***הניתוח פורסם לראשונה לחברי פל״ג, מועדון המנויים של ״המשחק הגדול״. עדיין לא חברים? מוזמנים להצטרף בקישור כאן. ***
הורדת הפרק – קישור.
דיברנו בפרק הקודם על ההשלכות הכלכליות של משבר הקורונה. זיהינו ארבע תגובות הלם שהמשבר יוצר בכלכלה: הלם ייצור, הלם צריכה, הלם אשראי והלם חדלות פירעון. דיברנו על המשבר שייווצר באיטליה עקב המכה לכלכלה ולתיירות ודיברנו על המשבר בארה״ב, שם חברות עם יותר מדי חובות יצטרכו להתמודד עם שוק עם מעט מדי צריכה. הפד התחיל בשבוע שעבר בהזרמת כסף ונראה שהוא כרגע הצליח להקל מעט את הלחץ באג״ח תאגידי – התשואה על אג״ח בדירוג BBB ירדה משיא של 5.56% ב-23 במרץ ל-4.94% ב-26 במרץ.
אנחנו בכל מקרה יכולים לצפות כרגע למיתון השנה, כשעסקים וצרכנים יצטרכו להתמודד עם ההשלכות החדשות של הווירוס. התכנסויות המוניות לא יהיו, אנשים יצמצמו את הצריכה שלהם עקב המכה הכלכלית של הגל הראשון וההיערכות לגל שני אפשרי בחורף. ענפי התעופה והתיירות יהיו בכל תרחיש הנפגעים העיקרים, והם לבדם בעלי משקל משמעותי בכלכלה הגלובאלית. ענף התיירות לבדו מהווה כ-10% מהתמ״ג העולמי [מקור].
אז אחרי שהבנו את ההשלכות על הכלכלה הגלובאלית, מה ההשלכות של הקורונה על הגיאופוליטיקה העולמית? אנחנו יכולים לזהות 4: ראשית, היא לוחצת מאוד את המפלגה הקומוניסטית והכלכלה הסינית, מאיימת גם על הלגיטימיות של המפלגה וגם על החיות הכלכלית של סין. שנית, היא מציאה לטאיוואן לראשונה לצאת מהבידוד הבינלאומי שלה ולהפוך את עצמה לשחקן משפיע בזירה הבינלאומית. טאיוואן התריעה על הקורונה לארגון הבריאות העולמי עוד בסוף שנה שעברה והתגובה שלה לווירוס היא דוגמה נפלאה איך דווקא שקיפות במידע ושיתוף הציבור הם כלים יעילים יותר במאבק במחלה הגישה הריכוזית של סין הקומוניסטית. שלישית, הקורונה מהווה מכה לאיחוד ולניסיון שלו להנדס זהות ״אירופית״. בשעת המשבר הזו כל אחת ממדינות האיחוד לא פנתה לעזור לשנייה ביחד, אלא פנתה לעזור לעצמה, נוטשת את האחרות. הקורונה הוא מבחן לפרויקט האירופי והוא נכשל בתגובה הראשונית. רביעית, אצלנו בשכונה – אין חדש תחת השמש: המדינות שהיו בלתי מתפקדות לפני ימשיכו לא לתפקד ואלו שכן מתפקדות ימשיכו לתפקד.
אני רוצה דווקא להתחיל אצלנו בשכונה לשם הדגשת המשמעות של הקורונה: הקורונה היא גורם לחץ על מערכת. היא לוחצת את המערכת בריאותית, חברתית, כלכלית ופוליטית. מערכת שהייתה קשיחה לפני תשרוד את הלחץ. מערכת שהייתה שבירה לפני תשבר. לכן כל-כך חשוב לנתח את המערכת, את המאפיינים שלה, בשביל לדעת מראש ממה כדאי להתרחק. הברבור השחור בסוף יגיע, אנחנו רוצים לצמצם את החשיפה אליו עד כמה שאפשר.
בשכונה שלנו המדינות שתפקדו לפני מתפקדות גם עכשיו. רובן של מדינות ערב נמצאות כרגע בעוצר כללי כמו בישראל. רובן עצרו תנועה מחו״ל, ביטלו בתי ספר ואוניברסיטאות והתקהלויות במסגדים. אצל העניות יותר יש מחסור בערכות בדיקה: לדוגמה שיעור הקטלניות במצרים ואלג׳יריה עומד על כ-6%, מה שמעיד כנראה על מחסור בערכות בדיקה. מבלי שיודעים את מספר הנדבקים האמתי, אחוז הקטלניות נראה גבוה יותר באופן חריג. שכנתנו במזרח ירדן קיבלה ב-22 במרץ עוד 21 אלף ערכות בדיקה והיא כרגע עומדת על שיעור קטלניות של 0.4%. היא התחילה בעוצר באמצע מרץ, בודדה חולים ומארחת אותם באתרי נופש, בדומה למלוניות קורונה כאן [מקור]. במפרץ כמובן המשאבים הרבים של הנסיכויות מאפשרים להן לערוך עשרות אלפי בדיקות (איחוד האמירויות לבדו ביצע עד אמצע מרץ כ-125 אלף בדיקות) ולטפל בחולים. סעודיה אף הגדילה לעשות וסגרה את מכה ומדינה לחג׳, בשביל למנוע הדבקה המונית [מקור].
