להורדת הפרק – קישור.
להורדת עותק pdf – קישור.
להצטרפות למועדון המשחק הגדול – קישור.
מבוא
בתוך עמי אנוכי יושב ואני מרגיש שעמי טיפה מאבד תקווה במלחמה נגד חמאס. בשלושת השבועות האחרונים אני רואה שמימין ומשמאל עולות תהיות האם אנו מנצחים, וקריאות לסיום המלחמה בעזה, יהיה אשר יהיה המחיר. שיגורי רקטות מאזורים שנכבשו ע״י צה״ל גורמים לנו ייאוש – אם האזור בשליטת צה״ל, איך יורים ממנו? תקריות מרובות הרוגים מביאות אותנו לשאול מה בדיוק אנחנו עושים בעזה והאם זו הדרך.
אני חושב שהייאוש שמכרסם בציבור נובע משלושה גורמים. הראשון הוא משבר אמון עמוק בין הציבור להנהגה, המדינית והביטחונית. אזרחי מדינת ישראל לא מאמינים לראש הממשלה שלהם, לשרים שלהם, לרמטכ״ל שלהם. כשאני לא מאמין למישהו, לא משנה מה הוא יגיד או יציע, תמיד אניח שזה לא לטובתי. בימין חושדים שצה״ל לא רוצה לנצח ועומד למרוח את המלחמה. בשמאל חושדים שנתניהו מאריך את המלחמה במכוון כדי לשרת את עצמו פוליטית. אני לא מותח ביקורת על אף אחד. מדינת ישראל, על פקידיה ונבחריה, צריכה לעשות חשבון נפש נוקב – כולם כולל כולם – איך היא הגיעה למצב הזה.
הגורם השני היא התקשורת, מימין ומשמאל, שמתנהלת באופן לא אחראי. פרשנים מרשים לעצמם לצאת בקביעות נחרצות על התנהלות הצבא, המלחמה, הממשלה, המדינה, כאילו הם-הם היושבים בחדר הקבינט, רואים את תמונת המודיעין ויכולים לתת דעה נחרצת. ההתנהלות שלהם לא אחראית, משום שהם לא לוקחים בחשבון את ההשלכות של הדברים הנאמרים. התקשורת בישראל היא חלק מהמאמץ המלחמתי. היא יכולה לשמור על התמיכה הציבורית והיא יכולה להרוס אותה. כשפרשן יוצא בהצהרות שגויות עובדתית, שפוגעות בתמיכה הציבורית, הוא פועל באופן לא אחראי, מתעלם מההשלכות.
האם זה אומר שהתקשורת צריכה להימנע מביקורת? חלילה. חשוב שיהיה דיון ציבורי על יעדי המלחמה והאסטרטגיה. חשוב שתהיה חשיפה של כשלים. ההבדל בין דיון אחראי לדיון לא אחראי הוא שדיון אחראי מנסה לברר את הבעיות ומנסח חלופות תוך הבנת ההשלכות שלהן. זה דיון בוגר, שעוזר לציבור לגבש דעה בנוגע למלחמה הנוכחית. אבל הציבור הוא שמגבש את הדעה הזו, לא הפרשן.
הגורם השלישי הוא חוסר ידע של הציבור. למרות שאנו מנהלים כבר 40 שנה לוחמה נגד התקוממויות, מה שמכונה בלעז counter-insurgency, הידע הציבורי בנושא לוקה בחסר. לאנשים יש ציפיות לא ריאליסטיות איך אמורה להיראות מלחמה נגד התקוממות ואיך נראה הניצחון. זו אינה אשמתו של הציבור. ייעודם של מומחים להסביר לציבור, לתת לו את הידע כדי שיוכל לשפוט.
אני לא מומחה או אפילו צל צילו של מומחה. אבל מכל שלושת הגרומים שמניתי, רק על הידע אני יכול להשפיע. אמרנו שוירטו הוא מה שאנו יכולים להשפיע עליו. אז אני יכול לנסות, עם הידע הדל שלי, לפחות לעשות קצת סדר איך לחשוב על המלחמה הנוכחית בעזה.
