להורדת הפרק – קישור.
להורדת עותק pdf – קישור.
בואו והצטרפו למועדון שלנו! ניתוחים בלעדים, קבוצות פייסבוק וטלגרם סגורות, סקירות שבועיות ועוד! הצטרפות למועדון בקישור כאן.
דמיינו שהיום בלילה מלאך יורד מן השמיים ועושה נס: כל מפעלי השבבים של טאיוואן מועברים לשטח ארה״ב. התרומה של טאיוואן לתעשיית השבבים העולמית לא פוחתת – היא מתאפסת. הייצוא הכי חשוב של האי הוא כעת וויסקי ואננס. האם גם במצב כזה טאיוואן חשובה לארה״ב? התשובה היא כן.
כולם מכירים את החשיבות של האי לתעשיית השבבים העולמית: מעל מחצית משוק ייצור השבבים העולמי נשלט ע״י TSMC, חברה טאיוואנית. TSMC גם ניצבת בחזית הייצור של שבבים מתקדמים, אחראית לשבבים שמפעילים את מהפכת הבינה המלאכותית. אבל העובדה שטאיוואן חשובה לתעשיית השבבים העולמית לא אומרת שזו החשיבות היחידה שלה.
בפרק היום נעמוד על החשיבות הגיאו-אסטרטגית של טאיוואן עבור ארה״ב. ״גיאו-אסטרטגיה״ היא מילה מפוצצת שבאה לתאר את הקשר בין אסטרטגיה לאומית וגיאוגרפיה. כלומר, כשאני אומר ״החשיבות הגיאו-אסטרטגית של טאיוואן״ אני רוצה לדעת איך הגיאוגרפיה של טאיוואן, המיקום שלה, משפיע על האסטרטגיה הלאומית של מדינות אחרות. בפרק היום נתמקד באסטרטגיה הלאומית של שתי מדינות: ארה״ב וסין.
השיקול המרכזי בניתוח גיאו-אסטרטגי הוא כיצד הגיאוגרפיה מאפשרת או מגבילה את המדינה. הכוונות שלה, הרצונות שלה, הם לא ענייננו. למה? כי יכולת משפיעה על רצון, כפי שרצון משפיע על יכולת. מדינה קטנה מוקפת מדינות גדולות תנהל אסטרטגיה לאומית זהירה ומרוסנת, משתדלת קודם כל לשמור על קיומה[1]. תגדילו את המדינה, תנו לה עוד שטחים, עוד משאבים, הפכו אותה למדינה הגדולה והיא תוכל לנהל אסטרטגיה אחרת. למען האמת היא כנראה תנהל אסטרטגיה אחרת כשהיא תהיה עם יכולות גדולות יותר משום שרק אסטרטגיה שונה תבטיח את המעמד החדשה שלה.
אסטרטגיה לאומית אינה חקוקה באבן והיא משתנה ומתפתחת עם המדינה. כדאי מאוד שאסטרטגיה לאומית תותאם לשינויים יסודיים במצבה של המדינה, אם שינוי ביכולת שלה, במגבלות שלה או באתגרים עמם היא מתמודדת. משום כל הסיבות הללו הניתוח הגיאו-אסטרטגי רוצה להבין אילו יכולות ומגבלות הגיאוגרפיה נותנת למדינה, ומכאן לשרטט את ״גבולות הגזרה״ של האסטרטגיה הלאומית. הניתוח הגיאו-אסטרטגי הוא הכלי אליו יוצקת המדינה את כוונתה.
מה שאנחנו הולכים לראות הוא שהאי הקטן של טאיוואן הוא עמוד תווך מרכזי של ההגמוניה האמריקנית במזרח אסיה ובאוקיינוס השקט. אם האי יעבור לידי סין, הסינים יוכלו לאיים על בעלות ברית חשובות של האמריקנים במזרח אסיה – הפיליפינים, דרום קוריאה ויפן – ואפילו לאיים על המולדת האמריקנית עצמה. על הדרך גם נכיר את אחד ההוגים האסטרטגים הכי חשובים של המאה ה-20: אלפרד ת׳ייר מהן (Mahan).
