להורדת הפרק – קישור.
להורדת עותק pdf – קישור.
מבוא
מאז ה-7.10 אנו מסתובבים עם תחושה שמשהו צריך להשתנות. לא יכול להיות שטבח כל-כך איום קרה והמדינה לא תזדעזע, לא תשתנה. אי-אפשר שהחיילים שלנו יפגינו אומץ ונחישות על-אנושיים, בעוד ההנהגה הפוליטית שלנו תורכב מגמדים חמדנים וחלשים. אסור שהעולם ימשיך להיות כפי שהיה.
אנו רוצים לתת משמעות למוות של אהובינו, של יקירנו. מתן משמעות למוות, הפיכת המוות ליוצר של חיים חדשים, חשוב לא רק ככבוד למתים אלא גם עבורנו, עבור החיים. אנו מעבדים את המוות, הופכים את הכאב והפחד למשהו מחזק חיים.
הבעיה היא שבזמן שרגש הוא חשוב, הוא אינו מספיק. צריך רעיון כדי להניע שינוי, רעיון שיבטא את מה שהרגש רוצה. אני רוצה להציע רעיון כזה.
עד ל-7.10 ישראל הייתה נתונה במשבר פוליטי שכנראה עוד ישוב. במשבר, שני הצדדים טוענים שהם רוצים דמוקרטיה. תומכי הרפורמה המשפטית רואים בדמוקרטיה את שלטון הרוב ורוצים שהקואליציה תהיה מסוגלת לממש את האג׳נדה שהבטיחה לבוחרים שלה. נמאס להם מההתערבות של בג״ץ, במיוחד במדיניות ההגירה של הממשלה. נמאס להם להיות, בעיניהם, אזרחים סוג ב׳, בעוד קבוצות חזקות יותר מנהלות בפועל את המדינה.
הצד השני גם הוא רוצה דמוקרטיה. הוא מפחד שהרפורמה המשפטית תחליש את הרסן על הקואליציה ותסכן את עתיד הדמוקרטיה הישראלית. חלקם חוששים משחיתות במנהל הציבורי והחלשת המוסדות בישראל שידרדרו אותה כלכלית. אחרים חוששים מפגיעה בזכויות אדם, זכויות מיעוטים והפיכתה של מדינת ישראל מדמוקרטיה ליבראלית לדמוקרטיה לא-ליבראלית, בסגנון הונגריה.
מי צודק? מי הדמוקרט? אני חושב שזו השאלה הלא נכונה. היא לא השאלה הנכונה מפני שדמוקרטיה לא מתייחסת לחששות או לתסכול של שני הצדדים. אפשר שתהיה לך דמוקרטיה ותהיה אזרח סוג ב׳. אפשר שתהיה לך דמוקרטיה ויסתמו לך את הפה. פרידריך האייק, מהכלכלנים החשובים של המאה ה-20 ותומך נלהב בחירות אישית ובכלכלת שוק חופשי, ניסח זאת כך בספרו ״הדרך לשעבוד״[1]:
״ההתרכזות האופנתית בדמוקרטיה […] היא הנושאת באחריות לדעה המטעה וחסרת השחר שכל עוד רצון הרוב הוא, בסופו של דבר, מקור השלטון, אין השלטון יכול להיות שרירותי. […] לא מקור השלטון אלא הגבלתו היא שמונעת ממנו להיות שרירותי.״
רוצה לומר אם לשלטון הרוב אין חוק שיגביל אותו, הוא יכול לעשות ככל העולה על רוחו. שוויון בין אזרחים, הגנה על זכויות הפרט, הגנה על מיעוטים – כולם עלולים להידרס ע״י הרוב. והרוב בישראל הוא יחסי – הוא נקבע ע״י חלוקת המנדטים לכנסת, חלוקה שכמה אלפי קולות לכאן או לכאן יכולים לשנות. כאשר אנחנו תומכים בשלטון הרוב, כדאי לזכור שהרוב הזה יכול להשתנות. מבחינת ניהול סיכונים, טוב לנו, כאזרחים, שהרוב – כל רוב – יהיה מרוסן.
