את המחנות השונים של המפלגה ועזר לשי לגבש מחנה חדש סביבו. המפלגה הקומוניסטית שבה משפת התהום, ריכוזית יותר ואידיאולוגית יותר.
ההתמרה של אל-ג’ולאני
שי ג׳ינפינג המתין עד הרגע שיהיה בקודקוד הכוח של המפלגה הקומוניסטית, לפני שפנה לשנות את המפלגה. הוא היה יכול לפעול אחרת. בו שילאי, היריב שלו, היה פוליטיקאי צבעוני שהזכיר בהתנהלות שלו את מאו – ובו מעולם לא התקרב לקודקוד. כלומר שי היה יכול לבחור דרך התנהלות אחרת. הוא העדיף לשמור על סבלנות.
אל-ג׳ולאני, מנהיג HTS, מציג לדעתי מקרה שני של סבלנות. לכאורה אדם שהפך מג׳יהדיסט אלים למנהיג פרגמטי ומתון. בימים הראשונים אחרי כיבוש חלב, הממשל האזרחי של HTS פיזר 65,000 כיכרות לחם בעיר במבצע שכונה “יחד אנחנו חוזרים”. אחרי נפילת אסד, הוא הצהיר שארגונו אינו מאיים על המערב. הוא מדבר על סובלנות דתית ומתנגד לכפיית דת. הוא הבטיח הגנה לקהילות הנוצריות ולפולחן הדתי שלהן. כל זה נראה כמו שינוי דרמטי ממי שהיה פעם מנהיג ג’יהדיסטי קיצוני. האמנם?
אני חושב שאל-ג׳ולאני נמצא במצב פוליטי – גם פנימית וגם בינלאומית – בו הוא לא יכול להיות משהו חוץ ממתון. באם המצב הפוליטי הזה ישתנה, כלל לא בטוח שהמתינות תשאר. השיקול המוביל הוא שיקול של כוח. מה יקרה אחרי שישיג מספיק כוח – זו שאלה שלא ניתן לענות עליה בוודאות.
אפשר לטעון שהשינוי נראה אמין יותר אם לוקחים בחשבון גם את השלטון של HTS באידליב, לפני נפילת אסד. הארגון שלט מספר שנים במובלעת המורדים, מנהל משהו דומה מאוד למדינה, עם ממשלה, חוקים ואפילו מסמכים מזהים. באידליב הארגון הראה סובלנות דתית למיעוטים והשתדל למתן גורמים שמרנים, מסיבות פוליטיות. אותם גורמים רצו מדיניות דתית נוקשה באידליב. הארגון, HTS, רצה להימנע מביקורת בינלאומית שתפגע בסיוע לאידליב ולהימנע ממדיניות דתית שעלולה לצייר אותו מחדש כארגון סלפי קיצוני.
השיקול הפוליטי הוא חשוב כאן. HTS היה במצב שדרש ממנו לבחור: להחיל את השריעה בכוח ולהסתכן בהתקוממות של חלק מהחברה באידליב, מה שהיה מחליש את הארגון ואולי עוזר לקואליציה של אסד לכבוש מחדש את המחוז. או לנסות ולאזן בין הגורמים השונים בחברה באידליב כדי למנוע התקוממות. זה לא משנה מה הארגון חושב על מיעוטים דתיים, המלחמה נגד אסד דרשה סובלנות.
היום המצב של HTS וחוסיין א-שרע (אל-ג׳ולאני) לא מאוד שונה. אם הוא ינסה להחיל משטר דתי נוסח הטליבאן, או כמו זה שהיה בערב הסעודית עד מוחמד בן-סלמן, הוא יאבד את הסיכוי לנרמל את עצמו ואת השלטון של HTS במערב. והוא צריך את הנרמול הזה. כי בלי הנרמול הזה הארגון ימשיך להיות תחת סנקציות משמעותיות, שיתוף הפעולה הבינלאומי האפשרי בינו לעולם יהיה מוגבל, והוא יהיה תלוי במספר קטן של מדינות לסיוע – בראש ובראשונה טורקיה וקטאר. ואני לא חושב שהוא רוצה להיות תלוי רק בטורקיה וקטאר.
