להורדת הפרק – קישור.
להורדת עותק pdf – קישור.
האלה הנבזית פורטונה – יהיה בסדר – אל תכנס לחדר הדיונים עם נשק – מה הסיכוי לגשם? – זו מפלצת! או שמא זה אני? – מוסר פנטסטי לפנטזיות – להיות טוב, גם ברע
מבוא
קצת רקע לעוקבים החדשים: התחלתי באוגוסט סדרה על מחשבתו של ניקולו מקיאוולי. הפרק האחרון, פורטונה, התפרסם כמה ימים אחרי השבת השחורה. הפרק הנוכחי הוא המשך של אותו פרק ועוסק בפתרון של מקיאוולי לשלטונה של פורטונה: וירטו, או המידה הטובה. אני חושב שאפשר להבין את הפרק הנוכחי גם אם לא הקשבתם לשאר הסדרה, אך אני כן ממליץ בחום להקשיב לכל הסדרה. אתם תתפלאו לגלות עד כמה יכול מדינאי פלורנטיני שחי לפני 500 שנה להיות רלוונטי לימינו.
עצרנו את השיחה כשאנו תקועים תחת ידיה של פורטונה, אלת המקרה והמזל. מיהי פורטונה? פורטונה היא שקובעת את התוצאה במלחמה. פורטונה היא שמניעה את מדדי הבורסה. פורטונה היא שמביאה מוות על בני האדם, מחלות, עושר ובריאות. פורטונה היא השינוי של עולמנו, השינוי שלנו, שינוי עליו אין לנו שליטה. אנו יכולים להשפיע עליו, אך לא לשלוט בו. פורטונה היא בקיצור מה שלא נתון לשליטתו של האדם.
באופן מפתיע, מפתיע לאדם, זה תחום רחב מאוד. אנחנו לא אוהבים לחשוב על מה אנחנו לא שולטים, כי זה מביא אותנו להכרה שיש מעט מאוד בחיינו שניתן לשליטה. האם חלילה תהיה לכם תאונת דרכים היום? אתם לא יודעים. אתם חוגרים חגורת בטיחות ומצייתים לחוקי התנועה, אולם מי מבטיח לכם שהנהג השני גם הוא נוהג כך?
האם זה יומכם האחרון? אולי. אנחנו יכולים להשפיע על תוחלת החיים שלנו באמצעות כושר, תזונה טובה ואורח חיים נטול לחץ. אבל אף אחד לא מבטיח לנו שכל המעשים הללו באמת יאריכו את חיינו.
ההשפעה של פורטונה אינה נעצרת ברמת היחיד. כמה שליטה יש למדינה על הכלכלה? לא במובן של השפעה, אלא שליטה ממש. האם המדינה יכולה לקבוע מה תהיה הצמיחה של המשק השנה? האם המדינה יכולה לדעת מראש מתי תפתח נגדה מלחמה? מה היכולת שלה לחזות התפרצות של מגיפות? מהומות?
אלו אינן שאלות תיאורטיות בלבד. המדינה קובעת את התקציב שלה בהתאם לתחזית כלכלית על ביצועי המשק והגירעון או העודף הצפויים. שינוי דרמטי – לדוגמה מלחמה או מגיפה – יכולים לשנות באופן דרמטי את התחזיות הללו. המדינה אז תמצוא עצמה עם גירעון לא צפוי דווקא בזמן שהיא הגדילה את ההוצאה בציפייה לעודף. היא תתקשה לקצץ בהוצאה – קבוצות אינטרס ילחצו על הפוליטיקאים לא לעשות זאת – ובמקום תגדיל את גיוס החוב, מגדילה בעתיד את תשלומי הריבית שלה. תחזית לא נכונה עלולה להפוך לשנים של החזרי חוב גבוהים, שיכולים בתורם להביא לפגיעה בצמיחה הכלכלית, אבטלה, עוני ומשבר פוליטי. רק הסתכלו על המשבר הפיננסי ממנו סבלה סרי-לנקה ב-2022.