כמובן, לרוב יש משמעות. המפלגות השונות נבחרות לכנסת כדי לקדם אג׳נדה מסוימת בה מעוניינים הבוחרים שלהן. ההתחברות שלהן לקואליציה נועדה לקדם את אותה אג׳נדה, אם דרך חקיקה, אם דרך פעולות הממשלה. הפיקוח המרכזי על הממשלה אמור להיות ע״י הכנסת, הגוף היחיד אותו בוחר העם. הסמכויות הרחבות שבית המשפט העליון לקח לעצמו עם השנים הן שמתסכלות את המצביעים למפלגות הקואליציה. בית המשפט לא אמור להיות המקום בו מלובנות מחלוקות בחברה הישראלית. בתיאוריה, הכנסת היא שאמורה לדון במחלוקות יסודיות ולגבש קווי מדיניות, תוך שיח מכבד בין כלל הקבוצות וקבלת החלטות באמצעות דיאלוג ופשרה[2].
המונח ״דמוקרטיה״ אינו תופס את הבעיות האלה. ההתמקדות ב״דמוקרטיה״ מסיחה את דעתנו מהן ונותנת לכל צד להתבצר בעמדתו. אני חושב שמונח טוב יותר, בשביל הדיון הציבורי על איך מדינת ישראל צריכה להיראות, הוא לא ״דמוקרטיה״, אלא ״רפובליקה״. מה שאנחנו רוצים, כולנו – ימין, שמאל, מרכז – היא רפובליקה. אנחנו גם רוצים שהרפובליקה הזו תהיה דמוקרטית, אך הבעיות המרכזיות שלנו נוגעות דווקא לאיך עובדת – או לא עובדת – הרפובליקה הישראלית.
החלוקה המוזרה של מקיאוולי – נסיכות או רפובליקה
בפרק האחרון, על המידה הטובה, סיימתי בשאלה מהו הטוב הגדול יותר שאותו משרתת המידה הטובה של מקיאוולי. בפרק הנוכחי אני רוצה לתת תשובה – הרפובליקה.
ממש בתחילת הנסיך, בפרק הראשון, מקיאוולי עשה חלוקה מאוד מוזרה בין מדינות. כך הוא כתב[3]: ״כל המדינות, כל סוגי הריבונות שהייתה או שיש להם מרות על בני-האדם, היו והנן או רפובליקות או נסיכויות״. או רפובליקות או נסיכויות. מה עם דמוקרטיות? אוליגרכיות? עריצות?
החלוקה הזו מוזרה משום שהיא התעלמה לחלוטין מהחלוקה המקובלת מימי יוון ורומא של שש צורות שלטון. שלוש צורות טובות: מונרכיה, אריסטוקרטיה ודמוקרטיה; ושלוש צורות שלטון רעות: עריצות, אוליגרכיה ואוֹכְלוֹקְרָטְיָה או שלטון ההמון. החלוקה הייתה מוכרת באיטליה בימי הרנסנאס, וכחלק מההשכלה שלו, מקיאוולי קרוב לוודאי למד את הטקסטים של הוגים גדולים מימי יוון ורומא כמו הפילוסוף הרומאי קיקרו שגם הוא הביא את החלוקה בכתביו. אז מדוע מקיאוולי לא השתמש בה?
יתרה מכך – הוא ידע שהקורא שלו מכיר את החלוקה המקובלת, מה שיגרום לו להרים גבה כשיקרא את החלוקה ״רפובליקות או נסיכויות״. סביר שמקיאוולי רצה למשוך את תשומת לב הקורא באמצעות החלוקה החריגה הזו. אבל לאיזו מטרה?
ד״ר אריקה בנר, חוקרת של כתבי מקיאוולי, הציעה שהחלוקה של ניקולו היא לא בין צורות שלטון, אלא בין שתי צורות בסיסיות של חלוקת השלטון במדינה[4]: או שהשלטון משותף לחתך רחב של הציבור – מהמעמדות הנמוכים ועד האצולה – או שהשלטון נמצא בידי אדם אחד או קבוצה יחידה. או שכל האזרחים משתתפים בתהליך הפוליטי, או שבתהליך הזה משתתפת רק קבוצה אחת. צורות השלטון השונות – דמוקרטיה, אוליגרכיה- מונרכיה – הן משניות לחלוקה הזו.
