היום שאחרי חמאס (ניתוח 193) – ש.ח.

להורדת הפרק – קישור.

להורדת עותק pdf – קישור.

*** ניתוח זה פורסם לראשונה לחברי המועדון שלנו. רוצים להצטרף? מוזמנים ללחוץ כאן ***

מבוא

שאלת ״היום שאחרי״ עלתה עוד לפני שדרכה כף רגלו של חייל צה״ל אחד ברצועה. השאלה הזו במשך שנים הילכה עלינו אימים, מונעת מאיתנו לטפל טיפול שורש בשלטון הטרור של חמאס. כאשר אני הצעתי לפני שנתיים שישראל תשקול להחליף את שלטון חמאס, טענו שהרעיון ״שאפתני״, כלומר מנותק מהמציאות. כאשר דיברו על מיטוט שלטון חמאס, טענו או שהמחיר יהיה יקר מדי, או שנקבל משהו גרוע יותר מחמאס, או שנתקע עם רצועת עזה. על כן אין מה לעשות נגד חמאס ועדיף להשאיר את חמאס, אם משום שהוא ״עדיף״ על אלטרנטיבות אחרות, אם משום שהדבר מונע הקמת מדינה פלשתינית.

עכשיו אנחנו בתוך הרצועה, הממשלה הכריזה על כוונתה למוטט את שלטון חמאס ולנו אין ברירה אלא לעסוק בשאלת ״היום שאחרי״. אגב, גם אם נניח שהפסקת האש הזמנית תהפוך להפסקת אש קבועה וצה״ל לא ישלים את המשימה – עדיין נצטרך לעסוק בשאלת היום שאחרי. כי אם לא נמוטט את שלטון חמאס ונפרז את הרצועה, איום הטרור יחזור ויחזור גדול יותר. חמאס יהפוך עוד יותר פופולארי ברחוב הפלשתיני ויזכה לתדמית של מנצח ברחוב הערבי[1]. רבים ירצו ללכת בעקבותיו ולשחזר את ״הניצחון המפואר״ של ה-7.10. מי שחושב שסיום המערכה בעזה לפני השמדת חמאס שם תקנה לנו שקט – טועה. ואנחנו נאלץ לחזור. אם עכשיו, אחרי הפסקת האש הזמנית, אם מאוחר יותר. אני מקווה ועושה כל מה שביכולתי כדי שיתממש התרחיש הראשון ומדינת ישראל לא תצטרך לעשות עוד סבב ברצועה.

אז במוקדם או במאוחר נאלץ לעסוק בשאלת ״היום שאחרי״, לא משנה מה יהיו תוצאות הפסקת האש הזמנית. במוקדם או במאוחר אנו נמוטט את שלטון חמאס ומשהו יהיה חייב לבוא במקומו. עדיף שנתן את הדעת כבר עכשיו מה בדיוק יהיה ״המשהו הזה״.

הניתוח היום נועד לשרטט בקווים כללים אסטרטגיה אחת ליום שאחרי ברצועה. נקודת המוצא שלה היא שמדינת ישראל מצד אחד לא תוכל לוותר בעתיד הנראה לעין על שליטה ביטחונית ברצועה. מצד שני, מדינת ישראל תרצה לצמצם עד כמה שאפשר את הניהול והאחריות האזרחית ברצועה. כלומר לתת לתושבי הרצועה לנהל את חייהם עם פיקוח ישראלי.

ברמה התיאורטית מה שישראל מתכוונת לעשות, או שמא נכון יותר להגיד צריכה לעשות, הוא בנייה מחדש של רצועת עזה שלא כיישות מדינית כושלת. לבניית מדינות יצא שם רע משום הכישלון האמריקאי באפגניסטן ועיראק. אבל בחינה היסטורית מראה שפעמים רבות מדינות מצליחות לשקם מדינות או טריטוריות כושלות ולהפוך אותן מתפקדות; כך היה במזרח טימור, נמיביה, קמבודיה ומדינות נוספות[2].

מה שישראל צריכה לעשות הוא לסייע לשלטון מקומי חדש לקום ברצועה, שלטון שמצד אחד יהנה מסיוע בינלאומי ומצד שני יהיה נתון לפיקוח ישראלי ובינלאומי כדי להבטיח שלא יחזור לטרור. מודל כזה יכול לא רק לייצב את הרצועה, אלא להיות מודל לחיקוי לרפורמות גם במוסדות הפלשתינים ביהודה ושומרון. כל מה שאני מבקש מכם עד סוף הניתוח – שמרו על ראש פתוח.

מה לעשות עם רצועת עזה?

יש 4 תרחישים שדנים בהם בנוגע לעתיד רצועת עזה: וואקום, שלטון מקומי, שלטון חיצוני, או כיבוש ישראלי.

