פלג 69: הבעיה הדמוגרפית של סין

הירידה בשיעור הילודה אינה מבשרת טובות לדמוגרפיה ולכלכלה של סין. ללא עלייה בשיעור הפריון, סין צפויה לראות בין 2020 ל-2050 עליה דרמטית בשיעור הזקנים בה, במקביל להתכווצות של האוכלוסייה העובדת בה. בזמן שסין אינה המדינה היחידה לחוות הזדקנות מהירה של האוכלוסייה, היא אחת המדינות המתפתחות היחידות לעבור זאת. יפן, ארה״ב וגרמניה גם הן יראו הזדקנות מהירה של האוכלוסייה שלהן, אך להן תמ״ג לנפש גדול פי כמה מזה של סין. סין תאלץ בשנים הקרובות לבצע שדרוג משמעותי לתעשייה שלה בשביל לנסות ולהחזיק את הכלכלה אפילו ברמתה הנוכחית, ולא בטוח שגם זה יעבוד. בניתוח היום נכיר את הקשר בין דמוגרפיה וכלכלה, נבין איך הדמוגרפיה הניעה את העלייה המטאורית של סין ואיך היא מאיימת לסיים אותה. נראה מה חשף מפקד האוכלוסין האחרון של הרפובליקה העממית, ומה בייג׳ין מתכוונת לעשות כדי לשמור על כוחה הכלכלי.
ניתוח 69
image_pdfהצגה כ-pdfimage_printהדפס

תקציר

  1. בשבוע שעבר, בתחילת יוני, הודיעה ממשלת סין על עדכון במדיניות הילד האחד שלה – משני ילדים, לשלושה. העדכון מגיע לאחר נפילה נוספת בשיעור הלידות בסין – 12 מיליון לידות בלבד ב-2020, ירידה של כמעט 20% לעומת 2019.
  2. הירידה בשיעור הילודה אינה מבשרת טובות לדמוגרפיה ולכלכלה של סין. ללא עלייה בשיעור הפריון, סין צפויה לראות בין 2020 ל-2050 עליה דרמטית בשיעור הזקנים בה, במקביל להתכווצות של האוכלוסייה העובדת בה. הגדלת המס על האוכלוסייה העובדת תקטין את ההכנסה הפנויה של העובדים הסינים, ותחליש את הצריכה הפרטית בה. הנתיב המרכזי היחיד שישאר לכלכלה הסינית לצמוח יהיה ייצוא טכנולוגי מתקדם.
  3. סין שוקדת על הבטחת גישה לשווקים של הדרום העולמי, באפריקה, אמריקה הלטינית ודרום מזרח אסיה, כך שיהיו הלקוחות של תעשיית ההיי-טק אותה היא כיום בונה.

***הניתוח פורסם לראשונה לחברי פל״ג, מועדון המנויים של ״המשחק הגדול״. עדיין לא חברים? מוזמנים להצטרף בקישור כאן. ***

להורדת הפרק – קישור.

בשבוע שעבר, בתחילת יוני, הודיעה ממשלת סין על עדכון במדיניות הילד האחד שלה [מקור]. ‏זו הפעם השנייה ‏שממשלת סין מעדכנת את המדיניות מאז שהוצגה ‏בשנות ה-80׳ של המאה שעברה. ‏בעדכון הקודם, ‏שהיה ב-2015, ‏הממשלה התירה ‏לזוגות להביא שני ילדים. כעת בעדכון האחרון הממשלה הגדילה שוב את המספר לשלושה ילדים.

‏מדיניות הילד אחד היא כנראה המדיניות הכי ידועה לשמצה של סין הקומוניסטית. מטרתה הייתה להגביל את הריבוי הטבעי בסין בשביל למנוע התפוצצות אוכלוסין. החשש בבייג׳ין היה שהאוכלוסייה תגדל כל-כך שהמדינה לא תוכל עוד להאכיל אותה, ואחרי פיצוץ האוכלוסין תגיע תקופה של רעב המוני ומהומות. במשך 30 שנה בייג׳ין אכפה את המדיניות, מכריחה זוגות להשתמש באמצעי מניעה או לבצע הפלות, ויוצרת לחץ חברתי וכלכלי – באמצעות קנסות –על מי שבכל זאת החליט להביא ילד שני לעולם.