המילה ״רפובליקה״ מקורה בלטינית – “Res Publica”, ״עניין ציבורי״ או ״הדבר הציבורי״[5]. ברפובליקה חתך רחב של האזרחים משתתף בתהליך הפוליטי והשלטון משותף לכולם. אין קבוצה אחת שעליונה על השאר. בלשונו של מקיאוולי גם הגדולים וגם העם שותפים בשלטון. כדי לשמור על המצב הזה, ברפובליקה ישנם חוקים שמטרתם להגביל את העוצמה של האזרחים ולמנוע מצב בו יחיד או קבוצה פוגעים באחרים. לדוגמה, לשלול את הזכויות הפוליטיות שלהם.
רפובליקה היא בעלת מידה טובה גדולה יותר מצורות שלטון אחרות. זאת משום המגבלה שהיא שמה על השאיפות של חבריה. בנסיכויות, באריסטוקרטיות ואפילו בדמוקרטיות יש רק קבוצה אחת דומיננטית. זאת, ללא ריסון, במוקדם או במאוחר תהפוך חמדנית ותרצה עוד כוח ותהילה לעצמה. במוקדם או במאוחר צורת השלטון תושחת והיא תדרדר לצורה השלילית שלה – עריצות, אוליגרכיה, שלטון ההמון.
הרפובליקה גם טובה יותר לכל יחיד ויחיד. עלינו לזכור שרובנו חלק מהעם, חלק מה-populo. האינטרס שלנו הוא להגביל את כוחם של הגדולים, לא משנה אם אנו בוחרים בהם או לא. ממשלה נבחרת יכולה להיות איום על חירותנו לא פחות מעריץ או מלך. הרפובליקה מגינה על העם מפני הגדולים ומרסנת את המאבקים שלהם זה נגד זה.
החלוקה של נסיכויות מול רפובליקות היא גאונית משתי סיבות. ראשית, היא מסתכלת מעבר לצורת השלטון – המוסדות, החוקים, התפקידים בו – לאיך באמת העוצמה מתחלקת. לנסיכויות ורפובליקות יכולים להיות מוסדות דומים, אך חלוקת העוצמה תהיה שונה. פעמים רבות הקבוצה השולטת תרצה להסתיר את שליטתה באמצעות מוסדות דמוקרטים לכאורה.
דוגמה אחת היא איראן בימינו. איראן היא לכאורה רפובליקה דמוקרטית בה העם מצביע לפרלמנט, לנשיאות ולמועצת המומחים שבוחרים את המנהיג העליון. לכאורה דמוקרטיה. רק שהמנהיג העליון הוא שקובע מי יכול להיבחר לפרלמנט, לנשיאות ולמועצת המומחים. כלומר, היה ונבחר מנהיג עליון, הוא יכול לקבוע מכאן והלאה מי האנשים שמפקחים עליו ומי יעבדו איתו. הוא גם יכול להטיל ווטו על כל חוק של הפרלמנט. איראן היא נסיכות, גם אם יש לה מוסדות דמוקרטים.
קרוב יותר לבית ולזמנו של מקיאוולי, פירנצה נשלטה ע״י המדיצ׳י תחת החסות של רפובליקה דמוקרטית. זוכרים את לורנצו מדיצ׳י, השליט של פירנצה? האיש אליו מקיאוולי הקדיש את הנסיך? רשמית הוא לא היה נסיך או השליט של פירנצה. רשמית הוא היה אזרח מן השורה, שהרפובליקה החליטה מעת לעת להיוועץ בו. המדיצ׳י שלטו מאחורי הקלעים, מטים בחירות, משחדים פקידים ומגרשים יריבים[6]. פירנצה הייתה לכאורה דמוקרטיה. בפועל היא הייתה נסיכות.
