להורדת הפרק – קישור.
מבוא
זה סיפור עתיק כזמן: קבוצה אחת הופכת שליטה על קבוצה אחרת. אולי מפני שהיא חזקה יותר. אולי מפני שהיא עשירה יותר. אולי פשוט בגלל. בכל מקרה, היא שולטת וכובשת תחת רגליה קבוצה אחרת.
בהתחלה השלטון אולי טוב, נאור. היא דואגת לקבוצה האחרת מתוך הבנה שזו האחריות שלה, משתמשת בכוחה לשם עשיית טוב. אך עם הזמן, כמו כל מערכת, גם המערכת הפוליטית הופכת מושחתת. מי שפעם היו אצילים נאורים הופכים אוליגרכים מושחתים. הם מנצלים ופוגעים בקבוצה תחתיהם וזו הופכת מתוסכלת וזועמת עד לנקודה שהיא מתמרדת נגד האדונים שלה.
מהפכה פורצת. לעיתים הקבוצה השולטת מצליחה לרסן את הקבוצה תחתיה, אך עושה זאת במחיר אדיר. הדיכוי הפוליטי הופך אלים יותר, חריף יותר, מה שרק מכין את המהפכה הבאה. במקרים אחרים הקבוצה השולטת מובסת, אולי מושמדת, והקבוצה שהייתה תחתיה כעת עולה והופכת לכובשת החדשה.
במאבקים האלה נמצאים לא פעם ״יזמים פוליטיים״, יחידים או קבוצות שמנצלים את המאבק בשביל להגביר את כוחם. יזמים כאלה יש משני הצדדים: הם מספרים לאוליגרכיה שיוכלו להגן עליה אם רק תיתן להם את הסמכות. הם מבקשים מהעם את הכוח להיאבק נגד השלטון המושחת. יזמים כמו יוליוס קיסר, הבולשביקים או המפלגה הנאצית ברפובליקת ויימאר. היזמים צוברים כוח והופכים לשליטים החדשים, על חשבון שתי הקבוצות.
כמובן, כאן בישראל אנחנו לא מכירים בעיה כזו, אך יש מדינות שחוו או חוות מאבקים כאלה. אחת הסיבות שמקיאוולי הוא כה רלוונטי כהוגה גם בימינו היא משום שהוא חי בחברה מפולגת. מקיאוולי ראה מכלי ראשון איך המאבקים בין הגדולים והעם משחיתים רפובליקה. הוא ראה איך יזמים פוליטיים משתלטים על המדינה אחרי שהוחלשה במאבקים פנימיים. הוא ראה את הקרבות האכזריים בין אותם יזמים והאליטה, מאבקים שלא תרמו דבר לחירותו של העם.
מקרה אחד כזה התרחש כשמקיאוולי היה כמעט בן 9, ב-26 באפריל, 1478. היה זה היום הראשון של חג הפסחא וכ-10 אלף בני אדם התכנסו בקתדרלה הגדולה של פירנצה לכבוד המיסה המיוחדת של חג הפסחא. ביניהם עמדו שני האזרחים הנכבדים והחזקים של העיר – האחים לבית מד׳יצי, לורנצו וג׳וליאנו. לורנצו היה אז בן 29, אחיו ג׳וליאנו בן 25.
לורנצו הפך ראש המשפחה אחרי שאביהם פיירו נפטר ב-1469. הוא היה אחראי על הבנק המשפחתי, בנק מדיצ׳י ושלט במנגנון הפוליטי שאביו וסבו, קוזימו, בנו בעיר. המדיצ׳י שלטו בפירנצה דרך הוועידות הרבות שלה, מטים בחירות, משחדים פקידים ומגרשים יריבים. רשמית לורנצו היה עוד אזרח מהשורה, אך הוא התנהל כמו נסיך. הוא לא היסס להתערב בענייניהן של משפחות חזקות אחרות בעיר, לתלות חשודים בקנוניות נגדו ולהשתמש במלוא כובד אישיותו כדי להעביר חקיקה ששירתה אותו. רשמית פירנצה הייתה רפובליקה. בכל יום שעבר תחת לורנצו היא הזכירה יותר ויותר נסיכות.
ג׳וליאנו היה פטור מהעיסוק בפוליטיקה וכך היה פטור גם מהשנאה שזו הקנתה לאחיו. הוא נחשב ליפה יותר מבין האחים והוא גם היה רגיש יותר, לא פעם התאהב מעל הראש בנשים שדחו את חיזוריו. הוא היה אהוד על-ידי רבים מתושבי העיר, שחששו מהעריצות הזוחלת של אחיו לורנצו.
באותו יום ג׳וליאנו לא התכוון להגיע לקתדרלה, שכב חולה בביתו. אבל אחרי הפצרות רבות של חבריו הסכים להגיע. הוא נכנס לקתדרלה מלווה בשני חברים טובים: פרנצ׳סקו פאצי וברנרדו בנדיני (Bandini). שלושת הגברים הצעירים היו מחויכים, חלקו בדיחות וצעדו מחובקים. פרנצ׳סקו וברנרדו התעקשו שג׳וליאנו יבוא וכשנעמד לצד אחיו, הם ודאי התמלאו התרגשות. בכל זאת, רצח הוא לא דבר שעושים בכל יום.
המכה הראשונה הייתה של ברנרדו, שדקר את ג׳וליאנו בחזה. פרנצ׳סקו קפץ עליו ובטירוף של הרגע דקר את ג׳וליאנו בכזו אלימות שבטעות דקר את רגלו שלו. ג׳וליאנו מת מהדקירות הרבות בו במקום, על רצפת הקתדרלה. לורנצו הספיק ברגע האחרון להדוף את תוקפיו, שני כמרים שהחביאו פגיונות מתחת לבגדי הטקס שלהם. הוא נפצע בגרונו ואנשי המשמר שלו מיהרו להבריח אותו לחדר צדדי עד שיאבטחו את הקתדרלה.
ההתנקשות הייתה אות הפתיחה לניסיון הפיכה שתכננה במשך חודשים משפחת פאצי נגד המדיצ׳י. הם תכננו להרוג את שני האחים בקתדרלה ואז להשתלט על בניין הממשלה. ברגע שנכשלו לחסל את לורנצו, כל ניסיון ההפיכה נכשל: הקושרים שהגיעו לבניין הממשלה נעצרו. לורנצו הופיע בפני תומכיו ועודד אותם לנקום את מותו של אחיו ג׳וליאנו.