אין מטרתי לתת לכם תקווה. אני חושב שתקווה נובעת מעצם האיכות שעם ישראל מפגין בשעה הקשה הזו והמוכנות שלו להיאבק בשביל הישרדותו. כי זו המלחמה שאנו מנהלים ברצועת עזה – נגד אויב שבהזדמנות הראשונה יחזור על הטבח של ה-7.10 או ינסה לעשות משהו חמור יותר. אין הגנה מול אויב כזה, משום שאין הגנה מושלמת והמחיר שנשלם אם יפרוץ אותה יהיה בלתי-נסבל.
האויב שלנו גם חושב שהוא כבר ניצח פעם אחת, בטבח שעשה בנו. עבור בני השטן רצח תינוקות, אונס, השחתת גופות, הוא ״ניצחון אלוהי״. מבחינתם הם עכשיו סופגים את התגובה הישראלית, מצפים לרגע בו ירושלים תסכים להפסקת אש והם יוכלו לחגוג את הניצחון השני על האויב הציוני. בניצחון הזה ישוחררו כל האסירים, עזה תשוקם וחמאס יוכל להתכונן למערכה הבאה נגדנו. הניצחון שלו יעודד אחרים להצטרף בפעם הבאה גם – חיזבאללה בצפון, המליציות השיעיות בעיראק, אולי איראן עצמה. אולי לא נלחמנו על קיומנו ב-7.10, אולם אם ניתן לחמאס את ההזדמנות – הוא ידאג שנלחם על קיומנו בפעם הבאה. עדיף שלא ניתן לו אותה.
המטרה של הפרק היום היא לנסות ולעשות סדר איך המלחמה ברצועה צריכה להיראות, למה אנחנו יכולים לצפות ומה האינדיקציות או המעשים שצריכים לעורר בנו חשש. שיגור רקטות מאזור שנכבש הוא לא כישלון. אירוע עם מספר דו-ספרתי של הרוגים מצד כוחותינו הוא מצער מאוד, אך הוא חלק מהמלחמה. אנחנו צריכים להבין איך נראה ניצחון על התקוממות ואיך מגיעים אליו. הכול בפרק היום.
המערכה בעזה – איך היא אמורה להיראות
מה צה״ל ומדינת ישראל אמורים לעשות ברצועת עזה? שלושה מעשים: ראשית, כיבוש כל הרצועה. כיבוש משמעותו שצה״ל פוגע ביכולת האויב להתנגד לכניסתו, פוגע בשרשרת הפיקוד שלו ויכול להיכנס ולפעול בשטח כרצונו. עם סיום הכיבוש קורה הצעד השני: המשך הרס התשתיות של חמאס והרג הפעילים שלו. המטרה היא לשבור את היכולת והרצון של חמאס להילחם, להפוך אותו מאיום משמעותי – כזה שיכול לפלוש לשטח ישראל בכוח מאורגן של אלפי לוחמים – למטרד, אם לא להשמיד אותו לחלוטין[1].
המעשה השלישי הוא יצירת מצב פוליטי המשרת את האינטרס הישראלי, שהוא הסרת האיום מצד רצועת עזה. לשם כך אנו מעוניינים בשליטה ביטחונית ישראלית כוללת לרצועה ורשות אזרחית שאינה עוינת אותנו ברצועה. לדעתי, ישראל צריכה גם לשנות את הגישה של הפלסטינים אליה ואל מאבק חמוש. זאת נעשה באמצעות כניעה של האויב. ברשותכם, בפרק הזה אני רוצה להתמקד בצעד השני, איך נלחמים בחמאס.
כדי להבין איך נלחמים בחמאס צריך להבין עם מה בכלל אנחנו מתמודדים. הלוחמה נגד חמאס היא לוחמה נגד התקוממות (Counter-insurgency, COIN). התקוממות מוגדרת כ:״מאבק אלים נגד ממשלה או כוח זר שמטרתו להביא לשינוי פוליטי, כלכלי או חברתי״[2]. התקוממות לרוב תפעל במתכונת של לוחמת גרילה, אם לכל אורך ההתקוממות, אם בשלביה הראשונים. התקוממות יכולה להיות כדי לסלק כובש זר, מתן זכויות למיעוט, הפלת ממשלה ועוד. מטרתה של לוחמה נגד התקוממות היא לחסל את ההתקוממות ולהסיר את האיום על הממשלה או הנוכחות הזרה.