הסיבה השנייה שהחלוקה של מקיאוולי היא גאונית, היא משום שהחלוקה לנסיכות-רפובליקה מסבירה מדוע צורות השלטון משתנות, והופכות עם הזמן מושחתות: למה מלכות הופכת עריצות, למה אריסטוקרטיה הופכת אוליגרכיה, למה דמוקרטיה הופכת שלטון ההמון. ההשחתה הזו נובעת משני פגמים יסודיים שיש בכל נסיכות: תמיד תהיה קבוצה מקופחת בשוליים שלה ותמיד תהיה קבוצה שליטה שאינה מרוסנת ועלולה לנצל לרעה את כוחה.
הגישה של מקיאוולי לפוליטיקה היא שהפוליטיקה נמצאת תמיד בתנועה. אין קיפאון, אין סטטוס קוו, תמיד יש תנועה. העובדה שיש מישהו היום בשלטון שאינו מנצל את כוחו לרעה אינה מעידה שמחר לא יבוא מישהו שכן יעשה זאת.
קבוצה או קבוצות מקופחות הן כר פורה למתנגדי שלטון לבנות בסיס תמיכה כדי להשיג עוצמה עבורם. העובדה שאנשים נדחקו מהזירה הפוליטית אינה אומרת שאין להם עוצמה פוליטית, אלא פשוט שהשלטון הנוכחי לא מאפשר להם לממש אותהw. המדיצ׳י בנו את העוצמה הפוליטית שלהם בין השאר ע״י רתימת קבוצות שנדחקו הצידה ע״י האוליגרכיה הפלורנטינית. המדיצ׳י היו היחידים שהיו מוכנים להקשיב לאנשים הפשוטים ואלה התמסרו אליהם, גם כאשר המדיצ׳י קידמו בעיקר את האינטרסים שלהם במוסדות השלטון[7].
יתכן שעצם החלוקה של מקיאוולי לנסיכויות ורפובליקות היא ביקורת ואזהרה ללורנצו מדיצ׳י. ביקורת, מפני שמקיאוולי בעצם ״חשף״ את הסוד של פירנצה: היא לא רפובליקה, כי המדיצ׳י שולטים בממשלה ובבחירות; היא נסיכות. זה לא משנה מהם מוסדות השלטון, אם בסוף העוצמה מרוכזת בידי קבוצה אחת. אזהרה, מפני שבשלב כלשהו או שהמדיצ׳י יאלצו להפסיק את ההצגה ולהפוך לנסיכים רשמיים, או שהעם ימרוד כדי להקים רפובליקה. אגב, שני הדברים קרו אחרי שמקיאוולי כתב את הנסיך: העם התמרד ב-1527 וגירש את המדיצ׳י, אך אלה חזרו ב-1530 אחרי כיבוש פירנצה והקימו בה נסיכות רשמית.
רפובליקה לישראל
רפובליקה היא הצורה היציבה היחידה של שלטון שיכולה להתקיים לאורך זמן. היא לא מבוססת על דחיקה הצידה של קבוצות אחרות. אין בה קבוצה עוצמתית חסרת רסן. כל האזרחים שותפים בשלטון, כל האזרחים רואים שיש להם חלק בשלטון.
איך כל זה רלוונטי לישראל? נתחיל בכך שזה לא רלוונטי למשבר הנוכחי סביב הרפורמה המשפטית. אין לי פתרון קסם לרפורמה. לשני הצדדים יש שתי ברירות: או להגיע לפשרה וחקיקה בהסכמה, או להמשיך את המשבר עד שנלך לבחירות, הכי מאוחר בסוף אוקטובר 2026.
מה שהייתי ממליץ לפוליטיקאים בשני הצדדים לזכור שכל פעולה בפוליטיקה היא סימטרית: כל מה שתעשו לצד השני, הוא יעשה לכם. זה לא אומר שצריך להתפשר, זה לא אומר שצריך לשתוק ולהשלים, זה רק אומר שלכל פעולה יש פעולת נגד שווה בגודלה והפוכה בכיוונה. ככל שהמשבר ממשיך ושני הצדדים פועלים זה נגד זה, כן הם מכשירים את המשבר הבא ופעולות חריפות יותר. אני מקווה שחברי הכנסת בשני הצדדים מודעים לכך ולמחיר שמדינת ישראל עלולה לשלם.