כולנו מכירים את אחת התוצאות של מדיניות הילד האחד: חוסר איזון בין גברים ונשים. בסין כיום יש עודף גברים, והערכה היא שעודף הגברים ימשיך ויגדל בשנים הבאות עד שיגיע ל-44 מיליון גברים ב-2040 [מקור]. עודף גברים משמעותו רווקים ללא מבנה משפחתי, בדרך כלל מהמעמד הנמוך כלכלית וללא השכלה. הגברים האלה, שמכונים בסין ״ענפים חשופים״, יהיו איום מתמשך על היציבות החברתית בסין [להרחבה ראו כאן]. אולם הם לא הבעיה היחידה שמדיניות הילד האחד יצרה.

הבעיה השנייה היא שהמדיניות הצליחה. מדיניות הילד האחד הצליחה להוריד את שיעור הילודה בסין, וכעת היא מאיימת על המשך השגשוג של המדינה: מאז 2016 שיעור הילודה בסין קטן כל שנה בכ-10%. העדכון הראשון של המדיניות, ב-2015, כנראה בא בתגובה לנפילה במספר הלידות ב-2015. העדכון הביא לעלייה קלה ב-2016, אך מאז כפי שאמרתי המספר רק יורד. ב-2020 היו רק 12 מיליון לידות בסין, ירידה של כמעט 20% לעומת 2019.

הירידה בשיעור הילודה אינה מבשרת טובות לדמוגרפיה ולכלכלה של סין. ללא עלייה בשיעור הפריון, סין צפויה לראות בין 2020 ל-2050 עליה דרמטית בשיעור הזקנים בה, במקביל להתכווצות של האוכלוסייה העובדת בה. בזמן שסין אינה המדינה היחידה לחוות הזדקנות מהירה של האוכלוסייה, היא אחת המדינות המתפתחות היחידות לעבור זאת. יפן, ארה״ב וגרמניה גם הן יראו הזדקנות מהירה של האוכלוסייה שלהן, אך להן תמ״ג לנפש גדול פי כמה מזה של סין. סין תאלץ בשנים הקרובות לבצע שדרוג משמעותי לתעשייה שלה בשביל לנסות ולהחזיק את הכלכלה אפילו ברמתה הנוכחית, ולא בטוח שגם זה יעבוד.

בניתוח היום נכיר את הקשר בין דמוגרפיה וכלכלה, נבין איך הדמוגרפיה הניעה את העלייה המטאורית של סין ואיך היא מאיימת לסיים אותה. נראה מה חשף מפקד האוכלוסין האחרון של הרפובליקה העממית, ומה בייג׳ין מתכוונת לעשות כדי לשמור על כוחה הכלכלי. הכול בניתוח היום, בואו נתחיל.

ילדים זו צריכה

בשביל להבין את השלכות הכלכליות של הדמוגרפיה הסינית, אנחנו צריכים קודם להבין מה בכלל הקשר בין דמוגרפיה וכלכלה.

באופן גס אפשר לחלק את האוכלוסייה לשלוש קבוצות גדולות [מקור]: ילדים, עובדים, וגמלאים. ילדים וגמלאים אינם מייצרים ערך כלכלי, רק צורכים אותו: הם שניהם צורכים שירותי בריאות, מזון, דיור ועוד. ילדים צורכים בנוסף שירותי חינוך, וגמלאים שירותי סיעוד. הקביעה שהם רק צורכים היא כמובן לא נכונה לכל הגמלאים, והיא גם חלילה לא נועדה לזלזל בשתי הקבוצות: ילדים נותנים לנו משמעות, גמלאים נותנים לנו חוכמה. חברה ללא ילדים או מבוגרים היא חברה ענייה מאוד, רוחנית. הקביעה שהם רק צורכים ולא מייצרים היא אך ורק מנקודת מבט כלכלית צרה וגסה יחסית.

