תקציר
- לאחרונה, דונלד טראמפ שב והצית את הדיון על חשיבות גרינלנד כשטען שהאי הכרחי לביטחון ארה”ב. הדבר עורר תגובות נזעמות בדנמרק וגרינלנד, כאשר בתגובה הודיעה דנמרק על השקעה משמעותית בביטחון האי.
- גרינלנד ממוקמת בנקודה קריטית בין האוקיינוס הארקטי והאטלנטי, ומהווה חלק ממעבר ימי חשוב המכונה (GIUK). המיקום הופך את האי לחיוני בניטור תנועת צוללות רוסיות והתרעה מפני שיגור טילים לעבר צפון אמריקה. בנוסף, האי עשיר במשאבי טבע, כולל מתכות נדירות החיוניות לתעשיות מתקדמות.
- בשנים האחרונות, רוסיה וסין מגבירות את נוכחותן באזור הקוטב הצפוני. רוסיה משקמת בסיסים צבאיים ומציבה מערכות נשק מתקדמות, בעוד סין מנסה לבסס אחיזה בגרינלנד באמצעות השקעות כלכליות ותשתיות מחקר. שיתוף הפעולה המתהדק בין שתי המדינות באזור מדאיג את המערב.
- המענה המערבי לאתגרים אלו סובל ממגבלות משמעותיות, כולל פער עצום בשוברות קרח מול רוסיה ומחסור במערכות ניטור ומעקב בגרינלנד. ייתכן שהאמירות של טראמפ נועדו לדרבן את דנמרק להגביר את השקעותיה בהגנת האי, כפי שאכן קרה עם ההכרזה על תכנית השקעה של 1.5 מיליארד דולר הכוללת רכש ספינות סיור, כטב”מים ושדרוג תשתיות צבאיות.
להורדת הפרק – קישור.
להורדת עותק pdf – קישור.
מבוא
לפני 5 שנים, באוגוסט 2019, ה-WSJ דיווח שהנשיא דונלד טראמפ שוקל לקנות את גרינלנד. הדיווח, שהפתיע רבים, תפס גם הגרינלנדים והדנים בהפתעה. התגובות בדנמרק וגרינלנד לידיעה נעו בין אמירות דיפלומטיות ״גרינלנד לא למכירה״ ועד זעם כלפי טראמפ והממשל האמריקני. ראש ממשלת דנמרק פרדריקסן קראה לעצם הדיון על רכישת גרינלנד ״אבסורדי״. טראמפ כנראה לא אהב את האמירה. בתגובה לאמירה טראמפ ביטל פגישה מתוכננת עם פרדריקסן, והאירוע הפך לעוד סערה דיפלומטית בכהונתו.
לאחרונה, שב טראמפ והצית מחדש את הדיון על האי כשאמר כי “שליטה אמריקנית בגרינלנד היא הכרחית לביטחון ארה״ב”. שוב האמירה זכתה לתגובות נזעמות בדנמרק וגרינלנד. ראש ממשלת גרינלנד הצהיר בתגובה: ״גרינלנד היא שלנו. איננו למכירה ולעולם לא נהיה למכירה״. ממשלת דנמרק בתגובה לטראמפ מיהרה להודיע על השקעה חדשה בביטחון האי, צעד שנתפס ע״י אחדים כסימן לפחד של הדנים שמא דונלד טראמפ באמת ינסה לקחת את גרינלנד – בכוח אם צריך.
למה טראמפ כל כך מתעניין באי, שרובו שממה קפואה?
גרינלנד נמצאת בין האוקיינוס הארקטי והאוקיינוס האטלנטי, משמשת מעין ״שומר סף״ בין האוקיינוסים. באוקיינוס הארקטי נמצאים בסיסי צוללות הגרעין של רוסיה. באוקיינוס האטלנטי נמצא החוף המזרחי של ארה״ב. קל להבין למה נשיא אמריקני ירצה שליטה על אי שהוא המחסום הגיאוגרפי האחרון בין צוללת רוסית וניו-יורק.
