תקציר
- איחוד האמירויות נוקטת באסטרטגיה של קישוריות גבוהה, עם דגש להפוך לשחקן עצמאי באזור שיכול לתמרן בין כל המחנות היריבים שלו. קישוריות גבוהה היא אסטרטגיה שבדרך כלל נוקטות מדינות קטנות בין מדינות גדולות. המדינות הקטנות מחפשות להפוך את עצמן לחשובות למדינות גדולות אחרות, מגדילות את החשיבות שלהן וכך את כוחן מול המדינות הגדולות.
- בחודשיים האחרונים ראינו את איחוד האמירויות: חותמת על סדרת הסכמים כלכלים עם טורקיה; ביקור בכיר באיראן; מארחת את ראש ממשלת ישראל ונשיא צרפת; חותמת על עסקאות נשק עם צרפת ודרום קוריאה, בעודה מקפיאה את עסקת הנשק ל-50 מטוסי F-35 עם ארה״ב.
- האמירויות אינה שחקן זניח או תלוי בערב הסעודית. הודות לכוחה הכלכלי והצבאי, היא הופכת במהירות לשחקן פוליטי חשוב במפרץ הפרסי.
- האמירויות מדגימה עבור ישראל כיצד מדינה קטנה צריכה לנהוג בעידן של אנרכיה גלובאלית – שומרת על קשרים רבים ככל הניתן, תוך הימנעות מהתחייבות למחנה ספציפי. בזמן שישראל אינה יכולה לחקות את האמירויות במדויק, עליה ללמוד ממנה.
*** ניתוח זה פורסם לראשונה לחברי המועדון שלנו. רוצים להצטרף? מוזמנים ללחוץ כאן ***
להורדת הפרק – קישור.
לפני חודש בערך, בניתוח 96, דיברנו על הניסוי הכלכלי של ארדואן [ראו כאן]. ראינו שארדואן, דרך הורדות הריבית, מקווה לשנות את הכלכלה של טורקיה ולהפוך אותה ליציבה יותר ומשגשגת יותר. לקראת סוף הפרק גם הזכרתי אירוע חשוב מאוד, שהיום סוף-סוף נתייחס למלוא המשמעות שלו: הביקור של יורש העצר האמירתי מוחמד בן זאיד בטורקיה, ב-24 בנובמבר [מקור].
מדובר בביקור היסטורי משני טעמים:
טורקיה ואיחוד האמירויות הן יריבות אזוריות מאז פרוץ האביב הערבי ב-2011 [מקור]. טורקיה ביחד עם קטאר תמכה באחים המוסלמים במצרים ומדינות אחרות. היא ראתה בחיוב את התקוממות ההמונים הערבים, מאמינה שהדבר יכול להיות שעת כושר עבורה להתרחב באזור. לעומתה, איחוד האמירויות ראתה בהתקוממות העממית בכלל ובאחים המוסלמים בפרט, איום על הנסיכויות של המפרץ. האמירויות ראו באביב הערבי איום קיומי על המשטרים הישנים של המזרח התיכון.
מאז 2011 האמירויות וטורקיה מצאו עצמן לא פעם בצדדים שונים של הסכסוכים באזור. במצרים טורקיה תמכה בממשלת האחים המוסלמים, בעוד איחוד האמירויות תמכה בהפיכה הצבאית של 2013 ובעלייתו של א-סיסי [מקור].
בלוב איחוד האמירויות תומכת בחפתר [מקור], בעוד טורקיה תומכת בממשלת ההסכמה הלאומית.
במזרח הים התיכון, איחוד האמירויות חיזקה את הקשרים הצבאיים, הכלכלים והמדיניים שלה עם היריבות האזוריות לטורקיה: יוון, קפריסין וכמובן ישראל. בקיץ 2020 האמירויות נרמלו יחסים עם ישראל, ובנובמבר 2020 חתמו על הסכם הגנה הדדית עם יוון [מקור].
נראה שכמעט בכל מקום בו טורקיה נמצאת, שם גם נמצאת האמירויות, לרוב תומכת בצד היריב לטורקיה.
לכן המשמעות ההיסטורית של ביקור בן זאיד – הנה יורש העצר של היריבה האזורית של טורקיה, מגיע לטורקיה בשביל לחתום על הסכמי השקעה ושיתוף פעולה כלכלי. שימו לב גם שלא מדובר בביקור עם פרופיל דיפלומטי נמוך – מוחמד בן זאיד הוא הנציג הבכיר ביותר של איחוד האמירויות שאי פעם ביקר בטורקיה.
