להורדת הפרק – קישור.
להורדת עותק pdf – קישור.
תקציר
- צמיחה כלכלית היא הבסיס לעוצמה צבאית עתידית, ולכן היא חשובה היום ולא מחר. מדינות רבות הופכות את הסדר: עוצמה צבאית עכשיו, צמיחה אחר כך. זו טעות אסטרטגית. הן מבטיחות לעצמן שקיעה בטווח הארוך, כי כלכלה חלשה לא מחזיקה צבא לאורך זמן, וגם לא מצליחה להחליף ציוד שנשחק במלחמה ארוכה.
- שלושה משתנים קובעים כמה מלחמה אפשר לממן: גודל המשק, רמת הפיתוח ואמינות האשראי. רוסיה של 1914 הייתה ענק עם רגליים של גמד: צבא של 1.3 מיליון חיילים, ומשק שסיפק במלחמה רק 30% מצרכיו. בריטניה שרדה את נפוליאון הודות למהפכה התעשייתית, וארה״ב הכריעה שתי מלחמות עולם בזכות כלכלה שאירופה התעלמה ממנה.
- מדינות מבינות שהן מפגרות רק כשהאויב כבר חמוש, ואז מעדיפות צבא על צמיחה ופוגעות בעתידן הרחוק. ישראל מקיימת מלחמה בת שלוש שנים הודות לשנים של צמיחה. אתגריה הכלכליים, מיוקר המחייה ועד חינוך לא איכותי דיו, איטיים, שקטים ועמומים. כשחומרתם מתבררת כבר מאוחר מדי, ולכן הטיפול בהם הוא היום, לא מחר.
מבוא
צמיחה כלכלית חשובה היום בשביל עוצמה צבאית וביטחון מחר. מדינות רבות עושות את הטעות של להפוך את הסדר: עוצמה צבאית היום, צמיחה כלכלית מחר. זו טעות. בטווח הארוך זו דרך בטוחה לשקיעה.
עבורנו, עבורנו הישראלים, צמיחה כלכלית היא לא סוגיה של היום. היא סוגיה של מחר. היום הבית בוער. היום צריך ביטחון. מחר, אולי, יהיה זמן, קשב וכסף לצמיחה כלכלית. לטפל באתגרים כלכלים. לא היום.
הבחירות בישראל הן לא על הכלכלה. הן אולי, במקרה הטוב, על יוקר המחייה. הבחירות בארץ, לפחות בעשור וחצי האחרון, הן על ביב״י: ביטחון וביבי. ראיתי לא מזמן שהפודקאסט ״אחד ביום״ הוציא פרק ״על זה הבחירות: הכלכלה״. התפלאתי. כלכלה? ואז ראיתי שבעצם הפרק מנסה לסקור את העמדות הכלכליות של המפלגות השונות. הבחירות הן לא הכלכלה. הן עדיין על שני ה-ב׳.
אני לא רוצה להגיד לכם למי להצביע או אפילו להגיד שאתם צריכים להצביע בגלל הכלכלה. ממש לא.
אני רוצה לשנות תפיסה: צמיחה כלכלית חשובה היום. גם כשהבית בוער, צריך לדאוג ליסודות. צריך לדאוג שיהיה מים לכבות את השריפה.
בכלל הדימוי של כלכלה כמשהו לא בוער, מנותק מן הביטחון, הוא לא נכון. הוא משול למפקד שחושב שהוא לא צריך להתעסק בלוגיסטיקה אלא רק בלחימה. דמיינו שהרמטכ״ל היה מכריז שכל מה שמעניין אותו זה לחימה בפועל ושאוכל לחיילים זה בכלל לא עיסוקו. אגב, היה אחד כזה: נפוליאון בונפרטה. נפוליאון לא התעניין בהאכלת החיילים. ״אל תדבר איתי על אספקה!״ היה מכריז (״Qu’on ne me parle pas des vivres!״)[1]. את התוצאות של הגישה הזו ראו בפלישה הכושלת לרוסיה ב-1812.
כלכלה היא הבסיס של עוצמה צבאית. וצמיחה כלכלית היא מדד חשוב כדי להעריך את העוצמה העתידית של מדינה. בניתוח גיאופוליטי, כשרוצים לחזות אילו מדינות יעלו ואילו ישקעו, הצמיחה הכלכלית היחסית ביניהן היא משתנה חשוב בחיזוי. התעלמות ממנה עלולה להביא לשגיאות קשות גם בניתוח המציאות, גם בגיבוש אסטרטגיה מול מציאות משתנה.
