תקציר
- רשת הפרוקסי של איראן, יחד עם היכולות המתקדמות שלה בתחום הטילים והכטב״מים, היא האיום הכי גדול מטהרן, יותר מתוכנית הגרעין שלה. בעוד ארה״ב וישראל התמדו בתוכנית הגרעין, איראן בנתה ״אימפריה פוסט מודרנית״ כלשונו של רוברט קפלן, בונה איום קיומי על ישראל ומדינות המפרץ ומכפיל כוח אדיר. ההשפעה האיראנית באזור אינה ניתנת להכחשה והיכולת של הפרוקסי השונים לפעול יחד מראים עד כמה מתקדמת הרשת שאיראן בנתה.
- מדינות המפרץ הבינו את האיום הזה ומאז 2019 מנסות להגיע להבנות עם איראן, בעודן מחפשות ביטחונות אמריקאים מפני התקפה ישירה של טהרן. אולם משום שאיום הפרוקסי הוא האיום הגדול והדחוף ביותר, הן גם פונות למעצמה היחידה שיכולה לרסן את איראן – סין. ההתחזקות של איראן מביאה בעקבותיה את ההתחזקות של סין במזרח התיכון.
- אלו חדשות מצוינות לישראל. חניכת הפרויקט האימפריאלי האיראני במלחמת חרבות ברזל והתחזקות ההשפעה של סין באזור בעקבותיה, נותנות לנו בסיס חדש לשיח אסטרטגי עם ארה״ב. האמריקאים ממוקדים בתחרות עם בייג׳ינג; הם לא יכולים להרשות לעצמם לאבד את השפעתם במזרח התיכון.
להורדת הפרק – קישור.
להורדת עותק pdf – קישור.
*** ניתוח זה פורסם לראשונה לחברי המועדון שלנו. רוצים להצטרף? מוזמנים ללחוץ כאן ***
מבוא
הספר שהכניס אותי לגיאופוליטיקה הוא ״נקמת הגיאוגרפיה״ של רוברט קפלן[1]. זה ספר שאני ממליץ עליו לכל מי שרוצה מבוא לעולם של גיאופוליטיקה, גם אם קפלן לא לוקח גישה שיטתית בניתוח והסבר של גיאופוליטיקה. קפלן הוא כותב מחונן מאוד, אולי קצת יותר מדי מחונן – הוא מצטיין בתיאורים מרהיבים של שקיעה בין הרי הינדו-כוש. הקשר בין גיאוגרפיה, פוליטיקה וטכנולוגיה למשל – קצת פחות.
נזכרתי בקפלן ובנקמת הגיאוגרפיה כשחשבתי על איראן. בפרק 13 בספר קפלן קורא לרשת הפרוקסי של איראן ״אימפריה פוסט-מודרנית״[2]. כשקפלן כתב את הספר, ב-2013, לקרוא לרשת הפרוקסי של איראן ״אימפריה״ נשמע קצת כמו הגזמה. כן, לאיראן היה פרוקסי חזק מאוד בדמות חיזבאללה בלבנון. היו לה גם מליציות פרו-שיעיות בעיראק, שתקפו חיילים אמריקאים. היו לה קשרים עם חמאס והג׳יהאד האסלאמי. אבל אימפריה? אלו היו, אז, בסך הכול כמה ארגוני טרור, חלקם מאיימים יותר, חלקם מאיימים פחות, אך כמעט אף אחד מהם לא נתן לאיראן השפעה משמעותית על האזור.
היום ב-2024 קשה להתווכח עם הטענה הזו: איראן הקימה אימפריה. זו לא אימפריה עם מושבות, או אפילו עם רצף טריטוריאלי. זו לא אימפריה שנועדה להעשיר את טהרן, או לתת לה דרך לייצא את עודף האוכלוסייה שלה. זו לא אימפריה שמרחיבה את שטחה של איראן, אך זו אימפריה שבהחלט מרחיבה את ההשפעה שלה.
האימפריה הזו מורכבת מפרוקסי איראנים ב-5 טריטוריות: עיראק, סוריה, לבנון, תימן וארץ ישראל המערבית. פרוקסי אינם בובות – חמאס הוא לא גרורה איראנית. פרוקסי הוא שחקן שזוכה לתמיכה של שחקן אחר משום חפיפה באינטרסים ביניהם[3]. הפרוקסי יכול להיות עצמאי מאוד. זה לא סותר את היותו פרוקסי.
מה שהופך את רשת הפרוקסי לאימפריה היא העובדה שהם מעצימים את ההשפעה של איראן באזור, לא רק מצד עצמם אלא גם מצד שיתוף הפעולה ביניהם[4]. יחד הם יכולים ליצור מערכה אזורית נגד אויביה של איראן, מערערים את היציבות האזורית ומאיימים על חופש השיט והתנועה היציבה של נפט. יחד הם הופכים את איראן למי שיכולה להבעיר את כל המזרח התיכון.