וואקום משמעותו שמדינת ישראל תמוטט את שלטון חמאס, תהרוס את תשתיות הטרור ואז תיסוג לחלוטין מהרצועה. מסביב לגדר הגבול ניצור רצועת ביטחון סטרילית אותה נאכוף בקפידה. את הרצועה ננתק מתשתית המים והחשמל שלנו ונסיר כל אחריות אזרחית עליה. מי ישלוט ביום שאחרי? איך האוכלוסייה תשרוד? לא ענייננו.

התרחיש השני הוא להקים שלטון מקומי ברצועה, שייצג את תושביה. השלטון יכול להתבסס על החמולות והמבנה השבטי, על מנהיגים מקומיים – ראשי עירייה, אנשי עסקים, פעילים חברתיים מקומיים – או גם וגם. מדינת ישראל תפקיד את הניהול האזרחי בידי המקומיים ותשמור לעצמה, אם תרצה, את השליטה הביטחונית הכוללת ברצועה: אנחנו ננהל פעולות ביטחון שוטף לסיכול טרור ונשלוט במעברים של הרצועה כדי למנוע הברחת נשק.

התרחיש השלישי הוא הבאת גורם חיצוני שינהל את הרצועה. גם כאן יש מספר אפשרויות: גורם חיצוני אחד הוא הרשות הפלשתינית, מי שנתפסת כנציגה הבלעדית של העם הפלשתיני[3]. גורם אחר הוא כוח בינלאומי בחסות האו״ם. אפשרות שלישית היא מדינה או מדינות ערביות שייקחו את השלטון ברצועה, לדוגמה מצרים, איחוד האמירויות וערב הסעודית[4].

התרחיש הרביעי והאחרון הוא כיבוש ישראלי מלא, כולל שלטון צבאי על האוכלוסייה. בתרחיש הזה ישראל היא הגורם השולט היחיד ברצועה, מנהלת את חייהם של כ-2 מיליון פלשתינים. השלטון הצבאי אולי יוכל לעבוד עם גורמים מקומיים, מאפשר להם מעין אוטונומיה תחת חסותו.

איזה תרחיש יתקיים – אינני יודע. מה שאני כן יודע הוא איזה תרחיש רצוי לישראל. התרחיש הרצוי חייב לענות על שלושה צרכים של ישראל: שליטה ביטחונית כוללת על הרצועה, רשות אזרחית שאינה עוינת את ישראל ושהרצועה לא תהפוך שטח הפקר שימשוך אליו גורמי פשע וטרור. כל תרחיש שאינו מקיים את השלושה, לא יוכל לספק לנו ביטחון ארוך טווח. בואו ונתעמק בכל דרישה.

מדינת ישראל לא יכולה לאפשר לרצועת עזה להפוך שטח הפקר, בו אין חוק וסדר. מצב כזה וודאי יקרה אם נותיר ברצועה וואקום. הוא גם עלול לקרות אם נקים ברצועה שלטון חמולות, בו כל חמולה שולטת על תא שטח. ללא מקורות תעסוקה ברצועה ועם הרס רב לתשתיות, החמולות יפנו לפעילות פלילית כדי לפרנס את עצמן. גניבת רכבים, סמים, סחיטות, יהפכו תופעה נפוצה בעוטף. ניסיון לחסום את התופעה באמצעות מחסום פיזי כנראה לא יצליח, משום שהחמולות פשוט יחפשו נתיבים אחרים לישראל, השוק הכי גדול בקרבתן.

מעבר לפגיעה ברווחת התושבים הישראלים ופגיעה בביטחון האזרחי, פעילות פלילית תכין את הקרקע לפעילות טרור. ללא כוח משטרה אפקטיבי או מנגנוני ביטחון יהיה קל לארגוני טרור זרים להקים ולהפעיל תאים בשטח הרצועה. ארגוני פשע יבריחו לרצועה נשק ועלולים לשמש כקבלני משנה עבור ארגוני טרור. כך היה למשל בעיראק במהלך הכיבוש האמריקאי במדינה. פושעים היו מוכנים לירות ולהטמין מטעני צד נגד כוחות אמריקאים בתמורה לתשלום[5]. ארגון אל-קאעידה במדינה עשה שימוש נרחב בפושעים כדי להעצים את כוחו נגד הקואליציה האמריקאית.

כדאי גם להיזכר באזורי השבטים בפקיסטן וחממת הטרור שהם הכו להיות. עסקנו באזורי השבטים בניתוח מס׳ 155, כשדיברנו על הטליבאן הפקיסטני. אזורי השבטים ממוקמים במערב פקיסטן, בגבול בינה ואפגניסטן. רוב אוכלוסיית האזור היא פשטונית, בניגוד לפקיסטן בה הקבוצה הגדולה ביותר היא פונג׳בית.  האזור הררי מאוד והשבטים קנאים לאוטונומיה שלהם. במקום ולנסות להחיל חוק וסדר שם, המדינה הפקיסטנית בחרה להפוך את האזור למעין אוטונומיה, בה השבטים התנהלו לפי החוקים שלהם בעוד פקיסטן הייתה באופן רשמי הריבון. עם השנים האזורים הפכו חממה לארגוני טרור, שבעשור האחרון פנו לתקוף את המדינה הפקיסטנית עצמה. אנחנו לא רוצים אזור הפקר כזה בדרום.