הפרק היום מוקדש לקשר בין כלכלה וצבא, בין צמיחה כלכלית והעלייה או הירידה של מדינה כמעצמה. באילו דרכים כלכלה מאפשרת למדינה לנצח במלחמה? ובאילו דרכים מדינות מחבלות בצמיחה שלהן בשביל ביטחון וכך דווקא מבטיחות שיהיה להן פחות ביטחון בעתיד הרחוק?
רובים כמותרות
אנחנו נגדיר ״עוצמה צבאית״ כיכולת של מדינה להקים ולקיים צבא במלחמה. להקים צבא הוא עסק יקר. לקיים צבא יקר גם הוא: לדאוג לו למזון, מדים, תחמושת, נשק, חלפים. ככל שמלחמה מתארכת כן המחיר הכלכלי של המלחמה גדל.
מכאן שהמשתנה הכלכלי הראשון שמשפיע על עוצמה צבאית הוא גודל הכלכלה ביחס לצבא. בתחילת המאה ה-20 לרוסיה היה את הצבא היבשתי הגדול באירופה. מפלצת: 1.3 מיליון חיילים ב-1914, ערב מלחמת העולם הראשונה. עוד 5 מיליון חיילי מילואים[2]. ההוצאה הצבאית שלה הייתה אדירה. רוסיה נראתה לשאר המעצמות האירופיות כענק המתנשא על כולן.
אלא שלענק הייתה בעיה קטנה: היו לו רגליים של גמד.
במלחמת העולם הראשונה הענק הרוסי התקשה לספק את הצבא האדיר שלו. עד כדי כך שחיילים המתינו עד שחבריהם יהרגו, כדי לקבל רובים. לפי הערכה אחת במהלך המלחמה המשק הרוסי סיפק רק 30% מצרכי הצבא[3]. הרוסים פיגרו אחרי הגרמנים בייצור רובים, תחמושת ותותחי ארטילריה. צבא גדול, כלכלה קטנה, המתכון לאסון לאומי.
והמצב הרוסי החמיר משום רמת הפיתוח הנמוכה של המשק, המשתנה השני שלנו. רמת פיתוח כלכלי, שניתן למדוד אותה כתמ״ג לנפש[4], מעידה על רמת הפרודוקטיביות של המשק, עד כמה הוא יעיל בייצור ערך. ככל שרמת הפיתוח של משק עולה, כן מדינה יכולה להפנות יותר משאבים למלחמה מבלי לפגוע בשגרת החיים של אזרחיה או בצמיחה של המשק. יש יותר ״עודף״ שממנו אפשר לקחת למלחמה. לעומת זאת במשק מפותח פחות, אין עודף. דולר – או רובל – שהולך להאכיל את הצבא הוא רובל שלא הולך להאכיל מישהו במוסקבה או סנט פטרסבורג. המשק נפגע ושועבד למאמץ המלחמתי[5].
רמת פיתוח כלכלי גם מגדילה את האפקטיביות של הצבא[6]. זה מעט לא אינטואיטיבי: מדינות עם תמ״ג לנפש גבוה יותר, אפקטיביות יותר בשדה הקרב. אפקטיביות נמדדת כמספר ההרוגים בצד שלי ביחס למספר ההרוגים בצד השני. הסיבה המשוערת לכך היא שרמת פיתוח גבוהה יותר מבטיחה ציוד טוב יותר וכוח אדם מיומן יותר. בסופו של יום אלו אותם אמצעי ייצור במשק האזרחי שמייצרים עבור המשק הצבאי. אם הם יעילים בייצור של מכוניות, סביר שהם יהיו יעילים גם בייצור טנקים.
בכלל, ניתוח היסטורי מראה שבהינתן שתי כלכלות דומות בגודלן אך שונות ברמת הפיתוח שלהן, המפותחת כנראה תנצח במלחמה. במאמר מ-2018 מייקל בקלי (Beckley) מראה שבהינתן שתי כלכלות שונות בפיתוחן – גם כשהפחות מפותחת גדולה יותר, כמו סין של שושלת צ׳ינג מול האימפריה הבריטית – ברוב המקרים הצד המפותח יותר ינצח[7]. למה? כמו שאמרנו: יש לו יותר משאבים להפנות למלחמה והוא יכול לעשות זאת לאורך זמן – האזרחים לא גוועים ברעב. והוא נהנה מציוד טוב יותר וכוח אדם מיומן יותר.