בכל מקרה, בין שתי הקבוצות הללו נמצאים העובדים, אוכלוסייה בגילאי 15 עד 65 בערך, כתלות בפנסיה, שצורכים ומייצרים. העובדים הם אלה שמייצרים את רוב הערך הכלכלי שגם הילדים וגם הגמלאים צורכים, אם בצורה של משכורות, מיסים או תשלומי פנסיה. את קבוצת העובדים אפשר לחלק ל-3 קבוצות גדולות: תלמידים וסטודנטים, בדרך כלל בין גילאי 15 ל-24, שתורמים מעט לייצור ולצריכה. אחריהם, מבוגרים צעירים בגילאי 24 עד 44 עולים בצריכה, משום שהם מקימים ומגדילים את המשפחות שלהם, ומתחילים לעלות גם בייצור, אך בצורה מתונה – הם רק עובדים חדשים בחברות שלהם, או רק מתחילים את דרכם כבעלי עסקים. הקבוצה האחרונה היא של בני ה-45 פלוס, שנמצאים בשיא ההכנסות שלהם ורואים ירידה בהוצאות שלהם (הילדים עוזבים את הקן, את המשכנתא ברובה הם שילמו). הקבוצה הזו בדרך כלל לוקחת את עודף ההכנסות  שלה ומשקיעה אותו בנכסים פיננסים שיהיו לה לקראת הפנסיה.

היחס בין שלוש הקבוצות, בין קבוצת הילדים, העובדים והגמלאים הוא יחס דינמי, המשתנה עם הזמן. היחס ביניהם נקראה יחס התלות, והוא מכתיב את היכולת של מדינה לייצר יותר משהיא צורכת, ולהשתמש בהון הזה כדי להשקיע בעצמה. בדרך כלל, בתחילת ההתפתחות של מדינה יחס התלות הוא גבוה: יש הרבה ילדים, מעט יותר מבוגרים ועוד פחות מזה גמלאים. שיעור הילודה והתמותה גבוהים, יש הרבה עובדים אך עוד יותר ילדים [ראו כאן דוגמה לפירמידת הגילאים בארה״ב].

עם הזמן, שיפור בתשתיות ובשירותי הבריאות, ביחד עם עלייה ברמת האורבניזציה, מביאים לירידה בשיעור התמותה והילודה. מספר הילדים קטן, מספר הגמלאים עדיין קטן, וביניהם גדל מספר העובדים. למדינה אז נפתח חלון זמן שנקרא ״הדִּיבִידֶנְד הדמוגרפי״, חלון בו יחס התלות יורד והאחוז היחסי של האוכלוסייה העובדת גדל. האוכלוסייה מייצרת יותר משהיא צורכת, ואת ההפרש ניתן להשקיע בכלכלה ובחברה. אם המדינה מנצלת נכון את הדיבידנד, היא יכולה להשתמש בו בשביל להאיץ את הצמיחה שלה, להשקיע בתעשייה ושיפור הפרודוקטיביות, ולהגדיל מאוד את התמ״ג לנפש. הצמיחה הכלכלית חשובה משום שהדיבידנד לא ימשך לנצח – הוא יסתיים בתוך כ-30 שנה, ואחריו יגיע מס דמוגרפי.

מס דמוגרפי הוא התוצאה הבלתי נמנעת של הדיבידנד הדמוגרפי. הדיבידנד הרי היה אפשרי מלכתחילה משום הצניחה בשיעור הילודה – מספר הילדים קטן לעומת מספר העובדים. אחרי 30 שנות עבודה, האוכלוסייה העובדת יוצאת לגמלאות, ואותה מחליפים מספר קטן יותר של עובדים חדשים. יחס התלות שוב עולה, והפעם עם הרבה יותר גמלאים. אם מדינה מצליחה בחלון הזמן של הדיבידנד להגדיל את התמ״ג לנפש שלה, יהיו לה המשאבים לספק את צרכי הגמלאים ולשמור על רמת חיים גבוהה. אם לא, היא עלולה למצוא עצמה דועכת כלכלית תחת הנטל של האוכלוסייה המזדקנת שלה. זה בדיוק האיום שיש היום על סין.