לדעתי זו טעות לראות את אל-ג׳ולאני כבובה טורקית. לא דווקא בגלל העבר בין HTS וטורקיה, אלא יותר בגלל ההיגיון הפוליטי של המצב החדש של אל-ג׳ולאני. נניח ש-HTS היה פרוקסי טורקי. עכשיו הארגון שולט בדמשק ומתרחב לאט לכל סוריה. אל-ג׳ולאני יכול עכשיו: להמשיך ולסחוב את יחסי הפרוקסי עם אנקרה גם לארמון הנשיאות בדמשק. או שהוא יכול לנסות ולהשתחרר מאנקרה. למה שלא ינסה את האפשרות השנייה? חיבה אישית לארדואן?
אם אל-ג׳ולאני רוצה לבנות את סוריה, אם הוא רוצה לבסס את הארגון שלו ככוח הפוליטי המוביל במדינה, אם הוא רוצה אוטונומיה מאנקרה – אז נרמול היחסים עם המערב היא דרך טובה להשיג זאת. לא על חשבון היחסים עם טורקיה, אלא בנוסף. הוא לא יהיה השליט הסורי הראשון לנסות לגוון את הקשרים שלו כדרך לשמור על עצמו.
משפחת אסד שמרה על עצמה באמצעות תמרון של שחקנים יריבים: שומרת על יחסים טובים עם הרוסים בעודה מנהלת מגעים עם האמריקנים והישראלים. מי זוכר שסוריה השתתפה במלחמת המפרץ הראשונה נגד סדאם ולצד האמריקנים? מלחמת האזרחים שפרצה ב-2011 חיסלה את המודל הזה ופגעה בגמישות האסטרטגית של האסדים, מה שהביא לבסוף לאובדנם בדצמבר 2024.
היום אל-ג׳ולאני מציג תדמית מתונה כלפי העולם, אך אפשר לטעון שהתדמית הזו מתמקדת בדברים שאינם חשובים להישרדות הפוליטית שלו. עצי חג מולד הם לא מה שיביא לנפילת HTS. אבל הפגנות כן. וכאן ההתנהלות אינה דמוקרטית או סובלנית.
באידליב HTS לא אחת פעל בכוח נגד גורמי אופוזיציה ומפגינים. בתחילת 2024 פרצו מחאות נגד אל-ג׳ולאני וקראו להדחתו. המחאות התחילו אחרי שהושבה גופתו של פעיל אופוזיציה שנעצר ע״י HTS. על הגופה התגלו סימני עינויים. התגובה של הארגון היה ניסיון אלים לפזר את ההפגנות, יחד עם מספר מחוות למפגינים, כמו חנינה כללית למספר אסירים והקמת מערך ביטחון פנים חדש. אבל אל-ג׳ולאני נותר במקומו.
עכשיו אחרי ההשתלטות על דמשק ונפילת אסד אל-ג׳ולאני מעריך שיקח 4 שנים בשביל לארגן בחירות במדינה. מי ישלוט בה עד אז? מה יהיו הסמכויות שלו? לפי HTS הדבר יוחלט בכנס, שיתניע דיאלוג לאומי סורי. אבל מאז שהכנס הוכרז בדצמבר, תאריך לכנס עדיין לא נקבע. מי בינתיים ישלוט? HTS. כמה נוח.
מה על ישראל לעשות?
הסיבה היחידה שאנחנו דנים האם אל-ג׳ולאני ו-HTS באמת התמתנו או לא, היא ההשלכות האסטרטגיות לישראל. אם יש ממשלה דמוקרטית, לא-עוינת, בדמשק – הרי שזו סיבה לפתוח שמפניות. אבל אם האיום מאסד ואיראן הוחלף באיום ג׳יהדיסטי – הרי שעברנו מן הפח אל הפחת.
לכאורה זו סוגיה של ניהול סיכונים: או שאל-ג׳ולאני כנה או שיש לו סבלנות. מדינת ישראל, לא יכולה להכריע, חייבת לעבוד עם התרחיש שהוא בעל סבלנות. במקרה כזה היא חייבת להרוס את היכולות האסטרטגיות שנותרו מצבא אסד וליצור חיץ שיפריד בינה ובין הג׳יהדיסטים. זה כבר מה שהיא עושה היום בזירת הצפון. זו אסטרטגיה הגיונית, אך כמו כל דבר שישראל עושה זו אסטרטגיה שנעשת בצורה מגושמת, ללא ראייה ארוכת טווח ותוך התמקדות בהיבט אחד ויחיד – ההיבט הצבאי.