איור 1 – מפה אתנית של פקיסטן. שימו לב לאזור הפונג׳בי לאורך הגבול עם הודו (ירוק בהיר, מזרח המדינה) ולרצועה הפשטונית (חום כהה) במערב המדינה לאורך כמחצית מהגבול עם אפגניסטן. מקור.

הצורך השני של ישראל היא רשות אזרחית שאינה עוינת אותנו. הכוונה היא לרשות אזרחית שמכירה בלגיטימיות של מדינת ישראל ואינה קוראת או תומכת במאבק חמוש נגדנו. אני לא מצפה שהשלטון בעזה יהיה אוהב ישראל, אך אני בהחלט יכול לדרוש שהוא לא יקרא או יפעל לרצח יהודים. אחרת, איום הטרור במהרה ישוב.

התנאי השני פוסל את החזרה של הרשות הפלשתינית לרצועת עזה, לפחות במתכונתה כרגע. הרשות משלמת למחבלים היושבים בבתי הכלא הישראלים, דבר שמעודד פעולות טרור נגד מטרות ישראליות. מערכת החינוך הפלשתינית מסיתה נגד ישראל, עם קריאות הלל למחבלים ולמאבק חמוש. כניסת הרשות לרצועת עזה לא תעזור למתן את הקיצוניות וערכי האלימות שחמאס הנחיל ב-15 שנות שלטונו שם.

מעבר לכך, הרשות הפלשתינית אינה במצב שהיא יכולה לשלוט ברצועת עזה[6]. היא מושחתת ולא יעילה, סובלת ממחסור בתקציבים ואינה נתפסת כגוף שלטון לגיטימי בעיני אזרחיה. הבחירות הראשונות והאחרונות ברשות הפלשתינית היו ב-2006, אז ניצח חמאס. בעית הלגיטימיות רק תחמיר אם הרשות תחזור לרצועה מיד לאחר מבצע צבאי של צה״ל, תיתפס כמי שהומלכה ע״י כידונים ישראלים[7]. הרשות הפלשתינית חייבת לעבור רפורמות משמעותיות שמטרתן חיזוק המוסדות שלה ומאבק באלימות וקיצוניות. רק אחרי רפורמות כאלה יהיה אפשר לשקול את העברת רצועת עזה לשליטתה.

הצורך השלישי והחשוב ביותר היא שליטה ביטחונית כוללת ברצועה. המשמעות של שליטה ביטחונית כוללת שישראל תוכל לבצע איסוף מודיעין, סיכול טרור ובקרת גבולות. למה צריך זאת? כדי לוודא שכל איום טרור חדש ברצועה יושמד לפני שיהפוך למדינת טרור כמו זו שחמאס הקימה. אנו מוכנים לתת לתושבי הרצועה לנהל את חייהם, אך אנו לא מוכנים ששוב תגדל מפלצת מעבר לגבול שלנו.

אפשר לטעון נגד הצורך האחרון שהוא מנציח את הסכסוך, כולא אותנו ואת הפלשתינים ביחסי כובש-נכבש מהם אין מוצא. הפלשתינים ימשיכו בטרור כדי לשחרר את עצמם מאיתנו. אנחנו נמשיך ונעמיק את השליטה בהם משום הטרור. מעגל קסמים.

אפשר לתקוף את הטענה הזו מכמה כיוונים, אך אני דווקא רוצה להסכים איתה. נכון, שליטה ביטחונית ארוכת טווח על הרצועה לבדה לא תעשה דבר לסיום הסכסוך. ולכן צריך שינוי ארוך טווח ברצועה, במוסדות ובאנשים. הפלשתינים ברצועת עזה כיום אינם מחזיקים לא במוסדות לאומיים מתפקדים והמלחמה לא הביאה אותם לזנוח את המאבק החמוש נגד ישראל. בתנאים האלה שלום לא יהיה.

אני לא חושב שאפשר לשנות את דעתם של הפלשתינים ביום או אפילו בעשור. מצד שני, אני לא חושב שניהול הסכסוך ומעגל הקסמים של אלימות הוכיח את עצמו כאפקטיבי. הוא דוחף להקצנה את הפלשתינים ושואב מישראל משאבים. כדי לסיים אותו, חייבים מוסדות פלשתינים תקינים, שממוקדים בפיתוח אזרחי במקום מאבק צבאי, ומערכת חינוך ותקשורת שקוראת לדו-קיום עם ישראל במקום אלימות.

מה שדרוש ברצועת עזה – ובמידה רבה גם ביהודה ושומרון – היא משימה ארוכת טווח לשינוי אזרחי, משימה שמזכירה שיקום של מדינה כושלת. הרי חשבו מה ישראל רוצה לעשות: אנו רוצים למוטט את שלטון חמאס. לאחר מיטוט השלטון, ישארו ברצועה מוסדות לא מתפקדים, עקב הרס רב לתשתיות וחיסול הדרג הפוליטי. יהיה צורך בשיקום המוסדות ובנייה מחדש של יכולות אזרחיות.