הסיפור הדמוגרפי של סין

הדיבידנד הדמוגרפי של סין נוצר ע״י שתי ירידות חדות בשיעור הפריון: בשנות ה-70׳, השיעור ירד מכמעט 6 ילדים לאישה ל-2.5. בשנות ה-80׳, כשהוחלה מדיניות הילד האחד לראשונה, שיעור הפריון שוב ירד, מ-2.5 ל-1.3 היום. הירידה החדה במספר הלידות בשנות ה-70׳ וה-80׳ הביאה לירידה בשיעור התלות בשנות ה-90׳ ותחילת שנות ה-2000. הדיבידנד הדמוגרפי של סין התחיל. במקביל, סין צורפה לארגון הסחר העולמי בשנת 2000, כשאחוז האוכלוסייה העובדת בה עמד על כמעט 70%. רוב האוכלוסייה הייתה בגילאי 25-40, עם מעט ילדים ומעט גמלאים. כוח האדם הצעיר ברובו הציע למעסיקים מערביים המון ידיים עובדות במשכורות נמוכות. משום שהביקוש לחינוך או רווחה היה נמוך בשנים האלו, ממשלת סין יכלה לקחת את הרווחים מהפעילות העסקית הענפה ולהשקיע אותם חזרה בתשתיות ומפעלים.

הודות לדיבידנד הדמוגרפי וניהול כלכלי חכם, סין הצליחה להגדיל בצורה משמעותית את התמ״ג לנפש שלה: מ-317 דולר ב-1990, ל-10 אלף דולר ב-2019. במזרח המדינה הקפיצה היא אפילו מרשימה יותר: התוצר לנפש במחוזות כמו בייג׳ין או גואנדונג עוד כיום על בין 14 ל-23 אלף דולר. עדיין נמוך מהתוצר לנפש המקובל במערב, אך מראה את הקפיצה הכלכלית המרשימה שסין עברה במהלך הדיבידנד הדמוגרפי שלה.

הבעיה עבור סין שהדיבידנד הגיע לסופו, ובזמן שהיא עשתה קפיצה מרשימה כלכלית, היא עדיין לא הגיע לרמת התמ״ג לנפש של מדינה מפותחת. נוסף על כך, ההצלחה הכלכלית לא הגיע לכל המדינה: בזמן שהתמ״ג לנפש לדוגמה בבייג׳ין עומד על 23 אלף דולר, במחוז חוביי, שבירתו ווהאן, התמ״ג לנפש הוא רק 12 אלף דולר. ההזדקנות של האוכלוסייה מאיימת לעצור את המשך הצמיחה הכלכלית, ומאיימת להקפיא את הפערים הכלכליים המשמעותיים בין החוף המזרחי של המדינה ושאר המחוזות בה. יותר מזה – הצעירים שעוד יהיו במחוזות העניים כנראה יבקשו להגר למזרח, רק מגבירים את המצוקה הכלכלית של המחוזות העניים במדינה.

הקביעה שהדיבידנד הדמוגרפי של סין מגיע לקיצו אינה מבוססת על תחזיות בלבד, אלא היא כבר נמדדת בשטח. במאי 2021 פרסמה סין את מפקד האוכלוסין החדש שלה. המפקד חושף לנו את תחילת תהליך ההזדקנות של המדינה, ומראה שהמצב הדמוגרפי של סין כנראה חמור ממה שהוערך: האוכלוסייה בגיל העבודה התכווצה בעשור החולף בכמעט 7%, בעוד זו מעל גיל 65 גדלה בכמעט 5% [מקור]. מספר הלידות המשיך לצנוח, עם רק 12 מיליון לידות ב-2020. הצפי כעת הוא שאוכלוסיית סין תתחיל להתכווץ כבר ב-2022 – מוקדם בעשור מתחזית האו״ם למדינה [מקור]. נתוני מפקד האוכלוסין מראים שכיום אחוז הגמלאים מעל גיל 65 מכלל האוכלוסייה בסין הוא 13.5%. אם המגמה הדמוגרפית של סין תמשך, אחוז הגמלאים מעל גיל 65 יכפיל את עצמו עד 2050, ויגיע לכמעט שליש מהאוכלוסייה, או 365 מיליון גמלאים לעומת רק 172 מיליון היום.