עבור מקיאוולי פורטונה הייתה ה-בעיה של החשיבה המדינית. משתי סיבות. ראשית, פורטונה מאיימת לרוקן כל משמעות או חשיבות לפעולה האנושית. אם פורטונה היא שקובעת את תוצאות מעשינו, אם פורטונה יכולה למחוק אותנו, אם היא יכולה להרים ולהפיל אנשים, עמים וממלכות – איזה חשיבות יש לפעולות האדם? למה לשאוף לסדרים מתוקנים, אם פורטונה תהרוס אותם? למה לטרוח להיאבק על חירות, על תהילה, על כוח, אם פורטונה היא זו שנותנת ולוקחת?
רבים בזמנו של מקיאוולי חשבו שמול פורטונה מעשיהם של בני-האדם חסרי חשיבות. החוכמה המדינית היא לא יותר משעשוע, תרגיל אינטלקטואלי, שלא יכול להתמודד עם יריבה אימתנית כמוהה. כך מקיאוולי כתב בפתיחה של פרק כ״ה בנסיך, העוסק באלת המקרה והמזל:
לא נעלם ממני שרבים החזיקו ומחזיקים בדעה שענייני העולם נשלטים על ידי פורטונה ועל ידי אלוהים באופן שבני-האדם אינם יכולים לתקנם באמצעות תבונתם; אדרבה, שאין להם שום תרופה לכך. ולכן היו יכולים לשפוט שאין להזיע הרבה על הדברים, אלא להניח לגורל לשלוט בך.
״אין להזיע הרבה על הדברים״; אצלנו בישראל היו אומרים ״יהיה בסדר״. לא צריך לתכנן מראש, לדאוג, להשתדל – יהיה בסדר. דברים יסתדרו. או שלא. בכל מקרה זה לא בידינו; זה בידי פורטונה. אבל אם זה בידי פורטונה, אין שום חשיבות למה שבני אדם עושים. ההצלחה או הכישלון תלויים ביד המקרה בלבד. נסיכים ומדינות יכולים לבחור כל דרך וכל מעשה, משום שתוצאות המעשים לא נקבעות על-ידם.
מקיאוולי דחה את הגישה הזו. בזמן שפורטונה היא הקובעת הסופית של תוצאות מעשינו, היא אינה עושה זאת לבדה. יש מקום גם לאדם להשפיע על תוצאות מעשיו. לדוגמה, נסיך שהזניח את הצבא שלו ולא טרח להתכונן למלחמה יאבד את ממלכתו כשיגיע האויב. לעומתו נסיך ששקד על אומנות המלחמה והכין את צבאו כנראה יחזיק מעמד, תלוי עד כמה נחוש וחזק הוא האויב. האם פורטונה היא שהביאה את האויב? כן. אבל הנסיך הוא שהחליט אם להשקיע בצבא או לא.
אגב, פורטונה היא זו שנתנה לנסיך את הזמן בו לא היה אויב בשער. כל עוד הנסיך חי בשלווה הוא כנראה ייחס זאת למנהיגות שלו, יכולתו הדיפלומטית, לכך שהאויב מורתע. רק כשהאויב הגיע וצבא הנסיך התגלה כחלש – רק אז הנסיך מאשים את פורטונה. אנשים מאשימים את המזל רק כשהוא פוגע בהם, בעודם מייחסים את הזמנים הטובים ליכולת שלהם.
פורטונה העסיקה את מקיאוולי גם משום שהוא חי בתקופה של שינויים ותהפוכות. הפלישה של שארל ה-8 ב-1494 לאיטליה מוטטה את הסדרים הפוליטיים והמדינים ושלחה את ארץ המגף לחצי מאה של מלחמה. מקיאוולי ראה איך עירו האהובה פירנצה נקרעת מבפנים ע״י מלחמות בין הגדולים והעם, כל אחד מנסה להשתלט על הממשלה. מחוץ, המעצמות הגדולות של צרפת, ספרד וגרמניה לטשו עיניים לשטחה. מקיאוולי רצה למצוא דרך להתמודד עם פורטונה, להציל את פירנצה ולהושיע את איטליה.