מבצר אמריקה?
מה הופך את ארה״ב למעצמת על ללא מתחרים? יש מספר סיבות, כמו הגודל שלה, העושר המינרלי והחקלאי שלה, הממשל שלה. אני רוצה להתמקד בסיבה אחרת שבדרך כלל מתייחסים אליה כטריוויאלית למרות שהיא לא: הבידוד של ארה״ב. לארה״ב יש שתי שכנות בלבד – קנדה בצפון, מקסיקו בדרום. עם שתיהן ארה״ב ניהלה מלחמות, עם קנדה כמושבה בריטית, נגד מקסיקו בזמן ההתרחבות האמריקנית מערבה. לא קנדה ולא מקסיקו הן מעצמות גדולות ושתיהן למדו להשלים ולהשתלב עם הענק האמריקני ששולט ברוב שטח צפון אמריקה.
חוץ מקנדה ומקסיקו, לארה״ב אין עוד שכנים. היא מוקפת בשני אוקיינוסים – האוקיינוס האטלנטי במזרח, האוקיינוס השקט במערב – שמפרידים בינה ובין אירו-אסיה. אירו-אסיה היא איפה שחיות המפלצות, המעצמות הטורפות של המערכת הבינלאומית: רוסיה, גרמניה, צרפת, בריטניה, טורקיה, יפן וכמובן סין. רוב אוכלוסיית העולם נמצאת באירו-אסיה ורוב כלכלת העולם נמצאת באירו-אסיה.
היום ארה״ב היא המעצמה היחידה שאינה שכנה למעצמה אחרת. בריטניה שכנה לצרפת, צרפת שכנה לגרמניה. רוסיה שכנה לסין, סין שכנה ליפן ושכנה להודו. טורקיה שכנה לאיראן ושכנה לרוסיה. אם נסתכל רק מנקודת מבט גיאו-אסטרטגית, ארה״ב היא המעצמה היחידה שלא צריכה לחשוש מפלישה יבשתית, ולא צריכה לחשוש ממצור ימי עליה.
זה לא תמיד היה כך. במאה ה-19 ארה״ב הצעירה צמחה בעולם הנשלט ע״י הגמון ימי אחד: האימפריה הבריטית. והאימפריה הבריטית הייתה איום ברור על הרפובליקה הצעירה. במלחמת העצמאות האמריקנית ובמלחמת 1812 התנגשו שתי המדינות בצפון אמריקה. אחרי 1812 הצי הבריטי המשיך להיות איום על החופים ונמלי הים של צפון אמריקה. במשך רוב המאה ה-19 האמריקנים עסקו בשאלה כיצד להגן על עצמם מציים אירופים אם אלה יבואו וינסו לשרוף את ניו-יורק או בוסטון. לדוגמה, במהלך מלחמת ארה״ב ספרד, בסוף המאה ה-19, פאניקה אחזה באמריקנים לנוכח שמועות על צי ספרדי שמגיע לפשוט על החוף המזרחי. פשיטה כזו לא הייתה, אך החשש מפלישה ימית בהחלט היה קיים[2].
איך הגענו ממצב כזה למצב היום, בו ארה״ב יושבת בבטחה בין שני אוקיינוסים?
את השינוי ניתן לזקוף לשתי מגמות: התעצמות ימית וההסרה של איומים על המולדת. החל מסוף המאה ה-19 כוחה הימי של ארה״ב התעצם והצי שלה הפך להגמון החדש על הימים. במקביל, האיום הכי גדול על צפון אמריקה – האימפריה הבריטית – דעך והתפרק בשתי מלחמות עולם. באותן שתי מלחמות ארה״ב גם פעלה כדי למנוע את עלייתו של איום ימי חדש: במלחמת העולם הראשונה הייתה זו גרמניה של הקייזר, שביקשה להחליף את בריטניה כהגמון ימי. במלחמת העולם השנייה הייתה זו יפן הקיסרית, שרצתה להשתלט על כל מזרח אסיה ולמנוע מארה״ב הגמוניה באוקיינוס השקט.