האם מדינות יכולות לנצח התקוממויות? בהחלט כן[3]. בדרך כלל השאלה הזו מופיעה כ״האם מדינה יכולה לנצח ארגון גרילה״, אבל ארגון גרילה הוא מונח לא מוגדר. מה זה ארגון גרילה? ארגון שמשתמש בטקטיקות של לוחמה לא סדירה? את זה יכול לעשות גם צבא סדיר. אנחנו רוצים להתכוון לכוח שהוא לא ממשלתי, לא צבא, עם מבנה מבוזר שמנסה להתיש את היריב במקום להכריע אותו בשדה הקרב. זו התקוממות. האם מדינות יכולות לנצח התקוממות? כן.
הנה רשימה חלקית:
- מלחמת האזרחים היוונית, 1946-1949.
- מרד ההוק (Huk) בפיליפינים, 1945-1952.
- ההתקוממות הקומוניסטית במלאיה, מלזיה של ימינו, 1948-1960.
- מרד המאו מאו, קניה, 1952-1960.
- מרד המדינה האיסלמית של אינדונזיה, אינדונזיה, 1949-1962.
- מרד דופאר, עומאן, 1963-1976.
- מלחמת העצמאות של קרואטיה, 1992-1995.
- מלחמת האזרחים בירדן, או ספטמבר השחור, 1970-1971.
- אש״ף בלבנון, 1968-1982.
מה המשמעות של ניצחון על התקוממות? אנחנו מצפים לסיום חד וברור של האלימות מצד האויב. אנחנו אולי מדמיינים ״תמונת ניצחון״. לצערנו, אלו רעיונות שנכונים למלחמה נגד צבאות סדירים. אפשר לנצח התקוממות, אך זה תהליך ארוך.
חשבו על הכוח הלוחם של האויב ככזה שמורכב מעשרות רבות של חוליות, תאים, כל אחד מסוגל להילחם בעצמו. גם צבא סדיר בנוי מחוליות כאלה – הן הכיתות, הפלוגות והגדודים. ההבדל הוא שצבא סדיר פועל כגוף אחד כדי למקסם את הכוח שלו. הצבא מרכז את המאמץ שלו בגזרה מסוימת, פורץ אותה ואז מתקדם להרס האויב וכיבוש השטח. כוח לא סדיר פועל לרוב באופן מבוזר, כלומר ללא תיאום בין החלקים השונים שלו. יש חוליות רבות שפועלות עצמאית ובו-זמנית.
יכול להיות שלארגון יש מבנה היררכי, כמו הכוח הלוחם של חמאס, עם הנהגה אשר שולטת במספר מפקדים בשטח, כל אחד בתורו שולט על חוליה. המבנה ההיררכי מקל על הארגון לתאם את הפעולות שלו, לנהל לוגיסטיקה ולבצע תעמולה כדי לזכות בתמיכת האוכלוסייה[4]. אולם גם במבנה היררכי, חוליות פועלות באופן עצמאי.
כדי לנצח כוח כזה חייבים לשחוק אותו, להרוס את מרכיביו. אין ריכוז של הכוחות שאפשר להרוס במכה אחת וכך לנטרל את האויב. במקום, עלינו לצוד את החוליות, להשמיד אותן ולהרוס את התשתיות שתומכות בהן. משום כך הדעיכה של האלימות אינה חדה ומהירה – זבנג וגמרנו – אלא איטית ואף מאטה עם הזמן. ככל שעובר הזמן יש פחות חוליות שיכולות לבצע פחות נזק. אבל כל חוליה לבדה עדיין יכולה לבצע נזק. בממוצע לוקח כ-10 שנים לדכא התקוממות, עד שהאלימות מפסיקה לחלוטין או שהיא הופכת מטרד שאינו משפיע על שגרת החיים במדינה[5].
