תקציר
- מאגרי הנפט והגז הטבעי של הים הכספי יכולים לבדם לספק את צרכי האנרגיה של האיחוד האירופי ב-20 השנים הבאות. על-אף הקרבה היחסית שלהם לאירופה, ישנה בעיה גיאופוליטית שמונעת את החיבור של הים לאיחוד האירופי.
- חיבור של מזרח הים הכספי לאיחוד בנתיב עוקף רוסיה חייב לעבור או דרך הים עצמו או דרך איראן. מתיחת צינור דרך הים תעלה כ-2 מיליארד דולר, שמקור המימון שלהם לא ברור, והקמת הצינור כנראה תחסם ע״י איראן ורוסיה.
- הנתיב השני, של מעבר דרך איראן, יהיה כנראה זול ומהיר יותר אך יצור מספר בעיות לישראל, ארה״ב ואירופה: א׳ הדבר ידרוש הסרה חלקית של סנקציות מעל איראן בשביל סחר באנרגיה; ב׳ מקור חדש למטבע זר לכלכלה האיראנית; ג׳ נרמול היחסים הכלכלים עם טהרן; ד׳ תלות אסטרטגית גדלה של האיחוד האירופי באיראן.
*** ניתוח זה פורסם לראשונה לחברי המועדון שלנו. רוצים להצטרף? מוזמנים ללחוץ כאן ***
להורדת הפרק – קישור.
זמן קריאה משוער: 18 דק׳.
מבוא
הנה שאלה פשוטה: למה האיחוד האירופי לא יכול להגדיל בקלות את ייבוא הגז הטבעי והנפט שלו ממדינות מרכז אסיה?
לכאורה זו לא אמורה להיות בעיה גיאוגרפית: רוב המאגרים יושבים בים הכספי, שמכיל מספיק גז טבעי ונפט לספק את צרכי האיחוד ל-20 השנים הבאות. מספר צינורות תת-ימיים בים, חיבור לאזרבייג׳ן, טורקיה ומשם לשוק האירופי. למה אירופה עדיין לא בנתה גשר אנרגטי שיחבר אותה עם מרכז אסיה ויספק את כל הצרכים האנרגטיים שלה?
אולי מפני שעד עכשיו הגז הטבעי והנפט מרוסיה היה זול יותר. בניגוד לים הכספי, בניגוד לים התיכון, בניגוד לצפון אפריקה – הצינורות של רוסיה עוברים בעיקר על יבשה, והם כבר קיימים. בריה״מ ורוסיה בנו ושילמו עליהם. ב-40 השנים האחרונות אירופה העדיפה אנרגיה רוסית כי היא הייתה זולה יותר ובטוחה יותר, בטח מול אזורים לא יציבים כמו צפון אפריקה, מערב אפריקה או הקווקז.
אבל המצב הזה השתנה. המערב ורוסיה כעת יריבים, והקרמלין לא מהסס להשתמש בנשק האנרגיה נגד האיחוד האירופי. הוא גם לא מהסס לשבש את זרימת האנרגיה ממרכז אסיה שעוברת בשטחו. אז למה שהאיחוד האירופי, אולי בשיתוף פעולה עם ארה״ב, לא פשוט יזיזו הצידה את רוסיה ויתחברו לשדות הגז הטבעי והנפט האדירים של מרכז אסיה?
כי הגיאופוליטיקה עומדת בדרך. לאיחוד האירופי אין דרך קלה או פשוטה להשיג את האנרגיה של מרכז אסיה. כפי שנראה בניתוח היום יש רק נתיב אחד בטוח שחופשי מהשפעה רוסית, והנתיב הזה עובר דרך היריבה הכי גדולה של ישראל – איראן.
בניתוח היום נכיר את הגיאופוליטיקה האנרגטית של הים הכספי. נבין למה לא פשוט או משתלם למתוח צנרת בין מרכז אסיה לקווקז ומשם לאירופה. ואיך איראן, היריבה האזורית הגדולה שלנו, עלולה להיות המרוויחה הגדולה מהצורך האירופי באנרגיה.