המשתנה השלישי הוא, בהיעדר מונח טוב יותר, ״דירוג האשראי״ של מדינה, או מידת האמינות שהיא תעמוד בחובותיה. מלחמות הן עסק יקר להחריד ומדינות יכולות לממן את ההוצאה באחת משלוש דרכים: מיסים, הדפסת כסף או גיוס חוב[8]. מיסים פוגעים בצמיחה של המשק וגורמים תסכול בקרב האזרחים. הדפסת כסף גוררת אינפלציה. גיוס חוב יכול לאפשר למדינה בזמן קצר להשיג הון רב לצרכי המלחמה עם השפעה מינימלית על המשק, בתנאי שהמדינה נתפסת כאמינה בעיני המלווים לה.
אמינות גבוהה משמעותה ריבית נמוכה והלוואות ארוכות. ריבית נמוכה משמעותה גיוס הון רב עם נטל קטן יחסית על המשק. הלוואות ארוכות טווח מאפשרות למדינה לגייס את המיליארדים שהיא צריכה עכשיו ואז להחזיר את החוב לאט, על פני שנים או עשורים. במקרה כזה היא יכולה להעלות בהדרגה את המיסים על האזרחים כדי לממן את החוב.
האמינות של מדינה תלויה בקיום של מנגנון מוסדי אמין לגיוס וניהול חוב, בהיסטוריית ההלוואות שלה ובחוב שכבר יש לה. במהלך המאה ה-17 וה-18 צרפת וספרד נתפסו כלווים לא אמינים, מה שהכריח אותן לשלם ריבית גבוהה על הלוואות קצרות טווח[9]. לעומתן בריטניה והולנד נהנו מריבית נמוכה הודות למנגנון מוסדי שהעניק להן אמינות והיסטוריה של עמידה בתשלום חובות. משום כך בריטניה יכלה לממן את המלחמות היקרות נגד צרפת במאה ה-18, בעוד פריז כרעה תחת העול הפיננסי של הלוואות יקרות.
מלחמה, אם לסכם, היא עסק יקר. צריך כלכלה גדולה מספיק שתחזיק את הצבא. תמ״ג לנפש משפיע עד כמה גדול יהיה עול המלחמה על האזרח ועד כמה אפקטיבי יהיה הצבא. ודירוג אשראי יקבע אם למדינה בעת הצורך יהיו הלוואות זולות או שתצטרך לשלם ביוקר על אשראי.
היכן נכנסת לתמונה צמיחה כלכלית?
צמיחה או מיתה
ב-1808 הבריטים עמדו מול מי שנראה כאויב בלתי מונצח: נפוליאון בונפרטה. הגאון הצבאי מקורסיקה, נפוליאון הפך את צרפת לאימפריה ששלטה כמעט בכל אירופה, מפורטוגל ועד גבולות רוסיה. בריטניה עמדה כמעט יחידה מול ״אל המלחמה״ הצרפתי, מוגנת ע״י התעלה האנגלית.
נפוליאון לא יכול היה להביס את בריטניה בשדה הקרב. אז ב-1806-1807 הוא הטיל חרם כלכלי על בריטניה כדי לנסות ולהכניע אותה דרך הארנק.
החרם היה אפקטיבי, כל עוד הוא עמד. ב-1808 סחורות בריטיות נערמו במחסנים, עובדי נמל היו מובטלים וסוחרים ויצרנים הפכו מתוסכלים. היה חשש אמיתי שבריטניה תקלע למשבר כלכלי. ואולי כדאי, בכל זאת, לנסות ולהגיע להסדר עם הצרפתי, גם אם הדבר יערב פגיעה בכבוד הלאומי – וכנראה איבוד של חלק מהמושבות הבריטיות מעבר לים[10].
מה שבכל זאת הציל את בריטניה היו שני דברים. הראשון שהחרם לא היה למשך מספיק זמן ולא נאכף בצורה מספיקה כדי שהנזק יביא את בריטניה לנקודת שבירה. סחורה בריטית הוברחה לאירופה בדרכים עקיפות, גם אם בהיקפים קטנים יותר. המהפכה הספרדית נגד הכיבוש הצרפתי ב-1808 הביאה הקלה נוספת, כמו גם ההחלטה של רוסיה שלא לכבד עוד את החרם לקראת סוף 1810.