ההמון פרץ לבתי משפחת פאצי והרג את כל מי שיכלו לשים עליו יד. חלק מן המשתתפים בקשר נגד המדיצ׳י נקרעו לגזרים ע״י ההמון. אחרים נתלו, כולל הארכיבישוף של פיזה. זה נתלה בבגדי הטקס שלו, דבר שעורר את זעמו של האפיפיור, שידע מראש על הקנוניה. בסך הכול 70 בני-אדם הוצאו להורג ובני משפחת פאצי שנותרו גורשו מהעיר ורכושם הוחרם. במשך ימים רבים הוטל על פירנצה עוצר לילי, אותו אכפו חיילי המדיצ׳י. אם למישהו היה עוד ספק כמה חזקה המשפחה, מעשי הנקמה של לורנצו הוכיחו שהוא היה הנסיך של העיר, גם אם לא נסיך רשמי.
שחיתות
מי הרע בסיפור של הפאצי נגד המדיצ׳י? זו הרי שאלה שאנו מרבים לחשוב עליה – או לכל הפחות לאמץ אותה – כשאנו חושבים על המאבקים הפוליטים שלנו. תמיד יש רעים מול טובים. מי הרע בסיפור של הפאצי נגד המדיצ׳י? לכאורה הפאצי. זה לא חברי לדקור אדם אחר למוות. כמה שטני צריך להיות כדי לפתות את הקורבן שלך לזירת הרצח ולהעמיד פנים כל הדרך שאתם חברים? לא רק זה, החיבוקים שנתן פרנצ׳סקו פאצי לג׳וליאנו כנראה נועדו לבדוק אם הוא חמוש, מה שאולי היה מציל את חייו. עד לרגע בו פרנצ׳סקו דקר את ג׳וליאנו – הוא העמיד פני חבר. איזה קור רוח. איזו רשעות.
מצד שני, איזו ברירה הייתה לפאצי? המדיצ׳י היו בשלב הזה השליטים הבלתי מעורערים של העיר, החזיקו בה באמצעות המנגנון הפוליטי שלהם. לורנצו התנהל כמו רודן. הוא ניסה להכתיב למשפחות אחרות עם מי כן ועם מי לא לעשות עסקים והתערב בעניינים משפטיים בכוונה לפגוע בפאצי.
לדוגמה במרץ 1477 נפטר אביה העשיר של אישה שהתחתנה למשפחת פאצי. האישה טענה לירושה של אביה, מה שהיה מגדיל עוד את עושרם של הפאצי שכבר התחרה בזה של המדיצ׳י. אבל לורנצו התערב וקבע שיורש האב אינו בתו, אלא האחיין שלו, משום שהוא הגבר בעל הקרבה הכי גדולה לאב המנוח. כך לורנצו לא רק הפר מסורת בת מאות שנים בפירנצה, הוא גם מנע מהפאצי ירושה גדולה. מה הפאצי היו אמורים לעשות? להוריד את הראש ולתת למדיצ׳י לשלוט בהם?
אם היינו שואלים את מקיאוולי מי הרע בסיפור, כנראה היה משיב ששניהם. הפאצי רעים משום שניסו להחליף את השלטון בפירנצה בדרך של אלימות, דרך שלרוב רק מביאה עוד אלימות. שינוי אלים אחד גורר שינוי אלים אחר: מדינות בהן מתרחשת הפיכה צבאית, לרוב יהיו בסיכון גבוה יותר להפיכה צבאית נוספת. מקיאוולי רמז לכך כשכתב בפרק ב׳: ״כי תמורה משאירה תמיד בליטה משוננת לבנייתה של אחרת״. שינוי אחד בשלטון מכין את היסוד לשינוי הבא.
המדיצ׳י רעים משום שהשתלטו על פירנצה והפכו אותה לנסיכות שלהם, גם אם לא רשמית. הם הפכו את מוסדות הרפובליקה ללא יותר מתיאטרון וניצלו את כוחם כדי לפגוע במשפחות אחרות. האם חשבו שיוכלו לפגוע באחרים ואלה לא ירצו נקמה?
אבל, מקיאוולי כנראה היה מוסיף ואומר, שני הצדדים הם גם תוצאה של מצב העניינים שקדם להם. המדיצ׳י לא הרגו את הרפובליקה של פירנצה כשהשתלטו עליה במעין הפיכה חמושה משלהם ב-1434. לא, הרפובליקה הייתה מתה הרבה לפניהם. הרפובליקה של פירנצה מתה במלחמות בין ״הגדולים״, האליטה, ובין ״העם״, ההמון. במלחמות האלה הושחתו מוסדות הרפובליקה, התפוררו החוקים שלה, והיא הפכה מרפובליקה לאוליגרכיה. בסביבה האוליגרכית הזו צמחה המפלגה של המדיצ׳י והשתלטה על העיר כולה. המדיצ׳י רק היו אוכל הנבלות הכי ערמומי בלהקה שחיה על הגופה.
אחד הנושאים המרכזיים שהעסיקו את מקיאוולי היה שחיתות, כיצד חברה הופכת מושחתת וגורמת לסופה. שחיתות אצל מקיאוולי אין משמעותה רק שימוש בכוח לצרכים אישיים, אלא הרס של מוסדות ציבוריים וחוקים. אם משום שהם נדחקים אחורה ע״י אינטרסים אישים – נגיד חמולות חמושות או ארגוני פשע – אם משום שהם הופכים כלים בידי שחקנים שונים, שחקנים שפועלים לטובת עצמם במקום לטובת הכלל.
החברה המושחתת היא חברה שאינה פועלת עוד לטובת הכלל, אלא מורכבת מאוסף שחקנים שכל אחד מהם משתמש במוסדות החברתיים ובחוקים לצרכיו. זו יכולה להיות מפלגה פוליטית שמחלקת משרות לתומכים שלה. אלו יכולים להיות תעשיינים שמשתמשים במשטרה כחברת אבטחה פרטית. זה יכול להיות מנהיג שמועל בתקציב המדינה כדי להעשיר את עצמו. זה יכול להיות ההמון שמחרים את רכושם של העשירים. בחברה המושחתת אירועים כאלה הם כבר לא נקודתיים, חריגים, אלא הם-הם השיטה. אם הקבוצות היריבות בחברה עוד משתתפות בפוליטיקה הכללית, זה רק כדי להשתלט על המשאבים והכלים של המדינה.
הרבה לפני שהמדיצ׳י הגיעו לשלטון, פירנצה הייתה חברה מושחתת. המשפחות החזקות של האוליגרכיה שלטו בממשלה ובגופי השלטון השונים. החלטות – אם צעדי מדיניות, אם חוקים – היו מתקבלות תחילה בדיונים פרטיים בין ראשי המשפחות. רק אחרי שאלה היו מגיעים להסכמה, היו מוסדות השלטון דנים בהן ובאורח פלא תמיד מאשרים אותן. הממשלה לא הייתה יותר מכלי עבור האוליגרכיה לנהל את משאבי העיר ולחסל את היריבים שלה.
