תקציר
- המערב מנהל שתי מלחמות במקביל מול רוסיה וסין: מלחמה על אספקת האנרגיה לאיחוד האירופי ומלחמה על עתיד תעשיית השבבים העולמית. המלחמה הראשונה היא מלחמת האתמול. המלחמה השנייה היא מלחמת המחר.
- רוסיה מנהלת את מלחמת האתמול מול המערב. היא מנצלת את המרכזיות שלה באספקת האנרגיה לאירופה בשביל לפגוע באירופה. אולם המעמד המרכזי של רוסיה הוא זמני – האיחוד האירופי וארה״ב שוקדים לגוון את מקורות האנרגיה של אירופה. רוסיה צפויה לראות ירידה בהשפעתה על משק האנרגיה האירופי לאורך זמן.
- סין מנהלת את מלחמת המחר מול המערב. סין והמערב מתחרים מי יפתח וייצר את השבבים המתקדמים שיהיו הבסיס של הטכנולוגיות המהפכניות של המחר – בינה מלאכותית, רובוטים מתקדמים, רשתות חכמות. ארה״ב מובילה את המאבק דרך מגבלות על ייצוא של שבבים, כלים וידע לסין.
- מלחמת האתמול של רוסיה עוזרת לארה״ב לנצח במלחמת המחר מול סין. המלחמה באירופה דוחפת את האיחוד האירופי ליישר קו עם ארה״ב מול סין. האיחוד האירופי מוצא עצמו עם תלות גדולה יותר בארה״ב, עם תפיסה של סין כחלק ממחנה אחד עם רוסיה, וחשש ששבבים מתקדמים לסין יסתיימו ביד הרוסים.
- חברות שהוזכרו בניתוח: Applied Materials, Intel, Qualcomm, Nvidia, Cheniere energy
הורדת הפרק – קישור.
להורדת עותק pdf – קישור.
*** ניתוח זה פורסם לראשונה לחברי המועדון שלנו. רוצים להצטרף? מוזמנים ללחוץ כאן ***
מבוא
ישנן היום שתי מלחמות גדולות שמתנהלות במקביל בין המערב לרוסיה וסין. המלחמות האלו מעצבות את הכלכלה העולמית ולאחת מהן כנראה יהיו השלכות דרמטיות על עתיד המערכת הבינלאומית. ולא, אני לא מדבר על המלחמה באוקראינה.
המלחמה הראשונה היא המלחמה בין רוסיה והמערב על אספקת האנרגיה לאיחוד האירופי. אני אומר ״המערב״ משום שלא רק האיחוד משתתף במלחמה – גם ארה״ב. ביחד האיחוד האירופי וארה״ב שואפים להקטין את התלות של אירופה באנרגיה רוסית, ואם אפשר לצמצם את הרווחים שמוסקבה עושה מהעלייה הדרמטית במחירים של החודשים האחרונים. רוסיה מצידה משתמשת באספקת האנרגיה כנשק ללחוץ את המערב להפסיק את תמיכתו באוקראינה. במוסקבה כנראה מקווים שהמחיר הכלכלי הגבוה לאורך זמן יתיש את המערב ויביא להקטנת התמיכה באוקראינים.
המלחמה השנייה היא המלחמה בין סין והמערב על עתיד תעשיית השבבים העולמית. אני אומר ״המערב״ משום שהודות למלחמה של רוסיה האיחוד האירופי ימצא עצמו אם ירצה ואם לא חלק מהמלחמה שעד היום בעיקר ארה״ב ניהלה נגד סין. האמריקנים פועלים במספר דרכים לפגוע בתעשיית השבבים הסינית. הם עושים זאת לא בשביל לתמוך ביצרנים אמריקנים – שהיו שמחים למכור לסין – אלא בשביל להסב נזק לסינים. זו מלחמה כלכלית לכל דבר ועניין, כשהמטרה הסופית היא לשמור על העליונות הטכנולוגית של ארה״ב ולהבטיח שעתיד תעשיית השבבים יפותח ע״י ארה״ב ובעלות בריתה ולא ע״י בייג׳ינג.
המלחמה הראשונה היא מלחמת האתמול. היא כבר הוכרעה: אספקת האנרגיה לאיחוד האירופי תגוון והתלות ברוסיה תפחת. זה לא אומר שרוסיה תתמוטט, או שהאיחוד האירופי לא יסבול נזק כלכלי משמעותי. זה כן אומר שנשק האנרגיה של רוסיה יהפוך פחות עוצמתי עם הזמן, ורוסיה תמצא עצמה עם פחות השפעה על המערב.
המלחמה השנייה היא מלחמת המחר. אנו נמצאים בעיצומה והכרעה עדיין לא הושגה. רק לפני שבועיים ב-7 באוקטובר 2022 ממשל ביידן פרסם שורה של מגבלות ייצוא חדשות שישפיעו באופן דרמטי על תעשיית השבבים הסינית. בין המגבלות נוספה מגבלה על ייצוא שבבים לבינה מלאכותית ומחשוב על ומגבלה על היכולת של אישים אמריקנים לעבוד במפעלים סינים מסוימים. כלומר ארה״ב כבר לא מגבילה רק את הייצוא של שבבים וכלים לסין, היא גם מגבילה את היכולת של אמריקנים לעבוד בסין ולהשתמש בידע שלהם לטובת תעשיית השבבים שם.