אני לא מתכוון לטעון שיכול להיות שישראל טועה ואל-ג׳ולאני באמת רוצה להקים מדינה סורית דמוקרטית, חופשית ואוהבת שלום. זו הנחה מסוכנת, אם היא תתגלה כשגויה, ובכל מקרה נטל ההוכחה עליו. אני רוצה לטעון שהאסטרטגיה הישראלית הנוכחית מול שחקן סבלני כמו אל-ג׳ולאני כנראה תכשל. היא תכשל מפני שהיא לא פועלת בזירה שהכי חשובה לאל-ג׳ולאני – הזירה הדיפלומטית. וזו הזירה החשובה.
משום שכרגע, אל-ג׳ולאני ו-HTS מציגים תדמית של מתינות ופתיחות שמושכת את המערב לשקול לנרמל אותם. ארה״ב כבר הסירה את הפרס הכספי על ראשו של אל-ג׳ולאני. בריטניה שוקלת להסיר את HTS מרשימת ארגוני הטרור. אם המגמה הזו תימשך, הסנקציות על סוריה יוסרו, הכלכלה תשוקם, ולדמשק יהיו משאבים חדשים להתעצמות צבאית. לישראל אולי יהיה חיץ, אך הוא יהיה מול מדינה סורית משתקמת.
אז מה עושים? האסטרטגיה הישראלית צריכה להישען על שלוש רגליים: יישום החלטה 2254 כתנאי להכרה בממשלה בדמשק והסרה של סנקציות. שיתוף פעולה והגנה על מיעוטים, כולל העלוואים, לאור החלטה 2254. והסרת מכשולים למדינות המפרץ להיכנס לסוריה כדי להתחרות עם טורקיה על השפעה. בואו נפרט על כל רגל.
מהי החלטה 2254? החלטה 2254 של מועצת הביטחון (הועברה ב-2015) מגדירה מתווה ברור לסיום מלחמת האזרחים בסוריה: ממשלת מעבר כלל-סורית, חוקה חדשה, ובחירות חופשיות תחת פיקוח האו”ם תוך 18 חודשים מרגע ניסוח החוקה. ההחלטה בפירוש מציינת שממשלת המעבר צריכה להיות לא מגזרית וכוללת (סעיף 4), כלומר לתת ייצוג הולם למיעוטים במדינה, ולא רק כתפאורה.
הממשלה הזמנית של HTS היא אפילו לא שלב א׳ בהחלטה. וישראל צריכה להזכיר זאת לעולם. בכל פגישה של בכירים ישראלים עם מקביליהם מחו״ל, יישום החלטה 2254 חייב להיות באג׳נדה. התעקשות על יישום ההחלטה תפעיל לחץ על אל-ג׳ולאני לוותר על חלק מכוחו הפוליטי, ויכולה לעצור את הנרמול של HTS עד ליישום המלא של החלטת מועצת הביטחון.
יישום מלא משמעותו ממשלה עם ייצוג הולם למיעוטים. ישראל צריכה לבנות ערוצי תקשורת עם המיעוטים השונים במדינה, כולל העלוואים, ולוודא יחד איתם שהם אינם נדחקים הצידה בלהט המערבי לנרמל את היחסים עם דמשק. ישראל יכולה לעשות זאת למשל באמצעות ארגון משלחות של נציגי קבוצות מיעוט לקונגרס האמריקני, או הפרלמנט בבריטניה.
למה שלישראל יהיה אכפת ממעמד המיעוטים בממשלת המעבר הסורית? כי ממשלה סורית בה למיעוטים יש השפעה, היא ממשלה פחות מסוכנת לנו. בממשלה כזו לכורדים ולדרוזים יש השפעה, וגורמים סונים קיצונים יתקשו לפעול. כמובן, הנוכחות של מיעוטים לא מבטיחה שממשלת המעבר תהיה אוהבת ישראל. אבל לפחות ירושלים תוכל להשפיע על דמשק באמצעים נוספים חוץ מאמצעים צבאיים.