בפרק הנוכחי ננסה להבין איך פירנצה הושחתה עקב המאבקים הפנימיים בה. התופעה של חברה מקוטבת, של קבוצות הנאבקות זו בזו על עוצמה ובדרך הורסות את המדינה, אינה ייחודית למאה ה-21. לכל אורך ההיסטוריה אנו רואים חברות אנושיות שקרעו את עצמן לגזרים רק כדי שיכבשו אותן מבחוץ או שאחד האזרחים או הקבוצות בהן יכבשו אותן מבפנים. עליית המדיצ׳י בפירנצה היא רק דוגמה אחת לסיפור כזה.
בין הגדולים והעם
באופן מפורש מקיאוולי לא עסק במדיצ׳י ואיך הם עלו לשלטון, לא ב״נסיך״ ולא ב״דיונים״. אבל כפי שאנו כבר יודעים זה שהוא לא עסק בהם בפירוש לא אומר שהוא לא עסק בהם כלל. פשוט צריך לדעת איפה לחפש: המדיצ׳י מסתתרים בפרק ט׳ של הנסיך העוסק ב״נסיכות אזרחית״, נסיכות בה הנסיך עולה מבחירתם של בני עירו.
זה נשמע כמו דמוקרטיה אבל לא. הנסיך האזרחי נבחר ע״י אחת משתי קבוצות: האצילים, הגדולים (grandi) שהם הקבוצות המובחרות והמיוחסות, או האנשים, העם (populo), שהם מעמד הביניים, הסוחרים והאומנים. בימינו יש מכנים אותם האליטה וההמון. מקיאוולי לא מפרט כיצד הנסיך נבחר. אוליגרכיה יכולה למנות את אחד מחבריה להיות ״ראשון בין שווים״, לדוגמה הדיקטטור בראשות המדינה. ההמון יכול למנות מנהיג באמצעות מהפכה. ״בחירה״ כאן אינה זהה עם ״בחירות״.
כדאי לשים לב שגם החלוקה של מקיאוולי ל״גדולים״ ו״העם״ אינה זהה לחלוקה שלנו בין ההמון והאליטה. החלוקה של מקיאוולי מבוססת יותר על הרצונות והשאיפות שלהם ופחות על חלוקה חברתית או כלכלית. המאפיין היסודי של הגדולים שהם רוצים לשלוט. המאפיין היסודי של העם שהוא רוצה שלא להישלט, לשמור על חירותו.
לדעת מקיאוולי שתי הקטגוריות האלה הן קטגוריות יסודיות שחוזרות ומופיעות בכל ישות פוליטית לאורך ההיסטוריה. בפירנצה, עיר הולדתו של מקיאוולי, המונח ״גדולים״ התייחס מבחינה סוציולוגית לקבוצות מיוחסות כמו בעלי קרקעות גדולים, בנקאים וסוחרים עשירים. “העם” במובן הפוליטי שימש לעתים לתיאור כל מי שיכול היה להשתתף בתהליך המדיני, כל אזרחי העיר. במובן הסוציולוגי, “העם” לרוב התייחס לקבוצות שאינן מיוחסות, במיוחד בעלי המלאכה, סוחרים קטנים ובעלי אדמות קטנים ממעמד הביניים. לרוב אלה התארגנו בגילדות, כל גילדה למקצוע מסוים – נפחים, יצרני בדים, רופאים וכדומה.
במשך כ-300 שנה, בין המאה ה-13 למאה ה-16, הגדולים והעם נאבקו זה בזה מי ישלוט בעיר. רשמית פירנצה הייתה רפובליקה והתהדרה בהיותה רפובליקה. בפועל הרפובליקה הותקפה משתי חזיתות. בחזית אחת, המשפחות האצילות נאבקו על השלטון, משתמשות בממשלה כנשק זו נגד זו. לדוגמה הן היו מגרשות אחת את השנייה מהעיר. בחזית השנייה, האצילים מנעו מהעם ייצוג הוגן בממשלה, דואגים לשמור על שליטתם בה. העם, מתוסכל מהדיכוי הפוליטי שלו ומהפגיעות של האצולה נגדו, לא אחת התקומם נגד הגדולים והקים ממשלה עממית, שנקמה באצילים.
אחד האירועים הדרמטיים במאבק הזה בין הגדולים והעם היה המהפכה של 1378. באותה מהפכה הגילדות התאחדו וסילקו את האליטות מהממשלה. הן הקימו משטר מהפכני חדש שהבטיח שוויון לכל אזרח ברפובליקה. טוב, כמעט לכל אזרח. אם הוא היה חבר גילדה. כמו כל מהפכה ראויה לשמה, גם לזו התלוותה אלימות רבה: המון משולהב שרף את בתי המשפחות העשירות ורבים מהמשפחות המיוחסות הוצאו להורג או הוגלו מפירנצה.
אבל, כרגיל עם מהפכות, האלימות של מהפכת 1378 הביאה לתגובת נגד מצד האליטות, שביצעו הפיכה נגד הממשלה המהפכנית ב-1382. אחרי שסילקו את הממשלה, האליטות רצו לוודא שלא תהיה עוד מהפכה. ב-1378 הגילדות ניצלו את המאבקים בתוך האליטה כדי להשתלט על העיר. כדי למנוע מצב כזה, המשפחות המיוחסות החלו להתחתן זו עם זו, מתגברות על קווי מחלוקת ישנים.
עד אז האליטות בפירנצה התחתנו לפי שכונה, כל שכונה והמשפחות המיוחסות שלה. לרוב מחלוקות באליטה היו לפי החלוקה לשכונות. אחרי 1382 המשפחות המיוחסות יצאו מהשכונות והתחתנו זו עם זו. המטרה הייתה לטשטש קווי מחלוקת ישנים ולהביא את כל המשפחות המיוחסות לאותו צד, לגבש אוליגרכיה עירונית יחידה ומאוחדת, נגד העם.
רק שלא כל המשפחות אוחדו בה. היו מספר משפחות שהיו סימפטיות ושיתפו פעולה עם הממשלה המהפכנית של 1378. המשפחות הללו נתפסו כבוגדות וראשי האליטה דאגו עד כמה שאפשר לבודד אותן משאר המשפחות המיוחסות. אחת מאותן משפחות מבודדות הייתה המדיצ׳י.