בניתוח היום נבין לעומק את שתי המלחמות, מה הצדדים שואפים להשיג ולמה מלחמת המחר כה חשובה. ננסה גם להעריך כיצד המלחמות האלו יכולות להשפיע על חברות מערביות, ולמה הן מייצגות שינוי תפיסה מהותי של ארה״ב בנוגע לסחר. התפיסה של סחר חופשי הסתיימה. ארה״ב חוזרת לראות בסחר כלי איתו היא יכולה להזיק ליריבות שלה.
מלחמת האתמול – ההבדלים בין רוסיה וסין
רוסיה וסין הן גם שונות מאוד וגם דומות מאוד. הן דומות מאוד במובן הזה ששתיהן מעצמות רוויזיוניסטיות. הן מעוניינות בסדר עולמי חדש שיתאים לצרכים האסטרטגים שלהן ויעניק להן שטחים שלדעתן שייכים להן היסטורית. עבור סין ים סין הדרומי וטאיוואן הם שטחים היסטוריים שחייבים לשוב לריבונות של בייג׳ינג. עבור רוסיה אוקראינה היא חלק ״מהעולם הרוסי״, כמו גם מיעוטים רוסים במדינות הבלטיות וקזחסטן. כל אלה הם אזור ההשפעה של רוסיה, וחלק בלתי נפרד מהמדינה הרוסית.
הדמיון ביניהן הביא אותן מאז שנות ה-2000 לשתף פעולה יחד מול ארה״ב בפרט והמערב בכלל. סין שוקדת על הקמת מוסדות כלכלים שחופשיים מההשפעה של וושינגטון, ועל חיווט מחדש של אירו-אסיה שיהיה גם הוא חופשי מהשפעה אמריקנית (יוזמת החגורה והדרך). רוסיה חדרה למזרח התיכון, מאתגרת את ההשפעה האמריקנית, ופעלה לקרב את גרמניה ופוליטיקאים אירו-סקפטיים אליה. במזרח אירופה היא בלמה את ההצטרפות של אוקראינה לאיחוד האירופי עם הסיפוח של קרים והמלחמה בדונבאס.
יחד עם זאת, סין ורוסיה הן מדינות שונות מאוד. הן שונות מבחינת התפקיד והחשיבות שלהן בכלכלה העולמית, מה שמשפיע על בסיסי העוצמה שלהן. הן שונות גם מבחינת כיווני ההתעצמות העתידיים שלהם. בסיס העוצמה המרכזי של סין הוא הבסיס הכלכלי. סין היא עדיין המפעל של העולם, משולבת בשרשרות הייצור של מוצרים רבים – החל מכלי פלסטיק וכלה במוצרי היי-טק כמו מחשבים, טלפונים ורכבים חשמליים. היא שותף סחר חשוב של כל כלכלה גדולה. סין משתמשת בקשרים הכלכליים ובמשאבים הרבים שלה כדי להשפיע על מדינות אחרות, אם זה באמצעות השקעות, פרויקטים משותפים, הסכמי סחר או סנקציות.
במבט לעתיד כיוון ההתעצמות המרכזי של סין הוא זה הטכנולוגי. בייג׳ינג מעוניינת לשדרג את הבסיס התעשייתי שלה בשביל לשמור על פרודוקטיביות גבוהה על-אף הזדקנות האוכלוסייה. בנוסף היא מעוניינת להיות הראשונה לחקור ולפתח יישומים במגוון תחומים כמו בינה מלאכותית, ריפוי גנטי, רובוטיקה מתקדמת ועוד. יישומים כאלה יוכלו גם לחזק את הכלכלה הסינית וגם לתת לסין יתרון צבאי, לדוגמה עם יישומים בבינה מלאכותית, מחשוב קוונטי או טילים היפר-סונים.
ישנה סימביוזה בין בסיס העוצמה הכלכלי וכיוון ההתעצמות הטכנולוגי. בייג׳ינג נשענת על התעשייה המתקדמת שלה בשביל התעצמות טכנולוגית, והיא משתמשת במשאבים הרבים ברשותה בשביל לעודד מחקר ופיתוח. הכיוון הטכנולוגי בתורו מבטיח לחזק עוד את בסיס העוצמה הכלכלי. בנוסף הוא גם יעזור להגדיל את בסיס העוצמה הצבאי, אשר גם הוא נשען על התעשייה הסינית ועל תקציב הולך וגדל מצד המדינה.
גם רוסיה שוקדת על פיתוח טכנולוגי, אולם הפיתוח הזה מתמקד בעיקר בתחום הצבאי וחסר את התעשייה או המשאבים שיש לסינים. הכלכלה הרוסית קטנה פי 5 מזו הסינית, ובעוד סין נהנית מבסיס תעשייתי מגוון ורחב, עיקר הפעילות הכלכלית של רוסיה הוא בהפקה ושינוע של משאבים. כך לדוגמה ייצוא של דלקים מאובנים – נפט גולמי, נפט מזוקק, פחם – היה כמעט מחצית מהייצוא הרוסי ב-2020. ייצוא מתכות היה עוד כ-20%.