לעומת המדינות האלו, המדינות הערביות המתפקדות, אלו שהיו בכאוס לפני ממשיכות בו גם עכשיו. לבנון, עיראק, סוריה, תימן – במדינות האלה אין ממשלה מתפקדת שיכולה לתאם צעדים לצמצום ההפצה של המחלה או בדיקות לאיתור נדבקים. לבנון לדוגמה נכנסה למשבר הקורונה אחרי שהכריזה על חדלות פירעון על חובותיה ועם משבר פוליטי שנמשך כבר מספר חודשים. על-אף שהממשלה הכריזה על עוצר רבים מפרים אותו, ממשיכים להפיץ את המחלה [מקור]. מערכת הבריאות בלבנון הייתה במחסור בציוד רפואי עוד לפני המשבר עקב הקשיים הכלכליים של המדינה [מקור] וקפיצה במספר החולים תביא לעומס אדיר על מערכת הבריאות במדינה. מדינת ישראל עלולה לראות לחץ פליטים בגבול הצפוני שלה, פליטים שינסו לברוח ממרכזי המחלה בערים הגדולות של ביירות, טריפולי וצידון. כדאי שממשלת ישראל כבר עכשיו תתגבר את הסיורים על הגבול עם לבנון ותהיה מוכנה לתאם תגובה רפואית עם הממשלה בביירות – לא לנו ולא להם יש עניין בקריסה רפואית של המדינה.
עיראק נמצאת במצב דומה. עוד לפני הקורונה המדינה לא תפקדה עקב הפגנות ומהומות נגד הממשלה, שחיתות של הממשל ובחישה תמידית של איראן. עכשיו כשהממשלה מבקשת להגביל את תנועת התושבים הם רואים בזה צעד של מחאה פוליטית להמשיך ולהפגין. מקרה אחד יכול לספר הרבה על מה שקורה בעיראק: ב-20 במרץ 400 אלף – 400 אלף – שיעים הגיעו לצפון בגדאד לציין את מותו של האימאם השביעי [מקור]. בהנחה שלווירוס לוקח כשבוע לדגור ועוד כשבועיים להביא אדם לאשפוז, אנחנו יכולים לצפות לגל חולים ומתים בעיראק בתחילת אפריל, גל חולים שיכה במערכת בריאות שכהודעתו של שר הבריאות העיראקי ״אין לה את היכולת לטפל במחלה״. הבעיה של העיראקים שאין להם לאן לברוח – הם מוקפים מדבר מכל הכיוונים. אפשר וחלק ינסו להתקדם לגבול עם כווית, שתצטרך לפרוש באזור כוחות ביטחון. משבר בעיראק יהיה הזדמנות לערב הסעודית להשיג מחדש השפעה במדינה, אם תנסה לתאם ביחד עם ארגון הבריאות העולמי תגובה נאותה שתכלול משלוח מסכות, מכונות הנשמה והקמת בתי חולים. בן סלמן יוכל סוף-סוף להוכיח שהוא מנהיג, לא רק ילד שמנופף עם אקדח.
מבין כל מדינות האזור מי שנפגע הכי קשה ומי שמובילה במספר החולים והמתים היא איראן, עם מעל 35 אלף חולים ועוד 2,500 מתים. בזמן שמספר המתים באיראן מתייצב, מספר החולים היומי בה עדיין גדל נכון ל-28 במרץ, עם 3,000 מקרים חדשים לעומת 2,900 ביום הקודם. הבעיה של המשטר באיראן, כמו כל משטר רודני, שיש לו רפלקס קודם כל לשקר ורק לאחר מכן לומר את האמת. בתחילת ההתפרצות ממשלת איראן הכחישה שבכלל יש התפרצות עד שבכירים בצמרת השלטון האיראנית החלו לחלות ולמות. בין המתים: יועץ קרוב למנהיג העליון, גנרל בכיר במשמרות המהפכה וחברת פרלמנט. בנוסף כ-10% מכל חברי הפרלמנט באיראן נמצאו חיובים לקורונה [מקור]. יש כבר שמועות שגם המנהיג העליון עצמו נדבק בווירוס ואלו לא חדשות טובות לו – ח׳אמנאי הוא בן 80 ולפי מספר דיווחים חולה בסרטן ושלל מחלות אחרות [מקור].
כמו את עיראק גם את איראן הקורונה פוגשת בזמן מאוד לא טוב: איראן כבר ידע מספר גלי הפגנות במדינה, הסנקציות הכלכליות של ארה״ב חונקות את הכלכלה שלה והקריסה במחירי הנפט מקשה עליה עוד יותר למצוא את המשאבים בשביל להתמודד עם ההתפרצות. על אף זאת, לא סביר שנראה את השלטון משתנה מבפנים – משמרות המהפכה עדיין שומרים על עמדת הכוח בשלטון באיראן. גם אם המנהיג העליון ימות, המשמרות ישמרו על השלטון מאוחד כלפי חוץ.
