להורדת הפרק – קישור.
להורדת עותק pdf – קישור.
להצטרפות למועדון המנויים של המשחק הגדול – קישור.
מבוא
מאז פרוץ מלחמות חרבות הברזל היו ניסיונות רבים לספק הקשר רחב יותר למתקפת חמאס. חלק מהפרשנים ביקשו למקם את ההתקפה בתוך מסגרת גיאופוליטית, בהציגם אותה כחלק ממהלך אסטרטגי מקיף יותר – יוזמה רוסית, איראנית או סינית לשינוי זרימת האנרגיה והמסחר במזרח התיכון. מנקודת מבט זו, מתקפת חמאס אינה אלא צעד במשחק שחמט מורכב, המכוון לא רק נגד ישראל, אלא נגד העולם החופשי בכללותו.
הגם שתיאורים אלו היו ללא ספק מרתקים –מי לא רוצה לדמיין את עצמו חלק ממשחק שחמט ארבע-ממדי? – היה בהם יותר ספקולציה מאשר אנליזה. נעדר מהם בסיס עובדתי מוצק, תיאוריה גיאופוליטית מנחה, ותובנות מעשיות שידריכו את האסטרטגיה הישראלית ואת יחסנו למלחמה. זו לא ביקורת, כי אם הבחנה – ניתוח גיאופוליטי הוא מורכב, ולעתים משעמם. בימים ובשבועות הראשונים של הסכסוך, כולנו היינו נסערים מכדי לחשוב על האירועים בצורה קרה ומנותקת.
כעת, כשאנו מתקרבים לציון שנה למלחמה, נדמה לי כי הגיעה העת שאף אני אציע מסגרת גיאופוליטית למלחמה. אך המסגרת שאני רוצה להציע לא תתיימר להסביר מדוע חמאס תקפה דווקא במועד בו בחרה לתקוף. אני גם לא אנסה להבין את האינטרס של חמאס. ניתוח גיאופוליטי לא מסוגל לחזות את העיתוי המדויק של משברים[1]. שחקנים כמו חמאס עושים פעולות ממגוון סיבות.
מה שניתוח גיאופוליטי כן יכול לעשות הוא לזהות את הכוחות והדפוסים שמעצבים את מרחב ההחלטות של השחקנים השונים. או במילים אחרות – להבין מה המגבלות שלהם, מה היכולות שלהם ומה הכוחות שפועלים עליהם. חמאס יכולה לדמיין איזה תרחיש שתרצה, בסוף היא כפופה למגבלות של כוח חומרי וגיאוגרפיה כמו כל שחקן אחר. והמתקפה של חמאס היא רק סימפטום של בעיה עמוקה יותר במזרח התיכון, בעיה שמאיימת להבעיר את האזור כולו.
המזרח התיכון מצוי היום על פרשת דרכים: הוא עשוי להפוך ל״חגורת שבר״, אזור המרוסק תחת התחרות בין ארה״ב וסין; או לחלופין, הוא עשוי להיות ״אזור גשר״, המחבר בין המזרח הרחוק לאירופה, בין אירופה לאפריקה, ורכיב מרכזי בסדר המתהווה באגן האוקיינוס ההודי. כל המשברים, הסכסוכים והיוזמות להם אנו עדים באזור כיום, בין אם מדובר ביוזמות כלכליות, מדיניות או תרבותיות, אינם אלא היבטים של המצב ייחודי זה, בו המזרח התיכון נקרע בין שני תרחישי עתיד שונים בתכלית. וכל שחקן באזור דוחף אותו לאחד משני התרחישים האלו.
בניתוח היום ארצה לעשות שלושה דברים: להבהיר את המושגים של ״חגורת שבר״ ו״אזור גשר״, להסביר מדוע אני סבור כי המזרח התיכון ניצב בצומת דרכים גיאופוליטית, ולדון בגורמים העשויים להכריע את גורלו של האזור. בניתוח הבא נראה איך שלושה שחקנים מרכזיים – ערב הסעודית, טורקיה ואיראן – מנסים כל אחד לבנות גשר במזרח התיכון. עם המסגרת הזו יהיה לנו קל יותר להבין את מקומה של ישראל במרחב ומה האופציות העומדות לפתחה.