החשיבות המרכזית של רוסיה הוא באספקה של אנרגיה לעולם בכלל ובפרט לאיחוד האירופי. כמחצית מייבוא הגז הטבעי של האיחוד וכשליש מייבוא הנפט שלו הגיעו מרוסיה לפני המבצע המיוחד באוקראינה. רוסיה גם הייתה יצואן הגז הטבעי הגדול בעולם ב-2021, ויצואן הנפט השני בגודלו בעולם אחרי ערב הסעודית.
ייצוא גז טבעי ונפט הקנו לרוסיה בסיס עוצמה אנרגטי משמעותי. המשמעות של ״בסיס עוצמה אנרגטי״ שרוסיה השתמשה בייצוא אנרגיה כאמצעי להשפיע על האיחוד האירופי. דרך אחת לעשות זאת הייתה באמצעות ההזדמנויות הכלכליות הרבות שיש בהפקה, עיבוד ושינוע של אנרגיה. חברות ואישים באירופה ובמערב עשו הון משיתוף פעולה עם רוסיה. דוגמה אחת היא גרהרד שרדר, קנצלר גרמניה לשעבר שהפך ליו״ר חברת נורד סטרים. דוגמה אחרת היא הפרויקטים בשווי מיליארדי דולרים של אקסון ברוסיה.
גם מדינות ציפו להרוויח מהסחר באנרגיה. אחת הסיבות שגרמניה דחפה להפעלתו של צינור הנורד סטרים 2 לפני הפלישה לאוקראינה הייתה הציפייה לתמלוגים ממעבר הגז דרכה. שיקול אחר היה הבטחת אספקה יציבה ורציפה של גז טבעי לתעשייה הגרמנית.
דרך אחרת להשפעה הייתה איום בשיבוש האספקה. כאן כדאי להתעכב על עובדה מעניינת: עד 2022 רוסיה הייתה ספק יחסית אמין של אנרגיה לאירופה. בראיון לבלומברג פרופ׳ ת׳אן גוסטפסון (Thane Gustafson), אחד המומחים המובילים לתעשיית האנרגיה הרוסית, הצביע על-כך שבמשך רוב שנות שלטונו של פוטין אספקת האנרגיה מרוסיה לאירופה לא הופרה גם במצבים של מתיחות בין הקרמלין והמערב, כמו ב-2014. האמינות של מוסקבה היא שעודדה את אירופה להעמיק את התלות ברוסים. האמינות שלה גם הפכה את האיום בשיבוש האספקה ליותר מפחיד – עד 2022 אירופה לא באמת חוותה ניתוק משמעותי של אספקת הגז הטבעי מסיביר אליה.
משום האיום האנרגטי מדינות כמו גרמניה או אוסטריה, שתלויות ברוסיה לאספקת רוב האנרגיה שלהן, שקדו בימים ובחודשים לפני הפלישה לאוקראינה לנסות ולמצוא פתרון דיפלומטי. הן חששו מהפגיעה בכלכלות שלהן. גם לאחר הפלישה הן הצטרפו בחוסר רצון לסנקציות ההולכות ומחריפות נגד רוסיה.
במשך 20 שנה מוסקבה שקדה להפוך את עצמה למקור המרכזי של אנרגיה לאיחוד האירופי. היא הצליחה. ומאז פברואר 2022 היא הורסת את כל מה שבנתה.
*** ניתוח זה פורסם לראשונה לחברי המועדון שלנו. רוצים להצטרף? מוזמנים ללחוץ כאן ***
המלחמה של אתמול
היתרון המרכזי שיש לרוסיה בשוק האירופי על פני כל אזור ייצוא אנרגיה אחר בעולם הוא זה של גיאוגרפיה. שדות הנפט והגז הטבעי של רוסיה מחוברים יבשתית לאירופה. המשמעות היא שניתן בקלות יחסית לשנע אותם בצינורות מהשדה ועד לצרכן הסופי, שיכול להיות במרחק אלפי קילומטרים מהיכן שהדלק הופק. מעבר ליתרון הזה אין לנפט וגז טבעי רוסי יתרון על פני נפט וגז טבעי מכל מקום אחר בעולם. מעבר לאמינות ולמחיר, אין סיבה לגרמניה לקנות נפט דווקא ממערב סיביר ולא ממזרח סעודיה.
עכשיו זה השתנה. ההחלטה של רוסיה להשתמש באנרגיה כנשק – לשבש את אספקת האנרגיה של אירופה – הופך את היתרון היחיד של רוסיה ללא רלוונטי. זה כבר לא משנה שקל לאירופה לקנות גז טבעי רוסי אם האספקה של הגז אינה אמינה. אם האספקה של הגז משמשת כנשק נגד אירופה.
אז האיחוד האירופי שוקד לגוון את מקורות האנרגיה שלו ולצמצם או להעלים לחלוטין את התלות ברוסיה. דיברנו על המאמצים האלו מספר פעמים בניתוחים שונים (כאן וכאן). אירופה מתכוונת לחתוך את צריכת הגז שלה, להגדיל ייבוא של גז טבעי נוזלי (גט״ן) ולדחוף את הרוסים החוצה.