מה שאולי כן נראה הוא גל הפגנות חדשות באיראן. אזרחי איראן חגגו את ראש השנה הפרסי על אף בקשות של הנשיא להישאר בבית. גם כשהממשל איים ש-3.5 מיליון איש ימותו אם לא ישמעו להוראות, אלפי איראנים עזבו את הערים והלכו לבלות את ראש השנה ביעדי נופש פופולאריים [מקור]. גם באיראן אנחנו כנראה נראה קפיצה במספר החולים והמתים החל מאפריל. חוסר הציות של האזרחים, שנובע מחוסר אמון בשלטון, יגביר את הסבל האנושי מהמחלה. הסבל האנושי שיגרם יגביר את הזעם והתסכול של האזרחים מהשלטון, ששוב נתפס כיותר מחויב להישרדות של עצמו מאשר לרווחת האזרחים. כרגע הפחד מהווירוס כנראה מונע מהמונים לצאת ולהפגין נגד המשטר, אך זה ישתנה ברגע שהמשבר יחלוף. האם נראה את סופו של משטר האייתוללות בגלל הפגנות המוניות? קשה להאמין. אך אנחנו בהחלט הולכים לראות גל חדש של אי-סדר שישטוף אותה, את עיראק ולבנון.
חשוב לשים לב אבל שהמדינות שלא תפקדו לפני ימשיכו לא לתפקד. אלו שתפקדו ימשיכו לתפקד. אנחנו כנראה נראה תמונות קשות מעיראק, לבנון, איראן, סוריה – אך לא סביר שנראה מדינה יציבה מתמוטטת בגלל המחלה. המחלה היא כן הזדמנות לערב הסעודית לחזק את מעמדה כמנהיגה, אם תשכיל לנצל את משאביה בשביל לעזור למדינות האזור. גם ישראל יכולה להציע עזרה למדינות סביב ברגע שתסיים לטפל במשבר אצלה, עזרה שיכולה להיות עם מסכות, ערכות בדיקה ותרופות. יש כאן הזדמנויות, יש כאן עוד גורם של אי-יציבות שיערער עוד יותר את המדינות המעורערות גם ככה, אך לא מהקורונה מגיע האיום הכי גדול על יציבות האזור. אותו דבר אי אפשר להגיד על מקום אחר – סין ומזרח אסיה.
הסוף של Made in China
עבור סין משבר הקורונה הוא האיום הכי גדול על המפלגה מאז הטבח בכיכר טיאנאנמן בסוף שנות ה-80׳. למה? ארבע סיבות: המפלגה נכשלה בלהגן על העם, הכלכלה הסינית נפגעה בגלל העוצר, העולם עלול לראות במפלגה את האחראית למגפה וסין עומדת לראות את הגלובליזציה עוזבת אותה. אחרי הטבח בכיכר טיאנאנמן ב-1989 המפלגה הייתה קרובה להטלת סנקציות מצד המערב ובראשו ארה״ב. המפלגה צריכה עכשיו לא רק להשקיע מאמצים עצומים בשביל להשקיט את האוכלוסייה אצלה ולהציל את הכלכלה ממיתון עמוק, אלא גם לשנות את הנרטיב הגלובאלי כך שלא יופנה נגדה ברגע שכל המשבר הזה יסתיים.
בשביל להבין את הלחץ על המפלגה בואו נזכר איך כל הסיפור הזה התחיל: רופאים בווהאן הזהירו כבר בסוף דצמבר ממחלה דמוית SARS שמדביקה אנשים בעיר. פקידים מקומיים, שכפופים למערכת הריכוזית של בייג׳ין, חששו מלדווח על בעיה ולהיתפס כהיסטריים ולכן העדיפו להשתיק אותה: הם דרשו להפסיק להפיץ שמועות על המחלה ודרשו ממעבדה שחקרה את הנגיף לעצור את הבדיקות ולהשמיד את הדגימות [מקור]. אחת השאלות הגדולות שעדיין קיימות היא האם כאשר ארגון הבריאות העולמי, על בסיס מידע מסין, הכריז ב-14 בינואר ״שלא ידוע שהווירוס עובר בין בני אדם״ המפלגה הקומוניסטית כבר ידעה שהוא מדבק, או שמא אפילו בייג׳ין לא הייתה מודעת להיקף ההדבקה בווהאן. בכל מקרה, ההסתרה של ההתפרצות מסוף דצמבר עלתה לסין ולעולם בזמן יקר, זמן בו עוד נדבקים הגיעו לתאילנד, דרום קוריאה ושאר העולם.
הכישלון של המפלגה לעצור את ההתפרצות קודם כל פוגע בחוזה שלה עם העם הסיני. החוזה של המפלגה עם העם הוא שגשוג וביטחון בתמורה לוויתור על זכויות פוליטיות. עם ההתפרצות המפלגה נכשלה בדאגה לשגשוג וביטחון, כישלון שהורגש בכל סין. בניסיון להרגיע את דעת הקהל המפלגה מיהרה להגיב: ראשית, הבוסים המקומיים בווהאן פוטרו. שנית, בימים אלה המפלגה מקדמת חזית לאומנית מול ארה״ב בשביל לנסות ולהפנות את הזעם של ההמונים למשהו אחר מכישלון המפלגה. גם עם הצעדים האלו, ברור שהייתה כאן פגיעה בלגיטימיות של המפלגה בכלל ושל שי ג׳ינפינג בפרט. שוב, מקרה אחד יכול לספר לנו הרבה: חבר בכיר בקבוצת ״הנסיכים״, אליה גם שי שייך, חש מספיק אומץ אחרי הכישלון בהתמודדות עם הקורונה שהוא פרסם מאמר בו הוא קורא לשי ״ליצן לבוש בגדי קיסר״ שצריך להסתלק לפני שיעשה נזק רב מדי למדינה [מקור]. המאמר כמובן הוסר מהרשת מספר ימים אחרי שפורסם ואם אתם תוהים – כן, האיש נעלם.