*** ניתוח זה פורסם לראשונה לחברי המועדון שלנו. רוצים להצטרף? מוזמנים ללחוץ כאן ***
הים הכספי – גיאוגרפיה ואנרגיה
הים הכספי הוא הימה הגדולה בעולם, עם שטח כ-371 אלף ק״מ רבוע. הים סגור יבשתית מכל צדדיו, ומהווה אגן ניקוז המנותק מהאוקיינוסים של העולם. הנהר החשוב ביותר שמתנקז אליו הוא הוולגה, שחוצה את רוב המישור הרוסי הגדול לפני שהוא נשפך אל הים הכספי בצפון מערב הים. 5 מדינות גובלות בים הכספי, ממזרח למערב בכיוון השעון – קזחסטן, טורקמניסטן, איראן, אזרבייג׳ן ורוסיה.
האקלים בים אינו אחיד. במזרח, בצד של מרכז אסיה, האקלים הוא יבש ומדברי. בדרום מערב ובמערב, באזור של הרי הקווקז, האקלים נוח יותר וגשום. הטמפ׳ גם הן אינן אחידות בכל עונות השנה. בחורף צפון הים קופא, וגושי קרח נודדים לדרום החם יותר. לעיתים גושי קרח מגיעים עד באקו, עיר הבירה של אזרבייג׳ן.
במשך רוב ההיסטוריה לים הייתה חשיבות שולית לציוויליזציות הגדולות של אירו-אסיה. הוא רחוק מהמרכזים הדמוגרפים הגדולים של אירופה, סין או הודו. הגישה לים אינה נוחה – מדרום וממערב הוא גובל ברמה האיראנית ובהרי הקווקז. במזרח נמצאות המדבריות הגדולות של מרכז אסיה. משום שהוא לכוד יבשתית, הוא היה במשך רוב ההיסטוריה האנושית מנותק מגופי המים החשובים למסחר: הים התיכון, האוקיינוס ההודי והאוקיינוס האטלנטי.
החשיבות של הים החלה לעלות עם תחילת ההפקה של נפט בקנה מידה תעשייתי באזרבייג׳ן באמצע המאה ה-19. אזרבייג׳ן הפכה למקור נפט חשוב לאימפריה הרוסית ולאחר מכן לבריה״מ. אולם עם הגילוי של נפט וגז טבעי במערב סיביר בשנות ה-50׳, הים הכספי איבד מחשיבותו למשק האנרגיה של בריה״מ. הים קיבל חשיבות מחודשת רק בשנות ה-90׳, עם התמוטטות המדינה הסובייטית. הרפובליקות החדשות של הקווקז ומרכז אסיה – אזרבייג׳ן, קזחסטן, טורקמניסטן – החלו לפתח את מאגרי האנרגיה שלהן. אזרבייג׳ן וקזחסטן הזמינו חברות אנרגיה חיצוניות, מערביות, לעזור להן בפיתוח. חברת BP הבריטית הייתה הראשונה לחתום על חוזה עם אזרבייג׳ן לפיתוח שדות האנרגיה שלה בשנות ה-90׳. היום פעילות באזור מעל תריסר חברות זרות, כולל Total הצרפתית, Exxon ו-Chevron האמריקניות, ו-ENI האיטלקית.
הפעילות העסקית של חברות אירופיות ואמריקניות הביאה גם לעניין ממשלתי באזור. ב-1999 הקונגרס האמריקני הציג את חוק ״אסטרטגית דרך המשי״. מטרת החוק הייתה לתמוך בפיתוח הכלכלי והאנושי של מרכז אסיה והקווקז, לעזור באינטגרציה של אותם אזורים לעולם הצפון-אטלנטי (אירופה וצפון אמריקה) ו-״לתמוך באינטרסים ובהשקעות של עסקים אמריקנים באזור״ (ציטוט מדויק).
אחרי פיגועי ה-11 בספטמבר והפלישה לאפגניסטן האזור קיבל חשיבות נוספת, הפעם ביטחונית. הכוחות האמריקנים באפגניסטן היו תלויים בקווי אספקה שחצו את מרכז אסיה, הים הכספי או גם וגם. וושינגטון החלה להיות מוטרדת מהנוכחות של גורמים איסלמיים קיצוניים במרחב הפוסט-סובייטי, כמו גם מחדירה של איראן השיעית הקיצונית למרחב. שנות ה-2000 ראו נוכחות צבאית אמריקנית גדלה במרכז אסיה, וניסיונות של וושינגטון להדק את שיתוף הפעולה הביטחוני עם מדינות האזור.