הדבר היחיד שנשאר לרוסים לעשות הוא לשבש את אספקת האנרגיה וליהנות מהמחיר הגבוה כל עוד אפשר. הם יכולים לדוגמה לצמצם או להפסיק את ייצוא הנפט שלהם. או לשבש את אספקת הגז הטבעי דרך צינור Turkstream בים השחור. הביקוש האירופי לגז טבעי צפוי להיות גבוה מההיצע לפחות עד 2024, מה שאומר שלמוסקבה יש עוד כשנה להנות ממחירי אנרגיה גבוהים.
אבל מה אחר כך? לגרמניה יהיו מסופי גט״ן שיאפשרו לה להשיג גז טבעי מארה״ב, קטאר ואם צריך אוסטרליה. אירופה כולה תצמצם את צריכת הגז הטבעי, ותסתמך יותר על גט״ן לספק את צרכיה. הסכמים חדשים נחתמים עם יצרניות במערב אפריקה ובמפרץ הפרסי שעד עכשיו לא יכלו להתחרות ביתרון הגיאוגרפי של רוסיה.
אין ספק שהתהליך יהיה יקר וכואב לאירופה. יחידת המחקר של האקונומיסט מעריכה שמחירי אנרגיה גבוהים יפגעו בתחרותיות של חברות אירופיות עד 2024 אם לא מאוחר יותר. היא מדווחת שחברות רבות שוקלות האם לסגור את העסק או לצאת מאירופה. גרמניה עלולה לראות פגיעה קשה בסקטור הייצור שלה, שיביא לפגיעה כלכלית ארוכת טווח באיחוד האירופי.
יחד עם זאת רוסיה כבר לא תחזיק בחלק הארי של אספקת האנרגיה לאיחוד האירופי. היא תאבד בסיס עוצמה חשוב מול אירופה, בדיוק כשמדינות אירופה מגדילות את ההוצאה הצבאית שלהן ומחזקות את שיתוף הפעולה הביטחוני עם ארה״ב. ולכן זו מלחמת האתמול. היא כבר הוכרעה. 20 שנים של יחסים כלכלים שטופחו תחת פוטין נהרסו. חלק מהם אולי ישרוד, אך ודאי לא בהיקף שהיה. והדבר החמור יותר עבור רוסיה – שמלחמת האתמול עוזרת לארה״ב לנצח במלחמת המחר.
מלחמת המחר – עתיד תעשיית השבבים
כמה שבבים חשובים?
לפני 100 שנים המשאב הכי חשוב לכלכלה מודרנית היה נפט. לנפט יש צפיפות אנרגיה גבוהה יותר משל פחם ובניגוד לפחם אפשר להשתמש בו בשביל להניע מכוניות, משאיות, טנקים ומטוסים. במלחמת העולם השנייה בעלות הברית ומדינות הציר נאבקו להבטיח אספקה רציפה של נפט בשביל לתמוך במאמצי המלחמה.
שבבים היום חשובים כפי שהיה נפט לפני 100 שנה, אולי יותר. כמו נפט הם חשובים בשביל הכלכלה שלנו – אם במחשבים, טלפונים סלולריים, מכוניות או שרתים. כמו נפט הם חשובים לצבא שלנו: מטוסי קרב, חימוש מדויק, מל״טים כולם צריכים שבבים בשביל פעולתם. אין פצצות מונחות GPS ומטוסי קרב חמקניים ללא שבבים.
ושבבים צפויים להפוך רק יותר חשובים. אנחנו נמצאים בתחילתה של מהפכה טכנולוגית שד״ר קלאוס שוואב, נשיא הפורום הכלכלי העולמי, מכנה ״המהפכה התעשייתית הרביעית״. המהפכה היא בהלחמה יחד של המרחב הפיזי ומרחב הסייבר למרחב אחד. היא תכלול בין השאר רכבים אוטונומיים, רובוטים מתקדמים, שימוש נרחב בבינה מלאכותית, רשתות חכמות ומחשוב ענן.
מגמה אחרת ודומה לזו של המהפכה התעשייתית היא המעבר לתעשייה דור 4. תעשייה דור 4 מסתמכת על רשתות של חיישנים, רובוטים ומרכזי עיבוד בשביל אוטומטיזציה ואופטימיזציה של תהליכי ייצור. גם כאן מחשוב ענן ומחשוב קצה ישחקו תפקיד חשוב בשביל לאפשר עיבוד בזמן אמת של נתונים ותגובה של קו הייצור לשינויים (לדוגמה, תיקון בעיה שעלולה להשפיע על איכות המוצר).
כל הדברים האלה – בינה מלאכותית, רובוטים, חיישנים – מסתמכים על שבבים. וככל שהצורך מתקדם יותר – נאמר בינה מלאכותית או מחשוב ענן – כן גדל הצורך לשבבים מתקדמים וחזקים יותר. שבבים – במיוחד שבבים מתקדמים – הולכים להיות התשתית לכמה מהטכנולוגיות המהפכניות ביותר שמפותחות כעת. הם יהיו התשתית שתאפשר למדינות לשדרג את הבסיס התעשייתי שלהן. והם יהיו התשתית בשביל אמצעי לחימה מתקדמים יותר כמו מל״טים אוטונומיים, נחילי מל״טים, וחימוש משוטט.