בנוסף כפי שאמרתי ההזדקנות של סין לא תהיה זהה בכל המדינה: לפי מפקד האוכלוסין, המחוזות העניים יותר של צפון-מזרח ומרכז המדינה הם גם הזקנים יותר, וראו התכווצות של האוכלוסייה שלהם בין 2010 ל-2020. קרוב לוודאי שהצעירים במחוזות היגרו לערים בחוף המזרחי. ככל שהמחוזות האלו יזדקנו יותר, כן התפוקה שלהם תרד, ומספר ההזדמנויות הכלכליות בהם יקטן. הדבר רק ידחוף עוד צעירים להגר מהם, ויחמיר את המשבר הכלכלי. בייג׳ין תהיה חייבת למסות את המחוזות הצעירים יחסית של החוף המזרחי בשביל למנוע קריסה כלכלית בצפון ובמערב. המחוזות העניים היחידים שנראה ששמרו על הצעירים שלהם הם שינג׳יאנג וטיבט, אך זה נובע משיעור הפריון הגבוה בקרב המיעוטים האתניים במחוזות, לא משום הזדמנויות כלכליות ייחודיות.

חשוב להבהיר שגם עם הזדקנות האוכלוסייה, לסין לא יגמרו ידיים עובדות. גם ב-2050, לסין תהיה אוכלוסייה עובדת שתמנה כמעט 800 מיליון בני אדם. הבעיה היא לא במספרים המוחלטים, אלא ביחסים: יחס התלות של אוכלוסייה עובדת לגמלאים תעלה ל-50% ב-2050, כלומר על כל שני עובדים יהיה גמלאי אחד. עלייה במספר הגמלאים תגדיל את הביקוש לשירותי בריאות, סיעוד ורווחה, כמו גם תשלומי פנסיה. המדינה תצטרך לממן את כל השירותים האלה, על חשבונם של העובדים. לפי הערכת הבנק המרכזי של סין, ההוצאה הממשלתית על פנסיות תגדל מ-5% מהתמ״ג היום ל-15% ב-2050, וזה עוד לפני שלקחנו בחשבון הוצאות חברתיות אחרות [מקור]. ההוצאה הזו תהיה חייבת להיות ממומנת ע״י הגדלת מיסים.

יותר מזה – גם אם המדינה עצמה תחליט שלא להגדיל את ההוצאה על שירותי רווחה ופנסיה, העול הכלכלי על העובדים הסינים עדיין יגדל. לפי מחקר אחד כמחצית מעלויות המחייה של גמלאים בסין כיום מכוסות ע״י קרובים [מקור]. הודות למדיניות הילד האחד והנפילה בשיעורי הפריון, כשתי חמישיות מהאנשים בסין יהיו ילדים יחידים, שיצטרכו לבדם לפרנס את זוג ההורים שלהם [מקור]. כלומר גם אם המדינה תחליט שלא להגדיל את ההוצאות שלה ובהתאם גם את המיסים, עדיין יהיה על העובדים הסינים מס בפועל משום הצורך לממן את הוריהם.

ההכרזה על הגדלת מספר הילדים שמשפחה יכולה להביא מ-2 ל-3 לא תעשה הרבה כדי לשפר את המצב הכלכלי בטווח הקצר או הבינוני: אם מספר הילדים יגדל, יחס התלות יגדל יחד איתו. במקום לפרנס רק כמות הולכת וגדלה של גמלאים, העובדים הסינים יצטרכו גם לפרנס כמות הולכת וגדלה של ילדים. בייג׳ין עדיין תצטרך להגדיל את ההוצאה הממשלתית, מה שאומר הגדלת המיסוי על האוכלוסייה. גם לא בטוח שעדכון המדיניות בכלל ישפיע – עדכון המדיניות ב-2015 הביא לקפיצה חד-פעמית בלידות ב-2016, קפיצה שלא המשיכה. ספק אם עכשיו הגדלת המספר ל-3 ישנה משהו.