המפלגה גם נכשלה בהבטחת שגשוג לעם: אחרי שנכשלה להכיל את ההתפרצות המפלגה הורתה להטיל עוצר בערים בשביל למנוע את התפשטות המחלה. התוצאה? כחצי מאוכלוסיית סין מצאה את עצמה תחת סוג כזה או אחר של עוצר, עם מחיר חמור לכלכלה: ירידה של 20% במכירות ברשתות, ירידה של 13% בייצור התעשייתי וירידה של כמעט 25% בהשקעות [מקור]. הירידה בייצור הייתה החמורה ביותר מזה 30 שנה, והצפי הוא שהכלכלה הסינית לראשונה מאז המהפכה התרבותית של מאו בשנות ה-60׳ תתכווץ ברבעון הראשון של 2020. בנק סיני אחד כבר עדכן את הצפי לצמיחה של הכלכלה ל-2020 מ-6.1% ל-2.6% [מקור].
מה ההשלכות של הפגיעה הכלכלית? ראשית, צמיחה איטית משמעותה שאין שגשוג. פחות ייצור משמעותו פחות משכורות ופחות עלייה בהן, פחות צריכה ופחות רווחה. פחות צמיחה בתמ״ג היא פחות צמיחה לנפש, כלומר האזרח הסיני בסוף 2020 לא יהיה עשיר יותר מכשנכנס אליה. בנוסף, צמיחה של 2.6% משמעותה שהמפלגה לא תעמוד ביעד הראשון מבין שני יעדי המאה. כזכור המפלגה קבעה ב-2012 שני יעדי מאה שהיא מתכוונת להשיג כחלק מהפיכתה של סין למדינה משגשגת: הכפלת התמ״ג לנפש ב-2020 מול 2010 והפיכתה של סין למדינת עולם ראשון עד 2049. בשביל להגיע ליעד הראשון סין צריכה השנה צמיחה של 5.6%, מה שלא נראה שיקרה כרגע [מקור]. כישלון לעמוד ביעד המאה הראשון יהיה כישלון אישי של שי, שיכול לפגוע במעמדו במפלגה, וכישלון של המפלגה מול העם – עוד פגיעה בחוזה ביניהם.
לבסוף, צמיחה של 2.6% משמעותה עוד לחץ על הבנקים, על העסקים ועל הממשלות המקומיות שגם ככה כורעים תחת משקל החוב הגבוה של סין. רק בסוף 2019 המדינה נאלצה לחלץ שלושה בנקים גדולים [מקור], וחברות לא עמדו בתשלום אג״ח בהיקף של כ-150 מיליארד יואן [מקור]. המשמעות של צמיחה נמוכה פי 2 משנה שעברה היא עוד חברות שיפשטו את הרגל, עוד בנקים שיצטרכו חילוץ ועוד אנשים שלא יוכלו לעמוד בהוצאות המחייה משום שהמשכורות לא יצמחו באותו קצב כמו האינפלציה (שעמדה בפברואר על 5.2%). כל אלה רק יאטו עוד יותר את הצמיחה של הכלכלה ויגדילו את התסכול של האוכלוסייה מהמפלגה, ששוב תיתפס בכישלונה. וכל זה – עוד לפני שלקחנו בחשבון את עקירת סין מהגלובליזציה.
להתראות לסין
סין עומדת לראות יציאה של קווי ייצור ממנה ואת הקטנת החשיבות שלה בכלכלה הגלובאלית. השאלה היחידה היא עד כמה תקטן חשיבותה בכלכלה הגלובאלית. יש שלושה גורמים שיקבעו את התשובה לשאלה הזו: הסיכון שעסקים יעריכו בהמשך הפעילות לסין, הנרטיב כלפי סין בקרב הכלכלות המפותחות והמאמצים של יריבים אסטרטגים לסין – יפן, טאיוואן וארה״ב – לנצל את המשבר בשביל להקטין את התלות הכלכלית בה.
נתחיל בסיכון. סין מזה כמה שנים רואה את העזיבה של חברות ועסקים ממנה. עם ההתפתחות הכלכלית שלה מחיר העבודה בה עלה ועסקים החלו לחפש את המקום הזול הבא לייצר בו. מאז שטראמפ פתח בסכסוך הסחר עם סין ב-2018 אל השיקול הכלכלי התווסף שיקול של אי-וודאות – עסקים לא ידעו מתי יופסקו המכסים אם בכלל והעדיפו להעביר את קווי האספקה שלהם במקום להיות תלויים במשחקי הכוח של וושינגטון ובייגי׳ן. חברות רבות לכן העבירו את העסקים שלהן למדינות אחרות: ווייטנאם, תאילנד, הודו, מקסיקו ועוד, כל מדינה עם עלות עבודה נמוכה וממשלה יציבה פחות או יותר.