השאלה היא מי הולך לייצר את השבבים המתקדמים שיניעו את הכלכלה וצבא העתיד? היום עיקר הייצור של שבבים מתקדמים נעשה בדרום קוריאה וטאיוואן. עיקר התכנון שלהם נעשה בארה״ב ע״י חברות כמו אנבידיה (Nvidia) או קוואלקום (Qualcomm). ספקיות חשובות של ציוד לייצור שבבים הן יפן והאיחוד האירופי. החלק היחידי בשרשרת הערך שסין משחקת בו תפקיד חשוב הוא בדיקה ואריזה של רכיבים אלקטרונים.
בייג׳ינג רוצה לשנות זאת. ב-2015 סין פרסמה את תוכנית “Made in China 2025” שהגדירה שורה של יעדים לתעשיית ההיי-טק במדינה. אחד היעדים היה שסין תספק בעצמה כ-70% מהשבבים הנחוצים לה עד 2025. בשביל לעמוד ביעד היא תהיה חייבת לפתח את תעשיית השבבים המקומית כך שתוכל לספק שבבים מתקדמים שכיום מיובאים ממדינות כמו דרום קוריאה, טאיוואן ויפן. סין רוצה להפוך ליצרנית חשובה של שבבים מתקדמים, מה שיתמוך בכלכלה שלה, בצבא שלה, ויאפשר לה להתחרות עם יצרנים מערביים ואחרים על שוק השבבים העולמי.
ארה״ב רוצה למנוע זאת. מאז 2019 וושינגטון פועלת בתיאום גובר עם בעלות בריתה לנסות ולהגביל את הגישה של סין לידע וציוד הנחוץ לייצור שבבים מתקדמים, כמו גם למנוע ייצוא של שבבים מתקדמים לסין. כך ב-2019 ממשל טראמפ אסר לייצא שבבי 5G לחוואווי. ממשל ביידן הרחיב והעמיק את מגבלות הייצוא של ממשל טראמפ, הופך לא רק ייצוא שבבים וציוד לקשה אלא אף העסקה של אזרחים אמריקנים.
ב-07/10/2022 הממשל פרסם שורה של מגבלות חדשות נגד חברות סיניות. בין השאר נאסר על אישים אמריקנים להיות מעורבים בפיתוח או ייצור של שבבים במפעלים מסוימים בסין ללא רישיון מהממשל האמריקני. המונח בו הממשל השתמש מעורפל מספיק – US persons – כך שהוא יכול לכלול גם אזרחים אמריקנים וגם מחזיקי גרין קארד. בתגובה למגבלה החדשה חברות מערביות וסיניות החלו להוציא אישים אמריקנים ממתקני פיתוח.
הצעדים שארה״ב נוקטת אינם ניסיון להגן על יצרנים אמריקנים. להפך. הצעדים שוושינגטון נוקטת פוגעים ביצרנים אמריקנים. כך לדוגמה אנבידיה הודיעה שהצעדים החדשים של הממשל מסכנים כ-400 מיליון דולר במכירות ברבעון האחרון של 2022. גם אפלייד מטריאלס (Applied Materials) הזהירה שהצעדים יביאו לפגיעה של בין 250 ל-550 מיליון דולר במכירות ברבעון האחרון של השנה. בנק אוף אמריקה מעריך שהצעדים בסך הכול עלולים למחוק כ-7 מיליארד דולר מהרווחים של חברות מערביות בתחום השבבים.
לא, המטרה של הצעדים בהם וושינגטון נוקטת היא לפגוע בתעשיית השבבים הסינית ולהבטיח את היתרון הטכנולוגי והאסטרטגי של ארה״ב. מדובר כאן במלחמה כלכלית, לא פחות. ורוסיה עוזרת לארה״ב לנצח.
*** ניתוח זה פורסם לראשונה לחברי המועדון שלנו. רוצים להצטרף? מוזמנים ללחוץ כאן ***
מלחמת האתמול ומלחמת המחר
בתחילת הפלישה הרוסית לאוקראינה ארה״ב הטילה שורה של מגבלות ייצוא על רוסיה שמטרתן אחת: לחנוק לאורך זמן את סקטור ההיי-טק של רוסיה. המגבלות כללו איסור על ייצוא של שבבים, לייזרים, וציוד תקשורת. במקביל, חברות טכנולוגיה רבות עזבו את רוסיה לצמיתות. רוסיה גם חוותה בריחת מוחות עקב הסנקציות הכלכליות והחשש מגיוס לצבא. דו״ח פנימי של הקרמלין מעריך ש-200 אלף עובדי היי-טק יעזבו את המדינה עד 2025. ביחד הצעדים האלו כנראה יביאו לפגיעה משמעותית וארוכת טווח בסקטור ההיי-טק ברוסיה, ופגיעה ארוכת טווח בפיתוח הטכנולוגי של המדינה. רוסיה יצאה מהמלחמה על שבבים מתקדמים.