מלחמת חרבות ברזל היא במידה רבה מבחן האש הראשון של האימפריה הפוסט-מודרנית הזו, האימפריה הפרסית החדשה. זו הפעם הראשונה שכל השחקנים באזור – אם אנחנו, הסעודים, האמריקאים, האיראנים – רואים איך כל כוחות הפרוקסי של איראן פועלים יחד ובתיאום נגד אויביה של טהרן. במזרח הים התיכון חמאס וחיזבאללה נלחמים נגד ישראל. בעיראק וסוריה מליציות פרו-שיעיות תוקפות בסיסים אמריקאים. בתימן החות׳ים משבשים את השיט הבינלאומי בים האדום. הכוחות השונים מגיבים זה לזה, יוצרים מערכה אזורית אחת. ארה״ב מעדיפה לטמון את הראש בחול ולא לקרוא לזה ״מלחמה אזורית״. קשה לקרוא לזה בשם אחר.
איראן כמובן חכמה מספיק כדי להרחיק את עצמה מהפעולות של הפרוקסי שלה. יש בזה גם מידה של אמת: החות׳ים אינם בובה איראנית. כמוהם חיזבאללה וחמאס. כל עוד איראן מרחיקה את עצמה מהפעולות של הפרוקסי היא יכולה – לעת עתה – למנוע התקפות אמריקאיות עליה ולהציג את עצמה כמי שדווקא מעוניינת ביציבות ושלום, מנהלת שיחות עם מדינות האזור כדי לסיים את המלחמה בעזה. אבל למדינות האזור ברור מי עומדת מאחורי ההתקפות האלו, אם על ידי תמיכה טכנית בהן אם על ידי הכוונה שלהן. איראן, במלחמת חרבות ברזל, חונכת את הפרויקט האימפריאלי שלה.
וזה הדבר הכי טוב שיכול לקרות לישראל למה? הכול בניתוח היום.
*** ניתוח זה פורסם לראשונה לחברי המועדון שלנו. רוצים להצטרף? מוזמנים ללחוץ כאן ***
פרויקט הפרוקסי האיראני
יש לי 3 נקודות להעביר היום: אנחנו לא חושבים נכון על הבעיה האיראנית, מדינות המפרץ הפרסי כן חושבות נכון, התגובה שלהן לאיום האיראני יכולה לשרת את ישראל.
בואו נתחיל עם החשיבה על האיום האיראני. אנחנו, ישראל וארה״ב, חושבים על האיום האיראני כמורכב מהיבטים שונים, חלקם היבטים חשובים יותר חלקם היבטים חשובים פחות[5]. ההיבט הכי חשוב לדעתנו הוא ההיבט של תוכנית הגרעין האיראנית. זה ההיבט בו מדינת ישראל התמקדה ובו ארה”ב התמקדה ביחסים עם איראן.
זה הביא לכך שמדינת ישראל מיקדה את המאמצים שלה בתוכנית הגרעין, אם באמצעות פעולות חשאיות באיראן אם דרך בניין הכוח. בנינו את הכוח האווירי שלנו כדי שיוכל ביום פקודה להפציץ את הכורים באיראן. חיסלנו אחת לכמה זמן מדעני גרעין כדי לעכב את הפרויקט. כמונו, גם האמריקאים התמקדו בתוכנית הגרעין של איראן. מצד אחד הם הבטיחו שלא יאפשרו לאיראן נשק גרעיני, מה שרומז שבמקרה שאיראן תנסה לפרוץ לפצצה ארה”ב תפעל באופן צבאי נגדה. מצד שני, משום ההתמקדות בתוכנית הגרעין האיראנית, ארה”ב הייתה מוכנה להגיע לעסקה עם איראן שתאט או תקפיא את תכנית הגרעין, מבלי להתייחס לפעולות אחרות שאיראן עושה.
כך קרה שב-2015 ארה״ב ואיראן, ביחד עם המעצמות האחרות של מועצת הביטחון, הגיעו לעסקה שהייתה אמורה להקפיא את תוכנית הגרעין, בעודה מאפשרת לאיראן להמשיך לפתח את תכנית הטילים שלה, לתמוך בפרוקסי שלה, ולקבל גישה לשוק העולמי ולכספים שלה שהוקפאו במדינות זרות. כלומר, איראן יכלה להמשיך בפעילות העוינת שלה, עם משאבים כספיים גדולים יותר, ללא התקדמות משמעותית בתוכנית הגרעין שלה.
למה ארה”ב החליטה על הסכם עם איראן בנוגע לתוכנית הגרעין כולנו יודעים: רצון להימנע מלחמה נוספת במזרח התיכון ורצון להתמקד במזרח אסיה. בגישה שרואה את תוכנית הגרעין כהיבט הכי מאיים של הבעיה האיראנית, הקפאת ההיבט הזה תפטור את ארה”ב מהצורך להתמודד עם היבטים אחרים ופחות דחופים של איראן.