הגדלת המס על האוכלוסייה העובדת, אם בצורה של מיסים ישירים של המדינה, אם בצורך לחסוך ולממן הורים מזדקנים, תקטין את ההכנסה הפנויה של העובדים הסינים. כפי שציינתי, ההכנסה הזו ברוב סין היא גם ככה לא גדולה: 7,000 דולר במחוזות במערב ובצפון-מזרח המדינה. ירידה בהכנסה הפנויה תקטין את הצריכה הפרטית בסין, ותאט את הצמיחה הכלכלית במדינה. אם בייג׳ין תרצה להמשיל ולהבטיח צמיחה מתונה של המשק, אם לא למנוע מיתון ממש, היא תהיה חייבת לחזור ולהסתמך על המנוע הכלכלי שהניע את ההצלחה הכלכלית שלה בעבר: ייצוא.

אל העולם, שוב

סין נמצאת בבעיה. ההזדקנות המהירה של האוכלוסייה פוגשת את סין כשהיא עדיין עם תמ״ג לנפש דומה לזה של ארגנטינה או המלדיבים. ההכנסה הפנויה של האוכלוסייה העובדת תקטן משום הצורך לתמוך באוכלוסיית הגמלאים הגדולה שלה. הדבר ידכא את הצריכה הפרטית הגם ככה נמוכה שלה – ב-2019 הצריכה הפרטית בסין היוותה פחות מ-40% מהתמ״ג [מקור]. ללא צריכה פרטית חזקה שתניע את הכלכלה, הברירה היחידה שתהיה לסין הוא לחפש שווקים לייצא אליהם את התוצרת שלה.

הקביעה הזו מתבססת לא רק על ירידה בהכנסה הפנויה, אלא גם על הסיכויים הנמוכים שסין תצליח להגדיל באופן משמעותי את הפרודוקטיביות של כלל העובדים שלה במשק. תיאורטית, הגדלת הפרודוקטיביות תביא להגדלה בתמ״ג לנפש וכך גם אם נטל המס יגדל, לעובדים עדיין תהיה הכנסה פנויה מספקת בשביל לצרוך. הגדלת הפרודקטיביות מושגת ע״י שדרוג טכנולוגיות, שיפור תשתיות והורדת העול הרגולטורי.

לסין יש תוכנית לשדרוג הבסיס התעשייתי והכלכלי שלה: ״תוצרת סין 2025״. התוכנית נועדה לבצע שדרוג תעשייתי וכלכלי של סין, מתעשייה כבדה לתעשיית היי-טק ושירותים, מה שיעלה את הפרודוקטיביות של העובדים שלה [ראו כאן]. הבעיה שהתוכנית הזו, וכמוה כל תוכנית אחרת לשדרוג משמעותי של הכלכלה, רלוונטית בעיקר לחוף המזרחי של סין, למחוזות הגם ככה עשירים שלה. המחוזות הללו כבר נהנים מרמת פיתוח כלכלי גבוה, תשתיות מתקדמות וגישה לשווקי העולם דרך הים. בנוסף, כפי שמראה מפקד האוכלוסין האחרון, המחוזות האלו נהנים מהשיעור הכי גבוה של בוגרי מכללות טכניות ותארים אקדמים – כמעט שליש מהאוכלוסייה אצלם עם השכלה גבוהה, לעומת רק רבע מהאוכלוסייה בשאר המדינה. הון אנושי גבוה דרוש לתעשיית היי-טק מתקדמת, ואין סיבה לתעשיות היי-טק להתבסס במקום אחר חוץ ממזרח סין, אלא אם המדינה תחליט להתערב בהיכן הן ממוקמות.

בייג׳ין קרוב לוודאי מודעת לכל זה: שהשדרוג התעשייתי יהיה רלוונטי בעיקר לערי החוף. לכן בזמן שהיא מדברת על הגדלת הצריכה הפרטית, כפי שהיא לדוגמה הדגישה בשני הכינוסים שלה במרץ 2021 [ראו כאן], סביר שהיעד של שדרוג התעשייה הוא אחר – לא חיזוק הצריכה, אלא הגדלת היכולת של הכלכלה הסינית להתחרות בשוק הגלובאלי.