מעבר לאיום הרוסי, גרינלנד היא גם תחנה חשובה בין אירופה וצפון אמריקה. במהלך מלחמת העולם השנייה האי שימש כתחנת ביניים עבור מטוסים של בעלות הברית. היום נתיבי טיסה טרנס-אטלנטים עוברים מעל האי או בקרבתו. כוח עוין שישלוט בגרינלנד יוכל לנתק את ארה״ב מיבשת אירופה, באמצעות יירוט ספינות ומטוסים. עוד סיבה למה ארה״ב תרצה את האי, או לכל הפחות תרצה להבטיח שאין כוח עוין ששולט עליו.
המציאות הגיאו-אסטרטגית הזו, החשיבות של גרינלנד לביטחון ארה״ב, הביאה את וושינגטון לא אחת לנסות ולקנות את האי. הניסיון האחרון היה ב-1946, כשממשל טרומן הציע לדנמרק 100 מיליון דולר עבור האי. השיקול של הממשל היה ביטחוני: הוא ראה את האי כחיוני לביטחון הלאומי האמריקני. כבר היו בו בסיסים אמריקנים, שהוקמו במהלך מלחמת העולם השנייה. הממשל רצה להבטיח שהם ישארו. הדנים דחו את הצעת הרכישה ואף ניסו להיפטר מהבסיסים. הם לא הצליחו. במשא מתן שהתפתח האמריקנים הצליחו לשמור את נוכחותם בגרינלנד, גם אם לא לרכוש אותה. הנוכחות האמריקנית הוסדרה בהסכם שנחתם בין המדינות ב-1951.
מאז ועד היום גרינלנד היא חלק חיוני במערך ההגנה של צפון אמריקה, משמשת לפיקוח אחר תנועת צוללות רוסיות והתרעה מפני שיגור טילים לצפון אמריקה. אז מה קרה שדונלד טראמפ, 70 שנה אחרי ממשל טרומן, מעוניין לרכוש אותו? התשובה אולי נעוצה באיום הגובר לארה״ב בקוטב הצפוני.
גם רוסיה וגם סין מגדילות את הנוכחות שלהן באזור. רוסיה מרחיבה את נוכחותה הצבאית בקוטב הצפוני, משקמת בסיסים צבאיים ישנים ומציבה בהם מערכות נשק מתקדמות, כולל טילים היפרסוניים. היא גם בנתה, לפחות עד המלחמה באוקראינה, תשתיות אזרחיות שנועדו לסחר ארקטי, סחר ימי דרך הקוטב הצפוני. במקביל, סין, למרות המרחק הגיאוגרפי מהאזור, הכריזה על עצמה כ”מדינה כמעט-ארקטית” ומנסה לבסס אחיזה בגרינלנד באמצעות השקעות, במיוחד בתחום כריית משאבים והקמת תשתיות מחקר.
ובעוד סין ורוסיה מתחזקות, המערב מפגר מאחור. סין מפעילה צי של שלוש שוברות קרח ורביעית בדרך, בעוד ארה”ב מתקשה להשלים את בניית שוברת הקרח הראשונה שלה מזה 50 שנה. לרוסיה יש כיום מעל 40. דנמרק, האחראית על ביטחון גרינלנד, מחזיקה כוח של 65 חיילים בלבד באי, ורק לאחרונה הכריזה על תכנית להגדלת הנוכחות הצבאית באי – בעקבות האמירה של טראמפ. היום האי גרינלנד חסר את מערכות המעקב הנחוצות כדי לנטר פעילות עוינת ואת התשתיות לתמוך בהקרנת כוח עמוק אל תוך הקוטב הצפוני. זו בעיה, שעלולה להפוך חמורה מאוד לביטחון ארה״ב.
בניתוח היום נכיר את התחרות הגוברת על הקוטב הצפוני ואת החשיבות של גרינלנד בה. נראה מה עושים הסינים והרוסים בגג העולם, ומדוע המערב כרגע מתקשה להתמודד. יתכן שדונלד טראמפ פשוט רוצה להפחיד את הדנים לפעולה.
החשיבות הגיאו-אסטרטגית של גרינלנד
גרינלנד היא האי הגדול בעולם, משתרעת על פני שטח הגדול פי 50 מדנמרק. מעבר לגודלה העצום, חשיבותה האסטרטגית נובעת ממיקומה הייחודי בין שני אוקיינוסים – הארקטי והאטלנטי. המיקום הופך אותה ל-״שער” בין הבסיסים הימיים של רוסיה לבין החוף המזרחי של ארה״ב.