דבר נוסף שקרה בעקבות המלחמה הוא הדחיפה של האיחוד האירופי לצידה של ארה״ב במלחמה על שבבים מתקדמים מול סין. שלוש סיבות למה: ראשית, האיחוד האירופי מוצא עצמו היום תלוי יותר בוושינגטון ביטחונית ואנרגטית. הוא תלוי בארה״ב בשביל אספקת אמל״ח לאוקראינה, הוא תלוי בתעשיית הנשק האמריקנית, הוא תלוי באספקת הגט״ן האמריקנית. התלות הזו יוצרת מנוף משמעותי שוושינגטון תוכל להשתמש בו בשביל לדחוף את האיחוד לתאם באופן הדוק יותר עמה הגבלות ייצוא ומגבלות אחרות על תעשיית השבבים הסינית.
הסיבה השנייה היא שרוסיה וסין נתפסות כחלק מאותו מחנה, אותו מחנה שעומד נגד האיחוד האירופי והסדר הליבראלי בו הוא תומך. ישנם כבר קולות באירופה שטוענים שיש לבחון מחדש את היחסים עם סין לאור הפלישה הרוסית לאוקראינה. הם תוהים האם גם סין היא איום לאיחוד האירופי? אולי אפילו איום גדול יותר מרוסיה בטווח הארוך?
לבסוף הסיבה השלישית שקיים חשש אמיתי שסין תשמש כנתיב להברחה של ציוד מתקדם לרוסיה. הרוסים תלויים לייצור האמל״ח שלהם בשבבים וציוד תקשורת מערבי. בזמן שסין יכולה להחליף חלק ממנו היא אינה יכולה להחליף הכול. מוסקבה תצטרך למצוא דרכים או לקנות את הציוד מגורמי צד שלישי, או להבריח אותו ישירות. בשני המקרים סין יכולה להיות נתיב אידיאלי: לשתי המדינות גבול יבשתי ארוך שהמערב לא יכול בקלות לנטר. סין היא היום צרכנית גדולה של ציוד אלקטרוני מהמערב. זליגה של ציוד היא אפשרית וקרוב לוודאי כבר מתרחשת. האיחוד האירופי יהיה חייב לשקול האם הוא מעוניין לייצא שבבים מתקדמים לסין בידיעה שחלקם עלולים לסיים בטילים רוסים על אדמת אוקראינה.
הדחיפה של האיחוד האירופי לכיוון של ארה״ב אינה דבר של מה בכך. כפי שאמרתי יש 5 שחקנים גדולים בתעשיית השבבים חוץ מסין: ארה״ב, טאיוואן, דרום קוריאה, יפן והאיחוד האירופי. ארה״ב, טאיוואן ובמידה גוברת יפן מחויבים למלחמה כלכלית נגד סין. דרום קוריאה תלויה באמריקנים לתמיכה צבאית מול צפון קוריאה, משהו שסין לא יכולה להחליף. האיחוד האירופי הוא ספק חשוב של ציוד ייצור שבבים הודות לחברה ההולנדית ASML. עם הדחיפה של האיחוד האירופי למחנה האמריקני תיסגר מה שהייתה יכולה להיות פרצה משמעותית במשטר מגבלות הייצוא של וושינגטון. מה סין יכולה לעשות?
התגובה הסינית ועתיד הטכנולוגיה
בזמן שמגבלות הייצוא של ארה״ב הן בהחלט מכה קשה לתעשיית השבבים הסינית הן לא מכת מוות. חברות אמריקניות עדיין עובדות בסין, ולסינים יש תעשיית שבבים עצמאית שמצליחה להתקדם גם אם לאט. לדוגמה בקיץ 2021 דווח שיצרן השבבים הסיני SMIC הצליח לייצר שבבים בארכיטקטורת 7 ננו-מטר על אף שאין לו את הציוד המתקדם הנחוץ לכך מ-ASML. נראה ש-SMIC העתיק שבב של TSMC וייצר שבב פחות מתוחכם מהמקור.
התקדמויות כמו אלו משמשות כדי לטעון שמה שארה״ב עושה הוא רק לדחות את הקץ. סין תצליח להשיג עצמאות בייצור שבבים מתקדמים ולהשיג פריצות דרך טכנולוגיות משל עצמה, עם או בלי מגבלות הייצוא האמריקניות. הדבר היחיד שהאמריקנים משיגים הוא האצה של תהליך הניתוק בין הכלכלות, מכריחים את היצרנים הסינים ליצר ולפתח ללא כלים וידע מערבי.
התוצאה הסופית של מהלך כזה עלולה להיות פיצול של הכלכלה העולמית לשני גושים טכנולוגים גדולים. גוש אחד שיתבסס על שבבים ותוכנות מערביות. גוש שני שיתבסס על שבבים ותוכנות סיניות. כל מדינה שתרצה לעבוד עם שני הגושים תצטרך להתמודד עם חוסר יעילות וסרבול שיגרמו מאי-התאמה בין מוצרים משניהם.
בזמן שזה בהחלט תרחיש אפשרי, הסיכוי שסין תצליח לבדה לא רק לפתח תעשיית שבבים עצמאית אלא גם להגיע לפריצות דרך משמעותיות בתחום הוא נמוך. שלוש סיבות:
שבב הוא מוצר סופי של אקולוגיה מורכבת של חומרה, תוכנה ואדם. זה אולי נשמע ״פלצני״ אבל נכון. ייצור שבבים צריך ציוד ייצור מתקדם מאוד, הוא דורש תוכנות מורכבות לתכנון ואופטימיזציה של הארכיטקטורה, הוא דורש קווי ייצור מורכבים, והוא דורש ידע וניסיון בכל השלושה. גם אם סין תגנוב את התוכניות של ״השבב הגדול הבא״ היא לא תוכל לייצר אותו ללא הציוד והידע הדרושים. והציוד הדרוש גם הוא דורש ציוד אחר וידע אחר בשביל לייצר ולהפעיל אותו. ואם סין לא תוכל לייבא את הידע מבחוץ היא תצטרך להשקיע זמן והון רב בשביל להשיג אותם בעצמה.