הקורונה עכשיו מוסיפה שיקול נוסף לעסקים שעדיין לא יצאו – סיכון. בייג׳ין ניסה להסתיר התפרצות של מחלה אצלה, נכשלה בלטפל בה והשביתה את רוב המשק שלה. לכאורה המצב הזה לא היה אמור לקרות, כי בייג׳ין כבר עשתה את כל הטעויות האלה כשנכשלה בלטפל במשבר ה-SARS אצלה [מקור]. מה מבטיח שהיא לא תכשל גם בטיפול במחלה הבאה? ומה אז יעשו חברות עם קווי אספקה במדינה? שוב יתקעו בלי מוצרים?
הקורונה גם מדגישה את הסיכון לא רק מצד המערכת הריכוזית והלא יעילה של סין, אלא גם מצד המרכזיות של סין לכלכלה הגלובאלית. 20% מכל הסחר במוצרי ביניים, מוצרים שהם חלק מתהליך הייצור של סחורות סופיות, מקורו בסין [מקור]. הודות לגודל האוכלוסייה שלה ועלות העבודה הנמוכה בה סין הפכה למפעל הייצור של העולם – אם בשביל בגדים, מוצרי אלקטרוניקה, חלקי מכוניות או תרופות. 80% מהאנטיביוטיקה למשל בארה״ב מקורה בסין [מקור]. הגלובליזציה אכן הפכה את שרשרות הייצור לגלובליות, אך הן רובן עוברות ותלויות בייצור מסין. השרשרות האלו נוצרו מפני שהן מציעות מוצרים באיכות גבוהה ובמחיר נמוך – הן מונעות ע״י הפערים בעלות העבודה בין מדינות וההתמחות של כל אחת. הבעיה שיותר מדי חברות הפכו תלויות בסין כחלק משרשרת האספקה שלהן. עסקים ירצו לגוון יותר את מקורות האספקה שלהם בשביל למנוע שיבוש עתידי כמו זה שנגרם בגלל הקורונה. הרצון שלהם יועצם אם הגישה כלפי סין תהפוך עוינת ואם יעודדו אותם הממשלות הלאומיות שלהם, שיראו בתלות בסין אתגר לביטחון הלאומי שלהן.
מה הכוונה בגישה עוינת לסין? סין כבר איבדה הרבה מהכוח הרך שלה בעקבות הפעולות שלה בהונג קונג ושינג׳יאנג. הקונגרס העביר חקיקה שתחייב את משרד המדינה להטיל סנקציות על אישים סינים שמעורבים בפגיעה בזכויות אדם בשני האזורים. הקונגרס גם העביר את חוק TAIPEI, שמטרתו לחזק את הקשר בין ארה״ב לטאיוואן ולקדם את מעמדה הבינלאומי של טאיוואן בתמיכת ארה״ב. כל זה היה עוד לפני משבר הקורונה.
אחרי שהמשבר הסתיים ארה״ב תבקש להמשיך בקו נגד סין ואולי אף תדרוש חקירה של הפקידים שהיו מעורבים בהסתרת ההתפרצות. בייג׳ין כמובן תתנגד, אך ארה״ב תשתמש בזה כהוכחה שסין אכן טייחה את המקרה. עם תפיסה שסין היא האשמה בהתפרצות מחוקקים בארה״ב, בריטניה, גרמניה ויפן יתמכו בהקטנת הקשרים עם סין ואולי אף בהטלת סנקציות על אישים וגופים שהיו אחראים להסתרה, כולל סילוק עיתונאים סינים משטחן ודרישה מסין לפצות את המדינות שנפגעו מהקורונה בצורה כספית.
מאחורי הקו הזה יסתתרו אינטרסים גיאופוליטיים ברורים: ארה״ב, יפן וטאיוואן ראו את העלייה הכלכלית של סין בשנים האחרונות בחשש, וודאי את הפיכתה לתוקפנית יותר תחת שי ג׳ינפינג. קידום קו עוין לסין יתרום לשלוש המדינות להחליש את סין כלכלית בעודם מחזקים את הכלכלות המקומיות שלהם. יפן כבר הודיעה שתפעל להוציא קווי ייצור מסין ולהקטין את התלות בה [מקור]. טאיוואן פועלת מזה שנתיים לעודד עסקים לעבור מסין לדרום מזרח אסיה [מקור]. ארה״ב כנראה תדרוש את החזרה של תעשיות קריטיות כמו תעשיית התרופות לארה״ב ותעודד עוד עסקים לעבור לדרום מזרח אסיה ומקסיקו במקום סין.