במסגרת הביקור טורקיה ואיחוד האמירויות חתמו על מספר שיתופי פעולה והשקעות, בין השאר: הקמת קרן בשווי 10 מיליארד דולר לשם השקעה בטורקיה, בעיקר בתחומי האנרגיה והבריאות; השקעות בחברות טכנולוגיה טורקיות; ושיתופי פעולה בתחום הלוגיסטיקה [מקור].
וזו לא ההתפתחות הכלכלית החשובה האחרונה בין המדינות. בעקבות הביקור ב-19 בינואר הבנקים המרכזיים של איחוד האמירויות וטורקיה חתמו על סוואפ-ליין (Swap Line) בשווי 5 מיליארד דולר [מקור]. סוואפ-ליין הוא הסכם בין בנקים מרכזיים לסחור במטבעות אחד של השני [מקור]. המטרה היא לתמוך בנזילות הבנקים ולעודד סחר במטבעות מקומיים. הסוואפ ליין בין טורקיה ואיחוד האמירויות הוא במטבעות המקומיים של שתי המדינות – הלירה הטורקית והדירהם. והוא מגיע בזמן שעתודות המט״ח של טורקיה צונחות, עקב הפיחות של הלירה [מקור].
וזה לא הביקור הדיפלומטי החשוב היחיד שהאמירויות עשו בחודשיים האחרונים של 2021.
בתחילת דצמבר היועץ לביטחון לאומי של האמירויות ביקר באיראן בשביל לשפר את היחסים בין המדינות ולבחון שיתוף פעולה בסוגיות משותפות [מקור]. האמירויות הן שותף סחר חשוב של איראן, והשתדלו להימנע מלהיכנס ליריבות האזורית בין איראן לסעודיה, ובין איראן לארה״ב וישראל. ביוני 2019 אבו-דאבי סירבה להאשים את איראן בפיצוצים נגד מיכליות במצר הורמוז [מקור] והיא הייתה יעד הייצוא השלישי של איראן באותה שנה, עם סחר כולל של כמעט 15 מיליארד דולר [מקור].
מאז הביקור של היועץ לביטחון לאומי באיראן החות׳ים, ארגון טרור תימני הנתמך ע״י איראן, ביצע מספר תקיפות נגד האמירויות, כולל שיגור טיל שיורט במהלך הביקור של הנשיא הרצוג במדינה [מקור]. המתקפות הן חלק מהמלחמה הארוכה בתימן, שם איחוד האמירויות מעורבת בעיקר דרך מליציות שהיא עזרה להקים וכיום תומכת בהן [מקור]. האם זה אומר שהיחסים הטובים בין טהרן ואבו-דאבי הסתיימו? לא בהכרח. עוד נראה למה.
בנוסף לביקור היועץ באיראן, בדצמבר ביקרו ראש הממשלה נפתלי בנט ונשיא צרפת עמנואל מקרון. במסגרת הביקור של מקרון נחתה עסקת הנשק הגדולה בתולדות מטוס הרפאל הצרפתי – איחוד האמירויות תרכוש 80 מטוסי רפאל ב-17 מיליארד אירו, עם צפי אספקה ל-2027 [מקור]. איחוד האמירויות היא כבר הלקוח החמישי בגודלו של תעשיית הביטחון הצרפתית, עם שווי כולל של עסקאות של 4.7 מיליארד אירו בין 2011-2020. לצרפת גם בסיס קבוע באמירויות והן כנראה שיתפו פעולה בתמיכה בחפתר בלוב [מקור]
לבסוף, רק לפני שבוע איחוד האמירויות חתמה עם דרום קוריאה על עסקת נשק בשווי 3.5 מיליארד דולר לאספקת מערכות יירוט טילים [מקור]. חתימת עסקת הנשק עם דרום קוריאה באה לאחר תקיפה של החות׳ים באבו-דאבי והרג אזרח זר [מקור].
וכל הביקורים האלה ועסקאות הנשק האלו, עסקאות נשק לא-אמריקני, מתרחשות בזמן שהיחסים בין ארה״ב והאמירויות הופכים מתוחים יותר.