בתחילה, מיד לאחר אירועי ה-11 בספטמבר, הרוסים אפשרו את הפעילות האמריקנית באזור. אולם ככל שזו התרחבה, וככל שהיחסים בין וושינגטון ומוסקבה הדרדרו, הפעילות האמריקנית במרכז אסיה הפכה לצנינים בעיני הרוסים. מרכז אסיה והקווקז הן בעיני מוסקבה אזורי השפעה רוסים בלעדיים. הם חשובים לביטחון הלאומי של רוסיה: מרכז אסיה מהווה אזור חיץ בין רוסיה לסין, ובין רוסיה לחגורה האיסלמית שנמתחת מפקיסטן עד מרוקו. הרי הקווקז מגנים על חוף הים השחור הרוסי, ומהווים אזור חיץ נוסף מול החגורה האיסלמית של מערב אסיה וצפון אפריקה. בשני האזורים ישנם גם מיעוטים רוסים משמעותיים, במיוחד בקזחסטן.
החל מ-2005 מוסקבה לחצה את מדינות מרכז אסיה להוציא את האמריקנים משטחן ולסרב לשיתופי פעולה נוספים. לאמריקנים באותה עת היו רק שני בסיסים באזור: אחד באוזבקיסטן, השני בקירגיסטן. הבסיס באוזבקיסטן נסגר עוד באוגוסט 2005. הבסיס בקירגיסטן נסגר ב-2014. עם הנסיגה מאפגניסטן כיום לארה״ב אין עוד נוכחות צבאית משמעותית באזור. גם לא לאיחוד האירופי. רוסיה נותרה, לעת עתה לפחות, השחקן החיצוני הכי משפיע באזור. וזה מסבך את האסטרטגיה של המערב.
*** ניתוח זה פורסם לראשונה לחברי המועדון שלנו. רוצים להצטרף? מוזמנים ללחוץ כאן ***
המירוץ האנרגטי על הים
היום החשיבות של הים הכספי שוב עולה בהקשר האנרגטי. לפי הערכה של סוכנות האנרגיה האמריקני מ-2013 הים מכיל כ-48 מיליארד חביות נפט וכ-8 טריליון מטר מעוקב של גז טבעי. לשם השוואה ייבוא הגז הטבעי של האיחוד מרוסיה הגיע בשיא שלו לכ-200 מיליארד מטר מעוקב. כלומר די בים הכספי להחליף לחלוטין את רוסיה כספק אנרגיה ל-40 השנים הבאות. אגב המאגרים בים הם רק חלק מהעתודות של מדינות מרכז אסיה. לטורקמניסטן וקזחסטן יש עוד שדות יבשתיים גדולים. ביחד שתי המדינות מחזיקות במעל 13 טריליון מטר מעוקב של גז טבעי.
בניגוד לאפריקה, שם האיחוד האירופי כמעט ולא היה פעיל, בים הכספי לאיחוד מספר פרויקטים שכבר פעילים בחוף המערבי של הים. פרויקט הדגל של האיחוד באזור הוא ״מסדרון הגז הדרומי״ במסגרתו שדות הגז והנפט של אזרבייג׳ן מחוברים דרך צינורות לגיאורגיה ומשם לטורקיה ולאירופה. לאזרבייג׳ן לבדה כ-1.5 טריליון מטר מעוקב של גז טבעי ועוד כ-7 מיליארד חביות נפט.
בעולם אידיאלי מסדרון הגז הדרומי היה נמתח מעבר לאזרבייג׳ן וכולל את שדות הגז של טורקמניסטן, קזחסטן ואולי אוזבקיסטן. בתרחיש כזה האיחוד היה מבטיח לעצמו אספקה יציבה ורציפה של גז טבעי ונפט, ומצמצם את התלות במוסקבה ללא פגיעה כלכלית בו. לצערנו עולמנו לא עולם אידיאלי.