כמה זמן והון? קשה לדעת. אבל אם ביצועי העבר מלמדים אותנו משהו כנראה שיהיה מדובר בחצי עשור או עשור לפחות, ועלות של עשרות מיליארדי דולרים.
זוכרים שדיברתי על תוכנית “Made in China 2025” והיעד של אספקה עצמית של 70% מהשבבים הדרושים לסין? התוכנית הוכרזה ב-2015. בין 2015 ל-2019 ממשלת סין לבדה השקיעה כ-20 מיליארד דולר בתעשיית השבבים שלה דרך ״הקרן הגדולה״, קרן השקעות ממשלתית לתמיכה בתעשייה. זאת בנוסף לעשרות מיליארדים שהשקיעו ממשלות מקומיות וחברות פרטיות. ומה התעשייה השיגה עם השקעה של עשרות מיליארדים וחצי עשור של פיתוח? נכון ל-2021 סין סיפקה לעצמה רק כ-17% מהשבבים הנחוצים לה. תחזית אחת מעריכה שב-2025 האחוז יעמוד על כ-20%, או שליש מהיעד. וזו הסיבה השנייה שסין כנראה לא תשיג עצמאות בייצור שבבים – ביצועי העבר שלה בתחום נמוכים, וזה עוד לפני מגבלות הייצוא האמריקניות.
לבסוף סיבה שלישית: התרבות הארגונית של סין תחת שי ג׳ינפינג. מאז נובמבר 2021 נפתחה שורה של חקירות נגד אישים המעורבים בניסוח מדיניות השבבים של סין ובהשקעות בתחום. הגיוני שההשקעה הממשלתית המאסיבית בסקטור הביאה גם למקרי שחיתות. מצד שני נראה שהחקירות מונעות מהתסכול של שי וההנהגה הבכירה מחוסר ההצלחה של סקטור השבבים לעמוד ביעדים שהוגדרו לו.
החקירות האלו מעלות את השאלה האם הפקידים החדשים שיבואו לא יהיו תחת לחץ פוליטי להשיג תוצאות בכל מחיר, לא משנה איכות המוצר? פרויקטים טכנולוגים מורכבים צריכים יותר מכל אוטונומיה שתאפשר ניהול מקצועי שלהם ללא לחץ פוליטי חיצוני. אם סין לא יכולה להבטיח זאת, לא בטוח שהיא תצליח במאמץ השבבים שלה.
ניקח דוגמה. אוטונומיה לניהול מקצועי היא מה שמבדיל בין פרויקטים לפיתוח נשק גרעיני שהצליחו וכאלה שלא. נשק גרעיני דומה במידת מה לפיתוח של שבב מתקדם: פצצת אטום היא התוצר הסופי של אקולוגיה מורכבת של חומרה, תוכנה ואדם. במקרה של פיתוח נשק גרעיני נדרש פיתוח במקביל של ציוד וידע להעשרת אורניום, תכנון וייצור נשק ובדיקתו.
סקירה של כ-17 תוכניות נשק גרעיני מאז שנות ה-40׳ מראה שההבדל המרכזי בין תוכנית שהצליחה ותוכנית שלא היא האוטונומיה שניתנה לדרג המקצועי לנהל את הפרויקט, חופשי מלחץ פוליטי. כך לדוגמה בתוכנית הגרעין הסובייטית הפיזיקאים בתוכנית נהנו מאוטונומיה חריגה, לא מופרעים ע״י מדינת המשטרה של סטאלין. גם בסין של מאו תוכנית הגרעין נהנתה מאוטונומיה מקצועית שאפשרה לסין לפתח במהירות יחסית נשק גרעיני – בתוך כעשור.
לא בטוח שדבר דומה יחזור בסין של ימינו. החקירות נגד בכירים בתעשיית השבבים, האחיזה ההדוקה של המדינה על האקדמיה, הלחץ הגדל להגיע להישג משמעותי בתחום של ייצור שבבים – כולם עלולים להביא את המדינה הסינית לפגוע באוטונומיה המקצועית של המהנדסים והחוקרים בתחום. זו בתורה תפגע בסיכוי ההצלחה של כל פרויקט לאומי בתחום השבבים.