כבר לפני יותר משלוש שנים אני ביקרתי את הגישה שמתמקדת בגרעין האיראני, בניתוח מס׳ 43. טענתי אז ואני מאמין גם היום שהבעיה המרכזית שלנו עם איראן היא לא תוכנית הגרעין אלא איראן עצמה, ליתר דיוק המשטר האיראני בה. גם אם מחר תוכנית הגרעין של איראן תיעלם באורח פלא, איראן עדיין תהיה איום. ואני חושב שמה שקורה עכשיו במלחמת חרבות ברזל ומה שקרה עם ההתקפות על מדינות המפרץ בין 2019 ל-2022 מראים שתוכנית הגרעין של איראן היא ההיבט הפחות מאיים של הבעיה האיראנית.
כדי להבין זאת טוב יותר צריך להבין את האסטרטגיה הביטחונית הכוללת של איראן. במבט ראשון איראן נראית כמו מדינה חזקה מאוד: השטח שלה גדול ממערב אירופה, יש לה מעל 80 מיליון תושבים, היא מורכבת בעיקר מהרים ומדבריות, שמהווים חסם יעיל נגד פלישות. לכאורה, מדינת גדולה כל כך תרצה להתבסס על צבא סדיר שיגן על גבולותיה ויוכל במקרה הצורך להביס את האויב באמצעות הגנת עומק. כלומר האויב יפלוש לתוך איראן והצבא יתיש את האויב, שינסה להתגבר על הגיאוגרפיה העוינת של המדינה.
בפועל, איראן היא מדינה חלשה מכפי שהיא נראית. ראשית, רוב האוכלוסייה הגדולה שלה אינה תומכת במשטר האיראני. ההערכות הן שאחוז התמיכה במשטר נע בין 10-20% מהאוכלוסייה. במקרה של מלחמה, טהרן עלולה למצוא את עצמה לא רק מול אויב מחוץ אלא גם התקוממות מבית. במלחמה היחידה בה השתתפה ישירות, מלחמת איראן-עיראק, איראן הסתמכה במידה רבה על הרצון הלאומי להתנגד לפלישה של סדאם חוסיין[6]. ללא הרצון הזה – שגם הוא נשחק מאוד לקראת סוף המלחמה – לא בטוח שאיראן הייתה שורדת. האם היום, במקרה של פלישה שמטרתה להפיל את משטר האייתוללות, העם שוב יבוא לעזרתו של המשטר או – דווקא יתמוך בפולש הזר?
שנית, המשטר אינו סומך על הצבא הסדיר. לאיראן יש שני צבאות: אחד הוא הצבא הסדיר של איראן, צבא שאין לו נאמנות אידיאולוגית למשטר. לעומתו הצבא השני, משמרות המהפכה, מחויב אידיאולוגית להגנה על המשטר מאויבים מחוץ ואויבים מבית. הדבר הביא לכך שאיראן מפנה יותר משאבים למשמרות המהפכה ולא לצבא הסדיר[7]. הצבא הסדיר משתמש וציוד מיושן ולעתים לא שמיש, בעוד משמרות המהפכה צריכים לפצל את המאמץ שלהם בין הגנה על איראן מבחוץ והגנה על איראן מבפנים[8].
שלישית, איראן נתונה מאז הקמתה תחת סנקציות שפוגעות בתעשייה שלה ומגבילות את היכולת שלה לרכוש נשק ממדינות אחרות. המשמעות היא שלאיראן יש בסיס כלכלי מוגבל עבור ייצור מערכות נשק והיא מתקשה לפצות על המוגבלות הזו באמצעות יבוא מן החוץ. יתרה מכך, האיראנים מדגישים עצמאות אסטרטגית, מעדיפים שלא לרכוש מן החוץ ולהסתמך על ייצור מקומי. משום המגבלות החומריות הללו, איראן אינה יכולה לייצר את כמויות הטנקים והמטוסים שדרושים כדי להתחרות עם האויבים שלה. ולאיראן יש אויב אחד שאיתו, גם אם לא היו עליה סנקציות, היא לא יכולה להתחרות חומרית – ארה”ב. יש בדיוק מדינה אחת שיכולה להתחרות בארה״ב במסה, וזו סין. איראן לא קרובה, לא דמוגרפית ולא כלכלית.
כל האילוצים האלו הכריחו את איראן לפתח אסטרטגיה א-סימטרית: במקום להילחם עם אויביה באמצעות כוחות סדירים, איראן תמנף כוחות לא סדירים וטכנולוגיות חדשות כדי להסב מקסימום נזק לאויבים שלה במינימום מחיר לה[9]. לאסטרטגיה הזו יש שני עמודים מרכזיים: מערכות נשק לא מאוישות וכוחות פרוקסי.