חגורת שבר ואזור גשר – מילון מונחים
מהי ״חגורת שבר״ ומהו ״אזור גשר״? ״חגורת שבר״ (Shatter belt) היא אזור בעל שני מאפיינים: יריבויות מקומיות עזות, המוחרפות על ידי תחרות בין מעצמות חיצוניות. המעצמות מתחרות זו בזו על ההשפעה באזור, וכחלק מהתחרות, כל אחת מהן תומכת בצד אחר בסכסוך מקומי. התמיכה זו, בין אם היא דיפלומטית, כלכלית או צבאית, מעצימה את העימות המקומי. כתוצאה מכך, הסכסוכים באזור הופכים לקטלניים וממושכים יותר, בשל המעורבות המעצמתית. כלומר, התחרות המעצמתית היא כמו דלק לאש המקומית.
דוגמה מובהקת לחגורת שבר שכזו הוא המזרח התיכון בתקופת המלחמה הקרה. החל מאמצע שנות ה-60′, ארה”ב תמכה בישראל, בעוד בריה״מ סייעה למדינות ערב. שתי המעצמות סיפקו לבעלות בריתן באזור נשק, טכנולוגיה וגיבוי מדיני, אשר הזינו והעצימו את הסכסוך. מצרים עשתה שימוש אפקטיבי בטילי נ”מ ונ”ט סובייטיים נגד ישראל, בעוד ישראל בנתה את עוצמתה האווירית על מטוסים אמריקניים. רק קריסתה של בריה״מ הביאה להפחתה מסוימת במתחים האזוריים, כאשר מדינות כמו עיראק וסוריה איבדו את הפטרון המעצמתי שלהן וחוו שחיקה בכוחן הצבאי.
דוגמה מובהקת נוספת לחגורת שבר היא דרום מזרח אסיה במלחמה הקרה. החל משנות ה-40׳ של המאה ה-20 האזור סבל מקונפליקטים מקומיים בין מדינותיו, אשר הועצמו על ידי התערבות המעצמות. ארה”ב תמכה בבעלות בריתה כמו דרום וייטנאם ותאילנד, בעוד שבריה”מ וסין הקומוניסטית סיפקו סיוע לצפון וייטנאם. המלחמות באזור, ובמיוחד מלחמת וייטנאם, הפכו לעימותים ממושכים וקטלניים שגבו מחיר כבד בחיי אדם, בשל המעורבות המעצמתית שהזינה והנציחה את הסכסוכים המקומיים. רק נסיגת ארה”ב מהאזור בשנות ה-70׳ הביאה להפחתה מסוימת במתחים, אך דרום מזרח אסיה נותרה זירה לתחרות בין המעצמות עד לסיום המלחמה הקרה.[2]
״אזור גשר״ הוא תמונת ראי של חגורת שבר. במקום שהמעצמות יבעירו סכסוכים, הן הלקוחות המרכזיים של האזור. ניתן לחשוב על אזור גשר כעל מתווך גיאופוליטי, המגשר בין מעצמות שונות ואף יריבות, ומאפשר את זרימתם של אנשים, סחורות ורעיונות ביניהן[3]. לרוב, אזור הגשר ממוקם בין מרכזי עוצמה וכלכלה, ומשמש כציר המקשר ביניהם. לצורך שגשוג כלכלי, אזור גשר נוטה להסתמך על יצוא, בהיעדר שווקים מקומיים גדולים דיים לתמיכה בצמיחתו. התלות ביצוא הופכת את אזור הגשר לפתוח יותר להשפעות חיצוניות, אותן הוא חותר לתעל לעבר השקעות, סחר ושיתופי פעולה.