כשהאיחוד האירופי, כשארה״ב, באים היום לנסות ולמצוא פתרון למצוקת האנרגיה של אירופה דרך הים הכספי הם נתקלים במספר מכשולים שביחד מהווים את הבעיה הגיאופוליטית של הים הכספי. עבורנו, עבור ישראל, הבעיה הזו חשובה משום שאחד הפתרונות הכי מהירים וסבירים לו הוא שימוש באיראן כנתיב לחבר בין הדלקים של מרכז אסיה לאירופה.
בשביל להתחיל ולפרק את הבעיה, נבחין קודם כל שניתן לחלק את הים הכספי ל-4 צלעות – צלע מזרחית, צלע דרומית, צלע מערבית וצלע צפונית. הצלע הצפונית היא זו של רוסיה. הצלע המערבית היא זו של אזרבייג׳ן. הצלע הדרומית היא זו של איראן. והצלע המזרחית היא זו של קזחסטן וטורקמניסטן. הצלע המערבית והצלע המזרחית חייבות לעבור דרך מתווכים בשביל להגיע לשווקי האנרגיה של אירופה. הצלע המערבית, אזרבייג׳ן, עושה זאת דרך גיאורגיה וטורקיה. הצלע המזרחית עושה זאת כיום רק דרך רוסיה, שמזרימה נפט וגז טבעי ממרכז אסיה או ישירות לאירופה דרך היבשה, או לנמלים שלה בים השחור.
האיחוד האירופי רוצה נתיב אחר לאנרגיה של הצלע המזרחית. מה אפשר לעשות? לצערנו אין פתרון פשוט כפי שהידיעה הבאה יכולה ללמד אותנו. לפי דיווח ברויטרס מה-12.08 קזחסטן בוחנת את האפשרות של מכירת נפט דרך אזרבייג׳ן במקום רוסיה. הקזחים ישלחו מכליות לאזרים, שיפרקו את הנפט ויכניסו אותו למערכת הצינורות שלהם ומשם לאירופה. תהליך מורכב, איטי ויקר יותר מהתהליך היום בו נפט קזחי מוזרם דרך הצינור היבשתי של רוסיה.
למה קזחסטן רוצה לשנות את נתיב הייצוא שלה? שני טעמים מרכזיים. ראשית משום שהסנקציות המערביות על רוסיה מקשות על קזחסטן להשתמש בה כשער לאירופה. בעקבות הסנקציות עסקים קזחים צריכים לבחון את כל הקשרים שלהם עם עסקים רוסים כדי לא לחטוף סנקציות מערביות. זה מסרבל את המסחר של קזחסטן, שתלויה בייצוא אנרגיה ומשאבים.
שנית, משום שקזחסטן מוטרדת מהפעילות הרוסית באוקראינה. לקזחסטן יש מיעוט רוסי גדול בצפון המדינה. קזחסטן במשך שנים נקטה בגישה דיפלומטית של לשחק בין המחנות – יש לה קשרים טובים עם רוסיה אך גם עם ארה״ב, האיחוד האירופי וסין. הקזחים מוטרדים שרוסיה עלולה ללחוץ אותם לנתק את הקשרים עם סין או המערב, או אפילו לקחת מהם שטחים בצפון. משום כך קזחסטן מעוניינת לצמצם את התלות הכלכלית ברוסיה, במיוחד התלות בייצוא של אנרגיה דרכה. אם כך, למה לנסות ולעשות זאת בצורה מורכבת כל-כך? קודם מכליות ואז צינורות? למה לא לתכנן להקים קו תת ימי שיחבר את קזחסטן ישירות למערכת הצינורות של אזרבייג׳ן ומשם לטורקיה?
החלום והאכזבה של הצינור הטרנס-כספי
אחד הפרויקטים הבולטים בהקשר של ייצוא האנרגיה ממרכז אסיה לאירופה הוא ״הצינור הטרנס-כספי״ (Trans-Caspian Pipeline, TCP) שמתוכנן לקשר את טורקמניסטן ואזרבייג׳ן. על-אף שתוכניות לצינור קיימות כבר מעל 20 שנה, הוא עדיין לא התממש. שני מכשולים מרכזים עומדים בדרך: עלות ההקמה והתפעול שלו, והיכולת של איראן ורוסיה להתנגד לו משפטית. אותם שיקולים עומדים גם מול צינור מקזחסטן ואזרבייג׳ן, מה שהופך את המקרה של הצינור הטרנס-כספי לדוגמה עד כמה קשה יהיה למערב לחבר את מרכז אסיה אליו.