שתי דוגמאות:
שר החוץ האמירתי ביקר בסוריה בתחילת נובמבר, בשביל לדון בדרכים לשפר את ההשקעות בין המדינות. בעקבות הביקור של שר החוץ האמירתי בסוריה דובר משרד המדינה האמריקני הבהיר שארה״ב מתנגדת לכל ניסיון לנרמל את אסד ולהשיבו לחיק העמים [מקור]. בנוסף, חברי קונגרס מהסנאט ובית הנבחרים פנו לנשיא ביידן במכתב לעצור כל ניסיון לנרמל את היחסים בין אסד והקהילה הבינלאומית [מקור]. יש רמזים מאוד ברורים מוושינגטון שאם האמירתים ימשיכו ביחסים עם סוריה, הם עלולים לסיים עם סנקציות [מקור].
שנית, באמצע דצמבר איחוד האמירויות הודיעה שהיא משהה את עסקת הנשק עם ארה״ב הכוללת את מטוסי ה-F-35. מדובר בעסקה בשווי 23 מיליארד דולר על ארה״ב, הכוללת בין השאר 50 מטוסי F-35. הנימוק הרשמי הוא ״שינויים בדינמיקה האזורית, בצרכים האסטרטגים של האמירויות ודרישות והגבלות בנוגע לשימושי קצה של המטוס״ [מקור]. ההערכה היא שהעסקה הושהתה בעיקר משום דרישות אמריקניות בנוגע לתפעול המטוס וטיפול במידע בו. האמריקנים חוששים מדליפת מידע מהמטוס לידי סין, עקב נוכחות של חוואווי ברשת ה-5G של האמירויות [מקור].
ההודעה של האמירויות הגיעה לאחר שבנובמבר איחוד האמירויות הפסיקה את העבודה של הסינים על מתקן שהאמריקנים טענו שהוא מתוכנן להיות מתקן צבאי סודי של סין באמירויות [מקור]. האמירתים טענו וטוענים שלא מדובר במתקן צבאי, אך הם החליטו בכל זאת להיענות לדרישות האמריקנים. העובדה שהם נענו בנובמבר לדרישה האמריקנית, ואז השהו את עסקת הנשק בדצמבר, רומזת שאולי אבו-דאבי ציפתה שבתמורה להשהיית העבודה על המתקן, ארה״ב תתגמש בדרישות שלה. זה לא קרה. בתגובה האמירויות החליטו להקפיא את העסקה.
מה קורה כאן? למה האמירויות קונות נשק מדרום קוריאה וצרפת ומקפיאות עסקת נשק אסטרטגית עם ארה״ב? למה הן מארחות את ראש ממשלת ישראל ונשיאה, בעודם מבקרים בטורקיה ואיראן? בניתוח היום נראה שהאמירתים נוקטים באסטרטגיה שמתאימה לעידן האנרכיה שלנו. עם כוחה היחסי של ארה״ב דועך, ועם עלייתן של מעצמות חדשות, האמירתים מחפשים לשחק עם כולם, ולא לסמוך על אף אחד. מה זה אומר בפועל? הכול בניתוח היום.
אסטרטגיה של קישוריות גבוהה
אפשר לתאר את האסטרטגיה של איחוד האמירויות כאסטרטגיה של קישוריות גבוהה, עם דגש להפוך לשחקן עצמאי באזור שיכול לתמרן בין כל המחנות היריבים שלו.
קישוריות גבוהה היא אסטרטגיה שבדרך כלל נוקטות מדינות קטנות בין מדינות גדולות. המדינות הקטנות מחפשות להפוך את עצמן לחשובות למדינות גדולות אחרות, מגדילות את החשיבות שלהן וכך את כוחן מול המדינות הגדולות. דוגמה אחת היא סינגפור, בין אינדונזיה ומלזיה. סינגפור הפכה את עצמה למרכז פיננסי, לוגיסטי וטכנולוגי חשוב בדרום מזרח אסיה [מקור]. משום החשיבות האסטרטגית שלה במצר מלקה, המחבר בין מזרח אסיה והאוקיינוס ההודי, סינגפור קריטית למעצמות האירופיות, למעצמות של צפון-מזרח אסיה (יפן, דרום קוריאה וסין) ולארה״ב. הודות לחשיבות שלה, היא עצמאית מול שני הענקים האסיאתים המקיפים אותה – מלזיה בצפון ואינדונזיה בדרום.