מערכות נשק לא מאוישות כוללות טילים בליסטיים, טילי שיוט וכטב״מים. איראן מפתחת מערכות כאלו עוד משנות השמונים במסגרת מלחמת איראן-עיראק[10]. כיום יש לאיראן את אחת התוכניות הכי מתקדמות במזרח התיכון לטילים וכטב״מים[11]. התוכניות האלו כוללות טילים בליסטיים המכסים את כל המזרח התיכון ויכולים תיאורטית לשאת ראש קרב גרעיני. הן גם כוללות כטב״מים בעלי טווח של מעל 1000 ק”מ, וחימוש משוטט (״כטב״ם מתאבד״). לאיראן לפי הערכות יש אלפי טילים לטווח בינוני וארוך.
*** ניתוח זה פורסם לראשונה לחברי המועדון שלנו. רוצים להצטרף? מוזמנים ללחוץ כאן ***
אני מתייחס למערכות הנשק האלו כקבוצה אחת משום שהאירנים מפעילים אותם כקבוצה אחת[12]. בתקיפות נגד ערב הסעודית ונגד איחוד האמירויות, פרוקסי איראנים, קרוב לוודאי בהנחיה של איראן, הפעילו בו זמנית טילים בליסטים, טילי שיוט וכטב״מים. משום שלכל אחד מהנשקים הללו יש מסלול טיסה שונה הם מקשים על מערכות הגנה ליירט את כולם בו זמנית. כך על ידי שימוש בו-זמני במערכות השונות האיראנים מעצימים את היכולת שלהם להתגבר על ההגנות של האויב[13].
וזו נקודה שכדאי לשים לב אליה: מערכת הגנה שמיירטת 95% מהמטרות היא מערכת הגנה פנטסטית. אבל בשביל התוקף יכול להיות שגם 5% הצלחה זה כל מה שהוא צריך. דמיינו 100 טילים שמשוגרים נגד דובאי, ורק 5 מצליחים לעבור, פוגעים בגורדי השחקים של העיר. תקיפה כזו תביא אלפי הרוגים ותהיה מכה כלכלית לעיר כשתושבים זרים יברחו למקום מקלט, יחד עם ההון שלהם. דובאי, אבו דאבי, בחריין, ריאד – כולן נתונות תחת איום משמעותי. וזה עוד מבלי לדבר על הסכנה לתשתיות הנפט שלהן, בו הן תלויות לרוב ההכנסה שלהן.
וזה רק העמוד הראשון. העמוד השני הוא הפרוקסי של איראן.
אמרנו שפרוקסי הוא לא בובה, או הוא לא חייב להיות בובה. פרוקסי יכול בהחלט להיות שחקן עצמאי שמקבל תמיכה משחקן אחר. עבור איראן דווקא פרוקסי שאינם בובות הם שמציעים לה את ההשפעה הגדולה ביותר באזור. זאת משום שהם הופכים לשחקנים פוליטיים משפיעים במדינות בהן הם נמצאים, כמו חיזבאללה בלבנון והחות׳ים בתימן[14].
אנחנו יכולים לחלק את הפרוקסי האיראני לשתי קטגוריות. בקטגוריה הראשונה נמצאים ארגונים שאיראן נתנה להם סיוע בשלב כלשהו אך לא פיתחה את הקשר איתם ליחסים ארוכי טווח. לדוגמה, שיתוף הפעולה עם הטליבאן אחרי הפלישה האמריקאית לאפגניסטן, או שיתוף הפעולה עם אל-קאעידה. לעומתם ישנם פרוקסי עמם לאיראן יש קשר ארוך טווח, בו היא מטפחת את הארגון, בונה את יכולותיו לא רק בהיבט של סיוע חומרי, אלא גם הדרכה מקצועית, ייעוץ אסטרטגי, סיוע כלכלי, סיוע דיפלומטי ועוד. כאלו לדוגמה הם חיזבאללה ובמידה פחותה יותר חמאס[15].
את אותם פרוקסי איראן מעצימה במערכות הנשק הבלתי מאוישות שהיא פיתחה, נותנת להם טילים מתקדמים וכטב״מים. כך היא מרחיבה גיאוגרפית את האיום של מערכות הנשק האלו. ישראל לא צריכה לחשוש רק מטילים בליסטיים מאיראן אלא גם טילים מלבנון, תימן, ועד לאחרונה מעזה. הדבר גם מגדיל את ההשפעה של איראן באמצעות איום במספר חזיתות על אויביה ומאפשר לאיראן לתקוף את אותם אויבים מבלי שניתן יהיה לקשר אותה ישירות לתקיפות.