אז שתי הרגליים הראשונות בעצם חותרות תחת המעמד של הממשלה הזמנית של ה-HTS. המטרה היא לעצור את נרמול היחסים בין המערב והממשלה הזמנית, ולמנוע מצב בו גם HTS שולטת בסוריה וגם מוסרות מלוא הסנקציות מהמדינה. עם זאת, וכאן באה הרגל השלישית, ישראל צריכה להסכים להסרה מוגבלת של מספר סנקציות, משום הבעיה הטורקית.
כשאנחנו, ישראל, מבודדים את HTS מן המערב, אנחנו בהכרח דוחפים אותו לעבר טורקיה. אנקרה כבר הביעה עניין בבנייה מחדש של הצבא הסורי וכנראה תגדיל את הסיוע ההומניטרי והכלכלי לדמשק. כל עוד יש סנקציות מלאות על סוריה, גורמים מערביים או ידידותיים למערב יתקשו להתחרות בהשפעה הטורקית. אז מה עושים? הסרה חלקית וממוקדת של סנקציות, בשביל לתת למדינות המפרץ להיכנס.
הרעיון הוא לאפשר לאיחוד האמירויות וערב הסעודית להשתמש בכוח הכלכלי שלהן כדי להתחרות על השפעה מול אנקרה. הדרך לעשות זאת הוא באמצעות פטור אמריקני למדינות הללו מסנקציות בתחומים כמו השקעה בתשתיות, הלוואות לעסקים, משלוח של ציוד רפואי ומזון ועוד. ישראל יכולה לעשות זאת באמצעות לובי בממשל טראמפ.
האם האסטרטגיה הזו הוגנת לעם הסורי? אזרחי סוריה רוצים לשקם את חייהם אחרי יותר מעשור של מלחמת אזרחים נוראית והנה ישראל באה ומנסה לעצור כל הסרה של סנקציות עליהם. האם אסטרטגיה כזו לא תעודד עוינות בקרב הסורים, מה שרק יגדיל את הסיכוי שסוריה תחזור להילחם בנו בעתיד הלא רחוק? אני לא חושב, משתי סיבות.
ראשית, אין כאן ניסיון לשמור על סנקציות לשם השמירה על סנקציות. המטרה היא למנוע מצב שבו סוריה נשלטת ע״י ארגון ג׳יהאד ויש הסרה של סנקציות. העם הסורי צריך לוודא שהמדינה שלו לא נחטפת, והיא עוברת תהליך דמוקרטי סדור. כלומר, אנחנו – ישראל – דווקא עוזרים להם.
שנית, ישראל צריכה להצהיר שהיא תהיה מוכנה להכיר בממשלה הנבחרת של סוריה, בתנאי כמובן שזו תהיה הכרה הדדית. היא אף תהיה מוכנה לנהל משא ומתן ישיר עם הממשלה הנבחרת על הסכם שלום. זה יראה שישראל אכן כנה בהתעקשות שלה על החלטה 2254, ויכול להכין את השטח לפריצת דרך דיפלומטית מול סוריה.
אפשר לשאול האם אין כאן הנחה סמויה שהממשלה הנבחרת לא תהיה איסלמיסטית בעצמה. שאלה טובה. אם העם הסורי בסוף יחליט לבחור מפלגות שמחויבות לאיסלאם פוליטי, להחלת השריעה ועמדה עוינת לישראל – זו החלטתו של העם הסורי. וגם את ההחלטה הזו ישראל תכבד. היא תכבד באמצעות ביצור של החיץ והבהרה שכל ניסיון של דמשק להשיג נשק להשמדה המונית יענה במלחמה. לעם הסורי מגיע סיכוי לבחור את מנהיגיו. ומגיע לו לשאת בתוצאות של בחירתו, תהיה אשר תהיה.
סיכום
המקרה של שי ג’ינפינג מזכיר לנו שלבני-אדם יש סבלנות, סבלנות שיכולה להימשך שנים. הם מסוגלים להציג דמות מתונה ומאופקת לאורך שנים עד שיגיע הרגע המתאים לפעול. במקרה של אל-ג’ולאני בסוריה, ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה להניח שהמתינות שלו כנה. אבל התמקדות במימד הצבאי בלבד אינה מספיקה. עליה לפתח אסטרטגיה משולבת: דרישה ליישום החלטה 2254 של האו”ם כתנאי להכרה בינלאומית, הגנה על זכויות המיעוטים, והסרה מבוקרת של סנקציות שתאפשר למדינות המפרץ להתחרות בהשפעה הטורקית בסוריה.