סין התחילה את דרכה בכלכלה העולמית כמרכז הייצור של העולם, ומרכז הייצור של מוצרי low tech כמו צעצועים או בגדים. העלייה ברמת החיים בסין, כמו גם הזדקנות האוכלוסייה, מייקרת את עלויות העבודה בה ותדחוף תעשיות שתלויות בעיקר בכוח אדם רב החוצה ממנה. הדרך של סין להמשיך ולשמור על המרכזיות שלה בכלכלה הגלובאלית, ולהבטיח את הצמיחה הכלכלית שלה, היא ע״י ייצור מתקדם יותר ומעבר לתעשייה של שירותים והיי-טק.

אין לבייג׳ין הרבה ברירות: הזדקנות האוכלוסייה תטיל מס משמעותי על האוכלוסייה העובדת. צריכה פרטית לא תהפוך למנוע הצמיחה החדש של המשק הסיני. סין תצטרך לייצא בשביל לצמוח, והיא צריכה ייצוא של תעשיות מתקדמות כדי לשמור על עצמה רלוונטית. שדרוג תעשייתי גם יבטיח שבייג׳ין תוכל להתחרות עם ארה״ב ומדינות נוספות בתחומים של אינטליגנציה מלאכותית, מל״טים, שבבים ועוד.

בייג׳ין גם מעוניינת לוודא שהשדרוג הטכנולוגי לא יוביל לתלות גדולה יותר במדינות זרות. דיברנו בעבר על הרעיון של סירקולציה כפולה, שהועלה לראשונה ע״י שי ג׳ינפינג במאי 2020 [מקור]. הסירקולציה הכפולה בנויה משני מעגלים: מעגל פנימי של ייצור עצמי ומעגל חיצוני של ייצוא בינלאומי [מקור]. המטרה של סירקולציה כפולה היא להגדיל את הייצוא הסיני, תוך הקטנת התלות במדינות זרות. עם סירקולציה כפולה בייג׳ין תקטין את התלות שלה בטכנולוגיה זרה, במיוחד מארה״ב. היא תבנה או תפתח את הטכנולוגיות הדרושות שלה, ואז תתמוך בחברות סיניות בתחרות שלהן עם חברות מערביות על נתח שוק. סין רוצה לבנות בסיס טכנולוגי עצמאי, להמשיך ולקדם את החברות שלה במעלה שרשרת הערך העולמית, הופכת אותן לעומדות בחזית הטכנולוגיה בתחומים כמו 5G, רכבים אוטונומיים, אינטליגנציה מלאכותית ועוד.

אולם, למי בדיוק סין מתכוונת לייצא? אירופה וצפון אמריקה גם הן מזדקנות. בגרמניה יחס התלות יגיע ל-64% ב-2050. בארה״ב הוא יגיע ל-45%. לאומנות כלכלית נמצאת בעלייה באירופה וצפון אמריקה, עם דגש על עצמאות טכנולוגית. התחרות האסטרטגית בין סין לארה״ב תחסום ייבוא של מוצרי טכנולוגיה סינים לארה״ב. אירופה וצפון אמריקה לא יוכלו להיות היעדים המרכזיים של הייצוא הטכנולוגי הסיני. אבל הן לא חייבות להיות.

ב-2050 רובה של האוכלוסייה הצעירה בעולם תרוכז בדרום העולמי: דרום מזרח אסיה, הודו, אפריקה ואמריקה הלטינית. עסקנו בעבר במשמעות הכלכלית של אפריקה לעתיד הכלכלה העולמית הודות לדמוגרפיה הצעירה שלה [מקור], ומה שאמרנו על אפריקה נכון לשאר הדרום העולמי: רוב פוטנציאל הצריכה העתידי של העולם יהיה בו. מאות מיליונים של עובדים צעירים והורים למשפחות יחיו בדרום העולמי ב-2050 ויחפשו כיצד לשפר את חייהם ע״י הגדלת ההכנסה שלהם ורמת החיים שלהם. עם האוכלוסייה בסין, אירופה וצפון אמריקה מזדקנת, הדרום העולמי יהיה השוק הגדול הבא של העולם.