לכך תוסיפו את ההצלחה של איראן בשילוב של הפרוקסי שלה בתוך המדינות המארחות שלהם. כוחות איראניים משולבים או אף הפכו להיות השחקן הדומיננטי במדינות כמו לבנון, תימן, סוריה ועיראק. בעיראק למשל, מיליציות שיעיות שנהנו מתמיכה איראנית הפכו לשחקנים פוליטיים חשובים בעיראק[16]. בתימן החות’ים הם השחקן הכי דומיננטי במדינה. הדבר עוד יותר מעצים את ההשפעה של איראן משום שהיא נתפסת כמי שיכולה להשפיע על אותם שחקנים פוליטיים חשובים. ואותם אי אפשר להסיר ללא מאמץ צבאי משמעותי. כך בהשקעה יחסית נמוכה, איראן הפכה לשחקן חשוב ברוב הסכסוכים האזוריים במזרח תיכון, אם בעיראק, אם בסוריה, אם בתימן, אם בלבנון. הדבר מעצים את איראן לא רק צבאית אלא גם דיפלומטית, נתפסת בצדק כשחקן חשוב.
ביחד שני העמודים יוצרים אימפריה פרסית חדשה. איראן אולי חלשה כלכלית לעומת האויבים שלה, היא אולי חלשה צבאית, אך היא מחזיקה ביכולות שמאפשרות לה להרוס את תשתיות הנפט במפרץ הפרסי, לתקוף את ישראל ממספר חזיתות באמצעות טילים מתקדמים ולשבש את השיט במזרח התיכון. איראן הפכה עצמה לכמעט הגמון באזור, מדינה שאי אפשר להתעלם מהאינטרסים שלה מבלי לשלם מחיר משמעותי. וזו התפתחות מצוינת עבור ישראל.
בצילה של האימפריה
המיקוד של מדינת ישראל וארה״ב באיום הגרעין האיראני הביא אותן להתעלם, או לא לפעול באופן אפקטיבי, מול המאמצים של איראן לבנות את רשת הפרוקסי שלה. האימפריה הפרסית החדשה לא נולדה בלילה. המאמצים הראשונים של איראן ליצור פרוקסי במדינה זרה היו בלבנון בעקבות הפלישה של צה”ל לשם[17]. אחרי הפלישה האמריקאית לעיראק ב-2003 האיראנים מהרו להקים פרוקסי במי שהייתה היריבה הכי מרה שלהם. ב-2011, כאשר משטר אסד עמד לפני התמוטטות, איראן מינפה את חיזבאללה ומיליציות שיעיות מפקיסטן ואפגניסטן כדי להציל את המשטר. אחרי הניצחון של החות’ים בתימן ב-2014 איראן החלה לסייע להם, יוצרת לראשונה פרוקסי שאפשר לה לפגוע באיחוד האמירויות וערב הסעודית[18].
ובעוד ארה”ב וישראל ממוקדות באיום הגרעין הפוטנציאלי של איראן, ערב הסעודית, איחוד האמירויות ומדינות המפרץ האחרות היו צריכות להתמודד עם ההשלכות של האימפריה הפרסית החדשה. כך בספטמבר 2019 ערב הסעודית מצאה עצמה תחת מתקפה נגד מתקני הנפט שלה. במתקפה הופעלו טילים וכטב״מים, עם החות׳ים לוקחים אחריות על התקיפות. ארה״ב לא הענישה צבאית את איראן על ההתקפה.
ב-2021 ו-2022 ריאד ואיחוד האמירויות שתיהן מצאו עצמן תחת מתקפות מצד החות׳ים, שוב מתקפות שכללו שימוש בכטב״מים וטילים[19]. המתקפות האלו פגעו במתקני נפט כמו גם מתקנים אזרחיים אחרים. התגובה האמריקאית הייתה לחזק את מערך ההגנה של שתי המדינות, ולנסות לחדש את המשא ומתן עם איראן על חזרה להסכם הגרעין[20]. כלומר בעוד איחוד האמירויות וערב הסעודית מתמודדות עם רשת ההשפעה האיראנית באזור, האמריקאים היו ממוקדים בלטפל במה שהם חשבו שהוא ההיבט הכי חמור של הבעיה האיראנית: תוכנית הגרעין.
לא פלא שבתגובה להתקפות על שטחן מצד החות׳ים, ותוך הבנת האיום מצד איראן, מדינות המפרץ החליטו לנקוט באסטרטגיה בעלת שלושה מרכיבים: איראני, אמריקאי וסיני.
הרכיב האיראני הוא לנסות ולבצע דה-אסקלציה מול טהרן. הוא כולל את נרמול היחסים בין ערב הסעודית ואיראן, יחסים כלכלים מתפתחים, והניסיון להגיע להבנות בין המדינות, תוך הכרה בחשיבות של איראן באזור. אין ספק שהתקרבות בין ערב הסעודית ובין איראן סייעה לשמור על הפסקת האש בין ריאד והחות׳ים.
במקביל המדינות מחפשות לחזק את הקשר הביטחוני עם ארה״ב ואת היכולת שלהן להתנגד לאיום האיראני. הניסיון האמירתי לרכוש מטוסי F-35 מארה״ב היה נותן לה יכולת התקפית חשובה מול איראן. הרצון של ערב הסעודית בברית הגנה עם וושינגטון נועד להגן עליה מהתקפה ישירה מצד טהרן.