מקובל במשימות כאלה שמספר שחקנים פועלים במקביל בתחומים שונים. באפגניסטן לדוגמה סוכנויות של האו״ם עסקו בשיקום תשתיות ובניית היכולות של המדינה האפגנית. במקביל, ארה״ב לקחה על עצמה את האחריות הביטחונית, פועלת נגד איום הטליבאן[8]. חלוקת תפקידים כזו יכולה להיות גם ברצועת עזה, עם ישראל לוקחת על עצמה לטפל באיומי טרור בעוד כוח בינלאומי פועל לשקם את הממשל האזרחי בה. למה שנאפשר לכוח בינלאומי כזה לקום? בהמשך.

*** ניתוח זה פורסם לראשונה לחברי המועדון שלנו. רוצים להצטרף? מוזמנים ללחוץ כאן ***

שלטון מקומי

האם ניתן להקים ברצועת עזה שלטון מקומי חדש שיחליף את חמאס? כן. והוא יבוא מתוך שלטון חמאס. בכל שלטון יש שכבה של ביורוקרטים, פקידים, שאחראים על הניהול השוטף של המדינה וחיי היום-יום בה. שלטון חמאס אינו שונה: יש כנראה אלפי פקידים ואנשי מקצוע שהיו אחראים לניהול בתי חולים, בתי ספר, מערכת המשפט, תשתיות מים וחשמל[9]. בהנחה והם לא ברחו מהרצועה, האנשים האלו יכולים להיות הבסיס של כל שלטון מקומי חדש ברצועה.

יתרה מכך – מתוך אותם פקידים ניתן להוציא הנהגה פוליטית, שנהנית מתמיכה מקומית והשפעה. לדוגמה ראשי עיריות, מנהלי בתי ספר, ראשי משפחות ושבטים וכדומה. אפשר לארגן אותם במועצות מקומיות שכל אחת תנהל חלק מהרצועה: ערים קטנות, כמו דיר אל-בלח, ינוהלו ע״י מועצה אחת. ערים גדולות, כמו עזה או רפיח, ינוהלו ע״י מספר מועצות, לכל מועצה שטח ריבונות משלה. כלל המועצות יקבלו ייצוג באסיפה כללית, שתהיה מעין הריבון האזרחי ברצועה.

אפשר להתווכח על המבנה ואפשר להציע כל מיני דרכים אחרות לארגן את השלטון המקומי שם. אני בטוח שיש אנשים בצה״ל שכבר עובדים על תוכניות כאלה. הנקודה היא שיש כבר תשתית אנושית שאפשר להשתמש בה כדי להקים שלטון מקומי חדש. ישראל לא צריכה להצניח אף אחד מן החוץ או להמציא אותם. הם שם, רק צריך להשתמש בהם.

כן יהיה אתגר בשימוש בהם. סביר להניח שרוב הפקידים והמנהיגים המקומיים היו או עודם חברים בתנועת חמאס. זו תהיה טעות קריטית עבור ישראל לפסול אותם רק בגלל העובדה הזו. ב-2003 האמריקאים עשו טעות כזו כשפסלו את רוב השכבה המקצועית הבכירה של עיראק, עקב חברות במפלגה של סדאם. האמריקאים נותרו ללא סגל מקצועי שיכול לנהל את עיראק באופן שוטף, מה שהגדיל את האנרכיה במדינה בחודשים הראשונים לאחר הפלישה[10].

מה שישראל צריכה לעשות הוא סינון של המועמדים על בסיס מידע מודיעיני. האם פלוני היה חבר בזרוע הצבאית של חמאס? האם היה מעורב בביצוע או תכנון פעולות טרור? האם היה חלק ממנגנון התעמולה של חמאס? מה הקרבה שלו להנהגה הבכירה של התנועה? שאלות כאלה יאפשרו לסנן איומים פוטנציאלים מבלי לאבד כוח אדם מנוסה שיכול לנהל את עזה ביום שאחרי.

המטרה היא לא לבנות מדינה פלשתינית חלופית. זה יסבך אותנו עם הקהילה הבינלאומית, שתתנגד לפיצול מחדש של הפלשתינים. המטרה תהיה להקים ממשל אזרחי אוטונומי, שיוכל בהמשך להשתלב ברשות הפלשתינית לאחר שזו תעבור רפורמות נדרשות. הסדרי הביטחון הסופיים של הרצועה יקבעו בהתאם למשא ומתן בין ישראל והפלשתינים. לממשל הזה יהיו סמכויות נרחבות, למעט בתחומי ביטחון ומעברי הגבול. הוא לא יוכל להחזיק צבא וכוח השיטור שלו יוכל להחזיק רק אמצעים לא אלימים, כמו אלות וגז מדמיע. זו מגבלה הגיונית – שליטה במעברים וצבא הם סימנים של מדינה ריבונית. ישראל לא רוצה להקים מתחרה לרשות ברצועה. אז אין סיבה שתהיה לה צבא.