בריה״מ, עד כמה שהייתה איום צבאי ואף קיומי על האמריקנים, עם הנשק הגרעיני שלה, לא הייתה כוח ימי שקול. האימפריה הסובייטית הייתה חסרה גישה נוחה למים חמים והשטח היבשתי העצום שלה, שכלל גבולות ארוכים, חייב השקעה מאסיבית בצבא יבשה. רוסיה ירשה את הבעיות הגיאוגרפיות והכלכלה שלה היום לא יכולה לקיים צי גדול שיתחרה בזה האמריקני.
היום המולדת האמריקנית בטוחה הודות להגמוניה של הצי בשני האוקיינוסים המקיפים אותה. ארה״ב אינה מאוימת, אלא מאיימת: עם נאט״ו במזרח אירופה, עם שרשרת של בסיסים מול חופי סין, עם כוחות גדולים במפרץ הפרסי, ארה״ב יכולה לאיים על כל אחת מהיריבות שלה – איראן, סין ורוסיה – בפלישה. זה לא אומר שהיא רוצה לפלוש, זה לא אומר שכדאי לפלוש. אבל יש לה את היכולת לעשות זאת. וכל אחת מן המעצמות היריבות צריכה לנסח את האסטרטגיה הלאומית שלה מול האיום האמריקני עליה.
היום בו יגיעו הסינים להוואי
ציינתי שלוש מעצמות יריבות: איראן, סין ורוסיה. מבין השלוש, סין היא היחידה עם הכלכלה לתמוך בצי גדול. מבין השלוש, סין היא היחידה עם גישה מספקת למים חמים, גישה שיכולה לתמוך בצי גדול.
רוסיה לכודה בים השחור ובים הבלטי, שניהם הפכו מעשית לאגמים בשליטת נאט״ו. רוב קו החוף האיראני נמצא במפרץ הפרסי, גוף מים צר יחסית בו נמצאים כ-60 אלף חיילים אמריקנים, כולל כוחות אוויר וים. קטע קטן של החוף האיראני נמצא מחוץ למפרץ הפרסי, בדרום מזרח המדינה, אולם הוא רחוק מן המרכזים הדמוגרפים והכלכליים של המדינה, בצפון מערב הרמה האיראנית. ואיראן חסרה את הכוח הכלכלי לתמוך בהקמה והתחזוקה של צי גדול.
סין היא היחידה מבין השלוש שיש לה גם את קו החוף וגם את המשאבים להקים צי שיתחרה עם האמריקנים. לסין קו החוף העשירי באורכו בעולם, נמתח בין חצי האי-הקוריאני בצפון ועד וייטנאם בדרום. האקלים ברוב קו החוף נוח, ללא קרח בחודשי החורף. לדוגמה, עיר הנמל שנחאי נמצאת באותו קו רוחב כמו צפון מקסיקו. הונג קונג היא באותו קו רוחב כמו העיר הוואנה בקובה.
בעבר, סין הייתה צריכה להשקיע משאבים רבים בצבא היבשה עקב האיום מצד רוסיה. סין הקומוניסטית ובריה״מ אף התנגשו מספר פעמים בסוף שנות ה-60׳. היום המצב שונה: שתי המדינות הפכו שותפות אסטרטגיות נגד ארה״ב. ורוסיה קטנה יותר כלכלית ודמוגרפית מסין. ללא איום יבשתי מצד הרוסים, בייג׳ינג יכולה להפנות את משאביה להתעצמות ימית מול האיום האמריקני.
ומה עם הודו? הרי לסין יש גבול יבשתי גם איתה. הגבול היבשתי בין המעצמות עובר דרך שרשרת הרי ההימליה, ההרים הגבוהים ביותר בעולם. קשה לחשוב על מחסום גיאוגרפי טוב יותר בין שתי מדינות. לכן ההשקעה הסינית הדרושה בצבא היבשה קטנה ממה שהיינו מצפים לאור הגודל של הודו. מה גם שלהודו יש איום יבשתי משלה להתמקד בו – פקיסטן, הזוכה לתמיכה כלכלית של בייג׳ינג.