חשוב להבין שבאיטליה של אותם ימים בריתות פוליטיות בין משפחות נעשו ע״י נישואין. היום חתונה בין בני-זוג נתפסת כאקט אינדיבידואלי, של שני בני הזוג כיחידים. באיטליה של המאה ה-14 נישואין היו עניין משפחתי. משפחות שרצו לכרות ברית פוליטית חיתנו את הילדים. לרוב, משפחת הכלה הייתה המשפחה הדומיננטית בקשר משום שהיא הביאה את הנדוניה. מהחתן ציפו שיהפוך לבעל ברית ופעיל פוליטי של אבי אשתו. האוליגרכיה גיבשה את עצמה ע״י נישואין. מי שנשאר בחוץ, כמו המדיצ׳י, בעצם הפך מבודד פוליטית.
אבל המדיצ׳י לא היו המשפחה הבוגדת היחידה: היו מספר משפחות מיוחסות שנדחקו החוצה מהאוליגרכיה החדשה. הבידוד שלהן משאר האוליגרכיה גרם להן להתגבש ביניהן. למה? משום שהן סירבו להתחתן עם משפחות ממעמד נמוך יותר. כך המשפחות הבוגדות נאלצו להתחתן זו עם זו, גם אם היו משכונות אחרות. כך לדוגמה המדיצ׳י הרבו להתחתן עם משפחות מסנטו ספיריטו, השכונה שמעבר לנהר הארנו. נוצר הגרעין של מפלגה פוליטית חדשה, מפלגה פוליטית מיוחסת ויריבה לאוליגרכיה.
זה בדיוק מה שהאוליגרכיה ניסתה למנוע עם אסטרטגית הנישואין שלה. אנו רואים כאן שוב איך פעולה פוליטית יוצרת פעולת נגד זהה והופכית לה. האוליגרכיה ניסתה להתגבש – ויצרה פיצול. הדוגמה הראשונה הייתה המדיצ׳י שהשתלטות על פירנצה ועוררו ניסיון הפיכה נגדם. פעולות פוליטיות פעמים רבות מביאות לתוצאה הפוכה ממה שהתכוונו. הגיבוש באמצעות נישואין היה הטעות הראשונה של האוליגרכיה.
הטעות השנייה של האוליגרכיה הייתה לדחוק החוצה את ״האנשים החדשים״.
האנשים החדשים
בחברה ההיררכית של פירנצה ייחוס היה הכול. אנשים הוציאו הון רב כדי להתחתן עם מי שמעליהם בסולם ולשדרג את מעמדם. גישה כזו כמובן יוצרת אפליה ועוינות, בין משפחות מיוחסות יותר ומשפחות מיוחסות פחות. קבוצה אחת כזו, של משפחות מיוחסות פחות, היו ״האנשים החדשים״. האנשים החדשים היו משפחות שבניהן זכו לא מזמן בבחירות לסינוריה, הממשלה של פירנצה. כמו בצבא, בפירנצה ותק נתן יוקרה.
המילה ״בחירות״ היא לא מדויקת: פירנצה בנתה מערכת אלקטורלית מורכבת מאוד כדי למנוע מצב בו מפלגה אחת תשתלט על הבחירות. איך היא עשתה זאת? בחירה רנדומאלית. במנגנון המורכב של פירנצה מספר גופים היו בוחרים מאגר של מועמדים ראויים ואז שמים את שמם בשקים מהם היו מושכים שמות אחת לחודשיים. לכאורה לא יכולה להיות הטיית בחירות, כי התהליך הוא רנדומאלי. אף אחד לא קובע אילו שמות יצאו מהשק. בפועל אם מפלגה אחת הייתה משיגה מספיק השפעה בגופים שבחרו את המועמדים, היא יכלה בקלות להטות את השמות הנבחרים במאגר כך שרוב הזמן, רוב הממשלה תהיה מהאנשים שלה. זה בדיוק מה שעשו המדיצ׳י אחרי 1434.
אבל נחזור לענייננו. האנשים החדשים לא היו מהמשפחות הבאמת מיוחסות, מהסמ״רים של פירנצה, שהתנשאו עליהם והתייחסו אליהם בבוז. נישואין בין המשפחות לא באו בחשבון – בפירנצה של אותם ימים או שהתחתנת עם שווה ערך לך, או שניסית לשדרג את המעמד שלך. בשום מצב לא היית מתחתן עם מישהו נמוך ממך בסולם החברתי. במכתב אחד מהתקופה אב הנחה את בניו: ״התחתנו עם השווים לכם במעמד, או אם הגבוהים מכם במעמד. אך לא עם מישהי שתהיה כה גבוהה מכם שהיא תהיה הגבר בבית״. אוי האימה.
בכל מקרה, המשמעות הייתה שהאנשים החדשים נותרו מחוץ למנגנון הפוליטי של האוליגרכיה, חסרים את קשרי הנישואין שגיבשו את המשפחות המיוחסות זו עם זו. ללא קשר משפחתי, הם נאלצו או לחפש מישהו עם קשר כזה, או להיאבק באוליגרכיה. שוב, פעולות האוליגרכיה הביאו את מה שניסתה למנוע: היא זרעה את התסכול אותו יקצרו המדיצ׳י כהון פוליטי.
לא רק זה, ההתנשאות עליהם לא נותרה רק בתחום הנישואין. רוב המשפחות המיוחסות של האוליגרכיה הפלורנטינית סירבו לעשות עסקים עם האנשים החדשים, מעדיפות משפחות מיוחסות על פניהם. זאת למרות שרבים מהאנשים החדשים היו סוחרים ויזמים מוצלחים, שהצליחו להיכנס מלכתחילה לממשלה הודות לעושר הרב שצברו. האוליגרכיה העדיפה מעמד על פני כסף.
החריגים היחידים לדפוס הזה היו המדיצ׳י. בזמן שהמדיצ׳י לא התחתנו עם האנשים החדשים, ״כראוי״ למשפחה מיוחסת, הם עשו איתם עסקים. בעוד האוליגרכיה הפלורנטינית הפנתה להם את גבה, המדיצ׳י הרבו להיכנס לשותפויות עסקיות ומסחר איתם. כך המדיצ׳י יצרו קשרים עם קבוצה מקופחת פוליטית, שהייתה חסרה הנהגה מרכזית. במהרה המדיצ׳י למדו כיצד לנצל זאת כדי להעצים את עצמם.
נסיכות, חירות או הפקרות
מקיאוולי האמין ששתי הקטגוריות, הגדולים והעם, נמצאות בכל ישות פוליטית ומעצבות אותה. יש מאבק תמידי בין אלה שרוצים כוח ושליטה, לבין אלה שרוצים להימנע משעבוד. המאבק ביניהם יכול להוביל לאחת משלוש (כך לפי מקיאוולי): ״או נסיכות או חירות או הפקרות״.