כמובן, רשות אזרחית כזו לא תהפוך באורח פלא את רצועת עזה לאזור שליו ומשגשג. סביר להניח שחמאס תפעל באלימות נגד השלטון החדש, מנסה להפחיד את הפקידים שיתפטרו או שיעזרו לחמאס להתבסס מחדש ברצועה. פעולות דומות עשה הטליבאן הפקיסטני באזורי השבטים[11] או אל-קאעידה בעיראק[12]. בשני המקרים, ארגוני הטרור תקפו מנהיגים מקומיים כדי לשכנע אותם לעבור לצידם. סביר להניח שחמאס ינסה לעשות משהו דומה.

זה יכול להיות טוב לישראל. איום טרור נגד השלטון המקומי יצדיק את השליטה הביטחונית הישראלית. הוא יוכיח, שוב, שחמאס הוא איום לא רק על ישראלים אלא גם פלשתינים.

הבעיה הגדולה יותר עם שלטון אזרחי כזה הוא איך מוודאים שהוא לא הופך לגוף מושחת ומסית כמו הרשות. בעיה נוספת היא איך דואגים שהוא לא ייתפס ע״י תושבי עזה כבובה ישראלית. כדי ששלטון אזרחי יהיה אפקטיבי הוא חייב לגיטימיות. איך אנחנו מוודאים שתהיה לו לגיטימיות בעודו עובד איתנו, או לכל הפחות לא מפריע לנו בפעולות ביטחון שוטף? כאן אני מציע להכניס מרכיב נוסף: כוח בינלאומי לשמירת שלום.

*** ניתוח זה פורסם לראשונה לחברי המועדון שלנו. רוצים להצטרף? מוזמנים ללחוץ כאן ***

כוחות שמירת השלום של האו״ם

כישראלים יש לנו רפלקס רתיעה מצמדי המילים ״כוח בינלאומי״ ו״שמירת שלום״. זה מובן לחלוטין. הניסיון הישראלי עם כוחות בינלאומיים הוא לא חיובי. אחרי מבצע קדש הוצב בחצי האי סיני כוח משקיפים בינלאומי כדי לפקח על הפסקת האש בין ישראל ומצרים. הכוח התפנה ברגע שהמצרים דרשו זאת, כשבועיים לפני פרוץ מלחמת ששת הימים. כוח יוניפ״ל בדרום לבנון היה אמור למנוע את החזרה של חיזבאללה לאזור והוא נכשל באופן מוחלט במשימה הזו[13]. למה שישראל בכלל תשקול לתמוך בהצבת כוח בינלאומי ברצועת עזה?

כוח שמירת שלום של האו״ם מגיע בכל מיני צורות, שתלויות במנדט שהוא קיבל. אנחנו רגילים לצורה המסורתית של הכוח, ככוח צבאי שנועד לפקח על הפסקת אש או להפריד בין צדדים יריבים. זה היה התפקיד המסורתי של כוחות שמירת השלום של האו״ם במהלך המלחמה הקרה. הרעיון היה שהכוח יפריד בין הצדדים היריבים, יוודא שאף צד לא מנצל את הפסקת האש כדי לתקוף את הצד השני ויאפשר משא ומתן בין הצדדים על הסדר מדיני שיסיים את המלחמה[14].

מאז סוף המלחמה הקרה כוחות השלום של האו״ם הפכו מגוונים יותר, עוסקים לא רק בפיקוח על הפסקת אש אלא גם שיקום ואדמיניסטרציה של אזורי מחלוקת. כוח שמירת שלום יכול לשמש כגוף אדמיניסטרציה וחקיקה, עוזר למדינה חדשה לעשות את צעדיה הראשונים בזירה הבינלאומית. כוח כזה גם יכול לעסוק בשיקום כלכלי ושיטור, עוזר לייצב טריטוריה שנהרסה ע״י מלחמה. הוא יכול להיות הממשלה בפועל של טריטוריה, עושה הכול מחקיקה ועד ביקורת דרכונים.

כדי להבין טוב יותר את המשימות השונות של כוח שמירת שלום כדאי להכיר איך עובד המנגנון של משימות שמירת שלום באו״ם. כל משימת שמירת שלום מתחילה עם מנדט ממועצת הביטחון. מועצת הביטחון מעבירה החלטה שקובעת את היעדים של הכוח, השטח בו יוצב והיקף הכוחות שלו[15]. המנדט יכול לכלול פיקוח על הפסקת אש, סילוק מוקשים, שיטור, קיום בחירות, הקמת גופי אדמיניסטרציה, פירוק מערכות נשק ועוד. היקף הכוחות יכול לנוע מכמה מאות שוטרים ועד חטיבה ממוכנת עם מסוקי תקיפה[16]. המנדט הוא שמעצב את הכוח ובמידה רבה גם קובע עד כמה הוא יהיה אפקטיבי במשימה שלו.