קל לנו להזדהות עם מצבו של מקיאוולי. ישראל ושאר העולם נכנסו למה שנראה כמו עידן תהפוכות. קיטוב מחריף בתוך ארה״ב משתק את מעצמת העל. העלייה של סין מאיימת על הסדר הליבראלי בהובלת האמריקאים. מלחמות באוקראינה ובמזרח התיכון משבשות את הכלכלה. ישראל מוצאת עצמה מוקפת כוחות עוינים, אם זו רוסיה בסוריה או איראן וציר ההתנגדות. איך מדינת ישראל יכולה לשרוד בעידן התהפוכות? איך היא יכולה לשגשג?
למקיאוולי יש תשובה: וירטו, או המידה הטובה.
הטוב של המידה הטובה
מקור המונח ״וירטו״ ברומא העתיקה, בדיוק כמו פורטונה. אצל הרומאים וירטו היה קשור ליכולות צבאיות הנחוצות לחייל ולמפקד כדי לנצח. הוירטו הרומאי בראשיתו היה צבאי באופיו וכלל תכונות כמו אומץ לב, נחישות, מהירות תגובה, סיבולת ועוד. עם הזמן המונח הפך לתיאור של מידות טובות בכלל, כמו נדיבות, יראת שמיים, רחמנות ועוד.
לדעת ד״ר אריקה בנר, חוקרת של מקיאוולי, ניתן להבחין אצל מקיאוולי בשני סוגים של וירטו. הראשון הוא הוירטו הצבאי, מה שמקיאוולי כינה ״וירטו של הרוח״ (virtù di animo). בשם הזה תיאר את המידה הטובה של אגתוקלס, עריץ סיציליה. לעומת הוירטו הצבאי ניצב הוירטו הפוליטי, המידה הטובה אליה לרוב מקיאוולי התייחס. שני סוגי המידות דרושים לשליט במצבים שונים. ערבוב ביניהם, או היעדר של אחד מהם, יסכן את השליט והמדינה.
ההבדל ביניהם נעוץ ביחס אל האחר. במלחמה, היחס של מפקד הצבא אל אחרים – אם הם חייליו או האויב – הוא של כיבוש. החייל כפוף אל מפקד הצבא ומחויב לציית לו. אי-ציות הוא פשע שעונשו עלול להיות מוות. היחס לאויב גם הוא יחס של כיבוש – המפקד פועל לכבוש את האויב, לכופף אותו לרצונו. כל מטרתה של המלחמה היא להביא את האויב למצב בו הוא אינו יכול להתנגד לרצוני. הוירטו הצבאי הוא זה של המפקד הכובש – הוא מצווה, הוא אמיץ לב, נחוש, חדור מטרה ובעל כושר סיבולת אדיר לפעול נגד האויב עד כניעתו.
בפוליטיקה, כלומר בפוליטיקת פנים, התכונות הללו יכולות להוליד דיקטטורה, או לחילופין להביא למפקד המנצח כישלון. היחס לאחר הוא של התחשבות וסובלנות. אינני יכול להעניש יריב פוליטי, אינני יכול להפציץ את המפלגה המתחרה. במקום אני חייב להשתמש ברגש ובהיגיון כדי לפנות לאחר, לשכנע אותו שיעשה כרצוני. כמוני, גם לו יש רצון שהוא רוצה להביא לידי ביטוי דרך מוסדות המדינה. כדי לממש את הרצונות של שנינו, אם אין הם זהים, אנו חייבים להגיע לפשרה. אין בפוליטיקת הפנים כניעה, אין שבירת רצונו של האויב להתנגד באמצעות אלימות.
כמובן, זה המצב התקין כשסדרי המדינה מגבילים את האנשים לשיח זה עם זה במקום מאבק אלים זה נגד זה. היה והאומה מדרדרת למאבק אלים, לדוגמה עקב עוינות הולכת וגדלה בין הגדולים והעם, הוירטו הצבאי יתאים יותר. אז המחנות היריבים הופכים מחנות אויבים והניסיון לפנות לרגש ולהיגיון מוחלף באבק שריפה ופלדה.
המשותף לשני סוגי הוירטו ששניהם מתמודדים עם פורטונה. אי-אפשר לחסל את פורטונה, או אפילו להכניע אותה, אך אפשר לרסן אותה, לשכנע אותה לפעול לצידנו. המידה הטובה היא שחוסמת את פורטונה מלהפעיל את מלוא כוחה. במלחמה ובפוליטיקה פורטונה נוכחת והמנהיג החכם חייב להחזיק במידה טובה מספקת כדי להתמודד עמה. אבל איך הוא עושה זאת?