כיצד המאבק מוביל לנסיכות? העם בוחר בנסיך כאשר הוא רוצה שמישהו יגן עליו מפני דיכוי ע״י האצילים. העם מעוניין למנות מישהו חזק מספיק כדי שיוכל לרסן את הגדולים. לעומתם האצילים בוחרים בנסיך כדי שיוכלו לשלוט באנשים, לנצל אותם. מטרתו של הנסיך היא לדכא את האנשים ולהשאיר אותם כנועים.
חירות יכולה להגיע אם המדינה חכמה מספיק להעביר חוקים ולקבוע מוסדות שירסנו את הגדולים, אך לא ישמידו אותם. כך לדוגמה ברפובליקה הרומית המאבק בין האצילים והעם הביא ליצירתם של ״הטריבונים״. הטריבונים נבחרו ע״י פשוטי העם והיה בכוחם להטיל וטו על חוקים שאיימו עליו. הטריבונים שימשו רסן לאצילים, שהרכיבו את הסנאט הרומי והכריחו את המחוקק לשמור על חירותו של העם. בימינו, אחד מעקרונות היסוד של הדמוקרטיה הוא ריסון השלטון, כדי להגן על חירות האזרחים.
הפקרות עלולה לבוא אם הנסיך יתיר את רסן ההמון. במקום רק להגן על העם מפני הגדולים, הוא ינסה להשתמש בעם כדי להשמיד את הגדולים, יוצא למאבק פופוליסטי שבסופו או שיהפוך רודן על העם, או שיחוסל ע״י האליטות המתגוננות. מקיאוולי מנסח זאת כך: ״ואל יבוא איש ויתנגד לדעתי זו [שעל הנסיך לסמוך על העם לשלטונו] עם אותו פתגם […] שמי שמניח יסודות על העם מניח אותם על בוץ. כי הפתגם הזה נכון כשאזרח פרטי מתבסס על העם ומאמין שהעם ישחרר אותו כשילחצו אותו אויבים או פקידי ממשל״. הכוונה באויבים יכולה להיות אויבים מחוץ או מפנים. מקיאוולי מביא שתי דוגמאות לאישים כאלה: האחים הגרקכים מרומא העתיקה וג׳ורג׳ו סקאלי מפירנצה.
האחים הגרקכים ניסו לקדם חלוקה מחדש של הקרקעות ברומא העתיקה, דבר שהביא עליהם את שנאת הסנאט האצילי שרצח אותם. ג׳ורג׳ו סקאלי היה ממנהיגי העיר פירנצה אחרי המהפכה של 1378. סקאלי הוצא להורג אחרי שהוביל 400 איש לשחרר תומך שלו מהכלא, שעמד בפני אישומים חמורים של קשירת קשר ובגידה במדינה. סקאלי התיר את רסן ההמון נגד הקפטן האחראי לאכיפה וענישה, וזה נאלץ להסתתר כדי להציל את חייו, בעוד ההמון בזז והרס את ארמונו. ביום למחרת הקפטן דרש שסקאלי יועמד לדין והוא הוצא להורג בינואר 1382.
מקיאוולי הבין שאלימות בהכרח גוררת אלימות נגד. מנהיג פופוליסטי שישתמש בהמון כדי לחסל את האליטות, בהכרח יעורר תגובת נגד חריפה. משום שחברי האליטה חזקים יותר ומגובשים יותר, הם יוכלו ביתר קלות להתארגן ולפעול נגדך. אל תסמוך על ההמון שיציל אותך, כי הוא עלול להגיע מאוחר מדי.
יש כאן גם שיעור עמוק יותר: האלימות שבין הקבוצות בהכרח משחיתה עוד את המדינה. החוקים הופכים כלי נשק נגד קבוצה מסויימת. המוסדות הופכים מבצעים של דיקטטורת ההמון. מה מבטיח לעם שאחרי שיחסלו את אויביו, לא יפנו גם נגדו? רק הסתכלו מה קרה ברוסיה הבולשביקית אחרי המהפכה.
מכאן עלול להשתמע שמקיאוולי תמך בגדולים חלילה. חשוב להדגיש שמקיאוולי לא חשב שהנסיך צריך לסמוך על הגדולים. להפך. במאבק בין הגדולים לעם מקיאוולי המליץ לנסיך לסמוך על העם לשלטונו משלוש סיבות: ראשית, האצילים חזקים יותר מהעם ורואים בנסיך ראשון בין שווים. הם גם שאפתניים יותר. הנסיך לא רק שיתקשה לצוות עליהם, הוא אף עלול להיות מודח על-ידם. הם לא בסיס אמין.
שנית, קל יותר לרצות את העם מאשר את הגדולים. העם, אם אינו מושחת, רוצה להיות חופשי ולא להיות משועבד ע״י אף אחד. הגדולים רוצים לשלוט ובהכרח לפגוע בחירותם של אחרים. קל יותר לספק את רצון העם מכיוון שזה לא מצריך פגיעה באף אחד. רצונם גם אינו מסכן את הנסיך מכיוון שהם אינם מחפשים כוח למטרות לא ידועות אלא רק רוצים חירות שתמנע פגיעה בהם, במשפחתם או ברכושם.
ד״ר תומס סואל נוגע בנקודה הזו בהתייחסו לייחודיות של המהפכה האמריקאית. המהפכה האמריקאית לא ביקשה להעמיד אצילים חדשים על העם, אלא למנוע מכל שלטון, מכל בעל כוח, לשעבד את העם. במקום לנסות ולהגשים חזון גרנדיוזי חיובי – ״הדרך לגן עדן״ כפי שקרא לה מקיאוולי – המהפכה האמריקאית ניסתה בסך הכול להימנע מהדרך לגיהינום, ע״י הבטחת החירות של העם.
שלישית, העם הוא אויב הרבה יותר מסוכן מהאצילים. אם העם הפך לך לאויב, אי-אפשר להיפטר ממנו. לא ניתן לגרש עם שלם. האצילים מעטים, חלקם תומכים בנסיך, אחרים מתנגדים לו. את המתנגדים אפשר להפיל על ידי לקיחת רכושם, גירושם או הריגתם. אי אפשר לגרש או להרוג עם.
חשוב לשים לב שגם במשטרים דיקטטורים או אוטוקרטים כיום, המשטר סומך על תמיכת העם או לכל הפחות על האדישות שלו. לדוגמה בצפון קוריאה המשטר מתחזק כת אישיות ממנה נובעת הלגיטימיות של שושלת קים ושל המשטר כולו. בסין הלגיטימיות נובעת משילוב של הבטחה לצמיחה כלכלית וחידוש המעמד של סין כמעצמה עולמית. גם דיקטטורות אלימות כמו זו של סטלין או היטלר דאגו להשיג לגיטימיות מצד העם באמצעות תעמולה ופחד.