לדוגמה, הסתכלו על יוניפ״ל. יוניפ״ל פועל בדרום לבנון על בסיס החלטה 1701 של מועצת הביטחון שסיימה את מלחמת לבנון השנייה. המנדט של הכוח הוא לעזור לממשלת לבנון להחיל את ריבונותה בכל האזור ולוודא שאין שום כוח חמוש מדרום לליטני למעט צבא לבנון ויוניפ״ל. במילים אחרות, יוניפ״ל אמור לעזור לצבא לבנון, לא לפעול במקומו. אם צבא לבנון החליט שלא לפעול נגד חיזבאללה, כוח יוניפ״ל יתקשה לבצע את המשימה שלו[17].

לעומתו, יש מספר רב של מקרים בהם כוח שמירת שלום של האו״ם הצליח בשיקום ובנייה מחדש של טריטוריה. ברשותכם אביא שתי דוגמאות רלוונטיות למקרה של רצועת עזה, אחת מקרואטיה ואחת ממזרח טימור.

מזרח קרואטיה ראתה במהלך שנות ה-90׳ לחימה אכזרית ואינטנסיבית בין הסרבים והקרואטים. במסגרת המלחמה בוצעו פשעים רבים, ביניהם טבח המוני של חפים מפשע בעיר ווקובאר (Vukovar). המלחמה הסתיימה רק ב-1996 ומועצת הביטחון שלחה כוח שלום לשקם את מזרח קרואטיה ולהכין אותה לקראת העברתה לממשלת קרואטיה, אחרי שהטריטוריה נשלטה במשך שנים ע״י מורדים סרבים[18].

האזור היה רווי מוקשים, נשק ולוחמים שעד לפני רגע ניסו להרוג זה את זה. ברוב הבתים היה נשק אישי, רוב האוכלוסייה הייתה מובטלת והתשתיות נהרסו[19]. על אף זאת כוח השלום הצליח לבצע דה-מיליטריזציה של האזור, לנקות אותו מנשק ולשקם את הלוחמים, להקים מערך אדמיניסטרציה ולבצע בחירות. הוא עשה זאת בין השאר הודות להיקף הכוחות הגדול – כ-5,000 חיילים בשיאו – ומנדט ברור שנתן לאו״ם בלעדיות על הטריטוריה. בכוח גם היו שוטרים, שעבדו לצד השוטרים המקומיים ופיקחו עליהם[20].

דוגמה אחרת היא הממשל הזמני במזרח טימור, מדינה קטנה שהייתה חלק מאינדונזיה. מזרח טימור הייתה מושבה פורטוגלית עד שפורטוגל נסוגה ממנה ב-1975. בעקבות הנסיגה של הפרוטוגזים, פלשה אינדונזיה וכבשה את השטח. אינדונזיה שלטה במזרח טימור עד אוגוסט 1999, אז בוצע משאל עם בדבר עצמאות המדינה. עם פרסום התוצאות, שתמכו באופן נחרץ בעצמאות, החלו קרבות אלימים בטריטוריה. מליציות אינדונזיות שהתנגדו לעצמאות תקפו אזרחים, בתים ותשתיות.

במהרה הקרבות יצרו אסון הומניטרי, עם הרס רב לבתים, בתי חולים, תשתיות תקשורת, מים וחשמל[21]. בתגובה, כוח משימה רב-לאומי נפרס באי ודחק אחורה את המליציות, לעבר הגבול עם אינדונזיה. עם סיום פעולתו והשתלטות מחדש על מזרח טימור, הכוח העביר את השליטה לממשל הזמני של מזרח טימור, כוח שמירת שלום שהוקם בהחלטת מועצת הביטחון של האו״ם[22].

איור 2 – מפה של מזרח טימור (השטח בלבן).

הממשל הזמני קיבל לידיו שבר כלי. רוב התשתיות האזרחיות באי נהרסו בעקבות המלחמה, עם האוכלוסייה חסרה גישה למים זורמים וחשמל, שלא לדבר על חינוך ורפואה. רוב הסגל האדמיניסטרטיבי, שופטים ושוטרים היו אינדונזים והם ברחו עם הנסיגה של אינדונזיה. לא היו פקידי ממשל או שוטרים מנוסים שידעו כיצד לנהל את הטריטוריה. כמעט מחצית מהאוכלוסייה לא ידעה קרוא וכתוב[23].

על-אף כל האתגרים האלה, הממשל הזמני של האו״ם הצליח במשימתו. הוא שימוש כגוף המנהל והמחוקק של מזרח טימור, עושה הכול מחתימה על אמנות בינלאומיות ועד בידוק בנמל התעופה. הוא הכווין ופיקח על סיוע בינלאומי, מתחיל את שיקום התשתיות. הוא אף הצליח לקיים את הבחירות הראשונות של מזרח טימור והעביר את האחריות למדינה לממשלה הנבחרת החדשה שלה ב-2002.