הדבר השני שהציל את בריטניה היה המהפכה התעשייתית. החרם של נפוליאון חפף להאצה במהפכה התעשייתית, שהביאה גידול בעושר ובפרודוקטיביות של המשק הבריטי. המשק הבריטי היה יכול לממן את המשך המלחמה ואף את התרחבותה משום שהוא הפך עשיר יותר ויעיל יותר, כלומר רמת הפיתוח הכלכלי שלו גדלה[11]. אגב, זה מתקשר לנו לפרק הקודם על טכנולוגיה רב-תכליתית: מגזרים רבים בבריטניה החלו לאמץ את מנוע הקיטור, מה שהביא לשכלול תהליכי ייצור ומה שהגדיל את הביקוש לטכנולוגיה. הצמיחה הכלכלית שהושגה לבריטניה דרך הטכנולוגיה הרב-תכליתית תרמה ליכולת שלה לצלוח את השנים הקשות ביותר במלחמה נגד נפוליאון.
הסיפור של בריטניה מדגים את החשיבות של צמיחה כלכלית במהלך מלחמה כדי לממן את המשך המאמץ המלחמתי. בלי הצמיחה הזו, לאורך זמן המלחמה תעיק על המשק ועל תקציב המדינה. ההכנסות ממיסים ירדו או לא יספיקו, החוב הלאומי יתפח וקריסה כלכלית – או כניעה – יהיו שתי האפשרויות הסבירות לממשלה.
אולם צמיחה כלכלית לא חשובה רק במלחמה. למען האמת, אם הגעתם למלחמה כנראה שכבר הפסדתם את הקרב על צמיחה.
בתחילת המאה ה-20 כשכולם היו עסוקים ברוסיה וההתעצמות הצבאית שלה, מעטים בלבד נתנו את דעתם מה המשמעות הגיאופוליטית של עלייתו של ענק אחר: ארה״ב. הודות לצמיחה כלכלית מהירה במחצית השנייה של המאה ה-19, ארה״ב עקפה את בריטניה בגודל הכלכלה כבר בסוף שנות ה-60׳ של המאה ה-19, ובמפנה המאה הייתה הכלכלה הגדולה בעולם. על אף זאת, במטות הצבא ובחדרי הקבינט של אירופה ארה״ב הייתה גורם משני אם בכלל בתכנון הצבאי והמדיני. אמריקה הייתה רחוקה מדי ועם צבא קטן מדי כדי שתהיה בעלת חשיבות[12].
איזו טעות.
בשתי מלחמות העולם ארה״ב התגלתה כגורם מכריע כדי להטות את הכף נגד גרמניה, הענק הכלכלי והדמוגרפי של אירופה. האמריקנים עשו זאת במידה רבה דרך תמיכה כלכלית בבעלות הברית באירופה, אם באמצעות אספקה של מזון, ציוד, נשק או כסף. אמריקה הפכה לשחקן המאזן של אירופה הודות ליתרון הכלכלי האדיר שלה, יתרון כלכלי שהמעצמות האירופיות התעלמו ממנו עד שהיה מאוחר מדי.
מכאן אפשר ללמוד שני דברים: א׳ צמיחה כלכלית יחסית משנה את מאזן הכוח בין מדינות. יחסית משום שזה לא משנה אם מדינה אחת צומחת ב-2% או 5%, אם מדינה אחרת צומחת ב-10%.
ב׳ מדינות בדרך כלל מבינות מאוחר מדי שהן מפגרות בצמיחה ואז כבר צריכות להפנות משאבים להתעצמות צבאית במקום להגדלת הצמיחה.
הדברים נתמכים במחקר ההיסטורי. פול קנדי, בספרו ״עלייתן ונפילתן של המעצמות הגדולות״, הראה שבטווח הארוך העוצמה הצבאית של מדינה עוקבת אחר הצמיחה הכלכלית שלה[13]. מדינה צומחת כלכלית יכולה להפנות עוד ועוד משאבים להתעצמות צבאית מבלי לפגוע בצמיחת המשק. יש ״עודף״ ממנו אפשר לקחת ועדיין להשאיר מספיק להשקעות.