שימו לב שאפשר לשחוק התקוממות. טענה שהועלתה נגד המלחמה בחמאס ועדיין מועלת היא שגם אם נחסל את כל פעילי חמאס, יבואו אחרים והכוח הלוחם של הארגון פשוט יחדש את עצמו. הטענה הזו נשענת על ההנחה השגויה שהארגון יוכל לגייס, לאמן ולצייד פעילים חדשים, גם כאשר רוב הכוח הלוחם והתשתיות שלו יהרסו. צריך להבין שברגע שלחמאס לא תהיה את התשתית, היא לא תוכל לגייס ולאמן לוחמים חדשים. המקסימום שתוכל לעשות הוא לנסות ולהבריח נשק קל ולתת אותו לפעילים לא מנוסים שינסו לבצע פיגועי ירי. בהחלט פעולה מסוכנת, אך היא בגדר מטרד לעומת היכולת הנוכחית של חמאס לבצע פלישה לשטח ישראל.
עד שהחוליות לא חוסלו והתשתיות לא הושמדו, ההתקוממות תמשיך להפעיל אלימות. כלומר, יכול להיות שגם בעוד שנה רקטות ופצצות מרגמה ישוגרו משטחי הרצועה. זו לא תהיה עדות לכישלון. זו תהיה עדות שיש עדיין נשק בשטח ומישהו שיודע להפעיל אותו.
איך מחסלים אותו ואיך מחסלים את הנשק?
כל התקוממות צריכה תמיכה חומרית כדי להתקיים ולרוב צריכה מקלט בטוח בו הלוחמים יכולים להתרענן ולהתאמן. איבוד המקלט יכול להביא לתבוסה של ההתקוממות[6], אם הלוחמים נדחקים לתאי שטח יותר ויותר קטנים, בהם הם ניצודים ע״י הצבא. הפסקת התמיכה החומרית, אם מהעולם החיצון[7] אם מהאוכלוסייה המקומית, חשוב גם הוא כדי להביס את ההתקוממות[8].
אנחנו יכולים לחשוב על הפעולה הצבאית נגד ההתקוממות כמחולקת לשתי קטגוריות: פעולה ישירה ופעולה עקיפה. הפעולה הישירה היא הפעלת הכוח הצבאי כדי להרוג את החמושים ולהרוס את התשתיות של ההתקוממות. הפעולה העקיפה היא למנוע תמיכה בהתקוממות. לשם כך הצבא כובש אזורי מקלט, חותך נתיבי הברחה, מפריד בין האוכלוסייה המקומית למתקוממים ופורש רשת מודיעין כדי לאתר לוחמים ולחסל אותם[9].
שימו לב ששני החלקים קשורים והחלק העקיף הוא החשוב יותר. הוא כולל בין השאר השגת משתפי פעולה מקרב האוכלוסייה כדי לדווח על חמושים ונוכחות קבועה של כוחות צבא באזור הפעולה של החמושים. הדרך היחידה לשמור על אזור נקי מחמושים הוא לסייר בו, סיורים שגם יוצרים הזדמנויות להיתקל בחמושים ולחשוף תשתיות[10].
יש וויכוח ער האם כחלק מהפעולה העקיפה צריך לקנות את האהדה של האוכלוסייה המקומית, או רק לקנות את שיתוף הפעולה של אליטות בה, אם בכלל. ד״ר ג׳קלין הזלטון (Hazelton) מראה בספרה ״יריות לא הצבעות״ (Bullets Not Ballots, 2021) שמבצעים מוצלחים נגד התקוממויות קונים את התמיכה של אליטות ומפעילים אלימות מאסיבית כדי למנוע מהאוכלוסייה לתמוך בהתקוממות.
לאור העוינות של האוכלוסייה העזתית לישראל, כדאי לשקול את התיאוריה של הד״ר. אם נתבסס עליה, הרי שעל מדינת ישראל לעשות שני דברים:
- להפריד בין אזרחים ומחבלים, לדוגמה באמצעות הגדרת אזורים בטוחים לאוכלוסייה שהכניסה אליהם תחייב סינון ע״י השב״כ וצה״ל. יכול להיות שהסינון בשלב ראשון יהיה גס – כל גבר מגיל 15 עד 60 יופרד לאזור אחר לשם המשך בידוק ביטחוני. המטרה היא לאתר לוחמים ופעילי חמאס ולשלוף אותם מהאוכלוסייה. לא לבצע טרור פסיכולוגי באמצעות הפרדת משפחות.