טאיוואן היא דוגמה אחרת למדינת קטנה שמחזיקה עמדה חשובה בשרשרות האספקה העולמיות הודות לייצור השבבים בה. היא גם מחזיקה במיקום אסטרטגי חיוני עבור ארה״ב וסין בין הפיליפינים ויפן, ומחזיקה בכוח צבאית מאומן. מאז משבר הקורונה היא רואה התחזקות במעמד הדיפלומטי שלה, משהו שחזינו כאן בפל״ג עוד כשהמשבר פרץ באפריל 2020 [ראו כאן] ועסקנו בו בהרחבה בניתוח מס׳ 92 [ראו כאן].
האמירויות נתונות בין שני ענקים אזורים – ערב הסעודית ואיראן. איחוד האמירויות קטנה כלכלית מערב הסעודית וקטנה מבחינת האוכלוסייה שלה גם מערב הסעודית וגם מאיראן. יש לה עושר טבעי רב, אך לא עושר טבעי חריג למדינות המפרץ הפרסי. מה שהופך אותה למעצמה אזורית הוא הכוח הצבאי שלה, שנותן לה להתערב בנקודות עניין כמו תימן, בחריין וקרן אפריקה, והכוח הפוליטי שלה, היכולת שלה לקחת את המשאבים והצבא שלה ולתרגם אותם להשפעה על מדינות האזור כמו פקיסטן, סומלילנד [מקור] וסודן.
בניגוד לנסיכויות נפט אחרות במפרץ הפרסי, האמירויות אינה תלויה לחלוטין בייצוא אנרגיה ואינה תלויה לחלוטין באמריקנים להגנתה.
בתחום הכלכלי, מאז שנות ה-90׳ איחוד האמירויות פיתחה ויישמה מספר תוכניות אסטרטגיות לגיוון הכלכלה שלה, מורידה את התלות בנפט וגז ומגדילה את החלק של ייצור, שירותים ותיירות בכלכלה, תוך ניצול של המשאבים הטבעיים והמיקום הגיאוגרפי שלה. לדוגמה, אבו-דאבי פיתחה ענפי ייצור על בסיס תעשיית הנפט והגז הקיימת שלה, ענפים שאו צריכים אנרגיה רבה לפעולתם ולכן ייהנו מחשמל זול באמירות או משתמשים בתוצרים של תעשיית הנפט והגז לעבודתם. באמירות הוקמו מפעלים להפקת אלומיניום וייצור בטון – הדורשים חשמל רב – ובתי זיקוק ומפעלים לייצור דשן מתעשיית הנפט [מקור].
דובאי ניצלה את המיקום הגיאוגרפי הטוב של האמירות – נמצאת במרחק 8 שעות טיסה ממזרח אסיה ומערב אירופה – בשביל להפוך למרכז פיננסי ולוגיסטי. באמירויות גם פועלים מרכזי טכנולוגיה מתקדמים, חברות לייצור תרופות גנריות, מרכזי ייצור עבור תעשיות התעופה והחלל ועוד [מקור].
בתחום הצבאי לאמירויות כוח צבאי מיומן, שהיה מעורב במשימות שלום של נאט״ו ובמלחמה בתימן.
הכוח הכלכלי והצבאי מאפשר לאיחוד האמירויות להיות שחקן עצמאי במפרץ הפרסי. זו תהיה שגיאה לראות באיחוד האמירויות מי שכפופה לריאד. הדוגמה הכי ברורה לעצמאות של האמירויות היא המלחמה בתימן. ב-2015 האמירויות שלחו כוחות קרקע להשתתף בקואליציה של הסעודים נגד החות׳ים השיעיים. בעוד הסעודים היו מעורבים בעיקר דרך הפצצות מהאוויר, חיילים של האמירויות היו בחזית של כמעט כל מבצע צבאי משמעותי בתימן. במהלך כמעט 5 שנות פעילות במדינה צבא האמירויות צבר ניסיון בלוחמה אורבנית, לוחמה נגד טרור, מודיעין ומבצעי השפעה מול האוכלוסייה האזרחית, נלחם נגד ארגונים קיצוניים ע״י סיוע הומניטרי למקומיים [מקור]. במסגרת הפעילות של האמירויות בתימן הן הקימו ואימנו מליציות מקומיות, כשהן מפנות את עיקר המוקד שלהן ללחימה נגד כוחות קיצוניים – אם אלה החות׳ים, תאי טרור של אל-קאעידה ואפילו מליציות בתמיכה סעודית [מקור].