אזור גשר יכול להיות בסדר הגודל של מדינה בודדת, או להתפרס תיאורטית על פני אזורים נרחבים יותר. הונג קונג, למשל, שימשה כמדינת גשר חשובה בין סין לשאר העולם. ירדן מהווה מדינת גשר מרכזית בין ישראל לעולם הערבי, ועתידה לאפשר את חיבורה הפיזי של ישראל למפרץ הפרסי דרך פרויקט ״מסילות לשלום״. מרוקו פועלת להפוך את עצמה למדינת גשר לאפריקה.
האם קיימת הכרחיות גיאוגרפית שאזור מסוים ישמש כחגורת שבר או כאזור גשר? התשובה היא שלילית. דוגמה מצוינת לכך היא מזרח אירופה: האזור היה בעל פוטנציאל לשמש כאזור גשר בין מערב אירופה לבין רוסיה והמדינות האירו-אסיאתיות של מרכז אסיה[4]. אולם, ניסיונותיה של רוסיה למשוך את אוקראינה לתחום השפעתה הפכו את האזור מגשר פוטנציאלי לזירת עימות. הונג קונג, ששימשה בעבר כגשר בין סין לעולם, איבדה היום את האוטונומיה הפוליטית והמשפטית שלה והפכה חלק אינטגרלי מסין.
אין דבר שתלוי רק בגיאוגרפיה. נוכל לדמות את אזור הגשר ללוליין ההולך על חבל דק. על מנת להישאר על החבל, על הלוליין לאזן כל העת בין המעצמות השונות הסובבות אותו. המעצמות הן בו בזמן מקור עושרו והאיום המשמעותי ביותר על יציבותו. אם מעצמה אחת תהפוך דומיננטית מדי, עלול אזור הגשר לאבד את האוטונומיה שלו, להיבלע על ידי אותה מעצמה. או להפוך לחגורת שבר כתוצאה מהתחרות המעצמתית על השליטה בו. על אזור הגשר לשמר את הקשרים עם המעצמות, אך בו זמנית למנוע תלות-יתר ומעורבות עמוקה מדי של מעצמה כלשהי.
המזרח התיכון כבר היה חגורת שבר. האם הוא יכול להיות אזור גשר?
המזרח התיכון – מאפיינים גיאופוליטים מרכזיים
המזרח התיכון טומן בחובו את הפוטנציאל להפוך הן ל״חגורת שבר״ והן ל״אזור גשר״. שלושה מאפיינים מרכזיים של האזור ממקמים אותו בצומת הדרכים הגיאופוליטי הזה: האנרגיה, המיקום האסטרטגי שלו, והנחשלות הכלכלית-חברתית שלו.
ראשית, המזרח התיכון הוא ״תחנת הדלק של העולם״. כמעט מחצית מעתודות הנפט בעולם וכשליש מעתודות הגז הטבעי של העולם ממוקמות באזור. למרות שארה״ב אינה תלויה באופן משמעותי בייבוא אנרגיה מהמזרח התיכון, הרי שהכלכלות המובילות של אירופה ומזרח אסיה נסמכות במידה רבה על ייבוא שכזה. יפן, למשל, מייבאת קרוב ל-100% מהנפט שלה מהמפרץ הפרסי, וכך גם דרום קוריאה. הודו מייבאת כמחצית מהנפט שלה מהאזור. בעקבות המלחמה באוקראינה, מדינות אירופה פונות אף הן למזרח התיכון בחיפוש אחר ספקי אנרגיה חלופיים. ריכוז משאבי האנרגיה הופך את האזור לבעל חשיבות עליונה עבור המעצמות, ומדינות המזרח התיכון מצידן תלויות ביצוא האנרגיה כמנוע הצמיחה העיקרי שלהן.