אבל האיום הגדול יותר הוא לא איראן עצמה, אלא הפרוקסי שלה. האם ארה״ב תצא למלחמה כדי לעצור טורי שריון איראנים בדרכם לערב הסעודית? קרוב לודאי שכן, כפי שעצרה את סדאם ב-1991. האם תצא למלחמה נגד איראן אם החות׳ים יתקפו את שדה התעופה הבינלאומי בריאד? כנראה שלא. ומה אם התקפות שיהיו מתחת לסף המלחמה? בספטמבר 2019, כשאיראן תקפה את מתקני הנפט של סעודיה, היא דאגה לתקוף אותם כך שהיא לא תשתק לחלוטין את יכולת הייצוא של הסעודים[21]. ההתקפה הייתה יותר מאיימת ממזיקה – היא הדגימה את היכולת של איראן, מבלי להפעיל אותה.
זו נקודה חשובה שכדאי להתעכב עליה. רשת הפרוקסי של איראן נותנת לה השפעה רבה הודות לגמישות שלה. איראן יכולה לתקוף ישירות או לתקוף דרך פרוקסי; היא יכולה לתקוף מתקנים צבאיים או אזרחיים; היא יכולה להדגים את היכולת שלה, והיא יכולה להפעיל את כולה. האיראנים משתמשים באלימות כעוד כלי ביחסים שלהם עם מדינות האזור. הם לא צריכים להשבית את תעשיית הנפט של סעודיה כדי להביא אותה לשולחן המשא ומתן. הם רק צריכים להדגים שיש להם את היכולת לאיים, כדי להשפיע.
פצצת גרעין איראנית רק תעצים את היכולת הזו. כבר עכשיו מדינות המפרץ חיות תחת צילו של ארסנל טילים שמתחרה בזה של ישראל. ישראל חיה תחת איום של מעל 100 אלף טילים ורקטות מחיזבאללה, כמו גם טילים מתימן ואיראן. טילים חמושים בנשק גרעיני יעצימו את האיום, אך כבר היום הוא כל-כך משמעותי שישראל מהססת לפתוח במלחמה בלבנון. ארה״ב מנסה להימנע ממלחמה נגד איראן בין השאר משום האיום הרקטי ואיום הפרוקסי. פצצה איראנית רק יכולה להגדיל את האיום, מגדילה את כוח ההרס של טהרן ואת הביטחון שלה שהיא מוגנת מפני מתקפה אמריקאית. נשק גרעיני גם עלול לעודד את טהרן להיות יותר ויותר תוקפנית כלפי ישראל.
*** ניתוח זה פורסם לראשונה לחברי המועדון שלנו. רוצים להצטרף? מוזמנים ללחוץ כאן ***
דרקון במפרץ הפרסי
רשת הפרוקסי שאיראן בנתה, האימפריה שלה, יחד עם יכולות הטילים והכטב״מים שלה הם מכפילי הכוח הכי גדולים של איראן. הם הופכים אותה כבר עכשיו לאיום קיומי עלינו ואיום ברור על השיט והנפט במזרח התיכון. המיקוד בתוכנית הגרעין כהיבט הכי חשוב היה טעות, של וושינגטון וירושלים. בינתיים מדינות המפרץ הבינו את הטעות ומחפשות ביטחון במציאות החדשה. דרך אחת היא להתקרב לאיראן. דרך אחרת היא לחזק את קשרי הביטחון עם ארה״ב ודרך שלישית – היא ההתקרבות לסין.
אם טורי שריון איראנים ידהרו דרך דרום עיראק לכווית וערב הסעודית, בייג׳ינג לא תשלח כוחות. אבל אם איראן תאיים על השיט באזור, אם איראן תשבש את תנועת הנפט דרך מצר הורמוז, לסין יש מספיק השפעה בטהרן כדי לנסות ולרסן את ההתנהגות שלה. איראן תלויה בסין כלקוח גדול של נפט ומקווה שסין תהיה מקור השקעה בתשתיות שלה. בכל מקרה לבייג׳ינג יש יחסים יותר ידידותיים עם טהרן מאשר אלו של ארה״ב.
התוצאה היא שהאיום של איראן דוחף את מדינות המפרץ לחפש קשרים קרובים יותר עם סין. וזה לא שחסרות להן סיבות: סין היא הלקוח הכי גדול של נפט מהמפרץ הפרסי והיא מוכנה, בניגוד לארה״ב, למכור להן טכנולוגיות מתקדמות כמו טילים בליסטים וכטב״מים התקפיים. רק לפני שבוע שגריר סין בערב הסעודית הצהיר שמדינות המפרץ וסין קרובות לחתום על הסכם סחר חופשי, הסכם סחר שנמצא במשא ומתן כבר 19 שנה. לטענת השגריר ״90% מהמחלוקות נפתרו״ ונותרו עוד מספר סוגיות שצפויות להיפתר בקרוב.