נתחיל עם המכשול המשפטי: האם הים הכספי הוא ים, או אגם? לכאורה שאלה פשוטה – קוראים לו הים הכספי. מצד שני, הוא לא ים עם מוצא לאוקיינוס, אלא ים סגור יבשתית – מה שהופך אותו לימה או אגם גדול מאוד. למה זה משנה?
מבחינת החוק הבינלאומי יש שתי אמנות שונות לים או אגם. אם הים הכספי הוא ים, הרי שכל מדינה מקבלת זכויות כלכליות בלעדיות במים הנמצאים במרחק של עד 200 מייל מקו החוף שלה. משום שהרוחב הממוצע של הים הכספי הוא רק 200 מייל, השטח הימי יחולק בין המדינות באמצעות קו האמצע, הנמצא במרחק שווה מקו החוף של שתי המדינות. בתחילת שנות ה-2000 רוסיה על בסיס ההגדרה של הים הכספי כים הסדירה את קו הגבול הימי שלה עם אזרבייג׳ן וקזחסטן. ההסדרה הזו אפשרה לשתי המדינות לפתח ביתר קלות את שדות הנפט והגז הגדולים שלהם.
אם לעומת זאת הים הכספי הוא אגם, הרי שכל המדינות צריכות לחלק בצורה שווה את השטח ביניהן. המרוויחה העיקרית במקרה כזה תהיה איראן, שמחזיקה בקו חוף קצר יחסית של הים. אם הוא יוגדר כאגם, איראן תקבל כ-20% משטחו. היא גם תקבל שליטה על שדה הגז הטבעי הגדול ארז-אלוב-שרג (Araz-Alov-Sharg) עם עתודות גז טבעי של כ-400 מיליארד מטר מעוקב, ועוד כ-2 מיליארד חביות נפט. כיום השדה נמצא במחלוקת בין אזרבייג׳ן ואיראן, והן אף כמעט יצאו למלחמה ימית עליו ב-2001. עקב המתיחות בין המדינות השדה כיום אינו מפותח.
בנוסף, ישנה מחלוקת בין אזרבייג׳ן וטורקמניסטן היכן עובר בדיוק קו האמצע ביניהן. גם כאן המחלוקת סובבת סביב שדה נפט גדול. שני שדות למען האמת. שדה הנפט אזרי צ׳רינג (Azeri-Chirag), ושדה הנפט קאפאז, Kapaz (הטורקמנים קוראים לו סרדר, Serdar). משדה הנפט אזרי כבר מפיקים נפט, בעוד שדה הנפט סרדר נמצא בהקפאה מאז 2008 כששני הצדדים הסכימו להמתין עם ההפקה שלו עד שיסדירו את המחלוקת ביניהם.
ביחד המחלוקות המשפטיות האלו לא רק צמצמו את עתודות הנפט והגז שניתן היה להפיק מהים הכספי, אלא גם עצרו כל אפשרות למתוח צינורות דרכו. אם אין הסכמה בין המדינות היכן עובר קו הגבול, אין בסיס חוקי להסדיר העברה של צינורות ביניהן. בעיה דומה קיימת במזרח הים התיכון עם הדרישות הטורקיות למרחב ימי גדול יותר. כל עוד אין פתרון לסכסוכים המשפטיים בין המדינות השונות, הים הכספי נותר לא מפותח.
*** ניתוח זה פורסם לראשונה לחברי המועדון שלנו. רוצים להצטרף? מוזמנים ללחוץ כאן ***
תמורות בבעיה המשפטית
התפתחות חיובית ראשונה בתחום המשפטי באה ב-2018 עם החתימה על אמנת הים הכספי בין 5 המדינות. האמנה פתרה את השאלה האם הים הכספי הוא ים או אגם באמצעות קביעה שהוא לא זה ולא זה, אלא בעל מעמד חוקי ייחודי. במעמד הזה לכל אחת מהמדינות יש זכות לשטח לאומי משלה על קרקעית הים, והמים של הים הכספי יחולקו לשלוש קטגוריות, כל אחת עם רגולציה משלה: מים טריטוריאליים, אזורי דיג בלעדיים, ונתיבי שיט שפתוחים לכל. המדינות יוכלו לפתח את המשאבים הטבעיים בשטח הלאומי שלהן, ויוכלו לבנות צנרת תת-ימית ללא אישור המדינות האחרות בים, למעט אלו שבשטחן עתיד לעבור הצינור.