אם לנסות ולאפיין את השער הזה טוב יותר, גרינלנד היא חלק ממעבר ימי הנמתח בינה, איסלנד ובריטניה ומוכר כ-GIUK (Greenland-Iceland-UK Gap) (אנחנו נקרא לו מטעמי נוחות בא״ג). המעבר מחבר את האוקיינוס הארקטי לאטלנטי. גרינלנד היא האגף המערבי של המעבר, ומאפשרת פיקוח על תנועת כלי שיט וצוללות.
בזמן שבא״ג תמיד היה קיים, החשיבות האסטרטגית שלו גדלה עם השנים. בתחילת שנות החמישים של המאה ה-20, גרינלנד והמעבר נתפסו כ”אגף טקטי” של החזית המרכזית ביבשת אירופה מול הסובייטים. השינוי בחשיבה על האזור התרחש ב-1967, עם כניסתן לשירות של צוללות ה-Yankee הסובייטיות. הצוללות, מצוידות בטילים בליסטיים, יכלו לשגר נשק גרעיני מעומק האוקיינוס האטלנטי לעבר ערים אמריקניות. התעורר צורך דחוף לנטר את תנועת הצוללות הרוסיות ואם צריך – גם לחסום אותן.
נאט״ו יצאה בשורה של צעדים לחיזוק יכולות הניטור באזור. הוקם כוח ימי קבוע (STANAVFORLANT) שסייר במעברף ופותח מערך מתוחכם של חיישנים תת-ימיים (מערכת SOSUS) לניטור תנועת צוללות. במקביל, בסיס פיטופיק (Pituffik) בצפון גרינלנד הפך מתחנת רדיו ומזג אוויר למרכז התרעה מפני טילים בליסטיים ותחנת שליטה בלוויינים צבאיים. כך ארה״ב הייתה יכולה לנטר טוב יותר שיגורים מצוללות בקוטב הצפוני בפרט, ושיגורים מבריה״מ בכלל.
לאורך המלחמה הקרה גרינלנד הייתה מרכיב חיוני בהגנה על צפון אמריקה ועל נאט״ו. גם אחרי נפילת בריה״מ ארה״ב שמרה על הנכסים הצבאיים שלה באי. בסיס פיטופיק ממשיך להיות חלק קריטי ממערך ההגנה האמריקני. והחשיבות שלו ושל גרינלנד שוב גדלים לנוכח ההתעצמות של סין ורוסיה בקוטב הצפוני.
האתגר הרוסי-סיני בקוטב הצפוני
רוסיה בעשור האחרון מגדילה את נוכחותה בקוטב הצפוני, נוכחות שכוללת גם התעצמות צבאית וגם בניית תשתיות אזרחיות באזור הקוטב. כדי להבין את המניע לגידול הזה, צריך להכיר את ״הנתיב הצפוני״ – מסלול שיט לאורך החוף הצפוני של רוסיה, שמוסקבה מצפה שיהפוך מאוד פעיל בשנים הבאות.
הנתיב הצפוני (Northern Sea Route) הוא נתיב שיט המשתרע לאורך כ-5,600 קילומטרים בים הארקטי, ממצר קארה במערב ועד מצר ברינג במזרח. הנתיב חוצה ארבעה ימים ארקטיים ולאורכו שישה נמלים מרכזיים. בהשוואה לנתיב המסורתי דרך תעלת סואץ, הנתיב הצפוני מקצר משמעותית את הדרך בין אסיה לאירופה. למשל, המסע מיוקוהמה שביפן לרוטרדם שבהולנד מתקצר מ-22 ימים דרך סואץ ל-10 ימים בלבד דרך הנתיב הצפוני.