- זיהוי אליטות ניטרליות או שתומכות בחמאס והבאתן לצד ישראל, או לחילופין נטרול שלהן. אלו יכולים להיות ראשי חמולות, מטיפים דתיים, אנשי עסקים ועוד. העברה שלהם לצידנו תפגע ביכולת של חמאס לשלוט באוכלוסייה ותיתן לצה״ל מקורות מודיעין חדשים. לאור השנים הרבות בהן חמאס בנה את התמיכה העממית בו, אפשר ואליטות רבות יהיו חייבות להיות מנוטרלות, לדוגמה ע״י כליאה או הפרדה בינם ובין בסיס התומכים שלהם.
המלחמה של צה״ל בעזה – איך זה אמור להיראות
בואו וננסה לקחת את התיאוריה והניסיון ההיסטורי ולתרגם אותו למלחמה בעזה. אנחנו מצפים לראות 3 דברים:
כיבוש מלא של הרצועה, כולל רפיח וציר פילדלפי. ללא כיבוש מלא של הרצועה וללא השתלטות על ציר פילדלפי, לחמאס יהיו אזורים בטוחים בהם יוכל להתארגן ולתקוף אותנו בשאר הרצועה. הוא יוכל גם לקבל אספקה מן החוץ. השמדת המנהרות בציר פילדלפי וכיבוש כל הרצועה הם קריטיים בכדי לאפשר לצה״ל לשחוק את חמאס מבלי שהוא יכול לחדש את העתודות שלו, או להתארגן מחדש ולתקוף את כוחות צה״ל. אסור שלחמאס יהיו אזורי מקלט ברצועה. חשוב שצה״ל גם ישתלט על הסיוע ההומניטרי ויחלק אותו, מונע מחמאס להנות ממנו ולהשתמש בו ככלי לשמירת הנאמנות של האוכלוסייה.
הדבר השני היא נוכחות של צה״ל בכל המרחב ולא נוכחות סטטית. עמדות שמירה הן יעדים אטרקטיביים למתקפות. צה״ל חייב להיות נוכח בשטח כדי לשבש את התוכניות של המחבלים, לאתר ולהשמיד אותם. אם כוחות ימתינו רק מסביב לרצועה, פושטים על בסיס מודיעין, הם יתנו לחמאס את היוזמה. הוא יתחבא באוכלוסייה, יתארגן ואז יוציא מתקפות כשירגיש שהוא מוכן. הכוחות שיהיו על גבול הרצועה יהפכו מטרות נוחות למתקפות.
הדבר השלישי הוא הפרדה בין הלוחמים ובין האוכלוסייה האזרחית. זה אומר ריכוז של האוכלוסייה באזורים בטוחים וסינון של הנכנסים כדי לאתר גורמי חמאס. כל עוד חמאס מעורב באוכלוסייה, כל עוד חמאס הוא שאחראי על הסדר והניהול שלה, הוא יוכל לגייס ממנה לוחמים, לקבל אספקה ולהתחבא בה. בלוחמה נגד התקוממות אנו רוצים להסיר את המגן האזרחי של המחבל, לאתר אותו ולהרוג אותו[11]. ברור לי שמדינת ישראל אינה רוצה לנהל את חייהם של 2 מיליון פלסטינים. בתקווה שלא נצטרך לעשות זאת לזמן ארוך, והשליטה תועבר בהמשך לרשות אזרחית ברצועה. אבל אנחנו חייבים לעשות זאת בכדי לחנוק את חמאס.
אגב, טכניקה מומלצת כדי להפריד בין האוכלוסייה והלוחמים היא מפקד אוכלוסין[12]. במפקד מבינים מי גר היכן, חושפים קשרים משפחתיים ומחלקים תעודות זהות. אלו משמשות בשביל בקרה על תנועת האוכלוסייה וזיהוי חריגות – לדוגמה אדם שאינו שייך לשכונה ולפתע מופיע בפשיטה על בית.