שנית, המזרח התיכון הוא נקודת מפתח בצירי הסחר והתחבורה העולמיים. הוא מהווה את החוליה המקשרת בין מזרח אסיה ואירופה, ובין האוקיינוס ההודי לים התיכון. אף שמדובר באזור מדברי, מאז ומעולם שימש המזרח התיכון כצומת יבשתי וימי. “דרך המשי” ו”דרך הבשמים” חצו את מדבריות האזור, מביאות שגשוג לערי הסחר לאורך הנתיבים. כיום, מדינות כמו איחוד האמירויות ואזרבייג’ן מנצלות את מיקומן האסטרטגי כדי למשוך השקעות וסחר, ולהשתלב בזרימה הכלכלית לאורך אירו-אסיה.
המיקום האסטרטגי של המזרח התיכון חשוב לא רק מההיבט הכלכלי. האזור גובל בארבעה מרכזי עוצמה: אירופה, רוסיה, הודו ו – דרך מרכז אסיה – גם סין. לכן, חוסר יציבות במזרח התיכון משפיע בהכרח על כל ארבעת המרכזים הללו. נוסף על כך, כל כוח ימי המבקש להגיע במהירות מאירופה או צפון אמריקה לאוקיינוס ההודי, חייב לעבור דרך המזרח התיכון. כך גם עבור כוחות הפועלים בכיוון ההפוך.
המאפיין השלישי הוא הנחשלות הכלכלית והחברתית של מרבית מדינות האזור. בעיות פיתוח, ממשלים מושחתים ועוני הופכים את המזרח התיכון לפגיע למשברים פנימיים ולהשפעה חיצונית. שיעורי האבטלה בקרב צעירים באזור נמנים עם הגבוהים בעולם, ומהווים כר פורה לגיוס על ידי ארגוני טרור. שימו לב – הנחשלות אינה הגורם לטרור. אבל היא יוצרת כר פורה לארגוני טרור. אלה מצידם מאיימים לא רק על יציבות המדינות עצמן, אלא גם על האינטרסים של המעצמות השכנות. בנוסף, המצוקה הכלכלית מניעה גלי הגירה ופליטים לעבר אירופה. ב-2015 כמיליון פליטים מסוריה ומדינות נוספות נכנסו לאירופה. בעקבות מלחמת האזרחים לוב הפכה שער חשוב למהגרים לדרום היבשת. אם חלילה מצרים תתמוטט, אירופה כנראה תהיה היעד הראשון של מיליוני מצרים שירצו לשפר את חייהם.
שילוב של אנרגיה, מיקום אסטרטגי ונחשלות כלכלית-חברתית הופך את המזרח התיכון לזירה מרכזית בתחרות בין המעצמות. בעבר, התחרות הזו התבטאה בשליטה קולוניאלית ישירה: הקמת מושבות במזרח התיכון וכיבוש מדינות. היום, היא נוטה להתנהל בדרכים עקיפות יותר – באמצעות בסיסים צבאיים, בריתות אזוריות, הסכמים כלכליים ושיתופי פעולה טכנולוגים. אבל המהות נותרה בעינה: המזרח התיכון עומד בלב המאבק הגיאופוליטי העולמי.
והמאבק הופך יותר אינטנסיבי עם הזמן. התחרות להשפעה בין סין וארה״ב מתרחשת גם במזרח התיכון. סין מעוניינת לשלב את האזור ביוזמת החגורה והדרך שלה, להבטיח את אספקת הנפט שלה מהאזור, ולערער את ההשפעה האמריקנית בו[5]. וושינגטון מחפשת דרכים למנוע את התחזקות ההשפעה הסינית ולהבטיח את העליונות הצבאית והפוליטית שלה באזור[6].