שינויי האקלים הופכים את הנתיב הצפוני לאטרקטיבי יותר משנה לשנה. בעוד שבעבר היה הנתיב פנוי מקרח רק כחודשיים בשנה, ב-2021 נרשם שיא של 88 ימי שיט רצופים ללא צורך בשוברות קרח. רוסיה נערכת לעתיד שבו הנתיב יהיה פנוי כשליש מן השנה. ב-2019 הודיעה על כוונתה להשקיע כ-700 מיליארד רובל בפיתוח הנתיב, כולל הקמת צי חדש של שוברות קרח גרעיניות ושדרוג תשתיות לאורך החוף הארקטי. ומוסקבה לא בונה רק תשתיות אזרחיות בקוטב הצפוני.
בעשור האחרון רוסיה שיקמה 13 בסיסי חיל אוויר לאורך החוף הצפוני, כולל בסיסים באיי הקוטב. בבסיסים אלה הוצבו מערכות הגנה אווירית מתקדמות מסוג Bastion-P ו-Pantsir-S1, היוצרות מעטפת הגנה רב-שכבתית. במקביל, הצי הצפוני הרוסי, הממוקם בחצי האי קולה, עבר מודרניזציה מקיפה הכוללת צוללות גרעיניות חדשות וספינות מותאמות לפעולה בקרח. עם ההתעצמות הצבאית הזו, מוסקבה תוכל לאכוף את הריבונות שלה לאורך הנתיב הצפוני ואף להקרין כוח על מדינות ארקטיות אחרות – כמו קנדה, נורווגיה, איסלנד או – גרינלנד, השייכת לדנמרק.
ורוסיה אינה היחידה שמגדילה את נוכחותה בקוטב הצפוני.
בשנת 2017 סין הכריזה על יוזמת “דרך המשי הקוטבית” – הרחבה של יוזמת החגורה והדרך לאזור הארקטי. במסמך מדיניות רשמי, סין הגדירה את עצמה כ”מדינה כמעט-קוטבית” והציבה לעצמה ארבע מטרות מרכזיות בקוטב הצפוני: הבנה וחקר האזור, הגנה על הסביבה, פיתוח משאבי האזור, והשתתפות בממשל הארקטי. מאז ועד היום דריסת הרגל הסינית גדלה ומעמיקה.
הנוכחות הסינית בנויה ממספר רבדים. ברובד הכלכלי, סין משקיעה בפיתוח נתיבי שיט חדשים ובפרויקטי אנרגיה, מבקשת להפיק נפט וגז טבעי שנחשפים עם המסת הקרח. העניין הסיני במשאבי האנרגיה של הקוטב הצפוני גם משמש כבסיס לשיתוף פעולה רוסי-סיני באזור. עם היציאה של חברות מערביות מרוסיה ב-2022, סין הפכה למקור חשוב של הון לפרויקטים רוסים בתחום האנרגיה באזור. לדוגמה, פרויקט הגט״ן בחצי האי ימאל בצפון סיביר.
ברובד הצבאי, סין משתפת פעולה עם רוסיה בתרגילי אוויר וים באזור הקוטב. ביולי 2024 מפציצים רוסים וסינים ביצעו סיור משותף מול החוף של אלסקה, לראשונה בהיסטוריה. בספטמבר הציים של שתי המדינות ביצעו סיורים משותפים באוקיינוס הארקטי. התרגילים הללו נותנים ניסיון לצי הסיני בפעולה באזור.
ברובד המדעי, סין מקיימת פעילות מחקרית נרחבת. היא מפעילה שתי תחנות מחקר ובנתה צי של ארבע ספינות מחקר קוטביות. הפעילות המדעית, המתמקדת בחקר הקרח, האוקיינוס ומיפוי קרקעית הים, יכולה לשרת גם מטרות אסטרטגיות. למשל, המיפוי המפורט של קרקעית האוקיינוס הארקטי חיוני לניווט צוללות. בדומה, תחנות המחקר יכולות לשמש גם לניטור תנועת כלי שיט וצוללות. בסוף 2024 הודיעה סין על כוונתה לשלוח צוללת מאוישת לקרקעית האוקיינוס הארקטי – דבר שיכול לעזור לה ללמוד טוב יותר כיצד להפעיל צוללות בסביבה זו.