*** ניתוח זה פורסם לראשונה לחברי המועדון שלנו. רוצים להצטרף? מוזמנים ללחוץ כאן ***
משמעויות אופרטיביות
מה המשמעויות שעלינו לקחת משתי המלחמות, מלחמת האתמול ומלחמת המחר? אקדים ואבהיר כרגיל ששום דבר ממה שאני אומר כאן אינו המלצת השקעה או תחליף להמלצת השקעה או ייעוץ פיננסי בשום צורה או דרך. אז מה המשמעויות שעלינו לקחת? ראשית שארה״ב לא רואה בסחר חופשי עוד יעד בפני עצמו, ושהיא מוכנה להשתמש בסחר כנשק נגד היריבות שלה. מגבלות הייצוא האמריקניות נגד סין הן מלחמה כלכלית, מלחמה כלכלית בין שתי הכלכלות הגדולות בעולם. כפי שאמרתי לא אחת כאן בפל״ג העידן של גלובליזציה ללא גבולות הסתיימה. שיקולים של ביטחון לאומי ויריבות יעצבו מחדש את שרשרות האספקה והכלכלה שלנו.
שנית, מחירי האנרגיה של אירופה לא ראו את הטלטלה האחרונה שלהם. אם אתם עוקבים אחרי מחירי הגז הטבעי ביבשת כנראה ראיתם שהם ירדו מהשיא שלהם אחרי פיצוץ נורד סטרים וכעת נסחרים סביב ה-110 דולר. הירידה משקפת את המאגרים הכמעט מלאים ביבשת ואת העובדה שהחורף כרגע מתון. אולם גם אם החורף ימשיך להיות מתון באביב 2023 המאגרים באירופה יתרוקנו כמעט לחלוטין. בשלב הזה אירופה תצטרך להגדיל את הייבוא של גט״ן יחסית ל-2022 ב-60 מיליארד מטר מעוקב לקראת החורף הבא. 2022 היא כבר שנת שיא לייבוא גט״ן, והשוק צפוי להמשיך ולהיות הדוק גם ב-2023. אז המחירים צפויים לעלות. יכול להיות חיובי בטווח הבינוני (2023-2024) לחברות שקשורות לגט״ן כמו שניר אנרג׳י (cheniere energy).
שלישית, מלחמת המחר היא אמביוולנטית לחברות שבבים. מצד אחד היא פוגעת במכירות שלהן בטווח הקצר. זה במיוחד חשוב לחברות שנתח גדול מהרווחים שלהן מגיע מסין – כמו קוואלקום (67%), אפלייד מטריאלס (33%) או אפילו אינטל (27%). ביחד עם עודף השבבים שנוצר לאחר המחסור של 2020-2021, הדבר מפעיל לחץ שלילי על מחיר המניות.
מצד שני, בטווח הארוך הביקוש לשבבים צפוי לגדול, ומגבלות הייצוא האמריקניות על סין מבטיחות יתרון תחרותי לחברות אמריקניות לפחות בטווח הזמן הבינוני. אישית אם יש חברת שבבים אחת שאני מאמין בצמיחה ארוכת הטווח שלה היא אינטל. מדובר ביצרן השבבים האמריקני היחיד שממש מייצר את השבבים שלו, ואני חושב שאינטל ממקמת את עצמה במקום טוב להרוויח מהתזוזה לרשתות חכמות, מחשוב ענן ומחשוב קצה.
לבסוף עלינו לקחת בחשבון שככל שמלחמת השבבים תהפוך אינטנסיבית יותר עם ארה״ב מוסיפה עוד ועוד מגבלות וסין מפגרת יותר ויותר מאחור, כן הסיכוי למבצע צבאי סיני נגד טאיוואן יגדל. לכאורה לא אמור להיות קשר בין הדברים: אין ספק שפלישה צבאית לאי תפגע וכנראה תהרוס את מפעלי השבבים שלו. מפעלי שבבים צריכים אספקה רצופה של חשמל ומים בשביל לשמור על רמת ניקיון גבוהה ותקינות הציוד. מלחמה תסב נזק לקווי ייצור ועלולה גם להביא לפגיעה פיזית בהם.
מצד שני, סין לא חייבת את המפעלים בתקינות מלאה בשביל לעשות את הקפיצה הטכנולוגית שלה. כיבוש טאיוואן יביא לידיה כוח אדם עם ידע וניסיון רב, וציוד רב שעל בסיסו סין תוכל לייצר ציוד משלה. זו אולי הסיבה שבמקביל ללחץ הגדל בחזית השבבים ממשל בביידן ממשיך להגדיל את הסיוע הביטחוני לטאיוואן.
*** ניתוח זה פורסם לראשונה לחברי המועדון שלנו. רוצים להצטרף? מוזמנים ללחוץ כאן ***
סיכום
המערב מנהל שתי מלחמות מקבילות מול סין ורוסיה. אחת היא מלחמת האתמול על אספקת האנרגיה לאיחוד האירופי. כאן לא משנה מה רוסיה תעשה, החלק שלה באספקת האנרגיה לאיחוד תקטן בשנים הקרובות. השנייה היא מלחמת המחר – המאבק על עתיד תעשיית השבבים העולמית. ארה״ב וסין נאבקות מי תשלוט בעתיד. ארה״ב מנצלת את העובדה שהיא ובעלות בריתה מחזיקות כיום בעיקר הידע והציוד בשביל להאט ואם אפשר לשתק את תעשיית השבבים הסינית. המלחמה באירופה תעזור לארה״ב, דוחפת את האיחוד האירופי לצד האמריקני. מי בסוף ינצח במלחמה – זה עדיין לא הוכרע.
מצאתם ערך בניתוח? מוזמנים לשתף עם חברים!