לצערנו, חוסר המוכנות של ממשלים אמריקנים להתמודד באופן תקיף עם איראן מחזקת את ההשפעה של סין[7]. מדינות המפרץ, שרואות כיצד ארה״ב נמנעת מעימות ישיר עם טהרן, פונות לבייג׳ינג כדי שזו תרסן את איראן. בתגובה ארה״ב מנסה להגביל את הקשרים של מדינות המפרץ עם סין, מפעילה לחץ פוליטי. כך לדוגמה ממשל ביידן סירב להעביר מטוסי F-35 לאיחוד האמירויות משום שרשת ה-5G של המדינה הוקמה ע״י חוואווי.
השאלה היא כיצד מדינות האזור ינווטו את דרכן בין הלחצים המנוגדים – האם הן ייקרעו כ”חגורת שבר” או ישכילו להפוך ל״אזור גשר״.
שבר או גשר?
האתגר של המזרח התיכון הוא לקחת את העניין של המעצמות ולתעל אותו לערוצים פרודוקטיביים שיתמכו באזור, במקום לערער אותו. איך עושים את זה?
הבעיה המרכזית של המזרח התיכון הם המאבקים והיריבויות שמגדירים אותו. סונים נגד שיעים, איראן נגד ישראל, ישראל נגד הפלסטינים, חמאס נגד פת״ח, טורקיה נגד סעודיה – ועוד. כל יריבות או מאבק כזה הם סדק אותו המעצמות יכולות להרחיב. כל סדק כזה עלול להפוך את האזור לחגורת שבר. הרי כדי שחגורת שבר תהיה כזו, צריך שהיריבות המקומית תתלכד עם התחרות המעצמתית, כל מעצמה תומכת בצד אחר. המזרח התיכון זוחל לכיוון הזה, עם תמיכה רוסית-סינית באיראן, לעומת תמיכה אמריקנית בערב הסעודית וישראל.
כמו במלחמה הקרה, תמיכת המעצמות עלולה להזין את הסכסוך עם איראן, כמו גם סכסוכים אחרים, ולהפוך את המזרח התיכון שוב לחגורת שבר. במפרץ הפרסי יהיו האיראנים עם טילים סינים ומטוסים רוסים, משבשים מעת לעת את תנועת המכליות במפרץ. בישראל, סבבי אלימות בין ישראל והפלסטינים יפרצו שוב ושוב, כל פעם שולחים גלי הלם באזור. בלבנון וסוריה צה״ל ימשיך לתקוף שיירות נשק וכוחות איראנים, בעוד החות׳ים מתעצמים בדרום חצי האי ערב ומאיימים על ריאד וירושלים. האזור כולו ידרדר כלכלית, עם משקיעים בורחים ונתיבי סחר מאוימים. מצוקה כלכלית תוביל להקצנה של המדינות, שתגביר את היריבויות. משברים יהפכו תכופים יותר ואלימים יותר, עם חדירת טכנולוגיות מתקדמות מהמעצמות ונחשלות כלכלית מעמיקה. בקיצור – תרחיש בלהות.
אולם דווקא התחרות המחריפה בין המעצמות טומנת בחובה גם הזדמנות להפוך את המזרח התיכון לאזור גשר. משום שככל שהחיכוך הישיר בין המעצמות גובר, כך עולה הערך של מתווך שיכול לגשר ביניהן. חברות טכנולוגיה סיניות ומשקיעים אמריקנים יכולים להיפגש באבו דאבי או בריאד, לשתף פעולה דרך צד שלישי. המזרח התיכון יכול להפוך לגשר של תשתיות, מסחר וטכנולוגיה שיחבר בין המזרח והמערב.
גם בעולם מקוטב בין ארה״ב וסין, סחר בין שתי הכלכלות וביניהן ובין אירופה ימשיך. ובמקביל, הסחר עם אפריקה והודו סביר להניח יגדל, עם הגידול באוכלוסייה ובכלכלה. המזרח התיכון עצמו מחזיק בפוטנציאל רב למסחר וצמיחה כלכלית: רק 18% מהסחר של מדינות האזור נעשה עם מדינות אחרות בו.