פופוליסטים או אליטיסטים?
איפה המדיצ׳י עמדו במאבק בין הגדולים והעם? בני זמנם של המדיצ׳י תיארו אותם כמי שנאבקים עבור האנשים החדשים נגד האוליגרכיה. מכאן לכאורה שהם היו נגד הגדולים ובעד העם, מפלגת העם ממש. היסטוריונים רבים אימצו את הטענה והציגו את המדיצ׳י כ״עשירים חדשים״, אצולה חדשה שעלתה בפירנצה בתחילת המאה ה-15 ואיימה על האצולה הפלורנטינית הישנה. בתיאור הזה המאבק בין המדיצ׳י ויריביהם באוליגרכיה היה המאבק בין האליטה החדשה של העם והאליטה הישנה של האצילים.
רק שהתיאור הזה לא מסתדר עם העובדות הידועות לנו. מחקרם של ג׳ון פדגט (Padgett) וכריסטופר אנסל (Ansell) מראה שהמדיצ׳י לא היו ״עשירים חדשים״ בהשוואה ליריבים שלהם. הם גם ממש לא היו ״אנשים חדשים״ ודאגו להתחתן רק עם משפחות מיוחסות אחרות. לא בדיוק גיבורי העם. זה נכון שהם עשו עסקים עם האנשים החדשים, אך הם לא עשו זאת מתוך אידיאולוגיה, אלא משום היגיון עסקי. מה שהבדיל אותם מהיריבים שלהם באוליגרכיה הוא שאותם יריבים סירבו לעשות עסקים עם האנשים החדשים מתוך אידיאולוגיה. כלומר זה לא שהמדיצ׳י היו עממיים, אלא שהיריבים שלהם היו אליטיסטים. אבל מראית העין הזו שירתה את המדיצ׳י היטב.
בשנות ה-20 של המאה ה-15 פירנצה נכנסה לסדרה של מלחמות נגד מילאנו ולוקה, רפובליקה שכנה. הוצאות הצבא הלכו וטפחו ולממשלה לא הייתה ברירה אחרת אלא להטיל עוד מיסים. רבות מהמשפחות החזקות בעיר ראו איך עושרן נלקח וניסו להשתמש בהשפעה הפוליטית שלהן כדי לחמוק עד כמה שאפשר מעול המיסים. מי שהיה בעל קשרים פוליטיים השפיע על חישוב הנכסים ברשותו וכך הפחית את המס שנדרש לשלם. אולי אפילו לקבל הנחה.
אבל מה עשה מי שלא היו לו קשרים פוליטיים? האנשים החדשים היו נעולים מחוץ לאוליגרכיה הפלורנטינית, נאלצו לספוג את מלוא עול המיסים. בצר להם הם פנו למשפחה המיוחסת היחידה עמה היו להם קשרים: המדיצ׳י. הם פנו אליהם לא רק משום הקשרים העסקיים ביניהם, אלא גם מפני שבתחילת המאה ה-15 המדיצ׳י החלו להתחתן שוב עם האוליגרכיה. נראה שהחרם נגדם נחלש והם הפכו יותר ויותר מקובלים. האנשים החדשים ידעו שאם יש להם סיכוי להשפיע על האוליגרכיה – זה היה דרך המדיצ׳י.
כאן, בנקודה הזו בשנות ה-20 של המאה ה-15, המדיצ׳י הפכו לפתע מודעים למה שהם בנו שלא במתכוון. הם היו יחסית מבודדים מהאוליגרכיה, משום חרם הנישואין נגדם. היו להם קשרים טובים עם האנשים החדשים, משום שהאוליגרכיה סירבה לעשות עסקים עם הנחותים מהם בסולם החברתי. ועכשיו היה להם מה שלא היה לאוליגרכיה: הם היו הנציגים של קבוצה גדולה וחשובה כלכלית בפירנצה, קבוצה שנדחקה ע״י האוליגרכיה לשוליים. הם היו המנהיגים היחידים שלה. המדיצ׳י הקימו שלא במתכוון ״מפלגה עממית״ והם ניצלו אותה כדי להגדיל את כוחם.
חשוב להבין שכאשר אני קורא למנגנון הפוליטי של המדיצ׳י ״מפלגה״, הוא שונה מהמפלגות בימינו. מפלגת המדיצ׳י לא הייתה ארגון פוליטי שהוקם במטרה להשתתף בפוליטיקה של העיר. לא, המנגנון הזה קם כתוצאה לא מכוונת של הפעילות העסקית וקשרי הנישואין של המשפחה. שלא במתכוון, המדיצ׳י מצד אחד החזיקו בקבוצה של משפחות מיוחסות שתמכו רק בהם, משום שהיו מבודדות משאר המשפחות. מצד שני, המדיצ׳י גם החזיקו בקשרים עסקים ענפים עם האנשים החדשים, שהוחרמו ע״י האוליגרכיה.
קל להבין עד כמה המבנה הזה היה עוצמתי אם נסתכל עליו מנקודת מבט רשתית. מפלגת המדיצ׳י הייתה בנויה כמו כוכב – המדיצ׳י במרכז, עם כל חברי המפלגה מקושרים רק אליהם. המדיצ׳י היו הצומת היחיד שחיבר בין הקבוצות ומכאן היו המנהיג היחיד של המפלגה. הם יכלו בקלות לתאם פעולה קולקטיבית, ללא מתחרים. לעומתם, משפחות האוליגרכיה היו מקושרות זו עם זו, עם מספר צמתים דומיננטים. הרשת האוליגרכית הייתה מבוזרת יותר ועל כן התקשתה לתאם פעולה קולקטיבית של כל הקבוצה. בכל פעם שצומת אחד ניסה לקדם קו פעולה, צמתים אחרים התחרו איתו.
בנוסף, העובדה שמפלגת המדיצ׳י הורכבה גם ממשפחות מיוחסות וגם מאנשים חדשים אפשרה למשפחה להסתיר את האינטרסים האמיתיים שלהם. כפי שציינתי בני זמנם ראו בהם ״גיבורי האנשים החדשים״. מצד שני, הם התחתנו רק עם משפחות מיוחסות. עבור בעלי הברית שלהם באצולה, המדיצ׳י היו משפחה מיוחסת שדאגה למשפחות מיוחסות. עבור התומכים שלהם מקרב האנשים החדשים הם היו ״מנהיגים עממיים״, חלק מהעם.