באמצע 2019 האמירויות הודיעו על יציאת הכוחות שלהן מתימן, מותירות כוח קטן ללוחמה בטרור ומעבירות את הפיקוד על המליציות המקומיות שהקימו לידי הסעודים [מקור]. עבור האמירויות המלחמה בתימן איבדה כל טעם, ולא הייתה להן עוד סיבה לשמור על כוחותיהן שם. למה? שלוש סיבות:
ראשית, משום שהן השיגו את המטרה של דחיקת אל-קאעידה בחצי האי ערב והחות׳ים ממפרץ עדן.
שנית, בדרום תימן הן ביססו כוחות מקומיים שכיום שולטים באזור כאוטונומיה המסרבת להכיר בממשלת תימן הנתמכת ע״י הסעודים [מקור]. לאמירויות אבל לא אכפת – האוטונומיה תאפשר להן גישה בלעדית לעדן ומפרץ עדן, גישה שתאפשר להן לשמור כוחות צבא באזור ולשמור על הנתיב פתוח בכל תרחיש.
שלישית, הסירוב של הסעודים לערב את האמירויות בתהליך האסטרטגי הביא את האמירויות להבנה שאין להן דרך לסיים את המלחמה בתימן [מקור]. עם ביקורת חריפה מצד הקונגרס האמריקני על המלחמה, היה האמירויות כנראה הבינו שעדיף להן לצמצם את המעורבות שלהן במלחמה.
האמירויות גם לא שותפות לעוינות הסעודית כלפי אסד, מעדיפות מנהיג חילוני לפדרציה הסורית על פני ההשתלטות של ג׳יהאדיסטים סונים על המדינה. משום כך בעוד ערב הסעודית ממשיכה לתמוך באופוזיציה הסונית לאסד בסוריה [מקור], איחוד האמירויות הייתה המדינה הערבית הראשונה לחדש את היחסים עם משטר אסד ע״י פתיחה מחדש של השגרירות שלה בדמשק ב-2018 [מקור]. מבחינת האמירויות שלטון אסד הוא עובדה מוגמרת, והן כעת פועלות להגדיל את השפעתן במדינה.
היחסים עם טורקיה ואיראן הם המשך של הרצון האמירתי לתמרן בין כל המחנות במזרח התיכון. אבו-דאבי כנראה אינה רואה את עצמה חלק מאיזה ״ציר סוני״ או ״מחנה סוני מתון״, שרבים כאן בארץ אוהבים לדמיין שקיים. האמירתים רואים את עצמם כמי שמשרתים בראש ובראשונה את האינטרס שלהם עצמם. וכמדינה קטנה, הם רק מרוויחים מהגדלת מספר הקשרים שלהם עם מדינות האזור.
מה אבל עם מעצמות מחוץ לאזור? למה היחסים בין האמירויות וארה״ב הופכים מתוחים, דווקא בזמן שהאמירויות מעמיקה את היחסים שלה עם סין, צרפת, דרום קוריאה ומעצמות חוץ אזוריות נוספות?
להתראות לדוד סם
היינו יכולים לחשוב שהאמירויות יסתפקו רק ביחסים קרובים עם האמריקנים כדי להגדיל את ערכם. אולם האמריקנים הם כבר לא מעצמה שאפשר לסמוך עליה לבדה.
כפי שהראנו לא פעם [ראו כאן וכאן לדוגמה], המזרח התיכון תופס פחות ופחות חשיבות בסדר העדיפויות האמריקני. אם להיות כנים, המזרח התיכון במשך רוב המאה ה-20 היה זירה שחשיבותה נגזרת מהחשיבות של מזרח אסיה ואירופה. המזרח התיכון היה חשוב בשביל לספק נפט לאירופה ומזרח אסיה, וכנתיב מעבר מהיר בין מזרח ומערב אירו-אסיה. בפני עצמו, למזרח התיכון הייתה חשיבות אסטרטגית מינימאלית.
המצב הזה השתנה לאחר מתקפת ה-11/9. המזרח התיכון זכה לעלייה זמנית בחשיבותו, נתפס כמקור לאיום המרכזי על ארה״ב: טרור אסלאמי. וושינגטון ראתה במזרח התיכון אזור שחייבים לצרף לגלובליזציה, אזור שחייבים לקדם אותו בשביל שיפסיק להיות מוקד ייצוא של טרור [ראו כאן להרחבה]. בפעם הראשונה המזרח התיכון זכה לחשיבות בזכות עצמו, לא כנגזרת של אזורים אחרים.