בפרק הקודם אמרנו שיש שלושה גורמים מהם נובעת פורטונה: אקראיות, מוגבלות הידע שלנו (או ברבורים שחורים) ומורכבות (complexity). שלושת הגורמים מפקיעים את תוצאות המעשים מידינו והופכים את הסביבה בה אנו פועלים לבלתי אפשרית לחיזוי. הם שמולידים את פורטונה.
מולם אנו יכולים להציב את השילוש של המידה הטובה: מול אקראיות – מוכנות; מול מגבלת הידע – ניסיון; מול מורכבות – מגבלות. השילוש של המידה הטובה לא יצליח לחסל את פורטונה, אך הוא יקטין את הנזק שהיא עלולה לגרום. השילוש גם יכול לשפר את הפורטונה שלנו, משום שאנו נצליח היכן שאחרים לא.
הצמד הראשון הוא אקראיות – מוכנות. עיקר עיסוקו של הצבא בזמני שלום להתכונן למלחמה. הוא מתכונן למרות שאינו יודע כיצד תראה המלחמה ומה יהיה מהלכה. הוא עושה זאת ע״י בניית יכולות, תרגול פקודות ואימון בתרחישים שידמו את המלחמה העתידה. המוכנות שלו עוזרת לו להתמודד עם האקראיות במלחמה. כאשר החיילים לבסוף יצעדו בסמטאות ח׳אן יונס או רמאללה, כאשר כוחות הרגלים ינעו יחד עם טנקים בסביבה עירונית עוינת, המוכנות שלהם תשפר את הסיכוי שלהם לשרוד ולנצח. הם יתמודדו טוב יותר עם הפתעות. אבל המוכנות רק משפרת את הסיכוי, לא מבטיחה אותו.
אחד הדברים הקשים ביותר לממשלה בימים של שגשוג כלכלי הוא לשמור על משמעת תקציבית ולא להגדיל את ההוצאה, גם כאשר ההכנסות גדלות. למה לא להשתמש בעודף שיש עכשיו כדי להעניק יותר לאזרחים? כי העודף הממשלתי הוא אקראי. אפשר לנסות ולחזות אותו, לא ניתן לדעת מראש מה הוא יהיה. בשנים של עודף עדיף לשלם חוב קיים ולרסן הוצאה ממשלתית רק לזו שתומכת בצמיחה ארוכת הטווח של המשק. רק כך בשנים של גירעון, למדינה יהיה יחס חוב לתמ״ג נמוך מספיק כדי לגייס חוב נחוץ בריבית נמוכה. המשמעת בשנים של שפע מכינה לשנים קשות.
הצמד השני הוא מגבלת ידע – ניסיון. יש דברים שאנו יודעים, יש דברים שאנו יודעים שאנו לא יודעים ויש דברים שאנו לא יודעים שאנו לא יודעים. על מגבלת הידע אנו מפצים עם הניסיון המעשי. ציפורים אינן יודעות אווירודינמיקה, ובכל זאת הן עפות – הודות לניסיון של מיליוני שנות אבולוציה. פוליטיקאי מנוסה יכול לזהות את כיוון הלך הרוח הציבורי, גם אם אינו יודע להסביר למה הוא חושב כך. מפקד צבא מנוסה ידע להתכונן לתרחישים שקצין צעיר אפילו לא יחשוב עליהם, או יחשוב שהם זניחים.
ידוע הסיפור בו הרמטכ״ל רפאל איתן (רפול) ז״ל שאל מה יקרה ללוח הזמנים של מבצע גדול אם ירד גשם. מפקד היחידה השיב שהסיכוי לכך נמוך לפי נתוני העבר, 18%. רפול השיב שהסיכוי הוא 50-50 – או שכן או שלא. האם רפול לא ידע לקרוא נתוני עבר? ודאי שכן. אבל הניסיון לימד אותו שמזג האוויר בלתי צפוי. הוא לא ידע אם ירד גשם, אבל היה לו הניסיון להתכונן לגשם בכל מקרה.