בפועל אלה ואלה טעו. המדיצ׳י בעיקר קידמו את עצמם, השתלטו על גופי החקיקה, הבחירות ולבסוף על ממשלת הרפובליקה. אבל הם יכלו להסתיר את המעשים שלהם הודות לעובדה שייצגו מספר קבוצות מנוגדות. מקיאוולי מזהיר אותנו מללכת שבי אחר המילים של פוליטיקאים, אחר ההצהרות שלהם. בפוליטיקה מילים לעיתים קרובות נועדו להטעות. כדי לדעת את הכוונות של אדם אל תקשיבו למילים שלו – הסתכלו על המעשים שלו.
זהירות מעריצים
מקיאוולי מסיים את פרק ט׳ עם התצפית הבאה: ״לרוב, הנסיכויות האלה קורסות כאשר הן עומדות לעבור מסדר אזרחי לסדר אבסולוטי״. אם תזכרו ציינתי בפרק הראשון שהמשפט הזה עורר אצלי סימן שאלה כאשר קראתי אותו לראשונה. למה מקיאוולי לא כתב ״לרוב, הנסיכויות האלה קורסות אם הן עומדות לעבור מסדר אזרחי לסדר אבסולוטי״?
הנסיכות האזרחית היא דוגמה לדרך ביניים, פשרה בין שתי קצוות. בנסיכות האזרחית יש לנו מצד אחד נסיך, אדם שמחזיק בסמכות העליונה ומצד שני יש לנו פקידי ממשל שגם הם נבחרו ע״י העם. נבחרי הציבור הללו מרסנים את הנסיך, שהוא מעצם טבעו אינו מעוניין להיות מרוסן. הנסיכות האזרחית היא פשרה בין הנסיכות האבסולוטית ובין הרפובליקה.
הפשרה הזו מכילה בתוכה מאבק פוליטי, גם אם לעיתים רדום. המאבק הוא על השאלה כיצד על הנסיך לשלוט: האם ישלוט לבד, כשכל סמכויות השלטון בידו, או עליו לשלוט לצד מוסדות מדינה עצמאיים ממנו. במקרה השני הוא מוגבל ע״י המוסדות, חייב לעבוד איתם במקום פשוט לצוות עליהם. לעיתים הוא יצטרך לוותר על התוכניות שלו, או להתאים אותן לדרישותיהם של אחרים. הדבר עלול לעורר תסכול בנסיך, שיראה במוסדות כמי שמחבלים בתוכניות שלו ומונעים ממנו להטיב עם האזרחים. עם הזמן, הוא יראה במוסדות יריבים שיש להחליש אותם כדי שיוכל באמת למשול.
בעיה נוספת, שוב בעיה בעיני הנסיך, שהפקידים אינם נאמנים לו, כי אם למדינה. בעוד הנסיך תלוי בהם כדי לבצע את רצונו, הם אינם תלויים בו. אם הנסיך ימצא עצמו בשעת משבר, לדוגמה מרד, הפקידים עלולים שלא לבוא ולסייע לו. למה שישלים עם חוסר נאמנות כזה? למה שלא יבטיח את עצמו ע״י השתלטות על המוסדות האחרים? כאן חוסר ביטחון דוחף אותו לנסות לחסל את המוסדות העצמאיים.
במוקדם או במאוחר הנסיך ינסה להיפטר מהמוסדות האחרים ולבסס שלטון יחיד. מקיאוולי מזהיר אותו מכך: האנשים רגילים לציית למוסדות האלו ובשעת משבר פוליטי הם יתמכו במי שהם מאמינים שהחוק לצידו. אם הנסיך ינסה לחולל משבר פוליטי ולבצע שינויים קיצוניים הוא יגלה ״שהאזרחים והנתינים, שרגילים לקבל פקודות מפקידי הממשל, אינם מוכנים לציית לפקודותיו ״. אם הנסיך ימשיך בכל זאת, הוא עלול להביא למלחמת אזרחים והתפוררות מוחלטת של המדינה.
המדיצ׳י נמנעו עד כמה שיכלו מלעורר משברים פוליטיים כאלה, מעדיפים לשלוט מאחורי הקלעים. מצד שני, בכל פעם שהגיעו לשעת משבר והעם התקומם נגדם, לא הייתה להם תמיכה מצד מוסדות הממשלה. פעמיים, ב-1494 וב-1527, המשפחה גורשה ע״י מפלגות יריבות באוליגרכיה שנהנו מתמיכת העם. כשחזרו בפעם הראשונה לעיר ב-1512 המשיכו את צורת הרפובליקה לכאורה, גם אם שוב שלטו מאחורי הקלעים. כששבו לעיר בפעם השנייה, ב-1530, כבר לא חזרו להעמדת פנים: הרפובליקה בוטלה והמדיצ׳י הפכו עצמם לנסיכים של פירנצה ושל כל טוסקנה.
המדיצ׳י לבסוף עברו מנסיכות אזרחית לנסיכות אבסולוטית. שימו לב שזה קרה 3 שנים אחרי מותו של מקיאוולי. הקביעה של מקיאוולי שכל הנסיכויות האזרחיות הופכות לנסיכויות אבסולוטיות היא תמרור אזהרה לעם: אל תתנו לאדם יחיד או קבוצה כוח בלתי מרוסן. לא משנה מה הם מבטיחים לכם. כי יש הבדל יסודי בין העם ובין הגדולים, הבדל שנשאר גם כאשר העם הוא שבוחר את הגדולים – העם לעולם לא יחזיק בשלטון כעם. לעולם אלו יהיו יחידים שיאיישו את התפקידים השונים של השלטון. לעולם אלו יהיו יחידים שיהנו מכוח וקשרים, לא העם.
ברגע בו אדם הופך נבחר ציבור הוא עולה בהיררכית העוצמה. הוא כבר לא חלק מהעם, מההמון. יש הבדל איכותי בינו לבינם. העם אולי שם אותו בתפקידו, אך ברגע שהוא מאייש את התפקיד הוא הופך חלק מהאליטה. אולי הוא לא חלק ממנה פוליטית – אולי הוא מייצג מפלגה שונה בה – אך הוא כעת חלק ממנה, נהנה מכוח וקשרים ופעמים רבות עושר שאין לאדם הפשוט. מכאן הדרך קצרה שגם הוא יפעל בשביל עצמו בדיוק כמו האליטה המושחתת שהוא בא להחליף. כך קרה עם המדיצ׳י.