סין פעילה כבר היום במדינות הדרום העולמי בשביל להבטיח את הגישה לשווקים העתידיים של העולם, מבקשת לתמוך בצמיחה הכלכלית שלהם ולהשיג דריסת רגל לחברות שלה. ההשקעות הסיניות במפעלים, כבישים, רכבות ונמלים באפריקה לדוגמה נועדה לשדרג את התשתית במדינות האלו ולתמוך בצמיחה הכלכלית שלהן [מקור]. המגבלה המרכזית על הצמיחה של אפריקה היא מחסור במימון לתשתיות, מה שמונע ממדינות לממש את הפוטנציאל האנושי שלהן – קשה לתעשייה לצמוח במדינה ללא כבישים טובים או חשמל בכל שעות היום. בייג׳ין ממנת את הפרויקטים האלו, גוזרת קופון עם ההשתתפות של חברות סיניות [מקור], ועוזרת לחברות ההיי-טק שלה להיכנס לשווקים החדשים של היבשת השחורה [מקור].

בייג׳ין היא כמובן לא היחידה לעבוד על גישה לדרום העולמי. יפן מהדקת את הקשרים הכלכלים, הטכנולוגים והאסטרטגים שלה עם הודו, שוק צרכני עצום שיוכל לאזן את התכווצות האוכלוסייה היפנית. היא גם מחזיקה קשרים כלכלים ודיפלומטים ענפים עם מדינות מזרח אפריקה. צרפת עובדת על חיזוק קשרי המסחר והביטחון שלה עם צפון ומערב אפריקה, משתמשת במרוקו כציר אסטרטגי בשביל לחבר שרשרות אספקה ממנה אל תוך היבשת השחורה [מקור]. ספרד לאחרונה הכריזה על תוכנית אסטרטגית להשקעה ביבשת השחורה [מקור], וממשל ביידן גם פרסם בטיוטה שלו לאסטרטגית ביטחון לאומי שהוא מעוניין לחזק את הקשרים האמריקנים עם אפריקה.

ככל שהעולם המפותח ימשיך ויזדקן, כן הערך של העולם המתפתח יגדל. סין אינה חריגה כי אם דוגמה אחת של הלוגיקה שמניעה את המעצמות המתועשות: הזדקנות האוכלוסייה משמעותה ירידה בצריכה. בשביל להמשיך ולשמור על צמיחה כלכלית, חייבים לחפש את הצריכה הזו במקום אחר. הדרום העולמי מחזיק בפוטנציאל הדמוגרפי המשמעותי ביותר.

סיכום

ההזדקנות המהירה של האוכלוסייה הסינית החלה, והיא תהיה אתגר כלכלי משמעותי למדינה. עם תמ״ג לנפש נמוך, עם פיתוח כלכלי לא שווה, בייג׳ין תצטרך לשדרג את התעשייה שלה בשביל לשמור על עצמה רלוונטית בכלכלה הגלובאלית. היא אבל לא תוכל להסתמך על צריכה פרטית כמנוע צמיחה. במקום, היא תכוון את התעשייה המקומית שלה לייצוא, הפעם לא של מוצרי צריכה זולים למערב, אלא של מוצרי היי-טק לעולם המתפתח. בייג׳ין כבר היום שוקדת על גישה לדרום מזרח אסיה, אמריקה הלטינית ואפריקה. והיא לא תהיה היחידה. ככל שהעולם המפותח יזדקן, כן יעלה הערך של העולם המתפתח.

***הניתוח פורסם לראשונה לחברי פל״ג, מועדון המנויים של ״המשחק הגדול״. עדיין לא חברים? מוזמנים להצטרף בקישור כאן. ***

הצטרפו לפל״ג!

בואו להבין את עתיד הזירה הבינלאומית - ועכשיו תקופת היכרות בחינם!

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב telegram
Telegram
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp

ניתוחים אחרונים

הצטרפו לפל״ג!

בואו להבין את עתיד הזירה הבינלאומית - ועכשיו תקופת היכרות בחינם!

הצטרפות
התחברות לחשבון פל״ג