שיגור רקטות או ירי על כוחותינו בשטח שנכבש אינה עדות לחוסר ההצלחה של המערכה. שוב, התהליך של הרס ההתקוממות לוקח זמן, זמן בו אנו שוחקים את הכוח הלוחם של האויב. מטחים כנראה יהיו מעת לעת, עם חוליות מפעילות משגרים שהוכנו עוד לפני הפלישה. חשוב לקחת את המטחים האלו בפרופורציות: מדינת ישראל אפשרה במשך 16 שנה לחמאס לצמוח ולהתחזק ברצועה. הרס התשתיות שנבנו והרג הפעילים ייקח זמן. שוב, בממוצע לוקח כ 10 שנים עד לדיכוי המלא של התקוממות. רוב הזמן הפעילות המבצעית אינה אינטנסיבית כפי שהיתה בתחילת המלחמה. ההפעלה המאסיבית של טנקים ומטוסים הייתה בשלב הכיבוש, כשהתגברנו על ההתנגדות הראשונית של חמאס. לאחר הכיבוש, הכוחות כנראה יפעלו במתכונת של כוחות רגליים עם סיוע אווירי, מסיירים ומחסלים חוליות בודדות. זו ״שגרה״ אפורה ומשמעממת, שתבדוק את הסבלנות שלנו.
בשלב הזה, של השחיקה, גם דרושים פחות כוחות למשימה. יש דיון ער בין חוקרים ואנשי צבא מה היחס הדרוש בין חיילים ואוכלוסייה כדי להשיג הצלחה, או לכל הפחות כתנאי דרוש אך לא מספיק להצלחה. היחס נע בין 10 ל-20 חיילים לכל 1,000 תושבים[13]. במקרה של עזה, מדובר על כוח בסדר גודל של בין 25 ל-50 אלף חיילים, או כ-3 אוגדות. זאת על בסיס ההנחה שאוכלוסיית הרצועה מונה כ-2.5 מיליון בני-אדם.
דיכוי ההתקוממות הוא תהליך מייגע בו אין הודעות דרמטיות ואין תמונות דרמטיות. מחבלים נתפסים בפשיטות ליליות על בתים, מזוהים ככאלה משום תעודות הזהות שלהם. חיילים חושפים עוד ועוד תשתיות שנהרסות. היום-יום של הלחימה הם קרבות קטנים כשסיורים רגליים מאתרים חוליות, אם במבנים אם במנהרות. ההתקוממות נשחקת עד שהיא מושמדת לחלוטין. נכון, אין תמונת ניצחון – אך יש ניצחון. והניצחון נראה אפשרי: רצועת עזה היא שטח שקל לבודד מהעולם ע״י סגירת הגבול עם מצרים. היא שטוחה וקטנה, חסרה אזורים הררים או אזורי כפר שבדרך כלל משמשים את ההתקוממות כאזורי מקלט. אבל צריך להיות שיטתיים: יש לבודד את המחבלים, לחשוף אותם ולהרוג אותם. אין קיצורי דרך.
איך להפסיד במלחמה
כמובן, לא כל התקוממות מצליחים לנצח. מה שמעלה את השאלה – למה? מה מבדיל בין ממשלות שמצליחות לנצח התקוממויות וכאלה שלא? ומה השיעורים שהן יכולות ללמד אותנו?
סיבה אחת לחוסר הצלחה לדכא התקוממות היא החולשה של הממשלה. אם משום שהיא מושחתת מדי, אם משום שהצבא לא מקצועי מספיק, אם משום שההתקוממות נהנית מסיוע מאסיבי מן החוץ. הסובייטים באפגניסטן נאלצו להתמודד עם התקוממות רחבה שנהנתה מתמיכתה של ארה״ב, דרך פקיסטן[14]. המוג׳האדין באפגניסטן קיבלו נשק ותגבורות מפקיסטן והסובייטים לא הצליחו לסגור את הגבול בין אפגניסטן ופקיסטן. התמיכה האמריקאית במוג׳האדין עזרה להכריע את הרוסים.
סיבה אחרת היא אסטרטגיה לא טובה. הסובייטים בחרו להתבצר בערים, מוותרים על נוכחות קבועה באזורי הכפר[15]. האסטרטגיה צמצמה את מספר ההרוגים ונתנה לסובייטים ניצחונות טקטיים רבים. אבל ללא שליטה באזורי הכפר, אחרי כל גיחה של הצבא הסובייטי המוג׳האדין פשוט חזרו והשתלטו על השטח. מן האזורים הכפריים הם יכלו לארוב לשיירות אספקה, לפגוע במסוקים ולנסות ולתקוף את הערים[16]. אם צה״ל יתבצר בעמדות בגבול, התרחיש עלול לחזור על עצמו בעזה.