דמיינו מזרח תיכון שאינו מפוצל עקב מלחמות וטרור, אלא משתף פעולה בכלכלה וטכנולוגיה. מזרח תיכון שסוחר יותר בתוכו, ויותר עם העולם. מזרח תיכון שמשקיעים באים אליו, רוצים להיות חלק מההצלחה. מזרח תיכון בו הפטרו-דולרים של מדינות המפרץ הופכים לתשתיות מסחר ומפעלים, שמביאים תעסוקה ושגשוג למדינות האזור. ומזרח תיכון בו ישראל יושבת כצומת יבשתי וימי חשוב, מחברת את המפרץ הפרסי לים התיכון, מחברת בין אירופה, המזרח התיכון, אפריקה ומזרח אסיה. מחברת לא רק גיאוגרפית, אלא גם טכנולוגית, פיננסית, מדינית ואפילו – תרבותית. זו ההבטחה של המזרח התיכון כאזור גשר.
האתגר של מדינות המזרח התיכון יהיה לרסן לחץ מערבי, במיוחד אמריקני, שיכריח אותן לבחור בין המערב ובין סין. דווקא לחץ אמריקני, כי סין לא דורשת בלעדיות. סין ככוח העולה לא מנסה לשמור על השפעה, אלא להשיג השפעה. עבורה קשר עם בעלת ברית אמריקנית הוא רווח, גם אם המדינה השנייה נותרת בעלת ברית. כי הם נעים מ-0 השפעה, להשפעה מסויימת. וההפך עבור ארה״ב. אז וושינגטון לוחצת את בעלות בריתה לרסן את ההתקשרות עם סין. כדי למנוע זאת, מדינות המזרח התיכון ירצו לבנות קשרים כלכלים ומדינים עם ארה״ב, קשרים שירסנו את הלחץ האמריקני. אם לארה״ב יהיה יותר מה להפסיד מהתרחקות של מדינות המזרח התיכון, היא תפחית את הלחץ. במקביל, קשרים כאלה יתנו למדינות המזרח התיכון בסיס לדיאלוג עם וושינגטון. קשרים כאלה יכולים להיות רכש של אמל״ח צבאי, ברית צבאית או שיתופי פעולה טכנולוגים.
אנחנו גם רואים שמדינות האזור מנסות לרסן את הסכסוכים השונים בו, בתמיכת המעצמות. לדוגמה הסכמי אברהם, שהובילו לנורמליזציה ביחסים בין ישראל למספר מדינות ערב. ארה״ב הייתה הכוח המוביל להסכמים. או, חידוש היחסים הדיפלומטיים בין איראן וערב הסעודית שנעשה בתיווך סיני. גם שילובה מחדש של סוריה במארג היחסים האזורי, על אף הפשעים שביצע משטר אסד, מעיד על רצון גובר של השחקנים האזוריים לרסן סכסוכים.
חשוב להתייחס למגמה נוספת שיכולה לתרום לגיבוש של האזור כ״גשר״: הקטנת התלות בנפט וגז טבעי. כל מדינות המפרץ עובדות לגוון את הכלכלה שלהן ולהקטין את התלות בנפט וגז טבעי. אם זה חזון 2030 של ערב הסעודית, או חזון 2030 של איחוד האמירויות. הן שוקדות על פיתוח התעשייה שלהן, כולל התעשייה הביטחונית, פיתוח תעשיית היי-טק ותעשיית הפיננסים שלהן. הן גם שוקדות על פיתוח אנרגיות מתחדשות או דלקים ירוקים, כמו מימן.
השינוי בבסיס הכלכלי מחייב שינוי גם בהתנהלות המדינית. כדי לייצא מימן או חשמל ירוק לאירופה, מדינות המפרץ יצטרכו מסדרון אנרגטי שיחצה את המזרח התיכון. כדי למשוך משקיעים לתעשיות שלהן ולבנקים שלהן, הן חייבות יציבות פוליטית וביטחונית. כדי לשנע את הסחורות שלהן, הן צריכות את התשתית הלוגיסטית, ועדיף כזו שרחוקה מהטילים והספינות של איראן. כאזור גשר, המזרח התיכון יהיה הסביבה האידיאלית לשגשוג של מדינות המפרץ.