באופן טבעי, גרינלנד היא אחד המוקדים של הפעילות הסינית בקוטב הצפוני. גם משום המיקום שלה וגם משום העושר שלה במשאבי טבע. באי נמצאים כ-1.5 מיליון טון של יסודות נדירים, המהווים כ-20% מהעתודות העולמיות. המרבצים כוללים ניאודימיום, דיספרוזיום וסמריום – מתכות חיוניות לתעשיות ההיי-טק, מרכבים חשמליים ועד טורבינות רוח. האי גם עשיר באורניום, ברזל, טיטניום, נחושת, ויהלומים.
ב-2015 רכשה חברה סינית שדה ברזל בעסקה של 2 מיליארד דולר. שנה לאחר מכן, ניסתה חברה סינית לרכוש בסיס ימי נטוש באי – ניסיון שנחסם על ידי דנמרק. ב-2018 הציעה חברת תשתיות ממשלתית סינית לממן ולבנות שלושה שדות תעופה בגרינלנד, מהלך שנבלם גם הוא ע״י התערבות דנית ואמריקנית.
המערב רואה בדאגה את החדירה הסינית לאזור. תחנות מעקב לוויניות, נמלים ושדות תעופה בשליטה סינית יכולים לשמש לאיסוף מודיעין ולהגבלת חופש הפעולה המערבי. נאט”ו הביע דאגה מיוחדת מהשותפות המתהדקת בין סין לרוסיה באזור הארקטי.
ההשקעות הסיניות מטרידות גם משום המעמד של גרינלנד. גרינלנד היא מחוז אוטונומי בדנמרק. בעשרים השנים האחרונות התנועה לעצמאות גרינלנד מתעצמת, עם האי מגדיל את האוטונומיה שלו מול קופנהגן. מה ארה״ב תעשה אם יום אחד גרינלנד תחליט על עצמאות? כיום האי תלוי כלכלית בדנמרק, אך השקעות סיניות יכולות לשנות זאת. גרינלנד עלולה להפוך במהלך אחד לחלק מהמחנה הסיני-רוסי, או לכל הפחות מדינה ניטרלית בתחרות הבין מעצמתית. בכל מקרה הפגיעה הביטחונית בארה״ב תהיה משמעותית. אבל בעוד המערב מזהיר מפני ההתעצמות הסינית-רוסית, המענה לאיום עדיין חסר.
חולשת המענה המערבי
מאז 2019 לפחות, ארה״ב רואה בתחרות עם סין ורוסיה בקוטב הצפוני את האתגר האסטרטגי המרכזי שלה באזור. כמוה מדינות ארקטיות נוספות, כמו קנדה ונורווגיה. ברמה האסטרטגית, המענה לאיום מסין ורוסיה הוא בשני צירים. הציר הראשון הוא חיזוק הנוכחות הצבאית: הפעלה מחדש של הצי השישי באזור, פריסת מערך F-35 באלסקה, והגברת תדירות התרגילים של נאט”ו באזור. הציר השני הוא שדרוג יכולות המעקב והשליטה, במיוחד דרך שדרוג של מערכת NORAD (האחראית על תמונת האוויר והחלל בצפון אמריקה) והקמת תשתיות חדשות.
אולם המענה סובל ממגבלות משמעותיות. הבולטת שבהן היא הפער העצום בשוברות קרח – שתיים בלבד בצד האמריקני לעומת ארבעים בצד הרוסי. הפער הזה אינו רק כמותי; הוא משקף חולשה מבנית בתפיסה האמריקנית את הקוטב הצפוני. בעוד רוסיה רואה באזור זירה אסטרטגית מרכזית, ארה”ב התייחסה אליו במשך שנים כאל זירה משנית.
שוברות קרח הן הרבה יותר מסתם כלי שיט. הן תשתית אסטרטגית שמאפשרת נוכחות קבועה וחופש פעולה בקוטב הצפוני. בלעדיהן ספינות אחרות לא יכולות לפעול בקוטב, מחשש להתנגשות עם קרחונים. והקוטב הוא ברובו שטח ימי. ספינות הן עיקר הכוח הצבאי בזירה.