מה מעבר? איך ישראל יכולה להיות רפובליקה? ראשית, עיגון בחוק יסוד של זכויות אדם פוליטיות וסיום מצב החירום בו ישראל נמצאת מאז הקמתה. עיגון הזכויות בחוק יסוד ירסן את השלטון. סיום מצב החירום בישראל יסגור פרצה בהגנה על אותן זכויות. כמובן, גם המנגנון לקביעה ושינוי חוקי יסוד יהיה חייב להשתנות, כך שהכנסת לא תוכל ברוב יחסי לשנות חוק יסוד. אם אלה חוקים חוקתיים, הם צריכים להיות מוגנים ככאלה.
שנית, חיזוק הכנסת. הכנסת היא הגוף המייצג את כל אזרחי המדינה והיא שאמורה מצד אחד לפקח על הממשלה, מצד שני לעצב ולהכווין את המדינה באמצעות חקיקה. דרך הכנסת – ורק דרך הכנסת – העם הוא הריבון. אנחנו לא מצביעים לממשלה. אנחנו מצביעים למפלגות שאולי ירכיבו את הממשלה. הממשלה מקבלת את המנדט שלה מהכנסת, שהיא הגוף הנבחר. הייתי מציע להרחיב את הבסיס הדמוקרטי לזרועות שלטון נוספות, אך די לעת עתה אם רק נחזק את הכנסת.
ניתן לחזק את הכנסת במספר דרכים, אתמקד בשתיים: ראשית, הגדלת מספר חברי הכנסת. הגדלת מספר חברי הכנסת תגדיל את מספר החברים הזמינים לוועדות השונות בפרלמנט ותקטין את מספר הוועדות בהן משתתף חבר כנסת יחיד. הוועדות השונות של הכנסת הן המקום בו חברי הכנסת עושים את עיקר עבודתם – מפקחים, דנים ומגבשים מדיניות וחקיקה. ככל שמספר הועדות הממוצע לחבר כנסת יקטן, כן יהיה לו קל יותר להתמקצע בוועדה ולקדם בצורה הטובה ביותר את האינטרס של בוחריו.
הדרך השנייה היא צמצום התלות בין חברי כנסת והמפלגות שלהם. חברי כנסת רבים אינם מחזיקים בבסיס כוח עצמאי אלא תלויים בקבוצות לחץ במפלגה או בראש המפלגה. הם עלולים להירתע מלפקח באופן אפקטיבי אחר חברי ממשלה מטעם סיעתם, או לקדם חקיקה שאינה עולה בקנה אחד עם מפלגתם, גם אם יש ציבור בוחרים התומך בה. דרך אחת לחזק את עצמאות חברי הכנסת היא ע״י פריימריז פתוחים לכלל הציבור, שיאפשרו לחברי כנסת למשוך אליהם מצביעים גם מחוץ למפלגה. דרך אחרת היא להכניס גם חברי כנסת שיבחרו בבחירות אזוריות, לא רק בבחירות כלליות כפי שנהוג היום.
ההצעות האלה הן בגדר הדגמה של איך לקחת את רעיון הרפובליקה לכדי ביטוי מעשי. אפשר וכדאי להתווכח על הפרטים. אני לא חושב שאלה היוזמות היחידות. הערך המרכזי שנקבל מהעברת הדיון מ״דמוקרטיה״ ל״רפובליקה״ שהוא יעזור לנו להבין טוב יותר מה חסר לנו ומה מפריע לנו. הוא מזיז את תשומת הלב שלנו מהממשלה ובית המשפט לכנסת, שהיא-היא הגוף היחיד במדינת ישראל שנבחר ע״י האזרחים. רעיון הרפובליקה מדגיש את החשיבות של ריסון השלטון – על כל הרשויות בו – כדי להבטיח ששום רוב רגעי לא יוכל לאיים או לפגוע בקבוצה כזו או אחרת. והוא גם מדגיש את הצורך שכל האזרחים יהיו שותפים בשלטון, ללא דחיקה של מישהו החוצה. השלטון הוא של כולנו.
וירטו אזרחי
אסיים ברשותכם במספר מילים אישיות.