הסינים כמובן לא יושבים בחיבוק ידיים. בייג׳ין מנהל בשבועות האחרונים קמפיין תעמולה משמעותי דרך ערוצי התקשורת שלה שמטרתו להנדס מחדש את הנרטיב סביב מחלת הקורונה. יש שתי נקודות מרכזיות לקפיין הזה: ראשית, סין היא לא המקור של הקורונה. העובדה שהמחלה התפרצה בה ראשונה אינה קשורה לסין וזו טעות ואף גזענות להאשים את סין בקשר עם המחלה. שנית, סין הצליחה לטפל ביעילות בקורונה וכדאי לחקות את התגובה שלה. הנקודה השנייה גם בעקיפין רומזת שהמודל הסיני הוא המודל העדיף, משהו ששי ג׳ינפינג מנסה לקדם בזירה הבינלאומית מאז כניסתו לתפקיד הנשיא ב-2013. המאמצים הסינים אולי יקנו את הלבבות באיטליה ומזרח אירופה, כמו גם באפריקה שם הראייה של האוכלוסייה את סין היא בעיקרה חיובית. לא סביר שהיא תצליח לשנות באופן משמעותי את הנרטיב בארה״ב או מערב אירופה, מה שאומר שהמפלגה תצטרך להתחיל ולהתכונן ליציאה של שרשרות ייצור ממנה בעידודן של ארה״ב, טאיוואן ויפן.
ההזדמנות לטאיוואן
מי שכנראה תרוויח מהמשבר הנוכחי היא סין האחרת – טאיוואן. כבר עסקתי בעבר באי הקטן על 23 מיליון תושביו בקיסר אדום. טאיוואן מציגה אלטרנטיבה לעם הסיני עם שלטון דמוקרטי ושוק חופשי משגשג. התגובה של טאיוואן להתפרצות מראה שגם ממשלות דמוקרטיות יכולות להגיב במהירות ויעילות למשבר מבלי להצטרך לבידוד הכפוי של תושבים.
טאיוואן עוד הגדילה לעשות כשהייתה הראשונה להתריע על הווירוס החדש לארגון הבריאות העולמי כבר בסוף דצמבר 2019 [מקור] ומאז פרוץ המשבר מציעה למדינות שונות להיעזר בניסיון שלה בשביל להתמודד איתו. טאיוואן גייסה את התעשייה הפרטית שלה בשביל להגדיל את הייצור של ציוד רפואי, בעודה מאפשרת שקיפות מידע לאזרחים כדי לדעת אם הם נדבקו או לא. תהליך סינון דיגיטלי בשדות התעופה אפשר לטאיוואן בזריזות לסנן אנשים שהם בסיכון גבוה יותר להיות נשאים ולבודד אותם משאר האוכלוסייה. היא גם התחייבה להתחיל לשלוח לארה״ב כ-100 אלף מסיכות בשבוע ברגע שהאספקה אצלה תתייצב [מקור].
עוד לפני משבר הקורונה טאיוואן נהנתה מיחס חם יותר מוושינגטון, יחס שנבע בעיקר מרצון ללחוץ את סין באחת הנקודות הכי כואבות לה. עכשיו טאיוואן מרוויחה יחס חם מארה״ב והעולם מצד עצמה בלבד: היא מזכירה לעולם שיש עוד סין, סין דמוקרטית ומתקדמת טכנולוגית שבמשך שנים הורחקה מגופים בינלאומיים כולל האו״ם וארגון הבריאות העולמי. ההתעקשות של ארגון הבריאות העולמי לא לצרף את טאיוואן לשורותיו, לא להיעזר בה, כנראה תפגע יותר בו: ארה״ב תמשיך לתמוך בקידום המעמד הבינלאומי של טאיוואן. יפן גם היא תתמוך בחיזוק טאיוואן כמשקל נגד וכמנוף לחץ לסין. ההתנגדות של ארגון הבריאות העולמי לצרף לשורותיו מדינה מתקדמת שיש לה ניסיון רב בטיפול במשבר הוויראלי הנוכחי ומשברים דומים היא שטות, שתכניס אותו תחת לחץ מצד ארה״ב ויפן.
טאיוואן תמשיך ותמנף את היחס החיובי מצד הקהילה הבינלאומית בשביל להוציא את עצמה מהבידוד הדיפלומטי שלה ולקדם קשרים כלכלים חדשים עם מדינות דרום מזרח אסיה ואירופה. הודות לעובדה שהיא כבר שנים מחזיקה באסטרטגיה הרואה בדרום מזרח אסיה את העתיד של טאיוואן [מקור], היא ממוקמת בעמדה מצוינת לעזור ליפן, ארה״ב ואירופה להעתיק את קווי הייצור שלהן מסין לאזור. כל ניסיון של סין לנסות ולמנוע את עלייתה של טאיוואן, כל ניסיון שלה לאיים על טאיוואן, תיתפס כמה שהיא – בריונות. עם הכוח הרך שלה בשפל ותדמיתה פגועה לסין לא יהיה אותו משקל להכתיב למדינות אחרות כיצד לנהוג במדינה הסינית שדווקא טיפלה כראוי במשבר עוד בתחילתו.
האם נראה הכרה בינלאומית בטאיוואן? אינני חושב. האם נראה אותה מתקבלת חזרה לארגונים בינלאומיים, כולל האו״ם? כן וודאי. זו שעתה היפה של טאיוואן והיא תצא מהמשבר הזה לא רק עם הצלחה בהתמודדות עם המחלה אלא גם עם מעמד בינלאומי איתן יותר.