אם הוא אומר אמת או משקר, אם סין ומדינות המפרץ באמת קרובות לחתום על הסכם סחר, זה פחות חשוב. מה שיותר חשוב הוא התזמון – האמירה של השגריר באה כשארה״ב תוקפת ברחבי המזרח התיכון פרוקסי איראנים. סין מאותת שהיחסים בינה ובין מדינות המפרץ עומדים בפני קפיצת מדרגה, או – שסין מצפה שהם יעשו קפיצת מדרגה, אם מדינות המפרץ רוצות שסין תשפיע על טהרן. האיום האיראני הפך לגורם שמטה את מאזן ההשפעה במפרץ הפרסי לטובת סין. וזה מעולה לישראל.
האמריקאים ממוקדים בסין כאיום האסטרטגי הכי גדול עליהם. התחרות עם סין היא זו שמעצבת את האסטרטגיה הלאומית שלהם, מהשקעה בטכנולוגיה ועד חידוש הכוח הגרעיני שלהם. איראן נתפסה כאיום משני, הסחת דעת, מהאיום המרכזי של סין. זה יכול להשתנות.
ישראל יכולה לקדם את הטיעון הבא: איראן כבר היום מהווה איום בלתי נסבל על האינטרסים האמריקאים במזרח התיכון. גם ללא פצצה, היכולות ההתקפיות שלה ורשת הפרוקסי שלה הופכים את טהרן למדינה שמצרה את צעדיה של ארה״ב באזור ומאיימת על בעלות הברית שלה. הניסיון האמריקאי להתמקד בהגנה מול טהרן, במקום תקיפה של היכולות שלה, מביא את בעלות הברית האמריקאיות באזור לפנות לסין כמי שנתפסת כמרסנת של טהרן. ההשפעה האמריקאית במזרח התיכון עלולה להיפגע קשות, עם מאזן ההשפעה נוטה ממנה לטובת טהרן ובייג׳ינג.
האם זה צריך להטריד את האמריקאים? יש קו חשיבה שאומר שהאינטרס האמריקאי נמצא לא כאן אלא במזרח אסיה. זה נכון, חלקית. המזרח התיכון חשוב למזרח אסיה ולאירופה כמקור אנרגיה וכחוליה בקשר הימי בין האזורים. אם ארה״ב תאבד את ההשפעה בו לטובת בייג׳ינג, היא תחזק מאוד את ההשפעה של בייג׳ינג באירופה ובמזרח אסיה. מדינות שתלויות בנפט מהמפרץ הפרסי כמו יפן ודרום קוריאה יצטרכו להעריך מחדש את היחסים שלהן עם סין ועם איראן. אם ארה״ב רוצה לנצח בתחרות הבין-מעצמתית, היא צריכה לנצח כאן.
זה נותן לישראל בסיס חדש לשיח אסטרטגי עם ארה״ב ועם מדינות האזור. אולי לא עם ממשל ביידן, שנראה עדיין תקוע ב״דה-אסקלציה״, אך כן עם הממשל הבא. ישראל יכולה וצריכה לקדם חזון בו היא ומדינות ידידותיות אחרות מחזיקות ביכולות התקפיות משמעותיות נגד איראן והפרוקסי שלה, ופועלות יחד לפרק את האימפריה שאיראן בנתה. ניצחון על חמאס בעזה מההיבט הזה הוא אינטרס אזורי ואינטרס אמריקאי. כמוהו החלשה של חיזבאללה בלבנון, של החות׳ים בתימן ופגיעה ישירה במשמרות המהפכה וכוח קודס.
יש טוענים שפגיעה רחבה בפרוקסי של איראן, כמו גם ביכולת שלה להפעיל, לממן ולחמש אותם, תדחוף אותה לפרוץ לפצצה[22]. זה בהחלט תרחיש אפשרי. מאידך, אם אנחנו מבינים שאיראן כבר הפכה איום בלתי נסבל – מה זה משנה אם תנסה לפרוץ לפצצה?
להיפך, זה צריך להדאיג את איראן אם היא תנסה לפרוץ. פריצה לפצצה תכריח את ישראל וארה״ב לבצע תקיפות נרחבות באיראן נגד מתקני הגרעין שלה, מה שעלול לגרור את איראן למלחמה אזורית. איראן לא רוצה להיות מעורבת ישירות במלחמה אזורית. פגיעה בפרוקסי שלה, פגיעה בכוח קודס, פגיעה במפעלי הטילים והכטב״מים שלה בהחלט יפגעו בעוצמה שלה, אך לא בהכרח ידחפו אותה למלחמה אזורית. הם בעיקר יפגעו בהשפעה האזורית שלה, לא בהכרח ביכולת שלה לשלוט באוכלוסייה שלה, התנאי הכי חשוב להישרדות המשטר.