רק בעיה אחת: האמנה לא הגדירה איך יקבעו הגבולות של השטחים הלאומיים על קרקעית הים. כלומר האמנה לא פתרה את סכסוכי הגבול בין המדינות. היא פשוט נתנה בסיס משפטי עליו המדינות יכולות לדון אם ירצו לקבוע את קו הגבול. איראן, שלא מרוצה מהיעדר מנגנון מוסכם, מסרבת מאז 2018 לאשרר את האמנה.
האמנה גם יצרה בעיה אחרת. בזמן שכל שתי מדינות יכולות להחליט על תוואי צינור ביניהן, כל מדינה אחרת בים הכספי יכולה להטיל ווטו על הקמת הצינור אם הוא עלול לגרום לנזק אקולוגי. מכאן שקזחסטן ואזרבייג׳ן לא צריכות את האישור של רוסיה או איראן להקים צינור ביניהן, אך רוסיה ואיראן יכולות להטיל ווטו אם מחקר מטעמן מוצא שיש סיכון לנזק אקולוגי בהקמת הצינור. אותו הדבר גם נכון לצינור הטרנס-כספי בין טורקמניסטן ואזרבייג׳ן.
חשוב לציין שהאמנה כן עודדה חלק ממדינות האזור לפתור את סכסוכי הגבול ביניהן. לדוגמה טורקמניסטן ואזרבייג׳ן הסדירו את המחלוקת הימית שלהן. שתי המדינות הגיעו להסכמות בתחילת 2021 על פיתוח משותף של שדה הנפט סרדר, מה שהסיר מכשול משפטי אחד לצינור הטרנס-כספי. אולם עדיין נשאר המכשול המשפטי בדמות ווטו רוסי או איראני, ועדיין נשאר המכשול הכלכלי של עלות ההקמה והתפעול של הצינור.
המכשול הכלכלי והמכשול הגיאופוליטי
מחקר של מכון אוקספורד ללימודי אנרגיה מ-2018 מצא שמחיר הגז הטבעי מטורקמניסטן דרך הצינור הטרנס-כספי יהיה כ-10 דולר למיליון יחידות תרמיות בריטיות. בשנה בה המחקר פורסם המחיר לגז טבעי באיחוד נע סביב ה-6 עד 9 דולר למיליון יחידות תרמיות. מחיר דומה או נמוך יותר אפיין גם שנים קודמות. על כן הדו״ח הסיק שלא משתלם כלכלית לתפעל את הצינור, ללא קשר לעלות הקמתו המוערכת ב-2 מיליארד דולר.
היום כשהמחיר למיליון יחידות תרמיות הגיע ל-50 דולר הצינור הטרנס-כספי נראה לא רק כדאי כלכלית אלא חיוני למשק האנרגיה האירופי. אולם עדיין יש בעיה כלכלית: מי ישלם על הקמת הצינור? באוגוסט 2018 נשיא אזרבייג׳ן הצהיר שאזרבייג׳ן מוכנה להיות מדינת מעבר לגז טבעי טורקמני, בתנאי שטורקמניסטן תממן את הצינור בעצמה. לאור המשבר הכלכלי המתמשך בטורקמניסטן היא לא תוכל לבדה לממן את הצינור. האיחוד האירופי יכול לספק את המימון, אולם הדבר ישים את האיחוד בהתנגשות עם היעדים הירוקים שלו להפחתת הצריכה של גז טבעי. אם האיחוד מתכוון בתוך עשור לצמצם את צריכת הגז הטבעי שלו ב-30%, למה להשקיע בצינור שזמן החיים שלו יהיה כ-50 שנה?