הדרך היחידה בשביל העם לשמור על חירותו היא לרסן את השלטון, לא משנה מי נמצא בו ומה הוא מבטיח. העובדה שהשלטון נבחר ע״י העם אין בה כדי למנוע ממנו להפוך עריץ. רק ריסון השלטון, אם באמצעות בחירות, אם באמצעות חוקה, אם ע״י עמידה פעילה של העם על המשמר, יכולה להבטיח לעם את חירותו.
שחיתות ואמון
נקודה אחרונה שכדאי להתייחס אליה, והיא נוגעת לנושא של הפרק הקודם – אמון – הוא שהשחתה של מוסדות החברה פוגעת באמון בין אנשים וקבוצות שאינם מחוברים זה לזה במה שמכונה ״אמון עבה״, אמון הנובע מחברות או קשרי משפחה. לעומתו ישנו ״אמון דק״, אמון הנובע משייכות לאותה חברה או ארגון. מוסדות טובים, אמינים, מאפשרים את קיומו של האמון הדק וליחידים לעבוד זה עם זה ולסמוך זה על זה גם אם אין ביניהם קשרי חברות או נישואין.
איך המוסדות עושים את זה? דוגמה אחת היא אכיפת חוקים וחוזים בבתי משפט. בתי משפט הם בהגדרה ״סביבת אמון אפסית״ לפי קתי לססטר. אם הגעתם לבית משפט, קרוב לודאי שתם האמון ביניכם ובין הצד השני. אבל, באתם לבית משפט כי יש לכם אמון בבית המשפט כמוסד. הפונקציה שלו היא לפתור את הסכסוך בין שני צדדים, באופן שאמור להיות הוגן – על בסיס החוק או חוזה שנחתם בין הצדדים.
אם בתי המשפט עושים את עבודתם, הדבר מסייע לי לתת אמון באדם זר – אם זה מעסיק חדש, עמית חדש לעבודה, או השיננית בקופת החולים. למרות שאיני מכיר אותם או קשור אליהם, הידיעה שמערכת החוק תעניש כל הפרת אמון ותגן עלי – אם אפעל לפי החוק – מאפשרת לי להסתכן במתן אמון במי שהוא כמעט זר מוחלט.
שחיתות בחברה הורסת את מערכת החוק וכך הורסת את האמון הדק. מה שנותר הוא האמון העבה. מפלגת המדיצ׳י קמה על בסיס קשרי חברות ומשפחה. ללא אמון דק, האוליגרכיה לא יכלה לפנות לאנשים החדשים, שחשדו בה. גם היום אנו רואים במדינות מסויימות, דוגמת רוסיה, שהשלטון מבוסס על אמון עבה, לא דק. פוטין אייש תפקידי מפתח בקרמלין, במנגנוני הביטחון ובחברות ממשלתיות בעמיתים וחברים. במדינה ללא מערכת חוק הגונה ומתפקדת, אמון עבה הוא כל מה שנשאר.
מכאן גם שיש מעגל קסמים בהשחתה של מדינה: שחיתות ראשונית פוגעת באמון הדק, מה שמחזק את האמון העבה. אנשים מסתגרים בקבוצות החברים והמשפחה שלהם, לאט-לאט נותנים להם יותר משקל מאשר למוסדות המדינה וחוקיה. זה מביא לפגיעה נוספת במוסדות והחוקים, מה שפוגע עוד באמון הדק. החברה מתפוררת לקבוצות עוינות והמדינה מגוף שמעודד אמון ביניהן הופכת לכלי נשק בו הן משתמשות זו נגד זו.
ביבליוגרפיה
Benner, Erica. Be like the Fox: Machiavelli’s Lifelong Quest for Freedom. First American Edition. New York ; London: W.W. Norton & Company, 2017.
———. Machiavelli’s Prince: A New Reading. First published in paperback. Oxford: Oxford University press, 2015.
Byman, Daniel, and Jennifer Lind. ‘Pyongyang’s Survival Strategy: Tools of Authoritarian Control in North Korea’. International Security 35, no. 1 (1 July 2010): 44–74. https://doi.org/10.1162/ISEC_a_00002.
Dominika Latusek, and Tomasz Olejniczak. ‘Development of Trust in Low-Trust Societies’. Polish Sociological Association, no. 195 (2016): 309–25.
Drogula, Fred K. ‘Plebeian Tribunes and the Government of Early Rome*’. Antichthon 51 (ed 2017): 101–23. https://doi.org/10.1017/ann.2017.8.
Hanasz, Waldemar. ‘THE COMMON GOOD IN MACHIAVELLI’. History of Political Thought 31, no. 1 (2010): 57–85. http://www.jstor.org/stable/26224088.
Laster, Kathy. ‘Epilogue: Courts as “Low Trust” Environments: Repurposing Francis Fukuyama’. International Journal for Court Administration 12, no. 3 (23 December 2021): 8. https://doi.org/10.36745/ijca.423.
Londregan, John B., and Keith T. Poole. ‘Poverty, the Coup Trap, and the Seizure of Executive Power’. World Politics 42, no. 2 (January 1990): 151–83. https://doi.org/10.2307/2010462.
Machiavelli, Niccolo. Machiavelli: The Chief Works and Others. Translated by Allan Gilbert. Vol. 1. 3 vols. Duke University Press, 1989. https://www.jstor.org/stable/j.ctv1131523.
———. Machiavelli: The Chief Works and Others. Translated by Allan Gilbert. Vol. 3. 3 vols. Duke University Press, 1989.
Najemy, John M. A History of Florence 1200-1575. Malden, MA: Blackwell Pub, 2006.
Padgett, John F., and Christopher K. Ansell. ‘Robust Action and the Rise of the Medici, 1400-1434’. American Journal of Sociology 98, no. 6 (May 1993): 1259–1319. https://doi.org/10.1086/230190.
Pocock, John G. A. The Machiavellian Moment: Florentine Political Thought and the Atlantic Republican Tradition. 2nd ed. Princeton Paperbacks. Princeton, NJ: Princeton University Press, 2003.
Strathern, Paul. Death in Florence: The Medici, Savonarola, and the Battle for the Soul of a Renaissance City. First Pegasus Books hardcover edition. New York ; London: Pegasus Books, 2015.
Unger, Miles J. Magnifico: The Brillant Life and Violent Times of Lorenzo de’ Medici. London: JR Books, 2008.
מקיאוולי, ניקולו. דיונים על עשרת הספרים הראשונים של טיטוס ליוויוס. תורגם ע”י מרים שוסטרמן. ירושלים: שלם, 2010.
———. הנסיך. תורגם ע”י מרים שוסטרמן. תל אביב: דביר : שלם, 2003.
סואל, תומס. המרדף אחר צדק קוסמי. תורגם ע”י יאיר לוינשטיין. תל אביב: סלע מאיר, 2019.