ישראל בצומת הדרכים
האם המזרח התיכון יכול בכלל להיות אזור גשר? יש שלוש מדינות שחושבות שכן: ערב הסעודית, טורקיה ואיראן. לכל אחת מהן יש את החזון שלה לאזור. כל אחת מהן רוצה לשלוט בגשר. בניתוח הבא נכיר את האסטרטגיות שלהן.
אבל לפני שנסיים את הניתוח הזה, צריך להתייחס גם לישראל. ואני רוצה להתייחס לישראל עוד לפני שנדבר על שחקנים אחרים כי יש נקודה מהותית שרבים בישראל מפספסים כשמדברים על הסדרים אזוריים, ונקודה שאנחנו עלולים לפספס כשאנחנו חושבים על אזור גשר: כדי שהמזרח התיכון יהיה אזור גשר, צריך להרגיע סכסוכים, לא להעצים אותם. זה אומר למשל להוריד מתיחות מול איראן. זה אומר לנסות ולקדם תהליך מדיני בין ישראל והפלסטינים.
בחודשים האחרונים הפך נפוץ מאוד לדבר על כך שישראל צריכה לעשות נורמליזציה עם סעודיה כדי להקים קואליציה נגד איראן. רק שאף אחד לא מסביר מה בדיוק הקואליציה האזורית אמורה לעשות נגד איראן. היא תתקוף באיראן? סביר להניח שלא. היא תטיל עליה סנקציות? גם לא סביר. הרי הפעולות האלו יעלו את המתיחות, לא יורידו אותה. הם יסכנו את האזור בעתיד של חגורת שבר, לא יקדמו אותו לאזור גשר. כל שחקן שירצה להפוך את המזרח התיכון לאזור גשר יהיה חייב לרסן את ההתנהגות האגרסיבית של ישראל, אם בזירה הפלסטינית, אם בלבנון, אם נגד איראן. כמובן שהוא גם יצטרך לרסן את איראן, אך שימו לב לסימטריה – ירצו לרסן את איראן ואת ישראל, באמצעות שילוב של מקלות וגזרים.
האם אלו חדשות טובות לנו? אם אתם מאמינים שישראל צריכה תמיד לשמור על מקסימום חופש פעולה, כנראה שלא. אם אתם חושבים שישראל יכולה להשיג ביטחון טוב יותר דרך הסדרים אזוריים – אולי כן. בכל מקרה, צריך להבין מהן המשמעויות האסטרטגיות של אזור גשר.
[1] Saul Bernard Cohen, Geopolitics: The Geography of International Relations, Third edition (Lanham: Rowman & Littlefield, 2015), 10.
[2] Philip L. Kelly, ‘Escalation of Regional Conflict: Testing the Shatterbelt Concept’, Political Geography Quarterly 5, no. 2 (April 1986): 161–80, https://doi.org/10.1016/0260-9827(86)90047-9.
[3] Cohen, Geopolitics, 104–5.
[4] Cohen, 105.
[5] Jesse Marks, ‘China’s Pursuit of a “Strategic Fulcrum” in the Middle East’, the Middle East Institute, 15 September 2020, https://www.mei.edu/publications/chinas-pursuit-strategic-fulcrum-middle-east.
[6] Michael Singh, ‘The Middle East in a Multipolar Era’, Foreign Affairs, 7 December 2022, https://www.foreignaffairs.com/middle-east/middle-east-multipolar-era.
[7] Michael Doran and Can Kasapoğlu, ‘Overmatch’, Hudson Institute, 2 November 2022, https://www.hudson.org/foreign-policy/overmatch-michael-doran-can-kasapoglu.