ויש עוד סוגיה. שתי המדינות החזקות צבאית בים הכספי, איראן ורוסיה, שתיהן לא מעוניינות בצינור טרנס כספי כזה או אחר, אם בין אזרבייג׳ן וטורקמניסטן או בין אזרבייג׳ן וקזחסטן. עבור רוסיה צינור כזה יקטין את השפעתה גם במרכז אסיה וגם באירופה. עבור איראן צינור כזה יתחרה עם גז טבעי איראני, שטהרן מקווה לייצא יום אחד לאיחוד, וידחוק הצידה את האפשרות שאיראן תשמש כגשר גז טבעי בין מרכז אסיה וטורקיה.
וזו הנקודה החשובה לנו כישראלים. איראן נמצאת גיאוגרפית במיקום אידיאלי להפוך למוקד אנרגטי חדש במערב אסיה. היא מחברת יבשתית בין דרום אסיה ומרכז אסיה, ובין מרכז ודרום אסיה לאירופה דרך טורקיה או הקווקז ורוסיה. האיראנים כבר היום שוקדים להפוך את עצמם לנתיב אנרגיה חדש עבור מדינות מרכז אסיה. במקום שאלו ייצאו את הגז הטבעי והנפט שלהן דרך רוסיה, הן יוכלו להשתמש בצנרת האיראנית בשביל להגיע לאזרבייג׳ן וטורקיה ומשם לאירופה. דוגמה אחת למאמץ הוא ההסכם שנחתם בין טורקמניסטן, אזרבייג׳ן ואיראן ב-2021 לחילופי גז טבעי בין שלוש המדינות. בהסכם איראן תייבא גז טבעי מטורקמניסטן, ותייצא כמות דומה לאזרבייג׳ן. לאיראן גם העתודות השניות בגודלן בעולם של גז טבעי, מה שרק מגדיל את הפוטנציאל שלה להיות מוקד אנרגיה חשוב גם עבור אירופה וגם עבור הודו.
אם המערב ינסה לבדו לקדם תשתיות בים הכספי הוא יחסם ע״י רוסיה ואיראן, שישתמשו בהשפעה הרבה שלהן ליירט את הפרויקטים. משום שרוסיה אינה שחקן שהמערב עוד יכול לעבוד עמו, האופציה היחידה היא לעבוד ישירות או בעקיפין עם טהרן. המערב יכול לנסות לקדם פרויקטים בים הכספי בעזרת טורקיה ואזרבייג׳ן, אלא שגם הן קרוב לוודאי יצטרכו לשתף פעולה עם איראן.
משבר האנרגיה באירופה לוחץ אותה לחפש מקורות חלופיים לרוסיה. באפריקה לאירופה גירעון אסטרטגי גדול, אולי גדול מדי, בשביל שיהיה אפשר להשלים אותו במהירות. במזרח הים התיכון נפח הגז הטבעי אינו מספיק. במפרץ הפרסי הגז מגיע רק בצורה של גז טבעי נוזלי, שרגיש לתנודתיות בשוק העולמי. הים הכספי יכול לתת פתרון, אם בצורה של צינור טרנס-כספי, או בצורה של איראן כגשר בין אירופה והצלע המזרחית של הים. האפשרות האחרונה צריכה לעורר חשש בישראל והיא תסבך מאוד את האסטרטגיה האמריקנית במזרח התיכון.
סיכום
הים הכספי שוב הופך למוקד עניין עולמי. עשיר בנפט וגז טבעי, הוא יכול לספק את צרכי האנרגיה של האיחוד האירופי. הבעיה עבור אירופה שכיום הנתיב הזול והנוח ביותר עובר דרך רוסיה. פתרונות אחרים אפשריים – הצינור הטרנס-כספי, שינוע באמצעות מכליות לאזרבייג׳ן, או איראן כנתיב מעבר. לכל אפשרות עלות שלו והשלכות שונות על הגיאופוליטיקה של אירו-אסיה. טוב שישראל תקדיש תשומת לב למה שקורה בים – ההשלכות עלולות להגיע גם אלינו.
*** ניתוח זה פורסם לראשונה לחברי המועדון שלנו. רוצים להצטרף? מוזמנים ללחוץ כאן ***
מצאתם ערך בניתוח? מוזמנים לשתף עם חברים!