וניסיון אינו רק ניסיון העבר. אנו יכולים ללמוד על המציאות באמצעות ניסויים, אך להיזהר כשאנו בונים תיאוריות על בסיס התצפיות שעשינו. התצפית תמיד תהיה נכונה, אם ביצענו אותה נכון. התיאוריה עלולה להתגלות כשגויה. מקיאוולי היה הוגה כזה, של תצפיות. כמו הרופאים של ימי קדם, הוא התבסס על תצפיות מההיסטוריה כדי לגבש תיאוריה פוליטית. הכוח והרלוונטיות של החשיבה שלו נובעים מכך שנצמד לתצפיות.
הצמד השלישי הוא מורכבות – מגבלות. לניטשה יש אמרה שכבר הפכה לקלישאה: ״הנלחם במפלצות, ייזהר שלא ייהפך הוא עצמו למפלצת״. אבל למה שיהפוך למפלצת? האם מוסכניק צריך להיזהר שמא יהפוך למכונית? מה הקשר בין הדברים?
המאבק בין שני צדדים משנה אותם ומשנה את המאבק. זו מערכת מורכבת, בה חלקי המערכת משתנים עם שינוי המערכת. במאבק הפוליטי בין צדדים יריבים, המאבק עלול להפוך מחילופי דברים מנומסים בפרלמנט לקרבות ירי ברחובות. המערכת הפוליטית היא מערכת מורכבת, המשנה את חלקיה והם בתורם משנים אותה. המאבק הפוליטי עלול להפוך ממאבק בבחירות למאבק אלים. הקצנה פוליטית עלולה לשתק את המערכת.
כדי למנוע זאת, יש לנו סדרים פוליטיים, המרסנים את המאבק. כיבוד תוצאות הבחירות, שמירה על חופש הביטוי, גינוי אלימות בכל צורה ומכל צד – כל אלו מרסנים את המאבק הפוליטי. המידה הטובה של מדינה היא בעיקר בסדרים שלה, אם הם מצליחים לרסן את הנטיות האלימות של אזרחיה ולהבטיח את קיומה ושגשוגה.
מגבלות גם חשובות כדי להפחית את הסיכון מצד פורטונה. מנהיגים ועמים עלולים להתפתות לצאת להרפתקאות כדי לרכוש – כבוד, עושר, אדמה. הם מדמיינים איך יתקפו את האויב, ייקחו את אדמתו, ירחיבו את גבולם ויזכו לתהילת עולם. המציאות היא לרוב אפורה יותר: האויב לא נכנע, מספר ההרוגים גדול ממה שציפו והאדמה כבר לא מצדיקה את המחיר (אם אי פעם הצדיקה). דרוש וירטו כדי לרסן את החמדנות הזו ולהגן על המדינה מפניה.
אם פורטונה היא מה שאין לנו עליו שליטה, אזי הוירטו הוא מה ששייך באופן בלעדי לאדם. את הניסיון שלי לא ניתן לקחת ממני. מוכנות וסדרים טובים נמצאים בתחום אחריותי. אני קובע מה יהיה הוירטו שלי.
טוב ורע אצל מקיאוולי
מקובל לחשוב שהוירטו של מקיאוולי, המידה הטובה שלו, אינה תכונה מוסרית. הטוב של המידה הטובה אינו טוב בשום מובן מוסרי. אני לא כל-כך בטוח.
פרקים ט״ו-כ״ד ב״נסיך״ עוסקים בשאלה כיצד על השליט לנהוג בנתיניו ובעלי בריתו. זה החלק בו ״הנסיך״ הכי דומה למדריכי נסיכים אחרים ובו-זמנית גם הכי שונה מהם. דומה – משום שהוא בא להמליץ לנסיך כיצד לנהוג. שונה – משום שמקיאוולי חשב שמה שאחרים קוראים לו ״טוב״ הוא לא תמיד טוב. כך מקיאוולי התחיל את הדיון בפרק ט״ו:
היות שידוע לי כי רבים כתבו על כך [כיצד על הנסיך לנהוג],אני חושש שיחשבו עלי שאני יומרני מפני שגם אני כותב על כך; ובמיוחד משום שבטענותיי בעניין זה אני חולק על שיטותיהם של אחרים. […] נראה לי שנכון יותר ללכת היישר אל האמת התכליתית של הדבר [כלומר, מהו הדבר בפועל] ולא אל דמיונו. ורבים ציירו להם בדמיונם רפובליקות ונסיכויות שמעולם לא נראו או הוכרו כקיימות באמת.