להתראות אירופה
אז דיברנו על השכונה שלנו, על סין ועל טאיוואן. נותר לנו עוד מקום אחד לעסוק בו: האיחוד האירופי. האיחוד האירופי תמיד היה פרויקט מוזר – הוא התחיל כניסיון צרפתי לשמור על הדומיננטיות הפוליטית של צרפת באירופה, המשיך לפרויקט גרמני לשמור על הדומיננטיות הכלכלית של גרמניה באירופה וכעת הוא נראה כמו ניסיון מוזר לחבר ביחד עמים רבים ושונים תחת דגל אחד ומטבע אחד.
אולם הבעיה האמתית של האיחוד היא לא המטבע או החוב או הסחבת הביורוקרטית. יש מדינות רבות שסובלות מכל אלה. הבעיה האמתית של האיחוד שאין זהות ״אירופית״ שתחבר את כל העמים ביחד במטרה משותפת ובתחושת אחווה משותפת. זה זול לדבר על ״אחראיות קולקטיבית״ כשהיא אינה נדרשת. אך כשהיא כן? כשהגרמני נדרש לשלוח כסף וציוד לאיטלקי? או הפולני לספרדי? אז האחראיות הקולקטיבית מתרסקת אל קרקע המציאות והזהות האירופית מסולקת בשביל הזהות הלאומית.
משבר הקורונה היה יכול להיות שעתו היפה של האיחוד. אחרי שנים רבות כל-כך של חוב משתק, של מיתון כלכלי, של תחושת משבר, האיחוד היה יכול באמת להתאחד נגד אויב משותף. הוא היה יכול לשלוח אספקה ורופאים לאיטליה, לתאם מדיניות אחידה נגד הווירוס ואולי אף לנקוט עמדת מדיניות חוץ שתהיה שונה מזו של סין וארה״ב ותכריח את שתי הכלכלות הגדולות בעולם להפסיק להפנות אצבעות זו לזו ובמקום זה לעבוד ביחד למצוא תרופה למחלה.
במקום איטליה וספרד נותרו להגן על עצמן בעוד גרמניה וצרפת אסרו על ייצוא ציוד רפואי משטחן [מקור]. הבנק האירופי אכן העמיד 820 מיליארד דולר לטובת רכישות אג״ח של מדינות, אך הוא עשה את זה לא כדי לעזור לאיטליה – אלא כדי להציל את עצמו. כפי שהראתי ב״פצצה איטלקית״ חדלות פירעון של איטליה תאיים למוטט את כל גוש האירו. אז הבנק האירופי המרכזי התחייב לקנות אג״ח איטלקי בשביל למנוע פאניקת משקיעים והתרסקות של איטליה.
במקביל לכסף שהעמיד הבנק האירופי המרכזי, האיחוד אינו מצליח להגיע להסכמה בנוגע לתוכנית המרצה לכולו. מדינות הדרום מעוניינות לגייס אג״ח קורונה בשביל לתת להשקיע בכלכלות שלהן. מדינות הצפון, כמו גרמניה והולנד, מעוניינות שלא לגייס חוב מיותר. הן כמובן נוקטות בגישה הזו בעודן מגייסות חוב בשביל עצמן: גרמניה אישרה תוכנית המרצה בסך 810 מיליארד דולר שתמומן כולה ע״י גיוס אג״ח [מקור]. כלומר גרמניה מוכנה לגייס חוב בשביל תוכנית המרצה, כל עוד זה נוגע אליה. מה בנוגע לשאר אירופה? בהצלחה לה.
האיחוד לא נכנס למשבר הזה במצב טוב: החוב האיטלקי היה גבוה מדי, החוב הספרדי גבוה מדי, אירו-סקפטיות הייתה בעלייה. עכשיו איטליה רואה את עצמה כמי שננטשה ע״י שאר אירופה, האיחוד אינו מצליח לייצר תגובה אחידה למשבר או אפילו להשלכות הכלכליות שלו. הכלכלה הגדולה ביותר באיחוד, גרמניה, כנראה תראה מיתון משמעותי עקב ירידה בביקוש בסין ובארה״ב, שני יעדי הייצוא הגדולים שלה. אם גרמניה תחווה מיתון היכולת של כלל האיחוד לעזור לחברות המתקשות תקטן, משום שגרמניה היא המקור התקציבי העיקרי של הבנק האירופי המרכזי.
האיחוד כמובן עדיין יכול לנסות ולהגיע לתגובה משותפת למשבר, לעזור לחברות המתקשות בו ולנסות וליצור תוכנית המרצה כלל אירופית. האיחוד כבר אישר עזרה בסך 50 מיליון אירו לרכישה וייצור של ציוד רפואי לאיטליה [מקור]. משלוח ציוד גם אושר לספרד, ביחד עם עזרה פיננסית לעסקים שם בסך 20 מיליארד אירו [מקור]. גם אם האיחוד יצליח לתאם לבסוף תגובה ראויה למשבר הקורונה, הוא יצטרך להתמודד עם שתי שאלות: ראשית, האם גרמניה והולנד יהיו מוכנות להמשיך ולהזרים כסף לאיטליה וספרד, שיסבלו מחודשים ארוכים של מיתון עמוק אם לא משבר כלכלי ממש? בשתי המדינות יחס החוב לתוצר הוא גבוה ובשתיהן ענף התיירות מהווה מעל 10% מהתמ״ג [מקור]. גם אם נניח שהייצור והצריכה הגלובאלים יחזרו כמעט לרמה לפני המשבר, לא סביר שנראה חזרה דומה של התיירות בזמן הקרוב. עכשיו כשהמשבר בשיאו ברור שגרמניה והולנד יפתחו את הארנק. אך בעוד חודשיים כשהייצור אצלן יתכווץ? כשארה״ב וסין יחוו מיתון? האם יש להן את הרצון הפוליטי לתמוך בשתיים מהכלכלות הגדולות באיחוד גם אחרי שהמשבר יעבור? לא בטוח. מה שבטוח שרומא ומדריד ירצו עוד תקציב בשביל עצמן. מה שבטוח הוא שהבנק האירופי ירצה לצמצם את יחס החוב-תוצר. אנחנו יכולים לצפות לריבים מחודשים בין איטליה לאיחוד כשמשבר הקורונה יהפוך להיות עוד בעיה בריאותית שתנוהל ברמת היום-יום.