כולנו, במוקדם או במאוחר, נמות. המוות הוא הקבוע היחיד של חיינו. השאלה הגדולה היא מה נעשה בזמן שניתן לנו מעל האדמה. לא משנה מה אנו רוצים לעשות עם חיינו, אנו צריכים לשם כך חירות ואנו צריכים לשם כך אנשים אחרים.
אנו לוקחים כדבר מובן מאליו את קיומה של המדינה ואת קיומו של סדר פוליטי בו יש לנו את החירות לעצב את חיינו ללא פחד מאחרים. אנו היורשים של פרויקט פוליטי בן 500 שנה, בו היחיד קיבל אוטונומיה וכוח השלטון רוסן.
השירות הכי גדול שאנו יכולים לעשות לעצמנו, לדורות הבאים אחרינו, הוא להגן על הסדרים שקיבלנו, לפתח ולשכלל אותם. שלטון הנבחר על-ידי העם ולמען העם אינו דבר טבעי ואינו מובן מאליו. הוא אולי לא מושלם, אך הוא השלטון הטוב ביותר לשמירת החירות האנושית וכדי להתמודד עם פורטונה. רק חברה חופשית ושלטון רפובליקני יכולים להשתנות במהירות בהתאם לזמנים. הם אינם כפופים לא לאידיאולוגיה נוקשה, לא לקבוצת שלטון עוצמתית.
כיהודים, קיבלנו גם מתנה בדמות שלטון יהודי ריבוני בארץ ישראל. אנו, דור שלישי במדינת ישראל, לא יודעים לא אנטישמיות, לא פרעות. לראשונה מזה 2,000 שנה יהודים יכולים לקיים חיים לאומיים חופשיים בארצם. איזו מתנה נדירה!
אין בפוליטיקה טוב ורע מוחלטים, אין ספר הוראות מדויק מה לעשות בכל מצב. אינני מעוניין למכור לכם דּוֹגְמָה והאמת לא אצלי. אבל אני יכול לחלוק מה לדעתי מרכיב וירטו אזרחי.
אהבו את החירות ואת האחריות שבאה איתה ותלויה בה. אין חירות ללא אחריות. זה נכון ברמת היחיד ונכון ברמת הקולקטיב. האחריות על מעשינו היא סימן חירותנו. האחריות על חיינו היא המתנה של חירתנו.
אל תמותו טיפשים. השכלה רחבה היא הנכס הכי חשוב שלכם. היא תיתן לכם כלים להתמודד עם אתגרי החיים, להבין טוב יותר את המציאות ולהפיק את המירב מהזמן שיש לכם. יש כל מיני דרכים להשיג השכלה בעולם המודרני שלנו, חפשו את זו שמתאימה לכם. אולי אתם אנשים שצריכים לשמוע כדי לקלוט, אולי לראות, אולי בכלל לקרוא. אני לומד דרך קריאה, כמעט לא דרך הקשבה. קראו ספרים ועדיף שיהיו ישנים. אם משהו שהתפרסם לפני 100 שנה עדיין קיים בתודעה הקולקטיבית הוא כנראה שווה את הקריאה.
חשדו תמיד בגדולים. אין לכם פוליטיקאי, אין לכם מפלגה. תמיד יהיה הבדל מהותי בין הגדולים והעם. חשדו תמיד במי שמבקש לעצמו עוד כוח ועוד סמכויות כדי להיאבק בצד השני. הצד השני עוד עלול להיות אתם.
אל תנקמו. אם נעשה נגדכם עוול – חשבו כיצד לתקן את המערכת כך שהעוול הזה לא יקרה שוב, לאף אחד. נקמה רק תכניס אתכם למעגל הרסני של תגובה ותגובת נגד, מעגל שיהרוס את הרפובליקה ויכלה אתכם בשנאה.
תנו כבוד וכבדו את עצמכם, אל תדרשו כבוד. כבוד אינו דבר שאנו יכולים לדרוש, הוא חייב להינתן. כבדו אחרים, גם את אלה שלא מסכימים עם דעתכם. חפשו ללמוד מהם, להקשיב להם. גם אם אינכם מסכימים, נסו להבין אותם. כבדו את עצמכם – השקיעו את זמנכם וכספם במקומות שמעריכים אתכם. חפשו ידע מגופים ואנשים שמכבדים את העוקבים שלהם.