למה מקיאוולי נתן את ההקדמה הזו? מה הטיעון שהוא ניסה להעביר? בפרקים ט״ז-כ״ד מקיאוולי נתן עצות שאפשר לכנות לא-מוסריות, אם לא שטניות. עצות כיצד יש להפר אמונים, איך להיות אכזרי, מדוע קמצנות חשובה לשימור המדינה ועוד. מקיאוולי, שצפה מראש את הביקורת נגדו, רצה להקדים ולהבהיר מהי נקודת המוצא שלו ומדוע ההמלצות שלו שונות משל אחרים. נקודת ההבדל היא שאחרים ביססו את המלצותיהם על פרי דמיונם, בעוד מקיאוולי נשען על הניסיון. אחרים דמיינו רפובליקות מושלמות, בעוד מקיאוולי חקר רפובליקות שהיו. אחרים בנו את מושגי הטוב והרע שלהם על עולם אידיאלי, בעוד מקיאוולי ידע שבעולם האמיתי מי שינסה להיות תמיד טוב במהרה ימצא את סופו:
כי כל כך רב המרחק בין איך שחיים ובין איך שראוי היה לחיות, עד שמי שזונח את מה שעושים לטובת מה שהיה צריך לעשות לומד לגרום לעצמו יותר הרס מאשר שימור: כי אדם שרוצה להיות טוב במוצהר מכל הבחינות, הכרח שייהרס בין רבים כל-כך שאינם טובים.
ברפובליקה מדומיינת בני-אדם חיים כפי שראוי לחיות. הם שומרים אמונים, מצייתים לחוקים, מתחשבים זה בזה. בתיאוריה כל בני האדם טובים. בפועל, יש בני אדם רעים שינצלו את הטוב כדי להעצים את עצמם. הם ישקרו, יפגעו ויקחו בכוח את מה שלא שייך להם. אם הנסיך ינסה להיות טוב תמיד, הוא יושמד במהרה ע״י מי שלא טוב. כדי להישמר: ״נחוץ [שהנסיך] ילמד להיות מסוגל להיות לא-טוב, ולהשתמש ולא להשתמש בכך על-פי הצורך.״
הפרשנות הרווחת של המשפט האחרון היא שמקיאוולי ניתק את הקשר בין מוסר ופוליטיקה. אם הנסיך צריך להיות ״לא-טוב״, הרי שהשיקול המוסרי אינו עליון. מה שטוב אינו מה שמועיל ומי שטוב במהרה ימצא את סופו. על-כן יש לזנוח את הטוב בשביל מה שמועיל, בשביל הדבר המעשי. יש לדבוק במה ״שעושים״ ולא במה ש״צריך לעשות״. מכאן שהמידה הטובה המקיאוולית היא בעצם המידה המעשית או המועילה; אין לה קשר לטוב.
זו פרשנות פופולרית ומושכת מאוד משום שהיא פוטרת את הפוליטיקאים שלנו משיקולים מוסריים. הם עושים את מה שהם עושים כי זה מה ״שנחוץ״. הפרשנות הזו גם פוטרת אותנו מהצורך ליישב בין האידיאלים שלנו עם המציאות. או שאנו מוותרים על האידיאלים – כי אי-אפשר לנהוג לפיהם במציאות. או שאנו מוותרים על המציאות – ומסתגרים באידיאלים שלנו.
רק שלא זה מה שמקיאוולי אמר. נלך לסוף הפרק:
כי אם שוקלים היטב את הכל, יימצא דבר-מה שייראה כמידה טובה ואם יאמץ אותו יהיה זה חורבנו; ודבר אחר שייראה כמידה רעה ואם יאמץ אותו יצמחו ממנו ביטחונו ורווחתו.