הדבר המעניין השני שהראה קנדי הוא שבדרך כלל יש חוסר התאמה בין מדיניות ובין המצב הכלכלי היחסי של מדינה[14]. במילים אחרות, מדינה תבין שהיא מפגרת מאחור כלכלית כשזה כבר יהיה מאוחר מדי. היא תבין זאת כשהאויב יחזיק כבר בצבא שיכול לאיים עליה. רק אז היא סוף-סוף תפנים את המשמעויות של הצמיחה הכלכלית ארוכת השנים שלו. אבל אז הדחף יהיה לא להתחרות בצמיחה אלא בצבא: לבנות צבא גדול יותר ממנו. להתגונן מפני האיום. כך משאבים מופנים מיצירת עושר לבניית צבא, במקום לשנות את יחסי הכוחות הכלכליים דרך צמיחה גבוהה יותר. וזה פוגע עוד בצמיחה. כשמלחמה בסוף תגיע, החולשה הכלכלית תכריע.
הוא שאמרתי: צמיחה כלכלית חשובה היום. כי מחר יהיה מאוחר מדי.
יש מלחמות ויש מלחמות
האם בכל מלחמה הכלכלה היא גורם חשוב? כן. אבל במלחמות קצרות הבדלים בגודל הכלכלה יהיו פחות חשובים מאשר במלחמות ארוכות. במלחמות מהירות בהן לוחמת תמרון היא העיקרית, אין מספיק זמן להמיר משאבים לעוצמה צבאית נוספת. למדינה יש את הצבא שעמו התחילה.
ככל שהמלחמה מתארכת, הצבא הראשוני נשחק ויש צורך להחליפו, רק אז הבדלים בכלכלה הופכים קריטיים. ציוד חדש חייב להיות מיוצר. אספקה חדשה חייבת להגיע ולהחליף מלאים שהתרוקנו. חלפים, דלק, מזון הופכים לסוגיות של תכנון ארוך טווח. העול הצבאי על הכלכלה גדל. תקציב המדינה נכנס תחת לחץ. והיכולת של המשק לקיים את המלחמה הופכת לגורם חשוב שיכריע את גורל המערכה.
מדינת ישראל במשך רוב שנותיה נמנעה ממלחמות ארוכות בדיוק כדי למנוע מן האויב להמיר את הפוטנציאל הכלכלי והאנושי שלו לעוצמה צבאית. באופן יחסי לגודלה מדינת ישראל החזיקה צבא גדול, מה שנתן לה יתרון כמותי יחסי. מלחמה קצרה הבטיחה שהאויב – בעיקר מצרים – לא היה יכול להפוך את היתרון הכמותי שלו לעוצמה צבאית בזמן.
המלחמה הנוכחית שונה. היא שונה מכמה סיבות: ראשית, אין צבא אויב שאפשר לנצח בשדה הקרב, מה שאומר שאין דרך להביס את האויב במהירות. שנית, לישראל במלחמה הזו יש יתרון כלכלי אדיר על אויביה, ובתמ״ג לנפש גם על איראן. המשמעות היא שישראל יכולה לנהל מערכה ארוכה ללא החשש שהאויב ימיר את הפוטנציאל החומרי שלו לעוצמה צבאית. את הפוטנציאל שהיה, הוא כבר כנראה המיר.
היכולת של ישראל היום לנהל מערכה אווירית ארוכה באיראן, להשתלט על רוב רצועת עזה, לפגוע קשות בחיזבאללה, נובעת מהצמיחה הכלכלית ארוכת השנים שקדמה למלחמה. היכולת של ישראל לקיים מלחמה זה שלוש שנים היא הודות לביצועים המדהימים של המשק. אסור לקחת אותם כמובנים מאליהם הוא להניח שהם ימשיכו.
לישראל יש אתגרים כלכליים משמעותיים, בטווח הקצר, הבינוני והארוך. ה-OECD מונה בדו״ח שלו מ-2025 מספר אתגרים, ביניהם יוקר המחייה, הגרעון התקציבי, מחסור בתשתיות, וחינוך לא איכותי דיו למגזר הערבי והמגזר החרדי. אלו לא אתגרים שיפתרו את עצמם. אבל בניגוד לפצצת הגרעין האיראנית או הנשק ארוך הטווח של חיזבאללה, האיום מהם הוא לא ברור ומיידי. הוא איטי. הוא שקט. הוא עמום. וכשמבינים עד כמה הוא חמור אז בדרך כלל כבר מאוחר מדי או יקר מאוד לתקן.
רוצים עוד מהמשחק הגדול?