ברחו מתוויות. אל תתנו שמות לדברים אם אתם לא יודעים להגדיר אותם היטב ולהבדיל ביניהם לדברים אחרים. ימין, שמאל, שמרן, פרוגרסיבי, מערבי – כולן תוויות שמרעילות את החשיבה. התרחקו מאנשים שמשתמשים בתוויות האלה כמו מאש. הם אינם מכבדים אותכם. הם אינם מכבדים את עצמם.
היו צנועים וזכרו תמיד את פורטונה. כאשר את מנסים לגבש דעה בנוגע לאופן פעולה מסויים, שיקלו את הדרכים בהן אותה פעולה יכולה להשתבש. כאשר אתם מבקרים את הממשלה, נסו לחשוב על השיקולים והמגבלות. יש יותר מדי פרשנים ואושיות שמעולם לא התמודדו עם אילוצים, או טורחים לחשוב צעד אחד קדימה, אך מחלקים עצות וביקורת כאוות נפשם. התרחקו מהם. אל תהיו הם. אתם תהיו חכמים יותר ועם לחץ דם נמוך יותר אם תזכרו שפורטונה תמיד ממתינה להכשיל אתכם. חשבו כיצד לנצח אותה.
כבדו את המסורות שלכם ואת הזקנים שלכם. מה שעמד את מבחן הזמן ואת פורטונה מחזיק חכמה גדולה יותר ממה שנראה במבט ראשון. אל תמשכו אחר החידוש. היו ספקנים.
לבסוף, נסו להיות מועילים. חשבו מה כן אפשר לעשות במקום להתמקד במה לא. 95% מהאנשים יודעים בוודאות מה לא טוב. 5% מנסים את מה שיכול להיות טוב. היו ה-5%. עשו טוב והתמקדו היכן שאתם יכולים להשפיע. אלו נשמעות כקלישאות אך מקיאוולי לימד אותנו שאנו לא קובעים את תוצאות מעשינו. הדבר היחיד שאנו יכולים לקבוע הם מעשינו. אז עשו זאת – תהיו השינוי שאתם רוצים להיות בעולם. עשו את מה שאתם חושבים לנכון. אולי לא תשנו דבר. אולי תשנו הכול.
אינני מכיר אתכם. אינני יודע מה אם בכלל לקחתם מהסדרה. אני מקווה שהרבה. היא הייתה עבורי מסע אינטלקטואלי מרתק. דיברתי עם מקיאוולי ואת שלימד אותי אקח איתי להמשך המסע. לכם נותר לי רק לומר: אנו חיים בתקופה סוערת, של שינויים היסטוריים. לא בחרנו בתקופה הזו אך היא תקופת חיינו. בואו ונעמוד באתגר. בואו נפיק ממנה את המירב. Audentes Fortuna Iuvat – פורטונה אוהבת את הנועזים. בהצלחה.
[1] פרידריך אוגוסט האייק, הדרך לשעבוד, עורך אופיר העברי, תרגם אהרן אמיר (ירושלים: שלם, 1998), 51.
[2] Christian F. Rostbøll, “Democratic Respect and Compromise”, Critical Review of International Social and Political Philosophy 20, no 5, September 2017, (3619–35), https://doi.org/10.1080/13698230.2017.1328092.
[3] ניקולו מקיאוולי, הנסיך, תרגמה מרים שוסטרמן (תל אביב: דביר : שלם, 2003), 5.
[4] Erica Benner, Machiavelli’s Prince: A New Reading, First published in paperback (Oxford: Oxford University press, 2015).
[5] Benner.
[6] Paul Strathern, Death in Florence: the Medici, Savonarola, and the battle for the soul of a Renaissance city, First Pegasus Books hardcover edition (New York ; London: Pegasus Books, 2015).
[7] John F. Padgett and Christopher K. Ansell, “Robust Action and the Rise of the Medici, 1400-1434”, American Journal of Sociology 98, no 6 (May 1993): 1259–1319, https://doi.org/10.1086/230190.