אדם יכול להיראות בעיני עצמו כעושה טוב, רחמן, צדיק, נדיב – ולהביא חורבן. הוא נראה טוב. האם הוא טוב? שימו לב שגם בתחילת הפרק מקיאוולי טען שהאדם שרוצה לעשות טוב במוצהר הוא שיושמד. במוצהר – שהטוב הזה יוכר על-ידי כולם. לעומתו, הנסיך שרוצה לשמור על עצמו מוכן להיות לא-טוב. הוא לא חייב שהטוב שלו יהיה מוצהר. הוא מוכן שיקראו לו רע, כל עוד הוא עושה טוב.
מקיאוולי לא טען שמה שטוב הוא לא מועיל. אלא, שהתפיסות שלנו של טוב ורע עלולות להיות שטחיות. מה שנראה לנו כרע הוא טוב, אך משום שמושגי הטוב והרע שלנו נוצרו על בסיס רפובליקה אידיאלית, הם אינם מצליחים לתפוס שלעיתים דווקא דבר שהוא רע לכאורה – אכזריות, קמצנות, ערמומיות – יכול להיות טוב. מידה רעה כמו אכזריות נחוצה להשכנת סדר. מידה רעה כמו קמצנות שומרת על הממלכה מפשיטת רגל. נסיך צריך להיתפס לעיתים כ״לא טוב״, גם אם באמת הוא עושה טוב. הוא יכול להתנחם במחשבה שבעתיד יכירו במה שעשה כטוב. כפי שמקיאוולי כתב: ״אל לו לדאוג שמא ידבק בו קלונן של אותן מידות רעות שבלעדיהן בקושי יוכל להציל את המדינה.״
ברפובליקה האידיאלית אין קשיים. בני האדם אינם חמדנים ואין צורך לרסן את התשוקות האלימות שלהם. אין זמנים שונים ומשום כך אין אילוצים שונים הפועלים על הנסיך. הטוב של תורות מדיניות המבוססות על אידיאות כאלה הוא סטטי, מוחלט, בלתי משתנה. יש רק דרך אחת להיות טוב, כי יש רק מצב קיום אחד לרפובליקה האידיאלית. הנסיך תמיד חייב להיות נדיב, רחמן, אמיץ וכנה.
במציאות הזמנים משתנים משום השפעתה של פורטונה. לעיתים הגדולים, האליטה, הופכים שאפתנים ומנסים לחמוס את חירותם של האזרחים. פעמים אחרות ההמון פורק כל עול ויש להחזיר לו את הכבוד לחוקים ולסדרי המדינה. במלחמה אחת הנסיך יכול למצוא עצמו בצד החזק, חופשי להיות נדיב כלפי החלש. פעם אחרת הוא יהיה הצד החלש, חייב להשתמש בכל התחבולות שיש בידו כדי לשרוד.
הזמנים שונים זה מזה ודורשים אופן פעולה שונה. הנסיך לא יכול להיות נדיב אם הדבר מסכן את קופת המדינה. הוא לא יכול להיות נאמן כשהסכם מסכן אותו. הוא חייב להיות אכזר כדי להשיב את היראה לנתינים. לעיתים הוא חייב להשתמש במידות רעות, להיות לא-טוב, כדי לשמור על המדינה וסדריה.
היכולת להשתמש בטוב וברע תלויה במידה הטובה של הנסיך. נסיך בעל מידה טובה יכול להיות אכזרי מבלי שזו תשתלט עליו, להיות רחום כשזה הדבר הנכון ולשמור על סדרי המדינה גם ברגעי משבר. הוא יודע להשתמש ברע בשביל לשרת טוב גדול יותר.
מה שכמובן מעלה את השאלה – מהו הטוב הגדול יותר? מהי המדינה האידיאלית בעיני מקיאוולי?
ביבליוגרפיה:
Benner, Erica. Machiavelli’s Prince: A New Reading. First published in paperback. Oxford: Oxford University press, 2015.
Hörnqvist, Mikael. Machiavelli and Empire. Ideas in Context 71. Cambridge ; New York: Cambridge University Press, 2004.
Mansfield, Harvey Claflin. Machiavelli’s Virtue. Chicago: University of Chicago Press, 1996.
מקיאוולי, ניקולו. הנסיך. תורגם ע”י מרים שוסטרמן. תל אביב: דביר : שלם, 2003.