אולם עם עליית כוחן של רוסיה וסין, וושינגטון החלה בחישוב מחדש, מתעדפת את מזרח אסיה כזירה המרכזית שלה. התוצאה? לארה״ב יש פחות קשב או עניין להתערב בנעשה במזרח התיכון מעבר למינימום הנדרש. וזה לא קשור למי הנשיא שיושב בבית הלבן. מפני שכבר שלושה ממשלים, מאובמה, מתעדפים בעדיפות נמוכה יותר את המזרח התיכון.
דוגמה טובה לכך היא התגובה האמריקנית למתקפה על מתקני הנפט הסעודים בספטמבר 2019. או ליתר דיוק התגובה שלא הייתה. לאחר שערב הסעודית הותקפה ע״י מה שנראה כמו טילים מל״טים [מקור], משהו שבבירור נעשה ע״י איראן או בפקודתה, ארה״ב… לא עשתה כלום. לא מתקפה על איראן, לא מתקפה על החות׳ים שלקחו אחריות, כלום. הם הציבו סוללות יירוט בערב הסעודית, סוללות שממשל ביידן החזיר [מקור].
עכשיו, אתם רוצים להגיד שבתגובה למתקפה על ערב הסעודית ארה״ב חיסלה את סולימני. זה לא נכון. חיסול סולימאני התרחש בינואר 2020, כמעט שלושה חודשים אחרי המתקפה על ערב הסעודית. חיסול סולימאני בא בתגובה למתקפה על השגרירות האמריקנית בבגדאד והרג אזרח אמריקני בעיראק [מקור].
אגב, אחרי שסולימאני חוסל האיראנים ירו טילים לבסיס עיראקי בו התארחו חיילים אמריקנים. מעל 100 חיילים אמריקנים נפצעו, חלקם עם טראומת מוח קשה [מקור]. ארה״ב לא הגיבה.
ארה״ב לא מעוניינת להגדיל את הנוכחות שלה במזרח התיכון מעבר למינימום הדרוש לשמירת היציבות בו. זה אומר שהם רוצים הסכם גרעין שיוודא שלאיראן אין נשק ולא יותר, זה אומר שהם פחות מתעניינים ביחסים בין ישראל והפלשתינים, וזה אומר שמדינות המפרץ, שעד היום סמכו על האמריקנים להגנתן, מחפשות לעבוד עם עוד שותפים, ולהסתמך יותר ויותר על עצמן במקום על שחקנים זרים, כולל האמריקנים.
וכאן חשוב להבין – האמירתים לא חושבים שסין תחליף את ארה״ב כספקית הביטחון של המפרץ הפרסי. לא סין ולא רוסיה ולא צרפת ולא הודו מציעות הסכמי הגנה למדינות המפרץ. מה שהן מציעות הם חוזים כלכלים ונשק. והאמירתים לוקחים זאת.
סין למשל מחפשת במזרח התיכון ליצור נקודות משען אסטרטגיות עבורה [מקור]. נקודות משען הן מדינות המאפשרות לסין, דרך הקשרים עמן, להקרין כוח באזור. לדוגמה, מדינות שלסין יש עמן הסכם שיתוף פעולה ביטחוני יכולות לשמש להקרנת הכוח הצבאי של סין. במסגרת האסטרטגיה הזו סין אינה מעדיפה צד כזה או אחר בסכסוכים הפנימיים של המזרח התיכון, אלא יוצרת קשרים עם כל מדינות האזור.
האמירויות רוצות את הקשרים עם סין בשביל לחזק את כוחן הכלכלי, להשיג גישה לטכנולוגיה מתקדמת, ולהשיג ערוץ תקשורת עם שחקן עולמי חשוב. הן לא הופכות להיות ״חלק מהמחנה הסיני״. אבל הן כן יהיו מוכנות להתרחק מהמחנה האמריקני, אם וושינגטון תמשיך לבוא בדרישות בלי להציע שום דבר בתמורה.
האמירויות נוקטים באסטרטגיה של קישוריות גבוהה המתאימה לעולם רב-קוטבי – הן מעוניינות בקשרים לא רק עם ארה״ב, אלא גם עם סין, רוסיה, הודו ומעצמות נוספות. המטרה היא לא בהכרח שסין תהפוך לספקית הביטחון החדשה של האמירויות, אלא שלאמירויות יהיו ערוצי תקשורת פתוחים עם סין מול בעיות אזוריות.