במועדון המשחק הגדול תקבלו:
- סקירות שבועיות, לחברים בלבד
- ניתוח עומק בכל שבוע
- חברות בקבוצה סגורה של אנשים שכמוכם רוצים להבין טוב יותר את העולם
הכול בפחות מקפה בשבוע.
להצטרפות למועדוןסיום
צמיחה כלכלית משנה את מאזן הכוח בין מדינות. מדינה עם כלכלה גדולה יותר, עם רמת פיתוח כלכלי גדולה יותר, יכולה להפנות יותר משאבים להתעצמות צבאית ולקיים מלחמה ארוכה. היא תהיה אפקטיבית יותר בשדה הקרב. היא תוכל לגשת לאשראי זול ובתנאים נוחים, באופן שיקל את עול המלחמה על המשק. כשאנו באים לבצע ניתוח גיאופוליטי, צמיחה כלכלית יחסית היא משתנה חשוב.
כישראלים, הייתי רוצה שנעשה שינוי בחשיבה: צמיחה כלכלית חשובה היום. היום זו הצהרת כוונות. זו הצהרה של סדר עדיפויות. זו הבנה שאם לא נטפל היום באתגרים הכלכליים שלנו, מחר עלול להיות מאוחר מדי.
הקריאה כאן אינה לזנוח את הביטחון או העוצמה הצבאית של ישראל. להיפך. היא ההבנה שביטחון וכלכלה הם חלק ממעגל אחד. יותר כלכלה מביאה יותר עוצמה צבאית שמאפשרת להגן ולפתח את הכלכלה וחוזר חלילה. זה לא או ביטחון היום או כלכלה היום. זה גם וגם. זה אומר שהשקל הראשון בתקציב המדינה צריך ללכת לאתגר כלכלי, והשקל השני לאתגר ביטחוני. זה אומר שבסדר היום של הממשלה חייב תמיד להיות סעיף העוסק באתגר ביטחוני, וסעיף נוסף שעוסק באתגר כלכלי.
העשור הקרוב כנראה יהיה אחד העשורים הסוערים בעת המודרנית. ההזדקנות של סין, חילופי הדורות בהנהגה האמריקנית, החזרה של מלחמה לאירופה, העלייה של אפריקה, של הודו, כולם יחד מערערים את המערכת הבינלאומית. ישראל תעמוד בפני אתגרים שקשה לנו היום לדמיין. והדרך הכי טובה להכין את ישראל לאתגר של המחר היא להתמודד עם אתגרי הכלכלה היום.
[1] Carl von Clausewitz, ‘On War’, in The Book of War, trans. O.J. Matthijs Jolles (Modern Library, 2000), 595.
[2] Paul M. Kennedy, ‘The First World War and the International Power System’, International Security 9, no. 1 (1984): 16, https://doi.org/10.2307/2538634.
[3] John J. Mearsheimer, The Tragedy of Great Power Politics, 1. ed, The Norton Series in World Politics (Norton, 2001), 72.
[4] Michael Beckley, ‘Economic Development and Military Effectiveness’, Journal of Strategic Studies 33, no. 1 (2010): 43–79, https://doi.org/10.1080/01402391003603581.
[5] Mearsheimer, The Tragedy of Great Power Politics, 63–65; Michael Beckley, ‘The Power of Nations: Measuring What Matters’, International Security 43, no. 2 (2018): 7–44, https://doi.org/10.1162/isec_a_00328.
[6] Beckley, ‘Economic Development and Military Effectiveness’.
[7] Beckley, ‘The Power of Nations’.
[8] Patrick E. Shea, ‘Financing Victory: Sovereign Credit, Democracy, and War’, Journal of Conflict Resolution 58, no. 5 (2014): 771–95, https://doi.org/10.1177/0022002713478567.
[9] Karen A. Rasler and William R. Thompson, ‘Global Wars, Public Debts, and the Long Cycle’, World Politics 35, no. 4 (1983): 489–516, https://doi.org/10.2307/2010387.
[10] Paul M. Kennedy, The Rise and Fall of the Great Powers: Economic Change and Military Conflict from 1500 to 2000 (Fontana Press, 1989), 129.
[11] Kennedy, The Rise and Fall of the Great Powers, 130–31.
[12] Kennedy, ‘The First World War and the International Power System’, 23–24.
[13] Kennedy, The Rise and Fall of the Great Powers, xxii.
[14] Kennedy, The Rise and Fall of the Great Powers, xxiii.