לבסוף, הממשלה פשוט יכולה להחליט שהמאמץ לא שווה את זה. שוב, אפגניסטן. ב-1985 מיכאל גורבצ׳וב, המנהיג החדש של בריה״מ, החליט לסיים באופן הדרגתי את המעורבות באפגניסטן ולתת לממשלה המקומית להגן על עצמה[17]. בריה״מ נסוגה מאפגניסטן ב-1988. הממשלה שהותירה נפלה ב-1992.
על אותו מהלך חזר מנהיג אחר, ברק אובמה, גם באפגניסטן. אובמה ירש את המלחמה באפגניסטן והיה חלוק מה לעשות. במהלך השנה הראשונה שלו בתפקיד הצבא לחץ עליו להגדיל את מספר החיילים במדינה כדי לשחזר את ההצלחה בעיראק, שם עלייה חדה במספר החיילים ב-2007 הצליחה לדכא את ההתקוממות בעיראק. מפקד הכוחות באפגניסטן רצה 40 אלף חיילים. אובמה אישר 30 אלף, עם תאריך יעד – ביולי 2011 יתחיל צמצום בכוחות הלוחמים באפגניסטן[18].
כבר עם אישור התוספת היו בעיות אסטרטגיות. אובמה לא רצה שהצבא ינצח את הטליבאן, אלא ישבור את המומנטום שלו באפגניסטן. המטרה הייתה לתת לממשלת אפגניסטן זמן לבנות את הכוחות שלה ולתת לה לנהל את המלחמה[19]. ניצחון לא היה בתוכניות; אז הוא לא היה. כמה חודשים אחרי הגעת הכוחות הנוספים, אובמה החליט לשנות כיוון. ללא הצלחה משמעותית, הוא החליט לצמצם את הנוכחות הצבאית במדינה מוקדם מהצפוי[20]. בדצמבר 2010 הודיע שהכוחות יסיימו את המשימה הקרבית שלהם ויעבירו את האחריות לממשלת אפגניסטן בתוך 4 שנים, עד דצמבר 2014.
האם ארה״ב יכלה לנצח את הטליבאן? אני לא יודע. אבל כשאתה לא נלחם בשביל לנצח, ניצחון לא יקרה מעצמו. אובמה החליט לצמצם את הנוכחות האמריקאית באפגניסטן כשנה אחרי שהודיע על הגדלת הכוחות שם. אם זוכרים שלוקח עשור לדכא התקוממות, אובמה עצר את המאמץ עוד לפני שהתחיל.
דוגמה אחרת, שהבאתי בניתוח 192, היא זו של מתקפת טט. למרות ההצלחה האמריקאית בהבסת מתקפת הפתע, הבית הלבן החליט לוותר על ניצחון במלחמה ובמקום להיכנס למשא ומתן עם צפון וייטנאם. הנשיא עשה זאת עקב התמונה התקשורתית, שהציגה את המלחמה בוייטנאם כמבוי סתום. בעוד מתקפת טט הייתה כישלון צבאי צורב של הקומוניסטים, ההחלטה של הבית הלבן לוותר על ניצחון הפכו את הכישלון הצבאי להצלחה מדינית.
המקרה של וייטנאם, כמו גם המקרה של ארה״ב באפגניסטן, מדגימים אלמנט חשוב נוסף שהזכרנו קודם: מקלט בטוח. ארה״ב ידעה שצפון וייטנאם תומכת במורדים הקומוניסטים בדרום ובכל זאת החליטה שלא לפלוש אליה. ארה״ב ידעה שפקיסטן משמשת כמקלט בטוח לטליבאן, שהצבא הפקיסטני עוזר לטליבאן ובכל זאת החליטה שלא לפעול נגד התמיכה הזו[21]. ישראל עלולה להאריך או אפילו להכשיל את המערכה בעזה אם לא תשלול מחמאס גישה לעולם החיצון ותשלוט באזור המקלט ברפיח.