הדוגמאות מקרואטיה ומזרח טימור אינן היחידות. כוחות שמירת השלום של האו״ם עזרו גם לנמיביה ומוזמביק בצעדים הראשונים שלהן לעצמאות. בסך הכול לאו״ם יש רקורד טוב בשיקום אזורים ומדינות אחרי שהלחימה הסתיימה[24]. כוחות שמירת שלום לא טובים בהתמודדות עם כוחות חמושים.

לכן המקרה של רצועת עזה ביום שאחרי מיטוט חמאס הוא אידיאלי להתערבות של כוח שמירת שלום אזרחי. כוח כזה יהיה ללא מרכיב צבאי, אך כן עם מרכיב אדמיניסטרטיבי וכוח שיטור. הוא ייעץ ויתמוך בממשל האזרחי החדש, יפקח על השימוש בכספי סיוע ויעזור במאבק נגד קיצוניות ואלימות. הוא לא יהיה פתרון קסם – הוא לא יהפוך בן לילה את עזה לשוויץ. אבל הוא כן יהיה מרכיב חשוב בייצוב של הרצועה, ייצוב שיהיה הכרחי כדי למנוע מהרצועה להפוך שוב לאיום טרור נגדנו.

*** ניתוח זה פורסם לראשונה לחברי המועדון שלנו. רוצים להצטרף? מוזמנים ללחוץ כאן ***

יתרונות ובעיות

לתרחיש של שלטון מקומי עם כוח שמירת שלום בינלאומי יש מספר יתרונות. את החשוב שבהם כבר מניתי – ייצוב הרצועה ומניעת משבר הומניטרי שרק יתדלק את הטרור בה. יתרון אחר שישראל תצטייר כשחקן אחראי המוכן לעבוד עם הקהילה הבינלאומית כדי לקדם פתרון קבוע לסכסוך הישראלי פלשתיני. שימו לב – הוא מצייר אותנו ככאלה. אם באמת יהיה פתרון קבוע לסכסוך – זה תלוי במשא ומתן עתידי. אנחנו בכל מקרה נזכה בקרדיט כמי שעובדים עם האו״ם והקהילה הבינלאומית.

יתרון שלישי שהוא יסיר מישראל את הצורך לנהל את חייהם של 2 מיליון פלשתינים, תוך שמירת השליטה הביטחונית בידיה. הכוח הבינלאומי יהיה ללא צבא והמנדט שלו יתמקד בשיקום ופיתוח, לא בפעולות ביטחון. ישראל לא תיתפס ככוח כובש, אלא כמי שפועלת לצד הכוח הבינלאומי כדי לסכל גורמי טרור שפוגעים בשיקום הרצועה.

הרעיון אגב אינו חדש. ב-2003 השגריר לשעבר של ארה״ב בישראל מרטין אינדיק הציע לשים את הפלשתינים ב״משמורת בינלאומית״ שתעזור לפתח את המוסדות הלאומיים שלהם לקראת מדינה[25]. הוא חזר על ההצעה ב-2007. רעיון המשמורת דומה מאוד לרעיון של שלטון מקומי עם כוח משימה בינלאומי שעוזר ומפקח עליו. המתנגדת העיקרית לו ב-2003 הייתה ישראל, שחששה מכניסה של כוח בינלאומי ליהודה ושומרון ורצועת עזה, שכן היא תאבד את השליטה הביטחונית באזורים אלה[26]. אם ישראל תוכל לשמור על שליטה ביטחונית כוללת, סביר שהחשש מכניסת כוח בינלאומי יפחת.

הבעיה המרכזית עם ההצעה שמועצת הביטחון לא מתפקדת. משום היריבות בין ארה״ב, רוסיה וסין – כולן בעלות זכות ווטו – המועצה פעמים רבות לא מצליחה לקבל החלטות. במקרה שלנו רוסיה עלולה להתנגד פשוט משום שכוח כזה יכול לתת פתרון ארוך טווח לרצועת עזה ולשרת את האינטרס האמריקאי ביציבות במזרח התיכון. לחילופין, היא אולי תנסה לסחוט מישראל הסכמות בנוגע לסיוע צבאי לאוקראינה כדי שתסכים להצביע בעד ההחלטה.

ישראל תצטרך לצאת לפעולה אינטנסיבית במישור הדיפלומטי כדי לגייס תמיכה להצעה הזו. לא רק כדי להעביר אותה במועצת הביטחון, אלא גם כדי לוודא שהקהילה הבינלאומית מחוייבת להצלחה של הממשל האזרחי בעזה. מחוייבות כזו תכלול לא רק הצבעה בעד ההחלטה, אלא גם תמיכה פיננסית, שליחת כוח אדם למשימת השלום וליווי ארוך טווח של הממשל. אנחנו לא נוכל לעשות זאת לבד. למזלנו, יש כבר דיבורים על הצבת כוח בינלאומי ברצועת עזה עם סיום המלחמה. ישראל רק צריכה לפעול שזה יהיה כוח בינלאומי שהיא רוצה.