השלכות
מה המשמעות של כל זה?
ראשית, לאיחוד האמירויות יש יתרון על פני ערב הסעודית וישראל בכך שהיא פחות תלויה בארה״ב, ובניגוד לסעודים לא מחזיקה במיעוט שיעי משמעותי שהיא חוששת ממנו. היא יכולה לחזק את הקשרים שלה עם כל השחקנים באזור, מה שיעזור לה עם הזמן להפוך להיות שחקן יותר ויותר חשוב בו. אנחנו נראה את איחוד האמירויות הופכת לשחקן אזורי מרכזי במפרץ הפרסי, כנראה כזה שיתחרה בהשפעה שלו עם ערב הסעודית.
שנית, כפי שהדגשתי עוד כשהחלו להיחתם הסכמי אברהם, הרעיון של ברית אנטי-איראנית לא מסתדר עם המציאות המזרח תיכונית [ראו כאן]. איחוד האמירויות, השחקן המפרצי הכי חשוב שישראל בקשר מלא איתו, היא שותף סחר חשוב של איראן. ארה״ב מעוניינת לצמצם את הקשב שלה לאזור. עיראק וטורקיה מנהלות קשרים ענפים עם איראן, בעודן מנסות לאזן את השפעתה [מקור]. השיח האסטרטגי בישראל חייב להפסיק לדבר על ״ברית אזורית אנטי-איראנית״ כאילו זו אפשרות ריאלית. היא לא. זה לא אומר שאנחנו לא יכולים לגייס שחקנים אזוריים מול בעיות קונקרטיות, אך אין קונים להקמת ברית נגד טהרן.
לבסוף, הכניסה של עוד מעצמות למזרח התיכון הופכת יותר מורכבת את ההתנהלות הישראלית בו. ישראל התרגלה שיש מעצמת-על אחת שמכתיבה את האג׳נדה האזורית – ארה״ב. זה כבר לא קורה. חמור מכך – העובדה שארה״ב לוחצת את איחוד האמירויות להתרחק מסין, וזו בתגובה מוכנה להקפיא עסקת רכש אסטרטגית, היא עדות שכנראה ההשפעה האמריקנית דועכת. ככל שארה״ב תנסה להמשיך וללחוץ את בעלי הברית שלה באזור לנתק כל קשר עם בייג׳ין, כן היא תפגע עוד בהשפעתה שלה באזור.
ישראל תצטרך ללמוד לשחק בתוך קואליציות, מנהלת לעיתים קשרים שגם מתחרים וגם משתפים פעולה. אין ידידים, יש שותפים. אנחנו נצטרך לבנות קשרים עם כל אחת מהמעצמות המעורבות כאן באזור, ועם כל אחד מהשחקנים החשובים של האזור. זה אומר שיח אסטרטגי עם רוסיה, עם סין, עם הודו, ואפילו עם בריטניה וצרפת. זה אומר שישראל תצטרך יותר ויותר לחשוב איך היא מנהלת קואליציות מקבילות ולעיתים מתחרות, תוך קידום האינטרסים האזוריים שלה. בהצלחה לירושלים.
סיכום
שלושת החודשים האחרונים חושפים את המשחק האמירתי – חיזוק קשרים קיימים והגדלת מספרם. איחוד האמירויות מעוניינת להפוך את עצמה לשחקן חשוב אזורית ע״י יצירת קשרים עם כל השחקנים באזור, כולל טורקיה ואיראן. היא גם מעוניינת לשמור על קשרים טובים עם כל המעצמות המתחרות של אירו-אסיה, מתרחקת מהאמריקנים בעודה מחזקת קשרים עם סין, צרפת ודורם קוריאה, כמו גם עם מעצמות אחרות. האמירויות מראות לנו איך מדינה קטנה מתנהלת בעידן של אנרכיה. אנחנו אולי לא יכולים לחקות בדיוק את מה שהם עושים, אך טוב אם נלמד מהם.
*** ניתוח זה פורסם לראשונה לחברי המועדון שלנו. רוצים להצטרף? מוזמנים ללחוץ כאן ***
מצאתם ערך בניתוח? מוזמנים לשתף עם חברים!