פער שוברות הקרח מול רוסיה חמור במיוחד משום שהוא יוצר “חורים” בנוכחות האמריקנית באזור. כאשר שוברת הקרח הכבדה היחידה של ארה”ב, ה-Polar Star, מוקצית למשימות באנטארקטיקה, נותרת רק שוברת קרח אחת לכסות את כל הקוטב הצפוני. זהו מצב בלתי אפשרי מבחינה מבצעית, במיוחד כשרוסיה מפעילה צי של שוברות קרח גרעיניות מתקדמות שמאפשרות לה נוכחות רציפה בכל האזור. מה אם ארה״ב תצטרך להתמודד עם משברים גם בגרינלנד וגם באלסקה?
וגרינלנד היא עוד דוגמה לפערים במענה המערבי. מפקדת הקוטב הצפוני הדנית (JAC) מונה רק כ-65 אנשי צוות, ומפעילה חמש תחנות קרקע בלבד ברחבי טריטוריה ששטחה גדול פי 50 מדנמרק עצמה, או פי 3 מטקסס. אחת התחנות מבצעת איסוף מידע באמצעות מזחלות כלבים – שריד מהמלחמה הקרה שממשיך לשמש כאמצעי הניטור היחיד באזורים הקפואים ביותר. בנוסף, דנמרק משתמשת במספר לוויינים זעירים, שהושקו באופן אירוני על גבי רקטה סינית, אך אלה יכולים לעקוב רק אחר כלי שיט שמשדרים את מיקומם.
המחסור החמור במערכות חישה ומעקב הופך את רוב שטחה של גרינלנד ל”שטח עיוור” מבחינה מודיעינית. מפקדת הקוטב הצפוני הדנית נאלצת להסתמך על תמונת מצב חלקית המורכבת מצילומי לוויין מוגבלים, דיווחים מספינות בודדות באזור, ושיתוף מידע ברמה בלתי מסווגת עם מרכז המבצעים הקנדי בהליפקס. זאת למרות החשיבות של גרינלנד כחלק ממעבר בא״ג. וכל זה מחזיר אותנו לציוץ של דונלד טראמפ.
דונלד וגרינלנד
במהלך הכהונה הראשונה שלו, דונלד טראמפ התעניין בגרינלנד גם משום שיקולים של ביטחון לאומי, גם משום שיקולים כלכליים. כמו הסינים, גם הוא מודע לעושר המינרלי הרב של האי. כמו הסינים, גם הוא מודע לחשיבות האסטרטגית של האי לביטחון ארה״ב.
אבל לא רק טראמפ והסינים מודעים לחשיבות של האי – גם הדנים. בואו ונבחן את ההצהרה הדנית מיד אחרי האמירה של טראמפ שארה״ב צריכה לשלוט בגרינלנד. ימים ספורים לאחר האמירה של טראמפ הודיעה ממשלת דנמרק על תכנית להשקעה מאסיבית בהגנת גרינלנד. התכנית, בשווי של למעלה מ-1.5 מיליארד דולר, כוללת רכישת שתי ספינות סיור ימיות, שני כטב”מים ארוכי טווח, והגדלת הנוכחות הצבאית באי. היא גם כוללת שדרוג שלושת שדות התעופה באי, כך שיוכלו לקלוט מטוסי F-35.
שמים לב למחנה משותף לכל הפעולות הללו? כולן ישפרו את היכולת לאסוף מודיעין ולנטר באופן רציף את גרינלנד. ספינות סיור ימיות, כטב״מים, אפילו מטוסי F-35 – כולם משמשים לאיסוף מודיעין. מטוסי F-35 בגרינלנד אולי יוכלו ללמוד את מערכות ההגנה האווירית של הרוסים בקוטב הצפוני, או לעקוב אחר סיורים ימיים של סין ורוסיה.
האם זו הייתה מטרתו של טראמפ מלכתחילה? כנראה שהדנים חושבים שכן, אחרת למה הם הודיעו דווקא על השדרוגים הללו? כמובן, בהחלט יתכן שטראמפ ימשיך ללחוץ על דנמרק בכל מקרה לתת את גרינלנד לארה״ב, משום העושר המינרלי של האי. אם כן ואם לא, גרינלנד צפויה להמשיך להיות זירה מרכזית בתחרות בין ארה״ב, סין ורוסיה על גג העולם.