סיכום

שאלת ״היום שאחרי״ היא לא רק שאלה על פירוק מדינת טרור, אלא גם ייצוב ושיקום האזור לאחר המלחמה. שלטון מקומי עם ליווי בינלאומי, יחד עם מעטפת ביטחונית ישראלית, יכול לספק את הצרכים של שני הצדדים המעורבים ולהתוות את הדרך לעתיד טוב יותר. זו לא תהיה דרך פשוטה או קלה, אך היא עדיפה על לנסות ולהמשיך לנהל את הסכסוך או, חלילה, להמשיך ולחיות לצד מדינת הטרור ברצועת עזה.

*** ניתוח זה פורסם לראשונה לחברי המועדון שלנו. רוצים להצטרף? מוזמנים ללחוץ כאן ***

---

[1] Mohammad Ayatollahi Tabaar, ‘Why Iran Is Gambling on Hamas’, Foreign Affairs, 1 November 2023, https://www.foreignaffairs.com/israel/why-iran-gambling-hamas.

[2] James Dobbins et al., The UN’s Role in Nation-Building: From the Congo to Iraq (Santa Monica, CA: RAND Corporation, 2005), xxv–xxix, https://doi.org/10.7249/MG304.

[3] Amy Mackinnon, ‘What Happens to Gaza After the War?’, Foreign Policy, 27 November 2023, https://foreignpolicy.com/2023/11/03/what-happens-gaza-war-aftermath-palestinian-future/.

[4] Andrew McGregor, ‘Regime Change in Gaza: Trajectories for a Post-Hamas Future’, Jamestown Foundation, 17 November 2023, https://jamestown.org/program/regime-change-in-gaza-trajectories-for-a-post-hamas-future/.

[5] Louis A. DiMarco, Concrete Hell: Urban Warfare from Stalingrad to Iraq (Oxford: Osprey, 2012), 193.

[6] Mackinnon, ‘What Happens to Gaza After the War?’

[7] Mackinnon.

[8] Paul D. Miller, Armed State Building: Confronting State Failure, 1898-2012, Cornell Studies in Security Affairs (Ithaca: Cornell University Press, 2013), 156–57.

[9] Mackinnon, ‘What Happens to Gaza After the War?’

[10] Garrett M. Graff, ‘Orders of Disorder’, Foreign Affairs, 5 May 2023, https://www.foreignaffairs.com/middle-east/iraq-united-states-orders-disorder.

[11] Abdul Sayed, ‘The Evolution and Future of Tehrik-e-Taliban Pakistan’, carnegie endowment, 21 December 2021, https://carnegieendowment.org/2021/12/21/evolution-and-future-of-tehrik-e-taliban-pakistan-pub-86051.

[12] DiMarco, Concrete Hell, 204–7.

[13] Matthew Levitt and Assaf Orion, ‘The Battle for UNIFIL’s Independence (Part 2): Facts on the Ground’, The Washington Institute, 21 September 2023, https://www.washingtoninstitute.org/policy-analysis/battle-unifils-independence-part-2-facts-ground.

[14] Department of Peacekeeping Operations, ‘United Nations Peacekeeping Operations’ (New York: United Nations Secretariat, 2008), https://peacekeeping.un.org/sites/default/files/capstone_eng_0.pdf.

[15] Department of Peacekeeping Operations.

[16] Marc Champion, ‘This Rare UN Peacekeeping Success Offers Model for Gaza’, Bloomberg.Com, 13 November 2023, https://www.bloomberg.com/opinion/articles/2023-11-13/israel-hamas-war-a-rare-un-peacekeeping-success-offers-model-for-gaza.

[17] Assaf Orion, ‘UNIFIL II, Ten Years On: Strong Force, Weak Mandate’, INSS Insight (Institute for National Security Studies, 14 August 2016), https://www.inss.org.il/publication/unifil-ii-ten-years-on-strong-force-weak-mandate/.

[18] United Nations, ‘UNTAES – Brief Chronology’, accessed 26 November 2023, https://peacekeeping.un.org/sites/default/files/past/untaes_e.htm.

[19] Champion, ‘This Rare UN Peacekeeping Success Offers Model for Gaza’.

[20] Dobbins et al., The UN’s Role in Nation-Building: From the Congo to Iraq, 114.

[21] Dobbins et al., 154–57.

[22] Dobbins et al., 153.

[23] Dobbins et al., 156.

[24] Dobbins et al., The UN’s Role in Nation-Building: From the Congo to Iraq.

[25] Martin Indyk, ‘Is Trusteeship for Palestine the Answer?’, Foreign Affairs, 27 July 2007, https://www.foreignaffairs.com/israel/trusteeship-palestine-answer.

[26] Indyk.