אז לסינים יש את הכלכלה ויש לכאורה את קו החוף כדי לאיים על ההגמוניה האמריקנית באוקיינוס השקט. תיאורטית, ביום מן הימים הצי הסיני יוכל להגיע להוואי ואולי אף לחופי קליפורניה. המולדת האמריקנית שוב תהיה מאוימת, איום שישנה את כל החישוב האסטרטגי של ארה״ב. היא לא תוכל עוד להניח שאת האויב היא תבלום הרחק מחופיה. זה יכול בתורו לשנות את היחס לסין, משום שהאיום הסיני יגדל.
מדוע אפוא כבר עכשיו הסינים לא שולחים צוללות וספינות לאוקיינוס השקט, לפגוע בהגמוניה האמריקנית? כי אין להם באמת את קו החוף הדרוש לשם כך.
מול קו החוף הסיני, בניגוד לקו החוף האמריקני, יש שרשרת של איים המתחילה ביפן בצפון ומסתיימת בפיליפינים בדרום. שרשרת האיים הזו, המכונה ״שרשרת האיים הראשונה״, מורכבת כולה מבעלות ברית או ידידות אמריקניות. עם יפן ועם הפיליפינים יש לארה״ב הסכם הגנה. טאיוואן, הנמצאת במרכז השרשרת, היא מדינה ידידותית לוושינגטון ותלויה בוושינגטון להגנתה. כלומר, רוב החוף הסיני מכוסה ע״י שרשרת איים בה יש או כוחות אמריקנים, כמו למשל באוקינוואה, או כוחות ידידותיים לאמריקנים. סוללות טילים נגד ספינות יהפכו את שרשרת האיים לקיר ברזל, התוחם את סין למזרח אסיה. וכל ניסיון סיני לשגר כוחות לאוקיינוס השקט יהיה חסר את המרכיב הכי חשוב של קמפיין ימי: קו אספקה רציף.
מהן ועתיד הכוח הסיני
כשארה״ב החלה בהתעצמות הימית שלה בסוף המאה ה-19, קצין ימי בשם אלפרד ת׳ייר מהן ניסח את העקרונות והרעיונות שינחו לא רק את ההתעצמות האמריקנית, אלא כל התעצמות אחריה. ספרו של מהן, ״השפעת הכוח הימי על ההיסטוריה״, השפיע עמוקות לא רק על האמריקנים, אלא גם על הגרמנים והיפנים. זה מרשים דווקא משום שהכתיבה של מהן מסורבלת ולא אחת משעממת. ״השפעת הכוח הימי על ההיסטוריה״ הוא לא ספר קל או מעניין לקריאה. אבל הוא ספר חשוב לכל מי שרוצה להבין אסטרטגיה ימית בפרט וגיאו-אסטרטגיה בכלל.
אחת התובנות החשובות של מהן הייתה הצורך בקו אספקה רציף בין הצי ובין נמל הבית או תחנת ביניים[3]. ספינה ללא אספקה היא מלכודת מוות למלחים. ספינה ללא דלק היא גוש מתכת צף. ספינה גם צריכה מקום מקלט מפני סערות ואויבים. אפילו ספינת מלחמה צריכה נמל בו תוכל לעבור תיקונים אחרי מפגש עם האויב. וצי צריך נמל אליו יוכל לסגת במקרה של תבוסה.
מדינה יכולה לשגר כוח משלחת ללא קו אספקה, אך היא עושה זאת עם הסיכון שכל הצי שלה יושמד. התקווה שלה במצב כזה שהצי יצליח להשתלט על נמל ימי ולהקים בסיס לפני שתגמר לו האספקה. המדינה צריכה גם לקוות שהצי יעשה זאת מבלי להיתקל בצי האויב.