סיכום
ישראל צריכה לעשות שלושה דברים ברצועת עזה: כיבוש, דיכוי התקוממות, ויצירת מצב פוליטי המשרת את הצרכים שלנו בטווח הארוך. כיבוש הוא השלב ״המרגש״, אם אפשר להשתמש בלשון הזו: כוחות חי״ר בליווי טנקים ומטוסים הורסים את ההתנגדות של האויב ומשתלטים על השטח. לאחר מכן בא השלב האפור, של דיכוי ההתקוממות. האוכלוסייה מופרדת מהלוחמים, שנרדפים ומושמדים בתהליך שחיקה ארוך. בטווח הזמן המיידי הפתרון הפשוט ביותר והמתאים ביותר הוא שלטון צבאי. לאחר מכן יהיה צורך בפתרון אזרחי, אם שלטון מקומי אם גוף חיצוני.
העובדה שמדינת ישראל מאפשרת לחמאס להשתלט על הסיוע ההומניטרי לצרכיו היא כבר טעות ראשונה. צריך לנתק את חמאס מקו החיים הזה. הטעות השנייה היא להשאיר את ציר פילדלפי פרוץ. הטעות השלישית תהיה לא לכבוש את דרום הרצועה. הטעות הרביעית תהיה להימנע משליטה באוכלוסייה והפרדה בינה ובין המחבלים.
מלחמה היא דבר איום. מלחמה נגד התקוממות היא דבר איום וארוך. לא בחרנו את המלחמה הזו. אבל אנחנו יכולים לבחור אם לנצח אותה. ניצחון הוא אפשרי. אך דרושה נחישות וסבלנות של הציבור וחוכמה מצד הדרג המדיני והצבאי. אסור לנו למרוח את המלחמה עם מחוות מיותרות. נתקו את חמאס ממקורות תמיכה, הצרו את צעדיו וחסלו אותו. לא פחות מניצחון.
[1] Jacqueline L. Hazelton, Bullets Not Ballots: Success in Counterinsurgency Warfare, Cornell Studies in Security Affairs (Ithaca, New York: Cornell University Press, 2021), 1.
[2] Ben Connable and Martin C Libicki, ‘How Insurgencies End’ (Santa Monica, CA: RAND Corporation, 2010), 220, https://www.rand.org/pubs/monographs/MG965.html; Jeremy Black, Insurgency and Counterinsurgency: A Global History (Lanham ; Boulder ; New York ; London: Rowman & Littlefield, 2016), X, 1–9.
[3] Connable and Libicki, ‘How Insurgencies End’, 159–62.
[4] Connable and Libicki, 77–83.
[5] Connable and Libicki, 27.
[6] Connable and Libicki, 35.
[7] Connable and Libicki, 62–67.
[8] Hazelton, Bullets Not Ballots, 18.
[9] David Galula, Counterinsurgency Warfare: Theory and Practice, PSI Classics of the Counterinsurgency Era (Westport, CT: Praeger Security International, 2006), viii–ix.
[10] Carter Malkasian, The American War in Afghanistan: A History, 1st ed. (Oxford University Press, 2021), 243, https://doi.org/10.1093/oso/9780197550779.001.0001.
[11] Galula, Counterinsurgency Warfare, 50.
[12] Galula, Counterinsurgency Warfare, 82.
[13] Connable and Libicki, ‘How Insurgencies End’, 130–32.
[14] Ashok K. Behuria, ‘The Rise of Pakistani Taliban and the Response of the State’, Strategic Analysis 31, no. 5 (12 December 2007): 699–724, https://doi.org/10.1080/09700160701662252.
[15] Daniel J. O’Connor, ‘The Three Misunderstandings of Soviet Counterinsurgency in Afghanistan’, Small Wars Journal, 19 February 2020, https://smallwarsjournal.com/jrnl/art/three-misunderstandings-soviet-counterinsurgency-afghanistan-0.
[16] Black, Insurgency and Counterinsurgency, 184–85.
[17] Black, 186.
[18] Malkasian, The American War in Afghanistan, 235–37.
[19] Malkasian, 237–38.
[20] Malkasian, 300–302.
[21] Malkasian, 220, 223–24.