השאלה השנייה והחשובה יותר היא האם הלחץ שהופעל כאן על האיחוד יעודד את החברות בו לשתף פעולה באופן הדוק יותר, אולי אף לגבש רשות אירופית לטיפול במשברי בריאות, או שמא דווקא להסתמך כל אחת על יכולותיה שלה? לשאלה הזו כנראה יהיו תשובות שונות אצל חברות שונות, מה שאומר דבר אחד – האיחוד יהפוך עוד פחות מתפקד ממה שהוא היה עד כה. בזמן שסביר לצפות מגרמניה וצרפת לתמוך ברשות בריאות כלל אירופית, או רשות חירום אירופית, איטליה, ספרד והונגריה כנראה יביעו סקפטיות מהמהלך אם לא יתנגדו לו ממש. ללא הסכמה של החברות רשות כזו לא תקום, או שהיא תהיה כל-כך חלשה שהיא לא תשנה משהו, מה שיכריח בכל מקרה את המדינות להסתמך זו על זו. אם האיחוד לא יכול לספק אבל ביטחון לאזרחיו או אפילו מענה מתאים לווירוס, מה הוא כן מספק? אני מניח שנראה קולות אירו-סקפטים רק מתחזקים באיטליה, מה שעוד יותר יעצים את הסכסוך שלה עם האיחוד על רקע כלכלי.
מחשבות להמשך
מה כל זה אומר לנו בישראל? מה המצב הבעייתי של סין, ההתחזקות של טאיוואן, הערעור של האיחוד, אומרים לנו? ראשית, שהסתמכות על עצמך היא תמיד עקרון טוב. אנחנו צריכים לשאוף להיות תלויים רק בעצמנו, גם בעודנו מחפשים שיתוף פעולה בינלאומי. שנית, עסקים ישראלים יעשו לנכון להתחיל לבחון העתקה של קווי ייצור לדרום מזרח אסיה. ממשלת ישראל תעשה נכון לעזור לעסקים למצוא יצרנים וצרכנים חדשים בדרום מזרח אסיה ומקסיקו. אנחנו יכולים לשם כך להיעזר ביפנים, בדרום קוריאנים ואף בטאיוואן דרך ערוץ לא רשמי. שלישית, ערעור של האיחוד האירופי ישפיע על שוק צרכני גדול לתוצרת ישראלית. ישראל כבר פועלת להסכם סחר חופשי עם בריטניה וצריכה לחפש שווקים נוספים כחלופה לשוק האירופי. אם גנץ רוצה רשימת יעדים כשר חוץ, הנה שלושה: הסכם סחר חופשי עם איחוד מדינות מזרח אסיה, ASEAN, חיזוק קשרי המסחר עם מקסיקו בדגש על שילוב תעשיות ישראליות בשרשרות הייצור של המדינה והסכם סחר חופשי עם בריטניה.
המיתון העולמי שיגיע יביא עסקים לחפש כיצד הם יכולים לייעל את תהליכי הייצור שלהם ולהקטין עלויות. זו הזדמנות מצוינת למחקר ופיתוח בכלל, וודאי ליכולות ההיי-טק הישראלי. גם התנועה מחדש של שרשרות ייצור תהיה הזדמנות להציע לעסקים לשלב טכנולוגיות שאולי לא היו זמינות כשהקימו לראשונה את המפעלים שלהם בסין – אם זה בתחום האוטומטיזציה, מערכות מידע חכמות, מערכות ניהול דיגיטליות ועוד.
ישראל גם יכולה לתרום בתחום המאבק בווירוס הקורונה והניהול של חיי היום-יום בשגרה חדשה של מעקב מתמיד אחר הווירוס. לדוגמה זיהוי של נדבקים באמצעות מצלמות תרמיות יכול להיות פתרון יעיל למרכזי תחבורה ובילוי המוניים. מערכות חיטוי אוטומטיות לחללים ציבוריים גם הן יהיו בביקוש. בכלל אנחנו יכולים לצפות לביקוש גדול יותר ברובוטים, אם בתעשייה, במשלוחים ואפילו בחקלאות [מקור]. המשבר הזה הוא אולי איום לסין והאיחוד, אך הוא הזדמנות לחדשנות הישראלית. אני בטוח שעוד נראה אותה מפתיעה את כולנו. תודה לכם על ההקשבה.