בואו ונחזור אל קו החוף הסיני. משום שרשרת האיים הראשונה, כל צי סיני שיחצה את השרשרת, יהיה חסר קו אספקה רציף. זאת משום שאויבי סין יוכלו בקלות לחסום את המים וכך למנוע ספינות אספקה לצי ולמנוע את נסיגת הצי אל נמל מבטחים בסין. המצר העיקרי דרכו הסינים יכולים לעבור לאוקיינוס השקט – מצר לוזון – נשלט ע״י הפיליפינים וטאיוואן. כלומר, מנקודת מבט גיאו-אסטרטגית, הגיאוגרפיה של סין אינה של מעצמה פסיפית, אלא של ציפור הלכודה בכלוב (או שמא, כלב קשור בשרשרת). הסינים יכולים לאיים בקרבת החוף שלהם, אך הם אינם יכולים לאתגר את השליטה האמריקנית באוקיינוס השקט[4]. וללא אתגר כזה, סין לעולם תהיה נחותה אסטרטגית לארה״ב, משום שוושינגטון יכולה לאיים על סין ישירות באמצעים קונבנציונליים, בעוד סין לא יכולה לאיים באותה דרך על ארה״ב.
אלא אם.
אלא אם טאיוואן תעבור צד.
הגיאוגרפיה של טאיוואן חשובה לאמריקנים משלוש סיבות. ראשית, היא נמצאת במרכז של שרשרת האיים הראשונה. טאיוואן מחברת בין הפיליפינים ויפן ומונעת מסין לתקוע טריז בין שתי המדינות. אם טאיוואן תאוחד עם סין, הצי הסיני יוכל לאיים על האיים הדרומיים של יפן, במיוחד אוקינוואה שם יש ריכוז של כוחות אמריקנים. הסינים גם יוכלו לאיים על איי הפיליפינים במצר לוזון ועל צפון הפיליפינים.
שנית, טאיוואן מונעת שליטה סינית מלאה במצר טאיוואן. מצר טאיוואן הוא עורק חשוב עבור דרום קוריאה ויפן, דרכו עוברים נפט וגז טבעי מאוסטרליה והמפרץ הפרסי. שליטה סינית מלאה במצר תאיים על עורק החיים של שתי הכלכלות.
וניסיון לעקוף את מצר טאיוואן לא יועיל להן. מה שמביא אותי לנקודה השלישית: טאיוואן מונעת מסין קו אספקה לאוקיינוס השקט. אם היא תעבור לידיה של בייג׳ינג, לסין סוף-סוף יהיה קו חוף קצר אך נקי מאיים יריבים. הסינים ימהרו להקים בסיסים ימיים באי, הופכים אותו לתחנת ביניים עבור ספינות וצוללות לפני כניסה לאוקיינוס השקט. סין סוף-סוף תצא מן הכלוב האמריקני.
מצב עניינים כזה צפוי לשנות דרמטית את מאזן הכוח באזור. יפן, דרום קוריאה, הפיליפינים, יצטרכו לשקול מחדש את היחסים שלהן עם סין ועם ארה״ב לנוכח ההתעצמות הימית של בייג׳ינג. תחת לחץ סיני, שלוש המדינות כנראה יתרחקו מארה״ב ויתעצמו צבאית. הן יתעצמו צבאית כדי לרסן את סין. אבל הן יתרחקו מארה״ב כדי להוריד את החיכוך עם בייג׳ינג ומשום ההבנה שהאמריקנים כבר אינם יכולים לפעול בחופשיות כפי שפעלו בעבר. זאת משום שוושינגטון תצטרך כעת להתמודד עם האיום של צוללות סיניות בין הוואי לגואם, ועם צי סיני שמבצע תמרונים עמוק באוקיינוס השקט. ההשפעה האמריקנית באזור תפגע, גם אם לא תוסר לחלוטין.
אסטרטגיה של אי-עשייה
האם ארה״ב יכולה לעשות משהו בנידון? יש מאיזו סיבה תפיסה פופולרית שפלישה סינית לטאיוואן תהיה משחק ילדים, מבצע צבאי מהיר שלא טאיוואן ולא ארה״ב יכולות למנוע. בזמן שטאיוואן קטנה פי כמה מסין, גם במונחים של אוכלוסייה וגם במונחי שטח, פלישה אליה תהיה הכול חוץ ממשחק ילדים.