*** ניתוח זה פורסם לראשונה לחברי המועדון שלנו. רוצים להצטרף? מוזמנים ללחוץ כאן ***
סיכום
איראן בנתה אימפריה פוסט-מודרנית במזרח התיכון. כל עוד ארה״ב לא מרסנת את איראן, לא דוחפת אחורה את ההשפעה שלה, מדינות המפרץ יזוזו לסין ויחפשו הבנות עם איראן. זה רע לישראל, משום שזה יגביל את היכולת שלנו לגייס בעלות ברית מול איראן ובעלות בריתה. ערב הסעודית תרצה לרסן אותנו בתימן. איראן תנסה, דרך לחץ על ארה״ב, לרסן אותנו בלבנון. מצד שני, אם ישראל תצליח להציג באופן משכנע שדחיקה של איראן תעזור לארה״ב בתחרות הבין-מעצמתית, היא תוכל לגייס אותה ומדינות נוספות להסיר את אחד האיומים הכי חריפים על היציבות האזורית ועלינו.
מצאתם ערך בניתוח? מוזמנים לשתף עם חברים!
[1] Robert D. Kaplan, The Revenge of Geography: What the Map Tells Us about Coming Conflicts and the Battle against Fate (New York: Random House Trade Paperbacks, 2013).
[2] Kaplan, chap. 13.
[3] Frank Hoffman and Andrew Orner, ‘Dueling Dyads: Conceptualizing Proxy Wars in Strategic Competition’, Foreign Policy Research Institute, 30 August 2021, https://www.fpri.org/article/2021/08/dueling-dyads-conceptualizing-proxy-wars-in-strategic-competition/.
[4] Danny Citrinowicz, ‘After Soleimani, Is Iran Losing Control of Its Proxies?’, Fathom, February 2022, https://fathomjournal.org/after-soleimani-is-iran-losing-control-of-its-proxies/.
[5] Eliot A. Cohen, ‘Iran Cannot Be Conciliated’, The Atlantic, 29 January 2024, https://www.theatlantic.com/ideas/archive/2024/01/iran-problem/677282/.
[6] International Institute for Strategic Studies, Iran’s Networks of Influence in the Middle East, IISS Strategic Dossier (London: The International Institute of Strategic Studies, 2019), 15.
[7] Zoltan Barany, ‘Who Will Shield the Imams? Regime Protection in Iran and the Middle East’, Middle East Policy 26, no. 1 (March 2019): 49–59, https://doi.org/10.1111/mepo.12399.
[8] International Institute for Strategic Studies, The Military Balance 2023 (London: Routledge, 2023), 324–28.
[9] Gawdat Bahgat and Anoushiravan Ehteshami, Defending Iran: From Revolutionary Guards to Ballistic Missiles (Cambridge, United Kingdom ; New York, NY: Cambridge University Press, 2021), 11–13.
[10] Bahgat and Ehteshami, 187.
[11] Michael Doran and Can Kasapoğlu, ‘Overmatch’, Hudson Institute, 2 November 2022, https://www.hudson.org/foreign-policy/overmatch-michael-doran-can-kasapoglu.
[12] Doran and Kasapoğlu.
[13] Doran and Kasapoğlu.
[14] Trevor Johnston et al., ‘Could the Houthis Be the Next Hizballah? Iranian Proxy Development in Yemen and the Future of the Houthi Movement’ (Santa Monica, CA: RAND Corporation, 2020), 5–6, https://doi.org/10.7249/RR2551.
[15] Bahgat and Ehteshami, Defending Iran, 205–6.
[16] International Institute for Strategic Studies, Iran’s Networks of Influence in the Middle East, 121–27.
[17] Shimon Shapira, ‘The Birth of Hezbollah’, IICC Perspectives, January 2023, https://www.iicc.org.il/userfiles/banners/The%20Birth%20of%20Hezbollah%20final%20Jan%202023.pdf.
[18] International Institute for Strategic Studies, Iran’s Networks of Influence in the Middle East, 11–12.
[19] Doran and Kasapoğlu, ‘Overmatch’.
[20] Christopher Michele and Joshua Goodman, ‘Three Broken Teacups: The Crisis of U.S’, Air University, 27 June 2022, https://www.airuniversity.af.edu/Wild-Blue-Yonder/Article-Display/Article/3071639/three-broken-teacups-the-crisis-of-us-uae-relations/.
[21] Greg Priddy, ‘Biden Should Not Extend Security Guarantees to Saudi Arabia’, The National Interest (The Center for the National Interest, 25 July 2023), https://nationalinterest.org/feature/biden-should-not-extend-security-guarantees-saudi-arabia-206662.
[22] Ali Vaez, ‘Why the War in Gaza Makes a Nuclear Iran More Likely’, Foreign Affairs, 25 January 2024, https://www.foreignaffairs.com/israel/why-war-gaza-makes-nuclear-iran-more-likely