כדי לכבוש את טאיוואן כוח הפלישה האמפיבי יצטרך להיות בהיקף של כ-1.2 מיליון חיילים, הפלישה האמפיבית הגדולה בהיסטוריה. כדי להזיז כוח עצום כזה יהיה צורך לרכז כוחות בחוף, כמו גם ספינות. כל הפעולות האלו יהיו חשופות ללווייני ריגול ויתנו לארה״ב וטאיוואן מספיק זמן להתכונן. אחרי שהכוח יהיה מוכן, הוא יצטרך לחצות כמעט 200 ק״מ של אוקיינוס, ללא מגן, ואז לנחות במספר קטן של חופים, שבכולם צבא טאיוואן ימתין עם כוחות ארטילריה ומלכודות.
ועוד לפני שהכוח יגיע לחוף של טאיוואן, הוא יותקף. לטאיוואן מאגר טילים בליסטים וטילי שיוט המכסים את רוב החוף של סין, מגיעים עד לעיר הבירה בייג׳ינג הנמצאת מרחק של כ-1,700 ק״מ מטאיוואן. הטילים הללו הם כולם ייצור עצמי של טאיוואן. במקרה של פלישה, מרכזי תעשייה וכלכלה כמו שנחאי, הונג קונג ואפילו בייג׳ינג יותקפו. המכה הכלכלית תהיה קשה, שלא לדבר על הפאניקה שתאחוז באוכלוסייה הסינית שתמצא עצמה תחת מתקפת טילים לראשונה בחייה.
לבסוף, עם סיוע מארה״ב ויפן יש סיכוי ממשי שטאיוואן תוכל לבלום ולגרש את כוח הפלישה הסיני, גורמת לבייג׳ינג הפסד צבאי שעלול לאיים על המשטר. הרי בייג׳ינג תצא למלחמה עם ההבטחה של ניצחון היסטורי ואיחוד האומה הסינית. המלחמה הזו צפויה לעלות בחייהם של עשרות אם לא מאות אלפי חיילים סינים ומכה כלכלית קשה לסין. אם בסוף אחרי כל ההקרבה הזו המלחמה תכשל, המשטר הקומוניסטי יצטייר כחלש וחסר יכולת.
מהסיבות הללו אני מאמין שהסינים כיום מעדיפים להתמקד בהתשה של האי, באמצעות הפעלה של לחץ צבאי וכלכלי. הסינים גם רוצים לראות האם ארה״ב תמשיך להיות שותף ביטחוני אמין בעיני טאיפיי. הסינים מאמינים שארה״ב נתונה בשקיעה, שקיעה שבהכרח תחליש את ההגמוניה שלה בעולם. במצב כזה לטאיוואן לא תהיה ברירה אלא להיכנע ללחץ הסיני ולהתחיל לדון עם בייג׳ינג באיחוד של האי עם היבשת. על הנושא הרחבתי בניתוח מס׳ 218 של מועדון המשחק הגדול, ״אי-פעולה במצר טאיוואן״.
סיכום
גם ללא תעשיית השבבים, טאיוואן היא אחד מעמודי התווך של ההגמוניה האמריקנית במזרח אסיה ובאוקיינוס השקט. מיקומה הגיאוגרפי הופך אותה לגורם מפתח בשרשרת האיים הראשונה ונכס קריטי עבור ארה”ב ובעלות בריתה במזרח אסיה. כל עוד הגיאוגרפיה של האזור לא צפויה להשתנות, כן לא תשתנה החשיבות של טאיוואן עבור וושינגטון ובייג׳ינג.
[1] Thierry Balzacq and Ronald R. Krebs, eds., The Oxford Handbook of Grand Strategy, 1st ed. (Oxford University Press, 2021), 492–99, https://doi.org/10.1093/oxfordhb/9780198840299.001.0001.
[2] Walter Russell Mead, Special Providence: American Foreign Policy and How It Changed the World, 1st ed (New York: Knopf, 2001), 16–21.
[3] Alfred Thayer Mahan, ‘The Influence of Sea Power Upon History, 1660-1783’, 1890, chap. 1.
[4] Luke P. Bellocchi, ‘The Strategic Importance of Taiwan to the United States and Its Allies: Part One’, The US Army War College Quarterly: Parameters 53, no. 2 (19 May 2023): 65–66, https://doi.org/10.55540/0031-1723.3223.
